חומוס צ'יפס סלט בפיתה עם חמוצים וטחינה וחריף 712545
השנה כמו בכל שנה קראתי המון ואולי אף יותר מדי.

בשלב מסוים גיליתי שאני זוכרת פחות ופחות את הספרים שקראתי, גם את אלה שהרשימו אותי מאוד בזמן הקריאה. כדי להתגבר על עומס שמירת המידע התחלתי לכתוב סקירות ספרים בפייסבוק ובבלוג. ספרתי עכשיו בגלל שאלת הסקר - רק מאז אוקטובר 2019 הצטברו שם סקירות על 23 ספרים (יש עוד לפחות 10 ספרים שקראתי ולא כתבתי עליהם כי לא היה דבר מיוחד לומר, או שלא היו ראויים להמלצה. או שהיו ספרי שירה - אני לא מתיימרת לבקר שירה).

מבחינת תפריט הקריאה, כרגיל ניסיתי לזגזג בין קלאסיקות "בטוחות" לבין ספרות שולית יחסית שנחבאת אל הכלים.
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712594
הספר הבולט שקראתי השנה הוא "לעולם אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו. האימפקט הרגשי של הספר עלי, ולפי כמה עדויות לא רק עלי, היה מהמם (למשל, יצא שהייתי בתנאים אידיאליים להתחיל לקרוא עוד ספר מייד כשגמרתי אותו, אבל הרגשתי שאני חייב יום מנוחה רק כדי לעכל אותו רגשית. ולמשל, רק לכתוב את התגובה הזו חודשיים אחרי קצת מכניס אותי למצברוח).

מעבר לאימפקט הרגשי, היה לי די ברור שיש לספר אמירה, אבל לא הצלחתי מייד לנסח לעצמי מהי. קראתי על הכריכה האחורית מהי לדעת עורכי ההוצאה העברית, ולא הסכמתי איתם. קראתי את הביקורת של איריס לעאל ב"הארץ ספרים", שחזרה על אותו רעיון יותר בפירוט, ולא השתכנעתי. קראתי את הרשימה של נעמה כרמי על הספר, שהציעה אמירה אחרת. זו היתה רשימה מרשימה, אבל לא הסכמתי גם עם האמירה שהיא הציעה. מצאתי ביוטיוב קטע קצר שעוסק בספר מתוך ראיון עם אישיגורו, שבו במפתיע(?) הוא לא מתחמק מלפרט מהי האמירה שהוא התכוון אליה, או ליתר דיוק מה הנושא שהוא ביקש לחקור. איתו הכי לא הסכמתי! כלומר, אני חושב שאם באמת הוא לזה התכוון, הוא החטיא בענק. ואז חשבתי לכתוב מאמר לאייל עם תזה על משולש היחסים הסבוך שמתרחש בספר הזה בין המחבר לדמויותיו ולקורא, אבל התזה התפוררה לי בין האצבעות עוד לפני שהתחלתי. הביקורת שלי על הספר היא משפט אחד: ספר שלא מקיים את הבטחתו לסבטקסט משמעותי, אבל כנראה אישיגורו הוא באמת גאון בטוויית דמויות וסיפור (פרס נובל, בכל זאת) שלכאורה יש בהם מעט מאוד אבל הם מצליחים להשאיר כזה משקע. ושווה אינטלקטואלית גם לחשוב על סבטקסט ולהתווכח עם שלושת הנ"ל.

אני יכול כמובן לפרט יותר ולתת קישורים. הבעיה היא שאי אפשר באמת להתייחס לתוכן הספר הזה בלי ספוילרים; לא לעלילה, אלא להנחת היסוד של הסיפור, שמתגלה במהלך החצי הראשון של הספר. לדעתי האימפקט הרגשי תלוי באופן קריטי בכך שמגלים אותה בקצב שהסיפור מגלה אותה. בפרט - לעאל, כרמי, ואישיגורו בראיון מספיילרים את זה לחלוטין, אפילו שחלקם מבטיח בלי ספוילרים. אשמח להיכנס לדיון יותר מפורט עם מי שקרא או ראה את הסרט ומעוניין, תחת אזהרה חמורה לכל מתעניין אחר לא לקרוא בינתיים.
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712598
מעניין מאוד, עניין הרושם שנשאר אצלך ושקשה לנסח. ייתכן באמת שעניין צורת מסירת הסיפור הוא מה שהופך אותו למרשים. לא קראתי את הספר אך הבנתי (קראתי ספוילרים :-P ) במה הוא עוסק. משהבנתי, אוטומטית נטיתי לדחות אותו כי שייכתי אותו לז'אנר שהמציאה מרגרט אטווד "בוא נכתוב מד"ב אך בלי להתייחס לאף יצירה קודמת בז'אנר כי אנחנו לא באמת מכירים או מתעניינים במד"ב‏1". עכשיו כשקראתי את תגובתך אני חושבת שאולי שווה בכל זאת לתת לו הזדמנות. אעדכן..

1 על אטווד יש לי כל מיני נקודות ביקוות נוספות, אולי לא מאוד רציונליות. בעיני היא מעט פדגוגית/אידיאולוגית מדי, תמיד לכיוון ה"נכון", וזה מעיב על יכולת בניית העולם המצוינת שלה.
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712599
יש מצב שאפילו בתגובה שלך יש ספוילר (טרם קראתי את הספר, לשם הבהרה).
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712600
הממ.. :-/ אולי, קצת.
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712603
אני חושב שהביקורת הזו על אטווד נכונה לחלוטין לאישיגורו - הכישלון שלו (לדעתי) במימוש תוכניתו האמנותית לספר היה נמנע אם הוא היה מתייעץ עם חובב מד''ב (שהיה אומר לו, אני מקווה, לנטוש את הכיוון הזה).
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712605
בזכותך קניתי היום את הספר.
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712646
גם אני, אבל פתאום מסתבר שצריך גם לקרוא כדי לגבש דעה.
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712647
תחרות? אני כבר באמצע.
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712649
חס וחלילה.
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712706
אתמול בלילה גמרתי את הספר. ממש לא נפלתי מהכיסא, והאימפקט הרגשי שלו עלי היה מינימלי. הכתיבה בחצי הראשון הזכירה לי לפרקים רומנים לבני הנעורים, ולכן שיעממה אותי קלות, אבל החצי השני היה בעיניי יותר סוחף. מבחינת התוכן, ניחשתי די במדויק את ה"סוד" מוקדם למדי, ולדעתי העלילה לא אפויה עד הסוף.

ירדן, כתבת "אשמח להיכנס לדיון יותר מפורט עם מי שקרא או ראה את הסרט ומעוניין". אני מעוניין!
לעולם אל תיתן לי ספוילר 712716
טוב. אזהרת ספוילרים.

אישיגורו אמר בראיונות שהנושא שהוא ביקש לחקור הוא איך (לעזאזל) אנחנו מנהלים מערכות יחסים של אהבה כשאנחנו יודעים שבסופו של דבר המוות יפריד בינינו. כדי לחקור את זה הוא רצה לבנות סיטואציה שבה המוות מגיע באופן צפוי כבר שנים מעטות אחרי ההתבגרות המינית/רומנטית, כך שצריך "לדחוס" יותר את מערכות היחסים. כדי להשיג את זה הוא דמיין את העולם של תורמי האברים - לדבריו זה לא העיקר בסיפור, זה היה כמעט afterthought. לדעתי ביחס לכוונתו התוצאה היא פיאסקו: עניין תרומת האברים וההליכה אל המוות כל כך תופס את תשומת הלב, וכל כך חזק, שמערכות היחסים הרומנטיות הפכו (בעיני) לכמעט טריוויאליות. אני לא ראיתי שהן אומרות משהו מעניין על מערכות יחסים בעולם האמיתי.

הנה, גם שתי קוראות מנוסות כמו לעאל וכרמי פירשו את הספר כשהן מניחות שמוטיב האנשים שמובאים לעולם וגדלים לצורך תרומת אברים הוא מרכז הסיפור. בפרשנות כזו הספר הוא כבר כישלון, כי כמו שברקת כתבה, הוא נכנס כאן לטריטוריה מובהקת של מדע בדיוני, והוא לא יודע לעשות זאת היטב. אז הוא לא עונה לשאלות מתבקשות על העולם הזה, ויוצר בו חורי אמינות גדולים. אין לי בעיה יותר מדי קשה עם זה שתיאור העולם הזה מחסיר פרטים מהותיים על הארגון והלוגיסטיקה של יצירת הילדים, גידולם וקצירתם; אם אישיגורו רוצה להתרכז בנפשם של הגיבורים, אני זורם איתו. אבל יש גם חור אמינות בנפשם של הגיבורים: קשה לי לקבל את זה שהם מקבלים את גורלם בהכנעה. לעאל (והכריכה האחורית, אם אני זוכר נכון) טוענת שזו רק הקצנה של מה שקיים בחברות אמיתיות, שאנשים מחוברתים לתפקידים חברתיים שלפעמים סותרים את רצונם האותנטי, ומקבלים זאת בהכנעה. הבעיה היא שקשה לדמיין שאנשים אמיתיים באמת יקבלו את התכתיב הקיצוני והכל כך לא הוגן שהוכתב לגיבורי הספר הזה, ולא יתקוממו ולא ינסו לברוח.

אני חושב שהאימפקט הרגשי עלי היה נעוץ בזה: חוץ מבעניין הזה, הזדהיתי מאוד עם הגיבורים, ובפרט עם המספרת. ולכן נשארתי כל כך מתוסכל, אפילו כועס עליה ועל חבריה, על ההכנעה הזו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים