 |
מחקרים על טיפול בסרטן: מצב-רוח חיובי והוצאות כספיות לא מועילים | 2913 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
מה שאפשר למדוד זה מה שחשוב? האם באמת מדובר בהוצאות ניכרות (יופמיזם ל"מיותרות"?) כי אין השפעה על סיכויי ההחלמה? אין כבר משמעות לזה שבעקבות ההוצאות הללו החולים אולי לא היו בדכאון בחודשים האחרונים, כולל ההשפעה השלילית של דכאון על משפחה וחברים? ומה בדבר יתרון הזכרון מחולה שתפקד והיה בעל יחס "חיובי," לעומת חולה סובל? (לא קראתי את הלינקים למחקרים). |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני תוהה כמה חולים נכנסו ללחץ נפשי משמעותי בגלל ההרגשה שזה שהם לא מאושרים מספיק מחריף את המחלה שלהם, מה שהכניס אותם למעגל של דכאון והאשמה עצמית. אם להיות חיובי, הייתי אומר שהמטרה של המחקר היא להגביל פסיכולוגים ופסיכיאטרים שניצלו את מצוקתם של חולי סרטן והציעו להם טיפולים יקרים כדי לעשות אותם מאושרים ''כדי שיבריאו יותר טוב''. צריך לזכור, בסופו של דבר, שיש אנשים להיות מדוכאים (לא דכאון קליני, אלא סתם מלנכוליה רגילה - נו, פולניות) זה חלק מהטבע שלהם. הלחץ להיות מאושר בגלל שדכאון פוגע בבריאות לאו דווקא מיטיב את ימיהם האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאן באמת בעיה עדינה ביותר. מצד אחד, גם אם מצב רוח טוב וגישה חיובית לחיים באופן כללי אינם יכולים להאריך את תוחלת החיים, הרי אין ספק שהם מוסיפים מאוד להתמודדות עם המחלה כל עוד החולה שורד. מצד שני, הלחץ שאתה מדבר עליו יכול להיות קשה מאוד. לפני זמן מה עוררתי את כעסו של חולה סרטן כשאמרתי לו שבעזרת כוחו הנפשי הרב והאופטימימיות שלו נראה לי שיוכל להתגבר אולי על המחלה די זמן עד שיימצא לה אפילו פתרון. הוא אמר שהכיר אי אלה אנשים שהרגישו ופעלו כמוהו, ועובדה זו לא עזרה להם כלל. לצערי, בסופו של דבר, גם עליו גברה המחלה. ובכל זאת נראה לי שבמידת האפשר, האנשים הקרובים צריכים לעשות כמיטב יכולתם לעודד ולשמח את החולים - שהרי רב''י צודק, כמובן. כל עוד חיים, כדאי שיסבלו כמה שפחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, זה מאוד נחמד אם אפשר להיות מאושר גם בזמן שאתה חולה במחלה אנושה. ובכל זאת, יש משהו בעייתי בלחץ שמופעל על חולים ''לשמור על גישה חיובית'' גם כשהם לא רוצים, ובמיוחד יש משהו בעייתי באיום שבעצם הגישה השלילית שלהם, הםא פוגעים בעצמם. אני חושב שהמחקר שמצוטט פה משחרר את החולים מה''חובה'' להיות מאושרים, ואפשר להתחיל להתרכז בלהיות מאושר כמטרה בפני עצמה ולא ככלי להשגת חיים ארוכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שדובר על דיכאון, אז למה הדיכוטומיה דיכאון/אושר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את השאלה. בדרך כלל מדובר על כך שחולים צריכים לשמור על "גישה חיובית" ("להתבדח עם רופאיהם"), ושזה יעזור להם להתגבר על המחלה. לא חייבים לראות בזה דיכוטומיה, אתה יכול לקרוא לזה רצף שבין דכאון לאושר (אופוריה?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק. מדברים גם על ''התגייסות למאבק במחלה'', על ''פייטריות'' וזה אומר בין היתר עירור תחושות מיליטנטיות (זה לא בהכרח רגש ''חיובי'' עם פרחים ופרפרים ומדיטציה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחץ שמופעל איננו טוב על אף אחד, גם לא על אנשים בריאים. הכתבות עליהן מסתמך המאמר מתייחסות לעובדה שהארכת תוחלת החיים הממוצעת היא קטנה- חודש. תוחלת חיים ממוצעת היא נתון מאד בעייתי לחולי סרטן. אם הממוצע הוא חודש אז אולי הוא מורכב מנתונים שיש ביניהם כאלה שתוחלת החיים בכלל לא הוארכה או אף התקצרה ואולי יש גם הארכה בשנה. כשנלחמים במחלה מתכווננים להכות את הממוצע. דבר נוסף הוא לשפר את איכות החיים ואי אפשר להפריז בחשיבות של השיפור הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, אבל שיפור איכות החיים לא רלוונטית לשאלה *כמה* מהם נשארו לך.אם צפויות לי, נגיד, שמונים שנות חיים נוספות, מן הסתם אני ארצה שהן יהיו איכותיות ומאושרות ולא דיכדוכיות בלי קשר לשאלה אם כן-או-לא יהיה לי סרטן באמצע (למרות שסרטן בטח ישנה שם את מאזן הדיכדוכיות בחלקים מסויימים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מספיק מחקרים שעסקו בקשר בין מה שאנחנו יכולים להגדיר כ"רצון לחיות" לבין תוחלת החיים. המחקר שעליו נסוב הדיון הזה עוסק בשאלה האם יש קשר בין טיפול נפשי לבין תוחלת החיים של חולי סרטן. זאת ההגדרה המדוייקת ולא כפי שמשתמע: הקשר שבין התחושה הטובה לבין תוחלת החיים של חולי סרטן. יש קבוצת אנשים המכונים "שורדנים", שאינם למיטב הבנתי מפולחים במחקר שלפנינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול להביא קישורים לכמה מאותם "מספיק מחקרים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צריך לחפש. הייתי מקבל פרסומים מחס''ן כשאישתי היתה חולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עמותה לעזרה לחולי סרטן בשם חולי סרטן נלחמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה מילים טובות של האונקולוג יכולות לאפשר לחולים להבין את מצבם, להמשיך בטיפול, להתמודד טוב יותר ואולי אפילו לשפר את מצבם הרפואי. אבל כנראה שרופאים וחולים לא מדברים כל כך על הרגשות. אמנם רופאות טובות יותר מרופאים ביכולת לשיחה אמפטית עם החולים, אבל גם החולים עצמם לא ששים לדבר על הרגשות שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים איתך. לא רק רופאות- נשים בכלל יודעות טוב יותר לדבר על רגשות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי לראות את המחקר המקורי. המאמר המקורי שאותו מצטטת הכתבה הוא בתשלום ולא קראתי אותו, אלא רק את התקציר. בסך הכל נבדקו 51 אונקולוגים. בתקציר לא נכתב כמה מהם היו גברים וכמה נשים. לדבר על אחוזים כשהמספר די נמוך יכול להטעות. במחקר כזה, החוקר המתצפת מחליט אם המשפט הנאמר על ידי הרופא הוא משפט אמפאתי, משפט המזמין המשך תיאור רגשי או משפט החוסם את התיאור הרגשי. החלטה כזו על אופי השיחה היא, מטבעה, שרירותית וסובייקטיבית. היות שהתקציר לא מפרט את שיטות המחקר, לא ברור אם נעשה ניסיון לנטרל את הגורם הסובייקטיבי הזה. המחקר מצא שהזדמנויות האמפאתיה הן מרובות ביותר כאשר הן המטפלת והן המטופלת הן נשים. הכתב המצטט את המחקר מביא אנקדוטה מנסיונו, כאשר האונקולוגית היתה מחבקת את החולה בת משפחתו ופוסעת איתה יחדיו לקבלת הטיפול. כמעט שאין צורך לציין שרופא זכר שינהג כך מחפש צרות משפטיות. על כך יש להוסיף שמגע בין רופא ממין זכר וחולה ממין נקבה מעבר למה שנדרש באופן מיידי לטיפול הוא פשוט אסור באוכלוסיות רבות, החל מיהודיות דתיות וכלה בנשים בדואיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל רופא אונקולוג יכול לחבק חולה גבר, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי, תלוי בסיטואציה ובנפשות הפועלות. כנראה שפחות מאשר במצבי אשה-אשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך שאני קורא את זה, נכתב שהרפואה הצליחה להעלות את תוחלת חייהם של הסובלים מסרטן ספיציפי בחודש בלבד - מחקר נפרד לגמרי שעסק ביעילותו של טיפול נפשי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני קראתי את זה, שטיפול נפשי האריך את תוחלת החיים הממוצעת בחודש. הבעיה שמה שנכתב התיימר לקחת את הטיפול הנפשי כמדד להרגשה טובה יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה קורא את זה ככה? דרך אגב, אני מסכים איתך שבעייתי להסיק שמי שחיפש טיפול נפשי זכה להרגשה טובה יותר בעקבותיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שהחולים האלו פנו לטיפול נפשי יותר משהיו פונים אחרת. מי שרוצה, שימשיך לפנות, מהסיבות הנכונות, ולא בגלל שהוא חושב בטעות שזה יאריך את חייו. דרך אגב, מעניין אותי לדעת אם תוחלת החיים עלתה בכלל בעקבות הפניה לטיפול רפואי - כלומר, לא רק שרדו יותר את הסרטן, אלא גם התאבדו פחות. אני מאמין שבעקבות הפניה לפסיכיאטרים כן, אבל לא יודע לגבי פסיכולוגים (ולא אופטימי עבורם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מטרתו של מחקר אקדמי היא לא לקבוע מה טוב ומה רע, אלא למדוד ולגלות מה קורה במציאות. את הסקת המסקנות הם משאירים לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את באמת חושב שאפשר להפריד שיקולים "אובייקטיביים" משיקולים "ערכיים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי המאמר השני: מהפסקה הראשונה של המאמר נראה שמדובר על סיכויי ההישרדות של חולים זקנים (elderly, כתוב שם). נאמר שסיכויי ההישרדות שלהם לשנה השתפרו, ולחמש שנים- לא. אם החולים זקנים, אולי הגיל הוא הסיבה לכך שהם לא שורדים עוד חמש שנים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי ההגדרה ל"החלים מסרטן" היא 5 שנים ללא התפרצות מחודשת של המחלה אחרי סקירה נקייה אחת. כנראה שלכן 5 שנים נבחרו דווקא. לי נראה שהסיבה שסיכוי השרידה לאחר חמש שנים לא משתנה כמעט היא פשוט שתוחלת החיים נמוכה. אם נאמר השינוי הוא מ10 חודשים בתוחלת לפני 20 שנה ל11 חודשים עכשיו, אז הסיכוי לעבור שנה עלה יפה (כי הוא קרוב לתוחלת) אבל אחרי חמש שנים אנחנו על זנב הגאוסיין בין כה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את המאמר, אבל אני מניח שמדובר פה בהשוואה אל מול סיכויי השרידות של כלל האוכלוסיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר (עידוד לסרבני הלינקים: אורכו עמ' אחד בלבד, שגם בו יש הרבה משפטים שאפשר לדלג עליהם אם רוצים להתרכז בעיקר) מתייחס למחקר שנושאו היה סיכויי הישרדות מסרטן ריאות ב/זקנים/. המחקר לא מתייחס לחולים בני גילאים אחרים. ניחוש: ההתמקדות בזקנים היא אולי עניין כלכלי, כלומר- היא באה לבדוק את כדאיות "בזבוז" משאבים על קבוצת גיל זו. אבל מה שלא תהיה המטרה-אין שם אמירה כללית על המאבק בסרטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(התקף חרטה קל על החשד המכוער שלי במניעיהם האולי-כשרים של החוקרים): טוב, אולי זה גם כדי להימנע ממירור חיי החולים בטיפולים כואבים שבסופו של דבר לא מאריכים את חייהם. יום נפלא לכולכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהידיעה עולה שלא הייתה שום התקדמות בטיפול בסרטן ריאות במשך 15 שנה (חודש זאת הארכת חיים זניחה שניתן להסביר גם באמצעות גילוי מוקדם), מישהו יודע האם המצב הזה ייחודי לסרטן ריאות או שזה המצב גם בסוגי סרטן אחרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרטן ריאות הוא אחר העקשנים שבחבורה (דומני שגם סרטן הלבלב עמיד לטיפולים). ישנם מיני סרטן בהם השיפור משמעותי הרבה יותר, ומרבים להזכיר לוקמייה של ילדים כהצלחה גדולה (80-90% ריפוי מלא או משהו כזה). יש רופא בקהל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להוסיף לרשימה ה"טובה" גם סוגים רבים של סרטן שד, ול"רעה" סוגים רבים של סרטן השחלות. כך או כך יש שינוי משמעותי ביכולת לטפל בסרטן היום, גם כאשר הטיפול בבסיסו נותר דומה (הקרנות, כימיה, ניתוח). 1. כי לחלק מהמקרים כן נמצאו טיפולים ספציפיים ייחודיים, כמו טיפולים הורמונליים. 2. כי הטכניקות לגילוי מוקדם השתפרו בהרבה, כמו גם היכולת לזהות הישנות, גרורות, וכדומה. 3. כי הטכניקות הניתוחיות השתפרו. התוצאה הסופית היא שבסוגים רבים של סרטן (לא בכולם) יש שיפור משמעותי בתוחלת החיים. צריך לזכור שיש הרבה פעמים הטייה מסוימת - אם אנחנו מגלים מוקדם יותר, לא רק שיש סיכוי רב יותר להחלמה, אלא שתהיה גם הטיה סטטיסטית במדידת תוחלת החיים (כי ככל שאנחנו מגלים מוקדם יותר, אוטומטית יש לאיש זמן רב יותר לחיות גם אם לא נעשה שום דבר). אני מניחה שהמחקרים לוקחים את זה בחשבון, ומשווים תוחלת חיים על פי שלב המחלה בעת הגילוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הייתי סומך א-פריורית על מחקרים רפואיים שיקחו הטיות בחשבון, ולצערי אני לא יכול לבדוק את המחקר לגופו. מענין גם לדעת, האם השינוי הזניח בתוחלת החיים נובע ממיעוט של אנשים שנעזרו בטיפול, או שלכל המשתתפים הטיפול לא עזר. האם יש קבוצת מיעוט שכן נעזרת? (אם יש מישהו שיכול לראות את המחקר ולהגיד אם אפשר לענות על השאלה מהנתונים שפורסמו..) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהנחה שלאושר יש קורלציה חיובית עם הפער בין הציפיות למציאות, ומכיוון שהמחקר מראה שהצפייה להחלמה לא יכולה להשפיע על תוחלת החיים, עדיף להיות פסימיים בנוגע לסיכויי ההחלמה (הציפיות קטנות, תוחלת החיים לא משתנה ולכן מצב הרוח משתפר). בכלל, אכזבה נגרמת בעיקר בגלל חששות לעתיד, מכיוון שהוא בלתי חשיב. הידיעה שאתה הולך למות פותרת את הבעיה הזו, ולכן מבטלת חלק גדול מתחושת האכזבה. בנוסף, האשליה שנחיה לנצח גורמת לנו להתנהג בצורה בלתי רציונלית. הידיעה שאתה הולך למות תורמת להתנהגות רציונלית יותר ולכן למיקסום רווח. (למשל, במצב של דילמת אסיר הרבה מאיתנו יבחרו בפיתרון המוסרי - זה הפיתרון ההגיוני במשחק חוזר אינסופי, אבל לא הפיתרון ההגיוני במשחק חוזר סופי. אנו כנראה נוהגים כך כי העתיד לא חשיב - לכן אנו חושבים שהמשחק חוזר, ואנו לא מודעים לסופיותו - לכן אנו חושבים שהוא חוזר אינסופי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא תמיד כדאי לנהוג רציונלית בידיעה שהולכים למות. להילחם על שרידה זה רציונלי או לא? (אני פשוט נזכרת בקרובת משפחה אומללה אחת, ז"ל, שבזמן אישפוזה הרופאים ביקשו וקיבלו אישורים להוציא לה איבר פנימי אחרי איבר פנימי ולהחליפו בשקית פלסטיק [משהו כזה], בתהליך רציונלי לעילא. כך היה, סבל ועוד סבל, ניתוח אחר ניתוח בגוף הגוסס, עד שקרסה לחלוטין. אישית, הייתי בוחרת להגדיל את מנת המורפיום ולמות בנחת תוך צפייה בסרט טוב ולגימת יין). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל במצב כזה, יין יכול להרוג אותך (פרפרזה על הערה אמיתית של אחות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אישורים לנתח ובכל פעם להוציא איבר נוסף שקרס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משפחתה אישרה. והיא? נשאלה? אולי בניגוד לך היא - בדומה לקרוביה - הייתה מעדיפה סיכוי קלוש לחיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סביר שהיא לא הייתה במצב המתאים לשקול זאת. ואחד הדברים הקשים ביותר לקרובים במצב כזה הוא להחליט נגד ניתוח. או בכלל להחליט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא היה סיכוי קלוש לחיים, אלא הארכת חיים במצבה העגום (כלומר, לא מדובר היה על ניתוח שיש בו סיכון וסיכוי, אלא על עבודות תחזוקה וסילוק גידולים יחד עם האיברים הנושאים אותם, בזה אחר זה). היא לא נשאלה ואכן לא ממש היתה במצב לקבל החלטות או לנהל שיחות, למרות שהיתה בהכרה חלק מהזמן. ממה ששמעתי מבתה בזמן השבעה, הם התייסרו על כל החלטה כזו, וגם לאחר מותה לא התאוששו מהזוועה שבהסרת האיברים מגוף שאינו מתפקד (ייתכן שבבית חולים אחר היו מחליטים אחרת). הרופאים מצדם הודו בפני הבת שהם ''מנסים מה שאפשר'' בלי לדעת מה לעשות באמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, הפסימיות בכלל תורמת למצב רוח משופר. כשהחולה מת הוא תמיד יכול להגיד, "אמרתי לכם!". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובפולניה הם אכן עושים כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביג דיל, מצב רוח טוב לא עוזר נגד סרטן. למה אף אחד לא מזכיר עד כמה טוב סרטן נגד מצב רוח טוב ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדאי שמישהו יגיד לאולמרט להפסיק לרכוש בתים, אם כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שעדיף להשקיע את הכסף בטיפול פסיכולוגי דווקא לבני הזוג של החולים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על כל מיני סרטנים, וסרטן ריאות בפרט: http://www.sciencedaily.com/releases/2007/11/0711081... (דגדגן: "This discovery begins to address the mysteries of how cancer hides from the immune system") |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |