 |
|
 |
||
|
||||
 |
צריך לזכור שיוזמת ז'נבה היא הסכם בין קבוצה קטנה שאינה מייצגת את רוב הציבור אצלנו, ובין קבוצה מתוך הממסד של הרשות הפלשתינית, תוך תמיכה שמאחורי הקלעים של מיודענו הנחמד ערפאת. התמיכה החלקית לה זוכה התוכנית בציבור הפלשתיני לא צריכה להפתיע איש. זה בדיוק האחוז שמתאים למאוויה ותכניותיה של ההנהגה הפלשתינית בהובלת ערפאת. מי שעוקב אחרי פעולות ההונאה והכחש של האיש הזה בשנים האחרונות, לא יוכל לטעות בכוונותיו. אחרי נסיון השנים האחרונות, קשה להבין את התמימות שנראית בכל משפט ומשפט של המאמר הזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דב, אתה תמה על התמימות כביכול בכל משפט ומשפט של המאמר, ואילו אני תמה איך המחבר מנסה למכור לנו נרטיב מסולף כל כך. חלקו הארי של המאמר הוא נרטיב של הסכסוך שבא לאשש את התזה שלו אך אין לו אחיזה אמיתית בהיסטוריה הקרובה שכולנו זוכרים - ואם שכחנו הרי שלפחות בנוגע לשנים האחרונות הדבר ניתן לבדיקה אפילו באמצעות ארכיון האייל. אביא 2 דוגמאות: א. המחבר טוען שבשנים שלפני הפיצוץ בקמפ דיויד הורע במצב הכלכלי הפלסטיני ועקב כך עלתה התמיכה בפיגועים. לא נכון. המצב הכלכלי הפלסטיני הלך והשתפר. ראה למשל ציטוט כתבה של הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר באייל: ""מנקודת הראות של הכלכלה הפלשתינית, התקופה שבין סוף 1996 עד אמצע 2000 [עליית נתניהו עד פרוץ המלחמה] היתה הטובה ביותר בעשור כולו." ראה פירוט ונתונים ב: תגובה 62365 ב. שים לב איך המחבר בונה את הנרטיב (להלן 2 פסקאות רצופות שהעברתי לכאן ב"העתק והדבק"): "המו"מ לשלום זחל אומנם לאיטו, אבל החיים היו טובים. המצב הכלכלי היה מצוין, שגרירויות ישראל נפתחו בזו אחר זו בבירות ערב, השלום נראה מעבר לפינה. לאף אחד לא היה מצב רוח להקשיב לאזהרות." "אז, אישר ברק את ביקורו של שרון בהר הבית, וסיפק את הגפרור שהתחיל את שרשרת הפיצוץ שהביאה אותנו לקטסטרופה שאותה כולנו מכירים." לא חסר לנו כאן משהו באמצע? האם לא היה פיצוץ בקמפ דיויד כמה שבועות לפני ששרון עלה להר הבית? זה אירוע שולי לא רלוונטי שנשמט מזכרונו של המחבר? הרי את אותה הצעת ז'נבה פחות או יותר הציע ברק בקמפ דיויד וערפאת דחה אותה. המחבר מקווה שהצעת ז'נבה תזכה ל"מסה קריטית" של תמיכה שתוכל להניע את תהליך השלום המיוחל. זאת משאלת לב. זה חוסר הבנה עד כמה טראומטית לשמאל-מרכז הישראלי הייתה דחיית ההצעות בקמפ דיויד. זה הרגע שבו איבדו הפלסטינים את הכוח הכי משמעותי שיכול היה לסייע להם להקים מדינה, הם איבדו את השמאל-מרכז הישראלי. לפני קמפ דיויד הייתה מסה קריטית: מדד השלום של אוניברסיטת תל אביב הראה ש-80% מהישראלים תומכים במה שכונה אז "תהליך השלום". מסה קריטית לתהליך שדורש מתן אמון בפלסטינים ותלוי בצורה כלשהי ברצונם הטוב לא ייווצר עוד שנים ארוכות (וזאת הסיבה שהפתרונות המוצעים כיום הם בנוסח "הפרדה" ו"התנתקות", שכן, פתרונות כאלה הם בלתי תלויים בפלסטינים, וזו המגמה שזוכה לגיבוי של רוב הישראלים). כל פתרון למאבק עם הפלסטינים וכל ניסיון לייצב את המצב ולהרגיע את הסכסוך אינו יכול להיות מנותק מההיסטוריה שהובילה אליו. הצעת פתרון המסתמכת על סילוף ההיסטוריה הזו אינה יכולה להוביל להצעות פתרון מציאותיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד תוספת לעניין עוות הנרטיב. המחבר טוען שהיה תהליך של ''דמוניזציה'' של האוייב. לי זכור דווקא ההיפך. הרבה לפני אוסלו נתפס ערפאת כדמות דמונית ובצדק. אש''ף הוא ארגון אשר חרת על דגלו ואמר במפורש שמטרתו היא השמדת ישראל, ערפאת אחראי במישרין ובעקיפין למספר גדול של התקפות ברבריות על אזרחי ישראל בארץ ובחו''ל. קצת קשה לחשוב מחשבות טובות על אדם שחושב ועושה מה שהוא עשה. לאחר חתימת ההסכם נעשו מאמצים כבירים לשנות את תדמיתו. בעיקר בולטת הכנסת דמותו לסידרה ''החרצופים'' בתור דמות שהייתה אולי נלעגת במקצת אבל במפורש לא שטנית (ובוודאי לא נלעגת יותר מאיך שהוצג דן מרידור או ביבי) בנוסף על כך דאגה התקשורת הישראלית להצניע התבטאויות מאוד בעייתיות של מר ערפאת כמו הנאום במסגד ביוהנסבורג. המאמצים האלו בהחלט נשאו פרי, עד לאותה נקודה בה כבר לא הייתה יכולת להסתיר את האמת הפשוטה אודות ערפאת. אני חושש שאין צורך לעשות דמוניזציה לאדם כמו ערפאת או יאסין, בדיוק כפי שאי אפשר לעשות דמוניזציה לשטן. הוא פשוט כזה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לדייק בעובדות: ברק כפה על עראפת את הועידה שבה ניסה למכור לו את סיום הסכסוך ע"י השארת גושי התנחלויות בלב המדינה הפלסטינית העתידית החוצים אותה וקוטעים את רציפותה. עראפת לא קיבל הצעה זו אך גם לא הציע הצעה אחרת ופתח באלימות לאחר הפרובוקציה של שרון (שהיוותה כמובן רק טריגר אבל הייתה צריכה להימנע בכל מקרה). ברק שהבין את טעותו ואיבד פופולריות ציבורית הציע תוכנית נסיגה הגיונית יותר בועידת טאבה אבל התיזמון היה גרוע ביותר - זמן הבחירות. שרון המשיך בדרך הדמים ונטש לחלוטין את דרך המו"מ גם אם שילם לה מס שפתיים. הסכם ז'נווה בא לתקן מצב זה - החזרת שני הצדדים למה שהיה יכול להתפתח כתוצאה מוועידת טאבה. לכן אין כאן ניתוק מההיסטוריה אלא חזרה לפסים של אוסלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין הניסיון להחזיר את הרכבת לפסים של אוסלו, קולעת כאן אמרתו המפורסמת של מרקס: "ההיסטוריה נידונה לחזור, תחילה כטרגדיה, ואחר כך כפארסה". את הטרגדיה אנחנו עדיין חווים מדי יום, היוזמות חסרות השחר של ביילין ושות' הן הפארסה. ולעניין ועידת טאבה, שכביכול השיגה או-טו-טו את הסכם הקבע המיוחל, אני לא אשכח אותה עוד שנים ארוכות, כי זה היה רגע המהפך אצלי. ויותר משאני זוכר את פרטי הדברים שנאמרו אני זוכר את הבעות הפנים בטקס בטאבה שצפיתי בו בטלוויזיה: שלמה בן-עמי עומד שם יגע ושפוף, ובקול נכאים הוא מנסה להפיח תקווה בקרב שומעיו שההסכם הזה מביא עימו סוף לתביעות הפלסטיניות ולקץ הסכסוך. ומאחוריו עומד יאסר עבד ראבו, (שאפילו היום יכול לעורר בי סימפטיה, כי לרוב יש באישיותו משהו נעים), ובעוד בן-עמי מדבר, ניכרת זחיחות עד אין קץ על פניו של עבד ראבו, מעין גיחוך של חמלה על בן-עמי. אלה "ימיהם הגדולים" של הפלסטינים, הם שיכורי ניצחון מאהדת העולם לטענותיהם ולתביעותיהם. ילדים פלסטיניים נהרגים בתגובות צה"ל והם רוכבים חזק על הסוס הזה. ניכר על פניו של עבד ראבו, שהפלסטינים אינם מתכוונים לוותר על ניצחונם זה בנזיד העדשים של הסכם טאבה. בן עמי מסביר שבעצם נפתרה עקרונית בעיית זכות השיבה, ואילו עבד ראבו שמדבר אחריו, מבלי שהבעת הזחיחות תסתלק מפניו, אומר כמעט בגלוי לגמרי שבן עמי מפריז, שעוד חזון למועד - עם האוכל גדל אצלם התיאבון. ברגע ההוא הבנתי, ש"תהליך אוסלו" מת ונקבר סופית. היה ברור לכל בר בי רב - וגם לפלסטינים - שאם לא מגיעים להבנה בטאבה ההיסטוריה מחליפה כיוון מבלי יכולת לשוב לתהליך אוסלו. היה ברור שהליכוד ושרון יעלו לשלטון, והיה ברור שהתכנית היחידה שיש לליכוד זה "קיר הברזל" הז'בוטינסקאי. היה ברור לרוב הישראלים שהאמינו בתהליך אוסלו כי שותפיהם הפלסטינים בגדו בהם, אבל בטאבה חלקם עוד היו מוכנים למחול על כך, לראות בכך תקלה שעוד ניתן אולי להתגבר עליה. אבל גם התקווה האחרונה הזאת נגוזה. את בכירי הרשות הפלסטנית זה לא עניין, הם "שיחקו אותה" בכל שעת פריים-טיים בטלוויזיה, בלספר לעולם כמה היהודים רעים, טובחי ילדים, כובשים חסרי מצפון וכו', והם עושים את זה עד עצם היום הזה. לא בכדי התפכח בן-עמי אחרי ועידת טאבה, והגיע למסקנה שעם אנשי הרשות הפלסטינית בראשות ערפאת אין כל סיכוי להגיע להסכם. הם שרפו אז את כל הגשרים ואת כל המסילות, רקדו על הדם וגילגלו עיניים לשמים. אין זה משנה עוד אם עבד ראבו התפכח מאז. את הנעשה אין להשיב. אי אפשר עוד לחזור לפסים של אוסלו, כי לא זו בלבד שהמסילה הזאת נהרסה עד אפר, אלא שרכבת ההיסטוריה כבר מזמן דוהרת למקום אחר ועל פסים אחרים, יכול להיות שהיא תביא אותנו למקום עוד גרוע משאנו נמצאים בו, אבל שום משאלת לב לא תצליח להשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור. מצביעי השמאל-מרכז הישראלי - הכוח העיקרי שתמך בהידברות עם הפלסטינים וצידד בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל - איבד לחלוטין כל אמון בפלסטינים ובהנהגתם, הוא מבקש פתרונות שאינם תלויים בהסכמתם או בהבטחותיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי את הטקס, אבל אותו יאסר עבד ראבו שכה חמל על בן-עמי (אולי בגלל שידע שלא יהיה יותר שר בממשלה?) הוא שותפו של ביילין להסכם ז'נווה שהלך ונרקם מאז כישלון טאבה (כלומר במשך כשלוש שנים). האם זוהי הונאה מצידו כל כך ממושכת וכל כך מורכבת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיסקה האחרונה שלך מרמזת על תמיכתך באיזשהו פיתרון של התנתקות חד צדדית. אם טעיתי תתעלם מכל הכתוב מטה... אבל אם אני צודק, הרי שנשאלת השאלה, למה לא לנסות להגיע להסדר ולקחת בחשבון שיופר, אם במילא אנחנו בכיוון להתנתקות? כמובן שיש לקחת בחשבון כי בהסדר קו הגבול שייקבע יהייה נתון לא רק לשיקול דעתינו וכו'... אך הכוח הבינ"ל שנקבל במקרה של התקפה פלסטינאית אחריי הסכם חתום וסופי (לא תהליך כמו אוסלו שלא היה מוגמר) הוא גדול והוא יהווה אשראי לפעולה חופשית יותר. ניתן לטעון כמובן שהסיכוי להסכם אפסי, אך אולי שווה לנסות את המהלך בדרך לפעולת הפרדה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, הבעיה היא בכלל לא בהסכם. הסכם הוא נייר, ונייר אפשר לקפל ולזרוק, ולא להגיע לחגיגות ה 25 להחתמו. העניין הוא, כמו בכל חוזה, הערבויות. ערבויות ניתן להשיג, כמו בעסקים, רק ע"י צעדים בוני אמון: אני נסוג קצת, נותן לך קרדיט, אתה מנצל את הקרדיט היטב (אין פיגועים, אין הסתה, אין התחמשות ואולי יש ניצנים של שיתוף פעולה בעסקים וסחר) אז התהליך יימשך. זה מה שמתוכנן עכשיו: אם תרצה, שרון מתחיל מחדש את התהליך עם "עזה תחילה". הפעם זה לא עם ערפאת, שלא הוכיח שמגיע לו קרדיט, אלא דווקא עם דחלאן, אחד ממתנגדי ערפאת, והשולט המעשי היום בעזה. מהלך זה אינו ישים ליו"ש, מאחר ושם ערפאת עדיין חזק. לכשיוחלף, ניתן יהיה לדבר עם מחליפו האמיתי (ולא אבו עלא הבובה) על תוכנית קרדיט שתיבנה בדיוק בשבילו. ודרך אגב - הבעיה הנוספת ב"הסכמים על הנייר" נוסח ז'נבה היא שלא רק שאינם נותנים דעתם על התהליך של תן וקח, אלא שגם אינם מגבילים את הקרדיט הסופי: כלומר הימור מלא ומיידי ועל כל הקופה, עד התחתית, "אם יילך - יילך, ואם לא - אז יהיו לנו עוד 10 שנות 'אחרי אוסלו'..." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר מדייקים בעובדות צריך לציין שעראפת דחה לא רק את תוכנית ברק, אלא גם את תוכנית קלינטון. הסיבה לדחית התוכניות ע''י עראפת היא שקבלתם היתה מציינת את סוף הסכסוך, ולכן גם סוף התוכנית המקורית להעביר את כולנו אל הים הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע אחד, הקונצנזוס הישראלי היום היא שחתימת ערפאת על מסמכים היא זמנית בלבד (ע"ע ההכרה בזכותה של ישראל להתקיים בהסכם אוסלו) וכל מטרתה להרדים את הערנות הישראלית ולשפר את המצב החומרי של הפלסטינים כדי שיוכלו לחדש את האלימות מעמדה משופרת. אם כך, מה איכפת לערפאת לחתום על סיום הסכסוך, לקבל את מירב השטחים מברק, להביא מיליוני פליטים פלסטיניים מהפזורה לשטחי הרשות ואז לחדש את מימוש התוכנית ללמדנו הלכות שחיה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכפת לו כי יש לו גם קונצנזוס עולמי להתחשב בו, לא רק ישראלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה טובה מאד, שראוי לשאול את ערפאת, שרק הוא - אולי - יודע מה מתחולל בראשו. לנו לא נותר אלא רק לנסות לנחש את מחשבותיו ואפשר להעלות על הדעת מספר אפשרויות. אסתפק בהעלאת אפשרות אחת: ערפאת חושש (לדעתי ולמזלנו הרב - בטעות), שעצם חתימתו על *סופיות הסכסוך והכרה בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי* תסכל, או לפחות תדחה לשנים רבות מאד, את האפשרות של הערבים לחסל את מדינת ישראל. ואני משתייך לקבוצה הטוענת, ששרדנו והגענו לאן שהגענו פחות בשל תבונתנו ויותר בגלל טפשות אוייבנו, אופיים ותרבותם. אלא שאסור לנו לבנות על כך, שאוייבנו יישארו טפשים לעד, וגישתם של סרי נוסייבה, חנאן עשראווי ואחרים מלמדת על כך. בהקשר זה מעניינת כתבה זו של מכון ממר"י על חוקר יפאני שחי בקרב הערבים כארבעים שנה וכתב עליהם ספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני בטוח שמדובר ב"קונסנזוס ישראלי", אך אני אישית באמת מאמין שהערבים אינם משלימים עם קיום ישראל (למעט אולי, המקרה היוצא דופן של חוסיין, שעשה זאת כנראה בשל הכרת הטובה על הצלת משטרו), ופועלים בצורה שהכי נראית בעיניהם להביא בסופו של דבר לנפילתה כך או אחרת. האמונה הזאת נובעת מעקיבה רבת שנים אחרי המאורעות, החל מאי קבלתם את גבולות החלוקה, דרך העוינות ומצב המלחמה המתמיד לפני מלחמת ששת הימים, ואפילו אותה קלטת מהתקופה של תחילת מימוש הסכמי אוסלו (שהועלמה מעינינו בכוונה ע"י גורמים מעוניינים אצלנו), שבה אומר שעת' בפרוש לבני עמו שאחרי מימוש הסכמי הביניים הם יוכלו לחזור לטרור, ועוד ועוד ועוד. לצערי הרב, כשמתבוננים על מה שקורה בראייה רחבה, רואים שהם גם משיגים לאט ובבטחה את יעדיהם האסטרטגיים. זאת עובדה שבתחילה ראה חבר הלאומים (שקדם לאום) את האזור הזה שיצא משליטת הממלכה האותומנית, כמיועד להיות מחולק לשלוש מדינות: סוריה לערבים המוסלמים, ארץ ישראל (משני צדי הירדן) ליהודים, ולבנון לערבים הנוצרים. בעקבות אי הסכמה מתמדת ולפעמים אלימה של הערבים חל כרסום בתמונה הזאת. ארץ ישראל חולקה תחילה לשני חלקים ואחר כך חולק החלק המערבי שוב לשני חלקים. הכרת ערפאת במדינת ישראל, שנמצאת במכתב ערפאת לרבין בהסכמי אוסלו, איני אומר שהיא חסרת חשיבות לחלוטין, אבל באין הסכמה על גבולות סופיים ופתרון בעיית הפליטים, החשיבות הזאת היא מאד זעירה ומוגבלת, והתמורה: הכרה בישות פלשתינית והקמת הרשות הארורה שגרמה לנו נזק בלתי הפיך, כנראה הצדיקה בעיני הערבים את הקורבן הזעיר הזה. אבל הפלשתינים מקפידים לא להסכים לעולם על הסכם קבע. גם בהסכם ז'נבה הם דאגו להשאיר את אותה עז בדמות זכות השיבה. (היו כאן ויכוחים על עניין סופיות בעית הפליטים, בהסכם זה, ופורסם מאמר של פרופ' אבינרי שקבע שההסכם מכיר בעקיפין בזכות השיבה. אין לי ספק, שזו תהיה הפרשנות הערבית להסכם הזה, ובכוונה הם עשו אותו כל כך מעורפל.) ועכשיו לשאלה מדוע לא מסכימים הערבים לכול, ביודעם שאחר כך יפרו את ההסכם. אני חושב, שהחלטות מנהיגי הערבים מונחות הרבה ע"י אינטואיציה, והם מעריכים בחושיהם שהסכמה מפורשת לקיומה של מדינת ישראל והסכם ובו פתרון כל הבעיות, ירחיק אותם מיעדם האסטרטגי בנותנו לישראל כלי חוקי בלתי ניתן לערעור בעיני העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רן מלוס אנג'לס מעלה סוגיה מעניינת של סתירה בטיעון הימני: מצד אחד, הערבים נחשבים שקרנים מושבעים שאי אפשר להאמין לאף מילה שלהם. חשדהו וחשדהו. מצד שני, הערבים נחשבים בו זמנית למי שנאמנים עד מוות למילתם ולכן חייבים להאמין לכל מילה שלהם ולהתייחס אליה ברצינות גמורה. כבדהו וכבדהו. המפתח לטיעון הכפול והסותר הזה הוא מן הסתם הבא: א. אם הערבי טוען כי פניו לשלום והוא מבקש למצוא פתרון לסכסוך – הוא שקרן. ב. אם הערבי טוען כי פניו להשמיד את כל היהודים – הוא דובר אמת. ואם מסובבים את זה פעם נוספת, מתברר כי עמדת הימין היא: כל הערבים רוצים להשמיד את היהודים ואם הם טוענים אחרת מדובר בשקר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשטני מאוד. אותו דבר ניתן לעשות ל"טיעון" השמאלני (כשהוא טוען כי פניו לשלום הוא דובר אמת, כשהוא טוען כי פניו להשמיד את היהודים הוא לא רציני/לא הבנו אותו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם זה קצת פשטני. כשהם אומרים שהם רוצים שלום הם רק מדברים. כשהם אומרים שהם רוצים להרוג אותנו הם מגבים את זה במעשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה באמת חושב ש"הטיעון השמאלני" או "הטיעון הימני" הוא כזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהשמאל מפיץ כל מיני קשקושים מהסוג הזה והודות למערכת החינוך המופלאה של מדינת ישראל יש פתיים שנופלים בפח. הבעייה היא שגם אם אסביר להם כל היום שזה לא נכון זה לא נדבק טוב כי ססמאות על שלום יותר משובבות נפש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שאי אפשר לעשות את זה לטיעון השמאלני? בהחלט אפשר. הבעיה של שני הצדדים היא הגישה האווילית שלפיה רק לאמירות ולכוונות יש משמעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כן זאת לא ממש בעיה, כי ה"צדדים" מייחסים משמעות גם (ולפעמים בעיקר) למעשים, ליכולות, ולאינטרסים - AKA המציאות בשטח. חוץ מזה, כשאותו אדם/גוף מביע שתי עמדות סותרות, זה כלל לא אווילי להאמין שכוונתו האמיתית היא רק אחת מהן (רצוי החמורה מבין השתיים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת קצת כן ממש בעיה, כיוון שגם בימין וגם בשמאל נוטים להתמקד במסמכים כתובים, סקרי דעת קהל, אמירות באמצעי התקשורת, וכדומה, במקום להתמקד במערך האינטרסים המהותי של הצדדים. כאשר בוחנים את האינטרסים המהותיים של הצדדים, יש פחות משמעות לעובדה שאדם או גוף מביע שתי עמדות סותרות (או לעמדותיו המוצהרות באופן כללי), משום שהאינטרסים המהותיים שלו מגלים את שאיפתו האמיתית ואת הדברים אליהם יחתור בסופו של דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם הרוצה שלום - לא יטען מדי פעם שצריך להרוג את היהודים. אדם הרוצה להשמיד את היהודים יטען מדי פעם שהוא רוצה שלום כדי לקנות גיבוי בין לאומי ולהשקיט את קורבנותיו הפתיים. אותה שאלה תוכל לשאול על היטלר שאמר שיהרוג את היהודים וגם אמר להם שהוא שולח אותם למזרח לקבל עבודה. וחוץ מזה, יש גם מעשים של הערבים שכולם מעידים בבירור על כוונות מלחמתיות. האם אתה יכול להעיד על מעשה אחד של הערבים אשר מעיד על רצון כנה בשלום? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שהערבים רוצים שלום – אמרתי רק שהטיעון הקלאסי של הימין (ושל השמאל, לעניין זה) כולל סתירה פנימית. טענתי העיקרית, כפי שהובאה כאן קודם, היא שהשגיאה העיקרית בהבנת המציאות של הימין (לפי נציגיו בדיון) ושל השמאל (לפי עבר-הדני, לדוגמה) היא שהם מתייחסים לסכסוך כאל עניין של רצונות, הצהרות וכוונות ומתעלמים מהאינטרסים המהותיים של הצדדים. ובפינת הניטפוק: אומרים "רצון כן בשלום" ולא "רצון כנה בשלום". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לעשות וההיסטוריה מראה שכנראה ההצהרות על השמדת ישראל אמינות יותר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה? המאמר מתעסק עם משהו שהוא קצת שונה ממה שנוטים לדבר עליו - דעת הקהל. האם כשעראפת דחה את יוזמת ברק, הפלסטיני הממוצע ידע על מה מדובר? לי נראה סביר שאם הבנות ז'נבה זוכות לתמיכה של 39% בציבור הפלסטיני *כיום*, לאחר שלוש שנות אלימות וחיסולים ממוקדים, הרי שאז ודאי זכו לרוב. ייתכו שעראפת עשה, בלחץ הקיצונים בתנועתו ופחדיו האישיים, מהלך שהיה מנוגד לדעת הקהל של רוב הפלסטינים, ובכך שבר את המומנטום לשלום. האם זה אומר שלא ניתן ליצור מומנטום כזה מחדש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדקטטורות אין הרבה משמעות לדעת קהל | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה איננה עראפת. העובדה שהוא שקרן ונוכל אינה זקוקה להוכחה נוספת. הבעיה היא שאותם אנשים שהמיטו עלינו את אסון אוסלו, מנסים, בחוצפה ועזות מצח,להנחית עלינו תוכנית חודשה שתביא ליותר מאלף הקורבנות של מלחמת אוסלו. רוברט מקנאמארה נעלם מהחיים הציבורים לאחר כישלון וויטנאם. יוסי ביילין חסר את הכבוד העצמי והענווה של מקנאמארה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שאריק שרון לא נעלם מהחיים הציבוריים לאחר לבנון (שאותה משום מה הימין שוכח לו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכי למה שיעלם אחרי מלחמת לבנון? הרי אנו זקוקים לו. ראה את האסונות שהמיטו עלינו רבין וברק, ואת מאמציו של שרון לתקן את המצב. אם השמאל הסהרורי לא היה מפריע לו לסיים את המלאכה, לא היינו צריכים לההתעסק כיום עם עראפת וחבר מריעיו, והיינו חוסכים את אלף הרוגי מלחמת אוסלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז רק בגלל השמאל שרון לא מצליח לפתור את המצב? ככל הזכור לי הוא ותומכי ימין רבים רצו את העבודה בממשלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הקשר? וכי העבודה היא מפלגה שמאלית? וכי העבודה לא היתה בממשלות אחדות עם הימין? עובדה היא שהשמאל הביא עלינו את מלחמת אוסלו, והשמאל רוצה להביא על ראשנו אסון חדש בדמות יוזמת ז'נבה. עובדה היא שהשמאל הסהרורי מתנגד למהלכי הממשלה כמו בענין גדר ההפרדה, ומוציא את דיבת הארץ בפני האנטישמים הארופיים, שבתגובה מסייעים לשמאל במענקים כספיים, עליהם אין שום שקיפות ושום פיקוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העבודה היתה שותפה לאוסלו יחד עם מרצ, וההסתה מהימין באה יותר כנגדה מאשר כנגד מרצ, אבל כשנוח פתאום רוצים אותם בממשלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את העבודה רוצים בממשלה רק אם ראש הממשלה הוא מהליכוד. אם ראשות הממשלה תהיה בידי העבודה, הם ימיטו עלינו אסון נוסף נוסח מלחמת אוסלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה הליכוד רוצה את העבודה איתו? אם נבחר, מדוע שלא ימשול לבדו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השמאל רוצה להביא *יוזמת שלום* - שלדעתך תוביל לאסון. אתה יכול לטעון שאנחנו טועים, טיפשים, או שדעתנו מסוכנות. אבל די לדה-לגיטימציה המרושעת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |