שובו של האנטי-מחיקון 2710
איך נכשלים יצרני המדיה האלקטרונית במלחמתם נגד הזיופים, ומצליחים להציק ללקוחותיהם ההגונים.
(צילום אילוסטרציה: באדיבות Jean Scheijen, הולנד)
בסוף שנות השבעים הייתה ברוב הבתים בישראל טלוויזיה שחור־לבן. באותה התקופה העדיפה הממשלה שאזרחי המדינה לא ירכשו טלוויזיות צבעוניות, שנחשבו למותרות, ולכן הקפידה רשות השידור לצלם תוכניות אך ורק בשחור־לבן; תוכניות צבעוניות שנרכשו מחו"ל שודרו כשצבעיהן "נמחקו", ונקלטו גם אצל בעלי הטלוויזיות הצבעוניות בשחור־לבן בלבד. אבל אז נולד מכשיר האנטי־מחיקון המיתולוגי, שעקף את מחיקת הצבע הממשלתית; כל מי שחשקה נפשו בשידורים צבעוניים היה צריך רק לרכשו, ובא לציון גואל (בצבע).

סיפור זה מלמד כלל חשוב: הטכנולוגיה כמעט לעולם לא מצליחה לעמוד בפרץ; הדרך לשנות את התנהגות קהל הצרכנים אינה עוברת דרך שימוש בחסמים טכנולוגיים.

מה שלא הולך בכח, ילך ביותר כח

ספקי התוכן האלקטרוני לא רק שטרם הפנימו את הכלל האחרון, אלא שבחוכמתם כי רבה, ממשיכים לייצר חסמים שמציקים דווקא ללקוחות ההגונים שרוכשים את התוכן במיטב כספם. למשל, תקליטורי מוזיקה עם הגנת זכויות יוצרים מיוצרים כך שלא ניתן להאזין להם בחלק מכונני המחשב, אבל תקליטור מועתק (באופן בלתי־חוקי, כמובן) ינגן ללא שום בעיה מכל מחשב. דוגמא מקוממת אף יותר: תוכן וידאו חוקי מכיל לעתים קרובות בתחילתו פרסומות מסחריות, וכשמדובר בדי־וי־די, יצרניו לפעמים מגדילים לעשות וחוסמים את האפשרות לדלג עליהן, כך שכל צפייה בתוכן תחייב גם צפייה בפרסומת לחטיף הבריא והמזין. למותר לציין שמי שהעתיק את התוכן באופן בלתי־חוקי, לא מחוייב לצפות בפרסומת. מי סובל? הצרכן שרכש את הדי־וי־די בכסף מלא.


(צילום אילוסטרציה: באדיבות Michelle Kwajafa, ארה"ב)



אם הקהל הרחב לא נבהל מטכנולוגיית ההגנה הקיימת, אפשר בוודאי לפתח טכנולוגיה חזקה יותר שתהיה חסינה לפריצות. האומנם? נראה שספקי התוכן משוכנעים בכך, אחרת לא ניתן להסביר את הבליץ הטכנולוגי של הגנה על זכויות היוצרים שמתנהל בשנים האחרונות. ניהול הזכויות הדיגיטליות, עם דגש על וידאו ברזולוציה גבוהה (High Definition DVD ו/או Blu-Ray), מגדיש את הסאה.

כיום קיימים תקנים המגדירים תעבורה מוצפנת של התוכן הדיגיטלי אל התקני הצפייה. בחלק מהם נעשה שימוש בזיהוי מוקדם של התקן הצפייה, כדי לדעת האם הוא חוקי; אם הוא אינו חוקי, יועבר אליו במתכוון וידאו באיכות נמוכה (אם בכלל). במערכת ההפעלה החדשה "ויסטה" של מיקרוסופט הוגדרה שורה של בדיקות עליה לערוך בטרם תאשר שמולה עומד כרטיס גרפי חוקי. יצרני החומרה נדרשים לוודא שאין התקן המחובר בדרך ומוריד את הערכים הדיגיטליים באופן לא מוגן, ויש עוד כהנה וכהנה ניסיונות לחסום כל פרצה אפשרית.

האלים הזועמים

לצד המאמץ הטכנולוגי, נחקק בארצות־הברית חוק בשם The Digital Millennium Copyright Act (או בקיצור, DMCA), הקובע עונשים לכל מי שיפרסם מידע שעלול לפגוע בזכויות יוצרים. שימו לב – פרסום מידע, ולא פגיעה בפועל בזכויות היוצרים.

באקדמיה נמצאים חוקרים שכדי לפרסם מאמר, או סתם לשם האתגר האינטלקטואלי, ינסו לפצח את אחד מהצפנים שבשימוש מסחרי. כך זה היה תמיד – זה נראה בריא, זה בוודאי מפרה, וזה גורם למערכות להשתפר. לא עוד. מאמרים החושפים כיצד ניתן לפצח צפנים מסחריים, מנוגדים היום לחוק האמריקאי. נילס פרגוסון, קריפטולוג מכובד, הודיע כבר בשנת 2001 שהצליח לאתר בעיות בקידוד HDCP, המשמש להצפנת תעבורה דיגיטלית, אבל הצהיר שאינו מתכוון לפרסם מאמר בעניין מחשש שייתבע לדין.

סקוט קרוסבי, שפרסם עם עמיתים קצת לפני כן מאמר באותו נושא בדיוק, הצהיר: "איזה אלים זועמים יכול אדם להרגיז על ידי הפעלה פשוטה של מתמטיקה בת 40 שנה במשך 20 דקות? בשבילי זו הייתה תאונה, לא הרגל. כמו חוקרים אחרים, אני לא רוצה להיות מותקף על ידי האלים הזועמים, ולכן אין בכוונתי לנתח מבנים כאלה כל עוד ה-DMCA קיים בצורתו הנוכחית."

התוכנה, החומרה והחוצפה

אילו היו כל המנגנונים הללו מסתפקים בהגנה פסיבית, ניחא. אבל מתכנניהם הולכים צעד נוסף, ומי שמשלם על כך, הוא (הפתעה!) הצרכן ההגון – זה שניסה לציית לחוק, וקנה בחנות את המדיה ואת החומרה הנדרשת כדי להנות ממנה ברזולוצייה מיטבית. כיצד? על־פי אחת משיטות ההגנה, על גבי המדיה הדיגיטלית תישמר "רשימה שחורה" של התקני חומרה אליהם אסור לה לשלוח אינפורמציה; התקנים שיתגלה כי תומתם נפגמה היכן שהוא בעולם, יצורפו לרשימה השחורה הזו, ולא יוכלו עוד להציג כותרי תוכן חדשים שיצאו לחנויות עם רשימה שחורה מעודכנת יותר.

הנה דוגמא המבהירה את הנקודה האחרונה: אליס רכשה ממיטב כספה כותר די־וי־די ברזולוציה גבוהה. היא מגיעה עם הכותר החדש הביתה, שם ממתינים לה מכשיר די־וי־די ופלזמה עוד מימי המונדיאל, ומנסה, בפשטות, לצפות בסרט. אבל הסרט מסרב. מדוע? מכיוון שבוב הנודע לשמצה, שנמצא בכלל בנקודה אחרת על פני כדור־הארץ, הצליח לפצח את מסתרי מכשיר הדי־וי־די כמוהו יש לאליס. חברת התוכן הכניסה את דגם המכשיר של בוב (הזהה לזה של אליס) לרשימה השחורה, ולאליס לא נותר אלא לרכוש מכשיר חדש.

(צולם בניו־אורלינס לאחר הוריקן קתרינה)

הטלוויזיה שלך נכנסה לרשימה השחורה? אתה יכול להשליך אותה לכאן. (צילום אילוסטרציה: באדיבות Infrogmation, תחת רשיון CC Attribution 2.5)



בתוכנה, הסיפור נראה קצת יותר פשוט. אם מנהל ההתקן (driver) שהותקן ב"ויסטה" נמצא ברשימה השחורה, מערכת ההפעלה תדרוש עדכון למנהל התקן חדש יותר, שאותו בוב עדיין לא פיצח (בהנחה שכבר יצא מנהל התקן כזה לשוק). אבל גם תוכנה מציגה את התוכן על חומרה, ואם ספק התוכן מגלה שדגם הכרטיס הגרפי במחשב של אליס שימש את בוב להורדת סרטים, הוא עלול לסרב להראות באמצעותו סרטים.

ספקי התוכן דורשים מיצרני הרכיבים הגרפיים שלא ימכרו רכיבים למי שמייצר כרטיסים גרפיים אליהם ניתן להתחבר בקלות, אחרת יוסיפו את הרכיבים שלהם לרשימה השחורה. אבל אף אחד לא מונע מבוב לרכוש כרטיס גרפי "מורשה" ולהוריד ממנו את הרכיב בעזרתו האדיבה של מלחם. (אגב, חוליה חלשה לא פחות קיימת בתוכנית ההגנה המפוארת של ויסטה. הקורא המתעניין מוזמן לקרוא את המסמך של מיקרוסופט על הגנת תוכן ב"ויסטה", ולחייך לעצמו מאוזן לאוזן).

הפשע המאורגן, הגאראז'ניק, והבחור מהבית ממול

מקובל להבדיל בין שלושה סוגים של פיראטיות. הסוג הראשון הוא "פשע מאורגן" – במקומות שונים בעולם מייצרים פיראטים מקצועיים עותקים לא חוקיים של כותרים, הנראים לרוב זהים למקור. לפיראטים אלה יש את הטכנולוגיה לפצח את הצופן המגן על המדיה, או לפחות לשכפל את המדיה בשלמותה לעותק המזוייף. כל החסמים הטכנולוגיים שווים כקליפת השום מולם, והם אלה שמסבים את ההפסדים הגדולים ביותר לבעלי זכויות היוצרים.

הסוג השני של הפיראט הוא "הגאראז'ניק" – חובב בעל יכולות מסוימות (הוא יודע להחזיק מלחם ולחייך מאוזן לאוזן), שעם קצת סקרנות וזמן יפרוץ את החסמים. אך אל חשש: הגאראז'ניק רק לעתים נדירות יעשה שימוש מסחרי ביכולותיו, ולרוב סתם ירוץ לספר לחבר'ה, ויחלוק איתם את פרי עמלו.

הסוג השלישי הוא הבחור מהבית ממול. הוא הצרכן הסופי, שרק רוצה לשכפל עותק די־וי־די לאחייניתו השובבה, ואולי גם לזו שאהבה נפשו. החסמים הטכנולוגיים כנראה יעצרו אותו רק לתקופה מסויימת, עד שימצא להם פתרון ב-EBay.

כדי לעצור את כל הבחורים שבבית ממול, המנגנון מוכן להקריב את הנוחיות של אליס. כיום מישהו כבר מציע למכירה באינטרנט מכשיר המשתמש ברכיבים מאחד ממכשירי הטלוויזיה להצגה ברזולוציה הגבוהה, ומנקה את הקידוד של HDCP מהאות. זהו בדיוק אנטי־מחיקון, אלא שעתה נוסף כאן בונוס – אליס טובת־הלב, שרכשה מכשיר טלוויזיה מאותו דגם לפני שנה, עשויה למצוא את עצמה על לא עוול בכפה עם מכשיר שמופיע ברשימה השחורה, ולכן לא ניתן לצפות בעזרתו בסרטים חדשים.

הגזר עדיף על המקל

הרבה כסף ומאמצים מושקעים ביצירת חסמים טכנולוגיים, אשר עלותם והסיבוך הנלווה אליהם מתגלגלים, ממש כמו מס־ערך־מוסף, על הצרכן הסופי, אותו צרכן הגון שרוכש את הכותר החוקי מבלי לעשות בעיות.

במקום להשקיע בטכנולוגיה, יתכבדו יצרני התוכן וישקיעו בשיווק. שיווק שפונה אל ההגינות של הבחור בבית ממול; שיווק שמנצל את כוכבי המדיה הנערצים כדי להעביר את המסר נגד העתקות; ולא פחות חשוב – שיווק שמגדיל את ערך המוצר הנקנה בחנות לעומת זה המועתק. זאת ניתן לעשות באמצעות עטיפה, אביזרים נלווים, או חוברת – כולם תכונות של המוצר, ולא תכונות טכנולוגיות שבמקרה הטוב אינן מוסיפות לצרכן ההגון דבר, ובמקרה הגרוע מונעות ממנו מלהשתמש בחומרה קיימת.
קישורים
אנטי־מחיקון - מויקיפדיה
הודיע כבר בשנת 2001 - הצהרתו של נילס פרגוסון
סקוט קרוסבי - מתאר את פיצוח HDCP
המסמך של מיקרוסופט על הגנת תוכן ב"ויסטה"
מכשיר "אנטי־מחיקון" חדש
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  מתוך Hacker Quarterly Summer 2004 • ירון
  אין ספק שמיקרוסופט הולכים לבצע חרקירי מפואר עם ויסטה • דודי קינג • 4 תגובות בפתיל
  עצומה למען ביטול הצעת חוק דרקונית נגד שיתוף קבצים • יוס • 2 תגובות בפתיל
  זה יתכן, זה אפשרי • האייל האלמוני • 324 תגובות בפתיל
  כמה הערות • טל כהן
  האמנם מערכת הפעלה? • רון בן-יעקב • 18 תגובות בפתיל
  קונספציה • האייל האלמוני • 12 תגובות בפתיל
  קריסת תעשיית המדיה - בעד או נגד? • יאיר • 5 תגובות בפתיל
  עצם לעתיד • ניק ריוורס • 9 תגובות בפתיל
  מאמר שהגיע זמנו • unspammable • 38 תגובות בפתיל
  פרסומת עצמית • ירדן ניר-בוכבינדר
  שאלה אתית • easy • 6 תגובות בפתיל
  ColorHUG • צפריר כהן

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים