בתשובה לערן@בוסטון, 18/09/04 21:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא יודע, אני חושב שלא. "התהומונים" זה שלו? אני דווקא לא חושב שיש לי בעייה עם הז'אנר, לראיה, אני חוכך בדעתי לקרוא את "המטוטלת של פוקו", "שם הורד" וגם את "מקרה ידוע מראש" ששמעתי עליו לראשונה פה (ממך ומשוקי-שמאל). "צופן דה-וינצ'י" פשוט כתוב לא טוב (בעיניי, כמובן), ידעתי את זה כבר בעמוד חמישים, כשתקוותי שהספר ינסוק ברמה עלו בתוהו. אני תמה על ההצלחה המוחצת שלו ותוהה מה זה אומר על הרוב המהלל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את ''התהומונים'' כתב ג'ון וינדהאם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה מרחיב את גבולות הז'אנר קמעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אתה זה שהרחבת.. סתם סתם, קשה לי לראות את אקו וקרייטון חולקים את אותו הז'אנר. גם אם כן, זה קצת כמו להגיד ש''אנה קרנינה'' ואופרות סבון זה אותו הז'אנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1.90.. ערן הוא שקשר את קרייטון ודן בראון יחד בתחילת הפתיליה הזו (תגובה 247485). על הקשר בין "קוד דה-וינצ'י" ל"מטוטלת של פוקו" אני בוחר שלא לפרט מתחת למאמר שנקרא "המטוטלת של לאונרדו"... קפיש? : ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקשר המדובר בכותרת המאמר הוא נושאי, לא סגנוני (כמו שלא כל רומן שעוסק בבלש הוא רומן בלשי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, קרייטון ובראון שייכים לסגנון מסויים (?pulp fiction) בעוד ש"המטוטלת של פוקו" שייכת ל.. ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את בראון לא קראתי כך שאני לא יכול לשייך את סגנונו לזה של אקו, של קרייטון או של כל אחד אחר. שני האחרים, לעומת זאת, שונים רבות האחד מהשני. אני לא מאמין גדול בחלוקה לז'אנרים, ועל אחת כמה וכמה בתיוג ז'אנרים, אבל אם מחלקים, אני לא רואה במה קרייטון ואקו קשורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרייטון ובראון כן (וקרייטון מעל). אבל אקו נמצא שתי מדרגות מעליהם לדעתי. קרייטון כותב מעניין, טכני, ומדויק. בראון חיפף במחקר לספר. אבל תשובה לא קיבלתי - קראת משהו משל קרייטון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שלא (כי התהומונים לא שלו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז יכול להיות שיש לך באמת בעיה עם כל הז'אנר. נסה להתחיל עם ''פארק היורה'' ותראה אם הוא מוצא חן בעיינך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו תיזה מעניינת. את דן בראון אני לא סובל, ויש לפחות ספר אחד של קרייטון שאני חושב שאהבתי (זרע אנדרומדה), אבל זה היה בנעורי הפחות רגישים לניואנסים. לאחרונה קראתי את Timeline וחשבתי שהוא נורא ואיום. אולי זה באמת הז'אנר? מהו הז'אנר הזה - ספרי מתח מדעיים? למה הם מוכרחים להיות כל כך רדודים מבחינה אנושית וכל כך קלושים מבחינה עלילתית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי הנוסחה המוכרת קלה לשעתוק ונמכת בכמויות. ב'מת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Timeline באמת בקושי לעיס (קראתי אותו שוב לאחרונה ונזכרתי למה לא אהבתי אותו במקור). הבעיה עם הז'אנר הזה הוא שהוא באמת די חוזר על עצמו כמעט תמיד - ברוב הספרים היותר-מוכרים של קרייטון תמצא חבורה מגוונת שנקלעה לצרה, ונחלצת ממנה בזכות תושייתו של אחד מחברי הצוות, כאשר יהירותו של חבר אחר בצוות היא זו שהכניסה את כולם מלכתחילה לתסבוכת. כשעולים על התבנית הזו זה אכן עלול לשעמם, וכאן נכנס, לדעתי, המחקר המדוקדק שקרייטון עושה לפני כל ספר, למלא תפקיד של גורם עניין (למי שמתעניין בפרטי-פרטים). אבל מלבד הספרים הללו לקרייטון יש גם את הספרים שמבוססים על דמות גיבור אחד, כמו למשל "מצוקה" או "Airframe" - ספרים מוכרים פחות אבל, לדעתי לפחות, מפוספסים מבחינת רוב קהל הקוראים. ספרים שאולי קשה יותר להפוך לסרט כמו "פארק היורה". אם לסכם, אז העיקר בספרים הללו, לדעתי, הוא אכן הטכנו-ספיק. לא תמצא בז'אנר הזה רגישות אנושית עמוקה או עלילה פתלתלה ומרובת דמויות מדי. קרייטון עושה את זה טוב יותר בחלק מהספרים, וטוב פחות באחרים. כמו שכבר כתבתי בפתיל הזה, אצל בראון ("צופן דה-וינצ'י" ו"מלאכים ושדים", את שני האחרים קניתי לפני כמה ימים בכריכה רכה פה בבוסטון), יש גם תבנית שחוזרת על עצמה (ואני לא אפרט כדי לא לקלקל לקוראים הפוטנציאליים). ב"צופן" זה עדיין ריתק אותי. ב"מלאכים ושדים", מרגע שהבנתי לאן הסיפור הולך, זה כבר התחיל לשעמם. בראון לא מתעלה לרמות של קרייטון ברמת התחקיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פארק היורה, שמש עולה, זרע אנדרומדה, חשיפה, מהספרים היותר-מוכרים שלו. "Airframe" לפריקים אמיתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוסיף גם את Prey (האחרון שלו, למיטב ידיעתי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Hey, I just bought it in Boston. Waiting to read it when I come back. Deals with nanotechnology IIRC (Shimon Peres will be delighted)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אתה זוכר נכון. קצת מופרך מכל מיני סיבות, אבל אם אתה חובב קרייטון, תיהנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי אמש לקרוא את Prey. המ... היה נחמד. לא מלהיב מדי, אם כי קרייטון לדעתי השתמש בנוסחה בה לא השתמש עד עתה. נקודה שמשכה את תשומת ליבי במיוחד הוא השימוש התכוף של הדמויות ב-fuck, shit וכו', מה שלדעתי לא אפיין את הכתיבה של קרייטון עד כה. האם זו פשוט בבואה של החברה הפוסטמודרנית של ימינו? ופטור בלא כלום אי אפשר - היום התחלתי לקרוא את Deception Point של דן בראון. עוד 400 עמודים בערך! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת כבר את Digital fortress (שנקטל כאן בזמנו ע"י אלון עמית)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא הבא בתור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיימתי לא מזמן (סוף סוף!) לקרוא את Deception Point (מזל שיש מילואים מדי פעם!). סיפור חביב, אבל עדיין נופל במסגרת התבניות הקבועות של בראון - חילופי תפקידים בין רע לטוב כל הזמן. מסתבר שהספר תורגם לאחרונה, ומיה סלע לא ממש אהבה אותו. Ynet: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3077138,00.h... (ובינתיים התחלתי לקרוא גם את Digital Fortress, בטח יקח לי, כרגיל, שלושה-ארבעה חודשים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני גם הייתי מכניס את ''כדור'' לרשימה. די נהניתי ממנו, אם כי קראתי אותו מזמן... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |