בתשובה לברקת, 16/12/04 10:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סליחה על החוצפה שבשאלה האישית, ואבין אם לא תרצי לענות: את החלטת ללדת בבית? אם קורה שהתינוק אינו נושם כמו שסופר כאן, זה נראה לך מצב סביר, שהוא יטופל ע"י מיילדת שנושאת אתה בלון חמצן אחד נייד? לא עדיף להיות בסביבה שיש בה רופאי יילודים, ושיש בה שגרה מיומנת של רפואת יילודים ומתקנים *קבועים* לאספקת חמצן? (כלומר בית חולים) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 269189 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלחתי קודם את תגובה 269188, ורק עכשיו ראיתי את תגובה 269189 ואת ההפניה אליה. צר לי שהתרגזת. לשם הבהרה: תגובתי לא נועדה להרגיז אותך וגם לא להפחיד. לדעתי, גם "האייל שכמעט נשאר..." לא רצה להפחיד או להרגיז. לפחות התגובה שלי, וככל הנראה גם דבריו שלו באו מתוך, תתפלאי (ואולי לא) - דאגה אמיתית. והדברים שהועלו על ידו, גם אם מנקודת הראות שלך במצבך כרגע הם נראים כ"הפחדה" - הם דווקא דברים רציניים וחשובים. ברור שלאף אחד אין זכות לחדור ברגל גסה לחייך או לצפות שתקבלי מאנשים זרים עצות לגבי ההתנהלות שלך בנוגע לעצמך ולקרובייך. אבל מה לעשות והדברים כבר הועלו כאן, ובהרחבה, ומה לעשות - *כן* נוצרה איזושהי תחושת משפחתיות מסויימת (סליחה אם הדברים נשמעים סנטימנטליים עד גיחוך, אבל הם פשוט אמיתיים), ואחר כך, כשאת מתרגזת - זה לא כל כך קל לעשות את הסוויץ' במוח ולומר: "היא אשה זרה והיא לא מעניינת אותי/אותו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסויץ' שאני עושה שונה (אולי בגלל שברקת לא לגמרי זרה לי): "היא אישה אינטליגנטית, ובטוח שהיא יודעת על הנושא יותר ממני, כך שאין לי סיבה להניח שאני יכול להוסיף לה משהו שישנה את ההחלטה שלה. אני גם מכבד את האוטונומיה שלה ואת הגבולות שהיא מציבה בפני קוראי האייל". ואז, כמו כל יצור בעל תבונה מינימלית, אני מעביר את הסויץ' ל off, וצועק: "יה דבילית, תלכי לבית יולדות וזהו, לא רוצה לשמוע שום מילה בעניין הזה, זה לא נתון בכלל לויכוח ומעניין את התחת שלי מה האינסטלטור חושב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מש''ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא הייתי צריך להוסיף :-) בסוף כדי שלא תתעצבני, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא חשבתי שמישהו רצה להרגיז אותי. הדאגה האמיתית שלך מחמיאה מאוד, אבל בנושא הזה היא אינה משרתת אותי בשום דרך, למרות מה שאתה חושב. מה שנושב מהתגובות שלך ושל האייל האחר הוא בעיקר דעות קדומות מוטמעות היטב וחוסר רצון לבדוק את העובדות לאשורן (במקרה שלו לפחות יש ''תירוץ'' אישי-רגשי, שכן התינוק שלו היה בסכנת חיים). הרשה לי להניח שבשבתך כאייל גנרי, בנושאים אחרים לא היית קובע קביעות נחרצות כאלה בלי לערוך קודם בירור לגבי העובדות ולקיים מידה כלשהי של חשיבה רציונלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבלי להיכנס לפירוט, היו לי כמה הזדמנויות *לראות* את העובדות. לא "לבדוק את העובדות" באמצעות שיחות, אתרים, מסקנות נתונים שנאספו ב*הולנד* לפני חמש עשרה/שמונה שנים וכו' - אלא *לראות* אותן. אין לי אלא להצטרף לזעקת השוטה: יא דבילית, לכי לבית יולדות וזהו. כן, זה לא יעזור, אבל לזעוק מותר ואולי אפילו צריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... ואכן, לא הייתי צריכה לענות לך כלל, או לפחות לסיים את הדיון בתגובתי הראשונה. ולא כל מה שמותר לשוטה לזעוק (לי), מותר גם לאלמונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שהאלמוניות, שסיבותיה לרגע זה אינן קשורות בך, אינה בדיוק אלמוניות, והזרות רחוקה מלהיות זרות, אבל עכשיו כבר באמת נעזוב את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רציתי להפחיד אותך, אין לי שום אינטרס שתלכי לבית חולים. אם להיות כנה, מנסיוני משני בתי חולים, בית החולים על הסגל שלו והחוקים שלו (ועל חוסר העקביות שלהם) מטריד ומציק את ליולדת ולבני משפחתה. השאלה היא שאלה של סדרי עדיפויות. אני לא חושב שיש לי דעות קדומות, ראיתי בעיניים שלי איך מצילים את הילד שלי, ראיתי איך היולדת לא מצליחה להנשים אותו לבד, וגם לא בעזרת בלון חמצן, ראיתי אותה מזעיקה צוות רפואי וראיתי אותם מצילים אותו, ואחר כך ראיתי אותו שוכב באינקובטור בפגיה מחובר לצינורות במשך יומיים. אולי יולדת טובה יותר היתה מצליחה לבד בעזרת בלון חמצן ביתי ובלי אינקובטור, אני שמח שלא בדקתי את זה. יש עוד אנשים שקוראים את הדיון הזה, ואני לא חושב שאני מתערב בחיים שלך אם אני חושף אותם לעובדות שאני מכיר. אני מצטער אם זה נשמע ככה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח התכוונת לומר (בשתי הפעמים שזה חזר) - "*מ*יילדת", ולא - "*יו*לדת". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הוא היה בפגיה? באיזה חודש של ההריון הוא נולד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא היה בפגיה משום שרק שם יש את הציוד הרפואי והפיקוח שהיה דרוש. הוא נולד בסוף השבוע ה-40, | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, איחרתי קצת... חרמפפפ :-] | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לפני תשובתו של "האייל שכמעט...": התופעה של בעיית נשימה ואף של חוסר נשימה אצל יילוד עם לידתו קורית, לעיתים (לא מאוד קרובות), גם אצל יילודים בגיל הריון ובמשקל לידה תקינים לחלוטין. לפני מספר שנים היה מקובל לאשפז חלק מהם, אחר קבלת הטיפול הראשוני, בפגייה - משום אמצעי הטיפול והבטיחות הקיימים בה (לעיתים - באינקובטור, לשם אפשרות מתן חמצן המשכי. לעיתים במיטה רגילה או ב"מיטה חמה", בתוך מסגרת הפגייה), שאינם בשימוש במחלקת יילודים רגילה - וזאת, כאמור, בלי קשר למאפייני הפגות השגרתיים, שאינם מופיעים אצל הנ"ל (אין בידי ידיעות ברורות על מה שקורה בנושא זה בשנים האחרונות, ייתכן שהמצב השתנה וייתכן שעדיין נוהגים כך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעת על מוות בעריסה? הכי בטוח שהתינוק ישאר בבית החולים עד גיל שנה. הרי לך בבית אין בכלל בלון חמצן ואפילו הכשרה רפואית של מיילדת אין לך. אז מה אתה תעשה כשהביבי סנס מתחיל לצפצף באמצע הלילה? לא עדיף שזה יהיה בסביבה שבה יש רופאים אמיתיים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנין לך מה יש לי ומה אין לי? אנשים נוהגים לחיות בביתם עם ילדיהם. לעומת זאת, בתי היולדות קיימים, עובדתית, כאמצעי שהוכיח עצמו, בידי החברה המודרנית - לשמירה על חיי יולדות ויילודים ועל בריאותן/ם. ההשוואה בין יילוד מיד עם לידתו לבין מצבים אחרים היא חסרת טעם ואף סרת טעם, ולא אכנס עכשיו להסברים, מחוסר זמן ומשום שהפורמט של תגובה איילית אינו מספיק לצורך זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה עדיף, אבל לא הכרחי. כשהבייבי סנס ציפצף באמצע הלילה, שברתי שיא עולמי בזינוק מהמיטה. ילדה על הידיים, נשיפה קלה ועדינה על הפנים שלה, והילדה נושמת, כמו גדולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני הייתי נושף על הפנים של הילד שלי באמצע הלילה הוא היה מתפגר מרצונו החופשי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה מה, אתה שותה משהו מאוד חריף לפני השינה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אוהב שום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעת על המוצר הנקרא "משחת שניים"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואחר כך אתה מתפלא שאף אחת לא רוצה ממך ילד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתפלא? הייתי מאד מתפלא אם זה היה אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהבייבי סנס ציפצף באמצע הלילה, שברתי שיא עולמי בזינוק מהמיטה. ילד מסתכל עלי וצוחק כאומר "מה אתה אידיוט?". עוד לילה כזה, ואז הבנתי שהגיע הזמן לשים את הלוח השני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... כמעט שנה אחרי, והפאניקה שניכרת בדפים אלה, סביב השאלה "אוי ואבוי, מה יקרה בבית", נראית לי מגוחכת היום מאי פעם. התסריט הזהיר, שאותו הכנתי לפני הלידה, כלל הדבקת מספר טלפון של מד"א ושירות אמבולנסים על המקרר, למקרה שהמלווה שלי תצטרך לעשות טלפון דחוף. וכן היתה דאגה קלה על איך יורידו אותי, עם בטן כזו, 3 קומות למטה מהר-מהר כי העובר במצוקה, או משהו. בפועל, ירדתי בעצמי את המדרגות, מהר-מהר, עצבנית וחסרת שינה, והלכתי לבי"ח-קיבינימט לקבל אפידורל, כי עוצמת הצירים היתה חזקה מדי עבור השלב המוקדם שבו נמצאתי (שלב לטנטי), ופשוט לא אפשרה לי להירדם ליותר מ-5 דקות (הרווח בין ציר לציר). במצב סחוט כזה לא היה סיכוי שאצליח להתחיל לידה פעילה ולנהל אותה כמו שצריך. אז ניהלו לי אותה, על אפי ועל חמתי. (הרהור אישי: נמחק). הסכנה הגדולה ביותר שנשקפה לי לאחר הלידה נגעה לשימוש יתר בתחבושות מגנזיום. ואילו תינוקי סבל ביותר מהשהות הקצרה בתינוקייה (10 דקות בבוקר ו-10 דקות בערב, יחד איתי, לבדיקת רופא). בכי קולקטיבי זה דבר מידבק. הנזק המשותף הגדול ביותר שנגרם לשנינו גם יחד נבע מהמדיניות המטומטמת של חוסר ידע בהנקה בבי"ח ליס. זאת, בניגוד תמוה ל"סיירת ציצי" שנכנסה לחדר 5 פעמים ביום לשאול אם הוא כבר אכל או לא - אבל בלי שום ידע או דרך לעזור לי למקרה שהוא מתקשה לאכול. הרווח הגדול מהשהות בבית החולים, כמו בתל מונד ואבו כביר, היה שהיכרתי אנשים חדשים (אותם לא ראיתי מאז, וטוב שכך). סך הכל היה יופי, גם אם לא פיקניק ומסקנותיי הן שתיים: 1. לא כל דבר צריך לספר לכל העולם. 2. לא כל דבר צריך לספר לכל העולם. 3. לא לכל דבר יש שלוש מסקנות. 4. סיפורי לידה זה לא חומר לאייל (וטוב שכך). עוד מעט יהיה יומולדת שנה גם לבן של לב"פ, ובטח היא תיכנס לספר לכם איך הוא מתפתח יפה :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה הוא שייכנס לספר איך היא משעממת אותו כל ערב בסיפורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה רשע ופויה עד מאד. והלידה שלי היתה קלה ונעימה ובבית חולים. והתינוקי שלי לא פחות מוצלח משל ברקת. כבר עומד לבד! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלי עדיין לא הגיע לזה. מעוכב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזל טוב ליומולדת שנה של הפעוט, והרבה הרבה נחת לך וגם לל.ב.פ. מסקנה מספר 4 שלך היא נכונה ואני לא רוצה לפתוח כאן מחדש את הנושא ואת הסיפורים האלה, אבל רציתי להעיר בכל זאת כמה דברים. מבחינתי העניין הראשון במעלה הוא לתת לתינוק מקסימום אפשרויות שרידה ובריאות. כל הסיפור של "לנהל לידה" ומי ינהל אותה, את או הם, ואיך, הוא אולי חשוב, אבל הוא מדרגת חשיבות שניה. עדיין במה שנוגע לבטיחות היילוד - בית החולים לוקח. וגם הסיפור הטראגי של התינוקת מהצפון, חו"ח, ל"ע, מאשש את זה, וזאת מבלי להיכנס לעניין הביש-מזל של לא-תכננו-כן-תכננו-ככה-יצא. יש איזושהי סתירה בין ההודעות, הודעה אחת מדברת על כך שהלידה התנהלה בנוכחות מיילדת ובלי רופא, ואילו האם אומרת שהיתה לבד חוץ מאישה היקר שהיה עסוק בטלפון. האם מדברת על כל מיני אוליים, אולי אם היתה מיילדת נסיונה היה עוזר ואולי אם היא עצמה היתה מתכננת לידת בית היא היתה לומדת מראש הרבה יותר וזה מה שהיה עוזר. אבל האולי הגדול שמרחף מעל לכל ושעליו היא אינה מדברת - אולי אם הלידה היתה בבית חולים והתינוקת היתה מקבלת עזרה *מיד*, מבלי לחכות את זמן הנסיעה, היא היתה היום בחיים. לפני כמה חודשים דיברה בטלויזיה רופאה ששמה לא זכור לי, שהיא בעלת תפקיד במשרד הבריאות (נדמה לי, או שבאחד מבתי החולים). היא אמרה דברים ש*אז* נשמעו לי גסי רוח - שיש קצת אגואיזם בהתעסקות האינסופית הזאת של הנשים בלידה עצמה, ושהן צריכות לזכור שהלידה היא אמצעי ולא מטרה. המטרה היא הילד, האדם הבא לעולם. כיום זה כבר לא נשמע לי כגסות רוח. (דובר שם גם משהו על ההבדלים בין הולנד לבינינו, ולמה הסטטיסטיקה משם לא טובה להסקת מסקנות לגבינו, חבל שאז לא שמתי כל כך לב למה שנאמר) טוב, אמרתי שאין לי כונה לפתוח את הנושא ובכל זאת פתחתי, ועכשיו אסיים ולא אוסיף עוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז אם כבר לא התאפקת, איך אפשר שלא להזכיר לך, שהסטטיסטיקות המוצקות מדברות על בטיחות שווה או גבוהה יותר בבית, עבור לידות בסיכון נמוך1. אבל מה אני מתעקשת על העובדות - בפולניה מי שהולך יחף על הרצפה, מתקרר, וצריך לגרוב גרביים. לו אותה לידת בזק אומללה היתה מתרחשת בבית חולים, אולי הכל היה נראה אחרת. אותו הדבר, לו היתה מיילדת מקצועית בסביבה, ולא אחות סיעודית שהיתה במקרה שכנה והוזעקה לסייע לאחר מעשה (כך קרה). הסיפור הזה לא מאושש שום דבר, לבד מן העובדה העצובה שדברים כאלה קורים. אבל אם את מתעקשת, היה אפשר גם להסיק ממנו שתינוק שכבר נולד בבית, לא כדאי לטלטל לבית חולים - זה סיכון מיותר. 1 אבל באמת נרד מזה. נקווה שההורים לא יידעו עוד צער. ושלישית, עניין ה"אגואיזם" לא ברור לי. האם והתינוק הם דיאדה אחת, והתינוק נולד אל תוך חיים שהאם מנהלת, לטוב ולרע. כשם שאת ודומייך (אם קלטתי אותך נכון) תצדיקו כל החלטה "אגואיסטית" אחרת של האם, למשל לא להיניק (הא, תינוק צריך אמא רגועה!), כך אני תומכת בניסיון למנוע מן התינוק חשיפה, מזיקה לדעתי, למפל ההתערבויות של בית חולים1. אגב, יש בחירות "אגואיסטיות" אחרות שאני מבצעת יום יום, כמו לגור בלב העיר למשל, ולחשוף את תינוקי לסיכון גבוה למחלות בדרכי הנשימה. למה לא תזדעקי על זה? הסכנה הרבה יותר ברורה וממשית. 1 אבל בשנת 98 דוקטור ברונשטיין הציל את התאומים שנולדו פגים עם מום בלב של גברת לווינסקי שסבלה מרעלת הריון! נכון, ובאמת כל הכבוד לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיות רגזנית אפשר תמיד, אבל בשביל להניק צריך תינוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומכאן נובעת הדילמה שלי - מצד אחד, אני מאמינה בכנות שלידה בבית היא מעשה לא אחראי. מצד שני, אני מכירה את ברקת, והיא אדם אחראי מאד (ואמא נהדרת, לא שזו חכמה עם כזה תינוק נסיך). אז נגרם לי דיסוננס קוגניטיבי קשה והחלטתי לא לחשוב על זה יותר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |