בתשובה לעדי סתיו, 14/03/11 13:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
התכוונתי לכך שכל העיסוקים שצוינו דורשים זמן. מי ש"מייצר" חומרים מוחשיים שונה ממי ש"אומנותו מחשבתו". בעוד שעיסוקם עו"ד, פועל קו ייצור או טייס מוכת ע"י מטרונום קבוע, קצב אירועים ותגובות מסוים, הרי ש"אינטלקטואלים, יצרני התוכן, [ו]אנשי התרבות" לא פועלים במסגרת זמן-מרחב וקצבי זמן קבועים. לומר שבאופן כללי, אם הם יושבים בבית קפה הרי זה "זמן פנוי מבוזבז", זה תפיסה לא נכונה של העיסוק. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה מה הם 'מייצרים'. יש מן הסתם הרבה יותר אנשים שיושבים זמן רב בבתי קפה מאנשים שכותבים שירה (שלא לדבר על שירה טובה), פרוזה או הגות, ובתי קפה ממלאים חלק חשוב בתהליך - גם אם מכניסים לחישוב את אהרון אפלפלד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הכותבים לא התייחסו ל"הרבה אנשים" בצורה כללית, אלא ספציפית ל"אינטלקטואלים, יצרני התוכן, [ו]אנשי התרבות". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוה. לגמרי יכול להיות שסביבה בוהמיינית הכרחית או תורמת ליצרנות אינטלקטואלית. אבל הרשימה1 של קרן שפי מדברת על זה שאותם יצרנים אינטלקטואלים, בין השאר, מבזבזים זמן כאילו היה סמל סטטוס. לאו־דווקא לריק, אבל בראוותנות. היא לא מתארת את תהליך הייצור או מבקרת אותו, אלא מדברת על הערכים החברתיים שנבנו מסביב לזה. "מבזבזים זמן" לא במובן של "עכשיו אני אראה טלוויזיה כל היום", אלא של "יש לי זמן לקרוא את ספרו החדש בן שמונת הכרכים של X בתשומת־לב מספיקה כדי להתווכח על כל פסיק, וכולכם תדעו את זה בפעם הבאה שמישהו יזכיר אותו". עד כמה הספר תורם ליצרנות זה אפילו לא רלוונטי, מה גם שהרבה מהפרקטיקות של בזבוז זמן (התאמת פריטי אופנה מיד־שניה מקום לקנות חדש מחנות, נניח, אם להביא דוגמה מהרשימה) לא תורמות לייצור בכלל (אם האדם המדובר לא בתחום האופנה). 1 שהיא קריאה וקולחת ומתארת את העניין הזה בהרבה יותר פשטות וחיות ממה שאני יכול כאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתנאי חיים כאלה, אולי המושג "בזבוז" אינו רלוונטי לגבי הזמן, כיוון שערכו הולך וקטן ככל שיש הרבה ממנו. ע"ע מספר ספרים שיצאו לאחרונה בנוסח "אלוף בטלות", "שלום לך עצלות" ועוד. אלה ספרים שמעודדים slow living, חיי פשטות מרצון ושאר מגמות עכשוויות. אם כי - אלה ספרים שכתבו גברים. בראייה שלי, נשים פמיניסטיות1 עדיין עוסקות במאבק על הזכות המפוקפקת לעבוד כמה שרק אפשר (ועוד לתמרן עם הילדים והבית), כדי להוכיח שהן ראויות. ובאותה עת, הגברים שיכולים להרשות לעצמם מתחילים למצוא דרכים לעבוד כמה שפחות, ומייצרים לעצמם את האישור החברתי לזה (משמע יוצרים את הטרנד). מי נשאר בסוף גם עם משכורת נמוכה וגם עם לחץ דם גבוה? 1 פמיניסטיות מסוג מסוים, הקלאסי יותר. הסוג שכרגע, אישית, מביא לי פריחה (אפשר לחזות בדוגמאות ממנו בערך בכל מאמר שני שמופיע ב"גלריה" של הארץ). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אמר מאיר אריאל? אדם צועק את שחסר לו. אבל, אני הולך לכתוב כאן כמה דברים עם מעט מאוד ביסוס והרבה מאוד ניחושים. תני לי כאפה אם פיספסתי בגדול מדי. שני הספרים אמריקאיים, אם אני לא טועה1? אני חושב שהתרבות שלהם די שונה משלנו בהקשר הזה2. אני לא מתיימר להבין אותה אבל אני כן מתיימר לנסות – הזמן והכסף הרבה יותר שווי־ערך ובני־החלפה3. אדם עובד, עובד, עובד, מתפרנס, קורע את התחת, מביא ילדים לעולם, מפרנס אותם, עובד, עובד, עובד, מת. מי שיכול להרשות לעצמו עובד פחות. מי שבאמת יכול להרשות לעצמו פורש בגיל חמישים, שלא לומר ארבעים. זו משאת נפשו, זה הניצחון האולטימטיבי – וזה סמל הסטטוס. פרוש בגיל ארבעים ושכב בשמש, שזוף כחזיר בר, על סיפון היאכטה שלך. אז בטח, slow living, למה לא; אם אני לא עשיר, אז לפחות אני יכול להשיג את משאת נפשו האולטימטיבית של העשיר בלי להתאמץ כל־כך הרבה כמוהו. כמובן, גם לזה יש דינמיקה מגדרית. במעמד הבינוני־נמוך שני בני הזוג עובדים. במעמד הבינוני־גבוה, הנשים לא עובדות, ומפגינות את ההכנסה הפוטנציאלית שהמשפחה מוכנה לוותר עליה באמצעות גינוני תרבות טיפוח הבית הפרברי והאירוח בו. אני פשוט לא חושב שזה הסנטימנט שאליו קרן התכוונה. לפחות בהרגשה שלי, מה שהיא מתארת הרבה יותר בוהמייני, עירוני, אירופי, מאולתר, אינטלקטואלי, צעיר, פוליטי. הוא בא מתוך, או לפחות עם, הפניית גב לכסף, ולא מתוך ביטחון כלכלי (שסיסמתו "כסף זה לא הכול בחיים"). אני לא בטוח שבאמת יש בכלל קשר בין השניים. מה את אומרת? אני מרגיש שהפמיניזם (מהסוג הקלאסי יותר, זה שכרגע מביא לך פריחה) לא מנסה למקסם את ההכנסה הכספית של נשים אלא את ההשפעה והנוכחות. גם בזה לא צריך לזלזל4. אני לא חושב שלאקדמאים ולאנשי תרבות מובילים יש פחות השפעה ממנהלים בדרג־ביניים ואנשי־עסקים שמרוויחים יותר מהם פי כמה, וזה כן חשוב וכן הישג שנשים נכנסו לנישה הזו. האם הפמיניזם הזה יבקר אמנית נחשבת על זה שהיא לא מרוויחה עשרות אלפים בתור מנהלת שיווק באיזה קונגלומרט? ולבסוף, אני לא רואה למה שני הדברים באים זה על חשבון זה (לא אמרת את זה במפורש, אבל איכשהו אני קורא את זה בין השיטין). אני לא חושב שיש הרבה נשים שקורעות את עצמן בעבודה ועם ילדים כדי שבעליהן יוכלו לחיות חיים איטיים ופשוטים. ודאי, ודאי שגברים צריכים לייצר לעצמם את האישור החברתי הזה וליצור את הטרנד. לנשים מאז ומעולם היו כמה וכמה דרכים שונות להצדיק חיי פנאי, אם הן יכלו להרשות זאת לעצמם כלכלית. ומי שלא יכול להרשות את זה לעצמו כלכלית – אוכל אותה בכל מקרה, ולא משנה מה יש לו בין הרגליים. חוסר הסימטריה בין המינים בהקשר הזה רק מונע מאיתנו גמישות ובחירה, ולא באמת עוזר לאף־אחד. 1 לא קראתי, ולא באמת מכיר, למרות שנדמה לי שאני קולט את הסנטימנט. 2 ובהרבה הקשרים אחרים. 3 אולי בגלל האבטלה הנמוכה ושוק העבודה ה, אה, גמיש. 4 כמובן שהעצמאות הכלכלית זה נושא חשוב בפני עצמו, אבל על זה כבר דיברנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מה שהיא מתארת הרבה יותר בוהמייני, עירוני, אירופי, מאולתר, אינטלקטואלי, צעיר, פוליטי. הוא בא מתוך, או לפחות עם, הפניית גב לכסף, ולא מתוך ביטחון כלכלי (שסיסמתו ''כסף זה לא הכול בחיים'').'' הרושם שאני מקבלת מהאנשים שקרן התייחסה אליהם זה שכן מדובר במי שגדל וחי בבטחון כלכלי (ממשי) וחי בתחושת בטחון כלכלי (להבדיל). הפניית הגב לכסף דורשת שיהיה כסף להפנות אליו גב. בצורה מודעת או לא מודעת - כסף שעדיין שם, או שאתה מאמין שאמור להיות שם, כדי לתמוך בך בזמן שאתה משקיע את זמנך בצבירת הון סימבולי. מי ששילמו לו את שכר הלימוד באוניברסיטה ותמכו בו באותה תקופה כך שלא הצטברו לו חובות, יכול להרשות לעצמו להמשיך לחיות על בסיס מקג'ובס (ולצורך העניין - גם משרה אולטרא חלקית כמתרגל, בהתחשב בשכרה ובאפשרויות הקידום שלה, היא מקג'וב, אפילו שתפיסתית מדובר בדבר והיפוכו). מי שלא נסמך על אחרים (ולא משנה אם ''האחר'' היא אמא או ''האחר'' הוא בן זוג מבוסס) לא יכול להרשות לעצמו את העבודות האלה. מי שרואה את עצמו צעיר אורבני מערבי גלובלי, רוצה גם לפעמים סוף שבוע בברלין או לנסוע לפסטיבל אינדי בסקוטלנד (שלא להגיד - גם את הסמארטפון, הלפטופ והדירה השכורה במרכז תל אביב צריך לשלם איכשהו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי. זה הכל בורגנות. ובכל־זאת, נו, זה סנטימנט די שונה משל האמריקאים, נראה לי? ובפרט, צריכות להיות לו השלכות מגדריות שונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסרבת לתת לך כאפה, אבל באמת פספסת בהרבה מקומות. אחד הספרים לפחות הוא בריטי. הוא לא קשור לחלום האמריקאי המסורתי שכולל פרישה אחרי שצוברים הון, אלא כמו שכתבתי, לדינמיקות של פשטות מרצון, תרבות נגד, קריאת תגר על הישגיות יתר, תנועת "חיים אטיים" ועוד. יש לזרמים האלה שורשים אמריקניים-היפיים אבל גם אירופיים חזקים מאוד (וחלק מההשפעה הוא אולי בכלל מצורות חשיבה אסיאתיות). הפמיניזם שכרגע מביא לי פריחה הוא לא זה שבודק נראות או השפעה של נשים באליטה החברתית. אלא זה שמבקר אמהות (עובדות) שנשארות בבית עם הילדים1, כי "הן נכנעות לתכתיבים שוביניסטיים". אני מכירה את ההקשר ההיסטורי ואין צורך להזכיר לי שבמאה שעברה נשים היו מחויבות להישאר בבית, ונחשבו לאדם סוג ב'. אבל הריאקציה הלכה קצת חזק מדי, וכיום נראית לי קצת אנאכרוניסטית. אני חושבת שכיום אפשר להתקדם הלאה ולהביט על המשפחה כעל מערכת, ולאו דווקא כעל ניגוד אינטרסים בין אמא / אבא / ילדים. ולצאת מהגישה הילדותית שרואה "דיכוי מופנם" בכל בחירה אישית ללדת, להיניק או לגדל ילדים בעצמנו. ע"ע הטור האחרון בגלריה של "הארץ" על הפלות, שהזדעזע מזה שרק נשים יכולות ללדת (טוב, לא בדיוק, אבל זו הזעקה שעלתה מבין השורות. באסה). 1 וזו המקבילה הנשית בעיני ל"אלוף בטלות". אם גם כך המשכורת שלך כאם עובדת היא לא משהו, לפחות תמצאי עיסוק שאפשר לעשות מהבית, תרוויחי 2/3 ממה שהיית מרוויחה, אבל לא תוציאי הכל על מעון/מטפלת, ולא תקרעי את עצמך מילדייך בגיל רך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז יש לך ריין-צ'ק לכאפה מתי שתרצי בדיון הזה. אני מרגיש די לא בנוח עם התגובה שלך, כי הרי ברור שאני לא לא-מסכים איתה. אבל מצד שני, כאילו, באמת, תראי, נו. מה עושים? כחברה, מה עושים? זו אפילו לא בעיה מגדרית, זה נובע ישירות מזה שיש ילדים, וצריך לטפל בהם, ויש שוק עבודה, שהוא תחרותי, ויש אדם אחד באמצע (גם אם הוא אחד מזוג, הוא עדיין אחד). זה נכון שאתן נולדתן עם רחם ובלוטות חלב1 2, ולכן אתן נתקלות בזה בקו הראשון, אבל הקונפליקט הזה משפיע על כמעט כל אספקט בחיים של כולנו לכל אורכם. בטח שאפשר לראות את המשפחה כמערכת אטומית ואוטונומית. אני פשוט לא רואה איך אפשר לקרוא זה "להתקדם הלאה". זו דווקא נראית לי כמו התפיסה המסורתית (לא שכשלעצמו זה רע). רובנו לא ביסקסואלים, ונוצרת חלוקת תפקידים במשפחה, וזו משפיעה, שוב, על כל תחומי החיים, עם כל החסרונות שנגררים מזה לגבי אפשרויות הבחירה האישית המצומצמות והעצמאות הכלכלית שכבר דיברנו עליהם במאמר3. אם המשפחה היא היחידה הבסיסית אז האינדיבידואל נחלש (ואם ב"מערכת" התכוונת למשהו אחר אז אני אשמח אם תסבירי). יש לי בעיה עם המילה "דיכוי". זה עושה לי פריחה. השימוש בה בהקשר הזה ובדומים לו אפילו לא נראה לי דקדוקי: דיכוי ממה? יש כאן הנחה סמויה שיש איזה רצון אותנטי שכולנו יכולים להסכים עליו שמדוכא פה. בהקשר של ציפייה מנשים לקריירה שאפתנית את לא אמרת "דיכוי", אבל נדמה לי שהרחתי את ניחוחו המחניק בפתיל הזה. אז מה שיש לי להגיד, זה, אהה, היינו רוצים. אני מכיר כל־כך הרבה נשים משכילות ומוכשרות שעובדות מהבית או בעבודות בשעות גמישות או מופחתות, כולל כאלה שעוד אין להן ילדים בכלל. אני לא חושב שהלחץ החברתי על נשים לקריירה מתקרב בכלל ללחץ החברתי עליהן לטפל בילדים "כמו שצריך". וזה עוד בלי להזכיר בכלל את הלחץ על נשים שהחליטו שהן לא רוצות ילדים בכלל! ריאקציה ואנכרוניזם? הלוואי. אולי פשוט קשה מאוד להעלות סגנונות חיים אלטרנטיביים בלי שתשתמע מזה, באותה נשימה, ביקורת על סגנון החיים הנפוץ. בקיצור – מה עושים? איך מספקים לכולם את מירב החופש לבחור את סגנון החיים שלהם, בהתחשב בזה ש50% מהאוכלוסיה יכולים תמיד לעבוד גם 14 שעות ביום אם ידחקו אותם אל הקיר? 1 אפילו אם נניח רגע בצד את היצר האימהי החזק יותר, לכאורה. 2 כבר הרבה שנים לא קראתי את הגלריה של "הארץ", אבל לפי ההמלצות שלך בינתיים, גם לא נראה לי שאחזור לזה. 3 ואני, אגב, די מבסוט מזה שאנחנו סוף-סוף מדברים על ההשלכות של הדינמיקה הזו, כי על אפליית־שכר של נשים כבר חפרנו מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סלח לי אם אשוב לכפכף פה במועד מאוחר יותר, בגלל כל מיני עניינים שהצטברו אצלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 אחד אנגלי השני צרפתי (חוץ מאמריקה, יש עוד נותני טון תרבותי). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |