בתשובה לניתאי ארטנשטיין, 17/12/01 0:55
בנוגע לנקודה 2א' 48408
עובדה א': אבו-עלי מוסטפא (סליחה על הסניליות) היה ראש החזית העממית.
עובדה ב': החזית העממית, במוצהר, הייתה ארגון שנטל חלק בפעולות טרור כנגד ישראל.

מסקנה: אבו-עלי מוסטפא מעורב עד מעל לראשו בטרור, בלי קשר לשאלה אם הוא נתן פקודה ספציפית או לא. לכן, הוא בן-מוות.
בנוגע לנקודה 2א' 48422
ראשי הארגון עצמם הצהירו מספר פעמים שקיימת הפרדה בין האגף המדיני והפוליטי של החזית לבין האגף הצבאי שלה, וצה"ל, כמובן, לא הראה עדות משמעותית שהם משקרים. על פי ההגיון שלך, חיסולו של רחבעם זאבי היה מוצדק אף הוא: הוא עמד בראש האגף המדיני של ארגון שבעבר היה אחראי לפגיעה פיסית בפלסטינים. אין זה משנה, לדידך, אם הוא נתן הוראה לפגיעה זו או לא.

התחמקת, אגב, מהנקודה המקורית. טענת שישראל מנסה לפרסם עדויות לכך שהאנשים שהיא מתנקשת בחייהם עוסקים בטרור. כששאלתי אותך מתי ישראל עשתה דבר לא אופייני שכזה, העלת שני מקרים שגם בהם, כפי שאנחנו רואים, לא הובאו עדויות משמעותיות. האם אתה זוכר מקרים שבהם זה כן קרה?
בנוגע לנקודה 2א' 48451
מה שהם מצהירים מעניין את האתה-יודע-מה-שלי. הוא ראש הארגון, אז הוא גם ראש הזרוע הצבאית, בדיוק כמו שנשיא ארה''ב הוא הוא המפקד העליון של צבא ארה''ב, וששר הבטחון הוא המפקד הישיר של הרמטכ''ל.

רחבעם זאבי, מזה זמן מה, לא עומד בראש שום ארגון שאחראי לפגיעה פיזית באף-אחד (ולא רק בגלל שהוא מת). פגיעה בו היא נקמה בדיעבד. המטרה של פגיעות צה''ל אינה נקמה בדיעבד, אלא פשוט פגיעה בארגון אקטיבי.

אני לא טענתי שישראל מביאה עדויות (קלטות או משהו כזה), אלא הוכחות. הוכחות יש בשפע - כאמור, האנשים הללו מעולם לא הכחישו שהם פעילים (או מנהיגים) בארגוני טרור.
בנוגע לנקודה 2א' 48469
האם אחמד יאסין הוא לדעתך גם ראש הזרוע הצבאית של החמאס? וחאלד משעל? האם ג'רי אדמס הוא גם ראש הזרוע הצבאית של ה-IRA ?
בנוגע לנקודה 2א' 48493
אחמד יאסין הוא בן-מוות, מבחינתי. כן, היה עדיף אם היה ניתן להביא את כל האנשים הללו למשפט, ולתבוע אותם על הסתה וסיוע לרצח. אבל אי אפשר, זה לא הגיוני. הם לא אזרחים של ישראל, אין לנו סמכות עליהם, והם אויבים אקטיביים של ישראל - ולכן ננהג בהם כפי שיש לנהוג באויבים.
חאלד משעל כנ''ל.

לגבי ג'רי אדאמס, תאלץ לרענן את זכרוני.
בנוגע לנקודה 2א' 48495
בנוגע לנקודה 2א' 48550
אבו-עלי מוסטפה, בדומה לשייח יאסין, טען מספר פעמים שהוא אחראי רק לצד המדיני של הארגון, וכי הצד הצבאי אינו נמצא בשליטתו. בכל מקרה, אין זה הגיוני שאדם שעוסק בטרור באופן שוטף ימשיך לחיות את חייו כתמול שלשום, כאילו איש אינו מחפש אותו. ביחוד אדם כמו מוסטפה, שמקום משרדו היה ידוע לכל.

רחבעם זאבי היה ראש האיחוד הלאומי, ופלסטינים רבים יגידו לך שחלק גדול מאותם וונדליסטים שמתנכלים להם מדי פעם לובשים חולצות של המפלגה. אף גוף ממשלתי מעולם לא בדק את הדבר, כמובן, כפי שאיש לא נוטה לנסות לאכוף סדר על המתנחלים. אבל במקרה הזה, מה שמשנה הוא הפרספקטיבה, כלומר הצורה בה הדבר נתפס בעיני הפלסטינים.

ולנקודה האחרונה: קשה לקרוא לגיבובים של דובר צה"ל "הוכחות". איש מעולם לא שאל את המחוסלים האם הם פעילי טרור, כך שלא ניתנה להם הזדמנות להכחיש. במקרים רבים, כמו של ת'אבת ת'אבת, סעד חרוף, סמיר מלעבה, מסעוד עיאד, אחמד אסעד, מוחמד בשראת, עאמר אל-מדרי, עימאד אבו-סנינה, ויתכן ובמקרים של עוד כמה שפרחו מזכרוני, הפעם הראשונה ששמם הוזכר בהקשר לביצוע פעולות טרור היתה לאחר ההתנקשות בחייהם. גם ג'מאל מנסור וג'מאל סלים, על אף שהיו ידועים כבכירים באגף המדיני של החמאס, לא הוזכרו בהקשר של פעילות חבלנית. כאשר אתה אומר שאנשים אלו מעולם לא הכחישו שהם פעילים או מנהיגים בארגוני טרור, אתה מפגין חוסר היכרות בסיסית עם העובדות הקשורות במדיניות החיסולים של ישראל: אני מעריך שרק כ- 20 או 30 אחוז מהנרצחים היו פעילי טרור מוכרים וידועים.
בנוגע לנקודה 2א' 48603
חיסולו של זאבי ז''ל, כשר בממשלת ישראל, כחבר בקבינט המדיני ביטחוני, וכאדם השותף להחלטות הפעלת צה''ל, הוא אמצעי מאבק לגיטימי. הרבה יותר מתקבל על דעתי מאשר רצח אזרחים באופן אקראי.

ראש אירגון החזית העממית אחראי ישירות לרצח אזרחים. ההפרדה בין אגף מדיני לצבאי היא כלל משחק שהומצא על ידי אלה שאחראים לרצח אזרחים, על מנת להגן על התחת הפרטי שלהם. אין שום היגיון, מוסרי או פרקטי לנהוג על פי הכללים האלה. ההיפך הוא הנכון. הפגיעה בדגי הרקק (תינוקות שנישבו, על פי תפיסתי) - המבצעים בפועל, פחות מוסרית, וגם פחות יעילה.

בימי אוסלו העליזים היתה הפרדה מרחיקת לכת בין טרוריסטים טובים לטרוריסטים רעים. אבו על מוסטפה היה בין הטרוריסטים הטובים. הפערים הצטמצמו מאז, אבל רבים מהטרוריסטים הטובים, לא ממש קלטו את זה, וזילזלו (כפי שזאבי זילזל בביטחונו האישי) ולכן מוסטפה חוסל כפי שהוא חוסל. וצריך לזכור, שכמעט כל החיסולים לא היו באופן הזה.
בנוגע לנקודה 2א' 48616
הטיעונים שלך הגיוניים, ואני מסכים איתך בכל הנוגע להיבט המוסרי של האחריות הסופית על פעולות טרור. אבל יש לזכור שתי עובדות: הראשונה, שפגיעה באישים בכירים תגרור באופן כמעט בלתי נמנע הסלמה הדרגתית בעימות, כפי שקרה לאחר חיסולו של מוסטפה, והשניה, שפגיעה באותם בכירים לא תפגע ביכולת הארגון לבצע פיגועים, שכן המבנה הממודר של אותם ארגונים מונע מהמנהיגים להשפיע בצורה משמעותית על החוליות בשטח. למעשה, כוחו ויכולתו של הארגון רק יגברו, משום שהפופולריות שלה יזכה בעקבות ההתנקשות תוסיף לכוחו ותגדיל את מספר האנשים ששואפים לפעול עבורו.

המקרה היחידי שבו פגיעה במנהיג פגעה גם בכוחו של ארגון מסויים הוא מקרה ההתנקשות בפתחי שקאקי, דבר שגרם להיחלשות משמעותית של הג'יהאד האיסלאמי, שהצליח להשיב את כוחו רק מאז תחילת האינתיפאדה. אולם תוצאה זו נבעה מריכוזיותו הרבה של שקאקי כראש הארגון, ולא נראה שריכוזיות זו קיימת בחמאס או בג'יהאד האיסלאמי כיום. היא ודאי לא הייתה קיימת בחזית העממית, שם המבצע המוצלח היחיד בא לאחר ההתנקשות בחייו של המנהיג.

חשוב לציין, אגב, שלאבו-עלי מוסטפה לא היה "דם על הידיים", כפי שקוראים לזה בישראל, פשוט משום שאיש לא נהרג בפיגועים של החזית בזמן תקופתו כראש הארגון.
בנוגע לנקודה 2א' 48654
לגבי היעילות של מניעת טרור באמצעות פגיעה באישים בכירים, האמת היא שעדיין לא השתכנעתי לכאן, או לכאן. קשה מאוד להעריך מה היה קורא אילו לא היו עושים זאת. קראתי דיונים ארוכים באייל ודעות שונות, עדיין לא שמעתי על נימוק משכנע, או דרך מקורית להעריך מה היה קורה אילו.

לאבו עלי מוסטפה כן היה דם על הידים גם בעברו העשיר מירדן ומלבנון וגם מהשנה האחרונה:
http://www.ict.org.il/inter_ter/orgdet.cfm?orgid=31

Some of the PFLP’s most recent terrorist attacks in Israel:

8 February 2001: Car-bombing on the Beit Israel road in Jerusalem. Five civilians were lightly wounded.
21 March 2001: A car bomb was discovered and neutralized in the Mea Shearim neighborhood in Jerusalem. There were no casualties.
23 April 2001: Car-bombing in OrYehuda. Four civilians were lightly wounded.
27 May 2001: Car-bombing in the Russian Compound in Jerusalem. There were no casualties.
1 June 2001: Bombing in Mevasseret Zion. There were no casualties.
18 June 2001: A motorcycle-bomb was discovered in Haifa. There were no casualties.
2 July 2001: Two car bombs exploded in Yehud. Eleven civilians were wounded. The cars, belonging to Israelis, had been broken into the previous night and bombs,were rigged to be detonated by cellular phones planted in the trunks.
27 July 2001: Bomb planted in a municiple bus at the Malcha shopping mall was discovered during a security check in Jerusalem.
22 August 2001: Car-bombing in Jerusalem. There were no casualties.
3 September 2001: A car bomb and three remote-control bombs exploded in Jerusalem. Nine civilians were injured.

בנוגע לנקודה 2א' 48661
קראתי שוב את הסיום של דבריך.
בדוגמאות שהבאתי קודם, לא נהרגו ממש, אלא רק נפצעו. אז כדי להשלים את התמונה:
ב19 למרץ 2001 נהרג ברוך כהן בפיגוע ירי של החזית העממית.
אבל מדוע בעצם זה חשוב לציין שלמוסטפה לא היה דם על הידיים(נניח)?
הרי לא דיברנו על חיסול כנקמה, אלא על חיסול כסיכול(נניח שזה עובד). ולאור הפיגועים בדוגמאות שהבאתי, סביר להניח (באופן כללי כצופה מן הצד, לא שיש לי איזשהו מידע) שישנם עוד פיגועים בדרך, ופיגוע "מוצלח" הוא רק עניין של זמן.
בנוגע לנקודה 2א' 48709
הפיגוע הנ''ל אינו זכור לי, ובפרט אינו זכור לי כמקושר לחזית העממית. הוא גם אינו רשום ברשימה שהבאת. בכל מקרה, ההערה לגבי אבו עלי-מוסטפא היתה כללית, ולא באה כדי לתמוך בטיעון מסויים.
בנוגע לנקודה 2א' 48721
בעצם, הפיגוע הזה כן זכור לי. מדובר באביו של אמנון כהן, ראש המנהל האזרחי באזור חברון. איני בטוח איזה גורם לקח עליו אחריות, אך נראה לי בלתי סביר שמדובר בחזית העממית: הארגון כמעט ואינו פועל מדרום לירושלים.
בנוגע לנקודה 2א' 48784

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים