בתשובה לאביב, 07/08/25 13:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראיתי את האנתולוגיה המדוברת. קצת כמו מראה שחורה, חשבתי שהפרקים מאד לא אחידים ברמתם. חלקם מאד צפויים - שלו לומר חסרי פואנטה, חלקם מוצלחים. ויזואלית אני מעריך שחלק גדול מהם ממש טוב, אבל כמו שאמרתי - אני לא ממעריצי הסוגה, אז השיפוט שלי לגבי איכות האנימציה הוא שטחי1 מאד. מהמעט שאני זוכר, חלקם היו מאד גרפיים ואלימים, שגם זה לא כוס התה שלי2. הם בהחלט היו יותר מהודקים מפרקי מראה שחורה, ולו בגלל האורך3. 1 הה! 2 והבה נכניס קצת התנשאות כי למה לא: חלק מהסיפורים הקצרים מזכירים מאד אם לא מעתיקים נושאים וקווי עלילה שמי שקרא הרבה מד"ב בנערותו - כזה של פעם עם אסימוב והיינלים וסימאק וחבריהם, וקבצים של סיפורים קצרים שזכו בתחרויות השנתיות (הוגו?) - כבר פגש פעם אם לא פעמיים. היו פרקים שראיתי וממש זכרתי את השם של הסיפור הקצר ההו-כל-כך-דומה. 3 והמגמה הכי מעצבנת בסדרות פנטזיה - מה אלו לעזאזל הפרקים הארוכים האלה? למי יש כח לשבת מול הטלויזיה בעשר וחצי בערב ולראות פרק של שעה ומעלה? ולפעמים גם שעתיים4? זו סדרת טלויזיה, תחלקו את זה לשני פרקים (או שלושה) וכולנו נרוויח. ממילא חלק גדול מהסדרות האלה יוצאות כעונה שלמה לצפיית בינג' מתוזמנת אישית. לאחרונה אחד הקריטריונים שמעלים ערכה של סדרה בעיני - פרקים של עד 45 דקות. 4 דברים מוזרים - אני מסתכל עלייך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה למצוא צירוף של שתי מילים בתגובה הזאת שאני מסכים איתו ואני לא מוצא. על טעם ועל ריח וכל הג׳אז הזה. במקום להתוכח על הכל, אתרכז בדבר ספציפי שהכי צרם לי ואני לא מתחבר אליו בכלל: תאור ה-״חסרי פואנטה״. מדובר באומנות/פורמט ששם דגש על האסתטיקה הויזואלית ולא על קוי עלילה מורכבים ומלאי פואנטה. כמישהו שמאוד אוהב את הסוגה - לפעמים הסגנון, האווירה והאלמנטים הויזואליים הם כל ה״פואנטה״ שצריך. אף פעם לא התחברתי לסנטימנט שלסיפורים (או לאומנות בכלל) צריך להיות פואנטה (זה אחד הדברים שיכולים לעשות משהו למעניין ובעל ערך, אבל יש עוד רשימה ארוכה של דברים אחרים). אפילו החיים הם חסרי פואנטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד השירים האהובים עלי הוא ''שירים במיץ עגבניות'' של מנור וכספי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא באמת ויכוח - מאחר ואתה מדגיש כאן את הויזואליה והאסתטיקה, ואני כבר הצהרתי שאני פחות מתחבר אליהם, התוצאות ההעדפתיות ברורות. ואחרי ששכחתי בהמלצות - גם מבחינה אסתטית, ויזואלית, פס קול, משחק וגם מבחינת עלילה: העונה הראשונה של Westworld היא מאסטרפיס של מד"ב. העונות הבאות התמודדו עם כל המכשולים שעלו כאן, בהצלחה חלקית. אבל הראשונה, שיכולה בקלות לעמוד בפני עצמה, שווה כל דקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן - אנחנו מדברים במקביל / בשפה שונה. להתיחס רק לקוי עלילה בלבד, במדיום של אנימציה (בו שפה חזותית זה *ה*דבר) נשמע לי כמו תלונות על חוסר התוכן המקורי במונה ליזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן נשמע שגם כשאני צופה בסדרת אנימציה, הציפיות שלי ושלך שונות לחלוטין. כשאני צופה, אני מודע לאסתטיקה כעוד שכבה, אבל מצפה שמתחתיה יהיו עלילה, משחק, התפתחות של הדמויות ועוד ירקות בדיוק כמו שאני מצפה מסרטים שאינם אנימציה. גם בסרטים האלה אסתטיקה אגב יכולה להיות משמעותית מאד, יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות. אבל מבחינתי הופעה של "שוט קפוא ומסוגנן לעילא" היא תמיד תיבול, לא המהות וחזות הכל. אולי בגלל זה אני גם לא סובל את הסרטים של ווס אנדרסון. תגיד, כשאתה רואה סימפסונס, האסתטיקה של הציור של הומר או בארט זה מה שמחזיק אותך מול המסך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שבכל הדוגמאות שהעברת עליהן ביקורת למעלה כאילו אין בהם עלילה, משחק או התפתחות של הדמויות יש עלילה, משחק או התפתחות של הדמויות. כמובן שכל אחד במסגרת מה שצריך להיות בסוגה הספציפית. אני מאוד אוהב את הסרטים של ווס אנדרסון. וגם בסרטים שלו יש עלילה, משחק והתפתחות של הדמויות (חוץ מאוד דברים נפלאים אחרים. כמו השפה החזותית, החיבה לאבסורד, הנושאים שלו שמדברים אלי, סגנונו של תיאטרון-אבסורד וההומור היבשושי משהו). אנחנו עד כדי כך לא צופים בדברים באותו האופן שהשאלה האחרונה שלך מפתיעה אותי ולקח לי קצת זמן להבין מה אתה בכלל שואל. ברור שהאסתטיקה היחודית בסימפסונים והשפה החזותית של האנימציה של הסימפסונים היא אכן חלק מהקסם וממה שיחודי בסידרה של הסימפסונים. אם יעשו גירסה מצולמת (או עם אנימציה ברמה של פיקסר) של הסימפסונים (למשל) וישארו נאמנים לתסריט המקורי ולדיאלוג אחד לאחד, (רוב הסיכויים ש)זו תהיה זוועה שאי אפשר יהיה לצפות בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי ש'אין בהן עלילה ומשחק וכו'. זה איש קש. אמרתי שכששופטים - אביא כדוגמה את הסמוראית כחולת העין וגם חלק מפרקי אהבה ורובוטים - לפי הקריטריונים האלה, לא התרשמתי מהן במיוחד. העלילה של הסמוראית עברה על מלא קלישאות נקמה ורשעים מרושעים וסמוראים בודדים וצודקים והעלילה שלה לא חרגה מסדרת נטפליקס טיפוסית וממוצעת. כנ''ל ''המשחק'', עד כמה שאני מסוגל לשפוט אותו על דמויות אנימציה. אז קיבלתי (קצת מקצין) עוד סדרת נטפליקס בינונית עם הרבה אלימות ואנימציה ממש מוצלחת. ולכן - מאחר ואנימציה-ממש-מוצלחת לא מרשימה אותי מספיק - אני מתקשה מאד להבין למה אחרים, כמוך, מגדירים אותה כסדרת מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע מה לעשות עם ״לא התרשמתי מהן במיוחד״. כפי שראינו מהפירוט למעלה, הטעם שלנו מאוד שונה ואנו נותנים ערך שונה לדברים שונים. כבר מהמשפט ״עד כמה שאני מסוגל לשפוט אותו על דמויות אנימציה״ (רגע, מה?) אני מבין שלא יכולה להיות לנו שפה משותפת בנושא הזה. אפרוש בזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שיש בינינו חילוקי דעות ניכרים, ולכן זה מעניין, וממילא אני לא מנסה לשכנע אותך שאני צודק, רק להסביר את נקודת המבט המאד-שונה-משלך שלי. לגבי קריטריון ה'משחק' אנסה להבהיר מה שכתבתי. אחד הקריטריונים שמבדילים בין סדרות דגולות לסדרות בינוניות הוא איכות המשחק - עד כמה השחקנים והשחקניות מעוררים בנו אמון והרגשת אמינות בשפת הגוף, ההבעות שלהם והדרך שבה הם מדברים בהתאם לדמות המגולמת. חלק ניכר מהדיונים (והתלונות) ברשת על סדרות כאלה ואחרות הן לגבי המשחק של מי שמגלמת את הדמות הזו או ההיא. מבלי יכולת לנסח זאת בחוקים כתובים, אני מרגיש שיש לי יכולת להבחין בשחקן גרוע ולהתעצבן ממנו, ולחליפין בשחקנית שמשחקת דמות באופן מורכב, מעניין ואמין. גם אם אני יכול לחשוב על אנלוגיה לדמות מונפשת, היכולת שלי - ואולי אפילו הציפיות שלי - לאבחן מהו גילום ''אמין'' של דמות כזו היא מוגבלת מאד. מקווה שזה מסביר את המשפט שלא הבנת למעלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון מה הופך סדרת טלויזיה ליצירת מופת מעניין אותי. נראה לי שבעיניך סיינפלד היתה כזו, למרות שאיכות המשחק של מי שגילם את הדמות הראשית ידועה לשמצה. אם ניקח כמה סדרות שנחשבות יצירות מופת בקונצנזוס, אולי אפשר לברר מה האלמנטים המשותפים להן. אני חושב שהדרישות מהסדרה משתנות בהתאם לסוגה. איכות המשחק, לדוגמה, תהיה מרכיב קריטי בסדרות דרמטיות אבל לא בסדרות קומיות. זה פותר לדעתי את חוסר ההסכמה בינך ובין אביב. מעניינות אותי הדרישות מסדרות מד"ב. סיפור מסגרת מקורי ומעניין, למשל, לא נראה לי תנאי הכרחי. לחלל עמוק 9 ולבבילון 5 יש בערך את אותו סיפור מסגרת, אבל אחת בעיני סדרה בסדר, והשניה סדרה עילאית. אני גם לא זוכר איכויות משחק יוצאות דופן של מפקד התחנה עוזריו בבבילון 5 (של דמויות השגרירים דווקא כן, והכי הרשים אותי וולטר קניג, לשעבר צ'כוב הזוטר והמפוחד, בתור נבל איכותי ביותר) נראה לי שבמד"ב האתגרים והקונפליקטים שעוברות הדמויות הם אלו שנדרשים להיות המקוריים והמעניינים. הקלאסיקה בעיני הם האתגרים והקונפליקטים שעוברים על דמותו של מר ספוק בסדרה המקורית עקב ייחודו כבן כלאיים. כמובן שנבל מוצלח תמיד מקפיץ את האיכות- דיויד טננט כקילגרייב ב"ג'סיקה ג'ונס" עשה לי את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיינפלד היא קומדיה, אז זה קצת אחרת. אבל למרות זאת, בעוד ג'רי שיחק בעיקר את עצמו ולכן גם נדרש לטווח משחק מוגבל, הקונצנזוס הוא ששלושת שותפיו הם שחקנים קומיים אדירים. נכון שבמד''ב ניתן להתפשר במשחק לעיתים על חשבון העלילה, אבל יש לזה מחיר. לדוגמה, לדעתי לוטננט רייקר מהדור הבא של סטאר טרק היה שחקן בינוני ועצי למדי ודמותו נפגעה מזה מאד. קילגרייב של טננט נבל למופת, מסכים לגמרי. ודייויד טננט שחקן נהדר גם סדרות. התגובה כבר ארוכה, אז אוסיף רק עוד פירור למרכיבי סדרת מופת - תשומת הלב לפרטים. כשאתה רואה פרק ב''שובר שורות'' וכל סצינה בפני עצמה מצולמת, משוחקת, כתובה, מקדמת את העלילה, ואתה מרגיש שכל תנועת מצלמה, הרמת גבה ושורה בדיאלוג נמצאות שם כי מישהו חשב הרבה והחליט שהן צריכות להיות שם, בדיוק בצורה הזאת וברגע הזה בסיפור. והוא לא השאיר שום דבר ליד המקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל הזכיון של סטאר טרק היו שחקנים בודדים שהפגינו יכולות משחק עילאיות לטעמי, ואני לא מתכוון לפטריק סטיוארט. בהנתן רמת הדיאלוג זו היתה מראש משימה קשה במיוחד. ולכן אני מסיק שבסוגה של הרפתקאות בחלל לא הדיאלוג ואיכות המשחק קובעים. בדרמות פשע- הסמויה, שובר שורות, אוז, הסופרנוס- לבנית הדמויות בתסריט, לדיאלוגים ולאיכות המשחק יש חשיבות רבה. בשובר שורות במיוחד, שהיא ממש טרגדיה, אתה מכיר את הדמות ויודע את הבחירה האיומה שהיא הולכת לעשות. אתה צועק (בראשך או אל מסך הטלויזיה)- אל תעשה את זה, וצופה בה עושה את זה בכל זאת. רק בניה מוקפדת של הדמויות בתסריט ומשחק אמין מייצרים מעורבות רגשית כזו. גם במשחקי הכס יש אלמנטים טראגיים כאלה. גם שם הדיאלוגים והמשחק מעולים. אבל משום מה המעורבות הרגשית שלי היתה לרוב נמוכה. קשה לי לומר מדוע. מכל משחקי הכס הטרגדיה היחידה שממש טלטלה אותי היתה זו של הודור ובראן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן סטאר טרק - יש לה הילה מיתולוגית וכבודה במקומה מונח, אבל בסטנדרטים של הטלויזיה של היום לא הייתי מגדיר אותה כסדרת מופת. לגבי משחקי הכס: מראש הדמויות שם כל כך מוקצנות לטעמי, שקשה, לי לפחות, להזדהות איתן. מה שהיה כל כך טרגי וגם מעורר אימה ב"שובר שורות" זה שרוב הדמויות שם מתחילות במקום שלי ושל השכנים שלי. ולכן אפילו לא ידעתי בכל מצב מה הדמות תעשה (קשה לזכור את החוויה אחרי עשור וחצי, ונראה לי שהידיעה בדיעבד משנה את הזכרונות ואת התפיסה שלהם). ולפעמים אפילו הצליחו לשכנע אותי שבמצבים מסוימים גם אני הייתי מתנהג ככה. לפחות בהתחלה. לקראת הסוף פיתחתי שנאה עמוקה לדמות הראשית, ואני זוקף את זה לטובת הסדרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקראת הסוף? החרא מסתכל על החברה של פינקמן נחנקת למוות מהקיא של עצמה בעונה השניה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גרוע מכך, החרא מסדר את ראשה כך שתחנק מקיאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אתה מצפה מתיש זקן לכמת על פי הזכרון טיים-ליין של סדרה מלפני יותר מעשור, ועל סמך מילה אחת? תחליף את "לקראת הסוף" ל"בהמשך העלילה"1. 1 ועל הדרך - הרבה פעמים אני מוצא שהזמן בזכרון שלי לגבי ספרים וגם סדרות הוא לא לינארי. אני חוזר אליהם ומגלה שרוב ה"עלילה המרכזית" כפי שאני זוכר אותה מתרחש בשליש הראשון, ואחר כך כבר נוספים מעט פרטים יחסית. יש שיארמו שזה נכון גם לסיפור החיים שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קונצנזוס ששלושת שותפיו של סיינפלד הם שחקנים קומיים אדירים? חלקתי על זה בתגובה 656952, ואני רואה שבהמשך הפתיל שם כבר הבאנו את נימוקי ההגנה והתביעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מחסרונות (ויתרונות) האייל - אתה (אני) צריך להתמודד עם 20 שנה של תגובות, ועוד של עצמך. אולי זה גם יתרון. ב. מצד אחד זה מקשה מאד להיות מקורי. בטח מול אותה מערכת נוירונים. ג. מצד שני - זה משמח לראות שמערכת הנוירונים עדיין עקבית, גם כשהיא כבר לא בשיאה. זה יתחיל להיות באמת מביך כשהיא תסתור את עצמה. ד. איך לעזאזל אתה מוצא תגובות עתיקות? רק בעזרת מנוע החיפוש של האתר? אולי זה עובד עם נושאים שמילות החיפוש שלהם פחות נפוצות כאן. אם אעשה חיפוש על פלסטינאים אקבל מאות תגובות ישנות ולא אמצא כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד. זכרתי שהשוויתי את סיינפלד לחמישיה הקאמרית, אז חיפשתי את הצירוף הזה עם השם שלי. זה לא הביא תוצאות, אז חיפשתי זוגות מתוך השלשה. לקח זמן, אבל התעקשתי ומצאתי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יגעת ומצאת - תאמין. שאפו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוגה, מדיום ובחירות אסתטיות זה שורש העניין. חלק מהדברים שבפתיל הזה אתם מסווגים כ״טוב״ או ״רע״ אלו בחירות אסתטיות אישיות שלכם ולא באמת דברים שהם טובים או רעים. אם היה מוצג בפניכם שחקן בסידרה והוא היה מתנהג כמו ששחקן קבוקי מתנהג על הבמה או מתנהג כמו דמויות במחזה אבסורד של בקט, אפשר בטעות לסווג את ההופעה שלו כגרועה. היא אכן היתה גרועה / לא מתאימה, אם היא היתה נעשת בקונטקסט לא נכון (ב-Expanse למשל), אבל היתה יכול להיות נכונה בקונטקסט אחר (סרט מצויר אנימה עם נינג׳ות ומלודרמה יפנית מוקצנת, המושפע מסגנון משחק בתיאטרון קבוקי בדוגמה הראשונה או סרט עם דמויות הזויות של האחים כהן בדוגמה השניה). לכן אני חושב שהשיפוט שלכם למעלה למה טוב / לא טוב ב-Performances של שחקני קול בסדרות אנימציה הוא שיתוף לגבי טעם אישי (אי התחברות לסוגה מסוימת) אבל לא מעבר לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה "שלכם"? אני בסך הכל מעולם לא הצלחתי להתחבר לאנימה1, ולא ניסיתי לשפוט אותה. אני שופט את הסוגות שאני מכיר היטב ואוהב. ואני לא שופט את ריק ומורטי לפי הקריטריונים של הסופרנוס. ________ 1 ואמרתי שאני אנסה את קאובוי ביבופ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קאובוי ביבופ הוא יחסית קל לעיכול בתור אנימה. כמעט כל המרכיבים שלו (כולל מרכיבים ויזואליים/קוליים) יותר קרובים לז'אנרים אחרים מאשר לאנימה. הסדרה הקלאסית ה"לב" (מרקו) היא יותר אנימה מאשר קאובוי ביבופ. עדיין יש כמה מרכיבים (יחסית שוליים) שהם ללא ספק אנימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי אוקי. מחק את המ׳ הסופית. הנקודה החשובה שלי היתה שזה תלוי סוגה. _____________ 1 יש אלמנטים רבים ב-Cowboy bebop שנעשו טוב יותר בסדרות אחרות והיא אצלי בפנתאון לא בעיקר בגלל מה שהיא עשתה אלא מתי היא עשתה את זה ועל מי היא השפיעה אחר כך. לא לשכוח שזו סידרה מצוירת מסוף המאה הקודמת. משהו אחד שכן מחזיק מעמד / עובר את מבחן הזמן זה דווקא הפסקול המעולה של הסידרה. קלאסיקות: קטע הפתיחה Tank וגם כאוס המרדף של Bad Dog No Biscuits |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מסביר מצוין. זה לא אתה, זה אני. אני לא מתחמק מהדיון כי עשית משהו לא בסדר. אני מתחמק מהדיון כי אין לי את הכלים או הסבלנות לכתוב פה מגילה על ההיסטוריה של האנימציה (ועוד מתרבויות שונות) והמסורות האסתטיות בסוגות שאתה לא מתחבר אליהן. ״עד כמה השחקנים והשחקניות מעוררים בנו אמון והרגשת אמינות בשפת הגוף, ההבעות שלהם והדרך שבה הם מדברים בהתאם לדמות המגולמת.״ כבר במילה "אמין" מסתתרות המון הנחות ובחירות אסתטיות. ממה שאני קורה, הנטיה/העדפה שלך היא לבחירות אסתטיות הנוטות לשפה קולנועית המושפעת מהזרם הריאליסטי בקולנוע. גם אם מדובר בסיפור בדיוני/פנטזיה, אתה מצפה לסיפור שיוצג באופן כאילו הבד בקולנוע / מסך הטלביזיה הם בעצם חלון למציאות אחרת. תהיה המציאות הזאת שונה ומיוחדת מזאת שאנו מכירים, אבל בכל זאת מציאות שהיתה שם כאילו אם גם אתה לא היית שם כדי לצפות בה. אני טוען שזאת דרך אחת מיני רבות לספר סיפורים. סיפור טוב וסוחף יכול להגיע גם מאיש שמתלבש מצחיק ליד מדורה ומספר את הסיפור עם נפנופי ידיים מוגזמים והקולות שהוא עושה לדמויות השונות הם לא שיא הדיוק. סיפור טוב יכול להיות גם מסופר עם בובות או צלליות על קיר מערה. באופן דומה, אנימציה היא סוגה עשירה מאוד (דמיין מאמר ארוך כאן על זרמים שונים) והשיפוט מה טוב או רע בה דורש כלים קצת אחרים מאשר אלו אשר אתה מפעיל כדי להחליט מה טוב יותר Star trek TNG, The Expanse או Foundation באפל TV. בקיצור: תפוחים ותפוזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם אתה מסביר היטב. לאור הפתיל הזה מובן לי לחלוטין שמעבר לחוסר החיבור הרגשי שלי לאנימציה, אכן אין לי את הכלים ההיסטוריים, תרבותיים ואסתטיים לשפוט או להעריך סדרות אנימציה. אני מרוצה מהפתיל הזה, לא כל יום אני לומד תובנה חדשה על מדיום שלם ועל פערי ידע נרחבים מהצד שלי. שאפו. יש לי הרגשה ש-Station Eleven אולי כן יקלע גם לטעם שלך. הנסיון לחבר מסורות אסתטיות ואמנותיות למציאות בלתי נתפסת הוא אחת התימות המרכזיות שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוספתי לרשימת הדברים לבדוק. המלצה שלי לסידרת אנימציה טובה1 שאפשר לראות עם הילדים (אבל גם בלעדיהם): Avatar - The last airbender (המקורית, לא המצולמת של Netflix). ______________ 1 נחשבת בעיני רבים לאחת סדרות הטלוויזיה המצוירות הטובות והמוערכות בעשורים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 נו אז? אני גדלתי על הסיפורים הקצרים של אסימוב, היינלין וחברים. למה זה בעיה? גם אני מזהה מה מגיע מאיפה ואפילו היוצרים עצמם לא מנסים להסתיר את ההשפעות. האמת שכל הרעיון מאחורי הסידרה הזאת מגיע מהחלום רב השנים של היוצר הראשי של הסידרה Tim Miller לשחזר עם David Fincher את Heavy Metal1 משנות ה-80 שמאוד השפיע עליהם. הפרויקט עבר המון גלגולים עד שהוא בגיע לצורתו הנוכחית כאנתולוגיה של סרטי אנימציה קצרים בהם כל פרק מבוים על ידי מישהו אחר לחלוטין עם חופש כמעט מוחלט לגבי התוכן והסגנון. אז האלמנטים הנוסטלגיים / ההומאז׳ים לרוח התקופה זה לא באג אלא פיצ׳ר של ההפקה. ________________ 1 Heavy_Metal_ [Wikipedia](film)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי רעיונות ממוחזרים: אין מה לעשות. בתור הזהב של המד"ב היו כל כך הרבה מוחות מבריקים ויצירתיים שחפרו על כל נושא, שקשה מאוד להמציא היום רעיונות ממש מקוריים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לחשוב שרעיונות בסגנון ״הגולם קם על יוצרו״ או ״המפלצת של פרנקשטיין״ (We were the real monsters all along!), אפוקליפסה, אימה, Cautionary tales של ״אל תחקור במופלא ממך״, דיסטופיה, אוטופיה, "עולם הפוך" (The World Turned Upside Down), סאטירה חברתית באמצעות סיפורים על חברות דמיוניות והרפתקאות מחוץ לכדור הארץ - אפשר לחשוב שאלו המצאות מקוריות של המאה ה-20 או של מה שקוראים לו ״תור הזהב של המד״ב״. גם אני אוהב מד״ב של המאה ה-20, אבל יאללה יאללה, תרגיעו :-) עם כל הכבוד לאסימוב והיינלין (ויש) גם הם שחזרו ומיחזרו רעיונות שהיו קיימים הרבה לפניהם ותרבות הסיפור הזאת יושבת על גבי אלפי שנים של ספרים, מיתולוגיות וסיפורי עם (וזה הולך אחורה בזמן לזמנים בהם עשו את זה במפגש ה-D&D השבועי, עוד לפני שקראו לו ככה, מסביב למדורה עם מספר הסיפורים או ה-Shaman בתפקיד ה-Dungeon master של השבט). סופרי המאה ה-20 נתנו Spin משלהם לדברים (ברוח המקום והזמן), אבל עשו זאת לפניהם ועושים זאת אחריהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. מצד אחד הם מיחזרו לפעמים את הומרוס דנטה ושות' אבל נראה לי שגם היו להם כמה רעיונות מקוריים. יש כנראה סיפורים שהולכים עם המין האנושי מאז שלמד לדבר, כמו סיפור החניכה וההתבגרות, מסע הגיבור (מגלגמש עד ג'ון וויק) וטרגדיית האהבה (מאורפיאוס ויורידיקה עד אנקת גבהים) אבל נראה לי שיש טוויסטים לסיפורים האלה שאי אפשר היה לתת לפני המאה העשרים. ויש אפילו תמות חדשות של העולם המודרני- ניכור ובירוקרטיה (מתחיל מקפקא?), קפיטליזם והעולם התאגידי, המרוץ הטכנולוגי בכלל ומרוץ החימוש בפרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. היו להם גם רעיונות מקוריים. לא אמרתי אחרת. גם באנתולוגיה המקושרת למעלה יש המון רעיונות מקוריים (גם אם זה מזכיר לכם איזה סיפור קצר שקראתם לפני 30 שנה). בחלקם לא בקו עלילה מקורי (ועם קריצה למוסכמות ז׳אנר By design), אבל מי קבע את החוק שרעיונות זה משהו שאפשר להכניס רק ב״עלילה״ או ב״פואנטה״ או כדי להגיד משהו ״שימושי״ לגבי העולם? לפעמים הרעיון המקורי הוא באיך לספר סיפור ולא בקו העלילה של הסיפור. ראה לדוגמה את הפרק שכל הרעיון שלו זה בדיוק לשחק על כל הקלישאות הכי שחוקות של סרטי זומבים (Night of the Mini Dead) אבל עם בחירה סגנונית מכוונת והומוריסטית בה הכל מוצג בפרספקטיבה מרוחקת ועם שימוש ב - Scheimpflug principle. זאת לשתי מטרות: גם כדי לשעשע (זה מצחיק ומקורי - אף אחד לא עשה דבר כזה בעבר אף פעם) וגם בשביל האמירה (תאור האבסורד באירועים, אפילו אם הם גלובליים כי אנחנו חיים על גולת אבק זעירה באיזו מערכת שמש לא חשובה בגלקסיה חסרת חשיבות. אפוקליפסה זה כלום ושום דבר). Night of the mini dead |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לשאמאנים העתיקים, לא היו להם מכונות חושבות, מסעות בחלל, חייזרים, קוונטים, מחשבים ומסעות בזמן כדי לתפור מהם עלילות. אולי חייזרים זה הרחבה של אנשים משונים מיבשות אחרות, אבל שאר הקונספטים של שלהי המאה ה-19 והמאה ה-20 בהחלט היוו כר לרעיונות חדשים ומקוריים. התימה של "הכל כבר נכתב בתנ"ך"(/בההוואד גיטה/אודיסאוס/וואטאבר) נראית לי ארכאית למדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, השתמשתי במינוח מוכר ואולי קצת הקצנתי. קיוויתי שרוח הדברים תובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירות מוקדמות עם יסודות סיי-פיי לוקיאנוס מסאמוסאטה – "סיפור אמיתי" (המאה ה-2 לספירה) - נחשב ליצירה הראשונה עם אלמנטים של מדע בדיוני. - כולל מסע לירח, מלחמות בין עמים שמימיים, ותיאורים של חיים חוץ-ארציים. - סאטירה על סיפורי מסעות מופרכים, אך עם דמיון מדעי מרשים. אבן טופייל – "חַי אִבּן יַקְזָאן" (המאה ה-12, אנדלוסיה) - סיפור על ילד שגדל לבד באי ומפתח הבנה פילוסופית ומדעית על העולם. - השפיע על פילוסופים אירופאים כמו ג'ון לוק. - שילוב של מדע, פילוסופיה, ואוטודידקטיות – יסודות סיי-פיי קלאסיים. תומאס מור – "אוטופיה" (1516) - תיאור של חברה אידיאלית על אי דמיוני. - עוסק בטכנולוגיה, מוסר, פוליטיקה – נחשב לאב-טיפוס של ספרות אוטופית. פרנסיס בייקון – "אטלנטיס החדשה" (1627) - תיאור של חברה מתקדמת מדעית וטכנולוגית. - כולל מוסד מחקר בשם "בית שלמה" – דמוי מכון מדעי עתידני. סוויפט – "מסעות גוליבר" (1726) - בפרק על לפוטה, אי מעופף עם מדענים מנותקים מהמציאות. - ביקורת על המדע והטכנולוגיה של זמנו, עם אלמנטים סאטיריים וסיי-פיי. וולטר – "מיקרומגס" (1752) - יצורים מכוכבים אחרים מבקרים בכדור הארץ. - סאטירה פילוסופית על האנושות, הדת והמדע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי בייקון, סוויפט ווולטר קרובים כרונולוגית הרבה יותר למאה ה-19 מאשר לשאמאנים העתיקים. אתה רוצה שאשים את הגבול במהפכה התעשייתית ולא במשוואות מקסוול? סבבה מבחינתי, הטיעון העקרוני עדיין בתוקף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הגבול הצבתי לעצמי כשז'ול וורן, ה.ג'. וואלס ואלדוס הקסלי פותחים את הדור החדש שנמשך עד ימינו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |