 |
|
 |
||
|
||||
 |
אולי זה בכלל ענין ז'אנרי? אולי אתה פשוט לא כל כך אוהב סיטקומים - וסיינפלד היא חריגה נישתית? כשאני חושב על עצמי עשורים אחורה, נהניתי לצפות בלא מעט כאלה לאורך השנים, מארצ'י באנקר ושלושה בדירה ומישהו מטפל בך, דרך סיינפלד וחברים מופע שנות ה-70 והמפץ הגדול ואיך פגשתי את אמא. וגם כשאני מכיר בזה שלא כולן, ומן הסתם גם לא רוב הפרקים הם ברמה עילית - אני הראשון להודות שחלקן גם התדרדרו נמוך מאד לאורך השנים - אני גם זוכר בחיבה רבה כמה וכמה פרקים ודמויות שמבחינתי היו שוות את זמן הצפייה. אולי מראש רף הציפיות שלי לא בשמיים בסוגה הזו, וברור לי שאני לא מתיישב כדי לראות מאסטרפיס. וייתכן שהיום גם אתקשה לחזות בפרקים ישנים. אבל הנסיון מראה שעד לפני כעשור הייתי מסוגל למצוא סיטקום ולהנות ממנו מספיק כדי לצפות בעשרות פרקים. יכול להיות שאנשים אחרים מעדיפים פשוט לבלות את זמנם עם ז'אנרים אחרים של טלויזיה, שחביבים עליהם. למשל אנימציה, שכבר דיברנו עליה כאן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני גם לא חובב של חברים. אני מנסה לנסח למה, אבל לא נראה לי שזה בגלל שאני ״לא אוהב את הז׳אנר״. נראה לי שזה נופל לתת קטגוריה בתוך הז׳אנר של סיטקום. כן יש דברים שהם בז׳אנר של סיטקום ואני מאוד אוהב: - בלק אדר - המלון של פולטי - סיליקון ואלי - מישהו מטפל בך - סיינפלד - תרגיע - איי.טי. (The IT Crowd) - המשרד (גם הבריטי וגם האמריקני) - כן אדוני השר / ראש הממשלה דברים בז׳אנר שאני לא אוהב (ממאוד לא אוהב ועד Meh/לא מצחיק): - חברים (ראיתי לא הרבה אבל גם לא מעט פרקים כי אנשים התעקשו להמליץ לי. התוכנית הזאת לא מצליחה לעלות לי על הפנים אפילו חצי חיוך. לא מבין את התופעה, למרות שאני מעריך את היכולות הקומיות של השחקנים1). - ביג בנג (חיבבתי קצת בהתחלה אבל נהיה שטאנץ מאוד מהר ונמאס) - איך פגשתי את אמא - מליון סיטקומים אחרים שכולם מרגישים אותו הדבר ואותו השטאנץ. כתיבה קומית עצלנית. מישהו אומר משהו, מישהו עונה איזה זינגר, שחקנים ממתינים לצחוק שנשמע מאולץ גם כשהוא מול קהל אמיתי וחוזר חלילה, הסתמכות יתר של הכותבים על כך שיש ״Fan base״ (עם בזינגה שטנצי שמתחנף לקהל השבוי) במקום לכתוב קומדיה שעומדת בפני עצמה בכל פרק. בקבוצה שאני לא אוהב יש גם הרבה דברים בריטיים (שאני אפילו לא זוכר את שמם), אז זה לא העניין. זה גם לא צחוק הקהל (האמיתי או הפייק) שמפריד בין הקבוצות (כי בשתי הקבוצות היו תוכניות עם או בלי צחוקים). נראה לי שהדברים שאני לא אוהב הם: סיטקום שהוא "קומדיות יחסים" אמריקנית קלאסיות. חברים, איך פגשתי את אמא, ביג בנג, נשואים פלוס - כולן שמות במרכזן מערכות יחסים רומנטיות/משפחתיות עם עומק של בריכת ילדים ועם גאגים חוזרים (עד לעוסים לאורך שנים). שם ההומור לרוב רח יותר, סנטימנטלי, עם "פאנץ’ ליין" שאפשר לצפות ממרחק שמדגדג יותר על האיזור במוח של ״המוכר ונעים״ ולא באיזור שבו יושב חוש ההומור שלי (ציני, ביקורתי, קצת מרושע, שובב, מופרע, מונטי פייטוני ועם העירבוב הראוי שבו צריך להתסכל על בני אדם - אהבה/שנאה. סלט מיזנטרופיה והומניזם). _______________ 1 למשל Lisa Valerie Kudrow היא לגמרי סבבה כבנאדם ושחקנית קומית, אבל חברים פשוט לא מצחיקה אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתקופה שלפני שה-VOD (ועל אחת כמה וכמה,ֿ שלפני הכבלים) בארה״ב הזמן היה משאב מוגבל לרשתות הגדולות. הם לא היו יכולים לשדר עשרות סדרות בתקוה שאחת מהן תתפוס, לכן הן ניסו ללכת על בטוח. לפחות במידה מסויימת. חברים היא הסטארבקס של הטלויזיה - מוצר עשוי באופן מקצועי שאף פעם לא יפתיע אותך לטובה או לרעה, אבל בלי חברים NBC לא היתה יכולה לקחת הימור כמו סיינפלד כמו שבלי מי הבוס ABC לא היתה יכולה לקחת את הסיכון ברוזאן. מה שאני רוצה להגיד זה שלא הוגן לשים אותם באותה קטגוריה. (מאלה שהזכרת לשלילה, נשואים פלוס היא היוצאת מהכלל, פוקס היתה רשת חדשה יחסית ולקחה הימור די גדול על סדרה מאד שונה ממה שהיה נפוץ בזמנו - ע״ע קוסבי או צער גידול בנות. אבל כשאתה מהמר באופן קיצוני אין סיכוי שתקלע לטעם של כולם, הם לא קלעו לטעמך אבל לא מדובר במוצר תעשייתי כמו שאר הרשימה) (מאלה שהזכרת לחיוב, אני חושב ש״מישהו מטפל בך״ הוא יוצא מהכלל שבמבט לאחור היא קומדיה מאוד שטאנצית עם הומור מאד נמוך ולא מתוחכם שאלמלא המבטא לא היתה מצליחה כל כך בארץ, אבל יכול להיות שאני טועה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לגבי ״מישהו מטפל בך״. הוא לא צריך להיות ברשימה. אם אראה את זה היום, סביר להניח שזה לא ממש יצחיק אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לאזכור החיובי של ''נשואים פלוס'' שסטתה לטובה (לדעתי) מהמיינסטרים והיתה בועטת ולא מנומסת יותר מהשאר. בעשור האחרון אין שום סיכוי שסדרה עם הומור סקסיסטי ומיזנטרופי כמוה היתה מתקבלת בחיוב. ולגבי מישהו מטפל בך - דומני שזו היתה אחת הסדרות הראשונות בפריים טיים בארץ עם דמות מובילה שהיא הומוסקסואלית בגלוי. לאור השמרנות של החברה הישראלית, זה נזקף לטובתה (של הסדרה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אהבתי את נשואים פלוס. א. היו שם שני שחקנים מעולים- אד אוניל וכריסטינה אפלגייט. ב. בזכות השחקנים היו לסדרה לפחות שני רבדים: ברובד אחד אתה צוחק על הנלעגות של הדמות. ברובד השני אתה מזדהה עם אספקטים בדמות וצוחק על עצמך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שזה עניין ז'אנרי. אני די מזדהה עם מה שאביב כתב, אבל לא בטוח כמה אצחק היום גם מאלו שהוא כן אוהב (כנראה ''כן אדוני השר'' כן, ''בלאק אדר'' לא.) ז'אנר שנדמה לי שלא דוסקס פה הוא מוקומנטרי. אהבתי מאוד את ''לארי סאנדרס'' ואת ''המשרד''. בזו האחרונה, אהבתי קצת את הבריטית והרבה יותר את האמריקאית (כמה עממיקו מצידי). את הישראלית לא יצא לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש חשש שכן אדוני השר יהיה היום יותר עצוב ממצחיק. יש לי זכרון מאד רחוק ועמום שלארי סנדרס היה מוצלח, אבל זה היה ממש מזמן וללא שידורים חוזרים, אז קשה לי לסמוך על מעט הרושם שנותר אצלי בתור משהו אמין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לארי סנדרס אהבתי וסלדתי ממנו בו זמנית. הוא היה לדעתי מהסנוניות הראשונות של הגל העכור שאחר כך שטף את הקומדיה האמריקאית של להצחיק דרך מבוכה. לא רק מבוכה של הדמות הקומית אלא בעיקר מבוכה של הצופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. אני שונא להיות נבוך כצופה, זה ממש מדכא צחוקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשמחתי המונח "קרינג"' שגדל בפופולאריות שלו ב 2012-2016 מתאר את הסיטואציה כהוויתה. לא עוד "סרטי קרינג"'! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |