יותר טוב כלום מכמעט 1512
אם חשבתם שאתם יודעים מהי תחושת החמצה, אולי סיפוריהם של האנשים הבאים – מדענים, הרפתקנים, מוסיקאים, מתכנתים ואחרים – יגרמו לכם להרגיש יותר טוב.

קצת יותר מזל, קשרים במקומות הנכונים או קצת פחות שחצנות – ואולי מעולם לא היינו שומעים את השמות ביל גייטס, רינגו סטאר, ואחרים. אלה סיפוריהם של אנשים שכל אחד מהם, בדרכו ובתחומו, כמעט וזכה בתהילה או בממון, אבל אלה נפלו בחיקם של אחרים.

אליישה גריי ו"הפטנט החשוב בהיסטוריה"

המשפט המפורסם "מר ווטסון – בוא הנה – אני רוצה לראות אותך", אותו אמר אלכסנדר גרהם בל (Bell) לעוזרו ב-‏10 במרץ 1876, הפך מזמן לחלק מהפולקלור המדעי. מעטים יודעים, עם זאת, שהטלפון בו השתמש בל באותה שיחה התבסס על רעיון של ממציא אחר, ושסימני שאלה משפטיים ומוסריים רבים מרחפים מעל הדרך בה הוא השיג את מה שתואר כ"פטנט החשוב בהיסטוריה".

הממציא האחר הוא אליישה גריי (Gray), שנולד ב-‏1835 בברנסוויל, אוהיו. כבר בגיל 11 הוא בנה מכשיר טלגרף פרימיטיבי, ולאחר תום לימודיו בקולג', שם התמחה בתורת החשמל, רשם לזכותו מספר פטנטים בתחום הטלגרפיה.

אליישה גריי (צילום: ארכיון קולג' אוברלין)

אליישה גריי (צילום: ארכיון קולג' אוברלין)



ב-‏14 בבפרואר 1876 הגיש גריי למשרד הפטנטים בוושינגטון בקשה ל"קוויאט" (caveat) בדבר "אמנות העברת צלילים קוליים באופן טלגרפי". קוויאט הוא הודעה רשמית על המצאה הנמצאת עדיין בשלבי פיתוח, ומטרתו לבסס עליה זכות ראשונים. כמקובל בבקשות קוויאט, גריי תיאר בקוים כלליים יחסית את שיטתו, שהיתה קיימת אז רק על הנייר, מתוך מחשבה להגיש בקשה מסודרת לפטנט במועד מאוחר יותר.

בדיוק באותו היום ובאותו משרד פטנטים, הגיש ממציא צעיר בשם אלכסנדר גרהם בל בקשה לפטנט בדבר "שיפורים חדשים ומועילים בטלגרפיה". עיקר הבקשה עסקה ב"טלגרף הרמוני" – מערכת טלגרף המסוגלת לשאת מספר רב של הודעות בו זמנית על אותו הקו – אך היא כללה גם תביעה להכרה ב"שיטה ומכשור להעברת קול וצלילים אחרים באופן טלגרפי". השיטה היתה שונה מזו של גריי.

בניגוד למצוין בחוק, בוחן הפטנטים לא דרש מבל להציג דגם עובד של המצאתו. את המשפט המפורסם שצוטט לעיל אמר בל לעוזרו רק כחודש מאוחר יותר, באמצעות מנגנון זהה לזה המתואר בקוויאט של גריי; רק ב-‏1879 הצליח בל לראשונה להעביר קול באופן הניתן להבנה באמצעות השיטה המתוארת בפטנט שלו.

בהחלטה שנויה במחלוקת עד היום, הכריע בוחן הפטנטים בוושינגטון – אלכוהוליסט מועד שחב כסף רב לאחד מפטרוניו של בל – בעד האחרון. "חברת הטלפון של בל", שנוסדה ב-‏1877, זכתה בסדרת משפטים כנגד מספר חברות ויחידים בנוגע לזכויות היוצרים על המצאת הטלפון, אך במהלכם נחשפה שורה של מעשים בלתי כשרים מצידו של בוחן הפטנטים ואחרים, שנהגו בבקשתו של בל לפנים משורת הדין.

בניגוד לאגדה הפופולרית, בל לא זכה בבכורה משום שהקדים בכמה שעות את גריי בהגשת הבקשה; רוב הראיות מצביעות שדווקא גריי היה הראשון. ווסטרן יוניון, חברת הטלגרף שהחזיקה בפטנטים של גריי ואחרים בתחום הטלפוניה, היתה רחוקה מלקלוט את הפוטנציאל המסחרי העצום של ההמצאה, וניאותה להגיע להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט עם חברתו של בל במסגרתו היא פרשה לחלוטין מהענף. גריי עצמו התייחס לטלפון כאל לא הרבה יותר מקוריוז מדעי; רק שנים מאוחר יותר, לאחר שנוכח בפריחה האדירה של שוק הטלפוניה ולאחר גילוי עדויות לכך שבל העתיק ממנו את החלק המהותי של המצאתו המקורית, הוא נמלך בדעתו.

ב-‏1880 התמנה גריי לפרופסור לחשמל בקולג' אוברלין. הוא המשיך להמציא עשרות המצאות נוספות, שהמצליחה ביניהן היתה פקסימיליה פרימיטיבית בשם טלוטוגרף (telautograph). הוא נותר מריר עד יום מותו ב-‏1901 על ההכרה הרשמית שחמקה ממנו, וזמן קצר לפני כן כתב: "ההיסטוריה של הטלפון לעולם לא תכתב במלואה. חלקה חבוי בין עשרות אלפי עמודי עדויות, וחלקה האחר שוכן בליבותיהם ומצפוניהם של מספר אנשים ששפתותיהם חתומות – אחדים כתוצאה ממוות, ואחרים על ידי מנעול זהב שאחיזתו הדוקה אף יותר".

מעניין לציין כי כיום מקובל על ההיסטוריונים של המדע כי לא בל ולא גריי היו הראשונים להמציא את הטלפון. ביוני 2002 הכריז רשמית הקונגרס של ארה"ב כי הקרדיט עבור המצאת הטלפון מגיע לאנטוניו מאוצ'י (Meucci), מהגר איטלקי שכבר ב-‏1860 הציג דגם עובד של טלפון; מחסור בכסף, אי ידיעת אנגלית ובעיות בריאות מנעו ממנו מלהוציא פטנט על המצאתו. גורל דומה נפל גם בחלקו של הגרמני פיליפ רייס (Reiss).

סקוט והמרוץ לקוטב הדרומי

רוברט פלקון סקוט (Scott) הוא אולי המפורסם מבין גיבורי מאמר זה, אך נוכח סופו הטרגי, סביר להניח כי הוא גם זה איתו קוראי שורות אלה ירצו הכי פחות להתחלף.

סקוט נולד בשנת 1868 בדוונפורט שבאנגליה; בגיל 13 הצטרף לצי, ועד מהרה סומן כקצין ימי מבטיח. ב-‏1899, יומיים לאחר ששמע על משלחת המתארגנת למסע לאנטארקטיקה, הגיש סקוט את מועמדותו לעמוד בראשה. הוא זכה בתפקיד, ופיקד על מסע רב תלאות בן כשלוש שנים, במהלכו הגיע למרחק של כ-‏850 ק"מ מהקוטב הדרומי – קרוב יותר מכל אדם אחר עד אז.

כשחזר לאנגליה ב-‏1904 הפך סקוט לגיבור לאומי. למרות שהכריז בתחילה כי אינו מתכוון לחזור לאנטארקטיקה, גבר עליו חיידק המסעות, ובשנת 1907 החליט להוביל משלחת נוספת – הפעם מתוך מטרה מוצהרת להניף את הדגל הבריטי בקוטב הדרומי. באביב 1909 הצליח האמריקאי רוברט פירי (Peary) בניסיונו השישי להגיע לקוטב הצפוני; הקוטב הדרומי נותר כעת האתגר הגיאוגרפי הגדול היחיד, ומשלחות מכל רחבי העולם החלו מתארגנות לכיבושו.

בקיץ 1910 יצא סקוט למסעו הגדול האחרון. הוא הגיע לחופי אנטארקטיקה בינואר 1911, לא לפני שהופתע להתבשר במהלך עגינת ביניים במלבורן כי הנורווגי רואלד אמונדסן (Amundsen) עושה אף הוא את דרכו לקוטב הדרומי. רק בתחילת נובמבר, עם בוא האביב האנטארקטי, יצאה המשלחת למסע היבשתי לקוטב ובחזרה – כ-‏1,500 ק"מ בכל כיוון.

תכניתו של סקוט היתה לצאת בראש משלחת גדולה יחסית שרוב חבריה יחזרו לחוף בשלבים שונים של המסע, ושתקים לאורך המסלול מצבורי אספקה לשימוש השבים מהקוטב. האנשים יועדו לעבור כל סנטימטר במסע בצעידה או על גבי מגלשי סקי, והציוד והאספקה תוכננו להיגרר על ידי כלבים, סוסי פוני ומזחלות ממונעות – חידוש טכנולוגי באותם הימים. את חלקו האחרון של המסע הלוך – למעלה מ-‏650 קילומטרים – ואת כל הדרך חזרה, תכנן סקוט לעשות יחד עם עוד קומץ מלווים, כשהם גוררים בכוחות רגליהם מזחלת עמוסה. הסיבה לכך, לפחות במידה מסוימת, היתה נעוצה בראייתו הרומנטית של סקוט את המסע. "שום מסע שנעשה בעזרת כלבים", הוא כתב, "אינו יכול להתקרב לרעיון המופלא של משלחת גברים העושה את דרכה לנוכח תלאות, סכנות וקשיים ללא כל עזרה ... הניצחון במקרה זה הוא ללא עוררין נעלה ומזהיר יותר."

הצרות לא אחרו להגיע. המזחלות הממונעות שבקו חיים לאחר מרחק קצר, וסוסי הפוני התגלו עד מהרה כבלתי מתאימים למשימה; הכלבים, שמהשימוש בהם הסתייג סקוט ללא סיבה הגיונית, היו מעטים ובלתי מאומנים בגרירת מזחלות. המזון הספיק בדוחק, האנשים לא היו מיומנים בסקי, והביגוד והציוד לא התאימו לתנאים הקשים. סגנון המנהיגות הקפריזי והנוקשה של סקוט חיבל במוראל הנמוך בלאו הכי. ההתקדמות, לפיכך, היתה איטית, והאנשים סבלו מתשישות ומקור.

לאחר חודשיים וחצי של מסע מפרך, וכשהיו במרחק של 26 ק"מ בלבד מהקוטב, ראו סקוט וארבעת המלווים שנותרו איתו מחזה נורא: דגל מתנוסס מעל מערום שלג. לא היה כעת מקום לספק – אמונדסן ניצח במירוץ. למרות שהיו מודעים היטב לאפשרות זו, ההלם והאכזבה היו עזים. כשהגיע סקוט לקוטב ב-‏18 בינואר, הוא מצא שם בתוך אוהל מכתב מאמונדסן, מיועד עבורו. אמונדסן, מצויד היטב ונעזר בכלבים מאומנים, הגיע לקוטב במסע מתוכנן באופן מבריק למעלה מחודש לפני כן.

סקוט ומשלחתו בקוטב הדרומי (צילום: מכון סקוט לחקר הקוטב)

סקוט ומשלחתו בקוטב הדרומי (צילום: מכון סקוט לחקר הקוטב)



מותשים, חולים, רעבים ומוכי כוויות קור, יצאו סקוט וארבעת מלויו לדרכם חזרה; מצבם הגופני, כמו גם מזג האויר, רק הלך והחמיר. ראשון התמוטט אדגר אוונס (Evans) ב-‏17 בפברואר. לורנס אוטס (Oats) היה השני, חודש לאחר מכן; הוא סבל קשות מנמק ברגלו, ועל מנת שלא להיות לעול על עמיתיו, עזב בוקר אחד את האוהל לסופה המשתוללת כשהוא אומר "אני רק יוצא החוצה, וזה עשוי לקחת זמן מה". סקוט והשניים הנותרים המשיכו במסעם עוד מספר ימים, עד שמזונם אזל בסוף מרץ; הם היו מרוחקים 260 קילומטרים מהחוף, ו-‏20 קילומטרים בלבד ממצבור אספקה גדול. גופותיהם נמצאו בתוך אוהל שמונה חודשים מאוחר יותר, ולצידן יומנים ומכתבים שתעדו את הזוועה.

דה פריס, קורנס, צ'רמק וחוקי התורשה

סיפור חייו של גרגור מנדל – הנזיר ממורביה שגידל והכליא בשקדנות אפונים, והיה הראשון לנסח את חוקי התורשה הקרויים על שמו – סופר פעמים רבות. מנדל פירסם את ממצאיו ב-‏1866 בכתב עת מדעי נידח, אך לא זכה כמעט לכל התייחסות מהקהילה המדעית של התקופה; רק לאחר מותו התגלו כתביו מחדש והוא זכה בהכרה הראויה. זהו סיפורם של שלושה מדענים אחרים, שבאופן בלתי תלוי זה בזה ובמנדל, כפי הנראה, גילו את חוקי התורשה מחדש, ועזרו להפיץ את שמו ותורתו של מנדל ברחבי העולם.

לקראת סוף המאה ה-‏19, לאחר שתורת האבולוציה של דארווין התקבלה בקרב הקהיליה המדעית, נוצר צורך להבין את החוקיות שמאחורי יצירתן של מוטציות – הכוח המניע של התפתחות המינים. שני בוטניקאים, ההולנדי הוחו דה פריס (De Vries) והגרמני קרל אריך קורנס (Correns), התעניינו בתורת המוטציות, וערכו, בנפרד, ניסויים בהכלאות בין זני צמחים שונים. שניהם טוענים כי הבחינו באופן עצמאי ביחס המפורסם של 3:1 בין הזנים שהתקבלו בדור השלישי ואף הסיקו מכך את חוקי התורשה, לפני שלמדו על מחקרו של מנדל.

דה פריס פרסם את ממצאיו בשלושה מאמרים בין מרץ ליולי 1900. בשניים מהם – ביניהם הראשון שנשלח לפרסום – ציין מפורשות כי הם עולים בקנה אחד עם תוצאות מוקדמות יותר של מנדל. קורנס, שזמן קצר לפני כן הפסיד את הבכורה לדה פריס בסוגייה מדעית אחרת, התמהמה בפרסום תוצאותיו, והופתע לקבל באפריל 1900 עותק מאחד ממאמריו של דה פריס. לרוע המזל, היה זה דווקא המאמר בו מנדל לא הוזכר. רותח מזעם הן על העוול שנעשה, לדעתו, למנדל, והן על כך שדה פריס הקדים אותו שוב, הוא שלח לפרסום כבר למחרת אותו היום מאמר בשם "חוק מנדל בנוגע להתנהגות צאצאיהם של בני כלאיים", בו דיווח על ממצאיו. מעניין לציין כי בניגוד למשתמע מרוב ספרי הביולוגיה, היה זה קורנס, ולא מנדל, שגילה לראשונה את היחס 9:3:3:1 שמתקבל בקרב צאצאי הדור השלישי כאשר מכליאים זנים הנבדלים זה מזה בשתי תכונות.

מימין לשמאל: דה פריס, קורנס וצ'רמק

מימין לשמאל: דה פריס, קורנס וצ'רמק



היסטוריונים של המדע נוטים להאמין לגרסתם של דה פריס וקורנס בדבר גילויהם העצמאיים, אך רבים מהם מפקפקים בנכונותן של טענות דומות שהעלה מדען שלישי, האוסטרי אריך פון צ'רמק (Tschermak). בראשון מבין שני מאמרים שפרסם בנושא בשנת 1900 הוא הפגין הבנה מועטה בלבד של עקרונות התורשה, ואילו מאמרו השני, העמוק יותר, נכתב לאחר שכבר ראה את מאמריהם של דה פריס וקורנס. צ'רמק היה, עם זאת, הראשון לעשות שימוש מדעי מעשי בחוקי התורשה, ונודע כאחד ממשביחי הגידולים החשובים בעולם עד ליום מותו ב-‏1962.

פיט בסט – החיפושית שנותרה מאחור

אותה שנה בה נפטר צ'רמק, 1962, היתה שנה רעה מאוד לפיט בסט (Best). פיט נולד בשנת 1941 במדרס שבהודו, שם שירת אביו בצבא הבריטי; עם תום מלחמת העולם הפליגה משפחתו לאנגליה, והשתקעה בליברפול. כשהיה בן 17 החליטו פיט ואימו להפוך את מרתף ביתם הענק למועדון בשם "הקסבה". הלהקה שניגנה בערב הפתיחה היתה "החוצבים" (The Quarrymen) – גלגול מוקדם של הביטלס. ג'ון, פול וג'ורג' בני העשרה אף נטלו חלק בשיפוצים האחרונים של המקום.

הקסבה הפכה עד מהרה לחלק מסצינת הרוקנרול הרוחשת בליברפול של התקופה, וטובי המוזיקאים שבעיר פקדו את בימתה. פיט, שהחל לנגן בתופים, הקים אף הוא להקה, אך היא התפרקה דווקא כשעזב את לימודיו על מנת להתמסר למוסיקה. בתזמון מושלם, פנו אליו בדיוק בשלב זה הביטלס – כפי שכבר נקראו אז – שחיפשו מתופף לצורך סידרת הופעות ממושכת בהמבורג. לאחר מבחן קצר, הפך פיט באוגוסט 1960 לחיפושית רשמית.

הביטלס עם פיט בסט, 1961 (צילום: אלברט מריון)

הביטלס עם פיט בסט, 1961 (צילום: אלברט מריון)



הפופולריות של הביטלס בליברפול הלכה וגאתה לאחר שחזרו מהמבורג, אך עיני הכל היו נשואות ללונדון – שם נמצאו חברות התקליטים שיכלו לאפשר את הפריצה הגדולה המיוחלת. לאחר סידרה ארוכה ומתסכלת של דחיות, ניאות ביולי 1962 המפיק המוסיקלי ג'ורג' מרטין (Martin) להחתים את הביטלס בחברת התקליטים הקטנה בה עבד. שבועיים לאחר מכן זימן בריאן אפסטיין (Epstein), מנהל הלהקה באותה התקופה, את פיט למשרדו. פיט, שעדיין לא ידע על החוזה שבפתח, נדהם להתבשר כי רינגו, מתופף ליברפולי אחר איתו היה מיודד, מיועד להחליף אותו.

מדוע הודח פיט לאחר שנתיים של חברות בלהקה? באוטוביוגרפיה שלו “All you need is ears”, כתב מרטין שפיט פשוט לא היה מתופף מספיק טוב, ושלפחות לצרכי הקלטות היה צריך להחליפו במתופף מקצועי. חברי הביטלס האחרים התבטאו מאוחר יותר כי בנוסף לבעיית הנגינה, פיט לא השתלב חברתית בלהקה, ונהג להחסיר הופעות. פיט עצמו מתנגד בתוקף עד היום להסברים אלה, וטוען כי לא קיבל מעולם הסבר מניח את הדעת להדחה; הוא רומז כי ייתכן שבהיותו הפופולרי שבין חברי הלהקה, הוא עורר את קנאתם של חבריו.

החילוף לא עבר באופן חלק. מעריציו של פיט מחו נמרצות כנגד ההדחה בהופעות הבאות של הביטלס, והניפו כרזות עליהן כתוב Pete is Best ו-Pete Forever, Ringo Never. לאחר אחת ההופעות אף פרצה תגרה על רקע זה, במהלכה זכה ג'ורג' ב"פנס" בעין.

מאז ההדחה, פיט לא החליף מילה עם שאר חברי הביטלס. הוא הצטרף למספר להקות אחרות, וניסה לשווא לחקות את ההצלחה הפנומנלית לה זכו הביטלס מייד לאחר עזיבתו. בשלב מסויים הוא נתקף בדיכאון עמוק שהוביל לנסיון התאבדות. הוא פרש מנגינה ב-‏1968, אך חזר לבמה ב-‏1988. כיום הוא עדיין מופיע, ואף מעניק הרצאות על ימיו המוקדמים עם הביטלס.


גארי קילדל – האיש שכמעט היה ביל גייטס

גארי קילדל (Kildall) היה דוקטורנט למדעי המחשב באוניברסיטת וושינגטון כשנתקל לראשונה בנער בן 13 בשם ביל גייטס, שנהג לשחק בלילות ובסופי שבוע במערכת מחשב בה גם הוא השתמש. השנה היתה 1968, והוא לא שיער אז, מן הסתם, שהנער יגדל להיות האדם העשיר בתבל, ושאילו היה מכלכל את צעדיו אחרת, היה אולי נמצא במקומו.

קילדל נולד ב-‏1942 בסיאטל, וושינגטון, אותה עיר בה נולד גייטס 13 שנים מאוחר יותר. לאחר שסיים את לימודי הדוקטורט ושימש מספר שנים כמרצה באקדמיה של חיל הים, הוא כתב בסוף שנות השבעים מערכת הפעלה בשם CP/M, שהפכה למובילה בשוק מערכות ההפעלה למיקרו־מחשבים.

בשנת 1980 החליטה חברת הענק IBM להיכנס לשוק המחשבים האישיים המתעורר. כדי שתוכל להשיק את המוצר במהירות המרבית, החליטה החברה לחרוג ממנהגה, ולהסתמך עד כמה שאפשר על ספקים חיצוניים. המועמדת הטבעית לאספקת מערכת הפעלה היתה דיג'יטל ריסרץ', החברה שניהל קילדל יחד עם אשתו. מחברה קטנה בשם מייקרוסופט, שגייטס הקים שנים ספורות קודם לכן, תכננה IBM להזמין מספר שפות תכנות.

גארי קילדל (צילום: באדיבות פרוייקט ההיסטוריה של המיחשוב)

גארי קילדל (צילום: באדיבות פרוייקט ההיסטוריה של המיחשוב)



כשבאו נציגי IBM לפגישה מתואמת מראש בביתו של קילדל בקליפורניה, הוא היה עסוק בהטסת מטוסו הפרטי. אשתו של קילדל ועורך דין קיבלו את פניהם במקומו. הם סרבו לחתום על הצהרת סודיות בתחילת הפגישה, ונציגי IBM עזבו את המקום מבלי שאפילו הסבירו את מטרת ביקורם. אחד הנציגים צוטט מאוחר יותר כאומר כי מימיו לא נתקל במישהו גס רוח ויהיר כמו הגברת קילדל או עורך הדין.

ג'ק סמס (Sams), ראש המשלחת של IBM, טען מאוחר יותר כי לאחר כשלון הפגישה ניסה לשאת ולתת טלפונית עם קילדל, אך ללא הצלחה. קילדל טען כי הוא פשוט לא הצליח ליצור קשר עם סמס. תהא אשר תהא הסיבה האמיתית, התוצאה היתה ש-IBM פנתה לגייטס, וביקשה ממנו לספק לה מערכת הפעלה. לגייטס לא היתה מערכת הפעלה מתאימה, ולכן קנה, כפי הנראה תמורת כ-‏50,000 דולר, מערכת הפעלה ממתכנת בשם טים פטרסון (Paterson). המערכת התבססה במידה רבה על CP/M של קילדל.

בתבונתו, גייטס התעקש שלא למכור את המערכת ל-IBM תמורת מחיר קבוע חד־פעמי, אלא על בסיס של תמלוגים. הוא גם דאג לכך שיוכל למכור אותה לחברות אחרות, שאכן צצו כפטריות שלאחר הגשם בעקבות ההצלחה המטאורית של המחשב האישי. שתי החלטות אלה אפשרו את פריצת הדרך הגדולה של מייקרוסופט, שהובילה לעושרו המדהים של גייטס כיום.

קילדל ניסה מאוחר יותר להתחרות במערכות ההפעלה של מייקרוסופט, אך ללא הצלחה. הוא נפטר ב- 1994, כשהוא בן 52, עקב חבלה בראשו שארעה בבאר. על פי גרסה אחת, הוא היה מעורב בתגרה. על פי אחרת, הוא נפל מסולם.



סיפורים אלה כמובן אינם היחידים. הקוסמונאוט הסובייטי גרמן טיטוב (Titov) נאלץ להסתפק בתואר "האדם השני בחלל", בין השאר, כנראה, מסיבות פוליטיות; לאל גור (Gore) חסרו 538 קולות בלבד על מנת להכנס לבית הלבן כנשיא; השחקן פטריק וויין (Wayne) סירב לגלם את דמותו של סופרמן בסרט שהפך שחקן אלמוני בשם כריסטופר ריב לכוכב ענק; מטפס ההרים השוויצרי ריימונד למבר (Lambert) ומלווהו הנפאלי טנזינג נורגיי (Norgay) נאלצו לשוב על עקבותיהם כשהיו במרחק של 250 מטרים בלבד מפסגת האוורסט, מספר חודשים לפני שהפסגה נכבשה לראשונה על ידי אדמונד הילארי (Hillary) ונורגיי; רוזלינד פרנקלין (Franklin) היתה כנראה קרובה לפענוח מבנה מולקולת הדנ"א כשג'יימס ווטסון (Watson) ופרנסיס קריק (Crick) הצליחו לעשות זאת, תוך שהם מתבססים במידה לא מבוטלת על עבודתה.

אז מהו מוסר ההשכל? כנראה שאין. אבל אולי בפעם הבאה שתשתמשו בטלפון, תאזינו לשיר של הביטלס, או תגדפו את אחד המוצרים של מייקרוסופט, תיזכרו באלה ש"כמעט עשו את זה" – כמעט, אבל לא.
קישורים
אלכסנדר גרהם בל
אליישה גריי
אנטוניו מאוצ'י
פיליפ רייס
רוברט פלקון סקוט
רואלד אמונדסן
גרגור מנדל
הוחו דה פריס
קרל אריך קורנס
אריך פון צ'רמק
פיט בסט
ג'ורג' מרטין
בריאן אפסטיין
מעניק הרצאות - פיט בסט
גארי קילדל
ביל גייטס
טים פטרסון
גרמן טיטוב
אל גור
ריימונד למבר
טנזינג נורגיי
אדמונד הילארי
רוזלינד פרנקלין
ג'יימס ווטסון
פרנסיס קריק
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  תיקון כליל • טל כהן • 5 תגובות בפתיל
  חביב • שוטה הכפר הגלובלי • 16 תגובות בפתיל
  הסיפור של סקוט • ברקת • 6 תגובות בפתיל
  לא. • יהונתן אורן
  משהו שהייתי חייב לכתוב • יובל נוב • 2 תגובות בפתיל
  הרהורים מדכדכים • הדר אבירם • 17 תגובות בפתיל
  שכחת • דורון יערי • 12 תגובות בפתיל
  בריטים ביבשה • יובל נוב • 14 תגובות בפתיל
  מילא, כשמדובר בהחמצות ישנות • ניצה • 35 תגובות בפתיל
  אינטרפרטצית קופנהאגן • קורא נבוך • 40 תגובות בפתיל
  מונטגומרי קליפט • אייל קולנועי • 3 תגובות בפתיל
  השעון שמאחרי תורת היחסות • רון בן-יעקב • 2 תגובות בפתיל
  עוד כמה כמעטים • קורא נבוך • 54 תגובות בפתיל
  והנה החמצה שהסתיימה אחרת • אליהו • 27 תגובות בפתיל
  יותר טוב משהו מלא כלום • אסתי • 9 תגובות בפתיל
  עוד ''איש כמעט'' • יובל נוב • 3 תגובות בפתיל
  המצאת הטלויזיה • מצטער על מעט הפרטים • 6 תגובות בפתיל
  פרובוקציית LOW-TECH • צלופח חלקלק • 148 תגובות בפתיל
  תיקון לסיפור גייטס • אורי • 2 תגובות בפתיל
  עוד כמעט • תרגומון [1] • 4 תגובות בפתיל
  לא נשכח גם את יובל נאמן • אופצינאלי • 4 תגובות בפתיל
  המחמיץ הגדול מכולם? • אליהו • 6 תגובות בפתיל
  25 המדענים המצוטטים ביותר בעולם • אסתי • 5 תגובות בפתיל
  שניים שקדמו לאחים רייט • יובל נוב
  הקטע העצוב באמת במאמר שלך • נמרוד ברנע • 2 תגובות בפתיל
  עוד מקרה קיפוח עדתי לרשימה • mad_scientist • 8 תגובות בפתיל
  לה ג'נטיל • ברקת • 10 תגובות בפתיל
  צדיק וטוב לו • אפופידס • 10 תגובות בפתיל
  בשעה טובה • יובל נוב • 8 תגובות בפתיל
  איש ''כמעט'' טרי נוסף • יובל נוב • 2 תגובות בפתיל
  עוד איש כמעט • יובל נוב • 8 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים