הגודל (של אלוהים) לא קובע 1522
במקביל ליהדות ה''רגילה'', הרבנית, תמיד היה ביהדות גם זרם נוסף, זנוח, שמעולם לא נכנס לזרם המרכזי - הזרם המיסטי, עם אנשים שבקרו ברקיע השביעי ומדדו את קומתו של אלוהים.

את המיסטיקה היהודית אפשר לחלק לשלושה חלקים:

  • המיסטיקה היהודית הקדומה, מלפני חתימת התנ"ך עד (וכולל) תקופת התנאים, במאות ראשונות לספירה.
  • המיסטיקה הקבלית, בערך מהמאה התשיעית עד השלוש עשרה, למרות שיש המרחיבים את תקופת העיסוק.
  • המיסטיקה החסידית, מהמאה ה-‏18 ועד ימינו.


על החסידות כולם שמעו, והקבלה מעולם לא היתה יותר פופולרית. מאמר זה יעסוק בחלק הזנוח, שכמעט ואינו מוכר - המיסטיקה היהודית הקדומה. זוהי תפיסה של היהדות שמאמינה כי לאלוהים יש צורה וגודל, ושניתן להשתמש בו ובמלאכיו כדי ללמוד על העולם.

כדי להבין את המיסטיקה היהודית הקדומה (להלן - המיסטיקה), כדאי להתחיל מהמקורות שכן נכנסו לקאנון: צריך לקרוא את התנ"ך. נתחיל מיחזקאל א': יחזקאל רואה חזיון אלוהי (תכף אלוהים שולח אותו להתנבא), ומה הוא רואה?

"וממעל לרקיע אשר על־ראשם כמראה אבן ספיר דמות כיסא ועל דמות הכיסא דמות כמראֵה אדם עליו מלמעלה: וארא כעין חשמל כמראה־אש בית־לה סביב ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה־אש ונוגה לו סביב"(יחזקאל א' כ"ו־כ"ז).

כלומר, בניגוד לתפיסת האל האמורפי המיוצגת בתנ"ך ככלל, יחזקאל רואה דמות אדם. אדם עם מותניים, לכל הפחות. אבל רגע, יאמר הקורא הזהיר, כתוב דמות כמראה אדם, לא אדם ממש. לא מספיק? רוצים משהו יותר מפורש? ננסה לתרגם קצת את דניאל, פרק ז', ח'-יא': "אחרי כן הייתי רואה בחזיונות הלילה ... והנה העמדו כסאות ועתיק יומין [הכוונה לאלוהים, ג.ב.] ישב. לבושו היה לבן כשלג ושיער ראשו כצמר נקי. כסאו היה כלשונות אש וגלגליו כאש דולקת. נהר אש נמשך ויצא מלפניו. אלף אלפים שרתו אותו ורבוא רבבות עומדים לפניו. בית הדין ישב וספרים נפתחו ...".

כלומר נראה כי לאלוהים שיש דמות, ואפילו שיער ראש לבן כצמר. מסתבר שהרעיון הזה, לפיו לאל היהודי יש דמות, הוא רעיון עתיק כתנ"ך עצמו, אך התנ"ך מנסה לצנזרו. יש בתנ"ך שרידים, רמיזות, אבל מעט מאד דברים מפורשים. לא במקרה לא תורגם ספר דניאל מהשפה הארמית.

מי האמין שלאלוהים יש דמות? לא הכהונה, כנראה - הם, שערכו את התנ"ך, הותירו את הרעיון הזה בחוץ. לא בטוח לגבי העם הפשוט - הם היו עסוקים בחקלאות ובחייהם בכלל, כך שלא סביר שהיה להם הזמן לעסוק בכך. מי, אם כך? חלק מהחוקרים היום סבורים שהמדובר באליטת משנה: אנשים שלא היו צריכים לעבוד פיזית למחייתם, אבל גם לא היו כהנים. והם כתבו ספרים, והרבה.

מה כתבה אותה אליטה? נתחיל מחנוך. בספר בראשית מסופר על חנוך, סב נח, שלאו דווקא מת, אלא "לקח אותו אלוהים" (בראשית ה', כ"ד). מסתבר שהפסוק הבודד הזה הוא שריד למסורת עניפה. לחנוך הוקדשו שני ספרים שלמים - חנוך א' וחנוך ב'. ספרים אלו לא שרדו עד לימינו בעברית, משום שעם גלות בבל חדלו היהודים מהעתקתם. למזלנו, הספרים תורגמו ליוונית על־ידי הכנסייה, שהמשיכה בהעתקה מדור לדור. בשלב מסויים הבינה גם הכנסייה כי מדובר בחומר נפץ אמוּני, והפסיקה להעתיק אותם. שוב למזלנו, מדיניות זו לא נאכפה באדיקות, ובכנסייה המזרחית, המנותקת, המשיכו להעתיק את חנוך א', בתרגום לחבשית. חנוך ב' נשתמר בסלאבית עתיקה.

אם כן, הדברים שיסופרו ויצוטטו בהמשך מגיעים מתרגום של תרגום של תרגום - אבל אנו בטוחים שהמקור עברי. נמצאו קטעים משומרים מהספרים הללו בעברית, במערת קומראן.



ובכן מה קרה עם חנוך? מסתבר כי על־פי אותם ספרים, האיש היה צדיק שאין כדוגמתו. כל־כך צדיק, עד שכשאלוהים עשה את המבול, הוא החליט לקחת אליו את חנוך, ולשמור אותו כעד לרשעותם של בני האדם אותם מחה, כדי שלא יגידו עליו שהעניש ללא סיבה (האל, כך נראה, קצת פולני). הוא מעלה את חנוך השמיימה, והופך אותו למלאך. אבל הוא כל־כך אוהב את חנוך, שמהר מאד חנוך עושה הרבה יותר מהתפקיד שיועד לו - אלוהים ממנה אותו למלאך המופקד על בני האדם. למה? כי חנוך כבר היה אדם, ואצלו אף אדם לא יכול להתלונן על השיפוט.

מתוך חנוך ב' - אחרי הרבה סיפורי צדיקות ונבואה, אנו מצטרפים אל חנוך כשהוא קם באמצע הלילה ורואה שני אנשים גדולים, פניהם מזהירים כשמש, עיניהם בוערות כלפידים: "ויאמרו אלי האנשים, חזק חנוך אל תירא אלהי עולם שלחנו אליך והיום אתה עולה אתנו השמימה. ועתה צו אל בניך ואל כל בני ביתך אשר את יעשו בלעדיך על הארץ בבתיך ואיש אך יבקשך עד אשר ישיבך ה' אליהם ... ויהי ככלותי לדבר אל בני ויקראוני האנשים ההם וישאוני על כנפיהם ויעלוני אל הרקיע הראשון ... [חנוך עובר ברקיעים ורואה כמה יפים הם, וכמה יפים המלאכים. לבסוף הוא מגיע אל הרקיע השביעי, ומתמלא חיל ורעד מאלוהים וצבאותיו:] ואפול על פני ואשתחווה לה'. וה' אמר אלי בפיו חזק חנוך אל־תירא קום ועמדת לפני לעולם. ויקימני מיכאל שר צבאות ה', ויקרבני לפני ה' ... ויאמר ה' למיכאל גש והפשטת את חנוך את בגדי הארץ ומשחת אותו בשמני הטוב והלבשתו את בגדי כבודי. ויעש מיכאל כאשר דיבר אליו ה' וימשחני וילבישני. ומראה השמן ההוא מאיר מאור גדול ומשיחתו כטל הטוב וריחו כמור וכקרני השמש הוא מזהיר. ואביט אל נפשי ואהי כאחד מנכבדיו ולא היה כל שינוי ניכר. ויקרא ה' לאחד משרי מלאכיו ושמו אוריאל אשר היה מהיר בחכמה משאר שרי המלאכים וכותב כל מעשי ה'. ויאמר אל אוריאל הביאה את הספרים מאוצרותי ולקחת קנה ונתת לחנוך והגדת לו את הספרים ... ויקראני ה' ויאמר אלי שב חנוך לשמאלי עם גבריאל".

וכך מתמנה חנוך לתפקיד הסופר הגדול; הוא מופקד על ספר החיים והמוות (זה שנחתם בו גורלנו ביום הכיפורים). לצורך מילוי התפקיד מקבל חנוך פריבילגיה מיוחדת - מותר לו לשבת בהיכל האלוהי שעה ביום. מדובר בפריבילגיה רצינית מאד - למלאכים רגילים אסור לשבת. כל־כך אסור לשבת, למעשה, עד שאין להם ברכיים כלל.

לתהליך שעבר חנוך, תהליך ההפיכה מאדם למלאך, קוראים אפותאוזה.

והנה, יש לנו מלאך, רב עוצמה, שהיה פעם אדם! לא רק זאת: כנראה שבגלל שהיה פעם אדם, הוא מחבב מאד אנשים, והמלאך חנוך (שנקרא גם מטטרון) הוא המנחה והמורה השמיימי של התנאים, שכתבו את השלב הבא במיסטיקה: ספרות ההיכלות.

הפסקה מתודית קצרה לטובת מי שלא מכיר: ביהדות הרבנית, המסורתית, התנ"ך לא היה סוף היצירה הכתובה. אחריו נכתבו המשנה, ואז הגמרא, ואז עוד המון (מה שמכונה "שרשרת ההלכה"). את המשנה כתבו, במאות הראשונה והשנייה לספירה, התנאים (המפורסם שבהם הוא רבי עקיבא); אחריהם נכתבה הגמרא בידי האמוראים, ואחר כך היו גם הראשונים, והאחרונים, ובמקביל היו הגאונים, והמון שמחה. כל פוסק הלכה מביט לאחור, ומכיר את הספרות שנכתבה לפניו, אבל לא רק את מה שנחתם (כמו המשנה והגמרא), אלא גם מה שנכתב אולם לא נכנס לקאנון, ולקטגוריה הזו שייכת לכאורה ספרות ההיכלות: ספרות תנאית, שכתבו התנאים, אך לא נכנסה למשנה.

מדוע "לכאורה"? כי למרות שהגיבורים של ספרות ההיכלות הם רבי עקיבא, רבי ישמעאל, ונחוניה בן הקנה (כולם תנאים ששמם הולך לפניהם), רוח הספרות כלל לא עולה בקנה אחד עם המשנה, וייתכן אף שמדובר בזיוף - אליטת משנה המתחזה לאליטה. אך זוהי דעה מודרנית של חוקרי מקרא, ואפילו אם מדובר בזיוף, נראה כי פוסקים קדומים "קנו" אותו, וקיבלו את ספרות ההיכלות כעיסוקם המיסטי של התנאים. הוכחה לכך ניתן למצוא ב"אוצר הגאונים", ספר שו"ת (שאלות ותשובות) שנכתב במאה העשירית לספירה: כשהָאי גאון מתבקש לפרש את מסכת חגיגה מהתלמוד (אליה נפנה מיד), הוא מסתמך על ספרי ההיכלות בתשובתו, וכותב "ויש שתי משניות שהתנאים שונין אותן בדבר זה, ונקראות היכלות רבתי והיכלות זוטרתי ודבר זה מפורסם וידוע".

אם מדובר בזיוף, האי גאון מאמין בו. אז מה יש בספרות ההיכלות שגורם לי להתייחס אליהם כאל "חומר נפץ" מבחינת היהדות? ספרי ההיכלות הם בעצם ספרי הוראות לעלייה לשמים, כניסה להיכלות עליונים, הצצה באלוהים (!), וחזרה ארצה.

ננסה להכנס לספרות ההיכלות דרך היהדות הרבנית (מסכת חגיגה מהתלמוד), קריאת ההסבר שנותן האי גאון, והמקורות (היכלות רבתי וזוטרתי) עליהם הוא מסתמך.

תלמוד בבלי, מסכת חגיגה:

"תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס ואלו הן בן עזאי ובן זומא אחר [כינוי מזלזל לאלישע בן אבויה, ג.ב.] ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני [תהילים ק"א]. בן עזאי הציץ ומת עליו הכתוב אומר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו [תהילים קט"ז]. בן זומא הציץ ונפגע ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו [משלי כ"ה]. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום" (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, פרק ב', דף י"ד, ע"ב, גמרא).

מה?

הקטע כלל אינו מובן. לאן הם הולכים בדיוק? איזה מין פרדס, ולמה יש שם שיש? ואם זה שיש, אז למה שיגידו "מים מים"? ואחר־כך אנשים מתים? ויוצאים מדעתם (הפרוש המקובל ל"הציץ ונפגע")? ועל מה הם מציצים בעצם? את כל זה שאלו את האי גאון. בואו ונראה מה שלח כתשובה:

"כינהו פרדס מעניין גן עדן, שהיא גנוזה לצדיקים, כך אותו מקום הוא מקום בערבות [הכוונה לרקיע השביעי, ג.ב.] שהנשמות של צדיקים צרורות בו. והוא המפורש בהיכלות רבתי והיכלות זוטרתי שהיו עושין מעשים, ומתפללים תפילות בטהרה ומשתמשין בכתר [שם מפורש, ג.ב.] וצופין בהיכלות ורואין היאך משמרות המלאכים במעמדם. והיאך היכל אחר היכל ולפנים מהיכל.
ו"קאמ' להו ר' עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים": פירוש -כי מי שהוא מגיע בצפייתו לאותו מקום נראין לו שם מים רבים ואין שם מים כל עיקר, אלא דמות בעולם נראית לו, ואם אמר 'הרי אלו מים' -נהדף [מהשמים], לפי כי שקר הוא אומר.
וכן מפורש בהיכלות רבתי בלשון הזה: מפני ששומרי פתח היכל שיש שם מטילים אלף אלפי גלי מים ואין בו אפילו טיפה אחת אלא אויר זיו אבני שיש טהור שהן צלולות בהיכל, שהיה זיו פניהן דומה למים. ואם אמר מים הללו מה טיבם וכו'.
ולא שהן עולין למרום אלא בחדרי לבם רואין וצופין כאדם הרואה וצופה בעיניו דבר ברור, ושומעין ואומרין ומדברין כעין הסוכה ברוח הקודש".

כלומר, האי גאון מכיר את ספרי ההיכלות, ומספר כי מה שמתואר במסכת חגיגה הוא מעין מבחן למי שרוצה לצפות בהיכלות ולראות משמרות מלאכים. אבל, כנציג הזרם הראשי ביהדות, הוא לא מקבל את הטענה כי התנאים באמת עלו למרום, אלא הם "צופין בחדרי ליבם" - או בלשון מודרנית, נכנסים לטראנס והוזים.

אך זוהי תוספת של האי גאון, ואין זה פירוש המתחייב מהכתוב בספרי ההיכלות. נקרא את המקור עליו הסתמך הגאון. מהיכלות רבתי:

"ואלה הם שנכנסו לפרדס בן עזאי ובן זומא ואחר ור' עקיבא. בן עזאי הציץ בהיכל ששי וראה זיו אבני שיש שהיו סלולות בהיכל ולא סבל גופו ופתח פיו ושאל מים הללו מה טיבן ומת ... בן זומא הציץ באבני השיש וסבר שהוא מים וסבל גופו שלא שאלם אבל לא סבל דעתו ונפגע ויצא מדעתו ..." (היכלות רבתי, קטע 345).

מיד נתייחס למה שקרה לבן אבויה.

65 קטעים אחר כך מספר רבי עקיבא: "אמר רבי עקיבא בן עזאי זכה ועמד בפתח היכל הששי וראה זיו אויר אבני שיש טהור ופתח פיו שתי פעמים ואמר מים מים בהרף עין חתכו ראשו והטילו עליו אחד עשר אלף מגזרי ברזל בסימן הזה לדורות שלא יטעה אדם בפתח היכל הששי" (היכלות רבתי, קטע 410).

התיאור הוא פיזי למדי - ערפו את ראשו של בן עזאי. נראה כי מי שכתב את ספרות ההיכלות האמין לדברים כפשוטם: אנשים עולים לשמים, ויורדים לספר מה ראו. מה רואים שם בשמים? למה לעלות? העולים לשמים עושים זאת מכמה סיבות: ראשית, כי זה יפה. הספרות המיסטית משופעת בתאורים מהממים על מראות ההיכלות והאל. הצפייה באל מתוארת כשיא החוויה המיסטית, ואלוהים הוא היופי בהתגלמותו. שנית, המיסטיקן עולה למרום כדי לצבור ידע - ידע על פעולתו של עולם, או ידע על פעולתה של מערכת הצדק האלוהית. לדוגמא, בעליה הראשונה המתוארת בהיכלות רבתי, רבי ישמעאל מספר לנו מה למד ממטטרון (הוא חנוך - המנחה שלו בשמים) על פעולתו של העולם:

"ואלו שמותם של שרים שמנהיגין את העולם. גבריאל מלאך האש. ברדיאל מלאך הברד. רוחיאל שהוא ממונה על הרוח. ברקיאל שהוא ממונה על הברקים. זעמיאל שהוא ממונה על הזעם. זיקיאל שהוא ממונה על הזיקים ..." (היכלות רבתי, קטע 18).

וכן הלאה וכן הלאה - ליליאל ממונה על הלילה, אופניאל על אופני הלבנה וגלגליאל על גלגל החמה. המיסטיקן מנסה, בעצם, לעשות מדע: להסביר מדוע העולם עובד כפי שהוא עובד. ומה עם אלישע בן אבויה (האחר)? מטטרון מספר לרבי ישמעאל מה קרה, מנקודת מבטו:

"כשאני יושב בישיבה של מעלה ושרי מלכיות עומדים עלי מימיני ומשמאלי מרשות ה'ב'ה' [הברוך הוא, ג.ב.] וכיוון שבא אחד [אלישע בן אבויה] להסתכל בצפיית המרכבה ונתן עיניו בי והוא מתיירא ומזדעזע מלפני ונפשו מבוהלת לצאת ממנו מפני פחדי ואימתי ומוראי כשראה אותי שאני יושב על כסא כמלך ומלאכי השר[ת] היו עומדים עלי כעבדים וכל שרי מלכיות קשורים כתרים סובבים אצלי באותה שעה פתח את פיו ואמר ודאי שתי רשויות בשמים. מיד יצאתה בת קול מלפני השכינה אומרת שובו בנים שובבים חוץ מאחר דלא. באותה שעה בא ענפיאל יוי השר נכבד נהדר נחמד נפלא נורא נערץ משליחות של ה'ב'ה' והכני ששים פולסאות של אור והעמידני על רגלי" (היכלות רבתי, קטע 20).

כלומר, כשהגיע בן אבויה לשמים, הוא הגיע בדיוק בשעה בה למטטרון מותר היה לשבת. היות שידע כי למלאכים אין ברכיים, תהה בן אבויה (בחוסר טקט מסויים) אם אין שתי רשויות - אלוהים ועוד מישהו (שהוא זיהה כי אינו אלוהים). לכן אלוהים העניש אותו ואת מטטרון - לאחר (הוא אלישע) נמחקו כל הזכויות בשמים, ואת מטטרון העמידו והיכו אותו שישים פעם בפולסא דנורא, שיהיה ברור מי כאן האדון ומי העבד.

כיצד עולים להיכלות (או יורדים למרכבה; המונחים בני החלפה)? שוב, מתוך היכלות רבתי:

"וכיוון שהיה אדם מבקש לירד במרכבה היה קורא אותו לסוריה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרסאי... [כאן מופיע שם ארוך וחסר משמעות שנמשך כארבעים אותיות].
ויזהר שלא יוסיף על מאה ושנים עשר פעמים ולא יגרע מהם, ואם מוסיף או גורע דמו בראשו אלא פיו יוציא שמות ואצבעות ידיו קי"ב יספרו מיד יורד ושולט במרכבה" (היכלות רבתי, קטעים 204-205).

מכאן, ומתיאורים נוספים שלא אביא כאן, עולה האלגוריתם הבא: ראשית על המיסטיקן לרחוץ בטהרה (לטבול במקווה) כ"ד פעמים. אסור בכלל לגעת באישה או לחשוב עליה (אם קם בבוקר וראה קרי - הכל מהתחלה). לאחר מספיק ימים בהם טבל ואכל רק אוכל טהור, שהכין בעצמו ושאישה לא נגעה בו, מתחיל תהליך הכניסה לטראנס: הוא יורד לתנוחת מרכבה, משמע עומד על שש ומכניס את הראש בין הברכיים במעין תנוחה עוברית שכזו, ואז בתנוחה הזו עליו לחזור 112 פעם ברצף על השם המסובך בן ארבעים האותיות חסרות הפשר, תוך שהוא סופר, כדי שלא להתבלבל - הדיוק קריטי.

ולאחר כל התהליך האינטנסיבי הזה, אין פלא שהמיסטיקן מרגיש שבא מלאך ולוקח אותו לטיול בלה־לה־לנד - אבל זה, כעקרון, מה שאמור לקרות. יורד סורִיָה שר הפנים ואוסף אותו להיכלות של מעלה.

שם למעלה ישנם כל מיני מבחנים ומחסומים, כמו מבחן המים המתואר (המתרחש בפתח היכל שישי), או מבחן של שליטה עצמית: לפני היכל שביעי יש זוג מלאכים שאומרים לו "בוא, היכנס - אתה ראוי", ואם נכנס ישר, נכשל במבחן. צריך להשתהות, ולחכות שיזמינו אותו פעם שניה.

ספרי ההיכלות מלאים באזהרות לגבי מה שקורה למי שלא עוקב במדויק אחר ההוראות, או שנכשל במבחנים. זוכרים את מספרי הברזל? למי שנכשל במבחן ההשתהות מחכות מחתות מלאות בגחלים רוחשות. בנוסף, מספר לנו ר' ישמעאל שפעם לא היה לו כח לחכות את כל הימים, וחיכה פחות מהדרוש, ואז סוריה כמעט והרגו. למזלו, הכיר כמה שמות מפורשים בעזרתם הצליח להבריח את השר.

ככה שהעסק די מסוכן, כל המיסטיקה הזו.

ומה התוצאות של כל הירידות הללו למרכבה? אנו מקבלים מספר חיבורים בקשר למלכות שמים, שמסבירים לנו כל מיני דברים. חלק גדול מהיכלות רבתי מוקדש לסיפורו של מטטרון (הוא חנוך), ולאשש אותו על־ידי כך שר' ישמעאל שומע אותו ישירות ממטטרון עצמו. עד כדי־כך, שיש הקוראים להיכלות רבתי "חנוך ג"' או "חנוך העברי" (בניגוד לחנוך החבשי והסלאבי שהוזכרו קודם).



אחד החיבורים המוזרים יותר, והקשים מאוד להתמודדות (עבור יהודי מהזרם המרכזי) הוא החיבור "שיעור קומה".

המדובר בחיבור קצר, שישה עמודים אורכו, הנותן לנו רשימה מפורטת ביותר של כל האברים והחלקים השונים שיש לאלוהים, הגודל המדויק של כל איבר ואיבר, ושמו המיוחד. נקרא יחד:

"אמר ר' עקיבא אמר לי מטטרון עדות זה אני מעיד ביי' אלהי ישראל שרום קמותו כשהוא יושב על כסא הכבוד מאה ושמונה עשר אלפים רבבות פרסאות ... רוחב עין ימינו שלוש רבבות ושלשת אלפים פרסא וכן לעין שמאלו. מזרוע ימינו ועד זרוע שמאלו ע"ז רבבות פרסאות לכך נאמר האל הגדול והגיבור והנורא.
... מכף רגלו ועד קרסוליו אלף רבבות וחמש מאות פרסאות גובהו וכן של שמאל ... ירך של ימין ששווסת פרנסי שמו ושל שמאל תפגניא זיזיא שמו. מירכותיו עד צווארו עשרים וארבעה אלפי רבבות פרסאות אתם גהידריא שמו ועל ליבו כתוב שבעים שמות צצ צדק צור צבי צדיק ..."

מידע חשוב רב: מעתה אל תאמר "ירך שמאל של אלוהים", אמור "תפגניא זיזיא". רוצה לתקוע לאלוהים אצבע בעין? שים לב שזו צריכה להיות אצבע ברוחב של 33 אלף פרסה (כל פרסה אורכה כ-‏4.5 ק"מ), או שהוא אפילו לא ירגיש.

שיעור קומה מסתיים כך:

"אמר רבי ישמעאל לפני תלמידיו אני ור' עקיבא ערבין בדבר שכל מי שיודע שיעור זה של יוצרינו ושבחו של הב"ה מובטח לו שהוא בן העולם הבא ובלבד שהוא שונה אותו במשנה כל יום".

עזבו אתכם ממצוות, מעשים טובים, ותשלום מעשר לכהונה. רק שננו את המפרט הטכני של אלוהים - ואתם בפנים. טוב להיות מיסטיקן.

ספר זה מנוגד לחלוטין לתפיסת האל האמורפי. אין שום תירוץ מתקבל על הדעת. אי־אפשר לומר "זה רק משל", או "הכוונה לדמות המלאכים" - הכל כתוב במפורש. ובכן, איך פותרים את הבעיה? בקלות: מתעלמים ממנה. עובדה - סביר להניח כי לא שמעתם על החיבור הזה מעולם. הפתרון עובד.



לסיכום, מעניין לראות מה הכילה היהדות בעברה, וכדאי לזכור כי "האמת המוחלטת" שאותה מוכרת היהדות בימינו היא דבר שמשתנה עם הזמן. אז בפעם הבאה שמחזיר בתשובה ישאל אותך "במה אתה יהודי?", תמיד תוכל לומר, "בכך שאני משנן את גודלה של העין של אלוהים". גם זו היתה פעם יהדות.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אני מסביר את כל הרעיונות האלה • אלי • 7 תגובות בפתיל
  למה ההתרסה? • Lior • 61 תגובות בפתיל
  מעניינת הגישה ''האובייקטיבית'' של כל האתר בנושאי יהדות • HaD • 20 תגובות בפתיל
  הסיום של המאמר הוא שגוי בעיני • אלי • 3 תגובות בפתיל
  לא זרם שוליים • יהונתן • 172 תגובות בפתיל
  כה לחי! • כליל החורש נאורי מתפזר • 7 תגובות בפתיל
  מאמר מעניין • kel • 11 תגובות בפתיל
  מישהו יכול בבקשה להשלים את המילה חסרת המשמעות? • האייל האלמוני • 5 תגובות בפתיל
  יופי יופי, אבל... (הערה לכותב) • Mr. Bazoo • 8 תגובות בפתיל
  מידות, אפילו עצומות, כהגבלה • הדר אבירם • 2 תגובות בפתיל
  ספרים חיצוניים • נמרוד קפון • 11 תגובות בפתיל
  סלמון בן ירוחם בספרו מלחמות ה' • נריה • 36 תגובות בפתיל
  סנדלפון • האיילים המקוריים 2 • 11 תגובות בפתיל
  "אלוהים? טיפוס קפריזי" - מעריב • גלעד ברזילי
  דמות וצורה • קורא נבוך • 5 תגובות בפתיל
  יום כיפור במרכז הישראלי לקבלה • ברקת
  גם כדורי • גלעד ברזילי
  עולים לרגל • אנטילופה • 5 תגובות בפתיל
  האם מחברי "שיעור קומה" ידעו את גיל היקום וגודל היקום הנצפה? • שלגון • 6 תגובות בפתיל
  יש לך טעות • YB • 4 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים