בתשובה לארז לנדוור, 17/10/11 8:59
ומה עוד חדש? 585463
לתחושתי עמדתו של בן דרור ימיני היא מוטעית באופן חמור. כדי לחשוף את פגמיה, מן ההגינות ומן התועלת הוא לפחות להציגה כהלכה ולא להציג במקומה פרשנות דחלילית שקל לתקוף אותה. ימיני אינו דורש להכניס לעליון "אנשים עם תפיסות של מרכז הליכוד" או של ש"ס או של הקשת המזרחית. ימיני דורש להכניס לעליון אנשים שהם או לפחות הוריהם הם ילידי המזה"ת או צפון אפריקה.

א. איני יודע אם ימיני משתמש בטענה הסבירה כי באופן סטטיסטי אנשים שמוצאם כזה שייכים גם למחנה הימין הסובל מתת ייצוג. גם אם הוא טוען זאת, ברור שהמדובר כבר באפקט מסדר משני. ב"ד ימיני סובר כי עצם ההומוגניות העדתית של העליון היא הבעיה והחלוקה הפוליטית היא משנית אם בכלל.

ב. דמותו של השופט אדמונד לוי מחזקת באופן עקיף את טענתו של ימיני. בהזדמנות זו חובה לתקן את הרושם שיצרו כאן כמה מן המגיבים והוא נפוץ גם מחוץ לדפי האייל. קרוב לודאי שהשופט אדמונד לוי אכן היה מינוי עדתי. יחד עם זאת, כל מי שקרא קצת על פסיקותיו ואישיותו של השופט יוכל לומר כי תרומתו של א. לוי לדמותו של העליון היא חשובה במיוחד וללא תחליף. עמדותיו הבלתי מתפשרות ואישיותו העצמאית והבלתי תלוייה ראויות להערכה גם מצד מי שאינו שותף לצד הפוליטי אליו נטה. כל מי שסבור שהעליון אינו אמור להיות חוג החברים של הנשיא אהרון ברק או בית המחולק בקו ישר בין תומכיו לשונאיו, חייב להכיר בתרומתו של אותו שופט אשר הקפיד לפסוק על פי עמדותיו והבנתו ולא בהתאם ליחסיו האישיים. מבין השופטים שכיהנו תחת נשיאותו של ברק, לוי אולי לא היה הארי בחבורה, אך הוא גם לא היה השועל. אני חושב שיהיה קשה למצוא אדם רציני אשר יטיל ספק בתרומתו או ביושרתו של השופט לוי.

ג. הפגם בתזה של ימיני נעוץ לדעתי בהנחת יסוד שגוייה המסתתרת סמוייה בתוך הטיעון שלו. ההנחה היא כי סמכותו ותוקפו המוסרי של העליון קשורים לייצוגיותו. מאחר ומערכת המשפט הישראלית מעולם לא היתה הומוגנית באמת, קשה להוכיח אמיתות נחרצות במישור הזה, אך קשה יהיה לטעון שאותה מערכת משפטית טרום-ברקית אשר צברה את אותה סמכות ותוקף שאותם להערכתי בזבז א. ברק לריק, היתה פחות הומוגנית מן המערכת של ברק.

ד. להערכתי מערכת המשפט הישראלית למן ייסודה ועד עידן ברק, הצליחה ליצור תדמית של הגינות קפדנית ושלטון החוק והסדר, שגרם לכך שגם אם מדי פעם גורמים אינטרסנטיים הטילו בוץ על המערכת, המערכת ככלל זכתה להערכת הציבור הרחב ולאמונו. האמון הזה יצר לבית המשפט את הפוטנציאל של קביעות ערכיות גם בניגוד לדעת רוב הציבור. הציבור אולי לא הסכים עם הפסיקות הללו, אך סבר כי עמדת השופטים היא עניינית ולא מוטית ומן הסתם יש בידם מידע ותובנה טובים יותר מאשר לציבור הכללי.

ה. הפיחות שחל במעמד ביה"מ העליון לא נבע דוקא מעמדותיו האליטיסטיות והבלתי פופולאריות של ברק. בפועל, כפי שהראו כבר רבים, פסיקות ההרכב של ברק לא היו עד כדי כך שונות מפסיקות קודמיו כפי שרצה אהרון ברק להאמין (בפרט כאשר מעדיפים את ההשפעה המעשית ע"פ ההיבט התאורטי-משפטני). להערכתי, בצד השינוי בעמדותיו של הציבור הישראלי, התרומה של הממסד המשפטי לפיחות הזה יסודה בסימולטניות של ההעדפה ועיסוק היתר בתאוריה ובתחומי החפיפה עם סמכויות הרשויות האחרות עם ערעור הביטחון האישי במישור החברתי-פלילי. אזרח אשר קרוב משפחתו מת בקטטת נהגים או להבדיל רכבו נסקל במהומות השבת של כביש בר אילן (ירושליים), נוטה לראות באור לא חיובי את הצהרות אסכולת ברק בעניין זכויות האזרח וכיוב'.

ו. מינויים עדתיים או פמיניסטיים סיטונאיים לביה"מ העליון יתרמו למעמדו בערך כפי שמינוי עמיר פרץ לשרהב"ט תרם לביטחונה של ישראל. העדפה מתקנת במקרים של תת ייצוג כרוני וקיצוני היא לא רק הכרחית אלא אפילו מועילה (כמו במקרה של השופט א. לוי). הפיכת הייצוגיות לערך כמו בנסיון להבטיח 50% נשים) היא לא רק נואלת, היא עשוייה גם להיות קטסטרופלית בתרומתה לדרדורו של מעמד העליון ע"י הפיכתו לקלמר של העפרונות הפחות מחודדים שבחבורה.
ומה עוד חדש? 585487
ו. נקודת המוצא היא שנשים/מזרחיים יכולים להתאים לא פחות לתפקידי שפיטה (או כל תפקיד אחר, בהתאם לדיון) מאשר גברים אשכנזים, אלא שהם פחות "צצים בראש" כמועמדים ראויים, כי הטבע האנושי הוא לחפש משהו דומה למה שהיה עד כה. וכך, אם נגדיר לעצמנו שאנחנו מחפשים אקטיבית מועמדת לשיפוט (או מועמד לשיפוט ערבי, או מזרחי, או מהגר), נוכל למצוא את הנציגים המתאימים (המתאימים, הטובים לא פחות) שפשוט לא חשבנו עליהם כי חיפשנו במקומות המוכרים.
ומה עוד חדש? 585490
יתכן, אבל השאלה שמעניינת אותי היא עד כמה צריך לעניין את הציבור הרחב מנין באים שופטיו והאם ייצוגיות בהכרח מבטיחה גם אמינות וסמכותיות.
אני מקבל את הנאראטיב לפיו דעות קדומות חברתיות עשויות להנציח את עצמן ולמנוע בחירה של מועמדים ראויים. אני לא מקבל את העיקרון של הייצוגיות כשלעצמו. הנקודה הפמיניסטית היא דוקא מאפיינת כאן. אף אחד לא יטען שחסרות נשים בקרב עורכי הדין והשופטים בישראל ואם חברי הועדות לבחירת השופטים הם מן הסוג הסובר שאף אחת מהן אינה ראוייה לעליון, הרי שיש כאן בעיה גדולה יותר ממספרן של הנשים בעליון. את בעיית המינים אפשר ל''תקן'' גם בחקיקה שתושיב על כס העליון את נשותיהם של משה פייגלין ויגאל עמיר.
ומה עוד חדש? 585491
אם מתוך 15 שופטים יש 13 גברים-צברים-חילוניים,‏1 אני יכולה להניח במידה מסוימת של דאגה שאולי כולם ראויים, אבל שסביר שלא בחנו את כל מי שראוי. כלומר, שלא בחרו אותם מתוך כלל המועמדים אלא מתוך קבוצה מסוימת. אפילו אם לא בצורה מודעת.

1 או 11 ערביות.
ומה עוד חדש? 585527
למען האמת אני די מופתע מן המספר הזה. סברתי לתומי שיש לפחות עוד שתי שופטות בהרכב. במחשבה שנייה אני רואה שיריתי את החץ קודם ואח"כ סימנתי את המטרה. מאחר ואיני מאמין בשיוויון אלא בשיוויון הזדמנויות בלבד ולאו דוקא בהקשר הספציפי הזה, הנחתי שזה חל גם במקרה הזה. כעת אני רואה שהשאלה הזו מורכבת יותר ויש לה כמה היבטים ושכבות.

א. אם, כפי שב"ד ימיני התכוון אולי בעצם לומר, חוסר הייצוגיות/המונוליטיות של העליון הם סימפטום של בעיה מסויימת בחברה הישראלית, אני חושב שאסכים איתו ואיתך.

ב. ברובד הבא יש לשאול האם מדיניות של יצוגיות ואיזונים באיוש ההרכב היא הכרחית או מועילה. אני עדיין סבור שלא. נקודת המפתח היא שהרכב העליון מלכתחילה אינו אמור להיות ייצוגי. איש אינו מצפה שהרכב השופטים ייצג נאמנה את הפרישה של עבריינות אזרחית, פלילית או בטחונית בקרב האוכלוסיה הכללית או אפילו את ההרכב הסוציו-אקונומי שלה. מתקבל על הדעת, שהפיכת העליון לשיקוף של הכנסת עם מערכת מעגלית של איזונים וקיפוחים, או אפילו אמצעי ביניים כמו הכללת מימד של בחירה ציבורית של שופטים כמו בארה"ב, היא בבחינת תרופה שהיא רעה מן המחלה.

ג. כאשר חורגים מן ההיקף הצר ביותר של אפלייה מתקנת לתחום של איזונים דתיים ופמיניסטיים, אין שום הצדקה לעצור שם. הערבים והחרדים סובלים מתת ייצוג לא פחות. האם זה חלק מסימפטומים של בעיות או חלק מן הבעיה עצמה? האם מינוי שופט ערבי וחרדי יתרמו לפיתרון הבעיות? מסופקני. לעומתם עורכי הדין סובלים מבעיית ייצוג הפוכה. האם מינוי רבנים ומנהיגי פועלים לשופטים עליונים הוא צעד בכיוון הנכון?

ד. מאחר ושופטי העליון עצמם בעבר הוכיחו מודעות לשאלת הייצוגיות ופעלו בכיוון של מינויים "מתקנים" של נשים מזרחיים וחובשי כיפות, נראה לי שאני חוזר לנקודת המוצא שלי. אני מעדיף להניח את הנושא של מינוי נשים נוספות להרכב בידי נשיא ביה"מ העליון על פני הטלת הנושא לחיקה של חה"כ מיכאלי למשל (שתרצה אולי למנות את אישתו של יצחק תשובה למשרה). אני מעדיף להאמין שהשופטים עצמם ייטיבו לזהות את הנקודה בה ימצא שופט עליון חרדי או ערבי שיזכה לאמונו והערכתו של הציבור אותו הוא אמור לייצג במקום לדרדר את מעמד הבג"ץ בעיני כלל הציבור (כולל הציבור ה"מיוצג").
ומה עוד חדש? 585539
אם "המספר הזה" הוא "13 גברים-חילונים-ילידי-הארץ", אז אני מבקשת להבהיר שמדובר במספר מומצא, בדיוק כמו "11 שופטות ערביות" (אם הכוונה למספרי השופטות היום בעליון שהבאתי מוקדם יותר בדיון - אני מניחה שדורנר עלתה בדעתך, רק שהיא כבר סיימה את תפקידה).

א. אני לא בטוחה אם ימיני ואני מתייחסים לחוסר הייצוגיות באותה הדרך, האמת, אבל זה מבוסס על תחושת בטן, לא כי התדיינתי איתו בנושא.
ד. שופטת אשה לא בהכרח תקדם את המאבק הפמינסטי יותר משופט, כשם שחברות כנסת אינן ערובה לחקיקה מקדמת שוויון-מיני או מגדרי.
הסבר אחר 585499
אזהרה לימניים שבינינו: זו הולך להיות טיעון נוסח "הכיבוש משחית".

הסבר אלטרנטיבי הוא שסכסוך מזויין מתבטא באופן טבעי באבדן רגישות אנושית. הטענה של גריילינג:
היא שבאופן טבעי, ואוניברסלי, דעת הקהל (ואיתה המדיניות הממשלתית) מאבדים בהדרגה עכבות תוך כדי סכסוך מזויין.

אצלנו, יש סכסוך שנמשך עשרות שנים, והאפקט המדובר מכרסם לאט לאט בדמוקרטיה. היות והאליטה המשפטית נתפסת כמחסום בפני מדיניות אלימה יותר (ולצערי, היא בעיקר נתפסת ככזו, אבל פועלת מעט מאוד), יש סחף של דעת הקהל נגדה. זה כנראה חלק מתופעה רחבה יותר. למשל, אני זוכר בשנות השמונים כשהייתי ילד, שהיתה כאן איזו תרבות של דיבור על שלום כעל משאת נפש. למותר לציין שאין שום דבר דומה לזה היום.
הסבר אחר 585518
איך ידעת?
לדעתי התגובה שלך היא בפתיל הלא נכון. מקומה בדיון על גלעד שליט. ההתבהמות והברוטליזציה המתבטאת אצל כל מיני דוברים המדברים כלאחר יד על חיסול שבויים, וידוי הריגה וכיוב', נתקלת לכל היותר בטיעונים פראקטיים ותועלתיים. מה שחסר לי הוא תגובה ראשונה וקודמת לכל המצביעה על העובדה שמעשים אלו מכניסים אותנו אוטומטית לחברה הרעה ביותר של טרוריסטים ופושעי מלחמה. אישית איני מופתע שההתבהמות הזאת אינה עוצרת באוייב וממשיכה במוחותיהם המטומטמים של אנשי צבא שאינם מסוגלים להבחין בקו הדק המפריד בין פראקטיקות צבאיות בבחינת "ההכרח לא יגונה" לבין התבטאויות מטומטמות ומבחילות בנוסח "נוהל חניבעל".
הקשר של ביה"מ העליון, לדעתי אתה שם את העגלה לפני הסוסים: ההתיצבות של בג"צ כנגד אלימות בלתי מידתית כלפי האוייב גורמת לסחף של דעת הקהל נגדו בגלל השחיקה במעמדו ובאמון כלפיו ולא להיפך.
הסבר אחר 585538
הדיון הזה מתאים לכל פתיל אקטואליה.

הזעם של ציבורים שונים על בית המשפט העליון בדרך כלל מתמקד בפסיקה (או ביקורת ללא פסיקה) שבה בית המשפט העליון מבקש מן הרשויות להמנע מ''פגיעה לא מידתית'' בציבור אחר, שכלפיו אותו ציבור א' דורש במפגיע אלימות שלטונית. כך בהגנה על הומואים ורפורמים (הסיבות להתקפה החרדית), על ערבים ומהגרי עבודה (הסיבה להתקפה הימנית), על זכויות עובדים (התקפה מצד ראשי המשק), וכו. ההקשרים נראים לי ספציפיים, ולכן ההסבר של התבהמות כללית שמובילה לפיחות במעמדו של בית המשפט נראה לי יותר.

זה מזכיר, דרך אגב, את ההתקפה של אל קעידה על ארה''ב. הסיבות שהם הציגו היו בעיקר ההתערבות ההומניטרית של ארה''ב בסומליה ובמזרח טימור. זו ארה''ב שמגינה על כל מיני ''בני מוות'' שאותה הם תקפו.
הסבר אחר 585547
ברכות. הצלחת להגיע להשוואה המוזרה ביותר מאז גודווין. מהיום באייל כנראה אצטרך להתחיל ולומר ''מוצפי'' על כל גודוויניזם שאיננו מזכיר במפורש נאצים.
הסבר אחר 585626
איזו לוליינות מחשבתית עצומה הצלחת לבצע כדי להגיע למסקנה הזאת!
אתה מוכן לתת לי את השלבים כדי שאצליח לעקוב אחר תהליך ההסקה שלך ?
הסבר אחר 585631
שום לוליינות. אחרי שעומר מציג תיאוריה (לחלוטין מוטעית, לדעתי, ומבוססת בעיקר על דעות קדומות) לגבי ביהמ"ש, הוא מיד איכשהו מצליח לקשר את הביקורת על האקטיביזם השיפוטי* לאל-קעידה. *זו* לוליינות הראויה לגודוויניזם משלה.

*מה שכן, כבר ציינתי בעבר באייל שהשופט לוי היה האקטיביסט הגדול ביותר בבג"ץ, ולדעתי הן תומכיו והן מתנגדיו נהגו להחמיץ את העובדה הזו.
הסבר אחר 585732
כפי שאתה בעצמך מציין, עניין האקטיביזם הוא מיתוס יפה ונחמד, אבל לא ממש קשור למציאות. הביטויים ה''אקטיביסטיים'' ביותר שיצאו מברק היו בפסקי דין שבהם הוא נמנע מפסק דין מפורש נגד המדינה. וזה לא האקטיביזם השיפוטי שמרגיז את החרדים, למשל, אלא ההגנה על הומוסקסואלים, הסירוב לספק לפוליטיקאים מושחתים שלהם הגנה מפני הפרקליטות, וכיוצא באלה.

יש נטיה לממשלות ישראל בדור האחרון להשאיר ואקום שלטוני ולהשאיר לבית המשפט להוציא להם את הערמונים מהאש. בית המשפט לרוב מסרב להתערב. אני לא השתכנעתי שיש קשר בין האקטיביזם האמיתי של בית המשפט לבין הכעס שהוא מעורר. יש קשר בין ההגנה על מיעוטים לבין הזעם של מיעוטים אחרים ששונאים אותם. אם אני צודק בזה, זה אכן דומה לאיסלמיסטים הקיצוניים, שזועמים על ארה''ב לא בשל תמיכתה במשטרים אפלים (כפי שנפוץ להאמין במקומותינו) אלא משום שהיא סיפקה הגנה למיעוטים שנואים. הפעולות של ארה''ב במזרח טימור ובסומליה, למשל, היו ברשימת העוולות שהציג הארגון.
הסבר אחר 585737
זה ששופט שכתב נגד ההתנתקות (וגם נגד חוק האזרחות, וגם את בג"ץ עמנואל ועוד) הוא אקטיביסט לא הופך את האקטיביזם למיתוס. ביהמ"ש תחת ברק העצים תהליך שהחל לפניו של תחיבת אפו למקומות בהם נמנע מלהתערב קודם, הרחבת זכות העמידה והגעה למחוזות אבסורדיים בהם, למשל, לדיראני - לוחם אוייב שגורש - יש זכות לתבוע את המדינה לאחר גירושו, או לאקטיביזם נוסח לוי שבו כל החלטת ממשלה שהיא היא עניינו של ביהמ"ש. להיתלות בכך שלוי היה אקטיביסט מאין כמוהו זה בהחלט דומה להשוואה שלך לאל קעידה*: הוצאה מהקשר ודמגוגיה לשמה.

*ונעזוב את העובדה הזניחה שבסומליה ארה"ב (ופאקיסטן ומצריים ועוד) לא 'סיפקה הגנה למיעוטים שנואים', ובמזרח טימור עיקר הפעולה הייתה בכלל אוסטרלית וניוזילנדית. אה, כן, ובראיון המפורסם שלו מ-‏1998 בין לאדן מצהיר, בתור התחלה:
The call to wage war against America was made because America has spear-headed the crusade against the Islamic nation, sending tens of thousands of its troops to the land of the two Holy Mosques over and above its meddling in its affairs and its politics, and its support of the oppressive, corrupt and tyrannical regime that is in control". אני לא קונה את האמירות שלו, אבל זה לגמרי מוצפיזם להתעלם מהאמירות ולהיתפס להוצאה מהקשר פראית של שני מקרים שבן-לאדן מזכיר דווקא *לא* בהקשר של 'הגנה על מיעוטים שנואים' (ואחד מהם כמובן לא הוזכר ב-‏1998...), בפרט כשהוא גם מזכיר את בוסניה וצ'צ'ניה וסעודיה ומקומות אחרים ומציג את הדברים דרך הפריזמה של מלחמת דת ואימפריאליזם אמריקאי\מערבי..
הסבר אחר 585736
ואדמונד לוי הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. לא ראו אקטיביזם בהתכופפות הכמעט מחלטת של בית המשפט העליון בפני מערכת הבטחון. כשהחליט כבר החלטות בדבר הזזת הגדר או פינוי מיגרון:
א. איפשר למדינה לצפצף על ההחלטות ולמרוח אותן על פני שנים.
ב. בעניין הגדר הוא החליט כשאחד המטומטמים במשרד הבטחון הודה בפה מלא שהשיקול העיקרי למיקומה של הגדר לא היה השיקול הבטחוני. בזה הוא דחק את בית המשפט העליון לפינה.
הסבר אחר 585868
נכון.
לוי היה "אקטיביסט" בפועל מבלי להשתייך חברתית לחוג של אהרון ברק אשר דגל ב"אקטיביזם שיפוטי" אשר עסק בתאוריה של ה"אקטיביזם" יותר מאשר בהפעלתה בפועל.
נראה שלא בכדי ה"אקטיביזם" של א. לוי נתפס כנפרד ושונה מן ה"אקטיביזם המשפטי". ל"אקטיביזם" של א. לוי נלווה צד של החמרה, קפדנות משפטית וחוסר פניות משפטיות (להבדיל מפנייתו הפוליטית הברורה כחבר הליכוד). אפשר לתאר את עמדתו של השופט לוי כ-"אני אתערב בכל עניין שיופנה אלי ואעשה זאת בחריפות ובנחרצות הגדולים ביותר".
ציינתי לזכותו את פסיקותיו המחמירות ואת הקפדתו על קיום וכיבוד החוק. את ה"אקטיביזם" שלו לא הערכתי והוא סיבך אותו, ולפעמים גם את בג"ץ, בסבכים משפטיים טובעניים/מיותרים (ע"ע בג"ץ הבנות הספרדיות בעמנואל). הוא להבדיל מאהרון ברק לא ידע שצריך גם לדעת לבחור את שדות הקרב שלך.
הסבר אחר 585935
אני לא חושב שזה בדיוק הסיפור. בבג"ץ עמנואל הוא לא היה הפוסק היחיד (עדנה ארבל וחנן מלצר* הסכימו איתו לגמרי, ומלצר עוד הכניס שם מוקש שבעתיד מן הסתם נראה ממנו שמחה וצהלה, בדמות הרמיזה שאולי אין זכות על לחופש דת בישראל להבדיל מארה"ב), והמגמה שם הייתה של ביהמ"ש להכתיב אידיאולוגיה (צודקת, אבל לא זה העניין).

*שגם לו יש זיהוי פוליטי: הוא היה פעיל בד"ש, 'שינוי' ובמפלגת העבודה.
הסבר אחר 585939
נעים לראות תגובה הגיונית, לשם שינוי.

אני חושש שגם כאן, הסוגיה המשפטית עצמה היא פחות מחצי מן הסיפור. מדובר במוסדות לימוד שנתמכים על ידי המדינה, ושהממשלה משכה את ידיה מן החובה לדאוג לקריטריונים בסיסיים - הן בשאלת קבלת תלמידים למוסדות אלו, והן בשאלת לימודי החובה בהם. יש כאן ואקום שלטוני, שאליו נגרר בית המשפט העליון שלא בטובתו. וכפי שנאמר על ידי הורי התלמידים, בית המשפט יכול לפסוק כראות עיניו, ועוד נראה אם לרשויות האחרות יהיה האומץ (או הרצון) לאכוף את הפסיקות שלו.
הסבר אחר 585989
אדמונד לוי היה ראש ההרכב והוא כתב את פסה"ד. מה היו מניעיהם של ארבל ומלצר, נוכל רק לנחש.
לפני תגובתך, חשבתי שפסק בג"ץ עמנואל היה מעשה איוולת משום שהיתה אלטרנטיבה שנראית לי נבונה יותר: בג"ץ יכל להורות למדינה להקפיד שאף פרוטה מכספי הציבור לא תגיע לתקציב של ביה"ס הנ"ל. פסיקה כזו, אילו בוצעה ע"י הממשלה היתה מחסלת את ביה"ס הזה בלי להסתבך במחזה המוסר המוטרף עם ציבור האוילים השולחים את ילדיהם לחינוך הזה. (בפועל זה בדיוק מה שקרה, פסה"ד של בג"ץ הושם לבדיחה והממשלה קברה את הסיפור תחת השטיח של "מוסד פטור").
אם שמים במרכז הדיון את מה שהעלית, הכתבת האידיאולוגיה, נראה לי כי העניין כאן הוא שה"אקטיביזם" בפועל של א. לוי, גרוע עוד יותר מן האקטיביזם התאורטי של א. ברק. א. ברק לכל הפחות היה מודע לבעייתיות של ה"אקטיביזם השיפוטי" ולעניין ההתנגשות הרשויות כאן. הוא בחר בעמדתו ע"פ סדר עדיפויות שאנו יכולים לחלוק עליו. א. לוי דומה שכלל אינו מודע לבעייתיות הזו ואין לו שום הסתייגות או זהירות ממעורבות בכל עניין שהוא. כאשר ההרכב של בג"ץ עמנואל כשל בהבנת מגבלות כוחו, הוא נענש פעמיים. פעם אחת כאשר סמכותו ותוקפו נפגעו ופעם שנייה כאשר מחל בעצמו על כבודו.
לא רק שבג"ץ כשל בהטלת גזירה שלא היה בכוחו לכפותה, אלא שבלי משים הוא גם נתן הכשר לאידיאולוגיה של החינוך העצמאי, כאילו הבעיה היחידה איתה היא עניין אפליית הספרדים. אם בג"ץ רוצה לתת הכשר, ואפילו רק מתוך מחדל, לאידיאולוגיה המחנכת לביזוי ביה"מ העליון, הוראותיו ופסיקותיו, יבושם לו. עודף חכמה אין כאן.
א. ברק אולי נאלץ לחיות עם האנומליה של ציבורים אנטי-ממלכתיים. חוששני שכבוד השופט לוי, יתקשה אפילו לראות מה כאן הבעיה.
הסבר אחר 586014
קודם כל, אני רואה שגישתך לאדמונד לוי השתנתה מאוד בשנה ומשהו האחרונות.
תגובה 546504
מעבר לזאת, פירטתי בעבר באריכות את מה שנראה לי בפס"ד עמנואל; מלצר וארבל כתבו גם הם, אז לא צריך לנחש יותר מאשר לוי:
תגובה 545947
אבל כן: בג"ץ ניסה בכוח להכריע מחלוקת, תוך כדי חריגות מן הנהוג, כדי להגיע לתוצאה טובה (מניעת אפליה) בין אם במקרה זה ההתערבות נכונה ומוצדקת ובין אם לא.
הסבר אחר 586063
סבכת אותי כהוגן.
א. למה ללכת כל כך אחורה. בתגובה קודמת כאן שיבחתי את השופט לוי. וזו דעתי: אני מתנגד ל"אקטיביזם השיפוטי" מבית מדרשו של א. ברק. לא כל שכן, אני מתנגד לאקטיביזם האבסולוטי של השופט לוי. יחד עם זאת אני רואה בשופט א. לוי המחמיר והקפדן, שופט שטרם הרבה לסמכותו המוסרית ולאמון הציבור בביה"מ העליון (גם אם איני אוהב את כל פסיקותיו).
ב. ה"אקטיביזם השיפוט" הוא לא רק תאוריה ואידיאולוגיה אלא גם גילדה משפטית וחוג חברתי, לכן היה יסוד לכך שלא הכלילו את א. לוי בקליקה הזו.
ג. בתגובה שהבאת, אכן טעיתי. לא כל כך בעניין האקטיביזם, אלא יותר בכך שהטלתי דופי ביושרת השופט. בינתיים התברר לי שפסיקותיו של א. לוי מגוונות למדי וצריך לראותן כראיות ליושרתו ולהתמדתו בדעותיו ולאו דוקא כראיה להטיותיו הפוליטיות.
ד. פעם היה נהוג ששופטי ההרכב היו מוסיפים מתחת לפסה"ד של נשיא ההרכב את המשפט "אני מסכים". בבג"ץ הזה יש רק חתימות ואי אפשר לדעת מי כתב ומי הסכים. יתכן שארבל ומלצר הסבירו במקום אחר, אבל את פסה"ד כתב אדמונד לוי. יתכן שהאחרים הסכימו עם ההחלטה אך לא עם נימוקיה או משהו בדומה, אבל לא ראו צורך להרבות בפטפטת משפטית בשל כך, ועל כך אני משבח אותם.
הסבר אחר 586067
ייתכן שאתה מדבר על אחד מהבג''צים בסדרה ואני מדבר על אחר. בזה הסופי, כאמור, למיטב זכרוני יש למלצר תוספות והרחבות משלו.
הסבר אחר 586357
יכול להיות שהנימוקים פורסמו בנפרד.
הסבר אחר 588758
ברשותך אבקש לשנות/לעדכן את דעתי על השופט אדמונד לוי עוד פעם אחת (בעקבות קריאה חוזרת בספרה של נעמי לויצקי/העליונים).

א. באוירת הימים הללו יש לציין שהשופט אדמונד לוי היה מינוי עדתי פאר-אקסלנס. שום קריטריון אחר מלבד הקריטריון של אפלייה מתקנת לא יכל להצדיק את בחירתו לעליון. גם ההערה שלך, כמדומני, בנוגע להטיות הפוליטיות של שופטים אחרים, אינה מוצדקת. במקרה של השופט לוי, בנוסף על עברו כפעיל מפלגתי לא פאסיבי, הבעיה העיקרית איתו נעוצה בעובדה שהשופט לוי כלל לא ראה את הבעייתיות שבעירוב השקפות פוליטיות עם פסיקה משפטית. כמה מפסה"ד שלו היו פמפלטים פוליטיים שהציגו את עמדתו הפוליטית של הכותב ולא היה להם דבר עם שלטון החוק ועבודת המערכת המשפטית. מי שירצה יוכל לומר, שהשופט לוי פשוט לא היה חכם/צבוע מספיק כדי להיטיב להסתיר מה שקיים אצל כל השופטים האחרים. אני איני יכול להסתפק בקביעה זו. ע"פ הבנתי, השופט לוי כלל לא השכיל להבין שמצופה ממנו לקיים הפרדה, ולו לכאורה בלבד, בין דעותיו הפוליטיות לבין עבודתו ובפרט פסיקתו המשפטית. (חוסר הבנה זה התבטא גם בתחומים אחרים, כמו הפרדה בין השקפה דתית אישית לבין טווח הפעולה שיש לשלטון החוק ובכלל בתחום זה. ואני מכוון לפסה"ד של "בית-יעקב" בעמנואל. העובדה ששופטי ההרכב שלו לא הגיעו למסקנות שונות משלו, אינה נוגעת לאחריותו כנשיא ההרכב לפסה"ד השגוי הזה).

ב. דוקא לאור האמור בפסקה הקודמת, ברצוני להדגיש שאיני חוזר בי מן ה"ציון סופי" הטוב שנתתי לו. עמידתו המשפטית המחמירה מול עבריינים "מיוחסים" שחסו בצילן של סוללות משפטנים "בכירים" ונחישותו להעניש גם עבריינים מן העילית השלטונית והעסקית בהתיחס לערכי ההגינות והיושר המקובלים ולאו דוקא ע"פ דקדוקי לשון החוקים, הם המורשת של השופט לוי ותרומתו לשלטון החוק. העובדה שהשופט לוי לא נרתע מלהחמיר גם עם עבריינים שלא מן השורות האחרונות של החברה הישראלית, תרמה למעמדו של ביה"מ העליון בציבור לא פחות ולדעתי גם יותר מאשר המורשת האקדמית של האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק.

ג. אני רואה בסתירה לכאורה הזו, ראשית חיזוק לאלו המצדדים באפלייה מתקנת, ושנית חיזוק לעמדתי הישנה, בדבר העדיפות שיש ליחס לשמירה על הסדר החברתי ועל שלטון החוק בעיקר במובן הפלילי, על פני הנסיון לעצב את החוקים והחוקה ואת פני החברה בכלל דרך ספרי החוק והמשפט. לא ברור מה עושה את השופטים מוכשרים יותר מן הפוליטיקאים הנבחרים, לעצב את פני החברה הישראלית. בן גוריון לא העניק חוקה למדינת המהגרים שלו, לא משום שלא רצה או לא הבין את חשיבותה. הוא לא עשה זאת משום שלא הצליח. לא ברור מדוע חשבו אהרון ברק וחוגו שהם יצליחו לכפות על החברה משהו שכוחות חזקים מאד כפי הנראה מתנגדים לו ואפילו בנסיבות המיטביות. בנסיבות הריאליות, בחברה הנתונה באוירה של רפיון אכיפת החוק, הפקרות במרחב בטחון הפרט והציבור, "כל דאלים גבר" וכיום אפילו של חוצפה ועזות מצח מול כל סוג של כבוד לרשויות, הנסיון הזה הוא לא סתם מתמיה, הוא מפוקפק ממש.

ד. כדי לחסוך ויכוח מיותר, אציין שאיני מצדד בהפיכת ביה"מ לחותמת גומי ו"שוטר" של המחוקק. אני מכיר בתפקידו של ביה"ש בעיצוב פני החוק, דרך הפרשנות שהוא נותן להם בעיקר במהלך ובאופן אכיפתם. אני פשוט סבור שהנסיון ה"ברקי" להפוך לשופט-על ומחוקק-על במקום לתפקד כחלק מן ממה שקרוי הממסד השלטוני המחוקק ואוכף את הסדר החברתי היה שגוי וגם מזיק מאד.
הסבר אחר 585554
הפתיל הנכון הוא דווקא הדיון על הניוטרינואים וכיוון ציר הזמן

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים