 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז יש את הגישה של חיזבאללה, של שתיקה מוחלטת לגבי האבידות שלהם. ויש את החשיפה המוחלטת של ה-כול בצד שלנו, כולל סיקורי הלוויות ובני משפחה אבלים בשידור חי. דמורליזציה 101. כל עוד שהלחימה בעיצומה, אולי עדיף להסתפק במספרים, שמות ומועדי הלוויות? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא את מזלזלת בציבור שמות ומספרים פוגעים במורל כמעט באותה מידה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במצב כזה צריך להבחין בין מה שהוא חדשות אשכרה, לבין מה שלא מוסיף אינפורמציה חיונית. מספרים ושמות הוא אינפורמציה חיונית, רגשות האבלים- לא. אז אם הראשון פוגע- שיפגע. אבל לא חייבים להוסיף על זה גם את מה שהוא בעצם סתם פלישה וחיטוט בחיים וברגשות של האבלים. את זה, אם מוכרחים, אפשר לעשות אחר כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... אחרי מה? את שוכחת שהתקשורת כבר אינה רק העיתונים והטלוויזיה. גם אם הם יסכימו להתעלם מסיקור האבל, תהיה להם בעיה כאשר הקרובים והמתאבלים יפתחו בלוגים ויתעדו את האבל. או יעלו לאתר שלהם (או לפליקר) אלבומי תמונות שלמים של ההרוגים. או יקיימו עצרת לזכר ההרוגים במקום ציבורי. או פשוט יפנו לרשת טלוויזיה זרה ויבקשו לדבר על כאבם ולחלוק תובנות פוליטיות (ואם יהיו רהוטים מספיק ו/או צבעוניים מספיק, הם גם יקבלו במה). האם לדעתך תישמר הצנזורה העצמית במקרים כאלה, והכתבים הישראלים פשוט יתעלמו מהם? האם היא צריכה להישמר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מידת החשיפה של הציבור לבלוגים של האבלים? (אם יהיו כאלה...) בכל הכבוד לאינטרנט הטלוויזיה היא עדיין המעצבת את דעת הקהל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, הציבור הרחב לא ממש מצוי בבלוגים ולא מתעניין. אבל מספר בלוגים שנפתחים באותו זמן ומקשרים זה לזה תוך דחיפת נושא מסוים, מגיעים בדרך כלל לתודעת הציבור דרך העיתונות הממוסדת או המקומית, תוכניות הארוח וכדומה. השאלה שלי היתה, האם על פי אסתי העיתונות אמורה לצנזר גם את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלוגרים פרטיים זה עניין אחר. אני התכוונתי רק למיתון החשיפה בעיתונות הכתובה והמשודרת. מיתון זה אומר שלא חייבים תקריבים של דמעות רותחות ויללות יגון. אין לזה ערך חדשותי טהור. [ולטעמי האישי זו סתם פורנוגרפיה של אבל.] זאת, בניגוד למספרי הנופלים- שאותם בהחלט צריך לדווח, ופרטים אישיים בסיסיים, שזה כבוד לנופל, וגם מידע למי שהכיר אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן אני שואלת: האם בעינייך אין לסקר למשל קבוצת בלוגרים שהם חבריהם של הנופלים, שכותבים אליהם "מכתבים" נרגשים ועצובים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נראה לי בסדר. הבעיה היא בעיקר - המשפחות האבלות ברגע שהן מקבלות את הבשורה המרה, או מיד אח"כ, או ההלוויה. תראי, לי אישית אין TV אבל אני רואה קטעים במסכי הפיצוציות כשאני עוברת, וזה נראה נורא. ואני שומעת רדיו, ושם זה נשמע נורא- היתה שם איזו אמא שניסתה לדבר וזה יצא כמו נהמת כאב איומה... וזעקות השבר... ומה בדיוק, חוץ מרייטינג לתחנה וריגושים מקאבריים לצופים, זה נותן? כלומר- יש לי בעיה עם סיקור האבל הטרי, ברגעים הכי קשים שלו. מידה או שתיים של ריחוק בזמן ובקרבה המשפחתית זה יותר סביר, כנראה, ואם מוכרחים. בארץ לא משדרים תקריבים של גופות, נכון? לעומת מקומות ברשת שבהם מי שרוצה יכול לראות את הזוועה. אז אני חושבת שצריך ליישם את זה גם על עניין האבל- שירחיקו קצת את המצלמות והמיקרופונים הציבוריים. ומי שרוצה, שישכשך בזה ברשת. כי זה ההבדל בין לדחוף לאנשים את העסק לפרצוף, לבין לתת למי שרוצה את הסחורה הנוראה הזאת לספק אותה לעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינטואיטיבית אני מסכימה איתך. אבל במחשבה שנייה, לגבי האבל הטרי - זה ללא ספק משרת אג'נדה כלשהי. בין אם קתרזיס מסוים, שאולי הוא הכרחי להמשך המצב הקיים, בין אם דעה שלנו על עצמנו ש''לא עוברים לסדר היום על הרוגים'' (גם כאמצעי של בידול מהאויב, ש''להם לא איכפת שמתים להם ילדים'') ובין אם אג'נדה אנטי מלחמתית כלשהי. אני לא בטוחה איזה, אבל זה משרת משהו שגם בציבור יש בו צורך. אחרת לא היו ממשיכים לשדר. עובדה שבעניין חלק הגופות קמה צעקה (ובצדק), ויש צנזורה עצמית שמקובלת על כולם (אגב, בנושא הזה אכן יש צנזורה של העיתונים גם על בלוגים, ע''ע הבלוג של סמי שלום שטרית ברשימות, שאני מנחשת שאף עיתון לא יסקר את הפוסט ''ההוא'' שלו או את הדיו. לא מקשרת כי לא צפיתי בו מעבר לחצי תמונה, ולא רוצה להיכנס לשם שוב. מי שרוצה לראות קרביים מרוטשים יכול לחפש אותו ברשימות או בגוגל, וזה הפוסט הלפני אחרון בערך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני לא בטוחה איזה, אבל זה משרת משהו שגם בציבור יש בו צורך. אחרת לא היו ממשיכים לשדר." - ועוד איך היו ממשיכים לשדר, בלי שום צורך ציבורי. הסיקור ההדוק של האבל יוצר זילות שלו, בעיני. מסתבר שהעולם הזה מלא בעיתונאים שחושבים ששידור חי של המלחמה ותמונותיה 24 שעות ביממה על פני מסכי ענק בכיכר העיר הוא-הוא עיתונות במיטבה. אין לי מושג מי לימד אותם את השטות הזו. שום דבר הוא לא מספיק חשוב כדי למלא בו יום שלם של שידור טלוויזיוני. גם לא 11 בספטמבר, או רצח רבין. העובדה שעיתונאים מכורים לדרמות בזמן אמת לא מצדיקה את ההיסטריה ההמונית שהם אוהבים ליצור, שמהווה בעיני שימוש לרעה בכוח ובאמון שהציבור נותן בהם. במקום לעזור לאנשים להבין מה קורה ולגבש עמדה, מנסים להציף אותם רגשית בשעה שהם ממילא חרדים ופגיעים, כאשר קשה להם להתנתק ממה שהם תופסים (בטעות) כמקור לאינפורמציה אמינה. במקום לשדר שעות על גבי שעות של תמונות ודיבורים ממוחזרים, תנו לנו מדי שעה או שעתיים לקט של ידיעות קצרות ושתי דקות של פרשנות שמישהו השקיע בה טיפה מחשבה. את מדורת השבט שלנו כבר נארגן בעצמנו בלי עזרת הטלויזיה, תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על תחושות הציבור כבר דיברתי. לו במשפחות הנופלים היתה קמה צעקה נגד אופן הסיקור, או שכולן היו מסתגרות ונמנעות משיחה עם עיתונאים, הסיקור היה שונה לגמרי (ואפילו היה ממשיך להיות ציני, היה הרבה יותר זהיר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הארץ" 1 מדווח בכותרת המשנה על אירוע: "הפלשתינאים: אשה, שני בניה ובן דודם נהרגו מירי על בית פעיל חמאס; צה"ל: פגענו בחמושים שניסו לירות מהבית". תרגיל 1. נסח מחדש את הכותרת. פתרון. "צה"ל: בירי על ביתו של פעיל חמאס נפגעו שני חמושים. הפלשתינאים: אשה, שני בניה ובן דודם נהרגו מהירי." תרגיל 2. מצא את ההבדלים. בחר את הכותרת העדיפה, ונמק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"צה"ל ירה על ביתו של פעיל חמאס. ההרוגים: אשה, שני ילדיה ובן דודם". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''פעיל חמאס שניסה לירות לעבר חיילים, ובני משפחתו, נהרגו מירי פגז''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקצה שיפורים: פעיל חמאס ש*ירה* לעבר חיילים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכון. אבל הם לא נהרגו, הם מצאו את מותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כותרת : "צהל הרג מחבלים שירו לעברו ב .." ... ... שורה אחרונה : "לטענת ערביי 67 מהירי נהרגו גם אישה ושני בניה, לידיעה זו אין אימות משום מקור אמין." (הערת העורך בכתבה כללית בנושא : "מי שמשתמש בחפים מפשע בתור מגן, שלא יתפלא כשהם נפגעים. כל מי שנפגע במהלך פעילות נגד חמושים, דמו בראשם.") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אשה, שני בניה ובן דודם נהרגו מירי על בית פעיל חמאס, צה"ל: פגענו בחמושים שניסו לירות מהבית" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הרדיו מדובר בשלושת בניה הבוגרים של האשה, שאחד מהם הוא פעיל חמאס. מעתה אמור: "צה"ל סיכל פעיל חמאס חמוש, שלקח עמו את אמו ושניים מאחיו". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''לפי הרדיו'' זו גרסת החמס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומהי גרסת ישראל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין דבר כזה גרסת ישראל. יש גרסת אנשלוביץ או שקרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין גרסת אנשלוביץ. יש אמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גרסת אנשלביץ, יש גרסת החמאס. את האמת המוחלטת יכתיב השכ"ג בזמן הנכון. נ.ב. האמינות של גרסת החמאס היא מאותו סדר גודל של שר עירקי חביב אחד, אולי קצת פחות (דרך אגב, מה קורה איתו ? הוא בחיים/בכלא/בשוויץ/השופט הראשי במשפטו של סדאם ?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהוא נטש את עיראק לאחת מנסיכויות המפרץ והבטיח לכתוב ספר זכרונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הידיעה מהרדיו כפי שאני זוכר היא שנצפו מחבלים יורים טיל נ.ט. לעבר חיילינו ואז נורה לכוונם פגז טנק שהרג שנים מהם. הידיעה מוסיפה שהפלשתינים מוסרים שבתקרית זו נהרגו אישה ושלושת ילדיה הבוגרים שאחד מהם פעיל חמס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צה''ל חמס חמאסניק חמוש, חמאסניק חמוש חמס צה''ל (קצת דומה ל''דו-חי מדוכדך''). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...ועוד יותר ל''נחש נכש נחש נכש נחש...'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ז"א, "אולי עדיף להסתפק במספרים, שמות ומועדי הלוויות". אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. מי יחליט ש"עדיף" וכיצד הוא יתמודד עם תחרות מצד כלי תקשורת אחרים שכן מסקרים את ההלוויות והאבלים? או שאולי את מציעה להטיל חסיון צבאי על משפחות האבלים ועל בתי הקברות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם במדינה דמוקרטית לא חייבים לפרסם הכול, כל הזמן. אני לא יודעת מי יחליט, אבל זה עניין שכדאי מאוד שמישהו/הם יחליט/ו לגביו. וכדאי שההחלטה הזו תשקלל לתוכה את זכות הציבור לדעת, מה הזכות הזאת כוללת בדיוק, ומה לא בהכרח כלול בה. ולגבי הסוג האחרון מותר להחליט האם, מתי, איך, ועד כמה לחשוף. והיות שאתה כזה צדיק, אז במיוחד לכבודך אומר בפירוש שזה לא חייב להיות "חסיון צבאי", אלא הסכמה ג'נטלמנית בין העיתונאים, כמקובל במקומותינו מזה שנות דור. [עכשיו אולי לא תכניס אותי ישר למדור השביעי של הגיהנום, אלא רק לראשון, או השני? עם קציבת זמן על התנהגות טובה?] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי מדורי הגיהנום אני פתוח למשא ומתן. לגבי קציבת זמן על התנהגות טובה, הסכמה מצדי עלולה להביא לדמורליזציה ואבדן כושר ההרתעה הלאומי. אני חושש שאאלץ (בצער) לסרב. בשם הטיעון של הדמורליזציה אפשר לחסום כל מידע. למה לפרסם שחיילים נהרגו על הקרקע? מה שחשוב זה שהם נהרגו. אנחנו לא צריכים לתת לאויבנו מידע על הפלישות שלנו ללבנון. למה לפרסם אם מטוס נפל או לא נפל? שישארו בעלטה ובחוסר ידיעה על ההצלחות שלהם ולא ידעו לאן כדאי להפנות את המשאבים העומדים לרשותם. אפשר לפרסם את כל הנתונים גם אחרי המלחמה (בעצם, למה לפרסם שיש מלחמה?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הגיהנום, חשבתי שאנסה. לעולם אין לדעת. לגבי השאר- אתה מקצין, ואני מחפשת את האיזון, אי שם באמצע. זה הכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם במדינה דמוקרטית מותר להגיד מה ראוי ומה לא (ויש מי שיאמר בעיקר במדינה דמוקרטית) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לו העיתונאים היו בני אדם, ממילא לא היו משדרים כל כך הרבה ראיונות עם המשפחות האבלות. מעטים מאוד באנשים שזה עתה איבדו את יקיריהם ויכולים להתעודד משאלות כמו איך ההרגשה לשמוע שבנך נפל?" או "מה תעשי כשתגמר המלחמה וכולם ישכחו מהשבויים, איש לא יראיין אותך יותר?" | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |