קלידן הרוק המתקדם קית אמרסון מת, כנראה התאבד 3735

קית אמרסון היה המוזיקאי המוביל בשלישייה "אמרסון, לייק ופאלמר", שהיתה אחת הלהקות המצליחות והמייצגות ביותר בז'אנר הרוק המתקדם (פרוגרסיב) בתחילת שנות השבעים. לפני כמה ימים הוא נמצא ירוי בראשו, וכנראה התאבד. דווח כי הוא סבל לאחרונה מדיכאון, וממחלה עצבית מוטורית שפגעה ביכולת הנגינה שלו.

אמרסון נולד ב-‏1944. הוא התחיל את הקריירה שלו בגיל 20 כפסנתרן בלהקת בלוז, וכבר אז הפתיע את מאזיניו כששילב קטעים של באך בתוך קטעי הסולו הבלוזיים. ב-‏1967 הקים את ההרכב The Nice, שזכה להצלחה כששילב רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית. לצד קטעים מקוריים, אמרסון וחבריו הרבו לנגן יצירות קלאסיות וקטעי ג'אז קלאסיים, ולתת להם צליל של רוק בהרכב של קלידים־גיטרה־באס־תופים. כמו כן, הם ניגנו והקליטו קטעי אלתור ארוכים. The Nice הוציאו חמישה אלבומים (החמישי אחרי הפירוק), אך נחשבו ללהקה שהיא במיטבה בהופעות ולא באולפן.

ב-‏1970 פירק אמרסון את The Nice, לאחר שהרגיש שהיא מיצתה את דרכה, וצירף אליו את הבסיסט והזמר גרג לייק שפרש מ"קינג קרימזון" ואת המתופף קרל פאלמר. ההרכב "אמרסון, לייק ופאלמר" (ELP) היה לאחד המובילים בגל הרוק המתקדם. במשך שנות השבעים הם הוציאו שבעה אלבומי אולפן ושלושה אלבומי הופעה. רוב אוהדי הלהקה מעריכים יותר את הראשונים שבהם, עד 1974.

אמרסון הצטיין כוירטואוז של קלידים. הוא היה הקלידן (שאינו זמר) הראשון שניצב בחזית הרכב רוק, פיזית ומוזיקלית. מבקרים רבים הסתייגו ממנו וראו בו וירטואוז ריק, ובוגד באתוס של הרוק שמחייב פשטות וכנות. כרבות מלהקות הרוק המתקדם, ELP רכבו על גל ההצלחה של אלבומיהם הראשונים והמשיכו להנות מפופולריות עצומה גם כשיכולתם היצירתית נחלשה. ההצלחה הכלכלית שלהם אפשרה להם מופעים גרנדיוזיים, ואפקטים שהידוע בהם הוא אמרסון מסתחרר עם הפסנתר באוויר.

בסוף שנות השבעים התפרק ההרכב, והתאחד עוד מספר פעמים מאז לפעילות קצרה.

אישית, לא אתווכח עם הטוענים שבחצי השני של שנות השבעים אמרסון וחבריו (ללהקה ולז'אנר) הסתאבו. מה בנוגע לתחילת הדרך? האם הוא היה וירטואוז ריק, או רוקר של ממש? לפחות בשתי יצירות מפתח שלו הוא הצליח בעיניי להביא את הרוק לקלידים ואת הקלידים לרוק, באופן העמוק ביותר.

היצירה הראשונה שאני מבקש להביע לעדות היא זו שבעצם פתחה את הדיסקוגרפיה של ELP: "הברברי", אחד מעיבודיו של אמרסון ליצירות קלאסיות, הפעם "אלגרו ברברו" של בלה ברטוק. זו בחירה מפתיעה של אמרסון. הוא הרבה לעבד ולצטט את באך, וזה יותר מתבקש: באך נותן את מה שיותר חסר למוזיקאי רוק, מהלכים הרמוניים גאוניים ואולי מכובדות. ייחודה ופרסומה של יצירתו הקצרה של ברטוק לפסנתר סולו היא לא במורכבות "קלאסית" אלא בהיותה נועזת, אנרגטית, וכמעט אלימה. יופי, הרוק רוצה להיות אנרגטי ואלים, אבל האנרגטיות והכמעט־אלימות של "אלגרו ברברו" נכונות ביחס למוזיקה הקלאסית עד 1911. בהשוואה למה שמקובל היה ברוק של סוף שנות השישים, "אלגרו ברברו" הוא חתלתול שובב וחמוד. מה יש לו לתרום לרוק? והנה בא אמרסון. האמצע של היצירה (רוב משכה בעצם) פחות מעניין: אמרסון מנגן את המקור וממשיך אותו באלתור יפה, איכותי כג'אז יותר מכרוק. העיקר הוא הפתיחה והסיום. אמרסון שיטח לברטוק את המקצב הקופצני, ולקח ממנו רק את גרעין המלודיה, אבל מילא אותה בפצצות צליל כבדות באורגן (כשלייק ופאלמר מחזקים את ההרעשה בבאס ובתופים). כאילו הוא אומר, רציתם אנרגטי ואלים? רציתם ברבריות? הנה, כך עושים זאת. עבור מי שאוהב את הרוק שלו כבד ודורסני, הקטע הזה הוא בהיכל התהילה של הרוק.

ברוב הלהקות הגדולות של הפרוגרסיב היו קלידנים נפלאים שנגנו קטעי קלידים מופתיים, אבל ברובם אלו היו הרגעים בשירים שהצטיינו באיכויות של מוזיקה קלאסית, של לחנים יפים ומורכבים, בצליל רגוע ואף מתוק. זה נכון אולי גם לרוב הקטעים של אמרסון ב-ELP. אבל באלבום השני של הלהקה, ביצירה שמאכלסת את הצד הראשון של התקליט ונושאת את שמו "Tarkus", אמרסון עושה משהו אחר. הוא בשיא האנרגיה שלו כקלידן, ונעזר היטב בדחיפה חזקה מהתופים של פאלמר. הוא דווקא לא כל כך מאלתר כאן: הקווים המלודיים של הקלידים מחושבים (ומופתיים). אבל הצלילים של הקלידים צורחים ומשתוללים. אמרסון מצליח להביע בקלידים את מה שגדולי הרוקרים הביעו בקול ובגיטרה: זעם ומרד נעורים. מספיק לשמוע את הרצועה הפותחת Eruption. הוירטאוזיות שלו לא עומדת כאן כניגוד למהות של רוקר; היא תנאי לה. הוירטואוזיות היא מה שאיפשר לאמרסון, ורק לו, להיות רוקר של קלידים.
קישורים
אמרסון, לייק ופאלמר ויקיפדיה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

טריוויה 675168
טריוויה (בלי גוגל בהתחלה): מהי החוליה המקשרת בין דייב ברובק לג'נסיס?
טריוויה 675176
(עדיין בלי גוגל:) אפשר רמז? "חוליה מקשרת" משמע אדם כלשהו?
3,4,5 וחצי 675178
משהו בין "Take five" של ברובק לבין "And then they were three" של ג'נסיס?
אם זה אמור להיות מקושר לדיון, הייתי מצפה לאלבום של ELP עם המספר 4 עליו.
סובב לו סובב לו 675200
הרבה יותר פשוט, אבל מצריך להכיר את הקטעים הרלוונטיים. מכיוון שהשלב הבא הוא לשלוח אתכם לגוגל, אני יכול לחסוך ולתת את פתרון בית הספר.

רק לפני שנה-שנתיים עשיתי היכרות עם The Nice ואלבומם הראשון. הוא קצת משעמם, ולא עוזרת איכות ההקלטה הרעועה. אבל קטע אחד הזקיר את אוזני: רונדו. הוא הזקיר את האוזניים גם כי הוא מלהיב כשלעצמו, וגם בגלל דמיונו המדהים ל"הסכין" מהאלבום "השגת גבול" של ג'נסיס. למה מדהים? אני מקווה שאצל רוב חובבי הפרוג, ולפחות אצלי, "השגת גבול" הוא חלק מהשפיץ של הקאנון, בעוד שה"נייס" אי שם בשוליים הרחבים; ו"הסכין" הוא השפיץ של "השגת גבול". אז נכון, בהשווה ל"נייס" השיר של ג'נסיס משוכלל יותר, מעובד יותר, עם עוד נושאים ועם מילים. אבל תהילתו על צלילו הבשרני והמלהיב - וכשמתברר שהנייס עשו את אותו צליל בדיוק, יותר משנתיים קודם, יש בזה משהו מערער.

קצת חיטוטים ברשת העלו שני ממצאים. (1) אנתוני בנקס, הקלידן של ג'נסיס, היה חבר של אמרסון. כשהוא שמע את "רונדו" הוא נפל ברצפה. "הסכין" היה בקשה מפורשת שלו מחבריו ללהקה, בואו נעשה גם כזה. (2) "רונדו" בעצמו הוא עיבוד - לרונדו א-לה טורק של דייב ברובק, הנחמד מאוד כשלעצמו.
סובב לו סובב לו 675203
אין סיכוי שהייתי עולה על התשובה. השכלת הפרוג שלי בקאנטים.

קצת מאכזב, אפעס, שבביצוע של הנחמדים ל"בלו רונדו א-לה טורק" הם התעלמו מהפיצ'ר המרכזי של הקטע - המשקל הלא-סטנדרטי (9/8, בשתי חלוקות שונות), שמתחלף לפרקים עם משקל כן סטנדרטי (4/4).
סובב לו סובב לו 675207
זה קצת כמו שאמרסון עשה ל''אלגרו ברברו''. אני לא בטוח אם המשקל של ברובק היה מצליח לעמוד בצליל הכבד שהנייס רצו לתת כאן.
סובב לו סובב לו 675212
כאמור, אני מבין מאד קטן בפרוג, אבל משחקים מורכבים עם המשקל הם דווקא טריק נפוץ בז'אנר, לא? הדוגמא הקלאסית, שאפילו אני מכיר: Firth Of Fifth של ג'נסיס.
סובב לו סובב לו 675227
כן, במחשבה שנייה הצליל ב"רונדו" של הנייס אמנם בשרני ומחושמל היטב, אבל קליל וכיפי (בניגוד ל"ברברי"), ואני יכול לדמיין אותם מנגנים את המשקל של ברובק. כנראה ב-‏1967, כשהפרוג עוד לא ממש התחיל, היומרות של אמרסון והציפיות של הקהל היו צנועות יותר.
675169
בן שלו ערך ראיון נחמד עם אמרסון ב-‏2011. שאלות למבחן: מה היתה מטרתו של אמרסון באקסטרווגנצות שלו, ומדוע היא נכשלה?
675191
אכן ראיון לא רע.
מי אמר שהיא נכשלה? על כמה נגני קלידים ידברו בהתלהבות באתרי אינטרנט מרובי קוראים כמו האייל הקורא‏1, אחרי מותם?

1 טוב, גם לניו-יורק טיימס היה מה לומר בנושא.
675197
אוקיי, מטרת המשנה (לבלוט ולהתפרסם) הושגה. מטרת העל (מעריצות עם תחתונים רפויים) לא הושגה.
675198
דוקא נרמז שם שפה ושם כן היה הצלחות.
אבל מעבר לזה, מה אומר ומה אגיד - הגיטריסטים שוללתתים! יאי!
675206
אם הוא רצה מעריצות מהסוג הזה היה צריך לבקש קצת מפרנק זאפה, שכידוע היתה לו שמיכת טלאים שנעשתה מלבני נשים שנזרקו אליו.
675317
זאפה גם עשה סאטירה חריפה מאוד על עולם הגרופיות וצביעותם של כוכבי הפופ (עד השיר Happy together, שהוא הפואנטה של הסאטירה). אפשר להיעזר במילים: http://lyrics.wikia.com/wiki/Frank_Zappa:Fillmore_Ea... (כשהאתר שואל אתכם "האם התכוונתם ל...", כן תלחצו. האייל לא אוהב את הקישור הנכון).
675299
מי שלא דיברו על ריק רייט וריי מנזרק, מנוחתם עדן‏1, וכן דיברו על אמרסון, הם פלצנים כמוהו.
___________
1 תגובה 615893 המיותמת.
675303
תודה על האיזכור, אני אישית לקחתי ללב מכל אלה דוקא את לכתו של ריק רייט, מנוחתו עדן. מוזיקאי נהדר, שנוכחותו בארון התקליטים (הפיזי, הוירטואלי והנפשי) שלי גדולה משמעותית מזל אמרסון.
וגם על מנזרק היה ראוי לומר משהו. הבעייה העיקרית שלו היתה כנראה שהוא מוסך על ידי האגו העצום שעמד על הבמה בינו לבין הקהל.
675311
כבר כמעט שלחתי תגובה עם תהייה בנוגע לאגו העצום של מנזרק, וברגע האחרון הבנתי שהאגו שהתכוונת אליו היה של מישהו אחר בלהקה.
he's dead jim 675323
יפ.
675318
מסכים, ומסכים. עם זאת- הפתיחה המפותלת של "light my fire" העיפה לי את המח בזמנה (האמת- לא כל כך בזמנה אלא באותו איחור לא אופנתי שהגעתי בו לכל המוזיקה הטובה של סוף שנות הששים ותחילת השבעים) יותר מכל דבר אחר, ו "riders on the storm" נשמע היום רענן כביום היוולדו, מה שאי אפשר להגיד על האמרסון, הג'נסיס ומחצית הפינק פלויד מאז.
נו 675319
היה צ''ל ''מורבידי כביום היוולדו'', נו.
675322
Shine on you crazy diamond נשמע מצוין לא פחות, גם היום. והוא לא היחיד.
ולגבי הפתיחה ההיא, גם אני מסכים בריבוע, השלמת השכלת הדלתות שלי נעשתה בדיליי של עשור וחצי. קשה להאשים מישהו בזה, אני לא בטוח שזו מוזיקה מתאימה לפעוטות.
675333
בדיוק חשבתי על זה. באוטו, בדרך מהמשרד הביתה, שרתי את shine on כולל רוב קטעי הגיטרה והקלידים (אני אף פעם לא זוכר את כולם) וזה היה כמעט כבראשונה, אבל נראה לי שהתפתחות אטית כזו של קטע מוזיקלי כבר לא מתאימה לדור שבו אתה כבר לא מחזיק את העטיפה של האלבום בשתי ידיים בעת ההאזנה.
Riders on the storm, ובכלל השירים של הדלתות, נשמעים לי ממש על זמניים. יכול להיות שזה בגלל הכריזמה של ההוא, ההורס.
675334
אני בספק רב אם אני או אתה מסוגלים לומר באופן תקף מה מתאים לדור שאתה מדבר עליו.
675338
ילד אחד שלי שומע מטאליקה, והשני גרין דיי. השמעתי לגדול יום אחד את מיטב שנות השבעים- רפסודיה בוהמית, הצד האפל, בואי כלשהו, לג'נסיס אני חושב שלא הגענו. לא נראה לי שנתפס. אולי הייתי צריך להתחיל הפוך- מטוקינג הדס וקינג קרימזון.
675344
עבור המטאליסט, היית יכול להתחיל עם לד זפלין. וחוץ מזה חלק מהלהקות והאלבומים האהובים עלי עד היום לא תפסו בשמיעה ראשונה. Aqualung הוא דוגמת הדגל שלי.
675381
צריך להתמיד... בהשמעה ראשונה תמיד יעקמו את האף. אצלנו רפסודיה בוהמית תפס רק בהאזנה חמישית או משהו, אחרי שכבר הכירו את שאר החומר של קווין. אבל כשנתפס, כבר ידעו בעל פה את הכל והצטרפו בחדווה.

אבל ככל שגדלים בגיל (ומתרבים הגורמים המפריעים הסביבתיים) קשה יותר להתמיד בחינוך המוזיקלי לילדים. היום, רק כשנוסעים יחד באוטו אפשר להחזיק אותם כקהל שבוי.
675423
אם כבר מדברים על קהל שבוי- באוטו חרשתי להם את נוורמיינד של נירוואנה. אמנת ז'נווה מכסה את זה ?
675425
אני לא סובל את ''הלוואי שהיית פה''. מישהו שאמרתי לו את זה פעם שאל, רגע, מה דעתך על ''הצד האפל של הירח''. מת עליו, אמרתי. הוא אמר שאני הראשון שהוא שומע עליו שלא חושב על שניהם אותו דבר.

ברור לי שזה רק אני, אבל זה נשמע לי כל כך עובדה אובייקטיבית שכל פראזה ב''הלוואי שהיית פה'' היא יגעה, ולעוסה כבר מהשמיעה הראשונה.
675427
מה לגבי החלק השני שלו? ושאר האלבום שביניהם?
675428
סליחה, התבלבלתי בין שתי יצירות שונות, חשבתי שדיברת על אותו שיר שאני הזכרתי.
''הלוואי שהיית כאן'', בפני עצמו, הוא אכן לא מקורי מבחינה מוזיקלית (דוקא סולו ההתחלה פחות בנאלי, ויש לי סנטימנטים אישיים לגביו), למרות שהמילים בהחלט מעלות את ערכו. כשהוא משולב כחלק אינטגרלי באלבום כולו, אני מחשיב אותו כחלק מיצירת מופת.
Shine off 675438
אופס, לא שמתי לב לדו-משמעות, והפרובוקציה שלי הטשטשה. אני לא סובל את שיר הנושא, אבל בשביל זה לא הייתי מטריח אתכם; גם את האלבום כולו אני לא סובל, ובכלל זה ובפרט "זרח לך יהלום משוגע" - הוא זה שעליו כתבתי שבעיני כל פראזה בו, של שירה ושל גיטרה, יגעה ונשמעת לעוסה כבר משמיעה ראשונה.
Shine off 675441
זה ענין של טעם, וברור שאנחנו חלוקים פה. עוד ברור קטן שיכול להוסיף משהו מעבר לטעם אישי סובייקטיבי - מתי שמעת את האלבום לראשונה?
Shine off 675443
האמת שאני לא זוכר בדיוק. אבל נדמה לי שאני מצליח לשחזר די בודאות שזה היה בגיל 17 בואכי 18, קצת אחרי שקניתי את "הצד האפל" שכאמור נכנס לי מיד ללב ולמוח, ואחריו את The Final Cut, שאהבתי בדרכו המינורית. אין משהו ביוגרפי ברור שיסביר את סטיית הטעם שלי עם "הלוואי שהיית כאן", אבל אין לשלול את האפשרות שאכלתי משהו מקולקל בדיוק כששמעתי אותו לראשונה. או, רגע, אני נזכר שאת "הלוואי" לא קניתי אלא קיבלתי בהשאלה. אני אפילו זוכר ממי, ובטח זה העניין! יש מטפל פסיכו-דינמי במטוס?
Shine off 675446
טוב, זה נשאר בתחום הטעם האישי כנראה.
אצלי, בפעם הראשונה ששמעתי אותו - מההתחלה עד הסוף, כמקובל בענף - הוא העיף לי את המוח.

התהייה לגביה שאלתי קשורה לתופעה שגורמת לכך שכשאנחנו מכירים באיחור יצירות מופת שהשפיעו על רבים מתחומם, הכל נשמע לנו כמו קלישאה, כי אנחנו כבר מכירים את כל ההשפעות והציטוטים המאוחרים יותר. כנראה שזה לא המקרה אצלך.
Shine off 675666
הקטע הכי לעוס וקלישאי ב Shine on You crazy Diamond הוא (לטעמי? נראה לי שזה די אובייקטיבי) הקטע בו חטיבת הקצב נכנסת ועוברת לקצב של צסק, טודוב-דוב. אני לא יודע כמה מאות פעמים שמעתי את זה ואני עדיין אוהב אותו.
675429
יש לי המון כבוד למנזרק, והמון חוסר כבוד להמון ממה שאמרסון עשה, ואין לי בעיה שתגיד שהוא פלצן. אני רק אגיד את זה: אחרי שאיזה חמש עשרה שנה לא שמעתי את ELP, והם יצאו לי מהראש, רק לצורך ההספד למעלה שמעתי שוב רק את שני הקטעים/יצירות שהזכרתי במפורש - ובמשך שבוע הוא שוב לא יוצא לי מהראש. בשבילי אמרסון נשמע רלוונטי ורענן כמו שהוא היה ב-‏1970, ומכל מקום כמו הוא היה לי כשהייתי בן עשרים. מנזרק? לעומת אמרסון הוא... נחמד. (מתחשק לי לכתוב עוד מילה שמתרחזת עם "נחמד", אבל נשאיר את זה דיון תרבותי של אוהדי כדורגל, ולא נהפוך את זה להאבקות בוץ...)
675442
בעוד שאצל אמרסון ומנזרק מאוד ברור מה היתה תרומתם, אצל רייט צריך יותר לנבור, כי לא ברור מאליו שכנגן הוא היה יותר ממבצע הגון של תפקידי הקלידים, וכמלחין או מעבד לא ברור מאליו מה תרומתו לצליל (או לצלילים) של פינק פלויד.

קצת נבירה מעלה שהוא היה סולן בכמה קטעים, והלחין כמה קטעים. ב-Remember a Day הקול שלו אנמי, שלא לומר נעבעכי, במיוחד בהשוואה לווטרס; והלחן, לא יודע, אפשר היה בלעדיו. הוא הלחין, מסתבר, את The Great Gig in the Sky, ומיותר להכביר מילים, זו יצירת מופת (שלא דומה לשום דבר אחר של פינק פלויד ולשום דבר אחר שאני מכיר בכלל).

אני כן רוצה להכביר מילים על קיץ 68, האמצעי משלושת השירים שפותחים את הצד השני של "אמא לב אטום" (רייט כתב והלחין אותו, ווטרס וגילמור את שני האחרים). שלושה שירים נורא פשוטים, לא פסיכדליים בכלל, וכל כך, כל כך יפים. וכל כך, כל כך עצובים. בשנות העשרים שלי, ברגעים שהייתי עצוב ורציתי לפרוק, הייתי חוזר שוב ושוב לשלישיה הזו.

אוף, כתבתי את התגובה הזו כדי להסיר מעלי את עננת הפלצנות, ועכשיו נדמה לי שרק יצאתי יותר פלצן...

אז אחזור לויכוח אוהדי הכדורגל. את ELP אפשר להשוות לפינק פלויד. להשוות את רייט לאמרסון? Come on. אם כבר תשווה לאמרסון את ווטרס וגילמור ביחד, אז מה אם הם לא קלידנים. רייט קטן וחלש, אמרסון היה אוכל אותו לארוחת בוקר - כנגן, כמלחין, כרוקר.
675497
אם אתה לא אוהב את wish you were here אז ודאי שקשה לך לברר את תרומתו של ריק רייט לצליל של פינק פלויד. לדידי shine on you crazy diamond הוא תמצית הצליל הפינק פלוידי. הגיטרה הבלוזית אבל המאוד מדויקת של גילמור והקלידים העוטפים של רייט בונים את העומק של הצליל הייחודי הזה.

הקול של רייט אכן היה אנמי. הוא לא היה זמר, וכנראה גם לא וירטואוז כמו אמרסון או ג'ון לורד. אבל הוא היה קלידן יוצא דופן- כזה שבהחלט צבע במו מקלדותיו את הסאונד הפינק פלוידי המובהק. ווטרס וגילמור יותר מזוהים עם פינק פלויד אבל השלם היה גדול בהרבה מסכומם של שניים אלו, ואת רוב רובו של ההפרש אני זוקף לזכותו של רייט.
אתה יודע מה- זה כמו טוני בנקס בג'נסיס. הקלידים הם המרכיב הבולט ביותר בסאונד של ג'נסיס עד פרישתו של גבריאל, אבל טוני בנקס הנחבא אל הכלים(!) הוא הדמות הכי פחות מזוהה עם הלהקה.
אני כמובן לא משווה את התאטרליות ואת גודל האגו עם אלו של אמרסון. מהצד הזה באמת אפשר להשוות רק את ריק רייט וטוני בנקס זה לזה.

ובעניין הפלצנות- כל הפרוג רוק היה פלצנות אחת ענקית. הרי הפאנק התמרד מבחינה מוזיקלית בדיוק נגד זה. אבל יש פלצנות שאני ממש אוהב אותה (פינק פלויד, ג'נסיס) פלצנות שאני מחבב אותה (קאמל, מייקל אולדפילד) פלצנות שאני סובל אותה בשקט (אמרסון לייק ופאלמר, ג'תרו טאל) וסתם פלצנות מסריחה (יס, שהחלק הכי טוב באלבומים שלהם היה העטיפה).
Hey Aqualung! 675501
מעבר להתנגדות הכללית שיש לי לשימוש הנפוץ מדי ב'פלצנות' - שמשטח מילים הרבה יותר רלבנטיות ומעניינות כמו יומרנות‏1, אמביציוזיות, תחכום (יתר), אינטלקטואליות‏2, וירטואוזיות - דוקא ג'תרו טאל אמנם נגעו בפרוג, אבל חלק ניכר מהקלאסיקות שלהם הם אלבומים ו/או שירים שבהחלט יכולים להישמע בפני עצמם ולא בטוח שהם מתאימים דווקא לסיווג הזה. אני בספק אם, ביקום מקביל שבו ג'תרו טאל *לא* היו מוציאים את Thick as a break, מישהו היה משייך אותם בצורה כה אוטומטית דווקא לז'נר הזה‏3.

1 שיכולה להפיק תוצרת משובחת מחד, ולכסות על ריקנות חלולה מאידך.
2 לא מילה גסה, לפחות אצלי.
3 ואם למישהו יש הסתייגויות - יאללה, זה המקום.
Hey Aqualung! 675509
אני מסכים לתזה הכללית על השימוש המופרז בפלצנות, אבל הפרוג היה בדיוק זה. מתוחכם למען התחכום, וירטואוזי למען הוירטואוזיות, אינטלקטואלי ויומרני ומתגאה בזה. במילה אחת - פלצן.

ג'תרו טאל היא להקת רוק עם חליל ובכך משויכת אוטומטית לפרוג רוק בעיני. זה שהגיטרה שלהם מנגנת בדרך כלל רוק כבד לא משנה לי. אקוולונג הוא פרוג עבורי, בעיקר בהתחשב בשנת יציאתו לאור.
Hey Aqualung! 675512
לא ברור לי למה החליל קשור להגדרה של פרוג. והטיעון האחרון עוד יותר מוזר בעיניי - גם Tapestry של קרול קינג, L.A. woman של הדלתות, סטיקי פינגרס של הסטונז ו Imagine של לנון יצאו בשנה הזאת, וזה לא הופך אף אחד מהם לפרוג רוק.
Hey Aqualung! 675674
החליל נראה לי אחד מהטריידמרקס של הפרוג- איאן מקדונלד ומל קולינס בקינג קרימזון, פיטר גבריאל בג'נסיס, קאמל (הנושא הבולט ביותר באווזת השלג),המודי בלוז, ג'נטל גיאנט, וכמובן ידידנו אנדרסון.
את שנת הייצור של אקוולנג ציינתי בגלל הויכוח הקיים עליו אם הוא פרוג או לא. היום הוא אולי במחלוקת, אבל אז לדעתי הוא היה גם היה פרוג.
Hey Aqualung! 675679
אוי העברית. סממני אאוצ'.
Hey Aqualung! 675710
החליל נראה לי אחד מסימני המסחר הרשומים של המתקדם - איאן מקדונלד ומל קולינס במלך ארגמן, פיטר גבריאל בבראשית, גמל (הנושא הבולט ביותר באווזת השלג),הכחולים שפלי הרוח, הענק העדין, וכמובן ידידנו אנדרסון.
את שנת הייצור של ריאת המים ציינתי בגלל הויכוח הקיים עליו אם הוא מתקדם או לא. היום הוא אולי במחלוקת, אבל אז לדעתי הוא היה גם היה מתקד.
Hey Aqualung! 675713
נוקדנות יתר היא עושר השמור לבעליה לרעה. חסרה לך מילת מפתח אחת לפני ''מתקדם''. מציע ''סלע''(ז).
Hey Aqualung! 675715
זה היה בשבילך, כי התלוננת על העברית.
Hey Aqualung! 675733
הערתי על מילה אחת, כסממן פושה במקומותינו של שימוש באינגלוז בשעה שבעברית מדוברת ישנן מלים זמינות ומקובלות. וונס עשית את זה אז סורי הבוטום ליין הוא ראביש. הבנת מייט?
Hey Aqualung! 675518
אולי המוטיבציה היתה למען התחכום, הוירטואוזיות וכו', אבל התוצאה היתה יפהפייה. אני מאמין שגם המלחינים הקלאסיים הגדולים פעלו מתוך מוטיבציות שוויצריות.
Hey Aqualung! 675597
אם באיזה מקום השתמע שאני לא אוהב פרוג רוק, אז אני מצהיר בזאת שההיפך הוא הנכון. אני אוהב את הבומבסטיות המוזיקלית, את הצליל העשיר, המלודיות המורכבות. את הסולואים הכתובים, את המקצבים המתחלפים. בקיצור, אני מת על supper's ready :)
675502
ואחלה אנלוגיה לטוני בנקס.
הבה נרים כוסית לבעלי הכשרון הגדול והאגו הקטן שישבו מאחורה ובנו עולם מוזיקלי שלם בשביל מפלצות התהילה שעמדו לפניהם על הבמה.
675510
אני מוכן להסכים שתרומתו של רייט לצליל של ג'נסיס היתה אדירה. אני פחות בטוח שהוא היה חסר תחליף - אולי הרבה קלידנים טובים אחרים שהיו חוברים לגילמור, ווטרס, בארט ומייסון היו מביאים לטינק פרויד עם צליל דומה? אני לא אומר שזה כך, רק שקשה לי להעריך. אני לא יודע איך נעשה גיבוש הצליל בין חברי הלהקה, והאם כל צלילי הקלידים שרייט מנגן היו לגמרי פרי חזונו. דווקא את תרומתם של גילמור ווטרס - בשירה, בגיטרה, ובעיקר בכתיבה ובהלחנה - קל יותר לבודד ולהתשכנע בקריטיות שלהם לפ"פ ולמה שאנחנו אוהבים בה.

באמת טוני בנקס הוא סיפור דומה, רק שתפקידי הקלידים בג'נסיס הראו יכולת הלחנה מבריקה (בעוד שבפ"פ הם יותר עניין של צליל ואווירה) - וטבעי יותר לנחש שהקלידן כתב אותם בעצמו.

לעניין הפרוג כולו, אני מצטרף לפונז בהתנגדותו לשימוש במילה "פלצנות", ונימוקיו נימוקיי.

מכיוון שכתבת מין דירוג לטעמך בפרוג, הנה הטעם שלי: ג'נסיס, ELP, פ"פ, קינג קרימזון, רוברט ואייט ב"רוק בוטום" - מופתיים, כל אחד אחרת ובלי יותר או פחות. כולם גם יומרנים באותה מידה. נכון שאצל ELP היומרנות התרכזה כולה במוזיקאי אחד, שלאו דווקא הקפיד על טעם טוב במיוחד, ואני יכול להבין למה הוא הפך לסמרטוט אדום ולסמל של פלצנות. סופט מאשין ב-Third יומרנית פחות ונפלאה לא פחות. יס, לפי האלבום האחד שאני מכיר (Fragile) באמת לא באותה ליגה, אבל היא לא יותר יומרנית, אם כבר אז קצת פחות; גם הרבה פחות מוכשרת. ואן דר גראף ג'נרייטור, לפי האלבום האחד שאני מכיר (Pawn Hearts), מצליחה להיות אפילו יותר יומרנית מהגדולות, ועוד פחות מוכשרת, ועם זאת לא נטולת קסמים. קאמל היא חור מושלם בהשכלתי, והצד הפרוגי של אולדפילד ושל ג'תרו חור כמעט מושלם (לקצת שאני מכיר אני מתקשה לקרוא פרוג).

עכשיו, אני תמיד שומע שהפאנק התמרד נגד היומרנות של הפרוג, אבל יש כאן פער שאני צריך להשלים אותו בניחוש. הפאנק התחיל ב-‏1976/7. במה, בדיוק, הוא בעט? פ"פ הגיעה לשיאה היצירתי ב-‏1973 ("הלוואי" שנתיים אחר כך, אבל לכל היותר הוא טוב כמו "הצד האפל", לא יותר). ג'נסיס ב-‏1972/3. ELP ב-‏1971/2, ק"ק ב-‏1970. נראה ש"רוק בוטום" הוא המאוחר שביצירות השיא, 1974 (ואיש לא יאשים אותו ביומרנות או פלצנות). בתקופה הזו אריות הפרוג עדיין הקליטו אלבומים, ואני מאמין לדעה המקובלת שהם פעלו מתוך אינרציה ובמידה רבה הסתאבו‏1. האם נגד זה יצא הפאנק, נגד דמדומי האלים של הפרוג? אם כן, אז הוא בעט בסוס מת מבחינה אמנותית (גם אם חי מאוד מבחינת תזרים המזומנים). אני מתקשה לראות איך הפאנק הוא טיעון, או אפילו טענה, נגד הפרוג בשיאו, תחילת שנות השבעים.

אז כן, הפרוג היה יומרני מאין כמותו. ברור שלא כל מי שעשה פרוג הצדיק את היומרה, ומי שהצדיק בחלק מהזמן לא הצדיק בפעמים אחרות. אבל אני יכול בקלות למנות 15 אלבומים שכיסו את היומרה במלואה והשאירו עודף‏2. אני חושב שאפשר להסתכל עליו בפרספקטיבה של כל תולדות המוזיקה האירופית, ומאידך בפרספקטיבה של כל תולדות הרוק, ובשתי הפרספקטיבות הוא יהלום מבריק.

ואם לחזור לנ"ל הז"ל, ולהאשמתו ביומרנות או פלצנות - בסדר, הטענה לא מופרכת, אבל ראוי שהטוענים יתמודדו עם הצד הראשון של "טרקוס", לא עם פסנתר מתגלגל באוויר בסוף שנות השבעים.

1 אני לא שופט בעצמי, כי כמי שהגיע לפרוג באיחור של עשור וחצי לא טרחתי להיחשף הרבה למה שלא נחשב.
2 מוזיקלית. בהיבט של הטקסטים, הפרוג היה יומרני מאוד ופאתטי לחלוטין. אולי רק פ"פ הצליחו שהטקסטים יהיו לא מביכים. יש לציין גם את סופט מאשין, שהשכילו כמעט לוותר על מילים, ושמה שיישאר יהיה במשקל נוצה.
675515
עד כמה שאני זוכר מבלי לגגל, רייט היה אחראי בצורה ישירה להלחנה ולא רק לביצוע של חלקים גדולים ואהובים של תפקידי הקלידים של הפלויד. בכלל, למרות מה שניסה בדיעבד להחצין ווטרס, מגדולי האגומאניאקים בפרוג בפרט וברוק בכלל, הפלויד היו רחוקים מאד מלהיות להקה של איש אחד, והצליל המובחן שלהם שהתפתח בתחילת הסבנטיז היה יצירה קבוצתית ולא אישית.
כשווטרס התחיל לסחוב את הלהקה לכיוונים שסבבו סביבו, ושיאם ב'החומה', זה נעשה מכוער ועגום, פירק את הלהקה מנכסיה המוזיקליים ופורר אותה.
לראייה, אם תקשיב לתקליטים של מי שנשאר בשנות התשעים - בעיקר האלבום division bell מצליח לעמוד ולו חלקית במשימה של לא לבייש את העבר - אלה של גילמור, מייסון ורייט קרובים הרבה יותר לסאונד הפלוידי מאשר האלבומים של ווטרס לבדו, שדי מביישים את נעוריו.

בקיצור, פחות מלנון ןמקרטני, הקריירה של ווטרס לבדו אחרי עזיבתו את פ"פ היא הדוגמה הנגדית הטובה ביותר לטענתו שהפינק פלויד קמה ונפלה על הכשרון האישי שלו, עם כל הכבוד המגיע לו (ובהחלט מגיע, עבור עשור מופלא עד 1980).
675517
אני לא בטוח למה כוונתך ב"פחות מלנון ומקרטני". בכל אופן, הם בדיוק הדוגמה הנגדית לניסיון להסיק מקריירת הסולו שאחרי על התרומה ללהקה בתקופת השיא (כי לפי ההיסק הזה, מי שעשה את הצליל של הביטלס הוא בעיקר רינגו). אני בהחלט מאמין שהפלויד היו להקה קבוצתית, ודווקא בגלל זה אני מתקשה לדעת (מתוך המוזיקה עצמה וקרדיטים רשמיים על שירים; מה שאומרים ביוגרפיות וראיונות זה סיפור אחר) מה היתה תרומתו האינדיבידואלית של רייט. חוץ ממה שכתבתי כמה תגובות למעלה.
675522
עבורי ELP זה בעיקר קולו של גרג לייק, קול נדיר ברוק ובפרוג. אחריו זה התיפוף של קארל פאלמר, שממש מנגן על התופים. מה שמזכיר לי גם, אם היזכרת את ואן דר גראף, את המתופף שלה גיא אוואנס. כשראיתי אותם בת"א לפני שנים בקולנוע דן ובאמפי בפארק הירקון, אוואנס היה משורר ומלחין real time עלי תופים וכלי הקשה.
675552
מסכים שלייק ופאלמר הם זמר ומתופף נפלאים. אבל לאהוב את ELP בעיקר בגלל L ו-P זה כמו... אני לא יודע, זה כמו משהו1.

1 (c) סיינפלד
675594
סיינפלד ממש לא עניינה אותי במלאכותיות הלא מצחיקה שלה, אז לא הבנתי את האיזכור.
675604
טוב, אנסה מטאפורה שאולי תדבר אל ליבך: לאהוב את ELP בעיקר בגלל L ו-P זה כמו לאהוב את ואגנר בעיקר בגלל התפאורות.
675605
בפורים עצוב זה, הצלחת להעלות חיוך.
לֵייק? לַייק! 684706
קניתי לא מזמן את האלבום הראשון של ELP בדיסק, והאזנתי לו אחרי עשרים ומשהו שנה שהוא היה חי רק בזיכרון שלי (עובדת "אתה זקן" שנחתה עלי: כשהאזנתי לו באינטנסיביות, זה היה כקלאסיקת עבר מלפני שנולדתי; אבל מרחק הזמן שממנו השקפתי על האלבום באותה תקופה הוא קצר יותר ממרחק הזמן שבו אני משקיף היום על אותה תקופה כשהייתי בן עשרים). ומצאתי את עצמי מסכים איתך. השטיקים של אמרסון בקלידים מרשימים ויפים, אבל מה שהיום נוגע בי יותר הוא הקול של גרג לייק, אכן אחד מזמרי הרוק הגדולים ביותר (הוכחה: Battlefield, בעיקר הבית הסוגר).
עובדת ''אתה זקן'' 684718
בספריה העירונית יש מדף עם ספרים שאפשר לקחת לפני שיזרקו לפח. רובם בזמן האחרון בשפה הרוסית. לפני כמה זמן ראיתי בזווית העין כריכה מוכרת. "חגיגת קיץ" של אלתרמן. לא יכלתי להשאיר אותו שם. בשיר "אור בחדרים" מופיעות השורות הבאות:

פעם היה אפשר
בשעה כזאת
לשאוף אל כל דבר בל ישוער,
לחשוב מחשבות נועזות.
עכשיו השנים בָּאַפְסַר
מוליכות אותך, מה לעשות!
684709
אם כבר ואן דה גראף הוזכרו כאן, ההיכרות שלי עם הסולן שלהם מתרכזת באלבום אחד שלו, Over, שאולי כשחושבים על זה מבליחים בו קצרצרות סממני פרוג (כינורות?), אבל הוא אחד האלבומים הכי אינטימיים, אישיים וקורעי לב שעלו על הפטיפון שלי. ההיפך הגמור מהפומפוזיות השכלתנית שמאפיינת חלק מהז'אנר.

מומלץ בחום, אלא אם את/ה אחרי פרידה רומנטית. במקרה הזה זה עשוי לעזור, אבל כדאי להתרחק ממכשירים חדים.
Time Heals 684710
שרק לא תמצא שאתה מדבר לעצמך.

באותו מצב רוח, ממליץ להתחיל מהאלבום של ואן דר גראף Still Life.
פלצנות 675523
ודאי יש לי חורים לפחות כמוך. אני התוודעתי לפרוג ברובו לאחור.
ג'נסיס, לדוגמה: קודם כבש אותי Follow you follow me כמעט בזמן אמת, מאוחר יותר גיליתי את אלבום ההופעה Seconds out, ורק אחר כך Selling England, הרבה אחר כך את פוקסטרוט (היה לי מוזר לשמוע את גבריאל‏1 שר את Supper's Ready אחרי המון פעמים ששמעתי את קולינס) ובסוף גם Nursery Crime. כמובן שכל מה שנעשה אחרי שהאקט עזב לא נחשב.
למייקל אולדפילד התוודעתי מוקדם כי לבן דוד שלי הגדול ממני באיזה 8 שנים היה את המארז המחומש.
עם פינק פלויד התאהבתי ב wish you were here ראשון, אחר כך meddle ו Dark Side, "החומה" ממש בזמן אמת, ורק אחר כך גיליתי את Animals. כמובן שכל מה שנעשה אחרי שווטרס עזב לא נחשב.
קינג קרימזון- קודם אלבום הבכורה אמנם, אבל אחר כך Discipline ו- Three of a perfect pair וכל מיני שיתופי פעולה מוזרים של פריפ ואינו, ורק אחריהם Red המופתי וכל השאר.
ELP, ג'נטל ג'יאנט וכאלה- מאוד חלקי ומאוד בדיעבד. בלי וואו.
גם רוק בוטום מאוד בדיעבד- אחרי שכבר התרגשתי מאלביס קוסטלו שר את Shipbuilding. אבל למרות הפיגור הוא עשה לי הרבה וואו. מסכים שזה מהאלבומים הגדולים של העשור ההוא, אבל לא הכרתי שום סופט משין.

זה שהיו יצירות מופת שכיסו את היומרה והשאירו עודף אני מסכים בהחלט, אבל זה לא עושה מזה פחות פלצני. הפלצן מכולם היה פריפ, ואני פשוט מכור לנגינת הגיטרה שלו. ביל ברופורד אמר באיזה ראיון שבקינג קרימזון היה אסור לך לנגן כהרגלך, היית צריך לנגן "מיוחד". האלבום Red הוא בעיני אחד הגדולים של העשור, וגם אחד הפלצניים בו, אם לא ה...

הפאנק בעט במהוגנות, באליטיזם, ב"יפה". מבחינה מוזיקלית הוא מרד במלודי, במורכב וב"איכותי". בכל מה שהפרוג היה. פינק פלויד היה הדבר המאוס ביותר בעיני הפאנקיסטים כי היה להם הצליל הכי נקי והכי בומבסטי, ואולי כי הם היו המוזיקאים המיליונרים הכי מפורסמים. הפאנק מרד פחות בפופ, למשל, כי הפופ הוא עממי. הוא מרד בפרוג כי הפרוג היה אליטיסטי ו(אין מילה אחרת) פלצני. אז כן, הוא מרד בתזרים המזומנים של הפרוג לא פחות מאשר במבנים המוזיקליים המורכבים.

אישית בין הפרוג לבין הפאנק תמיד הייתי בצד של הפרוג. רק בעשור האחרון פיתחתי חיבה לנגינה "מלוכלכת". לפני כן תמיד העדפתי את הצליל הנקי- קלפטון וגילמור על פני ג'ף בק וג'ימי הנדריקס.

__________
1 האלבומים של גבריאל היו חסרי שם. על ההדפסה המקומית של האלבום הראשון שלו היתה מדבקה גדולה ועליה כתוב "סולן להקת ג'נסיס" לכן זה היה שמו בין בני גילי. כשדיברנו על האלבומים של גבריאל אמרנו- איזה גבריאל? אה, סולן להקת ג'נסיס? ובכל זאת כששמעתי את גבריאל באמת כסולן להקת ג'נסיס ב Selling England, אחרי שהתרגלתי לפיל קולינס, זה נשמע מוזר.
פלצנות 675527
באשר לפאנק, לדעתי הוא קם כאנטי תיזה לנגינה הוירטואוזית של ג'ימי פייג' וג'ימי הנדריקס לא פחות מאשר ל'נקיון' והפומפוזיות של הפרוג.
פלצנות 675667
לא יודע כמה אפשר למרוד בפייג' והנדריקס שהיו מסוממים על כל התחת שלהם. כשג'ימי פייג היה מסומם קשות הוא בקושי הצליח לנגן את Stairway to heaven
פלצנות 675668
הסמים היו אז חלק מהמקובל בענף, כך שזה אורתוגונלי לטיעון שלי.
שירת ההייקו של המפרט 675688
בן שלו אומר שהשיר של בואי שמתבלט מאז מותו כמייצג שלו בהשמעות ברדיו הוא Heroes.
גם אני שמתי לב לזה, ולא הבנתי למה. "זיגי סטארדסט" או "זמן" היו לטעמי מייצגים יותר.
שלו טוען שהירוס שונה מה"אולדיס" של בואי:"משהו בצליל הבוהק שלו משייך אותו לעולם אלקטרוני חדיש ומקנה לו איכות עתידנית בלתי מתכלה."
שלו טוען שהעיקר בצליל הזה הוא פראזת הגיטרה המינימליסטית של פריפ שמרחפת מעל השיר לכל אורכו.
משם יוצא שלו למרדף אחרי פרזות גיטרה מרשימות בעלות צלילים בודדים בשירים שונים- מאינקובטור של הקליק ועד צלילי הפתיחה (של ג'ימי פייג', לא ידעתי) ב"מעט עזרה מידידי" בגרסת הכיסוי של ג'ו קוקר.
אבל בכל הסקירה הזו שלו שוכח שהוא התחיל מפריפ אלוף המינימליזם ומדלג על הפראזה בצליל אחד של פריפ.
אני מתכוון לקטע מתוך starless, הרצועה האחרונה ב "Red" שהיה האלבום האחרון של קינג קרימזון לפני שקמו לתחיה.
Starless הוא עבורי הקטע המייצג ביותר של קינג קרימזון, עם הגאוניות של ביל ברופורד על התופים ופריפ על הגיטרה. תמיד חשבתי שהוא מנגן את אותו הצליל על שני מיתרים שונים, אבל לא הייתי בטוח. תודה לאל על יוטיוב
שירת ההייקו של המפרט 675712
חבל רק שלא קישרת למאמר של בן שלו, כדי שגם אנחנו נהנה.
ולפי היוטיוב יש שם שני צלילים.
שירת ההייקו של המפרט 675731
שירת ההייקו של המפרט
שירת ההייקו של המפרט 675735
תודה, היה שווה.
אפרופו בלה בארטוק 675237
"דיסק שהוא קליידוסקופ רב-לאומי, מנוגן בעדינות, אנרגיה, אצבעות וירטואוזיות ולב כובש". זה מה שכתב הטלגרף על הCD של נגן המנדולינה הישראלי אבי אביטל. בראיו איתו ששמעתי הוא סיפר שהתקליט התחיל מברטוק ושהוא רוצה להחזיר את החיבור שברטו עשה בין מוסיקת עם ואולמות הקונצרטים. כאן הוא מנגן ריקודים רומניים של ברטוק בליווי אקורדיון, וכאן בליווי פסנתר.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676671
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676673
אבוי.
Prince Rogers Nelson was his name-o 676693
Baby. that was much too fast 676751
מחווה של שברולט למותו של פרינס, בעזרתה של קורבט אדומה קטנה.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676911
נער בגיל הנכון הייתי כשיצא האלבום Purple Rain וסינגליו חרכו את מצעד הפזמונים בגימל, וגם זקנתי, וצר לי, לא הצלחתי למצוא את הקסם בנסיך. Signs of the Time (השיר) העיף לי את המוח, אבל במבחן ההשמעות הרבות והזמן זוהרו הועם חלקית (יש שירים שהתיישנו פחות טוב, יש שיותר). Kiss בסדר, אם כי את הגרסה של טום ג'ונס אני יותר מחבב. השאר משעממים, חלקם עד מוות (Purple Rain. לא שאני לא מעריך את ההחזקה של התו האחד ב-Only want to see you laughing in the pur לפני הפתרון, אבל זה לא מחזיק יותר משמיעה אחת).

ההספדים הזכירו לי שהוא נתפס בזמנו כטוויסט אנין על מייקל ג'קסון המיינסטרימי והמסחרי. אין לי ספק שבזמן אמת, כקיבוצניק סנוב, גם אני ראיתי כך את הדברים. אבל היום כשאני שומע בתוכנית האייטיז של יובל גנור את שניהם, ג'קסון נשמע לי רענן, מוצלח וייחודי פי כמה.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676912
מה עם when the doves cry? לדעתי זו יצירת מופת של תחום הפופ.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676914
אני מעריך קלות את הצפצופים הפריכים בליווי, אבל השיר כולו? אולי לא משעמם רצח אבל משעמם גרימת מוות ברשלנות.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676928
העיתון הזכיר לי את Sometimes it snows in april שהוא כזה לו רידי.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676941
אכן לו רידי במילים ובדבר formerly known as לחן, אבל כדי שזה יעבוד צריך קול או דיבור מרתק, שגורם לך להרגיש אישיות וסיפור חיים מאחוריו. בלי זה, אוי ואבוי. בטיוטה הראשונה של התגובה שלי השיר נכלל יחד עם Purple Rain כדוגמה למשעממים עד מוות.
RIP 687690
גם גרג לייק.
RIP 687699
שיט. הם נופלים השנה כמו זבובים.
עד 120 687709
ובצד הכאב על גרג לייק, קירק דוגלאס חוגג 100.
RIP 687726
מש''א.
בדיוק מה שחשבתי אבל טוב שחיכיתי לניסוח שלך.
2016 RIP, אולי? 688082
וזה עוד לא נגמר - עכשיו גם ג'ורג מייקל.
נראה לי שליד מועדון ה-‏27 הידוע לשמצה בתולדות הרוק, אפשר כבר לצרף את מועדון ה-‏2016.
השנה שבה או שמתת או שקיבלת נובל.
2016 RIP, אולי? 688110
ועכשיו גם הנסיכה, קארי פישר הלכה לעולמה.
2016 RIP, אולי? 688114
וגם ארוסתו הנבגדת והנקמנית של בלושי ב''אחים בלוז''.
הופתעתי לגלות בויקיפדיה שהיתה נשואה תקופה קצרה לפול סיימון (שכבר הופיע בשרשור) ושבעלה השני ואבי בתה עזב אותה לטובת גבר.
2016 RIP, אולי? 688115
אופס, לא בשרשור של ה RIP אלא בזה של זוכה פרס נובל לספרות.
2016 RIP, אולי? 688129
ויום אחרי קארי פישר נפטרה גם אמה, דבי ריינולדס http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4900160,00.h...
RIP 692978
ועוד גרג, גרג אולמן הצטרף לגיג הגדול שבשמיים.
לו הייתי מאמין שיש כזה, הייתי מוסיף שסוף סוף יוכל לחבור לאחיו דווין, שהקדים להגיע לשם בדהרה על אופנוע לפני כמעט יובל שנים. לא לפני שהשאיר כמה קלאסיקות רוק בדרך.
אני אגב תמיד חשבתי שמבטאים את זה 'אלמן', אבל משום מה כולם משתמשים בחולם.
RIP 692980
גרג אולמן היה מאד קרוב לאחיו, הוא מיסגר ותלה בביתו פתקים שדווין היה נוהג לכתוב לו.

אני חושב שמבטאים את זה איפהשהו בין אָ ל-אוֹ, מה שאין בעברית (בערך כמו all).
RIP 693052
"איפהשהו בין אָ ל-אוֹ, מה שאין בעברית (בערך כמו all)"
גם למיטב ידיעתי. רק ש"איפשהו" הוא לא נקודה אחת, אלא נקודות שונות, תלוי איפה אתה בעולם. בחוף המערבי של ארה"ב מעגלים את השפתיים אולי מילימטר (כמעט כמעט אָ), באנגליה הרבה יותר (כמעט אוֹ). לתת כהבהרה את התנועות העבריות זה כמובן מטעה, כי ההגייה העברית של אָ ו-אוֹ היא לא בדיוק על הסקאלה הזו (הבדל באורך התנועה ובמידת הורדת הלסת).

(קולט ידע מהדר שמש מהפתיל ההוא, פולט באייל.)
RIP 693057
במחשבה נוספת, גם הגיית all משתנה אצל אותו דובר כשהמילה באה בצרוף עם מלים אחרות. נסה לחשוב על דובר אמריקאי ממוצע:
all the people (סקאלה רחבה)
you all ׁ(בחצי הקרוב לאוֹ)
y'all (יותר יוֹל)
RIP 693191
קווין סמית' צחק על ועם המבטא של החוף המערבי שלפעמים מבטא את האיי יותר או מאשר אה, בפודקסט The Not-See Party שהפך לסרט המזוויע "טאסק".
RIP 2017 694983
טום פטי מצטרף ללהקה הגדולה בשמיים.
RIP 2017 694986
למד סוף סוף לעוף, ויש לו כנפיים.
RIP 2017 694988
And he flew into the great wide open.
RIP 2017 695067
המוזיקה שלו מעולם לא גרמה לי להרגיש יותר (או פחות) מ''נחמד''. אבל איזה פנים, אלוהים. כנראה הוא היה לטעמי הגבר היפה ביותר עלי אדמות.
RIP 2017 695074
גם אצלי הוא לא בטופ, אבל:
א. גם לעשות רוק דרכים פשוט ומוצלח זה לא כל כך קל כמו שזה נראה.
ב. ארבע וחצי הדקות של אליס בארץ הפלאות שלו תפסו את רוח הספר יותר מכל הטים ברטונים וה-CGI במאות מילוני דולרים שלו.
ג. בקיץ 87 בפארק הירקון הוא וההארטברייקרס שלו נתנו חצי שעה לפנים, וזה וההדרן היה מה שהציל את כל השעה וחצי האיומות באמצע של אחד, בוב דילן. אני יודע, הייתי שם.
ד. אלבום הסולו שלו, Full Moon Fever, הוא ממש אחלה, ראה (א).
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710030
ג'ינג'ר בייקר, המתופף האגדי נפטר ועבר לעולם שכולו תוף.
אם היו כאן בפתילים למעלה דוגמאות לנגנים מפאתי הבמה שזוהרם הועם מאחורי האגומניאקים בקדמתה, הרי ג'ינג'ר מיודענו הוא ההוכחה שגם על התופים מאחוריה יכולה להסתתר מפלצת אגו עצבנית. וגם מוכשרת כמו שד, כמובן.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710320
אז אם אני רוצה שיר או שניים, מקסימום חמישה, לשמוע בהם את בייקר בשיא תפארתו, מה לחפש?
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710329
אפשר למשל ברשימה של הרולינג סטון, אם כי בתור התחלה הייתי לוקח משם את הראשון (Toad), עובר ישר לחדר הלבן, וב-Spoonful מדלג לאמצע, למי שאין כח להכל ה-‏17 דקות בלייב.

אמל'ק: הקרפד והחדר הלבן.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710470
חן חן! הקרפד ייבש אותי קלות, עם כל ההערכה; החדר הלבן הוא באמת טור דה פורס של תיפוף, ומלוא הכף עוד יותר. שמעתי את כל 17 הדקות, והיה שווה. עכשיו כבר יש לי מוטיבציה להמשיך עם הרשימה של הרולינג סטון בימים הבאים.

מסקנה מהשרוול: יש לבייקר קייס בהשווצתו שהוא מתופף הרוק הגדול מכולם, ובפרט "צריך להיות מטומטם כדי לשים אותי בשורה אחת עם ג'ון בונהם וקית מון. אם הם היו חיים, הם היו אומרים את זה בעצמם". הוא אכן ליגה אחרת בורסטיליות שלו. בכל זאת, לדעתי בונהם מנצח לפחות במבחן של תרומה לצליל. במה שנוגע לצליל, קרים נשמעים לי שקופים, צליל רוק גנרי לחלוטין (ואני יודע שהם אולי היו בין המייסדים של הצליל הזה, ולבקר אותם על צליל רוק גנרי זה כמו הביקורת הידועה על שייקספיר שכתב בקלישאות של אנגלית). הצליל של זפלין, לעומתם, נשמע לי גם היום חד פעמי ומסעיר. קוראים לזה "רוק כבד", אבל אני שומע בו דווקא קלילות, ומה שעושה את הקלילות הוא, יותר מכל, התופים. הדוגמה החביבה עלי היא שיר המהגרים.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710471
כשכתבתי על הקרים ''צליל רוק גנרי לחלוטין'' התכוונתי להוסיף את המובן מאליו, ''מבוצע לעילא''.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710472
לא יודע לגבי קלילות, אבל מסכים בהחלט שג'ון בונהם הוא Second to none.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710484
לפני כמה זמן ישבנו בים ואיכשהו חשבתי על קשמיר של לד זפלין. הקשבתי לכמה גרסאות שלו וגם למישהו שניתח את השיר. חשבתי שהכלי המוביל והמרכזי בשיר הזה הם התופים. בביצוע החי הזה עם ג'ייסון בונהאם (הבן של) ממש רואים ושומעים את המקום של התופים. בונהאם לא "סתם" מתופף אלא מנגן בתופים, והגיטרה של פייג' מלווה.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710492
קל להסכים שלד זפלין יותר פורצי דרך וייחודיים, אבל זו לא חוכמה, הרי תמצא לא מעט שיגידו שעד היום לד זפלין היא הלהקה הטובה בהיסטוריה, ולא חושב שתמצא הרבה כאלה שיאמרו זאת על קרים.
אבל אני חולק עליך לגבי הגנריות של הצליל. הסאונד 'חדר לבן' לא דומה בסאונד ובאווירה לרוק מיינסטרים. יתירה מזו - כשהקשבתי לו בעקבות הרשימה לעיל, כמעט הופתעתי לגלות (אולי מחדש) שהגיטרה של קלפטון שם שונה מאד מהסאונד שמאפיין אותו מאמצע שנות השבעים ועד היום. וכמו שכבר אמרנו, גם סאונד התופים מאד לא גנרי, זה לא טום פטי ולהקתו.
וודאי ש'ספונפול' זה לא משהו שאתה שומע על כל במת רוק לאחרונה (או אפילו לקראת סיום הצילניום הקודם).
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710527
לטום פטי ולהקתו אני לא קורא רוק‏1... הצליל של הקרים נשמע לי קרוב לגנריות של רוק קלאסי ומשובח.

1 אבל איזה גבר יפה תואר. אחד מקומץ שמדגדג את נטייתי המינית.‏2
2 וסליחה על החפצון.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710536
אז מה זה אם לא רוק?
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710554
רוק רך. אני די צוחק כמובן, זה רוק, אבל מבחינתי הצליל של הקרים הוא בערך האידיאל האפלטוני של רוק, וזה של טום פטי הוא מוטציה, גם אם לאורך זמן היתה פופולרית יותר ושרדה יותר זמן. מתחשק לי לאורך התגובות האחרונות לערוך אנלוגיה להגדרה של הרב שך לחסידות לובאביץ' - הדת שהכי קרובה ליהדות. הרוק הרך של טום פטי ודומיו הוא הסוגה של המוזיקה הפופולרית שהכי קרובה לרוק. אני אפילו רוצה לשבור את האנלוגיה ולומר שרוב הפאנק קרוב יותר לרוק. אבל זה רק האידיאלים שלי, אני לא מתיימר שהם נכונים אובייקטיבית. בכל זאת אציין שהאידיאלים האלה כן נפרדים מהטעם שלי: הפרוגרסיב אהוב עלי יותר מהרוק הקלאסי, וברור לי שהוא מוטציה על הרוק האידיאלי, לפעמים רחוקה למדי.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים