בתשובה לאינדי_גו, 13/01/03 23:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בראשית דבריך הזכרת נגיעה בעצב חשוף ובסייפא שלהם באמת נגעת באחד. אני מסכים איתך לגבי דבר אחד - כדי לעורר דיון ענייני, עניין קשה כשלעצמו, צריך לעורר מחלוקת. כאשר טקסט מתיימר ומכנה עצמו "שיר" אני מצפה שיעורר איזו מחלוקת; לאו דווקא קיומית/פוליטית/וכו' אלא מחלוקת באשר היא. תהא זו אפילו מחלוקת לגבי סגנון או מבנה. נקודה מסויימת שאיני מסכים לגביה באופן יסודי היא זו: בתקופה דקדנטית כמו זו, אסור לו לטקסט פשוט להיות. טקסט אשר מחשיב עצמו טקסט, כלומר, נושא מסר, אפילו יהא המסר שתיקה או ריקנות או בלבול או העדר, יהא הטקסט מחשיב עצמו כגל נושא, כמאפנן, עליו להיות מעורר מחלוקת. אחרת יווצר מצב שהצד הקולט, הצופה, הקורא, לא יתעורר לשום מחלוקת ובאופן זה לא יתעורר כלל וכלל. כלומר - כשלון הטקסט. שיר אינו נכתב על ידי משורר אלא על ידי ההיסטוריה. המשורר פשוט ארוגנטי דיו, באותו הרגע, לקרוא לטקסט מסויים שיר ולעצמו - משורר. השיר חייב לעורר מחלוקת מן הסוג הנצחי, אחרת יאבד מחינו השירי-לעתיד באופן מיידי ויהפך לטקסט פשוט. האם את מתרגשת נוכח רשימת מכולת? אני משער שלא. ואם כן - הרי זו התרגשות בעקבות מתן משמעות מחודשת, אך לא נוכח המשמעות המקורית של הטקסט. מתן משמעות ויצירת תקשורת דו כיוונית בתווך שבין הטקסט+מסר לבין הממשמע היא היא השירה; אל תטעי לחשוב שהשירה טמונה היכן שהוא בתוך טקסט מסויים. השיר לעיל אינו מעורר מחלוקת; הן סגנונית, הן תכנית. מדובר, לדעתי, ברשימת מכולת מסורבלת. אין לי כוונה לפגוע בכותב הרשימה הזו, ואם דבר כזה קרה (ואני משער שעלול לקרות) אני מצטער מראש. אבל חשוב להבין זאת - מעליבה אותי העובדה שהטקסט הזה מתפרסם תחת הכותרת "שיר" או "שירה". עצם העובדה שהוא עורר תגובות בנאליות מהווה דגם למה שהוא מייצר - בנאליות. כמו כן, לדעתי אדם שכותב תוך השתוקקות לביקורת מעמיד בבסיס היצירה שלו קבר עשוי רגשות אשם ורחמים עצמיים. כל משורר הוא בסופו של דבר מחנך. כל משורר הוא בסופו של דבר בעל עמדה. כל משורר הוא בסופו של דבר אמירה. מה האמירה בטקסט הנ"ל? מה המסר? אולי זהו נסיון רפה ליצור אסתטיקה כלשהי, אך האסתטיקה נבלעת בתוך החור השחור של אותו raison d'etre של השיר - הרחמים העצמיים, האנליטיקה העצמית, הדיווח העצמי, העדר אמירה (ולא בבחינת אמירה, אחרת הייתי מתייחס לעניין הזה ברצינות יתרה). זוהי תשובה חלקית, אני מקווה שהדיון הזה ימשך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סלח לי, שירה היא מדיום. שירה יכולה להתאפיין בבהירות, עירפול, רב משמעות, רפטיטיביות, מיסטיקה, מתמטיות, רגשנות, פילוסופיה, אמירה, מצב תדועתי, ועוד היד נטויה. אתה בוחר איכות אחת מתוך מגוון עצום של איכויות שונות שניתן להגיע אליהם במדיום הזה, ומחליט שהיא שירה, ואין שירה בלעדיה. באיזו זכות? נראה אותך דוחף את פסואה, אליוט, וירגיליוס והומרוס תחת אותה מטריה. כמובן, תוכל לטעון שכולן עוררו מחלוקת, אבל זו תהיה טענה בעיתית מאוד- כל דבר שהגיע למעמד של גדולה מעורר מחלוקת, כי אנשים אינם נוטים להסכים ביניהם, ומה שהגיע למעמד של גדולה מושך את תשומת ליבם של אנשים רבים. בחלק מהמקרים המחלוקת היא תוצר של הגדולה, לא הגורם לה. אז כן, לא מדובר כאן בשיר גדול, אבל בין זה לבין לומר שמדובר ב"רשימת מכולת?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פתאום? - שירה היא ז'אנר. המדיום הוא הטקסט. את וירגילויוס אינני מכיר יתר על המידה, אך אליוט שבר מוסכמות בכתיבתו, הן בסגנונו הן במסריו. גם פסואה וההטרונימים שלו. הומרוס, שהיה אגב קבוצה של אנשים שכונו ההומריים, גם הוא מעורר מחשבה ומגרה מחלוקות לגבי טיב המלחמה, טיב הכיבוש, טיב המיניות במלחמה, הכוח הנשמר בתחומי המלחמה, הפרת הכוח ומאזן הכוחות בתוך מערכת הקרב. כן, בטקסט הנ"ל מדובר ברשימת מכולת משום שהוא אינו מייצר עולם, אינו מעורר מחלוקת, אינו מהווה מילון, אינו מתרגש על קוראיו, אינו ממעודד תקשורת, אינו אלא עצמו בלבד. וחבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי באותו דיון נפלא בו אפופידס בוחן את גבולות הז'אנר: תגובה 49839 בנוגע לטענותיך הספציפיות כלפי השיר - השיר מתרגש לפחות על חלק מקוראיו - או מעורר בהם תחושה רגשית (גם אם הביטוי שבחרו לתת לה הוא בן מילה אחת או שתיים), וכבר משום כך אינו "אלא עצמו בלבד"; הוא מעביר רעיון שאינו טריביאלי, גם אם לא הופך עולמות. אתה יכול לא לאהוב את האסתטיקה הפנימית של השיר, אבל אינך יכול לטעון לבחירה אקראית של מילים או להתעלם מהניסיון האסתטי (גם אם התוצאה עצמה אינה אסתטית בעיניך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם כל אחת מהסונטות של שייקספיר עוררה מחלוקות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר להומרוס, אנא ממך- מאסתי באנשים המביאים סברות קלושות כעובדות מוגמרות. ביקורת עצמית היא חלק חשוב מהחשיבה המעמיקה שאתה כלכך נלהב ממנה. כמו כן, שירה איננה ז'אנר. טקסט אינו מדיום, אלא מטריה. מדיום בא עם קונבנציות קליטה מסוימות- לטקסט אין כאלה, שלירה יש כאלה. ז'אנר בא עם הכוונה סגנונית או תוכנית מסוימת, כללית כפי שתהיה- לשירה אין כאלה. להצהרה שלך אין שום קשר לשירה, אתה פשוט מצהיר כי יצירות טובות לא יכולות להיות מובנות מאליהן. ביג פאקינג נביא בעירו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבה ונביט על שיר קטן, לא משיריו הגדולים, אבל בהחלט מוערך ומוכר כחלק אינטגרלי מיצירתו, ויופיע בכל אונתולוגיה פסואנית: I have a terrible cold, פיסת חיים ותו לא. פיסת חיים מרגשת, משעשעת, כתובה נהדר ומעבירה אישיות בצורה מבריקה. אבל הוא איננו תוקף, איננו מתסער עליך בשאלות, אינו אופף אותך בלבול, אינו מעורר ב ך זעם. אולי אתה נשחקת עד כדי קח שאתה לא יכול בלי גרזן שישבור את הקרח, רוב הקוראים יכולים להתרגש אקטיבית מופי פסיבי.
And everyone knows how terrible colds Alter the whole system of the universe, Set us against life, And make even metaphysics sneeze. I have wasted the whole day blowing my nose. My head is aching vaguely. Sad condition for a minor poet! Today I am really and truly a minor poet. What I was in old days was a wish; it's gone. Goodbye for ever, queen of fairies! Your wings were made of sun, and I am walking here. I shan't get well unless I go and lie down on my bed. I never was well except lying down on the Universe. Excusez un peu ... What a terrible cold! ... it's physical! I need truth and aspirin. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגי משעול, "בהיפר" מתארת את רשימת המכולת שלה: "... מנווטת על פי שירשימת הקניות שיצא לי הבוקר מעל לקפה. [...] ... אך פני ליונתן ואלכסנדר חושו אחים אל הקוסברה חושו חושו אחים אני משוררת ההיפרשוק אשורר את רשרושו של הקורנפלייקס ואת עקמומיות המלפפונים המורדים עד שתושיט לי הקופה-רושמת גירסה סופית ומודפסת של שירי [...]" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מצאתי בו דווקא גם הנאה אסתטית, וגם עניין רעיוני. רק על קצה המזלג: כבר בשם "חלון להשקיף דרכו" נחבאות לפחות שתי משמעויות: האחת, אותו חלון פיזי שמדובר בה בשיר עצמו (החלון שהילד הקטן מנסה להשקיף דרכו, והילד הגדול - ליפול בעדו); השניה, פתח הצצה - מתוך החלון השירי תוכל לראות את מעשיו, מחשבותיו, הלך הרוח של הדובר; חלון ההצצה המטאפורי. בשני חלקי השיר המקבילים עומד הדובר בחלון, חציו בפנים חציו בחוץ, ומתאר את החוויה. בפעם הראשונה - המטרה היא סקרנות בלבד (חלון להציץ דרכו), והסכנה היא הנפילה, המיוצגת על ידי השטן. בפעם השניה - המטרה היא הנפילה, והסכנה היא דווקא העדרו של השטן, או אי-הנפילה. ובין שני אלה סבתא, המבטאת בדיוק את התהליך שיעבור הילד בן הארבע שיהפוך בסופו של דבר לאותו איש בן עשרים ושש. הילד בן הארבע הוא חקרני, לוקח סיכונים (כמו שד), זעיר, וזוקף קומתו יותר מהמותר. האיש בן העשרים ושש אינו מעוניין עוד בחקירה, גם לא בסיכונים, הוא שואף לוודאות ("בעצמי" - לא סומך על המקרה), ובדיוק כשם שציוותה סבתא - הוא אינו זוקף קומתו יותר מהמותר ("כפוף"). הציווי העקיף של סבתא הוא אולי תחילתו של אותו תהליך גסיסה של חלומות, של שאיפות, של עניין, ואם כך, בשביל מה בעצם להמשיך? בספרו של פאולו קואלו "ורוניקה מחליטה למות" 1 מתוארת נערה צעירה ומוצלחת (נבונה, יפה, מוכשרת, בעלת משרה קבועה, חיי חברה ומחזרים) אשר מחליטה למות בגלל הדמיון של יום אחד למישנהו, בגלל חוסר העניין, שגורם לה להגיע למסקנה שאין בעצם סיבה להמשיך. אין בספר תיאור של החלל הנוצר על ידי דיכאון, או עוצמות רגשיות אחרות. העדר היעד, העניין, השאיפות ("השדים סירבו לשוב"), הוא המוביל לשאיפת המוות האקטיבית ("דחפתי בעצמי"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרם של ג'ואדניס וגרוס, "סקס עכשיו", הוצאת בבל, מצאתי פיוט נפלא, העורך פארודיזציה לפייטני ימה"ב באנגליה ובספרד (בחלקים שונים של הספר). אז מה? - ברור שתוכלי למצוא בטקסט הכל, את, אחרי הכל, פרשנית. אולם לא ברור בכלל איך אפשר להשליך על אובייקטיביות הניתוח. כלומר - מניין לנו שבאמת "סקס עכשיו" עורך פארודיזציה לפיוט ימה"ב? מניין לנו שבאמת מדובר בתהליך בטקסט הנ"ל? ראי, גם אם מדובר בתהליך, בסופו של עניין "לכך התכוון המשורר", אז מדובר בכתיבה לא טובה. אם נבחן לרגע תיאורי תהליכים כמו ב"לוליטה" למשל או אם נחזור לשירה - ארץ הישימון של אליוט - או אם ננסה למצוא זאת בשירה קצרה - פגיס בלא מעט משיריו — אלה עושים בשפה שימוש מדוייק יותר, כמנתחי עין, הם מפתחים גם משלב לשוני לאורך הטקסט, גם מבנה דינאמי המשקף את המסר המובא בתוכו, וגם מחוברים למכלול יצירה ותופשים מקום יסודי בו. הטקסט הנ"ל הוא לצערי לא זה ולא זה ולא זה. השימוש בשפה הוא בנאלי, המבנה הוא בנאלי והמכלול, עדיין איננו, אך ככל הנראה הוא בטל בששים. אגב, פארודיה מופלאה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתגובה הקודמת שלי נמנעתי כמעט לגמרי מ''ניתוח'' וממתן פרשנות, והשתדלתי להיצמד למילים עצמן. הטענה שלך ש''ברור שתוכלי למצוא בטקסט הכל'' עומדת בניגוד לגישה שניסיתי להציג. בטקסט יש מסר. לעיתים יותר ממסר אחד. אבל לא ''הכל''. בנוגע ל''מניין לנו שבאמת'' - באופן כללי, מתוך אותו ידע תרבותי משותף שאנחנו מניחים שיש לכותב של השיר ולקורא. אישית, מצאתי בשיר של ירון חבר אסתטיקה לא בנאלית, וגם חוויה רגשית וחוויה מחשבתית. הדבר לא הופך את השיר לפסגת הפואטיקה שנכתבה אי פעם, אבל בעיני יש בו מספיק מרכיבים (ויותר) כדי להיקרא ''שירה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לוקח שיר של יוצר צעיר (אני מניח) ומשווה אותו לגדולי המשוררים בכל הזמנים. האם יש *איזשהו* משורר בתולדות ישראל שיעמוד בתנאים שאתה מעמיד? מסופקני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"השיר לעיל אינו מעורר מחלוקת; הן סגנונית, הן תכנית." האמנם? אז במה עוסקת התגובה שלך? נראה לי שהכשרת את השיר הזה ברגע של חוסר תשומת לב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שלי עוסקת בתגובות של האחרים. אבל אתה צודק. השתדלתי לכתוב ''טקסט'' במקום שיר, אבל זה נפלט. בכל זאת, למרות הטעות הזו, אני חושב שזהו שיר גרוע שמעורר בנאליות ועוד בנאליות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל את זה כבר אמרתי קודם, בהרבה יותר מלים. מאוד פנאטי מצידך, התפיסה הזו את השיר כמשהו שצריך להרעיד את אמות הספים, או לכל הפחות לעורר מחלוקת. כשאיפה, אני יכולה להסכים לזה. ועדיין, שיר בעיני יכול להיות גם פחות מכך. הוא לא חייב לעורר מחלוקת, או את המתים. אם שיר לוקח אותך ביד ומוליך אותך כברת דרך, מבחינתי הוא עשה את שלו. אבל גם אם השיר אינו מזיז אותך, אלא רק משחזר לפניך פיסת חיים, בין אם חיצונית או פנימית, ומצליח לשכנע אותך באמיתותה, וזה מרגש אותך, די לי בכך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |