כוונה ותוצאה באוהלה של תורה 134
בג"צ 3267/1997, אמנון רובינשטיין נגד שר הביטחון לשיטתם של עמנואל קאנט וג'ון סטיוארט מיל.

בג"צ רובינשטיין נגד שר הביטחון עוסק במתן דחיית שרות ופטור משרות צבאי לתלמידי הישיבות ש"תורתם אמונתם". בפסק־דינו נמנע בית־המשפט מהתחבטות ישירה בהיבטיו המוסריים של מתן הפטור. הנשיא ברק אומנם מזכיר בפסק־דינו את הזכויות המתנגשות העומדות כאן לאיזון - ערך השוויון והנשיאה השווה בנטל הביטחון מחד גיסא, וחופש הדת מאידך גיסא - אך אינו מכריע בשאלה. תחת זאת, קובע בית־המשפט, מנימוקים שעניינם במשפט המנהלי, כי מעקרון שלטון החוק מתחייב שהסדר זה יעשה בחקיקה ראשית (של הכנסת) ולא בחקיקה משנית (של רשויות מבצעות). הסמכות לקבוע בעניין זה היא בידי הכנסת ולא בידי שר הביטחון. לפיכך, נקבע כי על הכנסת להסדיר את הסוגיה בחקיקה תוך שנה מיום מתן פסק־הדין (עד לתשעה בדצמבר 1999; חצי שנה הארכה ניתנה לאחרונה בהסכמת העותרים). בשאלת מוסריותו של ההסדר לגופו, שותק בית המשפט.

מאמר זה מתחבט בהיבט המוסרי דווקא של מתן הפטור, באמצעות משנתם הפילוסופית של עמנואל קאנט ושל ג'ון סטיוארט מיל. השאלה העומדת ביסודו היא האם מתן פטור כזה הוא כלל מוסרי. לשני ההוגים שבחרנו גישות כמעט הפוכות ביסודן. לשיטתו של קאנט, מוסר נמדד ברצון טוב, בכוונה טובה, ואילו לשיטתו של מיל, מוסר נמדד בתוצאה טובה ויעילה. לשון אחרת, קאנט מייצג מוסר דאונטולוגי ואילו מיל מייצג מוסר תוצאתני. במאמר נראה כי למרות נקודות ההשקפה המנוגדות ביסודן, התשובה לשאלה שהוצגה זהה על פי שני ההוגים.

ב"הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות", עמנואל קאנט מבדיל בין כלל מעשי לחוק כללי. כלל מעשי הוא כלל סובייקטיבי, והוא טוב אליבא דקאנט רק כשהוא נקבע בשל תחושת חובה מוסרית, הנקבעת על ידי העצמי באמצעות התבונה, ולא בשל הנסיבות או ההשלכות שלו. בחורי הישיבות בוחרים ללמוד מתוך המניע הטהור של החובה לקיים את המסורת, ולא מתוך התוצאות של הבחירה: כפי שהוזכר בפסק הדין, הם חיים בתנאים פיזיים של עוני קשה כתוצאה מבחירה זו. מאידך, ניתן כמובן לטעון כי למעשה כן עומדות נסיבות ותוצאות ביסוד מעשה בני הישיבות, היות ובכך הם מגדילים את סיכוייהם להישאר בחיים. היות וקשה לקבוע מה עמד מאחורי רצונו של אדם או של קבוצה, נניח מחמת הספק כי בחירת בני הישיבות ללמוד תורה נובעת מתוך תחושת חובה גרידא, משמע - מתוך מחויבות לעקרון של לימוד תורה, ולא מתוך הנסיבות של הסיכון או התוצאות של השתמטות ממנו. אם כן, בתנאי בסיסי זה עומד הכלל המעשי של בני הישיבות.

אולם לא כאן מסתיים הניתוח המוסרי לפי קאנט. כדי שכלל מעשי יהפוך לכלל מוסרי עליו לעמוד בתנאי מבחן הציווי הקטגורי. מבחן זה כולל שתי דרישות מצטברות והן:

א. אוניברסליות (או קונסיסטנטיות): האם "יכול אתה לרצות... כי כללך המעשי יהיה לחוק כללי". זוהי למעשה דרישה לעקביות לוגית בחוק עצמו. הכלל אינו מוסרי אם מחד, בני הישיבות רוצים ללמוד ולא לשרת בצה"ל, אך מאידך, לא רוצים שאפשרות זו תהיה פתוחה בפני הכל היות ופתיחת שורות בני הישיבות תסגור את הצבא - וכתוצאה ישירה מכך המסגרת שמאפשרת את לימוד התורה, קרי: מדינת ישראל, תחדל להתקיים. על פי בחינה זו, אם כן, הפטור לבני הישיבות אינו כלל מוסרי.

ב. הדדיות: האם אני רוצה שיעשו לי את אשר אני עושה לאחרים. כל אדם, אליבא דקאנט, הוא תכלית. לעולם אין להפוך אדם לאמצעי. ישאלו עצמם בני הישיבות אם היו רוצים להיות במקומם של המתגייסים, שלא מקבלים את האפשרות לחסות בצל אוהלה של תורה ונאלצים להגן בגופם על המסגרת שמאפשרת את צל האוהל אך לא מאפשרת להם להנות ממנו. ללא הגנת צה"ל לא יתאפשרו הלימודים - חיילי הצבא משמשים אמצעי להבטחת תכליתם. מנוסחת האדם כתכלית משתמע עקרון השוויון בין כל בני האדם באשר הם יצורים תבוניים.

לסיכום, מבחינת מתן הפטור לבני הישיבות על־פי המוסר הדאונטולוגי של קאנט עולה כי הכלל אינו מוסרי.

בניגוד לקאנט, גישתו של ג'ון סטיוארט מיל היא טלאולוגית. תכלית קיומו של אדם היא אושרו. "התפתחותה החופשית של האישיות מהווה אחד מיסודות האושר ההכרחיים והחשובים ביותר", ולכן חקיקה היא מוסרית כשהיא מגנה על יכולת הפרט להתפתח אוטונומית. בחיבורו "על החירות", מעלה מיל על נס את הפלורליזם. זה מקדם לא רק את המיעוט, אלא אף את החברה כולה, וזאת משני טעמים.

ראשית, מקוריות וגאוניות מן ההכרח שיבואו תחילה מיחידים. לדידו, אסור למנוע את היחידים (במקרה דנן, בחורי הישיבות) מלבחור בדרכי פעולה השונות מדרכי ההמון (בענייננו, גיוס לצה"ל). כמות הזרות תואמת את כמות הגאוניות, וגאוניות מקדמת את כלל החברה. שנית, עיצוב דמות כל הפרטים בחברה על פי תבנית אחת ימנע את הפרטים מלהגיע למידת האושר המגיעה להם על פי דין, היות ובני האדם נבדלים זה מזה ברצונותיהם ובמניעיהם. רבגוניות היא שמביאה לשגשוג.

השונות בין הפרטים והקבוצות בחברה הכרחית לשיטתו של מיל לצורך תכלית הקיום שהיא האושר. כדי לקיים שונות זו יש צורך בשני תנאים הכרחיים: חופש, ורבגוניותם של מצבים - מיל יוצא חוצץ כנגד חינוך אחיד לכל. אחידות חברתית - שמכונה על ידי התביעה בפסק הדין "סולידריות חברתית" - מהווה לדידו אויב להתפתחות האישית ולאושר.

לפיכך, נראה כי מבחן ההדדיות של קאנט בציווי הקטגורי אינו ניתן כלל לבדיקה על־פי מיל - וזאת משום שמבחן זה מניח בסיס העדפות משותף של טוב ורע. בסיס העדפות משותף כזה לא יכול להיות קיים על־פי מיל, היות והוא סבור כי לכל אדם צריך להיות סולם העדפות פרטי.

לכאורה מיל משבח כלל שמאפשר דרך חיים חלופית לציבור בני הישיבות, מן הטעם שזו מקדמת את אינטרס כלל החברה באושר. אולם גם מיל שם סייגים לשלטון היחיד על עצמו. הוא קובע כי מי שנהנה מהגנת החברה חייב לשלם גמול בעד טובת הנאה זו. כל אחד מהפרטים בחברה מחויב לנהוג על פי כללים ידועים.

לפי הכלל הראשון, אין לפגוע בזכויות האחר - אם מפני שכך קובע החוק, ואם מתוך הסכמה שבשתיקה. במקרה דנן דרך החיים השונה של בני הישיבות פוגעת במובהק בזכות לחיים של שאר האזרחים - היות ונטל הבטחון אינו מתחלק שווה בשווה. יתרה מזאת, הזכות לחיים ולשוויון קבועה בישראל בחוק־יסוד כבוד האדם וחירותו.

לפי הכלל השני, על כל אדם להשתתף במידה הראויה לו (שיש לקובעה על־פי רגש היושר) בעבודות ובקורבנות המובאים כדי להגן על החברה או על חבריה מפני היזקים והפרעות. מיל מוסיף מפורשות, כי במקרים כאלה אין להתחשב בהפסדם של המשתדלים להשתמט ממלואם של האחרונים. למרות הפגיעה בדרך חייהם הייחודית של בני הישיבות בלימוד תורה, לחברה זכות לעמוד בתוקף על תנאים אלה.

כאן עומד ההבדל בין קאנט ומיל בתוצאת הבחינה המוסרית. בניגוד לקאנט, המידה הראויה להשתתפות על־פי מיל לא בהכרח מחייבת חלוקה שוויונית של הנטל. ניתן לטעון, כפי שטען שר הבטחון, כי למעשה גיוס בני הישיבות לא רק שלא יועיל אלא אף יזיק לצבא. לכך ניתן להוסיף כי לימודי תורה הם מידה ראויה והם מוסיפים לחוזקה הרוחני של המדינה, שאינו חשוב פחות מחוזקה הפיסי. כשהתנהגות המיעוט נוגעת לחברה ואיננה פנימית גרידא, על החברה להחליט האם מניעת ההתנהגות תהיה או לא תהיה לטובת הכלל. טובת הכלל, כפי שהובעה על־ידי השופט חשין בפסק הדין, היא "השיקול הבטחוני... כמות עושה איכות". מכאן - מתן הפטור אינו מוסרי, אליבא דמיל. עם זאת, מעניין לציין כי מיל היה תומך נלהב בהשכלה. הוא אף תמך במדרג השכלה לפיו יינתן כוח פוליטי בדמוקרטיה. לו יושמה גישתו זו, ודאי שטובת הכלל כפי שהייתה מוכרעת דמוקרטית הייתה לטובת מתן הפטור, וזאת בהנחה שמדרג ההשכלה היה מכיר בלימודי תורה כלימודים גבוהים.

השאלה המעשית היחידה בדיון תיאורטי זה היא מה יעמוד למול עיני הכנסת בחקיקתה - כוונה, תוצאה או מציאות פוליטית. האם האחרונה תעלה בקנה אחד עם שתי הראשונות?
קישורים
בג"צ רובינשטיין נגד שר הבטחון - בג"צ 3267/1997
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פילוסופיה ומוסר"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

יבורכו החרדים בשל אי התגייסותם 2027
צהל סובל מעודף כוח אדם, דבר זה מקשה על תקציבו, ומותיר מעט לצורך התחדשות ואמצעי לחימה. כארגון גדול ומסורבל צהל אינו מסוגל להתייעל מתוך יוזמה פנימית שלו, ראה הצהרתו החגיגית של אהוד ברק עם כניסתו לתפקיד הרמטכ''ל להקים צבא קטן וחכם. מטרה בה נכשל לחלוטין ואם עזיבתו את הצבא הותיר אחריו מערכת גדולה וטפשית עוד יותר. מכאן שהסיכוי היחיד לצהל לעמוד במשימותיו הלאומיות מותנה באילוצו להקטין את מערך המתגייסים לשרותיו. החרדים הנמנעים מגיוס, מקלים על המערכת הצבאית, ולמעשה ככל שירבו המשתמטים (עד גבול מסויים - אך רחוק כמובן), כך צהל יוכל לרכוש יותר אמצעים מודרניים שהם הרכיב החשוב בקרב העתידי. עלינו לברך את החרדים על סיועם העקיף לצהל ולא לתקוף אותם. אני חילוני ומשרת במילואים ובני הולכים בדרכי, אך החרדים עושים למען צהל הרבה יותר ממני
גם קצת אינטלגנציה 2030
הטיעון הזה לא ממש לוקח. צהל אכן צריך ובדחיפות, להשלים את הקיצוצים בהם התחיל מופז בתחילת הקדנציה שלו, אבל באותה מידה הצבא צריך הרבה יותר אנשים אינטלגנטים במערכת. לכן ככל שירבה פוטנציאל המתגייסים כן תעלה הרמה.

ולעצם העניין - מדוע הכותב מציין את הסיכוי למות כשיקול? האם מאמרו יהיה תקף גם לגבי המשרתים ביחידות לא קרביות (בהנחה שהלומדים עושים זאת לא מטעמים אנוכיים אלא לטובת עמם).
גם קצת אינטלגנציה 2034
כל לובש מדים, לא משנה באיזו יחידה הוא משרת, מסמן את עצמו כמטרה לגיטימית לאויבי המדינה. הוא בחזקת אדם שדמו מותר.
גם קצת אינטלגנציה 2035
אם כך אפשר לשקול בחיוב ניפוק מדים לבחורי הישיבות.
גם קצת אינטלגנציה 2037
ובמה זה יועיל?
גם קצת אינטלגנציה 2051
זו היתה תגובה צינית שבאה לומר:

1. מה אכפת לנו אם יש אוכלוסיה שמשרתת את העם מבלי להסתכן - אדרבה ואדרבה.

2. הקשר בין סיכון אישי למדים הוא קשר, איך נאמר, טפשי קצת. אני דווקא מרגיש מאוד בטוח בנשק ומדים. הרבה יותר מעל אזרחי.
גם קצת אינטלגנציה 2081
ומה אם אתה על מדים אך בלי נשק?

האם תרגיש בטוח יותר בטרמפיאדה כאשר אתה לובש מדים או לא?

בניגוד לאזרח, חייל הוא , במידה זו או אחרת, מטרה לגיטימית הרבה יותר. פיצוץ בית מגורים נחשב לזוועה בעוד שפיצוץ קסרקטין נחשב לאלימות "מותרת" יותר.

והרי כל מי ששמר פעם בשער בסיס יודע שגם אם אין הרבה סיכוי לכך בפועל, ההוראות שלו הן לשמור על אותו מקום גם אם המשמעות היא לסכן חייו ואפילו ליהרג על שמירתו. בין אם מדובר ב"גדר הטובה" או , כמו עבדכם הנאמן, בגבול המסוכן בין בני-ברק לרמת-גן...

- אסף
יבורכו החרדים בשל אי התגייסותם 2031
אם כך, הבה נרחיב את הברכה, ונשחרר גם את החילונים מעול השירות הצבאי. בכסף שייחסך יוכל הצבא לקנות עוד מערכות נשק משוכלל.
רעיון מצויין 2041
אני מאמין שהחברה הישראלית כולה תצא מורווחת אם יבוטל השירות הסדיר. מבחינה מסויימת זוכים החרדים לחברה נינוחה יותר ופחות אלימה בין השאר בגלל אי השירות בצה''ל.
ביטול השירות הסדיר גם יאפשר לחרדים לחיות ברווחה ולהשתלב במעגל העבודה בצורה שווה, ובכך יוריד את העול גם מקופת המדינה וגם מהחברה החרדית.
רעיון מצויין 2052
ובטח עוד כמה מדינות שכנות יזכו, איך נאמר, לחיים נוחים יותר.
יבורכו החרדים בשל אי התגייסותם 2054
יאיר
אני חושב שהינה משהו אומר את האמת המרה.
אכן אן צורך ברוב האנשים בצבא ובחרדים בפרט.
לא רק זה אלא שאנחנו אילו שכן משרתים ביחידות הקרביות לדעתי גם צריכים להודות לצבא על מה שהוא נותן לנו.

הרי אם חלילה וחס אחד החרדים היה מתגיס איתי ונוסה בנטל הרי שהייתי מפסיד קצת מהנוף של הגבעות הלבנוניות.

או שחלילה הייתי מפסיד כמה שעות על בטשית ישנה ובמקום לראות כוכבים מדהימים בלילה הייתי בוודאי נאלץ לישון במיטה חמה.

לא רק זה אלא שאפילו במקוםשאני אשלם על מקום לינה כמו החרדים שצריכים לשכור חדר אני ישן במיטה שמספק לי הצבא בחינם מקבל מזון מעולה יום יום לפחות שלוש ארוחות מבלי שאני בכלל צריך לבשל.

לא רק זה אלא מקלים על הורי שאינם צריכים לשלם כל כך הרבה מזון עלי כיוון שאני רואה אותם סך הכל פעם בשלושה שבועות .

והאם עלי להתלונן להפיך אני התנדבתי לעשות זאת.

ואילו אילו שהולכים לישיבות כאשר אני חושב אליהם אני ממש מתחיל לרחם עליהם הם לא תמיד מקבלים מיטה אינם רואים כוכבים ואפילו לא יוצא להם לבלות בחו"ל כמוני.

מה שיותר גרוע הוא שאחרי שהמדינה תורמת לי כל כך הרבה אני אפילו מקבל ממנה כאשר אני משתחרר המתענוג שבשרות סכום כסף שיכול לחסות משכורת של לפחות שלושה חודשים של תלמיד ישיבה מסכן אשר נעלץ להתמודד אם העיפות הנוראה של לימודיו הקשים, ואם המפגש אם בנות המין היפה יום יום, חשוב על הדברים הנוראים העוברים לו בראש כאשר הוא רואה אותן.

למזלי כאשר ביליתי בחו"ל על חשבון המדינה הצבא לא הסכים שבנות המין היפה יטרידו אותי להפך הוא אפילו מנה מחברתי להפגש איתי יותר מידי פעמים בחודש על מנת שלא יעלו בראשינו מחשבות תועבה.

וכאשר השתחררתי בכלל ריחמתי על האברכים המסכנים שעדיין אסור היה להם לעבוד למרות השרות המדהים שנתנו למדינה.

והיום כאשר אני עושה מילואים אני ממשיך לרחם על אותם אברכים שאין מי שעלול לגרום להם להפסקת הלימודים ל24 יום בשנה.
או חלילה להפסקה בעבודה לאותו זמן בדיוק.

אני מרחם עליהם שאין להם דבר שקוטע את לימודיהם הקשים מנשוא ומאושר שגם אני חילוני שווה זכויות במדינה שעוזרת לי בכל אשר אחפוץ.

כמובן שכמעט שכחתי את ההערה שלך על נושא המודרני בצבא והרי ידוע כי בקרוב כלל לא יהיה צורך בחילים ואנשים ילחמו מהבית אם רובוטים קטנים ואז במקום שיפסידו שיעור תורה יוכלו גם החרדים לתרום מהבית שלהם.

שלך רועי
יבורכו החרדים בשל אי התגייסותם 121140
א: אני מתאר לעצמי שאתה לא חילוני משרת במילואים וכו כפי שטענת.
ב: זאת לא הפעם ריאשונה להזכיר לך , בכישלונו של אהוד ברק!
ג:זהוא התירוץ הקלוש ביותר ששמעתי .
ד:אם תעיין בתנ"ך , תגלה למיטב הפתעתך הרבה מאוד שרי צבא ולוחמים חרופי נפש (שדרך אגב שמרו תורה ומיצוות יותר מרוב החרדים כיום) , אם כן מה שונה חרדי של היום משר צבא בתקופת התנ"ך ???
אני מתאר לעצמי שטין לך תשובה !
לי יש - ניצול ציני של הדת . לצורכי תעמולה (תצביעו שס תצביעו השם , לימכור חוטים אדומים , ושלל דוגמאות בהם מוכרים הדתייים את אלואהם לצורכיהם האישיים.
ה: מה דעתך על א????????
פילוסופיה במאה ה-‏21 2061
בלי קשר לתוכן הדיון (שהוא מאוד חשוב, אבל טובים ממני לוחמים את מלחמתי), עלי לציין לטובה את שיטת הדיון של המאמר - ניתוח פילוסופי של סוגיה לפי הוגים שאמורים להיות מאבותיה של התפיסה הליברלית המודרנית. מעטים טורחים בימינו לחזור ל''מקורות''.
אני לא בטוח שכל מי שתוקף את העמדה הליברלית בנושא מתמצא בכתבי ג' ס' מיל, באותה מידה שהליברלים שבינינו מתמצאים בתנ''ך למשל.
בכל מקרה, אני מברך על עצם העיסוק בפילוסופיה פוליטית בעידננו הפוסט--מודרניסטי.
אוביקטיביות 2096
כותבי המאמר (המצוין), מבצעים זינוקים לוגיים מסחררים על-מנת להסיק מתורות המוסר של קאנט ומיל את המסקנות שהם רצו להגיע אליהן מראש.
ראשית, מניחים הכותבים, ודאי שבחורי הישיבה לא היו רוצים שכל אנשי העם יחדלו להתגייס לצבא ויעסקו בתורה.
שנית, הם מניחים שהחרדים מתחמקים מלהקריב קורבן בעבור מדינתם, ושהם מזיקים למדינה בכך שאינם מתגייסים לצבא ("הנטל אינו מתחלק שווה בשווה".

שתי ההנחות שגויות מיסודן, או לפחות מוטלות בספק משמעותי.
בחור ישיבה מקדיש את חייו ללימוד תורה מסיבה מרכזית אחת - הוא מאמין באמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעסוק, ושבכך הוא מועיל לעולם, לעמו, למשפחתו ולעצמו. אם יוכל, וודאי וודאי שישמח לראות את כל בני ישראל עוסקים אך ורק בלימוד תורה. ברור לו לחלוטין שברגע שהדבר יקרה האויבים ימוגו כעשן, והגאולה בוא תבוא.
אם כך, לפי קאנט המעשה של בני הישיבות הוא מוסרי לחלוטין.

נעבור למיל - פה, אומרים הכותבים, מבצעים החרדים אקט לא מוסרי מעצם פגיעתם בחברה בה הם חיים. כפי שכבר השיבו פה כותבים אחרים, סוגיה זו שנויה מאוד במחלוקת - יכול מאוד להיות שהנזק שיגרם לצבא מגיוס בחורי ישיבה גדול מהתועלת. ושנית, כפי שכבר אמרתי, בחורי הישיבה אינם חושבים שהם אינם ממלאים את חובם לחברה - ההיפך הגמור, _רק_ בזכותם, הם יאמרו, המדינה עוד קיימת, שאחרת היה הקב"ה ממטיר אלינו, הכופרים, אש וגופרית כבר מזמן.
אם כך, גם לפי מיל מעשיהם מוסריים לחלוטין.

מוסר, חשוב לזכור, אינו דבר אובייקטיבי - הוא דבר סוביקטיבי. גם מיל וגם קאנט מניחים זאת. מבחינת החברה החילונית, החרדים אולי משתמטים משירות בצבא, אבל מבחינת החברה החרדית, אנחנו משתמטים משירות באוהלה של תורה. כפי שמעשינו אינם לא-מוסריים, כך מעשיהם הם מוסריים לחלוטין.
אוביקטיביות 2106
וגם אם בחורי ישיבה חושבים שישנם כאלו שצריכים להתגייס, אך לא כולם, הם רואים בזה חלק מאותה תרומה לכלל ולא את עצמם בתור סוציומטים ואת החיילים בתור תורמים.
כמו שבתוך הצבא ישנם תפקידים חשובים פחות וחשובים יותר, מסוכנים פחות, ומסונים יותר, אך כולם (כמעט) נחוצים, גם בתוך החברה ישנה את החלוקה הזו - ולכן גם אם אין מקום שכולם ''ישתמטו'' - יש מקום שחלק יעשו זאת.
אוביקטיביות 2108
חלק גדול מתלמידי הישיבה לומדים לא מתוך עניין או אמונה אלא בפירוש כדי להתחמק משירות.

עובדה שראשי הישיבות מנופפים בגיוס כחרב מעל הראש של התלמידים!!! אם לא תלמדו טוב נזרוק אתכם לצבא!!!!
אובייקטיביות להמונים 2109
אינני בקי במיוחד בפילוסופיה, ואני יודע כי כותבי המאמר אכן ביצעו כמה "זינוקים לוגיים מסחררים", כהגדרתך, אולם אי נכונות הדרך בה הגיעו למסקנה עדיין אינה כלי לשלילת המסקנה.
על מנת להתקיים יחד, או להתקיים בכלל, עלינו להניח קיומם של דברים "אובייקטיביים". מוות הוא דבר אובייקטיבי, למשל. רוב הפעולות המתרחשות בעולם הפיסי הנן אובייקטיביות (הפעולות עצמן, לא הפרשנות שאנו נותנים להן).
ומה אני בא לומר? הטיעון "אמונתי אינה מאפשרת לי לשרת בצבא" *אינו* קביל בחברה מתוקנת בה השירות הצבאי הנו חובה (סתירה משעשעת בפני עצמה). באותה מידה אוכל לטעון כי אמונתי אינה מאפשרת לי לשלם מס הכנסה, לעבוד, או לציית לחוקי המדינה. עצם קיומנו כמדינה תלוי ביכולתנו לקבל עלינו חוקים מסוימים ולציית להם, בכלל זה (למרבה הצער) השירות הצבאי. אלו שאינם יכולים/רוצים לעמוד בעול זה מוזמנים לחפש את מזלם במקום אחר.

וכעת, באופן פרטני משהו, למספר טיעונים שהעלית:
א. "הוא מאמין באמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעסוק" - ודאי. גם אני, אם היו מציעים לי דרך לנהל את חיי ללא עבודה וללא חובות הייתי חושב כי זה הדבר הנכון לעשות... אלא שדבר זה פוגע בפירוש בזכותם של אנשים אחרים לאותו הדבר. צה"ל יכול, לדעתי, לנצל כל כח אדם שינתן לו. יותר דתיים - פחות ימי מילואים בשנה, למשל.
ב. "האויבים ימוגו כעשן והגאולה בוא תבוא" - אני מסרב בתוקף להאמין כי אפילו אחד מאותם יושבי ישיבות מאמין כמאמר משפט זה שלך. ארחיב ואומר - אני לא בטוח שאתה מאמין במה שאמרת...
ג. "יכול להיות כי הנזק שיגרם לצבא מגיוס בחורי הישיבות גדול מהתועלת" - אני לא יודע מי המציא את הטיעון הזה, (בו כבר נתקלתי בעבר), אבל אני חושד בו כי הוא סובל מאינטרסנטיות יתר, או שמא מחוסר אינטיליגנציה כרוני. הצבא שגייס אותי ואותך, ועוד כמה אנשים עקשנים, נטולי מוטיבציה, חולים, בעלי מומים, בעלי רקע סוציו-אקונומי בעייתי וכו - צבא זה יוכל לגייס את בחורי הישיבות בעליצות. אולי הם אפילו ילמדו משהו, רמנא לצלן...
ד. "מבחינת החברה החרדית אנחנו משתמטים משירות באהלה של תורה" - ובכן, בהשתמטות זו שלי איני גורם כל נזק לאדם הדתי, לממסד הדתי או לקב"ה. ההשתמטות של בחורי הישיבות, לעומת זאת, גורמת נזק ברור וידוע במישור הפיסי של חלוקת הנטל. הטיעון הזה הוא דמגוגיה רעה וזולה.
אובייקטיביות להמונים 2115
מר ניר י. היקר - אתה נופל במלכודת ה"לא יכול להיות שמישהו חושב אחרת" בה נפלו כותבי המאמר. יכול גם יכול להיות - לא רק שאני מאמין במה שאמרתי, יש אנשים בעולם שמאמינים באמונה שלמה שאם כולם יעזבו את כלי הנשק שלהם ברגע _זה_ ויצעקו "ברווז, ברווז, ברווז!" מספיק חזק, השמיים יתבקעו וירד עלינו גשם של לחמניות.
או, אם להיות קצת פחות קיצוני, מה זאת השקפת העולם הצרה הזאת? אתה מודע לעובדה שעשרות אלפי אנשים בישראל מחזיקים את כוס היין בצורה מיוחדת כי הם חושבים שזה מגן על האלוהים מפני כוחות השטן? למה אתה חושב שיש להם בעיה להאמין שתפילה ולימוד התורה היא הדרך הנכונה להצלת עם ישראל והעולם? ההפך, על ציר זה נסוב כל העולם שלהם!

אנשים, צאו מתוך הקונכיות שלכם. זה שהדברים האלו לא נשמעים לכם הגיוניים מעיד על דבר אחד בלבד - בשבילכם, הם לא הגיוניים. בשבילם, הם הגיוניים לחלוטין.

לגבי טיעון התועלת או הנזק של החרדים, אני באמת לא רוצה להיכנס אליו. די לאמר שיהיה צורך בהקמה של מטבח וחדר-אוכל חדש בכל בסיס בצה"ל בו ישרתו חרדים בשביל להראות שהנושא לא ברור וחלק כמו שאתה מציג אותו. לצה"ל, בין אם אתה רוצה להודות בכך ובין אם לא, יש עודף מזעזע בכוח אדם - סדיר ומילואים. הסיבה שלא מקצצים בתקן ימי המילואים היא שא) כי ככה תמיד היה וב) כי לשמור על חייל בכושר לחימה כלשהו דורש כמות מסוימת של ימים בשנה, ולא פחות.

ולגבי הטענה שהטיעון "אמונתי אינה מאפשרת לי לשרת בצבא" אינו קביל בחברה מתוקנת בה השירות הצבאי הוא חובה - אני מפנה אותך לעובדות. הנה, הוא כן קביל. הוא קביל כבר 51 שנה.
אובייקטיביות להמונים 2127
א. "לא יכול להיות שמישהו חושב אחרת" - הבה ואתקן את עצמי: *יכול* להיות כי חלק מהם חושבים כך, אולם לדעתי רובם המכריע יודע גם יודע מהיכן בא לחם על שולחנם ומדוע (אם לנקוט בדמגוגיה ימנית משהו) לא זרקו אותם לים עדיין.
ב. תועלת/נזק חרדים בצה"ל - כבר היום יש התאמה רבה של המערכת הצה"לית לצרכים דתיים, כפי שידוע לך היטב. לא מטבח מיוחד ולא נעליים. באשר יש רצון...
ג. מילואים - אנשי מילואים שמבלים את זמנם בשמירה על בסיס זה או אחר אינם נקראים לשם "אימונים", ואין צורך לשמור עליהם בכושר קרבי. צה"ל הוא מערכת שמיעוטה לוחמים, והוספת כח אדם תוכל, בשילוב ארגון נכון, להקל משמעותית מעומס המילואים ואף ממטלות חיילי החובה.
ד. "הוא כן קביל, הוא קביל כבר 51 שנה" - אדם יקירי, אני מצטער להיות הראשון שמבשר לך - אנחנו *לא* חברה מתוקנת.
זינוקים לוגיים ואומנות הדיוק 2117
שלום אדם.
גם אם נסכים כי בחורי הישיבה לומדים מתוך אמונה שלמה (כאמור במאמר, מתוך חוסר הוכחות), הרי שבכך יש רק כדי להפוך את מעשם הסובייקטיבי למוסרי, ולא להכשיר מוסרית (לפי קאנט) את המעשה לחוק כללי.
לגבי השגתך את בחינת הציווי הקטגורי כפי שנעשתה במאמר (בחינת האוניברסליות): כפי שציינתי במאמר עצמו, בחינת הציווי הקטגורי מניחה בסיס ערכים משותף להשוואה. במציאות של תחילת המאה ה-‏21, בחברה שחיה את הפוסט מודרניזם, בסיס ערכים אוניברסלי להשוואה הוא, ובכך אני מסכימה איתך, אינו מתאים. ברור שאי אפשר לבחון את הכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אם אין מערכת ערכים משותפת של מה שנוא ומה לא, של טוב ורע. אבל כאמור, הבעייתיות היא בתיאוריה הקאנטינית, שלא נכתבה בעידן הפוסט מודרני.
שנית, מעיקרון ההדדיות, שמהווה את חלקה השני של בחינת הציווי הקטגורי של קאנט, משתמעת דרישה לשוויון מלא- לעולם אין להפוך אדם לאמצעי. אם יש תשובה שמעלה את דרישה זו בקנה אחד עם שחרור חלק מהאוכלוסיה מנשיאה בנטל של הגנה על המערכת שמחזיקה את הכל- לא מצאתיה. לא ברור לי כיצד השוויון המוחלט שעולה מדרישה זו של הציווי הקטגורי בא לידי ביטוי במתן הפטור. לדעתי הוא פוגע בזכות לחיים של חלק מהתושבים, ובכך מפלה לטובה את לומדי התורה.

באשר למיל- אמת, נכון הדבר כי מיל אינו דורש שוויון מוחלט. פי משנתו השוויון יכול שייסוג מפני היעילות התועלתנית. כאמור, בא כוחו של שר הבטחון אכן טען כי גיוס בני הישיבות לא רק שלא יועיל אלא שאף יזיק לצה"ל. שאלת היעילות גם היא, כמסתבר, סוביקטיבית. שהרי למרות הראיות האמפריות שהביא בא כוחו של שר הבטחון בפני בית המשפט, רמז השופט חשין, לדוגמא, כי "כמות עושה איכות". נראה כרגע כי מי שיקבע מה יעיל בסופו של היום הוא בית המשפט, ולנו נותר רק לחכות למוצא פיו.

ונקודה אחרונה- טענתך שמשתמעת ממנה האשמה בחוסר אוביקטיביות בכתיבת המאמר תמוהה משהו. כהערת אגב אומר כי המאמר נכתב לצרכים אקדמיים, ולא לצרכים פוליטיים- אייליים. אבל יחד עם זאת, אין ספק כי כל כתיבה מושפעת מדעתו הקודמת של בעליה. כדברי השופט ברק, אין בעיה עם דעה קודמת - הבעיה היא כשהדעה הופכת לקדומה.
(מתנצלת על חוסר מראה המקום- מפאת קוצר הזמן).

.
כמו שאמר רב אחד... 2120
ש. עזגד, נ. יניב וא. קלין, שלושתכם צודקים, פחות או יותר (ואם אני לא טועה...), רק צריך לחדד קצת את המסקנה - שרלוונטית גם לדיון בעקבות מאמרו של דובי על חינוך לדמוקרטיה.

המסקנה היא שצריך להבדיל בין מה נראה לכל אחד מאתנו כמוסרי מצד אדם X לעשות, לבין מה שנראה לאדם X עצמו כמוסרי. כאן X הוא, כמובן, כל אחד ואחד מאומני התורה - לפחות אלו שבאמת מאמינים בנחיצות הלימוד שלהם יותר משרות צבאי (וכן, כנראה יש כאלה, ולא (אדם), לא סביר שכולם כאלה). די ברור ששני דברים אלו לא יהיו זהים.

לגיטימי במקרים רבים מצד הציבור הכללי לכפות על X את מה שנראה ל"כלל הציבור" כמוסרי (כפי שהוא מתבטא, יש לקוות, בהכרעות הדמוקרטיות). יש כאן בעיה, והיא שכנראה X לא יאהב את הכפיה הזו, ואפילו יראה בה לא מוסרית. דבר כזה הופך את המוסר לעניין כוחני במובן מסוים. ובכל זאת, לעתים אין מנוס. כלומר, לפעמים המנעות מכפיה כזו תהיה *לא מוסרית* - מהזווית של "הציבור הכללי".

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים