בתשובה לדובי קננגיסר, 10/03/01 2:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קצת אחרי ימי הזוהר של המאמר הזה התחלתי ללמוד פילוסופיה, וגיליתי עד כמה מעורערות כל התיאוריות הקיימות של מוסר. חשבתי למשוך ידי מהדיון - אבל לנוכח הבטחון שאתה מפגין בתיאוריה שלך אני מרגיש דחף לאו בר כיבוש לנסות להוציא לך קצת רוח מהמפרשים. קודם כל, אשמח אם תחליט, מי הם בעיניך בעלי הזכויות. כי רוב הזמן אמרת, מי שיכול "לחתום" או לקיים איתי חוזה, כתוב או לא כתוב. וכאן פתאום אמרת, "בני אדם". והרי זה לא בדיוק אותה הקבוצה. נכון שעם אלו שאינם בני אדם אינך יכול לקיים חוזה (להוציא אולי כמה קופים אינטליגנטיים במיוחד), אבל לדעתי גם לא עם כל בני האדם אתה יכול לקיים חוזה כזה, ובוודאי לא עם כולם *כדאי* לך לקיים חוזה (ואני מניח שמטרתך היחידה בחוזה היא הכדאיות, מבחינת המאוויים שלך. כי אם לא זה, למה החוזה? הרי אין לך עקרון מוסרי שמעבר לחוזה!) הובא לפניך כאן עניין המפגר, ונפנפת אותו יותר מדי בקלות. מה זאת אומרת "אתה יכול לקיים איתו חוזה"? תלוי כמה הוא מפגר! ואפילו אם הוא רק קצת מפגר ויכול להבין מה זה מוסר, למה *כדאי* לך לדאוג לו? אתה לא רוצה לאכול אותו, לא צריך - אבל מה בדבר לעקור מהמסכן את מסכת החמצן שלו, כי אתה חושב שזו תחפושת מגניבה לפורים? אבל הנה קבוצת אנשים יותר מעניינת, שאיתם לא יכול להיות לך חוזה, במובן הפשוט. אנשים עתידיים. נניח שאתה רוצה לפזר בשכונה פסולת רדיואקטיבית, ארוזה בניילון שתוך 200 שנה יתפורר, ואז תושבי השכונה ימותו בהמוניהם מסרטן, בייסורים. האם מותר לך? האם יש להם זכויות, מבחינתך? הרי כשהם יוולדו אתה כבר תהיה עמוק בין התולעים, ומה הם כבר יוכלו להועיל או להזיק לך? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. שכחתי להוסיף אחת מהנחות היסוד שלי - האדם, כמו כל חיה, מעוניין בהתרבות ובשרידה. שרידה כוללת שרידה של אחים וקרובי משפחה (ואולי אף חברים, אם נסתכל על כך מנקודת מבט ממטית). על כן, אחי המפגר, שהוא בשר מבשרי וגן מגנומי - ומכאן כל אדם מפגר - זוכה לזכויותי שלי בגללי ובגלל שאר בני משפחתי, ולא מפאת יכולתו שלו לחתום על חוזה, אלא מפאת היותו אדם, ולכן קרוב משפחה (במציאות או בפוטנציה, כדי לכסות את המקרה שכל משפחתו מתה) של מישהו בעל זכויות. כך גם, ותסלחו לי על ההשוואה, חיות מחמד של אנשים זוכות לזכויות (מוגבלות) מתוך היותן שייכות לאדם בעל זכויות (מוגבלות, משום שערך חייהן פחות מערך חייו של אדם. כלב שיתקוף ילד יומת כדי להצית את הילד). זה גם מסביר את השאלה הבאה - מכיוון שזהו אינטרס ברור שלי שילדי וילדיהם ישרדו, הרי שזהו אינטרס ברור שלי שלא אזהם את הסביבה ואביא למותם. אבל לא, אין להם זכויות כרגע. הם חייבים להסתמך על טוב ליבי וחוכמתי כדי שאבין מה נכון ומה לא. או, אם להגדיר זאת אחרת - אם אם לא הייתה מודעת לכך שכאשר היא מעשנת בזמן ההריון היא פוגעת בעובר, אי אפשר לקרוא לכך הפרת זכויות של הילד לעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שכעת אני הולך לחזור למקום שהיינו בו בימי הזוהר של הדיון. אבל לא נורא, אני התחדדתי קצת, אולי גם אתה, וננסה זאת במלים אחרות. אני רוצה שתבחין בין שני דברים שונים לחלוטין, שנדמה לי שאתה תמיד מרחף על סף הבלבול ביניהם. הם אמנם דומים באופן שטחי, ויש ביניהם קשר, אבל הם שונים באופן תהומי, שונים *קטגורית*, כמו שחור וזפת. האחד הוא מה הוא הרגש המוסרי שלנו, מה אנו נוטים לחשוב שראוי לעשות, וכיצד זה מושפע או נקבע ע"י ההיסטוריה, הביולוגיה, האבולוציה, הפסיכולוגיה וכולי. השני הוא מה *ראוי* שיהיה, או מה *ראוי* לעשות. אולי זה יסייע להבחנה אם אביא את הז'רגון הפילוסופי: הסוגיה הראשונה היא אונטולוגית, או דסקריפטיבית (תאורית); הסוגיה השניה (ורק היא!) היא אתית, או נורמטיבית. ובה, ורק בה, אני רוצה לעסוק בדיון זה. לאחר שאתן תשובה כלשהי לשאלה השנייה, אתה תוכל לומר, וכנראה בצדק, שהתשובה שנתתי הושפעה עמוקות, או נקבעה, על ידי גורמים השייכים לסוגיה הראשונה. אז מה. אני פשוט אשאל, מה *ראוי* שתהיה התשובה שלי? יש גם שאלה שלישית - השאלה המרכזית ב"מטא-אתיקה": מה זה בכלל, איזה מין חייה זו, הדבר הזה שאני קורא לו "ראוי"? ואחת התשובות האפשריות לשאלה זו היא: אין חיה כזו. יש לנו, עובדתית, רגש מוסרי (ההוא מהסוגיה הראשונה); כל דיבור מעבר לכך, שאינו דסקריפטיבי, הוא בלבול, ולא ייתכן דיבור קוהרנטי על "הראוי". תשובה כזו, כמובן, מבטלת את הסוגיה השנייה, ומבחינתי את כל הדיון כאן. למען האמת, אני חושש שיש משהו בתשובה כזו, על כל ההשלכות המפחידות משהו שלה (ואני אסביר למה הם מפחידות, אם תגיד שאתה דוגל בה). אבל נניח כעת שהיא לא נכונה, ושיש דבר כזה "ראוי" בנפרד מהשאלה "מה קיים בעולם". וכעת אנו מגיעים לטיעונך. אתה אומר שאתה דואג להישרדות הקרובים לך, והמין האנושי בכלל זה. האם אתה רק מציין כאן עובדה (זה שאתה דואג להם), או שאתה חושב שזה מה שראוי לעשות? אם אתה חושב שזה מה שראוי לעשות, האם זה עקרון יסוד ("אקסיומה" אתית) אצלך, או שהוא נגזר מעקרון בסיסי יותר ("ראוי לפעול כפי שמכתיבים לנו הגנים שלנו", למשל - גם זה כאקסיומה אתית)? אם זהו עקרון יסוד, שמא תרצה לנסח אותו בצורה יותר חד משמעית? למשל, איך אתה גוזר ממנו, אם בכלל, שזה "רע" להרוג את סבא שלך, שלא יכול כבר לפגוע בך וגם לא להתרבות? (אני לא טוען שאתה לא יכול לגזור זאת; אולי כאן יכנס איכשהו לתמונה החוזה המפורסם, כעקרון מוסרי נוסף. מכל מקום, זה דורש קצת עבודה...) ועוד, אם זה עקרון יסוד, האם הוא יחיד, או שיש עוד? הישרדות והתרבות לא ימנעו ממך להתעלל להנאתך בסבא שלך או באחיינית המפגרת (כמה אפשר להתעלל באח שלך בדיון אחד? (-:) בהצלחה... (רצוני להבהיר לקוראים, מתוך הכרותי האישית הקלה עם דובי: הוא דב טוב ושוחר שלום! אל תסיקו מדיונים נשגבים ומשועשעים מסקנות נמהרות על טיבו של דובי, על משכלו של אחיו ועל מערכת היחסים העכורה ביניהם!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך ניתן להבדיל בין "מה [ש]אנו נוטים לחשוב שראוי לעשות", לבין מה ש"ראוי לעשות" במציאות? איך אפשר לנתק את המוסר האישי שלנו מהמוסר ה"אמיתי"? האם יש מוסר אמיתי, בכלל? מה משמעותו? בעולם שאין בו יצורים תבוניים, האם עדיין בלתי מוסרי להרוג? אכן - אני תומך באותה תשובה בעלת השלכות מפחידות (אנא, ספר מה מפחיד בה!). אין משמעות למוסר מעבר למה שאדם יכול להשתכנע בו שהוא נכון ומוסרי. לא הצלחת לשכנע את האדם? המוסר שלו קובע (מבחינתו), ולא הדבר שאתה הגדרת כ"ראוי" (והוא הקובע, מבחינתך. מבחינתו, מדובר במוסר המעוות והחולני שלך). כלומר - מה שקיים (או מה שיכול להתקיים) הוא הנכון. אוטופיות הן דבר מאוד יפה, אבל יש סיבה שקוראים להן כך. מה ש"ראוי", כביכול, לא רק שאינו מצוי, אלא שהוא בלתי אפשרי, ואין טעם לנסות ולשאוף אליו. הנה אוטופיה: כולם מאושרים. האם יש טעם לנסות לשאוף לכך שכולם יהיו מאושרים? ממש לא. זה בלתי אפשרי, וזה לא יקרה. מה שיש לשאוף אליו, אם כן, הוא מקסום האושר ו(או) צמצום הסבל. או, במילים אחרות, אם להשתמש במושגים של אחד העם, ה"ראוי" העליון הוא הנביא, דבר בלתי אפשרי וחסר משמעות בפני עצמו. ה"ראוי הבינוני", שהוא המוסר האישי, הוא ה"צינור" שמעביר את הראוי אל משהו שהמצב הקיים ("העם") יכול לקבל, יכול להתגמש אליו. אני מקווה שאני מצליח להעביר את עצמי כאן. יש לי הרגשה שלא. מוקדם מידי בבוקר... אבהיר את שרשרת הלוגיקה שלי - אני דואג לעצמי ולבני משפחתי. זוהי הצהרה - ככה זה בעולם. זה ככה מסיבות ביולוגיות גרידא. את הדאגה הזו אני מרחיב (מסיבות חברתיות וביולוגיות גם יחד) אל קבוצת החברים שלי, והלאה (מסיבות חברתיות בלבד) - אל האנשים במדינה בה אני גר, אל האנשים שאני נתקל בהם בטיולי בחו"ל, ואל כלל בני האדם, לפי סדר זה. הסיבות החברתיות הן עדיין תועלתניות - אני דואג להם, מתוך הנחה שהם ידאגו לי בהתאם (לדוגמא - אם אדם היה מתעלף ברכבת בברלין, הייתי מסייע לו. במקרה, היה זה אני שהתעלף שם - ואנשים אכן סייעו לי). אם הייתי חושב שאין בסיס להנחה הזו, הייתי נוהג באופן תוקפני יותר, ולא הייתי דואג לשלומו של הזולת. לדוגמא, כאשר אני חש בסכנה מצד אדם מסויים, אהיה מוכן לפגוע בו כדי למנוע פגיעה בעצמי (הגנה עצמית נחשבת מוסרית בדרך-כלל. זו הסיבה). אני לא קובע אם "ראוי" או לא לנהוג כך. אני רק אומר שזה כדאי, כדי לשמור על האינטרס הבסיסי ביותר שלך - השמירה על עצמי ועל משפחתי. אני בכלל לא מבין את האופציה שהצגת כאילו אולי "ראוי לנהוג על פי הגנים" - אי אפשר אלא לפעול על פי הגנים. נסיונות לנהוג כך בכוח יזכו, בסופו של דבר, בהתמרדות של הכוחות המדוכאים בתודעה שלנו. לא אצל כל אחד, נכון, אבל אצל רבים. התעללות בסבי תפתח פתח, מבחינת ההסכם החברתי, להתעללות בי מצד נכדי. לא תודה. התעללות בילדי אחרים (כדי להקדים תשובה לשאלה) תפתח פתח להתעללות בילדי (והתעללות בילדי היא פגיעה באינטרסים שלי, כפי שהגדרתי אותם קודם). התעללות באחייניתי המפגרת תפתח פתח לאדם הרואה עצמו עליון עלי (מבחינה אינטלקטואלית או פיזית) להתעלל בי. שוב - לא תודה. (אני לא שוחר שלום! להרוג! להרוג את כולם! אתם כולכם עבדים שלי! מוהאהאהאהא!) ואגב, הם בהחלט רשאים להסיק מסקנות על מערכת היחסים שלי עם אחי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אזהרה: פילוסופיה!! הרחצה על אחריות המשתמש בלבד!) *********************************************************** ובכן, חידדנו: אתה גורס כי אין דבר כזה "ראוי", מעבר לרגש המוסרי ש(עובדתית) יש לרובנו (בני האדם). אנו יכולים לתאר את הרגש הזה ("רגש" הוא לא מונח כל כך טוב – הוא יכול לכלול תהליכים מורכבים של הסקת מסקנות לוגית), אבל מעבר לכך איננו יכולים לייחס לו (או לכל דבר אחר) משמעות "ערכית" – "טוב" או "רע" (במובן הערכי, להבדיל מ"נעים"/"כואב", או "יפה/מכוער" – ובכך כמובן לא אמרתי עדיין מה זה "ערכי", רק מה זה לא). אני אמרתי שאולי אתה צודק, ושזה מפחיד. אני חוזר בי מהסיפא. ירצו, יפחדו. מה שאני דבק בו הוא שאתה משלם "מחיר אינטלקטואלי" – אתה חייב להכריז על חלק מהחשיבה האנושית הטבעית (כולל שלך, אני מאמין) כעל שגיאה, או בלבול. אני לא אוכל לסתור את זה (דומני ש*אי אפשר* לסתור את זה, אבל לא אכנס כאן לסיבה), אבל אנסה להצביע על מה שאתה מוותר עליו. אני לא בטוח אם יצאה ממקלדתך בדיון זה קביעה ברוח "זה בסדר לאכול בשר". מכל מקום, הקורא התם עלול היה לקבל רושם שכך אתה רואה את המצב. אבל לשיטתך, אין משמעות לאמירה כזו. לכל היותר אתה יכול לומר "אני חושב שזה בסדר לאכול בשר". ועל המחשבה הזו שאתה מתאר אי אפשר לומר שהיא "מוצדקת" או לא. בערך כמו שאתה אומר "אני *מרגיש* שזה בסדר לאכול בשר" – לך תתווכח עם הרגשה. זה בעצם לא הרבה יותר מלומר "אני אוכל בשר" – ציון עובדה ותו לא. אז מה היה כל הדיון שלך ב"הסכם" אנושי, ובגנים וכל זה? לא יכולה להיות לזה משמעות של "להצדיק" את אכילת הבשר, כי הרי אין משמעות ל"להצדיק". לכל היותר זה הסבר מדוע אתה מרגיש/חושב שזה בסדר – אבל שים לב! "הסבר מדוע" לא במובן של למה זה מוצדק, או ראוי, אלא רק במובן של "איך זה קרה ש...". שוב, תיאור בלבד. עם עד כאן הכל בסדר, עכשיו אני אציק לך יותר. אתה הולך ברחוב ורואה אישה צעירה מכה איש זקן, חוטפת ממנו את ארנקו, ואז נותנת לו עוד בעיטה בצלעות, בצחוק מרושע. מה אתה יכול להגיד על זה? אני אעזור לך. אתה יכול להגיד שזה נראה לך רע – אבל בערך באותו מובן שאתה אומר שאתה לא אוהב את הצבע ירוק בהיר. סתם עובדה שכזו. אתה יכול גם להגיד לאישה שהיא "מפרה הסכם", ושלטווח רחוק זה יהיה לה לא נעים. ואם היא תגיד "לא אכפת לי, אני מוכנה לחיות עם זה", נדמה לי שאין לך מה להגיד. טוב, יש לך מערכת חוק ומשפט. מעניין שגם המערכת הזו מדברת כיום בשפה מבולבלת של "טוב" ו"רע". למשל, היא עשויה להגיד (מפיו של חוק, או של שופט) לשודדת שלנו: "הכאת אדם ולקיחת רכושו הם דבר *רע*. לכן *עלי* להכניס אותך לכלא, כדי להרתיע וגם כי זה *צודק*, ו*מגיע לך*. *תתביישי*!". הדגשתי את המילים שלשיטתך הן חסרות משמעות. המקבילה למשפט זה שתהיה קוהרנטית אצלך, היא משהו מעין זה: "אני מערכת שהיא חלק מהסכם בין בני האדם. הכאת אדם ולקיחת רכושו הם בניגוד להסכם. זה מתאר את הנסיבות שבהם אני פועלת כעת כדי להכניס אותך לכלא, כנראה כדי להרתיע. ככה זה!". זה היה די קשה. כמעט כתבתי בתחילת הפסקה "לשיטתך, ההצדקה לקיומה של מערכת משפט היא...", כשנזכרתי בחוסר המשמעות של המשפט. המחשבה שלנו, ומכאן השפה שלנו, נגועה קשות ב"בלבול" הזה. האם יש לי אפשרות להציל את המחשבה והשפה? קשה, אבל אני אנסה, בתגובה למטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אכן תיארתי איך קרה שבני אדם אוכלים בשר, ומזה הסקתי שזה לא "לא בסדר" לאכול בשר, ושאין כל הצדקה לטענות צמחוניות שהועלו כאן. הראיתי כי טענות תועלתניות אינן תופסות כשזה נוגע לזכויות של בעלי חיים, וכל עוד לא יוכיחו לי שזה פוגע בי משמעותית לאכול בשר - אני אישית לא אפסיק. אין לי גם שום בעיה עם אנשים שלא אוכלים בשר. יש לי בעיה עם מסיונרים של הצמחונות. אני אגיד שהאישה הזו פוגעת בהסכם החברתי שלנו, אדווח עליה למשטרה ואנסה למנוע ממנה לבצע את הפשע (אבל לא בסדר הזה, כמובן. סביר להניח שקודם אנסה למנוע את הפשע). למה אעשה זאת? כי זוהי אזרחות טובה, ויש לי אינטרס שאנשים יפגינו אזרחות טובה - על כן עלי לעשות כן גם אני. בבית הכלא היא יכולה להפר את ההסכם כמה שבא לה. השופט צריך להגיד: "את פגעת בהסכם החברתי הקיים, ועשית מעשה שאסור לעשייה על פיו. על כן, על פי החוק עלי לשלוח אותך לכלא כדי למנוע ממך לחזור על המעשה ולהרתיע אותך ואחרים מלעשותו בעתיד, וכך אני עושה." מה לא בסדר פה? למעשה, מלבד "הסכם חברתי" (שבעברית פשוט קוראים לו "חוק"), זה בדיוק מה ששופטים אומרים, בעצם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה ללחוץ אותך, כי אני לא בטוח שאנחנו הסכמנו בכלל על המושגים. עזוב צמחונות - האם על האישה המכה שלנו אתה תגיד "זה לא בסדר"? אם כן, האם אתה יכול להסביר במונחים יותר בסיסיים מה זה אומר "להיות לא בסדר"? אני מרגיש שעוד כמה סיבובים (אולי אחד) אני ארצה להגיד "אני פורש מהדיון בינתיים, כי הוא נהיה עמוק מדי לפורום כזה, ונכנס לתחומים פילוסופיים שאני לא מספיק בטוח בהם". אני לא ארצה להגיד זאת בתגובה נפרדת, ולכן אני פשוט מזהיר (מבטיח?) מראש. מתישהו אני כנראה אפסיק להגיב, וזה לא בהכרח אומר שמתתי, או התעצבנתי, או אין לי מה להגיד יותר. כמובן, אתה מוזמן למצמץ ראשון... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אגיד שזה לא נחמד, לפי אמות המוסר שלי, ושזה אסור לפי ההסכם המשותף שלנו (הקרוי ''קודקס החוקים של מדינת ישראל''). (למעשה, אני אגיד ''זה לא בסדר'', אבל זה לא יהיה מדוייק, זה פשוט קצר יותר לאמירה). תרגיש חופשי. אני מפסיק דיונים בלי אזהרה פעמים רבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"...על כן עלי לעשות כן גם אני". למה? האם אתה מעריך עד כדי כך את "דוגמתך האישית"? ואם איש אינו מסתכל? האם בכל זאת תיגש לעזרת הזקן? על פי קו המחשבבה שלך - לא. כך אם היה בידך את הכוח, היית הופך את החברה כולה לרכושך הפרטי, ומשליט בה טוטליטריה שנועדה להגשים אך ורק את האינטרסים האישיים שלך. זו האידיאה בעינך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט מאמין בלקח הפשוט של דילמת האסיר - אם כולם יתנו אמון בכולם - כולם ירוויחו. לכן אני נותן אמון באחרים ומצדיק את האמון שלהם בי. נכון, האידאה שלי היא באמת טוטליטריה שנועדה להגשים את האינטרסים האישיים שלי. עולם נפלא זה יהיה. רק מה הבעסה? הסיכוי שלי להגשים את האידאה הזאת דומה לסיכוי שלי לזכות לסטוץ עם גברת סנדי בר-אבני. טוב, אולי הוא קצת יותר טוב. בכל מקרה - הוא לא ממש באופק. בוא נגדיר זאת כך - לא הצלחתי להשליט דיקטטורה אפילו פה באייל... מכיוון שאינני יכול להגשים זאת, ומכיוון שהייתי מעדיף שכל השאר גם יחשבו שהם לא יכולים להגשים זאת (אפילו אם הם זוכים לחסדיה של גברת בר-אבני מידי לילה!), הרי שאני תומך בהסכם החברתי הקיים, ומתנגד להפיכה. בברכה, דובי (עובר יותר מידי פעמים מתחת למחלף ההלכה בימים האחרונים...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר לנקודה זו דווקא בדיון כי אז עוד הייתה רלוונטיות ישירה לנושא עצמו ולא לאקסיומות קיומיות למיניהן. ראשית כל אבקש לדעת מהי מיסיונריות צמחונית? למעשה אין כל הבדל בינה לבין כל ניסיון שכנוע אחר בהיסטוריה. בא אדם, אומר "אני צודק, אתה טועה" ומנסה לשכנע אותך בכך ע"י פלפולים לוגיים שונים. אין כל הבדל בין מעשה זה לבין לנסות לשכנע אותך כי יש להחזיר שטחים תמורת שלום או כי כדור הארץ עשוי למעשה מגבינה. זו תיאוריה מסויימת אשר אדם סבור כי אם שאר בני האדם ידבקו בה יהיה לכולם יותר טוב, תהא הגדרתו לטוב אשר תהא. ולעניינו. אתה אומר שהיית הולך ומדווח על הזקנה מאחר וזו אזרחות טובה ומאחר שהינך מצפה ששאר האזרחים יעשו כמוך תעשה זאת גם אתה. האם עליי להסיק מכך דובי שלעולם אינך משקר או חוצה את הכביש ברמזור אדום? זוהי ההשלכה המוסרית של דבריך. איני טוען שהנני צדיק ושכל מעשיי בעולם הינם עקביים לקודמיהם ושאינני פעו ללעיתים קרובות בניגוד לאקסיומה המוסרית שלי. אך הנני משתדל לפחות לנהוג לפיה גם כאשר אינה תואמת את האינטרס המידיי שלי - לאכול במסעדה כמו בנאדם לדוגמה. מדוע אכפת לך מכך שהאשה שברה את ההסכם החברתי? הלא ההסכם נשבר אינספור פעמים ביום, על ידיך ועל ידי הקרובים אליך ואינך נוקט מאומה נגד כך. מדוע שיהיה לך אכפת למעשה ממעשה הזקנה? אי הדיווח על המעשה אינו פוגע משמעותית בך. ישנם סיכויים טובים שמישהו אחר היה מדווח על המעשה, ואף אם לא, הנזק להסכם החברתי המהולל הינו אפסי ובטל בשישים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מיסיונריות צמחונית היא הנסיון לשכנע אנשים לזנוח את אכילת הבשר מטעמים מוסריים (בניגוד, למשל, לטעמים בריאותיים, שעליהם אפשר לדון אמפירית). מכיוון שמדובר במוסר שאינו תועלתני (שהרי אז ניתן היה לדון בו), הרי שמדובר במסיונריות - בדיוק כמו המיסיונריות הדתית הרגילה. החזרת שטחים יכולה להיות סוגיה מוסרית, אך בד"כ הדיון הוא תועלתני - הטענה היא כי ישראל *תרוויח* מהחזרת השטחים, בעיקר חיי אדם. שאלת הגבינה (אני בעד, אגב) היא אמפירית לגמרי, ואינה מיסיונרית בשום אופן. היא בעיקר דבילית, אבל זה לא קשור. (: ההסכם החברתי (למעט מקרים ספציפיים, כמו תחת שבועה) אינו אוסר על שקרים. אינני מצפה מכל אדם לומר לי את האמת, ואינני דורש מאיש לעשות כן. אני בהחלט מצפה מאנשים הקרובים אלי לומר לי את האמת (אלא אם יש להם סיבה טובה להסתיר אותה ממני), אבל ההשלכות של אי אמירת אמת אינן תמיד נוראיות. מעבר באור אדום הוא בכלל לא משהו שמפריע למישהו, ובהתאם - גם לא גורר עונש של הרשויות. יש לציין, בנקודה זו, שנסיעה במהירות "מופרזת" היא נקודה שבה אני לא מסכים עם השלטון היקר (תרתי משמע שלנו), ואני אכן עובר על החוק הזה לעיתים, ואף אינני מצפה מאחרים שינהגו על פיו. ההסכם אינו נשבר עשרות פעמים ביום (לא על ידי ולא על ידי קרובי), וכשהוא כן - אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי כדי למנוע זאת. אי הדיווח על המעשה מאפשר לפושע להמשיך להסתובב ברחובות - ועל כן פוגע בי (או בקרובי), או יפגע בי בעתיד. הנזק להסכם החברתי הוא קשה מנשוא - ההסכם יעלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויכוח על החזרת שטחים הינו מיסיונרי באותה מידה כמו ויכוח על צמחונות. רווח הוא עניין סובייקטיבי. לדעתי כולנו נרוויח מאוד אם ניהפך לטבעוניים (וכאן המקום לחזור לדוגמה השחוקה לגבי עלות גידול מזון בשרי לעומת צמחוני, הבדל קל של כמה אלפי אחוזים). זהו ויכוח כמו כל ויכוח אשר ביסודו הטענה החזקה מכל - כי ככה. ההסכם החברתי אינו אוסר על שקרים, לא מכיוון שהינו מכיר במקומו בתוכם. להפך הוא אוסר עליהם מכל וכל. ישנה פשוט הכרה בכך שזו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, וששקר הינו חלק בלתי נפרד מחברה אנושית באשר היא. ובנקודה זו כמובן שכבר שכחתי מה בכלל הקשר לויכוח המקורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה איכפת לך אם מישהו חוצה כביש ריק ברמזור אדום? לא כל חוק מגן על האינטרסים של מישהו. לפעמים יש אצלנו היצמדות לחוקים על חשבון ההיגיון הפשוט. יש סדרה שלמה של חוקים שאינם משיגים כל מטרה של מניעת פגיעה באינטרסים של הזולת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון!! כל חוק מגן על אינטרסים של מישהו. אחרת - לא היה קיים. זה כל הרעיון בחוק. אל תעשה X כי אז זה יגרום Y למישהו שלא רוצה בכך. אחרת מה בכלל הרעיון בחוקים? חוקים במשטר דמוקרטי הם למעשה מערכת נאה ומסודרת של כללים הגיוניים אשר שומרים על איזון מופלא בין רצון הפרט האבסולוטי לרצון הפרט כחלק מכלל. אתה בתור הולך רגל רוצה לחצות את הכביש, אך בתור נהג מכונית אתה רוצה לנסוע בלא הפרעה. כאן נכנס הרמזור האדום המהולל ויוצר ORDER OUT OF CHAOS, ורוח על פני תהום ועוזר גם לך הולך הרגל וגם לך הנהג להמשיך בחייכם בבטחה בלא שאף אחד מכם יבלה את שאר חייו בבית הקברות כחלק מהסטטיסטיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"איזון מופלא בין רצון הפרט האבסולוטי לבין רצון הפרט כחלק מכלל" הו, תמימות קדושה. הגישה הזו היא פשטנית ביותר. יש חוקים רבים שנקבעו כי זה נראה למישהו הגיוני פעם. יש חוקים שנקבעו כדי להיות דומים לאמריקה. יש חוקים שנקבעו משום שמישהו רצה להשליט סדר במערכת שלא היתה זקוקה לכך כלל. יש חוקים שאנו מתחרטים עליהם לאחר שהושגו, ומשנים את דעתנו בכל משב רוח (ע"ע חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה). חוק הוא לא עניין קדוש, והוא גם לא תמיד הגיוני. אבל במקום הפלפול התאורטי הזה - בוא תסביר לי מדוע יש לקנוס הולך רגל החוצה כביש ריק כשהאור ברמזור אדום, ואל תשכח לומר מדוע ברוב ארצות העולם הוא לא יזכה לקנס זה, אלא בעיקר בארצנו הייקית והמסודרת. בוא תסביר לי מדוע מצא מאן דהו להוציא אל מחוץ לחוק יחסי מין "שלא כדרך הטבע", ומה זה בדיוק (ואגב, מישהו יודע אם החוק הזה עדיין בתוקף?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עליך לקנוס הולך רגל החוצה כביש ברמזור אדום מהסיבה הפשוטה שברגע שתתיר להולך רגל לחצות את הכביש ברמזור אדום, כל התפיסה התחבורתית האנושית תקרוס. הקנס על חצייה באור אדום שורד מאחר והמחוקק "יודע" שבכל מקרה החוק נעבר אלפי פעמים ביום. אך האנשים העוברים אותו יודעים כי זו עבירה ברת קנס, ידיעה המונעת ממרבית האוכלוסיה לעבור על החוק במקרים רבים. כמה פעמים עמדת ברמזור אדום עם עוד 10 אנשים, כשאף מכונית אינה נראית באופק אך עם זאת אף אחד מכם לא חצה את הכביש? יותר מפעם אחת זה בטוח. ומדוע מלכתחילה נקבע הקנס? מאחר והחוק אינו סומך על שיקול דעתם של בני אדם. באם תתיר חצייה ברמזור אדום "כשאין מכוניות בסביבה" כיצד תגדיר *בסביבה*? ואם עובר אופנוע? ואם עוברת מכונית במהירות 10 קמ"ש? או אופניים? בני אדם, בכלליות, הם חבורת מפגרים אנוכיים. כתוצאה מכך יש להם נטייה לעשות מעשים הנוגדים את עצם קיומם - כמו להדרס. החוק הזה נועד למעשה להגן עליהם - ועל הנהגים בכביש - מפני תאונה. קנס אינו סיפור גדול כ"כ. לא מדברים פה על מאסר או משהו בסגנון. קנס עבור רוב האנשים הוא לכל היותר מטרד. ות'אמת - לא הכרתי בחיי אף אדם שקיבל קנס על חצייה ברמזור אדום. איני מאמין שגם אתה תוכל לספור מבין מכריך רבים אשר זכו לכבוד המפוקפק. ברור שישנם חוקים אשר הינם מיותרים, אך במשטר מתוקן, חוקים הינם כפי שציינתי, בבואה מדויקת פחות או יותר של מערכת איזונים ובלמים הפועלת באופן אוטומטי, מעין ברירה טבעית של חוקים. בסופו של דבר אינך מקבל דווקא את החוקים ה*טובים* ביותר אלא את החוקים ה*מתאימים* ביותר *לשרוד*. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכחת להתייחס לשאלה מדוע בישראל נקנסים הולכי רגל על חציית כביש באור אדום ובמקומות אחרים לא. אתה מאמין שרוב בני האדם הם מטומטמים? בסדר, לגיטימי. אתה מאמין ש*כולם* כאלה? אז לא נוכל להמשיך את הדיון, משום שאמונה מסוג זה היא אקסיומטית במהותה. אני מאמין שהחוק בא להסדיר את העדיפויות כאשר אינטרסים מנוגדים מתנגשים. אם אני רוצה לחצות כביש שבו אתה נוסע, יש צורך ברמזור, תמרור, חוק או שוטר שיקבע מי יעמוד ומי יעבור. כאשר *רק* אני נמצא בסביבה, אין טעם ברמזור *באותו רגע*. החוק צריך לאפשר לי את מרחב ההחלטה לפעול בניגוד ל*המלצת* הרמזור, מתוך הידיעה שאני צריך לשאת בתוצאה של החלטה שגויה. אם פעלתי בניגוד להמלצת הרמזור וכתוצאה מכך נפגע מישהו, עלי לשאת בתוצאות החלטתי. אם איש לא נפגע, הוכח ששיקול הדעת שלי היה נכון, ואין להתייחס אלי כאל עבריין. כאשר אני עומד עם עשרה אנשים נוספים ברמזור אדום בכביש ריק, אני נכנע ללחץ חברתי (ואולי מעוניין לתת דוגמא לאנשים שאינני סומך על שיקול דעתם, ילדים קטנים, לדוגמא). כאשר אני עומד לבדי ברמזור אדום, כהולך רגל, ואני *בטוח* שהכביש ריק, אחצה אותו בלי לחשוב פעמיים. אגב, שמעתי על מארב משטרה להולכי רגל החוצים באדום בבאר שבע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוק לא יכול לאפשר לך מרחב פעולה בקטע זה, מאחר שאם אתה טועה אתה פוגע לא רק בעצמך אלא גם באנשים אחרים, ואפילו אם אינך טועה אתה נותן דוגמה רעה לאנשים שהיו טועים בקלות. ילדים קטנים וסתם מבוגרים לא מבריקים במיוחד. ובקשר למארב - לא צריך להרחיק עד באר שבע. בתור חייל בקריה אני עד מדי יום ביומו ל''מארב'' משטרתי במעבר חצייה לפני עזריאלי. לרוב הם לא נותנים דו''חות לאנשים שחוצים באדום, אבל לפעמים משעמם להם במיוחד.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע החוק לא יכול לאפשר לי מרחב פעולה בקטע זה? אני עדיין ממתין למישהו שיאיר את עיני מה ההבדל בין ישראל לבין מדינות אחרות בעניין זה. קנס להולך רגל הוא דבר חריג ביותר. הלא החיים מאפשרים לי חופש החלטה בקטע זה. אחצה את הכביש באור אדום רק אם אני משוכנע שהכביש ריק ושאין בסביבה שוטר. בתנאים נורמליים הייתי צריך להתחשב רק בתנאי הראשון ולהתעלם מהשני. דובי כבר הצביע על כך שלמרות שהחוק אינו מתיר לך לנהוג בצורה בלתי זהירה (אי שמירת מרחק), לשוטרים לא איכפת מכך. הרבה יותר איכפת להם אכיפת מגבלות מהירות בכבישים ריקים. ובאשר לפגיעה באנשים אחרים, אפשר לקבוע בחוק שבשום מקרה לא יותר לך לנהוג מהר יותר מ-30 קמ"ש. אני בטוח שהדבר יצמצם את פגיעות הרכב בהולכי רגל. זה רק ישגע את הנהגים, כך שבכל דבר ניתן להגזים. התרת חציית כביש ריק בניגוד להנחיית הרמזור נראית לי סבירה בהחלט. במקרים רבים החוק מאפשר לך מרחב החלטה. אסור לך להיכנס לצומת אם אתה חוזה שכניסתך תסבך את התנועה ותגרום לרכב שיגיע לפניך לצומת להאט או לעצור. אז מדוע בצומת עמוס כן ובכביש ריק לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החוק הקיים, בשילוב אי האכיפה יוצר מצב המאפשר לך מרחב פעולה, ומטיל את כל האחריות עליך. נדרסת? אמרנו לך, ואפילו חוקקנו לך - אתה אשם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שזה רע. רק הסברתי מדוע אין צורך שהחוק יאפשר לך חופש פעולה (כלומר, חוק נוסח ''אסור להדרס'' שהמעבר עליו אינו כרוך בעונש). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתחיל לחזור על עצמי וזה לא טוב. החוק לא יכול לאפשר לךמרחב החלטה הנקודה הזאת, מהסיבה הפשוטה שהוא אינו יכול לסמוך על שיקול הדעת שלך. אתה אומר לכאורה - אם אני נפגע, בעיה שלי. אבל זה לא נכון. אתה פוגע באחרים, זרים וקרובים אליך, ופוגע בעצמך, והחוק אינו יכול לאפשר לאזרחי החברה לפגוע בעצמם. בדיוק מסיבה זאת התאבדות היא פשע. ובאשר לאכיפת החוקים בכבישים מהירים - לא אני המצאתי את העובדה שאחוז מזערי מהתאונות הינו עקב נהיגה במהירות מופרזת, ולמעשה דו"חות מהירות הינן אפשרות נוספת למדינה לחלוב את תושביה ולהרוויח כמה מאות מיליונים על חשבון הציבור. אני בטוח כי ישנן עוד מדינות שבהן ניתן קנס על חצייה באור אדום, ובכל מקרה גם בישראל בה רשמית קיים הקנס לעתים נדירות נאכף החוק ואני אהיה מאוד מופתע אם יותר מ5 אחוזים מהציבור מודעים לקיומו של קנס זה, כך שהשפעת החוק אינה משמעותית והוא ממשיך להתקיים רק מכיוון שחוסר המשמעות שלו מונע ממישהו להתאמץ ממש ולבטלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רוצה להסב את תשומת לבך לטיעון העיקרי שלי. החוק מאפשר לך מרחב פעולה. כנהג, כאשר אתה מגיע לצומת עמוס ולא מרומזר, שיקול הדעת שלך הוא זה שיקבע לך מתי להכנס לצומת. זוהי אחריותך, ואם מישהו ייפגע - אתה תיאלץ לשלם את המחיר. שאלתי היא - מדוע לא להרחיב את תחומי ההחלטה של הנהג לצמתים ריקים מאדם? מדוע דווקא אז לא ניתן לסמוך על שיקול הדעת שלו? אגב - מאין המידע שהתאבדות היא פשע? נראה לי מופרך לחלוטין. מימי לא שמעתי על עבירה כזו במדינת ישראל. נתקלתי בהרבה נסיונות התאבדות, ומעולם לא ראיתי שהמשטרה מעורבת בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יובל, ידידי, שוב אתה מתעלם מההשפעה העיקרית (לטעמי לפחות) הנובעת מטעות בשיקול הדעת של הנהג/הולך הרגל. אין זו דווקא הפגיעה בו עצמו, והמחיר שייאלץ לשלם על טעותו (אם כי גם הם חשובים), אלא דווקא השפעתו על הסביבה, אם ע"י פגיעה ישירה באחרים (הולכי רגל, סביבתו הקרובה), או אפילו עקיפה ע"י מתן דוגמה רעה לסובבים אותו וע"י כך תרומתו לדרדור מעמד החוק במדינה. הנני מסכים כי ברמה העקרונית, לו כולנו חכמים וכולנו נבונים, אין כל בעיה לתת לנהגינו לחלוף על פני צמתים ריקים כאוות נפשם. אך אנו אנושיים, טועים, אפילו טועים הרבה. שיקול דעתו של אדם אינו דבר שניתן לסמוך עליו במלוא מאת האחוזים, ומדינה מתוקנת יודעת לבטא זאת היטב בחוקיה. באשר להתאבדות - ייתכן שאכן כתבתי בפזיזות יתרה כי התאבדות תהיא פשע בישראל. ייתכן כי המילה פשע היא אכן לא המתאימה. התאבדות היא ליתר דיוק עבירה חמורה על הנורמות החברתיות, במרבית החברות בעולם. המדינה מקדישה אמצעים רבים על מנת למנוע מבני אדם להתאבד, אנשים אשר מנסים להתאבד מושמים לרוב במוסדות פסיכיאטריים לתקופה ארוכה ומנודים חברתית, ובצה"ל התאבדות היא אכן פשע (אם שכחת - ניסיון התאבדות הינו פגיעה ברכוש צה"ל). ישנם גם מקרים רבים בהם נשפטו אנשים על מניעת התאבדות. כך שייתכן שפשע היא אכן מילה שלא במקומה. אך אין ספק שהחברה ככלל אינה מעודדת התאבדות, ומשקיעה מאמצים רבים במניעתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לפגיעה פיזית באחרים במקרה של שיקול דעת לקוי - רשיון נהיגה ניתן רק למי שהוכיח שהוא יכול להפעיל שיקול דעת, כמו: מתי להיכנס לצומת עמוס. באשר למתן דוגמא רעה לאחרים - אם החוק יקבע שהרמזור רלוונטי רק כאשר יש ניגוד אינטרסים בין אנשים, הרי שהחלטה לעבור באור אדום תהיה במסגרת החוק, ואין כאן כל מתן דוגמא רעה או זלזול. הרעיון שנסיון התאבדות הוא פגיעה ברכוש צה"ל ועל כן עבירה בגינה ניתן לעמוד לדין הוא אגדה אורבנית מצודדת. ככל הידוע לי אין חוק כזה בצה"ל, ואני *משוכנע* שאפילו אם יש חוק כזה, לא נעשה בו שימוש. אדם המנסה להתאבד בישראל יושם במוסד פסיכיאטרי רק במידה ונסיון ההתאבדות נובע ממחלת נפש. ההנחה היא שלאחר תום המשבר (הנובע מפסיכוזה או מדיכאון עמוק) ישמח האדם על כך שהוצל. לשון אחר: שיקול הדעת שלו נפגע באופן זמני. אם האדם מנסה להתאבד בדעה צלולה, אין סמכות לאשפזו בכפיה או למנוע ממנו בכח את המעשה. כתבת שאנשים נשפטו על מניעת התאבדות. אני מניח שזוהי פליטת מקלדת והתכוונת לאי מניעת התאבדות. כתבת אפילו שיש מקרים *רבים* כאלה. אנא, היזהר בדבריך, משום שתגובתי צפויה: מתי? היכן? הבא במטותא מראי מקום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כל בעלי רישיון הנהיגה מסוגלים להוכיח שיקול דעת, מדוע אנו מגיעים למצב בו נהרגים מדי יום ביומו אנשים בתאונות דרכים ונפצעים אלפי אנשים בשנה? למעשה, הקריטריונים למתן רישיון נהיגה אינם כה נוקשים. איני רוצה להזכיר שמות, אך אני אישית מכיר מספר אנשים שעצם העובדה שמדינת ישראל ראתה לנכון להפקיד בידיהם רישיון הינה צירוף מקרים המאתגר את האדם הרציונלי וגורם לו לכאב ראש. למעשה המדינה אינה סומכת במידה כה רבה על שיקול הדעת של נהגיה, והוכחה לכך היא קיומה של משטרת התנועה וחוקים כגון זה הנדון פה. ושוב אחזור על שאמרתי כבר מספר פעמים - החוק אינו יכול לסמוך על אנשים שיחליטו עבור עצמם מתי אין ניגוד אינטרסים וביכולתם לעבור בצומת בלא סכנה. באשר לחוק ההתאבדות בצה"ל - אודה על האמת, לא הצלחתי למצוא חומר שיבסס את טענתי בנושא זה, אם כי זכורים לי מספר מקרים בהם נכלאו חיילים אשר ניסו להתאבד. אנסה לברר יותר בנושא. באשר להתאבדות "אזרחית" - נו באמת, האם אי פעם שמעת על אדם אשר ניסה "להתאבד בדעה צלולה"(?!?!) והמדינה באה ואמרה - ואללה, אתה בדעה צלולה אז לא נעשה לך כלום. ניסיון התאבדות מלווה בסופו באשפוז, גם אם ברור כי בסופו של האשפוז אין כל סיכוי לריפוי. חולי נפש אשר ברור לכל כי אין כל סיכוי להחלמתם אינם נסגרים בחדר עם אקדח, אלא מבלים את שארית חייהם במוסד בלא כל סיכוי להתרפא. שלא להזכיר את האיסור הקיים על המתת חסד במדינה -עוד דוגמה לחוק אשר אינו מיושם בפועל בשטח, אך קיים מאחר ולא ניתן לגמרי לסמוך על שיקול דעתם של הרופאים. ואגב בעקבות מאמר מרתק מהשבוע בעיתון "הארץ" בנושא (איני וזכר מאיזה יום לצערי), אני יכול לאמר כעובדה שאף רופא לא הועמד אי פעם לדין במדינת ישראל באשמה שביצע המתת חסד בפציינט, הוכחה להכרת המדינה בכך שזהו חוק שעיקר חשיבותו בעצם קיומו, ולא ביישומו הנרחב, כמו חוק הרמזור האדום. באשר למראי מקום - חיפוש קצר לא העלה רבות, מלבד באתר psakdin.co.il שחיפוש "התאבדות" בו מעלה דוגמה למשפט על אי מניעת התאבדות (לינק ארוך...וויתרתי על הבאתו פה). אנסה למצוא עוד בהמשך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, עכשיו אני יותר בטוח מה התפיסה שלך את המוסר. אין לי בעיה עם מה שהשופט שלך יגיד, הכל נכון. רק שאני חושב שרוב השופטים בעולם שלנו (רוב האנשים, בעצם) יגידו "דבר מה נוסף" - בערך מה שאמרתי תגובה קודם ("המעשה שלך לא בסדר, ואני *צריך* לשלוח אותך לכלא"). לשיטתך הם מתבלבלים כאן, וזה לאו דווקא שערורייתי מצדך לומר זאת (פילוסופים אומרים זאת הרבה, על כל מיני מחשבות נורמליות של אנשים נורמליים - שהן בעצם בלבול) - אני רק חושב שלא הכרחי לחשוב שהם מתבלבלים (אבל לא הצלחתי להעביר את הרעיון שלי. אולי פעם אחרת). בעצם, אם להיות קטנוניים, יש כן בעיה קטנה, כשהשופט בן דמותך אומר "על פי החוק *עלי* לשלוח אותך לכלא". עלי? מה זה? השופט שלך יכול "סתם" לציית להסכם החברתי שאתה מתאר, ואז הוא יאמר "על פי החוק אני אשלח אותך לכלא". לחילופין, אתה לא רק מתאר את המצב אלא גם מסביר כיצד הוא נוצר (כהסכם שאני מקיים אותו כדי שיהיה לי יותר נעים, בטווח הרחוק), ואז השופט יגיד "בגלל/בזכות החוק יהיה לי יותר נעים אם אני אשלח אותך לכלא". אולי אתה רוצה פשוט לקרוא לכל זה "עלי". ניחא, רק שים לב שוב שרוב האנשים, כשהם אומרים "עלי", נדמה להם שזה יהיה "לא בסדר", או "לא ראוי", אם הם לא יעשו את זה. אבל החלק שבו נדמה לי שאתה מפגין יותר בלבול הוא הפתיחה: 'אני תיארתי איך קרה שבני אדם אוכלים בשר, ומזה הסקתי שזה לא "לא בסדר" לאכול בשר'. נכון, אצלך זה לא "לא בסדר" לאכול בשר, אבל זה גם לא "כן בסדר" לאכול בשר. אצלך המושג של "בסדר" פשוט לא קיים. לכן את זה שזה "לא לא בסדר" לא היית צריך ולא היית יכול להסיק מזה שבני אדם בפועל אוכלים בשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השופט, בתפקידו כשיניים של החוק (ולא בתפקידו כאדם), חייב לשלוח את הפושע לכלא. הוא משמש כאן חלק מההסכם החברתי (שאומר - אם תפר את הההסכם החברתי, תשלח לכלא). לכן ''עליו'' לעשות כן. אם הוא לא יעשה כן, זה לא יהיה ''לא ראוי'', זה פשוט יהיה דיסוננס קוגניטיבי, ויגרום להתפוררות ההסכם החברתי. אני הסקתי שזה לא ''לא בסדר'' מכך שאכילת בשר אינה מנוגדת להסכם החברתי הקיים, ולכן היא מותרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפעם תורי לאבד אותך - בקטע של הדיסוננס הקוגניטיבי. מילא הדיסוננס, אם כבר העלית את העניין של "מה עם השופט לא ישלח אותה לכלא", אני אשמח אם תפרט מה יש לך להגיד על זה. אתה הסקת שזה לא "לא בסדר" מכך שאכילת בשר אינה מנוגדת להסכם החברתי. אז אם משהו כן מנוגד, הוא כן "לא בסדר"? אם הוא כן "לא בסדר", אני חושב שהסתבכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיסוננס. שופט שחושב שמישהו עשה משהו נגד החוק ולא משית עליו עונש - הוא שופט בעייתי. הוא אינו ממלא את תפקידו הבסיסי ביותר. אם משהו מנוגד להסכם החברתי, הרי שמבחינת החברה (נומוס) הוא לא בסדר, למרות שאין בו משהו ''לא בסדרי'' אינהרנטית (פיסיס). גיליתי, אגב, שסוקרטס כבר ניהל את הדיון הזה, עם גלאוקון. לצערי, בחוברת שלנו לא מצויינת תשובתו של סוקרטס, אבל נכון לעכשיו - אני עם גלאוקון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אזהרה: המשרד ללא תיק קובע כי הפילוסופיה מזיקה לבריות.) ***************************************************************** חשבתי שכדאי להפריד את הדיון על הגישה שלך ומה רע בה ומה טוב בה, לגישה שלי. עד כה לא הצגתי בכלל את הגישה שלי למוסר, אבל ירית הרבה יריות בכל מה שיכולה להיות לדעתך השיטה שלי, ואני כבר מרגיש צורך להתחיל לסמן איפה פגעת ואיפה אתה רחוק. ובכן, כמוך אני מכיר שיש לרוב בני האדם, עובדתית, רגש ומחשבה מוסריים, דברים שהם קוראים להם "טוב", "רע", "ראוי", "צודק" וכאלה. ואני אנסה לתת להם איזשהו בסיס. ואני מניח, כפי שהיטבת לנחש, שיש דבר כזה "ראוי", שהוא בלתי תלוי ברגש ובמחשבה שעובדתית יש לנו (יש קשר מסוים, אבל האחד אינו קובע את השני). ההנחה הזו היא אקסיומה; לא רק שאיני יכול להצדיק אותה, גם אין לי הרבה מה להגיד בזכותה (חוץ אולי מזה ש"נחמד" יותר להניח אותה, שזה מסדר לנו חלק מהמחשבה הטבעית; אם תגיד "אז מה", יסתתמו טענותי). ובנוסף לכל, היא חשופה לטענות שהיא לא קוהרנטית, או לא מסתדרת עם הנחות אחרות שלי על המציאות. ותפקידי כאן להגן עליה מטענות כאלה; נראה אם אצליח. "בעולם שאין בו יצורים תבוניים, האם עדיין בלתי מוסרי להרוג?", אתה שואל. עלי להבהיר למה אני מתכוון כשאני אומר "קיים דבר כזה 'ראוי"'. ובכן, הקיום שאני מדבר עליו הוא לא קיום פיזיקלי, ולא דומה לקיום של אטומים של ברזל, למשל. הסוגיה האם יש סוגים אחרים של קיום, היא נושא בוער בפילוסופיה לפחות מאז אפלטון. מכל מקום, יש ענף מכובד של המחשבה האנושית שעושה דברים כאלו כל הזמן: המתמטיקה. במתמטיקה אומרים "קיים מספר לא רציונלי שגדול מ 0.5 וקטן מ 0.6". מה קיים, איפה קיים? כמה הוא עולה? אני רוצה אחד כזה אצלי במגירה, אני מבטיח לשמור עליו טוב! או אפילו "קיים הגודל הזה שאם ניקח שניים ממנו נקבל אחד, ואנו קורין לו חצי". לשאלתך "האם בעולם ללא יצורים תבוניים יש מוסר?" אשיב "האם בעולם ללא יצורים תבוניים יש חצי?" כנראה שלשתי השאלות בעצם אין משמעות; לצורך העניין אני מוכן גם לתשובה "כן" או "לא" על שתי השאלות בהתאמה, פשוט כי בעולם שלנו *יש* יצורים תבוניים... מהו ה"ראוי" הזה שהנחתי באקסיומה שלי? זוהי מין פונקציה (כמו במתמטיקה) שנותנת להחלטות שלי ערך כלשהו, ואז אפשר לומר דברים כמו: החלטה א' היא לא ראויה ("ערך הראוי" שלה נמוך מאיזה סף), או החלטה א' היא פחות ראויה מהחלטה ב', או במצב א' שבו יש לי אפשרויות ב', ג' או ד', הראוי ביותר יהיה ד' ("ערך הראוי" שלו גדול משל ב' או ג'). ולפי מה נקבעת הפונקציה הזו? כאן עלי להוסיף משהו, עוד אקסיומה או העשרה לאקסיומה הקודמת, שיגיד לי כיצד להכריע בפועל, בדילמות או החלטות נתונות, בשאלות מסוג זה (להלן: "האקסיומה הנורמטיבית"). ואני אעדיף אקסיומה נורמטיבית שתהיה פשוטה, כדי שלא תביא לסתירות. מצד שני, אני ארצה אקסיומה שתתאם למחשבה/רגש המוסרי ש(עובדתית, במנותק מהאקסיומה) יש לי. למה? ככה, וגם כי זה יהיה "נחמד" ויסדר לי חלק מהמחשבה הטבעית – זה, כזכור, מה שמניע אותי מלכתחילה להניח את כל מה שאני מניח כאן. וכאן מתחילות הבעיות. היו ניסיונות לתת אקסיומות נורמטיביות, למשל מצד קאנט או מיל (לא בטוח שהם היו חותמים על הניתוח שלי עד כאן, אבל לא חשוב: הם הציעו עקרונות שאני יכול להציג אותם כאקסיומה נורמטיבית במסגרת שלי). וכל הצעה כזו סותרת במקרים כאלו ואחרים את המחשבה/רגש הטבעיים. אז מה אם היא סותרת? שום דבר (הרי איני מייחס קדושה לרגש שלי – מראש הוא "סתם עובדה", ואיני *יכול* לייחס לו קדושה, כזכור), רק זה פחות נחמד. מכל מקום, אני מרגיש יחסית בסדר עם ווריאציה על האקסיומה הנורמטיבית של מיל: "ערך הראוי" של החלטה נקבע לפי התוצאות שלה, עד כמה שאני יכול לחזות אותן מראש; והתוצאות הן "ראויות יותר" ככל שהן מגדילות את האושר ומקטינות את הסבל בעולם. יש *המון* בעיות עם זה – חוסר התאמה לדברים שנראים לנו אינטואיטיבית כמוסריים – אבל אני אכנס לזה רק אם תכריחו אותי. בכל אופן, אחת הבעיות היא, שיש דילמות שהייתי רוצה שהאקסיומה שלי תיתן תשובה, והיא לא. אחת מהן היא "האם זה ראוי לאכול חיות" – המאמר הנושן שלי למעלה מראה למה לדעתי האקסיומה הזו לא נותנת תשובה (למרות שאז בכלל לא היה לי כזה ביסוס רעיוני מרשים. הו, ימי התום). אז מה יש לנו? אולי לא הרבה: כנראה שלא תמיד אפעל ואבחר על פי האקסיומה הנורמטיבית שלי, ובוודאי שאנשים אחרים לא תמיד יפעלו לפיה (ולא כולם יקבלו אותה בכלל), אז בשביל מה בכלל עבדתי כל כך קשה? ובכן, רק כדי לתת בסיס קוהרנטי למחשבה; לתת תוכן ומשמעות למחשבה שלי, "זה שאישה צעירה מכה איש זקן ולוקחת את כספו, ובסוף נותנת לו עוד בעיטה בצלעות תוך צחוק מרושע, זה ממש לא בסדר". ובאורח פלא, לפעמים האקסיומה הנורמטיבית שלי *כן* משפיעה על החלטות שלי (והעניין הזה לא ברור לי עד תום; צריך עוד לחשוב). למשל, היו תקופות בחיי שלא אכלתי בשר... אבל באופן פרדוקסלי, דווקא אחרי שניסחתי את כל זה בצורה מסודרת יותר (ברורה יותר?), וקראתי לאקסיומה הלא-ניתנת-להצדקה "אקסיומה לא-ניתנת-להצדקה", דווקא אז יש לאקסיומה פחות כוח השפעה על דילמות שונות בחיי... מאוד לא נחמד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רגש מוסרי"? ניתן להניח שזהו גורם הנקבע ע"י חינוך, ולכן הוא חסר משמעות - מכיוון שהשאלה היא בעצם "למה ראוי לחנך?" או "מה ראוי שיהיה נורמלי?". ומה זה ראוי? פונק' מתמטית? אני לא מקבל את הניסוח הזה. המדד היחידי ל"ראוי" הוא פרקטי - תוך לקיחת החשבון שבני אדם עסקינן, ולכן יש לעיתים צורך לחרוג מהגבולת הפרגמנטיים הצרים בשל הדרך בה הם תופסים את הדברים אסוציטאטיבית, והדך בה נוצרות בהם התניות. סביר להניח שקו מחשבה שכזה יקח אותנו רחוק למדי מהנורמות כיום, למחוזות בהם, אולי, יחסי מין עם ההורים, התעללות בבעלי חיים או רצח של תינוקות עם פגמים גנטיים (דוגמאות אפשריות ולא מחייבות!) יחשבו לבסדר גמור. ואז מה? אז כלום. המשתתפים בפורום כבר לא יוכלו להנות (כן, להנות) מהמצב החדש - מאחר והם קורבן של החינוך הנוכחי, אך אין כל רע בדבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל בין מוסר לבין "חצי" הוא שחצי זו הגדרה. המושג "חצי" לא רק שלא יתקיים בעולם בלי יצורים תבוניים - הוא לא יתקיים אפילו בעולם שאין בו דוברי עברית. המושג חצי הוא עניין של נוחות בלבד. חצי תפוז הוא לא חצי ולא תפוז. אפשר לתת לא שם (חצוז?), או אפשר לקרוא לו, ליתר נוחות, חצי של תפוז. הגדרה ותו לא. אנחנו מסתכלים על דברים קיימים, מעריכים אותם, ואז נותנים להם שם. מוסר, לעומת זאת, הוא לא הגדרה - הוא דבר שעל פיו מגדירים דברים אחרים, והוא מקושר בהכרח ליצורים תבוניים. לא יכול להיות משהו שעל פיו מגדירים אם אין מה להגדיר ואין מי שיגדיר. בסופו של דבר, אתה יכול רק להגיד ש*לדעתך* אישה שמכה איש זקן ושודדת אותו, זה לא בסדר. אני אפילו אסכים איתך, וגם רבים אחרים, אבל באיזה שלב הטענה שלך הפכה להיות אוניברסלית? היא בוודאי אינה אוניברסלית, מכיוון שהאישה אינה מסכימה איתה - אחרי הכל, היא עשתה את המעשה. בגישה שלי, אין שום בעיה עם כך שאנשים אינם מסכימים עם המוסר הבינוני שקיים - הם פשוט יכנסו לכלא אם לא יפעלו על פיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבלבל בין שלושה דברים דומים, אבל שונים. לא, בעצם ארבעה. "חצי" - רצף הסימנים הזה הוא אכן שייך לעברית (אני לא רוצה להתחייב על קיומו ללא דוברי עברית, זה לא משנה לדיוננו) המושג חצי - לדעתי זה משהו שנמצא בנפש, "מתחת" לסימן, או משהו שהסימן מצביע עליו. למשל, אם למושג שאני מקשר ל"חצי" ולמושג שאתה מקשר ל"חצי" יש מן המשותף, אז המשותף הזה קיים גם למושג שאנשים באנגליה מקשרים ל"half". גם המושג תלוי לקיומו בקיומם של יצורים תבוניים. גם זה לא שייך לענייננו. חצי תפוז - זה אובייקט פיזיקלי. הוא קיים ממש, קיום פיזיקלי. אני יודע, כי היום החזקתי אחד כזה ביד, וחצי דקה אחר כך, ראה זה פלא, הוא לא היה קיים. אבל אני לא דיברתי על הסימן "חצי", ולא על המושג חצי, ולא על חצי תפוז, אני דיברתי על המספר חצי... אני לא חושב שמתמטיקאי יסכים איתך שזו הגדרה בלבד. אולי חצי הוא דוגמה מטעה. מתמטיקאים מדברים על המון מספרים לא רציונליים שקיימים. הם לא מדברים על המון הגדרות. הם גם יגידו "קיים פתרון אחד למשוואה, ואני יכול להוכיח זאת, למרות שאינני יכול להציג את הפתרון הזה". קיומו של *מושג* המוסר שיש לי בוודאי תלוי בקיומי-שלי. גם קיומו של *המושג* חצי שיש לי תלוי בקיומי שלי. אבל *התוכן* שיש למושג חצי אצלי לא קשור אלי בכלל. ו*התוכן* שיש למוסר אצלי לא בהכרח תלוי בי. ייתכן שאני אעדיף לתת לו תוכן שכן תלוי בי, אבל זה תלוי בי... כן, *לדעתי* אישה שמכה איש זקן זה לא בסדר. אבל המשמעות, או התוכן, שאני מייחס ל"לא בסדר" הוא חיצוני לי. אני לא מתחייב להגיד שהוא "אוניברסלי", כי אני לא בטוח מה זה. אבל אני כן אחשוב שזה לא ראוי, ושראוי שכל אחד אחר יחשוב שזה לא ראוי. ואם יש עוד מישהו שאני אצליח לשכנע אותו לקבל את אקסיומות המוסר שלי, יהיה לי בסיס לשכנע אותו שזה לא בסדר. זה קצת מסובך. השווה זאת לאמירה שלי "שתיים ועוד שלוש הם חמש". איני אומר בכך שום דבר מעבר ל"לדעתי שתיים ועוד שלוש הם חמש". אבל התוכן של הדעה שלי הזאת הוא כללי, ולא תלוי בי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סלח לי, אבל אני אנצל את הזכות שלקחת לעצמך קודם לכן, ואפסיק כאן את הדיון, כי אין לי מושג על מה אתה מדבר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |