בתשובה לגיל לדרמן, 02/09/04 21:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עשר שנים קדימה. כל ההתנחלויות פונו, אין כיבוש ביש"ע, ביילין ראש הממשלה. קבוצה של שלושים פלשתינים אמיצי לב, המתנגדים לכיבוש של חיפה ויפו, צועדים לא חמושים לעבר מעבר גבול על הקו הירוק, ולא עוצרים. מה עושים? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אוף, נו. אתה תסלח לי אם אמנע מלהיכנס לחילופי ההודעות בנות השורה וחצי עם אלמונים על זה שברק כבר נתן להם הכל והם בכלל רוצים את חיפה? מספיק יש לי את אבירי השוק החופשי וההילברט נולסטלנשטץ על הראש עכשיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל השאלה היא לא על חיפה, השאלה היא איך באופן כללי צריך שלטון להתמודד עם פעילות לא אלימה שהיא גם לא חוקית או נוגדת את האינטרסים של השלטון. התשובה שתיתן מתאימה גם לפעילות כזאת לשטחים, ואם אין לך תשובה אז אולי "בכנות אתה יכול לומר שאין לך שום הצעות איך לשמר את מדינת ישראל בצורה יעילה והומנית"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה התשובה שלך על השאלה? (שלי היא: עם כלים לפיזור הפגנות לא אלימות, מעצרים וגירוש. התיפיפות שכזו מסכנת לדעתך את חיי החיילים, האזרחים, האוטובוסים ו/או השוטרים? אז לא מדובר בפעילות לא אלימה, אחרי הכל. אתה יכול להביא את הטנקים ולנסח את השאלה שלך מחדש.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא כשמדובר בפעילות שעל פניה אינה אלימה, אך עלולה להפוך לכזאת (אלפי צועדים שאין לך מושג מה מוסתר מתחת לבגדיהם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
#462275 ERROR: חסרים נתונים. התשובה לשאלה הזו היא תלויית סיטואציה. לא נראה לי שתקבל כאן אלגוריתם שפותר את הבעיה לכל המצבים כולם. שים לב שגם אתה לא מעוניין לענות על השאלה (למרות שנתבקשת לעשות זאת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני האלמוני מתגובה 244622 ו-תגובה 244942 ולא מ-תגובה 244659 ו-תגובה 244681 (-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר החלטתי לא להגיב באייל תגובות שעלולות להיגרר לפתילים ארוכים, אבל נו טוף. תן לי לנסות. זו דעתי, כמובן, אבל אני מנחש שגיל יסכים עם רובה. אם לא, הוא מוזמן לתקן. אחת ההנחות הבסיסיות של דמוקרטיה היא שהעם תומך בשלטון. אפילו אם השלטון דמוקרטי לעילא ולעילא, שומר על זכויות אדם, ונבחר ברוב גדול, אם הקונסנסוס בעם לא תומך בו בהכרח, המשטר לא יחזיק מעמד כדמוקרטי או בכלל. לראיה, ראה את הבעיתיות של כפיית דמוקרטיה על עמים שאינם מעוניינים בכך. (אפשר לעשות, אבל זה דורש יצירת קונסנסוס חדש. זה לא הוקוס פוקוס). במקרה דומה לשלנו, ירי במפגינים לא חמושים היא פעולה שאינה יכולה להינקט כמובן מאליו על-ידי מדינה דמוקרטית. אבל במדינה דמוקרטית שבה אכן העם תומך בשלטון, מצב שהדרך היחידה לצאת ממנו היא לירות לתוך ההמון לא יכול בכלל להתרחש באופן רגיל. אם זה לא מספיק מוחשי, תאר לעצמך את מהומות וואדי סאליב מושתקות באמצעות ירי לתוך ההמון, כאמצעי קבוע ומקובל לאורך שנים. במצב כזה ישראל לא היתה נשארת דמוקרטיה אלא אוליגרכיה, או מידרדרת למצב של מלחמת אזרחים. במקרה שלנו-ממש, "פיתרון של קבע" הוא לא פשוט מצב שבו ההתנחלויות מפורקות וישראל חוזרת לקווי 1967, ממש כמו ש"דמוקרטיה יציבה" זה לא פשוט מצב שבו הממשלה נבחרת על ידי רוב העם. "פיתרון של קבע" זה פיתרון שמקובל על ידי הקונסנסוס הישראל והפלסטיני כאחד. במציאות שיישמה בהמצלחה פיתרון כזה לא יכול להתקיים מצב שבו עשרות של פלסטינים לא חמושים מסתערים על הגדר משום שכוחות הביטחון הפלסטיניים יעצרו אותם בדרך, ולא יכול להתקיים מצב שבו כוחות הביטחון הפלסטיניים יירו באותם מפגינים בעצמם ("בלי בג"ץ ובלי בצלם") מכיוון שהשלטון הפלסטיני מקובל על ידי העם הפלסטיני. בקיצור: הכיבוש הוא מצב תודעתי, לא פיסי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דואגים שהשערים יהיו חזקים וניתנים להגפה הרמטית, וכשיש הפגנה פשוט סוגרים אותם עד שהמפגינים מסתלקים. ברור שכל עוד שהשער סגור אף אחד לא יוצא ולא בא, כולל הפועלים הפלשתינאים שרוצים להגיע לעבודה, חולים שצריכים טיפול, וכולי. כל אלה לוחצים על המפגינים להסתלק, ובסוף אין להם ברירה והם עוזבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה ללכת למחוזות היפותטיים? תראה קטע מאימייל שקיבלתי לאחרונה מהאנשים הטובים בתעאיוש: ---------------------------------------------- בהתאם להחלטות שהתקבלו במליאות קודמות באזור המרכז התקיימו בשבועות האחרונים התייעצויות ובדיקות ביחס לאפשרות שנציגי הוועדות העממיות האזוריות נגד הגדר במרכז הגדה המערבית יבואו לביקור הסברה בישראל. היוזמה לממש סוף-סוף את הרעיון, שהוצע לראשונה בשנת 2001 על ידי נציגים מאזור סלפית, זכתה לתגובה נלהבת מצד הפעילים הפלסטינים שבפניהם הצגנו את העניין. בפגישת המליאה נסביר בפירוט את הרעיון ונדווח על הבדיקות שכבר נעשו לקראת מימושו, נציג את הבעיות שטרם נפתרו ונפרוש את התחומים השונים שבהם נזדקק לעזרה בהכנות לביקור ובעת הביקור עצמו. ראוי להבהיר כבר עתה כי מדובר בשילוב של פעולת הסברה שנועדה לתת קול לנציגים של הנפגעים הישירים מן הגדרות והחומות, ובו בזמן לממש בדרך של מאבק אזרחי לא-אלים את זכותנו להיפגש ואת אי-השלמתם ואי-השלמתנו עם האפרטהייד הפיסי וה"חוקי" המנסה למנוע כל מפגש שוויוני וחיובי בין בני שתי החברות. "להיפגש ולדבר על השלום האפשרי ועל המכשולים והגדרות שבדרכו" – זוהי מטרה שראויה להרבה מאוד מאמץ והקרבה! תאריך הביקור הוא ככל הנראה 30 בספטמבר (לידיעת המליאות האחרות, אנא הימנעו מקביעת פעילויות סמוכות). לכאורה מדובר בעוד הרבה זמן, אבל המחויבות שלנו היא להכין את הביקור בצורה שתבטיח תוצאות מרביות. אנו מחויבים למאמץ אדיר ההולם את הנכונות של אורחינו להסתכן בצעדי ענישה מצד כוחות הכיבוש ולהתייצב לדבר בתל אביב בפני קהל ישראלי. הדרך מהגדה המערבית לתל אביב ארוכה וקשה הרבה יותר מהדרך שעשינו פעמים רבות מתל אביב ומכפר קאסם למחוזות הכיבוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל זה טוב ויפה, נחמד מצד הפלשתינאים שהם מוכנים כשזה משרת אותם לנסות דרכים לא אלימות לצד המאבק המזויין, אבל כל עוד הדבר לא מלווה בהצהרה על הפסקת המאבק המזויין, הפלשתינאים לא יכולים רק לצפות שהישראלים יבינו אותם, את הסבל שלהם, את הפגיעה בהם. עם כל הכבוד להסברה או לתעמולה שמקדמת את הצרכים והשאיפות שלהם, "לדבר על השלום" יכול להיות פרודוקטיבי רק אם הם יכירו שגם לישראל יש צרכים ותביעות לגיטימיות. אולי, הם לא היו סובלים כל כך מהגדר אם הישראלים לא היו נאלצים להגן על עצמם באמצעות גדר. (וזה בלי להכנס לשאלה אם הפיתרון של הגדר הוא פיתרון טוב, או פיתרון בכלל). בסופו של דבר צריך להגיע להסכם ששני הצדדים מכריזים שאין להם יותר תביעות מהצד השני, ל"דבר על השלום" זה לא מספיק. לחיות בשלום יהיה אפשר רק אם מדינת ישראל, כמדינת היהודים. לא תהיה תחת איום מהפלשתינאים בתוך תחומה או מחוץ לגבולותיה, וההסכמים יתחשבו גם בזכויות של עם ישראל, ברצונות ובצרכים (האסרטגים, החיונים להמשך הקיום, וכן סוג של הכרה בקשר ההסטורי, סוג של שמירה על זיקה כזו או אחרת למקומות הקדושים, הסדרים בנוגע למים, הסדרי בטחון ועוד ועוד) אבל כל עוד הפלשתינאים חושבים שלדבר על שלום פירושו רק לדבר על העוול ,הנישול, הגירוש, הדיכוי, והסבל שלהם, ואיך ניתן להפסיק אותם ולדאוג לזכויות האלמנטריות שלהם ולצדק המגיע להם. בלי להתחשב בזכויות ובצדק ובסבל ובמלחמות שנכפו על ישראל, אם לא מהכיבוש הערבי אז מסוף המאה שעברה עם דגש על מלחמת 1948 שכמעט לא היתה משפחה בישראל שלא היו בה נפגעים (המילחמה שגרמה לחילופי אוכלוסיות , כשיהודי מדינות ערב נאלצו לברוח מהפרעות שנעשו בהם, והגיעו לישראל ואילו הערבים שחיו בישראל ושיתפו פעולה עם צבאות ערב גילו לזוועתם שההסכמה של האוכלוסיה האזרחית להתפנות מתוך פחד או מתוך מחשבה שתוך שבועיים הם חוזרים ומקבלים את הרכוש של היהודים שיעלמו עד אז, הביא עליהם את חורבנם), ודגש על הטרור הרצחני, והשימוש שמדינות ערב עשו בבעיה הפלשתינאית כדי לתקוף את ישראל לנסות להשמידה, למנוע ממנה חיים של שלום בטחון ושגשוג כלכלי, אי אפשר לומר שלפלשתינאים אין חלק במה שמדינות ערב עשו לישראל, כי העילה היתה התגייסות למענם. סבל וקורבנות הרי לא היו נחלתו של צד אחד בלבד, וראוי שנזכור שמתבקש שבקשת מחילה על מעשי עוול ואי צדק תבוא משני הצדדים, ודרישת פיצויים אינה יכולה לבוא רק מצד אחד. אם באמת מה שמעניין אותנו הוא מפגש חיובי ושיוויוני בין שתי החברות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |