בתשובה ללוגי גרסקו, 20/11/02 1:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה מדבר על הוצאה פרטית, אולי. מה דוד גרוסמן השקיע בספר האחרון שלו (חוץ מדיזו"ד1, כמובן)? נראה לי בלתי סביר שהכלל לגבי ספרים (מצליחים ברמה זו או אחרת) הוא שהיוצר מקבל פחות ממה שהשקיע. למה היוצרים ממשיכים לפרסם ספרים? שישימו את היצירות שלהם בבמה חדשה חינם וילכו להרוויח כסף ממשהו אחר... 1 דם יזע ודמעות |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דם יזע ודמעות = זמן עבודה, בחודשים ושנים. ובתור אחד שחושב שאמנות מודרנית זה לא משהו, אתה לא מפתיע אותי בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה אישית לפתיחה: כשאתה רוצה לקרוא/לשמוע משהו, אתה נכנס לבמה חדשה? אני מניח שלא. וגם אני לא. בעיקר *בגלל* שבמה חדשה היא ג'ונגל שבו כל אחד יכול לפרסם. מה חסר לנו? עריכה. מישהו שיקבע מה טוב ומה פחות טוב. מערכת הפרסום של ספר כוללת כמה רמות של סינון ועריכה מסוג זה. ראשית, ההוצאות עצמן, לאחר מכן מבקרי הספרות בעיתונות, ובהמשך חנויות הספרים (הקובעות מה ייכנס לחלון הראווה). בישראל (כפי שכבר כתבתי בהודעה אחרת) מערכת הסינון החזקה ביותר היא משום מה המכירה הקמעונאית, שנשלטת ע"י רשתות חנויות ספרים גדולות. הקריטריונים שהם מציבים לשיפוט אינם בד"כ קריטריונים של איכות ספרותית מכל סוג שהוא. למעשה, שליטתן של חנויות מסוימות בשוק מאפשר להן להכתיב איזה קריטריונים שרק יירצו לגבי הסינון. במקביל, על פעולת הסינון (והמכירה) גובות החנויות אחוז גבוה מאוד מעלותו של הספר לצרכן. הסינון שמופעל בחנויות מורכב מקריטריונים כגון שערורייתיות הספר, מוכרות המחבר [מכתיבה או מתחומים אחרים], קשרים לטלוויזיה וסרטים, וכד'. הרווח שלהן הוא הכי מובטח בשוק, שכן הן מנצלות את כוחן כדי לדאוג שיהיה מבחר קטן של "כותרים מצליחים". התוצאה יוצרת פירמידה גם ברמות הבאות, המובילה לכך שבעוד דויד גרוסמן, מאיר שלו, א. ב. יהושע ועוד חמישה-שישה מקבלים אכן תמורה לעמלם, הרוב הגדול של היוצרים מרוויח מהכתיבה סכומים זעומים ביחס לזמן ההשקעה, ורבים מהם אינם מרוויחים כלל. צריך לשים לב שאת הסיכון העיקרי של אי-הצלחת ספר לוקחות ההוצאות ולא החנויות, מכיוון שהשקעה הראשונית בהדפסת פריטים היא מצידן( הוצאות רבות (בעיקר קטנות) דורשות מהיוצר, בעיקר אם מדובר בספרו הראשון, להשתתף בהשקעה זו וכך לקחת על עצמו סיכון. לעתים קרובות אין קשר בין דרישה זו לבין איכות הספר בעיני ההוצאה. כלומר, גם אם היצירה היא טובה מספיק כדי שהיא תגיע לקהל לאחר הסינון של ההוצאות, היוצר עלול לא להרוויח ואף להפסיד.) בסיפור הזה, בעלי ההון העוסקים במסחר ואינם מייצרים דבר, זוכים לרווחים גבוהים תוך כדי כך שהם מקטינים את השוק ויוצרים פערים תלולים בחלוקת ההכנסות בין היוצרים. בעלי הוצאות הספרים, שמקיעים ולוקחים סיכון, מרוויחים פחות. ואילו הכותבים, שבצעו את הייצור הראשוני של העבודה, מקבלים לעתים קרובות כלום למרות שפעמים רבות הם לוקחים סיכון גבוה יותר מ'סטימצקי'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם, לפני הרבה שנים, כאשר הייתי צעיר ויפה (טוב, נו, רק צעיר), עבדתי באופן זמני (לפני תחילת הלמודים, משהו כמו 3-4 חדשים) במחלקת אחזקה מכנית של תחנת הכח בחיפה. בעיקרון הייתי זה שסוחב את הארגז כלים למסגרים או המכונאים (מה שנקרא "עוזר" או "עובד בלתי מקצועי"), אבל לא בזה העניין. יום אחד התבקשתי להשאר לאחר שעות העבודה, כדי לבצע עבודה נוספת. התבקשתי להתיצב בבית מלאכה מסוים, ולקבל שם הוראות. מה שקיבלתי שם היה הכריך שחולק לעובדים שעות נוספות, כוס קפה, והנחיה בסגנון "שב תנוח בינתיים". בקיצור, הבינתיים הזה התמשך ללמעלה מחמש שעות, אשר עברו משעות נוספות ב125% ל150%, והתקדמו לכוון שעות לילה. כאשר אמרתי (לממונים עלי) שלא נעים לי, משלמים לי הרבה (יחסית) ואני לא עושה שום דבר בתמורה, נעניתי במשפט המחץ: "כאן לא משלמים לך בשביל העבודה שאתה עושה, אלא בשביל הזמן שאתה משקיע. אם בנוסף לכך גם תעבוד, אז תקבל גם פרמיה". אז נכון, לא כל מקום עבודה זה חברת חשמל, ובכל זאת: עובד מתוגמל עבור הזמן שהוא משקיע בעבודה. (או כמו שהאמריקאים אוהבים לומר טיים איז זמן). נכון שמצפים ממנו לתפוקה כלשהיא בזמן זה, אבל מתגמלים אותו עבור הזמן שהוא משקיע, וזמנו של דוד גרוסמן, שווה לא פחות מזמנו של פקיד מחלקת המים בעירית זרנוגה עילית. ________ בדיעבד, למרות ההנאה לחבוט בחברת חשמל, אותה המתנה היתה שיקול נכון מבחיה עסקית, שכן היה עלי לפרק פיגום מיד עם סיום עבודות רתוך בדוד הקיטור, על מנת שניתן יהיה להפעיל את הטורבינה מוקדם ככל האפשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם, כשהייתי צעיר ויפה (טוב, לפני שלושה חודשים), עבדתי במגזין כלכלי מסויים כפרילנסר. במסגרת עבודתי שם אני מקבל משימה כלשהי, ומשלמים לי לפי מספר המילים שמתפרסמות (לאחר עריכה). המשימות שקיבלתי היו שונות אחת מהשניה. פעם אחת, הייתי צריך ללכת לראיין אנשים מחברה שעובדת פה בירושלים. בשביל הכתבה הזאת השקעתי נטו בערך חמש-שש שעות, 1400 מילה (שזה פחות או יותר 1400 ש"ח לפני מס). כתבה אחרת עסקה במחקר בתאי גזע בישראל, והייתי צריך לראיין חוקרים פה בירושלים, בטכניון ובמכון ויצמן. נטו עבודה (כולל נסיעות, טלפונים לאנליסטים ושאר בננות) משהו בסביבות ה-15 שעות. 1400 מילה, 1400 ש"ח. באופן כללי, זה המצב בכתיבה. זה נכון גם לגבי עיתונאים ביומונים - ראש המשרד במשרד פה בפיננשל טיימס מקבל ריטיינר, שזה תשלום חודשי עבור הזמן שלו, אבל עיקר המשכורת באה פר מילה שהוא מפרסם. פרילנסרים מקבלים תשלום אך ורק עבור המילים שהם כותבים. הרי זה יהיה בלתי הגיוני שטרי פראטצ'ט, שמוציא ספר כל חצי שנה ומוכר במיליונים, ירוויח פחות מאשר סופר שעובד על ספר אחד במשך ארבע ושנים ואז מוכר 5000 עותקים. עם כל הכבוד לחברת החשמל, יש הבדל בין פועל לבין סופר (בין אם של ספרים ובין אם של עיתון). בקרב סופרים, הזמן בכלל לא חשוב - אם הם עובדים חצי שעה ביום ומסיימים ספר אחרי נטו של 3 שעות, או אם הם עובדים 10 שעות ביום ומוציאים ספר כעבור שנה - זה לא משנה. את פרנקנשטיין מרי שלי כתבה בשעות ספורות, וזה בכלל לא קשור לאיכות הספר. אם אני אפרסם ספר של הסיפורים הקצרים שלי, זה יהיה פרי עבודה של 7-8 שנים (נכון להיום), אבל אני לא אצפה לתמורה בהתאם לזמן שהושקע, אלא בהתאם להצלחה המסחרית של הספר. חיים קשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. כל קבלן, או פרילנסר או חברה קבלנית גובים תשלום לפי התמורה שהם מספקים. אבל כשהם באים לתמחר את המוצר אותו הם מוכרים, ולא משנה אם מדובר בנעלי בלט, קירות מסוידים (לא כולל הקירות), שרותי הנדסה או קובץ ספורים, ברשימת העלויות אשר הם לוקחים בחשבון על מנת לתמחר את המוצר, כלולים פרט לבד ממנו מיצרים את הנעליים, הסיד, הבלאי של המברשות והסולמות, ניר, דיו פלוס זה וזה, גם מרכיב, שהוא לא כל כך שולי בתמחור, שנקרא ''שכר עבודה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה רק במקרים שהם צריכים לשלם "שכר עבודה" לאנשים, לפי שעות. אז קבלן מעסיק פועלים שהוא צריך לשלם להם לפי שעה, ולא (רק) לפי תפוקה. אבל מה עם הסופר שלנו? אצלו כל השכר הוא "שכר עבודה" - אין לו חומרי גלם, והבלאי של המקלדת הוא לא ממש משהו שאפשר לתמחר. העובדה הפשוטה היא שעיתונאים מקבלים תשלום לפי תפוקה בלבד (מילים), ולא לפי שום דבר אחר. אין סיבה שסופרים יקבלו תמורה בצורה אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על כך שסופרים (אשר עובדים כעצמאיים ולא כשכירים), יקבלו תמורה לפי תפוקה, ועדיין, על מנת להשיג תפוקה עליהם להשקיע אמצעי ייצור (קרי שעות עבודה), אשר הינם משאב בעל ערך כלכלי, וכך יש להתיחס אליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירה היא צורך, ולכן היוצר ייצור גם כשהוא לא מתעשר מזה. הוא לא רוצה להיות ב"במה חדשה" עם האחיין של השכנה שלו, הוא צריך את ההכרה, את הקוראים המכוונים ולא המזדמנים. כמה אמנים אתה מכיר שמתו עניים? אני מכירה הרבה. זה לא סוד שהיצירה לא תגווע כשלא יהיה לה כסף, והידע הזה מנוצל לרעת היוצרים. (גילית הוציאה ספר והיא עניה כשהייתה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. יש אפילו אנשים שמשלמים עשרות אלפי שקלים עבור הוצאה עצמית של ספר שאף אחד לא יקרא בחיים. אבל גם יש המון אנשים שמצלמים סרטים שאף אחד לא רואה, או מקליטים מוזיקה שאף אחד לא ישמע. כאמור - אם מישהו לא מצליח להתפרנס מכתיבה, לא אמרתי שיפסיק לכתוב, אמרתי שיפסיק לראות בכתיבה את המקצוע הראשי שלו, ילך לעסוק במשהו אחר וישאיר את הכתיבה כתחביב לשעות הפנאי. בערך כמו שאני עם שירה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשמע, אם מישהו חי יצירה למה שהוא לא יתוגמל על זה? לכל פריק מחשבים יש, בפוטנציה, אפשרות של מימוש עצמי טוטאלי- לעשות מה שאתה טוב בו ולהרוויח מזה כסף. כולם יוצאים נשכרים. לפריקים של שירה אין את האפשרות הזו, היא פשוט לא קיימת. למה? בין היתר כי פריק מחשבים לא יתכנת שום תוכנה עבור כלום דוט.קום אם לא ישלמו לו, ופריק של שירה יכתוב תמיד, ותמיד יתאמץ לפרסם. היצע וביקוש, ניצול משאבים שיתקיימו בכל מקרה. אם למישהו לא מצליח אז סבבה, קורה. אבל זו צריכה להיות לפחות אופציה. אתה חושב שנתן זך משתכר מספיק למחייתו משירה? והאם הוא לא תרם תרומה נאה לחברה הישראלית? "משורר" אמור להיות מקצוע, ממש כמו "מהנדס". היו תקופות בהן זה היה המצב. אני לא חושבת שיהודה עמיחי, למשל, אמור היה להשאיר את כתיבתו כתחביב לשעות הערב, משל הייתה איסוף מפיות או בולים. יש הרבה אנשים שמפתחים תוכנות שמאבדות רלוונטיות בערך יום אחרי הפיתוח ולא קונים אותן או משתמשים בהן, אפילו חינם. האם היה עולה על דעתך לומר להם שהם לא יקבלו משכורת בעד זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שכן יתוגמל על זה? לא יודע איזה פריקים של מחשבים את מכירה, אבל הרבה מתכנתים שאני מכיר לא ממש נהנים מהעבודה שלהם. כן, הם אוהבים לתכנת, אבל הם לא אוהבים את המשימות המשממימות שמוטלות עליהם עבור תשלום. את התכנות ה"כיפי" שלהם הם עושים בשעות הפנאי. מצד שני, יש גם אנשים כמו טל, שכותבים מנוע עבור אתרים איזוטריים בלי תשלום, ולא מפסיקים להתלונן על זה.1 משורר אולי אמור להיות מקצוע, אבל אם אין לקוחות, אז בפני מי בדיוק את מתלוננת? אין מה לעשות עם שירה. בעסה. חיים קשים. פעם מי שידע להלחם בחרב הייתה מובטחת לו קריירה מוצלחת (אם כי לאו דווקא ארוכה) ואולי אפילו איזה תואר אבירות. היום, אדם שיודע להלחם עם חרב יכול מקסימום ללכת לתחרויות סיף - גם זה לא ממש מקצוע מכניס בארצנו. אז מה הוא עושה? הולך כל יום לעבודה, ובזמנו הפנוי נהנה מהספורט החביב עליו. אדם שמפתח תוכנה בגלל שנתבקש לפתח אותו - אכן צריך לשלם לו, כי הוא נשכר כדי לכתוב תוכנה, ולא כדי למכור אותה. אבל אם אדם כותב תוכנה מרצונו החופשי ואף אחד לא קונה אותה, האם לדעתך מישהו צריך לשלם לו על כך? 1 סתם, טל, מת עליך! (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פה שתי שאלות נפרדות: 1. האם כתיבה/יצירה היא עבודה ששווה כסף? 2. האם *המדינה* היא שצריכה לתגמל כותבים ויוצרים? בעוד שלגבי שאלה 2 יש דיון רב שנים לגבי רמות, מינונים וחלוקת תקציבים, הרי שאלה 1 היא כבר סיפור אחר לגמרי. אולי לא את יזע האמן צריך לכמת, אלא את מה שמפיק ממנו הקורא/צופה. אבל איך מכמתים הנאה אסתטית או רגשית מקריאת שירה? איך מכמתים תובנות פילוסופיות שעלו בקריאת ספר של יואל הופמן? איך מכמתים העשרה רוחנית? איך מכמתים השראה, כזו שנתנו שירי ויסוצקי לעם הרוסי? זה כנראה בלתי אפשרי לכמת, אבל כנראה שיש ערך לדברים הללו, אחרת אף אחד בעולם לא היה קונה ספר או שיר מאף אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מכמתים כמו שעושים בכל מוצר אחר - המוצר שווה כמה שמוכנים לשלם עבורו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתוך תחום התכנות אפשר לנוע. לכל מתכנת יש, איפשהו, עבודה מתגמלת שעשויה לעניין אותו. לאף משורר אין בשומקום עבודה מתגמלת שעשויה לעניין אותו. "אין מה לעשות עם שירה"? זה אינטרס של המדינה שהשירה תפעם ותתחדש, לכן היא צריכה לדאוג לשכר סופרים באותו קנה מידה (או לפחות מתחיל להתקרב) של מלגות מחקר במדעים מדויקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אשאיר למתכנתים לענות לך על זה. (הלו, יש שם מובטלי היי-טק בין הקוראים?) למה זה אינטרס של המדינה? אין מה לעשות עם השירה, והדבר נכון פי כמה וכמה אם אף אחד אינו מעוניין לצרוך את השירה הזו. אבל אני אתמוך בכל ליבי במימון מדינה לסופרים ומשוררים. אולי זה ידרבן אותי להוציא את הספר שאני חולם עליו. (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכסים רוחניים הם מבסיסה של כל אומה. במה נמדדת אומה? ביכולת התיכנות שלה? אולי. יפאן ודאי גאה בעצמה. אבל בלי תרבות לאומית, שהיא מיצוי השפה הלאומית ומראה של האופי הלאומי, הרי אין כל ערך להפרדה בין המדינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, וכל המשוררים הם נכס לאומי? לא? אז מי קובע מי כן? ואם דווקא כן - אני מכיר כמה אלפי בימאיסטים שישמחו לצ'ק חודשי מהמדינה על עבודתם הקלוקלת. (סוד: אי שם במעמקי הבמה, ישנו פסודונים שמשמש אותי ועוד אדם לפרסום שירים עלובים להפליא. לא תצליחו בחיים, אבל בכל זאת - 100 שקל למי שמגלה את הפסודונים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פואטיקה, poet בא מהמילה היוונית שמשמעותה ליצור, לעשות, לעבוד. כך גם אופרה אופוס במוסיקה באות מאותו שורש של עבודה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |