בתשובה לארז לנדוור, 19/02/16 13:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. נכון. (למרות שתשע נשמות הראה לך את הסתירה בין התדמית הרומנטית שיש לך בראש למציאות) 2. נכון גדול. 3. לא נכון. יש מצבים של כשל שוק שבהם יש הצדקה להתערבות ממשלתית. אחד מהם הוא Free rider problem [Wikipedia] שמצדיק את מימון החינוך, הבריאות, התשתיות והרווחה על ידי גבית מס מנדטורית. זה לא מתקיים כשמדובר בסרט או בתיאטרון, ואין שום מניעה שהצרכנים בפועל יתגמלו את האומנים על ידי קניה של המוצר כמו כל מוצר אחר. במילים אחרות - אתה רוצה תחנות רדיו איכותיות? פשוט שלם על זה. אם תחנת רדיו אחרת היא לא לטעמך אז פשוט אל תאזין לה ובעקיפין לא תממן אותה. זוהי הדמוקרטיה האולטימטיבית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
וכדאי לזכור שישנם מצבים שציבור מחליט שהוא רוצה שירות שאינו קיים בסל הממשלתי מקים ומממן אותו יש מאין או לפחות מממן אותו. אחד הכלים המועילים והיפים שהביא איתו האינטרנט הדמוקרטי הוא מימון ההמון 1. רוצים גילה אלמגור, אחינועם ניני וסרטי נאכבה? תפדלו. נראה עד כמה אתם באמת רוצים. 1 לא הכי דמוקרטי כי גוגל ו- NSA אבל נניח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המימון אינה נעשה עבור היצירה ספציפית אלא לתשתית התרבותית המאפשרת את הפצתו. בכך הוא זהה למימון כל הדברים האחרים הנתמכים בידי המדינה וגם נותן מקום ליצירה לעמוד על רגליה או ליפול בהתאם לדעת הקהל. ללא תשתית כזאת, יווצר רק הזבל השגרתי והחד-גוני ביותר ולא תהיה תרבות אמיתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שההגדרות שלך של "זבל שגרתי" לעומת "תרבות אמיתית" הפוכות מאשר הגדרות רוב הציבור בישראל. תתעורר ותריח את הקפה: אתם מיעוט קטן, והולך וקטן. די במימון שהמדינה מעניקה לתשתית התרבותית (אולמות תיאטרון, חינוך לתרבות בבתי"ס, פקולטות לאמנות באוניברסיטאות וכו'), לא צריך לממן גם את האמנים עצמם (ודאי לא אלה שיוצאים נגדה) וצריך לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טוען אותו הדבר גם אם נחליף "תרבות" ב "ספורט"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הספורט הוא חלק מהתרבות והיצירות התרבותיות (אומנויות הבמה) ברוב המכריע של המקרים הם אינטרטיינמנט או שטות פוליטית שנלעסה עשרות פעמים שלא באמת תורמות לציבור ''תרבותיות''. התשובה היא כן. ספורט צריך להיות ממומן באותה מידה כמו תרבות ומועדוני ספורט אמורים להתקיים מאהבת ההמון ולא מהנחתה פוליטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כל הקטע של לממן ספורטאים שמתאמנים לאולימפיאדה מיותר? לסגור את היחידה לספורט הישגי ושיחפשו לעצמם ספונסורים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, גם ארה"ב מממנת ספורטאים אולימפיים. ומה עם ספורט עממי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך להיות טהרן,מדברים על עיקרון,אם יממנו 30 אתלטים זה זניח ולא רלוונטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארה''ב עושה הרבה שטויות. אם כבר, באמת נראה לי סביר יותר לתמוך בספורט עממי מאשר בספורט תחרותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם להיות עקבי, אז לדעתך טוב שהמדינה תממן חוגי תאטרון במתנ"סים אבל לא את "הבימה". ומה עם ספריות ציבוריות? אם אתה מצפה שהסופרים יפרנסו את עצמם בלי תמיכה מהמדינה אין לך זכות מוסרית להשאיל את הספרים שלהם ולחמוס את עמלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיפות למתנ"סים מכל מיני "הבימה". בגלל ההלימה בין ביטוי רצון הציבור לתיקצוב, בזכות שיעור החשיפה לאומנות פר שקל, הפעילויות הנלוות לנוער וילדים והמעורבות הקהילתית ביצירה. הבוס של מנהל את המתנ"ס עומד לבחירות. במתנ"ס של בני ברק לא יעלו מופעי עירום כפי שבקיבוצים לא יקיימו ערב חזרה בתשובה. ביטוי הרצון הקהילתי בתקציב הוא חלק ממהות הדמוקרטיה כפי שאני מבין אותה. הדוגמא של ספריות פחות רלוונטית לדעתי. נשווה למימון של ז'אנרים וזרמים מסויימים בספרות ושירה. נניח שיממנו רק שירה מודרנית או רק ספרות מסעות. אם רוב היצירה הספרותית שנמכרת היא בגדר אינטרנטיינמנט 1 מדוע להעדיף ז'אנר מסויים על פני האחר? לגבי אותה זכות מוסרית, זה הפוך. סופרים שכותבים בשפה שולית, בדמוקרטיה מאויימת וקטנה שרוצים להתפרנס מיצירתם חייבים להתייחס בהלימה לעמדות הבסיסיות והמשותפות לציבור. מכאן שהצורך המסחרי באופן טבעי עומד בבסיס הקשר שבין האומן לציבור. אם הציבור מטומטם, חושב אחרת או לא מבין את החשיבות שבביקורת\ השמצה כנגדו- זבש"ו של האומן. אם כבודו רוצה שיכתוב ביקורת על ציבורים אחרים או נושאים שלא יזכו לכתף קרה. כשיוצר פוזל לשווקים בחו"ל דרך מימון ציבורי ומציג "את הציבור המממן" באומנות שלא היתה מתקיימת כלכלית לולא אותו ציבור הוא זה שמצפצף על חובתו המוסרית. זכות הציבור להראות לאותו אמן שעבורו אין מימון מוסרית בהחלט. אין שום הגבלת חופש ביטוי או יצירה ואם המסר בוער בעצמותיו שיפעל בזירה המסחרית. לא מכספי הציבור. 1 אין תחליף בעברית שמתאר בידור כתחליף תעסוקה בשעות הפנאי להמונים. אני לא נכנס לדיון מהי אומנות אלא מתייחס לפן הצרכני של האומנות הפופולרית והתרבות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> הצורך המסחרי באופן טבעי עומד בבסיס הקשר שבין האומן לציבור. ?? אתה מתכוון לזה שיוצר אמנות? אני חושב שזה הפוך. לדחף היצירה של האמן אין שום שאיפות מסחריות, ומי שבבסיס הקשר שלו עם הציבור עומד מסחר אינו יכול להקרא אמן. שאל את ון גוך. היה כאן פתיל פעם שהזכיר את האמנים שהחזיקו במשרה רגילה על מנת לא לערבב את האמנות שלהם עם כסף. אני זוכר משם את סשה ארגוב [ויקיפדיה] שעבד כקופאי בבנק ואמר:"המוזיקה היא הקצפת, משהו טהור שלא למען כסף" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התייחסתי לאומנים שמתפרנסים מהציבור ולא לאומן האידיאלי. הלוואי וכל האומנים (ולומדי התורה) היו נאמנים לאומנותם\תורתם באדיקות ומתפרנסים למחייתם מבלי לחייב את הציבור הרחב בעל כורחו. שיעסקו באומנות \לימוד בשעות הפנאי, אפשרי בהחלט. מכיר מקרוב מספר אמנים מעוטרי פרסים ותארים שעובדים בתחומים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם כל סופר שספריו מושאלים בספריה הציבורית מקבל תמיכה מהמדינה? האם זה פרופורציונאלי לכמות ההשאלות? או במילים אחרות, מה הקשר? אם אתה חושב שהספריות הציבוריות הם חמיסת עמל הסופרים אתה מוזמן להצטרף למאבק של דן בן אמוץ (או לפחות לפתוח על זה דיון נפרד). אבל תעזוב את כספי המיסים שלי בשקט ואל תכריח אותי לקנות אמנות שאני לא חפץ בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עקרונית התשובה לשאלותיך היא כן וכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם שאני מכיר היטב מקבל מדי שנה המחאות כאלה. אם אתה רוצה מקור מעבר לזה אתה יכול להסתכל כאן למשל: "סופרים שספריהם הגיעו לרף מסוים של השאלות בשנה שנסקרה מקבלים ממשרד התרבות מענק שגודלו נקבע לפי מספר השאלות ספריהם. סכום המינימום הוא 400 שקל, הסכום המרבי הוא 26 אלף שקל. התשלומים נלקחים מתקציב שנתי המיועד למטרה זו – בשנת 2013 הוא מנה 2.7 מיליון שקל." | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוריד את הכובע. מכיוון שהמדינה החליטה לתקצב ספריות זה נראה לי הוגן שהיא תשלם לסופרים שאת ספריהם היא משאילה*. שמחתי תהיה שלמה אם יסתבר שזהו התקציב היחיד ואין הזרמת כספים נוספת דרך ועדות מסדרות למינהן. ___ * או, לחילופין, הספריות יכלו לגבות כסף עבור ההשאלה ולהעניק את חלקו לסופר (בהסכמה עם בעלי הזכויות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
__________ * כזכור עד לפני שנת 2007 ספריות ציבוריות היו גובות דמי מנוי (די סמליים) אבל זה השתנה עם תיקון החוק שהגדיל את התקציב הממשלתי המיועד לצורך זה. אני מסכים איתך שגביית תשלום סמלי (נניח שקל לספר, עם הנחה לקוראים כרוניים ופטור לילדים) שחלקו יועבר לסופר וחלקו ינוצל לקניית יותר ספרים חדשים הוא רעיון נכון וטוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסופר מקבל מהמדינה הגנה על ''זכויות היוצרים'' שלו. זה לא דבר מובן מאליו, ונראה לי לא לגמרי מופרך שהיא תחריג מההגנה הזו את הספריות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היחידה לספורט הישגי היא יחידה בוועד האולימפי, שהוא עמותה לא ממשלתית http://www.olympic.one.co.il/General/Page.aspx?id=22 ו85% מהמימון שלה מגיע מהטוטו. יש להם כמובן גם ספונסרים פרטיים (למשל אתר ONE) וסיבסוד ממשלתי שמהווה חלק קטן מתקציבם. הבדל אחד גדול בין השניים הוא שהספורטאים מייצגים את המדינה בניכר, ואילו האמנים לא בוחלים בלהשמיץ אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרת מה דעתך בעניין מימון הספורט. המועצה להסדר ההימורים בספורט (טוטו) היא גוף ציבורי סטטוטורי. יותר מ-80% מכלל ההקצבות לספורט הן הקצבות לאיגודים, התאחדויות וקבוצות ספורט. אלה ניתנות על בסיס אמות-מידה הנקבעות על ידי ועדה ציבורית שהרכבה נקבע על ידי השר הממונה על הספורט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקציב של המועצה להסדר הימורים בספורט מגיע מהימורים, לא ממסים. אף אחד לא מכריח אותך למלא טופס טוטו - בניגוד לטופס 106. אתה יותר ממוזמן ליזום הקמת "מועצה להסדר הימורים בתרבות" או "מועצה להסדר הימורים באמנות" שיממנו את המוסדות הנ"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציבור צריך עוד הימורים כדי להבין את העיקרון. התארגנויות ויוזמות של חברים, קהילה או ציבור מתרחשת בפועל ללא סבסוד ממשלתי (ציבור רחב). אוספים כסף משכירים מגרש קונים חולצות והופה יש כדורגל לציבור או חוג רכיבה. אם לא יהיה מימון ספורט ממשלתי הקבוצות העממיות יהפכו למועדונים שיקימו מגרשים וימכרו כרטיסים או שיבואו משקיעים פרטיים. במודל הספרדי האוהדים במועדון רכשו מניות והמועדון פחות או יותר עובד כעסק או כמלכ''ר. אוהד של אתלטיקו לא משלם מיסים עבור ריאל וההיפך. לעניות דעתי הציבור בפועל משלם יותר על יוזמות מסחריות מתרבות או ספורט שמסובסדים ממיסי מדינה. הורים שמשלמים אלפי ש''ח בשנה עבור חוגי ספורט פרטיים, אירועי ספורט לצד ''מופעי תרבות'' בלתי נתמכים בעליל מהווים את רוב ההוצאה. העיקרון מובן ומיושם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציבור לא צריך עוד הימורים כדי להבין את העיקרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשתית תרבותית, להבדיל מתשתית כבישים, נוצרת מעצמה. --- וארז ידידי, ניסיתי לרמוז לך כבר קודם שכשאתה מכנה את הדברים החביבים עליך ''תרבות אמיתית'' ומתייג כל דבר אחר ''זבל שגרתי וחד-גוני'' אתה מקשה עלי להתדיין איתך בצורה שכלתנית. לטוב ולרע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין איך תשתיות סובלות מבעיית הטרמפיסט. לא ברור לי איך חינוך, בריאות ורווחה קשורים. (אני דווקא איתך בתמיכתך במימון חינוך, בריאות ורווחה מכספי המיסים, ואי מימון תרבות מהם, אבל לא בגלל בעיית הטרמפיסט.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חינוך - מגדיל את התוצר העתידי והתקבולים העתידים של המדינה ממיסים (או את החלק היחסי שלי בהם), מקטין את הפשיעה, ועוד כמה דברים טובים. בריאות - מלבד הרפואה המונעת והסביבתית, מספקת רשת ביטחון1. כמובן ששאלת הקסם היא *כמה* כסף ציבורי צריך להיות מושקע בכך, אבל מעט מאוד חולקים על העיקרון. רווחה - מאפשרת לאזרחים להיות בררניים יותר במציאת עבודה2, ולכן למצוא עבודה המתאימה להם יותר עם תפוקה שולית גבוהה יותר (ומיסים, וכו'). רשת הביטחון מאפשרת להם גם לקחת יותר סיכונים - ובמינון הנכון יש לזה תוחלת חיובית ביותר. כמובן שהרווחה גם גורמת לחלק מהאנשים3 להיות נתמכים כרונים, וצריך למצוא את שביל הזהב. __ 1. ראה רווחה להלן 2. בזמנו הזדעזעתי מניסיונותיו של אלי ישי כשר העבודה להציב את הנכונות לקבל כל עבודה כתנאי לקבלת דמי אבטלה. קשה לתאר פספוס גדול מזה. 3. ראיתי מחקר בארה"ב על מובייליות חברתית של נתמכי סעד. אם אני זוכר נכון, המספרים הראו שאצל רובם מדובר היה במצב זמני. גילוי נאות - כשמדובר בחינוך, בריאות, ורווחה, יש דברים שאתמוך בהם בלי קשר לתועלת הכלכלית מאותם סיבות שאתנגד לעבדות ופדופיליה - כי זה תואם את ערכי העל שהחברה שלנו מושתת עליהם. אין ויכוח על קיום ערכי העל האלה. אבל הרשימה בטח לא כוללת סרטי קולנוע ותקציבים למשוררים שאיש לא מוכן לשלם על קריאת הגיגיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חינוך ובריאות - בסדר, יש תועלת סביבתית, אבל זה רחוק ממצב שבו כדאי לאנשים (במצב תיאורטי של שוק חופשי) לא לשלם כי הם יכולים להנות מהתועלת שתיווצר עבור אלו שכן משלמים. התועלת לאלו שישלמו ויקבלו ישירות טיפול רפואי ולימודים עולה בסדרי גודל על התועלת לאלו שלא ישלמו ויהנו רק מזה שהאחרים מחונכים יותר ובריאים יותר. גם בעניין הרווחה אני לא מבין את הטענה, אבל נשאיר את זה לאחר כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח כלכלה חפשית של עשרה אנשים. תשעה מאיתנו מחליטים לממן חינוך ואתה לא. בעוד כך וכך שנים אתה תהנה מהמחיה במקום בו יש אנשים משכילים ויצרנים שמשלמים מיסים בדיוק כמו תשעת הפתאים שגם שילמו על כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הבנות של תשעתכם תהיינה מהנדסות תוכנה, והבן שלי יהיה זה שמחליף להן את הפירות במקרר. בסדר, המיסים שלהן יקנו לו שמץ של ביטחון בסיסי, אבל הוא עדיין יהיה עני מהן בהרבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, לא הסברתי את עצמי נכון. תשעה מחליטים לממן חינוך ציבורי. כל הילדים של מחליפי הפירות במשק מקבלים הזדמנות לפרוץ את מחסום המעמדות ולמצוא עבודה בה התפוקה השולית שלהם תהיה גבוהה בסדרי גודל1. המשק מקבל בוסט מטורף שמתבטא בעליה בתוצר לנפש ורמת חיים. ואתה הטרמפיסט, למרות שבזמנו לא הסכמת לשלם על החינוך הציבורי מטעמי אידיאולגיה, נהנה מכך מאוד. ---- 1. אלא לא סתם רחשי לב. נראה אמפירית שחינוך להמונים כבר הוכיח את עצמו כבעל תשואה חיובית מאוד למשק (למרות שאני מודה מתוודא שאין לי תחת היד מחקר ספציפי שמצביע על כך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מגדיר שהמוצר הוא חינוך ציבורי, לכולם, אז כן, יש כאן בעיית טרמפיסט. אבל למה שבמצב של שוק חופשי בעלי האמצעים או המעוניינים בחינוך יעשו דבר מוזר שכזה? יותר טבעי שהם יממנו חינוך פרטי רק לילדיהם. המהלך שלך לא מיוחד לחינוך. נניח שתשעה מעשרה אנשים מחליטים לממן רומבות לכל משקי הבית. אז הטרמפיסט נהנה מרומבה בחינם. האם זו באמת בעיית טרמפיסט? האם יש כאן הצדקה למימון ציבורי מכספי המיסים של רומבות לכולם? בעיית הטרמפיסט המעניינת היא כשמתוצר ההשקעה בהכרח נהנים כולם, כשלמשקיע אין אפשרות טבעית לשמור לעצמו את ההנאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. זהו בדיוק כשל השוק של בעיית הטרמפיסט. התשואה האישית שלי מהשקעת אלף השקלים הפרטיים שלי בחינוך הציבורי קטנה לאין שיעור מהוספת אותם אלף השקלים לחינוך הילדים שלי (או לקנית רומבה, לצורך העניין). אבל התשואה האישית שלי מכך שכל אחד ואחד מהאנשים במשק ישקיע את הכסף הזה בחינוך ציבורי היא ההבדל בין מגורים בשוויץ לחיים בעולם השלישי - וזאת תשואה גבוהה מאוד להשקעה של אלף השקלים. 2. זה היה דומה אילו הרומבות היו משמשות (למשל) לניקוי זיהום אוויר - שממנו גם השכנים נהנים, ולכל אחד ואחד היה כדאי באופן אישי להימנע מקנית רומבה אבל להנות מהאוויר הנקי שהרומבות של שאר התושבים מספקות. חינוך ציבורי (להבדיל מרומבה) מעלה את איכות החיים במדינה ל*כולם*. מקטין את הפשיעה *לכולם*. ומגדיל את התל"ג במדינה *לכולם*. אין לי מושג איך הגעת מדברי לדוגמא ההפוכה לחלוטין. ובהינתן המוניטין שלך כאיש חכם מאוד אין מנוס אלא להגיע למסקנה שאני מסביר את עצמי בצורה כל כך גרועה שעדיף לי לפרוש מהדיון ולתת למישהו אחר הזדמנות. תוס"ש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני מבין את שורש האי-הבנה. אם מניחים מראש שצריך שיהיה חינוך ציבורי, והברירה היא בין מימון וולונטרי שלו למימון כפוי, אז אכן זו בעיית טרמפיסט והיא מצדיקה מימון כפוי. זה כן נכון גם לרומבה-לכולם, אבל רומבה-לכולם זה רעיון לא רציני, וחינוך לכולם אכן מקובל1 כדבר רצוי. אלא מאי? זו דוגמה פחות ברורה לבעיית הטרמפיסט בהשוואה לכבישים, וכבישים הם דוגמה פחות ברורה בהשוואה לטיפול אחראי בפסולת. זאת בגלל שטיפול אחראי בפסולת, די ברור שאין תועלת אם הוא לא נעשה לכולם; אלו שמטפלים בפסולת של עצמם יסבלו כמו אלו שלא מטפלים מהפסולת הלא מטופלת. בכבישים, הרעיון של כבישים פרטיים לא לגמרי מוזר, הוא קיים במידת מה במערב, אבל רק בשוליים של מערכת הכבישים הציבורית. לכן טבעי לנו לחשוב על כבישים ככבישים לכולם, ובעיית הטרמפיסט עולה. כשזה מגיע לחינוך, כולנו מכירים היטב את הרעיון של חינוך פרטי, אפילו לצד המערכת הציבורית. וויכוחים מרים ניטשים בשאלה מה האיזון הראוי בין הציבורי לפרטי, וטבעי שהדעה בויכוח תושפע מהדעה הכללית בדבר שוק חופשי לעומת סוציאליזם, אם כי היא מושפעת מעוד סיבות. ואם חינוך פרטי הוא אופציה על השולחן, אז בעיית הטרמפיסט לא תופסת לגביו. אז כשאתה אומר "בחינוך יש בעיית טרמפיסט, לכן מוצדק מימון בכפייה של חינוך ציבורי", ובעצם מתכוון "מבחינת חינוך ציבורי יש בעיית טרמפיסט", מבחינת חסיד שוק חופשי שתומך בחינוך פרטי (או למצער ביותר חינוך פרטי) אתה מניח את המבוקש. 1 לא על כולם, אני בטוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם תוכל להבהיר את האנלוגיה? כל תושבי המדינה מרוויחים1 כשאני בוחר להשקיע כסף בחינוך ילדים (ולא משנה2 אם הם שלי או של אחרים). רעיון רציני או לא, מה יוצא להם מזה שיש לי רומבה? ___ 1. סטטיסטית, ובטווח הארוך, כמובן. 2. טכנית - לעיתים קרובות זה כן משנה. כי סביר שהשקעה נוספת של אלך שקל בשנה בחינוך של ילד שההשקעה בו כיום היא אפס תפיק הרבה יותר מהשקעה של אלף שקלים נוספים בילד שכבר מקבל חינוך בשווי עשרת אלפים בשנה3. 3. ולכן בעיני החינוך הציבורי קובע איזשהו רף תחתון של חינוך לכולם שלא צריך למנוע מאף אחד להעזר בחינוך פרטי טוב יותר. אז גם את הטיעון ש"אם חינוך פרטי הוא אופציה על השולחן, אז בעיית הטרמפיסט לא תופסת לגביו" לא הבנתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שקורה לא פעם, הוא שהדחף להגדלת החינוך הפרטי בא כשהרף התחתון של החינוך הציבורי יורד. כשמבוצעים תהליכי הפרטה. לפעמים באות סיבות אידאולוגיות שמקלקלות את רמת החינוך. לגמרי לא מופרך מצב, בו הורים ישלמו על העשרה בחינוך לאזרחות דווקא לאור מכבש בנט והאנשים ששותפים לתפיסתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון שבכלל לא קראת את הפתיל אליו הגבת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה יוצא לשאר תושבי המדינה מזה שיש לי רומבה? הבית נקי יותר, אשתי רגועה יותר, והתפוקה של שנינו בעבודה גבוהה יותר, לתועלת התמ"ג, החינוך המתמטי והאייל. נכון שזו תועלת זניחה לחלוטין לעומת התועלת האגואיסטית שלי? כמעט אותו דבר בחינוך. כל תושבי המדינה מרוויחים מההשקעה שלך בחינוך ילדיך, אבל ילדיך מרוויחים בכמה סדרי גודל יותר מכל השאר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכנעת אותי. לאן לשלוח את הרומבה? האם אתה מעריך שתוספת התפוקה שלכם בעבודה תתורגם לתשלום נוסף של מיסים1 במידה שתחזיר את ההשקעה ברומבה (פלוס עלויות ההפצה ואי היעילות של המנגנון הממשלתי האחראי על כך)? התשובה, מן הסתם היא כן. אבל במקרה שאתה וזוגתך שתחיה לא מייצגים את הפרופיל של הישראלי הממוצע, האם זה נכון גם לכלל האוכלוסיה? אם התשובה גם לסעיף השני היא כן, אז נראה לי שעלית על משהו ואריק יכול להוסיף מניות רומבה לתיק האייל מהר לפני שמישהו מגיש את הצעת החוק. ____ 1. או לחילופין, לערך הכספי של התועלת הציבורית (כמו הנהיגה הבטוחה יותר של הזוג הרגוע או הפעילות הציבורית בזמן שתחסוך על ניקוי הבית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זרמת עם הבדיחה שלי במקום לענות. יש בזרימה שלך טיעון מרומז על הנמשל (חינוך), אבל אשמח אם תשטח אותו במפורש, כי כרגע אני לא רואה מה הוא נותן. עוד יותר אשמח אם תסכים או תחלוק במפורש על טענת העזר שלי, ''כל תושבי המדינה מרוויחים מההשקעה שלך בחינוך ילדיך, אבל ילדיך מרוויחים בכמה סדרי גודל יותר מכל השאר.'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכיף. השיטוח המפורש: ישראל משקיעה כיום כ-$70,0001 בחינוך של תלמיד ממוצע. בהנחה הנאיבית של ריבית אפס וארבעים שנות עבודה, התלמיד הממוצע צריך לשלם $1,750 נוספים של מיסים2 בשנה כדי להחזיר את ההשקעה. אם נניח ריבית של 3.5 אחוזים בשנה, צריך התלמיד להוסיף $3240 למיסיו השנתיים כדי להחזיר אותה - או כאלף ש"ח בחודש במשך ארבעים שנה. האם זה הרבה מדי? מעט מדי? קטונתי. טענת העזר: אני מסכים איתך בהתלהבות. ולכן אהבתי את הטוויסט שהוספת למשל הרומבה (בו הרווח שלי הוא שכנים רגועים יותר). אין צורך בסובסידיה לחינוך בכפר האוטופי שלנו, בו לכל הילדים יש הורים אחראים שהם גם אנשים רציונאלים3 ואמידים מספיק, כי ממילא התושבים דואגים לזה בעצמם. ורוב הסיכויים שכספם ינוצל בצורה יעילה הרבה יותר בלי התיווך של משרד ממשלתי. (ומכיוון שביקשת ממני להיות מפורש - המציאות הישראלי, לעניות דעתי, עוד רחוקה מהכפר שלנו). ___ 1. פחות או יותר 2. או שווי מיסים (כמו חיסכון ממשלתי בהוצאות משטרתיות, רווחה, וכו') 3. וכשאני אומר רציונאלים, כמובן, הכוונה היא שהם חושבים ומתנהגים כמוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מחזיר אותך לתגובה 674498 שלי. אם אתה עדיין לא מבין מה אני רוצה מחייך, נעזוב, זו באמת לא נקודה חשובה... | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |