ע-ר-י-כ-ה 2159
הקביעות הלא-נכונות בדברי הכותב פשוט מקוממות.

מקוממות, כי אפשר לצפות ממי שכותב מאמר שיטרח לקרוא את החומר שהוא מבקר.
(למשל, עיון באתר בית-המשפט העליון היה מלמד את הכותב שפסק הדין לא שלל לחלוטין את האפשרות להכות ילדים, ואולי גם היה מאפשר לכותב להבין את הנימוקים וההגיון של ההחלטה, שאותם התקשורת לא נוהגת לפרסם).

מקוממות, כי הן שגויות.
(למשל, מי שהיה טורח לבדוק היה מגלה שבייניש איננה "מועמדת לנשיאות בית-המשפט בעיני עצמה", אלא מי שתהיה נשיאת בית-המשפט העליון על פי שיטת המינוי הנהוגה כיום)

מקוממות, כי הם מנוסחות בשפת רחוב. אפילו אם רוצים להעליב אפשר לעשות את זה בחן (ע"ע מאמר הקטילה המקסים על דני רופ).

ובייחוד מקוממות, כי מישהו בחדר הבקרה הרשה לפרסם את המאמר, מבלי להעמיד את הכותב על הדברים האלה: הדרישה לקרוא את מושא הביקורת, החובה להתייחס אליו באופן מכובד. אלה הם דברים שהם מתפקידו של עורך, אחרת איך תישמר הרמה של המגזין?
ע-ר-י-כ-ה 2165
נו, טוב. אודה ואתוודה כי לא קראתי את פסק הדין במלואו, והסתמכתי, כמו כותב המאמר על הפרסומים בעיתונות, שהצהירו חד משמעית כי מדובר באיסור גורף על כל ''ענישה פיזית''. חבל שבמסגרת תגובתך לא כללת ציטוט המוכיח את טענתך מתוך הפסיקה המקורית.
שנית, דומני (וזה כבר עניין של דעה אישית) שצורת ההתייחסות של הכותב הייתה לגיטימית, ולא חרגה מגבולות הטעם הטוב.

לפחות על פי אמות המידה שלי, רמת המגזין לא נפגמה עקב פרסום המאמר הנ''ל. מוטב היה, לדעתי, אילו היית מתייחס באופן מעט יותר ענייני לדברים שנאמרו. אז היה המגזין יכול להשתפר פלאים.
ע-ר-י-כ-ה 2175
תנסה להגיש את המשפטים הלא נעימים של הכותב לפרסום במעריב.... אפשר להניח שהמאמר לא ישרוד את מספרי העורך, בשל הביטויים המעליבים כשלעצמם.
אני מבין את היתרון שבסגנון התבטאות משוחרר ולא-פורמלי, אבל כמה וכמה וכמה משפטים במאמר חרגו ממה שראוי לפורום הזה.

בכל מקרה, את התגובה העניינית תוכל למצוא בהמשך.
ע-ר-י-כ-ה 2306
בוא ואספר לך דבר מה - פעם, באלף הקודם, אחרי בחירות 96, כתבתי מאמר קטן ופרסמתי אותו ברשת דואר אלקטרוני ישראלית בשם אולטינט. מאחר וקיבלתי כמה תגובות חיוביות לגביו, שלחתי אותו גם לידיעות אחרונות, למדור תגובות הקוראים שלהם. בין השאר, המאמר כלל עקיצה קטנה ומשעשעת לגבי העובדה שמשה בדש (מפיקנטי) הריץ אז מפלגה. עקיצה זו, ועוד כמה דומות לה, הוסרו באכזריות על-ידי העורך בידיעות אחרונות, והמאמר הוצג בגרסתו המשעממת יותר.
דבר דומה, אגב, קרה לי לא מזמן כששלחתי תגובה למאמר שהתפרסם במדור הספרות של ידיעות לפני כחודשיים (לאחר מותו של ג'וזף הלר).

המקרה ההוא הותיר בי טינה מסויימת לעריכה אנטי-עקיצתית. אני מתנגד לכל חיתוך של דעות רק משום שהן נאמרות בבוטות. הדבר משפיע, כמובן, על עבודת העריכה שלי. אפשר להתווכח אם צורת העריכה הזו טובה או לא, אבל עד שיוכח לי אחרת, זו צורת הפעולה שלי. אשמח לנהל דיון באימייל בסוגיה.

כדאי להוסיף כי בכמה מקרים, ביטויים חריפים יתר על המידה כן קוצצו. אין בכוונתי לאפשר ניבולי-פה או הסתה באייל הקורא. לרדת קצת על אנשים ציבוריים - זה עוד מותר, בינתיים, בארצנו, קל וחומר על האינטרנט.
ע-ר-י-כ-ה 2171
אני מודה ומתוודה שלא קראתי את פסק הדין במלואו לפני כתיבת המאמר מהסיבה הפשוטה שפסק הדין אינו נושא המאמר אלא דוגמא בלבד. אבל אני בספק גדול אם אתה קראת את פסק הדין (41 עמודים) שכן לאחר עיון טיפה יותר מעמיק בסעיפים הרלוונטיים אני יכול לקבוע בנחרצות שאת הדוגמא שהבאתי (טפיחה על הישבן) טרחה השופטת המלומדת לשלול. או בלשונה הזכה:

יטען הטוען כי בקביעתנו זו, גוזרים אנו על הציבור גזירה שלא יוכל לעמוד בה, שהרי בקרבנו מצויים הורים לא מעטים, העושים שימוש בכוח שאינו מוגזם כלפי ילדיהם (כגון- מכה קלה בישבן או על כף היד), כדי לחנכם ולתת בהם משמעת. האם נאמר כי הורים אלה עבריינים הם? (ראו: דברי ח"כ דן מרידור בדברי הכנסת, 25.7.94, בעמ' 9842-9843; וכן ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (תשמ"ז, כרך ב) 497-498).
התשובה הראויה היא כי במצב המשפטי, החברתי והחינוכי שבו אנו נתונים, אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של קטינים

דברי לגבי שאיפותיה של ביניש לא סתרו את העובדה שזו גם השיטה המקובלת (שהרי אם היתה מסרבת למינוי בוודאי איש לא יכריח אותה)

ובכלל הביקורת הלא עניינית שלך, שאף לא טרחה לנקוט בדוגמאות למה שמכונה בקוצר רוח, "שפת רחוב" מייצגת בעיני סוג של בריחה מהטענות המנומקות שהעלתי.
עכשיו שכולנו קראנו 2174
לא, דווקא טעית.
קראתי את המסרים של בייניש ביום פרסומם השבוע (חלק מהעבודה...), וחזרתי וקראתי את פסק הדין לפני שהעזתי לענות.
לא ציטטתי ולא נכנסתי לגופו של עניין כי חשבתי שזה לא לעניין שאני אבקר כותב שלא טרח אפילו לקרוא את פסק הדין.
(רצית דוגמאות ללשון רחוב, אגב. בעיני ביטויים כמו "מועמדת בעיני עצמה" ו"המוסד המפוקפק הקרוי בציניות וביצירתיות בית המשפט העליון", וכו' הם חרפות שאינן דרושות לנושא המאמר, אבל נניח לזה).

לעצם העניין, השופטים לא קבעו שכל מכה בטוסיק היא עבירה פלילית. אם כי, אין ספק שהם עטפו את זה בהצהרות "עיתונאיות" שאומרות ההיפך. או בלשונה של השופטת ("לשונה הזכה", כמו שאמרת, נאמן לגישת הביקורת העניינית הנקוטה בידך):

"אין לשכוח, עם זאת, כי להורה עומדות ההגנות הקבועות בחוק העונשין, הקובעות סייגים לאחריות פלילית בנסיבות מתאימות, ובהן יכללו כל אותם מקרים של שימוש בכוח לצורך הגנה על גופו של הקטין או של אחרים. בסייגים המוכרים לפטור מאחריות פלילית יש, לגישתי, כדי לבטא הבחנה הולמת בין שימוש בכוח בידי הורים למטרות של "ענישה חינוכית" שפסולה היא ואף אסורה, לבין שימוש סביר בכוח שנועד למנוע נזק לילד עצמו או לזולתו, או לאפשר קיום מגע קל, גם אם תקיף, בגופו של ילד לשם שמירה על הסדר.

"בנוסף, קיימות בדין הפלילי "מסננות" מספיקות, על מנת שמקרים קלי ערך, לא ייכנסו לגידרו. כך למשל ניתן בידי התביעה שיקול-דעת שלא להעמיד לדין בהעדר עניין לציבור (סעיף 56 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-‏1982); כן מצויה בדין הפלילי הגנת "זוטי דברים" (סעיף 34יז לחוק העונשין), שאף בה יש כדי למנוע הטלת אחריות פלילית בשל שימוש בכוח קל ערך של הורה כלפי ילדו.

"זאת ועוד. בדרך כלל, מעשה שאדם בעל מזג רגיל לא היה בא בתלונה עליו איננו מהווה יסוד לאחריות פלילית. לכן, לדוגמה, לא כל נגיעה שגרתית של אדם בזולתו תגרור הטלת אחריות פלילית על מבצעה, גם אם תיכנס היא, לכאורה, בגדר יסודותיה הפורמליים של עבירת התקיפה. מובן שיחסי הורה-ילד כרוכים במגע פיזי מתמיד, ועל כן מגע פיזי שגרתי בין הורה לילדו לא יהווה בסיס לעבירה פלילית.

"גישתי, ניתן לסמוך על המסננות שהזכרתי, שבאמצעותן לא תוטל אחריות פלילית על הורה במקרים קלי ערך שאינם מצדיקים אכיפה במסגרת דיני העונשין."

עד כאן דבריה. כך שספק אם פסק הדין אכן קבע את שמייחסים לו.

לעניין הלגיטימיות של קביעתה – אני חושב שיותר מרגיז אותך שבית-המשפט מנהיג את העם ולא מונהג על ידיו. אם כל שבית המשפט היה עושה הוא "לשקף" את רצונו של העם, הוא היה עוד מזכה את ויצמן מהעלמות מס "כי כולם מעלימים", ואת דרעי (להבדיל) "כי ככה העם רוצה". העובדה שנושא שנוי במחלוקת חברתית לא אומר שמותר במסגרתו לבית המשפט לפסוק רק את מה שהיתה פוסקת מינה צמח, על סמך מדגם מייצג של האוכלוסיה היהודית הבוגרת.

כל זאת, כמובן, בהינתן שתיקת הכנסת. הרי בשום מקום לא כתוב שמותר להורה להכות את ילדו, וגם לא ההפך. כל מה שכתוב הוא שאסור לאף אדם להרים יד על אף אדם אחר. אם לכנסת היה כל כך אכפת מהעניין, אז קדימה, שתתניע. אבל הכנסת שלנו לא מושחתת, היא פשוט לא אכפתית. ויתר מאי-אכפתיות, בסוגיות החשובות יותר, היא תקועה. אם היה ל"עם" כל כך חשוב להתיר להורה להיכנס בילדיו מעת לעת, ה"עם" היה דואג להפעיל את נציגיו. אבל כשיש הורים מכים המגיעים לבית המשפט, מה אתה מצפה מבית המשפט לעשות? כל פעולה של בית המשפט היא הכרעה - גם זיכוי וגם הרשעה. כל פעולה מכריעה למעשה בקייס, ומשנה את הדין הקיים במדינה. במצב כזה, בית המשפט רשאי להחליט. בפרט כשהבוא עושה את זה בחוות דעת מנומקת, תוך שהוא נשען על חומר מקצועי רב, כמו בפסק הדין הזה.

שופט, במחילה מכבודך, איננו "פקיד ממשלתי שאחרי לאכוף את החוקים". ולבית המשפט יש יותר מ"חשיבות טכנית בשמירה על החוק", כטענותיך. שופט הוא נושא משרה של המדינה, רשות נפרדת, הממונה על מימוש תפיסות היסוד של החברה, ובפרט ההגנה על חסרי ישע. לא היה לי דבר לומר לו בחרה הכנסת הסדר ראוי אחר, אך זו לא הכנסת שלנו, ולבית המשפט יש כל הסמכות לדאוג לילדים, הנתונים לנזק פסיכולוגי קשה מכוח שיטות ה"חינוך" של הוריהם. ואני לא חושב שמפריע לי שהפסיקה של בייניש הוצגה על ידה כחריפה יותר מאשר היא באמת.
עכשיו שכולנו קראנו 2179
הציטטות שהבאת הם דברים שמתייחסים למיטב הבנתי המאוד לא מלומדת, ל"מגע פיזי" הפחות מ"הכאה קלה על כף היד" המותר _אך ורק_ במקרה בו הורה צריך למנוע מהילד פגיעה בעצמו או בזולת. הם לא מתירים מכה חינוכית מסוג כלשהו.
ואפילו אם לא, העובדה שאפילו אתה נקטת בלשון "ספק אם פסק הדין אכן קבע את שמיחסים לו", מוציאה אותי בהחלט נקי מהאשמה שייחסת לי לגבי עובדות לא נכונות.

דעתי שהביקורת שלך לגבי שפתי, שאולי היתה פולמוסית במקצת, נובעת מנשוא הביקורת. אם הייתי זורק רפש בפוליטיקאי כל שהוא, כפי שעשו זאת פעמים לא מועטות קודמי בבימה זו, היה העוון נסלח לי. אולם בית המשפט העליון הוא פרה קדושה.
גם ליחס הקדוש שמייחסים לבית המשפט העליון התייחסתי בכתבתי.

ולעניין:
אכן מטרידה אותי העובדה שבית המשפט מנהיג את העם. גם אותך העובדה צריכה להטריד כי זה ממש לא תפקידו. אם בית המשפט תפקידו להנהיג את העם, הייתי שמח בתור חלק מאותו העם, לבחור את שופטי.
כמובן בית המשפט לא צריך לפסוק על פי סקרים, אולם בנושאים ציבוריים הוא צריך לתת למי שזה עניינו להכריע. המשפט הזה הוא דוגמא מצויינת שכן בו יכלה השופטת בנקל להתעלם מהדיון על ידי קביעה צודקת, שעבירת התקיפה שיוחסה למתלוננת היא מעבר לכל הפעלת כח סבירה כחלק מיחסי מחנך - חניך - וכל הנושא לא היה מתפוצץ.
על כן, את התעקשותה של השופטת לקבוע כחוק את תפיסת עולמה, במקרה זה, אי אפשר לפטור כפרשנות חוק שהיא חלק מתפקידה.
עכשיו שכולנו קראנו 2180
הספק שהתייחסתי אליו נובע מכך שאת פסק הדין הזה אפשר יהיה להבין רק לאור פסקי דין אחרים שיישמו אותו על הכאות פעוטות אמיתיות (ולא כמו בעניין שעמד לפניה, על התעללות ממשית). אם אתה שואל אותי מה המילים אומרות, בייניש הולכת על קו הצהרתי חזק מאוד, ובתוכן המשפטי היא מבליעה את כל הכלים עבור הפרקליטות מדוע לא להגיש כתבי-אישום, ואת כל הכלים עבור בתי המשפט כדי לזכות הורים שהיכו ילד שחצה כביש באור אדום.
אם תשים לב, היא אפילו לא אומרת שהמכה בטוסיק אסורה. היא שואלת את השאלה, ועונה משהו מתחמק מאוד: "אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של קטינים"; כל סניגור מתחיל יטען שהשופטת קבעה שרק מכות המסכנות את שלומם של הילדים הן אסורות. היא בפירוש נמנעה מלתת תשובה שלילית חד-משמעית אפילו בשאלה הזו.

לעניין גבולות ההתערבות, ניתן בהחלט לקבוע שבית המשפט פעל כאן להנחלת ערך, ולו משום שההכרזות שהכריזה השופטת לא נדרשו כדי לפסוק בעניין שלפניה (שם, כאמור, היתה התעללות ממש). אני מקבל את הביקורת הנוגעת לעניין הזה. עם זאת, אני גם חושב שזהו אכן אחד מתפקידיו של בית המשפט. משום שמדובר באוכלוסיה חסרת ישע. ומשום שמדובר בערכים חברתיים יסודיים. ומשום שמדובר בנזק פסיכולוגי מוכח לילדים שאין ביכולתם להן על עצמם. ומשום שאנחנו חיים בחברה אלימה בסך הכל.

להגיד שבכך יש חריגת בית המשפט מסמכותו זו הגזמה. הרי מי שתומך בענישה גופנית לקטינים ניסה את מזלו בכנסת, ונזרק מכל המדרגות (הכנסת דחתה הצעה להתיר ענישה גופנית). החוק אומר שאסור להרביץ; הכנסת מסרבת לשנות את החוק; בית המשפט, אמנם לקח על עצמו כובע מחנך, אבל אמר את אותו דבר בדיוק, ומה שהוא אומר נגזר ישירות מהתפקיד שלו בין רשויות השלטון: לפרש את החוקים לאור הערכים היסודיים של החברה. כאן, הוא אפילו לא היה צריך להרחיק לכת, הוא אפילו עולה בקנה אחד עם דעתו של הרוב בכנסת, ועם ההגנה על זכויות אזרחים חסרי-ישע.
עכשיו שכולנו קראנו 2181
את המשפט ''אין להתפשר...'' אני הבנתי כחלק מהטענה שיש לאסור כל סוג של ענישה גופנית, מכיוון שהיא גוררת תקיפה ואפילו התעללות. אם אכן כל כוונתה של השופטת היא לצאת כנגד תקיפת ילדים, אכן אין כלל מקום לדיון ציבורי כיוון שזהוא נושא מוסכם על כולם כפי שכתבת.
אבל אני בספק ולו מהסיבה הפשוטה שלא השופטת, ולא אף אחד בשמה, נדעק להעמיד דברים על דיוקם ולסיים את כל הפולמוס. הצהרתה ''לעיתונות'' כפי שאתה מנתח, ובצדק, את פסק הדין - היתה דווקא כנגד המוסכם כלגיטימי.
עכשיו שכולנו קראנו 2186
היא ניסוח גורף וקיצוני לעקרון מודרני ונכון, שהוא במסגרת הלגיטימיות של החלטות בתי המשפט.

זה שאתה באופן אישי לא מרוצה מזה, זה מקסים, אבל לא רלוונטי. חינוך ילדים הוא בפירוש במסגרת הדברים שמותר למערכת המשפט להתערב בהם (אני-לא-יודע-כמה ילדים מוצאים מבתיהם, נשלחים לאומנה, מאומצים כנגד רצון הוריהם וכו', לפי מה שבתי המשפט חורצים שהם זכויותיהם). במסגרת הזו, בתי המשפט קובעים גם נורמות התנהגות כלפי ילדים. בית המשפט לא קבע שכל ילד חייב ללמוד פסנתר. בית המשפט קבע שאסור להרביץ להם, כי זה לא מחנך אותם; זה פוגע בנפשם, ובכבוד האדם שלהם.

מותר להילחם על תפיסת העולם שלך, גם נגד בתי המשפט; מותר אפילו לבקש מהכנסת לשנות את החוק כך שהפסיקה תבוטל; אבל זה לא מוריד מהלגיטימיות של הפסיקה.
עכשיו שכולנו קראנו 2197
כותב בוגר ואחראי צריך לדעת מתי להפסיק ומתי להגיד סליחה, לא קראתי את פסק הדין, סליחה, לא הבנתי מה אמר פסק הדין, סליחה, לא ידעתי שפסק הדין לא שינה מאום במצב המשפטי הנוהג במדינה וסליחה שלא הבנתי שתפקיד בית המשפט העליון הוא לא להוות חותמת למתן אסמכתאות לפסיקות נכונות של ערכאות נמוכות יותר.

ככל שאתה ממשיך לענות, כך הביזיון רק גדל. עשה לזה סוף. סך הכל זה לא נורא, לכולנו יש ימים לא מוצלחים, אז יצא לך מאמר אחד מרושל, ובמקרה עבר כאן מישהו שגם מבין וגם לא היה מוכן להבליג.

לא כולנו מבינים בהכל, ואם כל אחד היה מתבטא רק במה שהוא מבין, היה שקט מאוד בעולם, ויש לך זכות מלאה לכתוב על דברים שאתה לא מבין או לא יודע, אבל אם ''נתפסת'', סע הלאה, אל תתווכח סתם כדי לעסות את האגו.
עכשיו שכולנו קראנו 199839
תגובה 199837

השופט סטרשנוב מספר שפסק בשנת 1992 כי "... ענישה גופנית מצד הורה כלפי ילדו, במטרה לחנכו, להנחיל לו הרגלי משמעת ולרסנו - כל עוד נעשית היא במידה הראויה, ביישוב הדעת ובתבונת אנוש - אינה פסולה מבחינה חינוכית ואינה אסורה מבחינה משפטית".
אולם הוא מבקר את פסיקתה של השופטת בייניש משנת 2000. איך זה מתיישב עם מה שהבאת כאן מתוך פסק הדין? האם סטרשנוב התעלם מכל הכלים שנותנת השופטת בפסק הדין למשטרה והפרקליטות להחליט מתי יש עניין לציבור בבדיקת תלונות שכאלו? אולי סטרשנוב רואה פסול בעצם ההצהרה המשפטית על האיסור הגורף על ענישה גופנית והכנסתה לסל הפלילי?
עכשיו שכולנו קראנו 199860
בלי שום קשר לנושא המדובר, אני חושב שפסיקה (לרבות תקדימי בית-משפט עליון) שמשאירה יותר מדי ''כלים'' למשטרה והפרקליטות כדי ''להחליט מתי יש עניין לציבור בבדיקת תלונות'' - היא דבר רע.
התוצאה שלה היא שלקציני חקירות ופרקליטים יש כח שלא צריך להיות להם. אפילו כשהם עושים כל מאמץ להפעיל את החוק על-פי קריטריונים אחידים, עדיין יכולים קטני אמונה לחשוד בהטיות כאלו או אחרות. כדי להסיר ספק, צריך לצמצם עד כמה שניתן את הפער בין החוק-כפי-שהוא-כתוב לבין החוק-כפי-שהוא-מיושם.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים