 |
|
 |
||
|
||||
 |
כיצד הפסיכולוגיה, או השיח הפסיכולוגי, מחזקים - לשיטתה - את המבנים החברתיים הקפיטליסטיים הנוכחיים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיונות שלה היו תקועים אצלי כבר הרבה שנים. מה שקרוי "השיח הפסיכולוגי" הוא גם במובן הרחב יותר; ריבוי ה"מאמנים" למיניהם, עמותות לחיפיש אושר פנימי (שרי אריסון) וכד'. אף אחד אינו פועל לשינוי חברתי אלא ממקד את הכל בשינוי האישי- הפנימי. זה היה בשבילי די שקוף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שאמר את זה יפה, והרבה לפניה, אסף ענברי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא חש בהתקפות החוזרות ונשנות שלה עניין פסיכולוגי אישי מאוד נגד הפסיכולוגיה. והראייה בשחור לבן של _או_ התמקדות בחיצוני ובחברה בלבד _או_ התמקדות באישי ובפנימי נשמעת לי רדודה ומתעלמת ממרוכבות המציאות. כמובן שזה יותר קל להיות בינאריים בבואנו לנסח "תיזה"1 חברתית/פסיכולוגית, ואז להביא את כל הראיות החד-צדדיות. המאה הקודמת היתה רוויה בשלל מהפכות חברתיות ורעיוניות, ולא בטוח שהאושר או שביעות הרצון הממוצעות עלו. אז מותר גם להתעסק בפן הפנימי, מבלי להזניח את החיצוני. 1 שלא לומר היפותיזה, רק שאני לא בטוח שבכלים שהיא משתמשת בהם ניתן להוכיח או להפריך אחת שכזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אווה אילוז האירה את המחיר שמשלמים על ההתמקדות ביחיד ובבעיותיו או באושרו. זה לדעתה בא על חשבון פעילות לשינוי חברתי. היא לא הציעה כמדומני לבטל את הפסיכולוג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לבקר חופשי. למדתי אצלה פעם, וגם קראתי את הספר מאיר העיניים שלה על הקשר בין קפיטליזם לרומנטיקה, אבל אני רחוקה מלהיות חסידה של גישתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו כללי יותר מציק לי במאמריה של פרופ' אילוז. באחד המוספים של שבת היא כתבה על פרשת דרייפוס. לצד תיאור עשיר מאד של פרטים היסטוריים מן הפרשה, כל הפרשנויות שלה היו טריביאליות או שוליות. יש בה משהו שקשה להסביר, המונע ממנה להתעמת עם דעות מנוגדות ולחדד ולהציג את עמדותיה באופן ברור ובהיר. זו יכולה להיות אנינות דעת אקדמית או מה שגרוע יותר, פרובנציאליות פרנקופילית נוסח CHEZ NOUS A PARIS (שה נו א פרי) (אם לשאול את הביטוי ממאיר שלו). היא כתבה שם שהלואי שפרשת דרייפוס היתה יכולה להתחולל בישראל היום. היא איבחנה נכון, מה שחמק מתודעתם של הרצל ושאר האדונים היהודים המזועזעים, את העובדה שמחצית החברה הצרפתית יצאה להגנתו של קצין יהודי אלמוני. זו אולי אמירה עצובה על המצב הנכחי של החברה הישראלית, אבל אולי גם שבח מופרז מאד לחברה הצרפתית. אילוז מתרשמת מאד מן העובדה שאפילו אנטישמים (כמו קצין המודיעין הצרפתי פיקאר) יצאו להגנת האמת על אף שהמדובר היה ביהודי. לדעתי היא מפריזה הן באנטישמיות שלו (אולי לא חבב ולא העריך יהודים, אך לא היה פעיל אנטישמי מכל סוג שהוא) וגם ביושרה שנדרשה ממנו לשם כך (אחר הכל היה מדובר בחשיפת מרגל גרמני מסוכן). מצד שני היו גם צרפתים שלא היו אנטישמים כלל ושמחו לאידו של דרייפוס וראו בו יהודי חצר המשרת את הממסד הצבאי-לאומני של צרפת. אילוז גם אינה נותנת את המשקל הנכון לכך שהמאבק בין הדרייפוסרים לאנטי-דרייפוסרים היה רק בחלקו הקטן מאבק נגד האנטישמיות. בעיקר היה זה מאבק בין הסוציאליסטית והליברלים לבין לבין הגוש הדתי-לאומני. רוב הדרייפוסרים ראו במאבק זה הזדמנות לנגח את הממסד הצבאי הצרפתי השמרני והריאקציוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והשם "נאפסו" נשמט, משום מה, מהכתבה שלה (למרות ששם הסדר היה קצת הפוך: קודם נחשפה ערוותו של הממסד הבטחוני ברבים בפרשת השב"כ ורק כתוצאה מזה נחשפה גם חפותו של נאפסו) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משום מה נעלמה התגובה שכתבתי אתמול כולל האיזכור לעשור שחלף מאז תגובה 105880 אז אכתוב שנית: לא קראתי את מאמרה של אווה אילוז בנושא אבל אם היא טוענת שמחצית החברה הצרפתית יצאה להגנתו של דרייפוס היא טועה. הדרייפוסרים היו מיעוט ניכר אך איכותי בקרב החברה הצרפתית, דבר המזכיר את הפעילים נגד הכיבוש בחברה הישראלית של ימינו. זהו אחד הדברים המקבילים לישראל של ימינו ופרשת דרייפוס היא הרבה יותר מסצינה אנטישמית שהשפיעה על הציונות. הפרשה היא אכן מאבק בין הכוחות המודרנים והמתקדמים בחברה הצרפתית לבין הריאקציונרים והשוביניסטים (במובנים הצרפתי והאנגלי של המילה) שבה. פיקאר לא היה אנטישמי פעיל אבל כמו עמיתיו לקצונה הוא היה ספוג ברגשות אנטישמים ולא חיבב כלל וכלל את דרייפוס. דווקא על הרקע הזה בולטים ישרותו והגינותו לעומת עמיתיו שסירבו להודות בטעותם וסיבכו את הפרשה יותר ויותר על חשבון סבלותיו של אדם חף מפשע ופני החברה הצרפתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח ששנינו איננו היסטוריונים מקצועיים ולכן ממילא שנינו לא נצליח להביא הוכחות חותכות בדבר משקלם הציבורי של הדרייפוסרים. אני חושב שאתה פשוט עושה אסוציאציה מופרזת בין העובדות למה שהיית רוצה שהן יהיו ודוקא במקום שהמצב אז והמצב כאן ועכשיו דומים ביותר. הזכרון התרבותי של פרשת דרייפוס אינו תומך בגרסתך. הקריקטורה הידועה המתארת משפחה צרפתית המסבה לשולחן תחת הכיתוב "אסור לדבר על דרייפוס", כאשר חלקה השני של הקריקטורה מתאר את אותה משפחה חבולה ופצועה כלאחר מהומה, תחת הכיתוב "הם בכל זאת דברו על דרייפוס", רומזת שלא היה מדובר בויכוח בין מיעוט שמאלני רדיקלי לבין ממסד צבאי-דתי-לאומי שנתמך ע"י ההמון הלא-משכיל כפי שטענת, אלא היה מדובר במחלוקת עומק שחצתה את החברה הצרפתית וחצתה קהילות ומשפחות. וכאן צריך להזכיר עוד שני מרכיבים. ראשית התגובות לפרשה בכל רחבי אירופה שנבעו בחלקן משמחה לאיד אך גם מתוך האופי הבינלאומי של התנועה הליברלית. ושנית, הפרשה התמשכה כל כך ופתרונה היה מסורבל כל כך דוקא בגלל שנפתרה ע"י ממשלת קואליציה ימין-שמאל שנסתה להתיר את הפלונטר מבלי לפרק את המוסדות המרכזיים של הימין וצרפת בכלל (הצבא והכנסייה). בדומה לכך המצב בישראל כלל אינו מצב של עימות בין מיעוט שמאלי רדיקלי משכיל לבין המון נבער מדעת המוסת ע"י מסיתים פופוליסטים שיצאו מן הדעת. הטרגדיה של הסיפור הישראלי מתרחשת במקום אחר לגמרי. יש ציבור המורכב משכבות רבות שגם המצומצמת בהן גדולה בהרבה מאותו שמאל רדיקלי אשר טעה לכל אורך הדרך ברעיונותיו. הציבור הזה היה ועודנו מוכן לפשרות טריטוריאליות בדרך להסדרים פוליטיים ואינו שותף לתפיסת העולם העכו"מית של המתנחלים הרואים בקבר יוסף ובמערת המכפלה את ראש הפינה של תחיית ישראל (ויעידו אותם עשרות המנדטים המשוטטים בשממות הפוליטיות של קדימה, יאיר לפיד ומפלגת העבודה). הציבור הזה, לרוע המזל, נתון היום בידיו של מיעוט פוליטי לאומני נחוש ודורסני הנאמן לדרכו של שמשון הגיבור ""זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, מִפְּלִשְׁתִּים, ... תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים. ...וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו". שאלה שעדיין לא נשאלה בשמאל הישראלי, היא מה חלקו של השמאל הקיצוני בדרכו המתחטאת והמתשפטפטת בהרחקתו של השמאל הישראלי ממרכז המפה הפוליטית בישראל. האם השמאל הקיצון היה נאמן לדרכו יותר מאשר מחנה השמאל בכלל? האם הדרך שעשו אנשי השמאל הקיצון משלילת מפעל ההתיישבות להתדיינות משפטית בדבר עבירות על החוק הישראלי (שעצם החלתו בשטחים יו"ש היא הבעיה האמיתית) קצרה יותר מן הדרך של כלל השמאל אשר עד היום דבק בדרך החלוקה גם כאשר הנסיבות אולי הופכות אותו לבלתי ישים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרשת דרייפוס אכן פילגה את החברה הצרפתית אבל צריך לזכור שמי שעמד לצידו של דרייפוס היו ה''חשודים הרגילים'' - אינטלקטואלים (וגם מדענים, מהנדסים ורופאים), אמנים (מהפלגים האוונגרדיסטים יותר ולא מהזרמים המרכזיים) וקבוצות פוליטיות ''רדיקליות'' כסוציליסטים, אנרכיסטים ופמיניסטיות. הבורגני הממוצע וה''מתון'' היה אנטי-דרייפוסאר בנטייתו וראה בשמירתו באי השדים את טובת המדינה גם אם מדובר בטעות או בעוול. את הגישה הזאת אנחנו מכירים גם ממחוזותינו. ה''מנדטים המשוטטים'' של העבודה, קדימה ו(רחמנא ליצלן) יאיר לפיד אינם מהווים אלטרנטיבה אמיתית לדרך הימנית (מלבד אולמרט ולבני שמתבטאים באופן שאינו שונה מיוזמי הסכם ז'נבה). אלטרנטיבה כזאת היא דרך השמאל ה''רדיקלית'' שבגלל מיסמוסה הגענו למצב ביניים ללא מוצא נראה לעין ולא בגלל הדרך עצמה. למופז הפתאטי, שלי יחימוביץ' חובבת המתנחלים ויאיר לפיד השטחי אין דרך אלטרנטיבית לזו של ביברמן או של מרצ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה פשוט לא נכון. לא חסרו אינטלקטואלים גם בקרב האנטישמים ממש. למעשה כל מובילי האנטישמיות בצרפת היו אינטלקטואלים וסופרים (שארל מוראס, מוריס בארס, דרומון למשל), והעיתונות הדרייפוסרית היתה במיעוט. רוב העיתונים היו אנטי דרייפוסרים כולל היהודים שבהם. שופן למשל היה אנטי-דרייפוסר ממניעים אנטישמיים. מה שטענת לגבי מעמד הביניים הוא מופרך. כאשר אומרים שהחברה הצרפתית נחצתה לשניים, מדברים על מעמד הביניים. מגדלי החזירים בפרובנס לא קוראים עיתונים ובטח לא מעניין אותם מה יש לאמיל זולא להגיד על הזיכוי של אסתרהאזי (גם האריסטוקרטיה נחצה והיו שם הרבה דרייפוסרים). הזכרת האנרכיסטים והפמיניסטיות היא פשוט אנכרוניזם. נשים קבלו זכות בחירה בצרפת ב-1944, כך שפרשת דרייפוס היתה הפחות חשובה בדאגותיהן והמקבילה הצרפתית לאנרכיזם-סוציאליסטי היו אנטי-דרייפוסרים מסוג ארסי במיוחד וראו בדרייפוס בורגני גרמני (אלזסי) ומשרת נרצע של הממסד הריאקציונרי הצרפתי (מה שדי נכון). הם ראו את הפרשה מנקודת המבט של "כמה שיותר רע, יותר טוב". מאחר שהם ראו במערכת המשפט הצרפתית זרוע עיקרית של הריאקציה, הם ראו בגלותו של דרייפוס באי השדים מקרה מצער והיו שמחים אם היו מוציאים אותו להורג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"העיתונות הדרייפוסרית היתה במיעוט" - נכון מאוד. מצב העיתונות הוא מראה גם לדעת הקהל. רק כ10% מהעיתונים היו פרו-דרייפוסארים בעוד היתר היו נגד וכל העיתונים הללו היו מרוכזים באזור פאריז. (זו היתה ה"בועה התלאביבית" שלהם.) סביר מאוד להניח שזה היה המצב גם בקרב האוכלוסיה הצרפתית. נכון שגם בצד האנטי-דרייפוסארי היו אינטלקטואלים אבל המושג הומצא בפרשה זו כדי לתאר את אנשי הרוח שעמדו לצידו של דרייפוס (ורק בזכותם הוא הושב מאי השדים וגם זוכה מאוחר יותר). גם מתנגדיהם השתמשו במושג הזה כדי לתאר אך ורק אותם. לא כל המחנה השמאלי היה אנטי-דרייפוסארי. בתחילה אכן הוא ראה בפרשה בעייה פנימית של הבורגנות אבל ככל שהלכה והתפתחה הפרשה, יותר ויותר סוציליסטים ואנרכיסטים תמכו בדרייפוס מתוך הבנה שהענין נוגע גם להם. ז'אן ז'ורס הוא המפורסם שבהם. ראוי לציין שפרקליטו של זולא, פרדינאן לאבורי, היה פרקליטו של אנרכיסט מפורסם לפני כן. מאבק לזכויות נשים היה כבר בתקופת הפרשה ואחד מכתבי העת הפמיניסטים עמד בעקביות לצד דרייפוס כך שעורכת כתב העת שעמדה בראש התנועה הותקפה ע"י מתנגדי דרייפוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק נתקן שנינו שכמעט כל השמאל (כלומר הסוציאליסטים) היה דרייפוסארי. שונאי דרייפוס בשמאל היו קיצונים בודדים ששנאתם לממסד העבירה אותם על דעתם. זו בעצם היתה הנקודה שאווה אילוז טשטשה במאמר המקורי: תחת הדגל של הדרייפוסאריות ניהלה בעצם הברית של הליברלים והסוציאליסטים את המאבק במחנה הלאומי-דתי הריאקציונרי. הדגל הזה נבחר משום שהזיופים, עיוות האמת ועדויות השקר שנחשפו במהלך הפרשה הזו היו כאלו שגם אנשים מן המחנה הלאומי שהיו בעלי מינימום של יושרה לא יכלו להתנגד. באשר ל"אינטלקטואלים ... אנשי הרוח שעמדו לצידו של דרייפוס (ורק בזכותם הוא הושב מאי השדים וגם זוכה מאוחר יותר)" - זה די דומה לטענות השמאל היום. יש כאן שיעור למי שמצפה שהאינטלקטואלים ו/או בתי המשפט יצילו את החברה הישראלית מעצמה". מה שהצליח לפרק את המוקש הדרייפוסי היה עלייתם לשלטון של מדינאים מתונים (רפובליקאים) כמו הנשיא אמיל לובה וראש הממשלה ואלדק-רוסו שבראש קואליציה של סוציאליסטים ושמרנים נתנו לדרייפוס חנינה אחרי שהורשע בפעם השנייה ע"י ביה"מ הצבאי ברן (מה שהביא להערה הסארקאסטית של ז'ורז' קלמנסו שהיחס בין משפט צבאי למשפט צדק דומה ליחס שבין מארש צבאי למוסיקה קלאסית). הזיכוי הסופי של דרייפוס הגיע רק בזכות העקשנות של אחיו מתייה אחרי שכל צרפת כבר התייאשה מן הפרשה חסרת המוצא הזו. נכון שזעקת האינטלקטואלים והליברלים היא שלא אפשרה את קבורת הפרשה בתא הכלא של דרייפוס בגויאנה הצרפתית, אבל רק השינויים הפוליטיים הם שאפשרו את החזרתו וזיכויו של דרייפוס. תרומתה של המערכת המשפטית עד כמה שאני זוכר היתה זניחה אם לא שלילית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה בכל האבחנות שלך. נתחיל מההתחלה: נכון שמתייה דרייפוס היה הראשון וכמעט היחיד שניסה להביא לזיכוי אחיו בראשיתה של הפרשה אבל הפרשה צברה תאוצה בזכות הצטרפותם של אישים שונים, בעיקר אינטלקטואלים (שלפחות חלקם שילמו מחיר אישי על כך). בזכות בית המשפט העליון (וזהות השופטים שישבו בו) דרייפוס היה יכול לחזור מאי השדים וממשלת וולדאק-רוסו קמה רק לקראת סוף הפרשה והיא אכן חתרה לפשרה בין הצדדים ולכן דרייפוס לא זוכה אלא רק קיבל חנינה. רק לאחר כמה שנים, באוירה פוליטית וציבורית אחרת, דרייפוס היה יכול לקבל חנינה מלאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרייפוס נשפט ב-1984. החנינה מידי הנשיא אמיל לובה (בזמן ממשלת וולדאק-רוסו) היתה ב-1899 והוא קבל חנינה ב-1906. דרייפוס לא זוכה אלא רק קיבל חנינה משום שביה"מ הצבאי ברן (1899) הרשיע אותו בפעם השנייה, הפעם בנסיבות מקלות. הממשלה (שהיתה מעין ממשלת פיוס לאומי) והנשיא, נתנו לדרייפוס חנינה כדי להרגיע את הרוחות. מי שבעצם הפיח את הרוח במפרשי התנועה הדרייפוסרית היה הפוליטיקאי ז'אן זורס ראש המפלגה הסוציאליסטית ומי שהכניס את אמיל זולא לפרשה היה ז'ורז' קלמנסו (רוה"מ לעתיד של צרפת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מלמד אותי על פרשת דרייפוס? תבדוק בויקיפדיה: "בתאריך 8 באוגוסט 1899 נערך משפטו החוזר של דרייפוס בעיר רן. דרייפוס, שמצבו הפיזי והנפשי היה קשה לנוכח תנאי מאסרו הקשים, נמצא אשם שנית ברוב של חמישה שופטים כנגד שניים ונידון ל-10 שנות מאסר בלבד בשל "נסיבות מקילות". 10 ימים לאחר מכן, קיבל חנינה מהנשיא אמיל לובה ושוחרר ממאסר. הידיעה על תוצאות המשפט גרמו לגינוייה הפומבי של צרפת על ידי הקהילה הבינלאומית שהאמינה בחפותו של דרייפוס. מאבקו הפרטי של דרייפוס נמשך בעזרתם של מתייה דרייפוס וז'ורס. ב-1904 הוגש ערעור על פסק הדין, נערכה חקירה חדשה, וב-1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה. שמו טוהר והוא הוחזר לצבא בדרגת רב סרן שהיה מגיע אליה במסלול שירותו הרגיל. בנוסף זכה לאות לגיון הכבוד. פיקאר זכה אף הוא להוקרה על מאבקו למען הצדק והועלה לדרגת גנרל." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד משהו שכחתי. "פיקאר [...] לא חיבב כלל וכלל את דרייפוס. דווקא על הרקע הזה בולטים ישרותו והגינותו לעומת עמיתיו שסירבו להודות בטעותם וסיבכו את הפרשה יותר ויותר על חשבון סבלותיו של אדם חף מפשע ופני החברה הצרפתית." -להבדיל מהללו פיקאר לא היה מעורב בזיוף המסמך המפליל או בחיפוי על הזיוף, כך שמצבו אינו בר השוואה עם מצבם. לא ישרותו והגינותו של פיקאר הם שייחדו אותו. היה זה אומץ ליבו, שכן הוא שילם מחיר אישי כבד מאוד על חשיפת האמת. מכל מקום אני חושב שמניעיו במפתיע לא היו שונים בהרבה ממניעיהם של עמיתיו הזייפנים והמחפים: הגנה על מעמדו וכבודו של הצבא הצרפתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שטובת הצבא הצרפתי עמדה לנגד עיניו של פיקאר אבל להשוות אותו למתנגדיו הזייפנים ומעלילי העלילות זה שקר. פיקאר אכן שילם מחיר אישי כבד על חשיפת האמת ואם נעמיד אותו בשורה אחת עם אנרי, מרסייר ופאטי דה קלאם בטענה שגישתם היתה לגיטימית ביחס למטרתם נידרדר לצביעות בלבניסטית. וגם כאן יש הקבלה למחוזותינו - ראה דיון 502 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה מהי תפיסתם לגבי הכבוד או האי כבוד של הצבא הצרפתי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |