בדרך לואנזה? 82364
האם אני היחיד מקוראי האייל שמרגיש שאנו הולכים ומתקרבים למצב שבו ההבדל בין מדינת ישראל לבין גרמניה הנאצית (או כל מדינה טוטאליטרית-רצחנית אחרת שתבחרו - ברה"מ לשעבר, סין, קמבודיה וכדומה) יפסיק להיות חד וברור, ויהפוך לשאלה של "מי יותר נורא"? מכיוון שאני אדם שקול ומתון למדי, עצם המחשבה שאני יכול לשקול בכובד ראש שאלה מסוג זה, המעסיקה בזמן האחרון את חברי מהחלקים ההזויים יותר של השמאל, מעבירה בי חלחלה, אולם אני מרגיש שלא ניתן להתחמק ממנה יותר. ואסביר מדוע.

יש לי הרגשה (והלואי ואתבדה) שבשבועיים האחרונים אנחנו מחליקים באופן מהיר וחסר שליטה במדרון חלקלק. "המלחמה בטרור" הפכה לערך כל כך חשוב, וכל כך ברור מאליו, עד שפחות ופחות דברים נראים (לממשלה, לצבא, ולחלק גדול מהאזרחים) כגובים מאיתנו מחיר מוסרי יקר מדי עבור התועלת שהם מביאים. כך, ההחלטה המבצעית שהתקבלה בצה"ל לגבי החיסול של שחאדה, ויותר מזה, התגובה של שרון (ושל ישראלים רבים אחרים) בעקבותיו, הם מבחינתי סימן לקהות חושים מוסרית מדאיגה (ולא שהפגיעה בחפים מפשע בזמן חיסולים לפני כן נראתה לי מוסרית, היא לא, פשוט גם אני מושפע מרמת החשיפה של אירועים, ולגבי מקרים קודמים כמעט ולא היו הודעות בתקשורת) . מדאיגה באותה המידה היא ההתעקשות של הצבא, מערכת הבטחון והממשלה לגרש קרובי משפחה של מחבלים מתאבדים לעזה ולהרוס את בתיהם. אז טוב שיש לנו את רובינשטיין שבלם קצת (לא מספיק) את הרעיון, אבל ההתעקשות המתמשכת על רעיון שחוסר המוסריות בו כל כל ברורה לעין (פגיעה בחפים מפשע - מצלצל מוכר?) וש - סתם כבדרך אגב, וזה בכל מקרה לא העניין - התוצאות שהוא יניב אפסיות (מישהו רוצה התערבות?) מפחידה אותי. ולבסוף, מפחידה אותי העובדה שעצם הרעיון של "התנהגות מוסרית" מאבד את חשיבותו כאשר הוא מגיע לשיח הציבורי כיום: או שכל דבר שאנחנו עושים הוא מוסרי כי הוא נועד למנוע רוע גדול יותר, הרוע המוחלט של המחבלים המתאבדים,או שהם לא מוסריים יותר וזה בכלל באשמתם, או שאין מקום בכלל למוסר בזמן מלחמה.

אמנם קיים עדיין מרחק גדול בין הזוועות שביצענו (והריגת 10 ילדים חפים מפשע *ולא משנה מאיזו סיבה* היא זוועה) לבין מה שעוד אפשרי, אך המרחק ההולך ונסגר לאיטו מפחיד ומזעזע אותי בעיקר מכיוון שהתהליך שאנחנו עוברים מזכיר לי את התהליך שהוביל לשואה ולרציחות הענק בימי סטאלין. אחת המערכות העיקריות במדינות לא ליברליות המרגישות מאוימות (וישאל היא כזו, מכיוון שאינה מדינת כל אזרחיה והיא מרגישה מאוימת על ידי חלק מהאוכלוסיה הנמצאת בשליטתה) היא זו שהמשימה המרכזית המוטלת עליה היא התמודדות עם אויב כלשהו (המיוצג לרוב על ידי מעמד או לאום) - גסטפו, קג"ב, שטאזי או כל סוג אחר של שב"כ. מכיוון שאויב זה מייצג רוע מוחלט שלא ניתן להתפשר איתו, לתקשר איתו, לסמוך עליו או לפתור את הסכסוך עימו בהגיון, חובה לחסלו בכל דרך שהיא. מכיוון שהוא בלתי ניתן לעצירה באמצעים המקובלים, יש לנקוט באמצעים לא מקובלים. כאשר גם אלא לא מועילים, יש להחריף את המאבק. מבחינה פסיכולוגית, כל שלב מכין את השלב שלאחריו. עבור הנאצים, אחד היעדים המרכזיים היתה הפיכת שטח הרייך לנקי מיהודים. ועדות ומנגנונים בירוקרטיים שונים הוקמו על מנת להגשים יעד זה, והגו תוכניות שונות: עידוד הגירה, עידוד הגירה ע"י שלילת זכויות, השפלה והצקה, כפיית הגירה, גירוש, מציאת טריטוריה ליישוב מחדש (תוכנית מדגסקר) וכו'. הצעות אלו הלכו והקצינו (ונכשלו, כמובן), עד שהגיע הפתרון הסופי, השיא ההגיוני של התהליך, שלא נראה ב-‏1941 בלתי אפשרי ומפלצתי כפי שהוא ודאי היה נראה ב-‏1933. זהו סוג המדרון החלקלק שבו אנו מתחלקים (החליפו יהודים בטרור, חכו מספיק זמן, ותראו איך עם שלם, הופך ל"קרובי משפחה של מחבלים מתאבדים", "מסייעים לארגוני טרור" או סתם מחבלים), בהסתייגות אחת: קשה לי להאמין שנמשיך לכל אורכו. או שהמוסריות שלנו תעצור אותנו (אינשאללה), או כוח של נאטו (הרבה פחות אינשאללה).

אז לא, שואה לא תהיה כאן, וגם לא טיהור אתני (רואים, אני עדיין אופטימי). אבל אלו לא האיומים המוסריים היחידים שקיימים, יש מספיק זוועות אחרות. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בהקשר הזה הוא ההתמודדות של הנאצים עם התנגדות לכיבוש (ראה מקרה לידיצה). לשם אני בהחלט יכול לראות אותנו מגיעים לפני הסוף. וכדי להדגיש את הנקודה, הסכנה הקשה ביותר שאני רואה כאן היא מוסרית. לא פיגועים ולא שום דבר אחר (מלבד, אולי, התפוררות פנימית) לא ישמיד מדינה עם נשק גרעיני. אז אמנם פיגועי התאבדות ורציחות גם הם זוועה, אבל זוועה שאנחנו יכולים לחיות איתה, ולנסות להתמודד איתה בדרכים שלא יאלצו אותנו ואת ילדינו לחיות תחת צל כבד של רגשות אשם ויסורי מצפון מוצדקים. המצב של פיגועי טרור חוזרים ונשנים עדיף בעיני על כתם מוסרי שאי אפשר למחוק, ושיהיה ברור - אני דואג לנו, לא לפסלסטינים. הם את הכתמים המוסריים שלהם יצטרכו למחוק בעצמם.
בדרך לואנזה? 82370
האם אתה גלעד דנבום ?
בדרך לואנזה? 82374
או האם אתה גרשון המכונה גימל?
אולי ג.יפית ? 82376
what's in a name? 82445
A Gimel, by any other name, would still smell as sweet...
יש לי גם שמות אחרים, אבל אתם לא מכירים אף אחד מהם, וזה גם לא ממש משנה מכיוון שהם בדויים באותה המידה.
call me gimel.

ולשאלה עצמה?
אף אחד לא מרגיש פה קצת לא נוח?
what's in a name? 82460
אני חושב שקהות חושים שנגרמת כתוצאה משחיקה נמשכת של העצבים הציבוריים שלנו היא מרחק כמה סדרי גודל מרצחנות מכוונת שכל מטרתה היא הרצחנות עצמה. לכן, לא, אני לא מוטרד. לא מזה, בכל מקרה.
what's in a name? 82611
גימל חטא לשאלתו שלו כאשר ביצע את ההשוואה, הממש לא מוצלחת, לגרמניה הנאצית. אם נתעלם מהאנלוגיה לאותה גרמניה מפלצתית, שאנו אכן רחוקים ממנה בכמה סדרי גודל בלשון המעטה, עדיין נשאר עם הבחנות עם שמץ של אמת בשאלותיו של ג'. אני כן חושב שיש לנו בעיות מוסר מאוד רציניות להיות מוטרדים מהן, גם אם אנו לא מוטרדים (ובצדק) שנצטרף מחר ל-S.S.

קהות חושים והמידרון החלקלק צריך להדאיג את כולנו. אפשר להתיחס לשאלותיו של ג' גם אם טעה טעות לא קטנה באנלוגיה הלא מוצלחת שלו.
על כל שאלה תשובה 82613
הוא שאל שאלה אחת בלבד, ''האם אני היחיד...'' וגו', וכל המגיבים עד כה ענו עליה בחיוב.
על כל שאלה תשובה 82629
אני דווקא קצת אמביוולנטית.
מן הצד האחד, יש לי את ההרגשה שאנחנו קצת חסרי פרופורציה. אני זוכרת דברים דומים שנכתבו בטורים אישיים בעיתונות בשנות השמונים והתשעים, ותמיד זה היה "מעולם לא היינו כל-כך חסרי מוסר", "מעולם המצב לא היה נורא כל-כך", "מלחמת אזרחים תפרוץ בשנה הקרובה" וכיו"ב. אולי אנחנו שוכחים בקלות איך הרגשנו לפני חמש ועשר שנים; הרי מדינת ישראל מעולם לא היתה טלית שכולה תכלת בנוגע לענייני מוסר.

את הפרספקטיבה הזו קיבלתי בעיקר מאמא. יום לאחר שנבחר נתניהו לראשות הממשלה היא הרימה לי טלפון, כדי לשמוע אותי בוכה ומתאבלת מן העבר השני של הקו, בעיקר בנושאים הקשורים לחינוך, והיא פשוט אמרה לי "אין לך פרופורציה. גם את גדלת במדינה בה הליכוד היה בשלטון והלכת לבתי-ספר כשהליכוד בשלטון, והנה יצאת בסדר גמור (הנקודה האחרונה פתוחה לדיון, כמובן). הליכוד היה בשלטון 15 שנה, והחיים נמשכו כרגיל."

מן הצד השני, אני חוששת שדווקא נקודת המבט הנ"ל היא בעוכרינו, ושייתכן כי אכן אנחנו חוצים קווים אדומים ומותחים עוד ועוד את מה שהציבור מוכן לקבל ולסבול, אך אף אחד לא מודע לחומרת המצב בשל גישת ה"זאב זאב".

דורון רוזנבלום כותב ב"הארץ" של היום "האם עודנו זוכרים איך חיינו רק עד לפני שנתיים?" נדמה לי שהמשפט הזה מגדיר לא רע את החוויה הישראלית מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-‏87'.

על כל שאלה תשובה 82632
מענין אם גם על הטור הזה יסתמך יזהר מזרחי.
על כל שאלה תשובה 82894
לא שאנחנו קטנוניים... אבל אפשר להחליף את ''שאלותיו'' ל''הערותיו''.
על כל שאלה תשובה 82920
כן, אפשר להחליף, אבל מוטב שלא.

כי כל "הערותיו" נוסחו בצורה שהן מצדיקות את השאלה היחידה, או מעלות אותה כשאלה שבאמת צריך לשאול בעקבותיהן. השאלה, למרות שהובאה בתחילת ההודעה, היתה הקליימקס, הרזון ד'אטר של ההודעה כולה. וכשהדיון על הצדק/מוסר/אתיקה של מעשינו נעשה תחת הכותרת "האם אנחנו הולכים לכוון של גרמניה הנאצית" התשובה היחידה האפשרית, לדעתי, היא לא. סוף פסוק. בקונוטציות אחרות כמובן שאפשר, וצריך, לדון בשאלות אלה, וזה אכן נעשה ללא הרף באייל.
הזוועות החמודות האלה 84406
אני רוצה לדלג על ההשוואה הטיפשית לגרמניה, סין, בריה"מ וקמבודיה, ולעבור לפסקה האחרונה.
לדעת גימל, פיגועי התאבדות ורציחות "גם הם זוועה", אבל "זוועה שאנחנו יכולים לחיות איתה". זה לעומת פעולה נגד טרור, שבה יש סכנה מוסרית, ועם זה אי אפשר לחיות.

עמדה פחות מוסרית מזו לא הושמעה כאן כבר מזמן.

לכל המתעניינים, גם לי יש קוים אדומים. למשל, לתפוס אנשים חפים מפשע (כולל למשל קרובי משפחה של רוצחים מכל המינים) ולהרוג אותם. את הקו הזה מדינת ישראל לא תעבור; מר גימל, אתה יכול להרגע.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים