קלידן הרוק המתקדם קית אמרסון מת, כנראה התאבד 3735

קית אמרסון היה המוזיקאי המוביל בשלישייה "אמרסון, לייק ופאלמר", שהיתה אחת הלהקות המצליחות והמייצגות ביותר בז'אנר הרוק המתקדם (פרוגרסיב) בתחילת שנות השבעים. לפני כמה ימים הוא נמצא ירוי בראשו, וכנראה התאבד. דווח כי הוא סבל לאחרונה מדיכאון, וממחלה עצבית מוטורית שפגעה ביכולת הנגינה שלו.

אמרסון נולד ב-‏1944. הוא התחיל את הקריירה שלו בגיל 20 כפסנתרן בלהקת בלוז, וכבר אז הפתיע את מאזיניו כששילב קטעים של באך בתוך קטעי הסולו הבלוזיים. ב-‏1967 הקים את ההרכב The Nice, שזכה להצלחה כששילב רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית. לצד קטעים מקוריים, אמרסון וחבריו הרבו לנגן יצירות קלאסיות וקטעי ג'אז קלאסיים, ולתת להם צליל של רוק בהרכב של קלידים־גיטרה־באס־תופים. כמו כן, הם ניגנו והקליטו קטעי אלתור ארוכים. The Nice הוציאו חמישה אלבומים (החמישי אחרי הפירוק), אך נחשבו ללהקה שהיא במיטבה בהופעות ולא באולפן.

ב-‏1970 פירק אמרסון את The Nice, לאחר שהרגיש שהיא מיצתה את דרכה, וצירף אליו את הבסיסט והזמר גרג לייק שפרש מ"קינג קרימזון" ואת המתופף קרל פאלמר. ההרכב "אמרסון, לייק ופאלמר" (ELP) היה לאחד המובילים בגל הרוק המתקדם. במשך שנות השבעים הם הוציאו שבעה אלבומי אולפן ושלושה אלבומי הופעה. רוב אוהדי הלהקה מעריכים יותר את הראשונים שבהם, עד 1974.

אמרסון הצטיין כוירטואוז של קלידים. הוא היה הקלידן (שאינו זמר) הראשון שניצב בחזית הרכב רוק, פיזית ומוזיקלית. מבקרים רבים הסתייגו ממנו וראו בו וירטואוז ריק, ובוגד באתוס של הרוק שמחייב פשטות וכנות. כרבות מלהקות הרוק המתקדם, ELP רכבו על גל ההצלחה של אלבומיהם הראשונים והמשיכו להנות מפופולריות עצומה גם כשיכולתם היצירתית נחלשה. ההצלחה הכלכלית שלהם אפשרה להם מופעים גרנדיוזיים, ואפקטים שהידוע בהם הוא אמרסון מסתחרר עם הפסנתר באוויר.

בסוף שנות השבעים התפרק ההרכב, והתאחד עוד מספר פעמים מאז לפעילות קצרה.

אישית, לא אתווכח עם הטוענים שבחצי השני של שנות השבעים אמרסון וחבריו (ללהקה ולז'אנר) הסתאבו. מה בנוגע לתחילת הדרך? האם הוא היה וירטואוז ריק, או רוקר של ממש? לפחות בשתי יצירות מפתח שלו הוא הצליח בעיניי להביא את הרוק לקלידים ואת הקלידים לרוק, באופן העמוק ביותר.

היצירה הראשונה שאני מבקש להביע לעדות היא זו שבעצם פתחה את הדיסקוגרפיה של ELP: "הברברי", אחד מעיבודיו של אמרסון ליצירות קלאסיות, הפעם "אלגרו ברברו" של בלה ברטוק. זו בחירה מפתיעה של אמרסון. הוא הרבה לעבד ולצטט את באך, וזה יותר מתבקש: באך נותן את מה שיותר חסר למוזיקאי רוק, מהלכים הרמוניים גאוניים ואולי מכובדות. ייחודה ופרסומה של יצירתו הקצרה של ברטוק לפסנתר סולו היא לא במורכבות "קלאסית" אלא בהיותה נועזת, אנרגטית, וכמעט אלימה. יופי, הרוק רוצה להיות אנרגטי ואלים, אבל האנרגטיות והכמעט־אלימות של "אלגרו ברברו" נכונות ביחס למוזיקה הקלאסית עד 1911. בהשוואה למה שמקובל היה ברוק של סוף שנות השישים, "אלגרו ברברו" הוא חתלתול שובב וחמוד. מה יש לו לתרום לרוק? והנה בא אמרסון. האמצע של היצירה (רוב משכה בעצם) פחות מעניין: אמרסון מנגן את המקור וממשיך אותו באלתור יפה, איכותי כג'אז יותר מכרוק. העיקר הוא הפתיחה והסיום. אמרסון שיטח לברטוק את המקצב הקופצני, ולקח ממנו רק את גרעין המלודיה, אבל מילא אותה בפצצות צליל כבדות באורגן (כשלייק ופאלמר מחזקים את ההרעשה בבאס ובתופים). כאילו הוא אומר, רציתם אנרגטי ואלים? רציתם ברבריות? הנה, כך עושים זאת. עבור מי שאוהב את הרוק שלו כבד ודורסני, הקטע הזה הוא בהיכל התהילה של הרוק.

ברוב הלהקות הגדולות של הפרוגרסיב היו קלידנים נפלאים שנגנו קטעי קלידים מופתיים, אבל ברובם אלו היו הרגעים בשירים שהצטיינו באיכויות של מוזיקה קלאסית, של לחנים יפים ומורכבים, בצליל רגוע ואף מתוק. זה נכון אולי גם לרוב הקטעים של אמרסון ב-ELP. אבל באלבום השני של הלהקה, ביצירה שמאכלסת את הצד הראשון של התקליט ונושאת את שמו "Tarkus", אמרסון עושה משהו אחר. הוא בשיא האנרגיה שלו כקלידן, ונעזר היטב בדחיפה חזקה מהתופים של פאלמר. הוא דווקא לא כל כך מאלתר כאן: הקווים המלודיים של הקלידים מחושבים (ומופתיים). אבל הצלילים של הקלידים צורחים ומשתוללים. אמרסון מצליח להביע בקלידים את מה שגדולי הרוקרים הביעו בקול ובגיטרה: זעם ומרד נעורים. מספיק לשמוע את הרצועה הפותחת Eruption. הוירטאוזיות שלו לא עומדת כאן כניגוד למהות של רוקר; היא תנאי לה. הוירטואוזיות היא מה שאיפשר לאמרסון, ורק לו, להיות רוקר של קלידים.
קישורים
אמרסון, לייק ופאלמר ויקיפדיה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

טריוויה 675168
טריוויה (בלי גוגל בהתחלה): מהי החוליה המקשרת בין דייב ברובק לג'נסיס?
טריוויה 675176
(עדיין בלי גוגל:) אפשר רמז? "חוליה מקשרת" משמע אדם כלשהו?
3,4,5 וחצי 675178
משהו בין "Take five" של ברובק לבין "And then they were three" של ג'נסיס?
אם זה אמור להיות מקושר לדיון, הייתי מצפה לאלבום של ELP עם המספר 4 עליו.
סובב לו סובב לו 675200
הרבה יותר פשוט, אבל מצריך להכיר את הקטעים הרלוונטיים. מכיוון שהשלב הבא הוא לשלוח אתכם לגוגל, אני יכול לחסוך ולתת את פתרון בית הספר.

רק לפני שנה-שנתיים עשיתי היכרות עם The Nice ואלבומם הראשון. הוא קצת משעמם, ולא עוזרת איכות ההקלטה הרעועה. אבל קטע אחד הזקיר את אוזני: רונדו. הוא הזקיר את האוזניים גם כי הוא מלהיב כשלעצמו, וגם בגלל דמיונו המדהים ל"הסכין" מהאלבום "השגת גבול" של ג'נסיס. למה מדהים? אני מקווה שאצל רוב חובבי הפרוג, ולפחות אצלי, "השגת גבול" הוא חלק מהשפיץ של הקאנון, בעוד שה"נייס" אי שם בשוליים הרחבים; ו"הסכין" הוא השפיץ של "השגת גבול". אז נכון, בהשווה ל"נייס" השיר של ג'נסיס משוכלל יותר, מעובד יותר, עם עוד נושאים ועם מילים. אבל תהילתו על צלילו הבשרני והמלהיב - וכשמתברר שהנייס עשו את אותו צליל בדיוק, יותר משנתיים קודם, יש בזה משהו מערער.

קצת חיטוטים ברשת העלו שני ממצאים. (1) אנתוני בנקס, הקלידן של ג'נסיס, היה חבר של אמרסון. כשהוא שמע את "רונדו" הוא נפל ברצפה. "הסכין" היה בקשה מפורשת שלו מחבריו ללהקה, בואו נעשה גם כזה. (2) "רונדו" בעצמו הוא עיבוד - לרונדו א-לה טורק של דייב ברובק, הנחמד מאוד כשלעצמו.
סובב לו סובב לו 675203
אין סיכוי שהייתי עולה על התשובה. השכלת הפרוג שלי בקאנטים.

קצת מאכזב, אפעס, שבביצוע של הנחמדים ל"בלו רונדו א-לה טורק" הם התעלמו מהפיצ'ר המרכזי של הקטע - המשקל הלא-סטנדרטי (9/8, בשתי חלוקות שונות), שמתחלף לפרקים עם משקל כן סטנדרטי (4/4).
סובב לו סובב לו 675207
זה קצת כמו שאמרסון עשה ל''אלגרו ברברו''. אני לא בטוח אם המשקל של ברובק היה מצליח לעמוד בצליל הכבד שהנייס רצו לתת כאן.
סובב לו סובב לו 675212
כאמור, אני מבין מאד קטן בפרוג, אבל משחקים מורכבים עם המשקל הם דווקא טריק נפוץ בז'אנר, לא? הדוגמא הקלאסית, שאפילו אני מכיר: Firth Of Fifth של ג'נסיס.
סובב לו סובב לו 675227
כן, במחשבה שנייה הצליל ב"רונדו" של הנייס אמנם בשרני ומחושמל היטב, אבל קליל וכיפי (בניגוד ל"ברברי"), ואני יכול לדמיין אותם מנגנים את המשקל של ברובק. כנראה ב-‏1967, כשהפרוג עוד לא ממש התחיל, היומרות של אמרסון והציפיות של הקהל היו צנועות יותר.
סובב לו סובב לו 711952
תגובה 711951.
675169
בן שלו ערך ראיון נחמד עם אמרסון ב-‏2011. שאלות למבחן: מה היתה מטרתו של אמרסון באקסטרווגנצות שלו, ומדוע היא נכשלה?
675191
אכן ראיון לא רע.
מי אמר שהיא נכשלה? על כמה נגני קלידים ידברו בהתלהבות באתרי אינטרנט מרובי קוראים כמו האייל הקורא‏1, אחרי מותם?

1 טוב, גם לניו-יורק טיימס היה מה לומר בנושא.
675197
אוקיי, מטרת המשנה (לבלוט ולהתפרסם) הושגה. מטרת העל (מעריצות עם תחתונים רפויים) לא הושגה.
675198
דוקא נרמז שם שפה ושם כן היה הצלחות.
אבל מעבר לזה, מה אומר ומה אגיד - הגיטריסטים שוללתתים! יאי!
675206
אם הוא רצה מעריצות מהסוג הזה היה צריך לבקש קצת מפרנק זאפה, שכידוע היתה לו שמיכת טלאים שנעשתה מלבני נשים שנזרקו אליו.
675317
זאפה גם עשה סאטירה חריפה מאוד על עולם הגרופיות וצביעותם של כוכבי הפופ (עד השיר Happy together, שהוא הפואנטה של הסאטירה). אפשר להיעזר במילים: http://lyrics.wikia.com/wiki/Frank_Zappa:Fillmore_Ea... (כשהאתר שואל אתכם "האם התכוונתם ל...", כן תלחצו. האייל לא אוהב את הקישור הנכון).
675299
מי שלא דיברו על ריק רייט וריי מנזרק, מנוחתם עדן‏1, וכן דיברו על אמרסון, הם פלצנים כמוהו.
___________
1 תגובה 615893 המיותמת.
675303
תודה על האיזכור, אני אישית לקחתי ללב מכל אלה דוקא את לכתו של ריק רייט, מנוחתו עדן. מוזיקאי נהדר, שנוכחותו בארון התקליטים (הפיזי, הוירטואלי והנפשי) שלי גדולה משמעותית מזל אמרסון.
וגם על מנזרק היה ראוי לומר משהו. הבעייה העיקרית שלו היתה כנראה שהוא מוסך על ידי האגו העצום שעמד על הבמה בינו לבין הקהל.
675311
כבר כמעט שלחתי תגובה עם תהייה בנוגע לאגו העצום של מנזרק, וברגע האחרון הבנתי שהאגו שהתכוונת אליו היה של מישהו אחר בלהקה.
he's dead jim 675323
יפ.
675318
מסכים, ומסכים. עם זאת- הפתיחה המפותלת של "light my fire" העיפה לי את המח בזמנה (האמת- לא כל כך בזמנה אלא באותו איחור לא אופנתי שהגעתי בו לכל המוזיקה הטובה של סוף שנות הששים ותחילת השבעים) יותר מכל דבר אחר, ו "riders on the storm" נשמע היום רענן כביום היוולדו, מה שאי אפשר להגיד על האמרסון, הג'נסיס ומחצית הפינק פלויד מאז.
נו 675319
היה צ''ל ''מורבידי כביום היוולדו'', נו.
675322
Shine on you crazy diamond נשמע מצוין לא פחות, גם היום. והוא לא היחיד.
ולגבי הפתיחה ההיא, גם אני מסכים בריבוע, השלמת השכלת הדלתות שלי נעשתה בדיליי של עשור וחצי. קשה להאשים מישהו בזה, אני לא בטוח שזו מוזיקה מתאימה לפעוטות.
675333
בדיוק חשבתי על זה. באוטו, בדרך מהמשרד הביתה, שרתי את shine on כולל רוב קטעי הגיטרה והקלידים (אני אף פעם לא זוכר את כולם) וזה היה כמעט כבראשונה, אבל נראה לי שהתפתחות אטית כזו של קטע מוזיקלי כבר לא מתאימה לדור שבו אתה כבר לא מחזיק את העטיפה של האלבום בשתי ידיים בעת ההאזנה.
Riders on the storm, ובכלל השירים של הדלתות, נשמעים לי ממש על זמניים. יכול להיות שזה בגלל הכריזמה של ההוא, ההורס.
675334
אני בספק רב אם אני או אתה מסוגלים לומר באופן תקף מה מתאים לדור שאתה מדבר עליו.
675338
ילד אחד שלי שומע מטאליקה, והשני גרין דיי. השמעתי לגדול יום אחד את מיטב שנות השבעים- רפסודיה בוהמית, הצד האפל, בואי כלשהו, לג'נסיס אני חושב שלא הגענו. לא נראה לי שנתפס. אולי הייתי צריך להתחיל הפוך- מטוקינג הדס וקינג קרימזון.
675344
עבור המטאליסט, היית יכול להתחיל עם לד זפלין. וחוץ מזה חלק מהלהקות והאלבומים האהובים עלי עד היום לא תפסו בשמיעה ראשונה. Aqualung הוא דוגמת הדגל שלי.
675381
צריך להתמיד... בהשמעה ראשונה תמיד יעקמו את האף. אצלנו רפסודיה בוהמית תפס רק בהאזנה חמישית או משהו, אחרי שכבר הכירו את שאר החומר של קווין. אבל כשנתפס, כבר ידעו בעל פה את הכל והצטרפו בחדווה.

אבל ככל שגדלים בגיל (ומתרבים הגורמים המפריעים הסביבתיים) קשה יותר להתמיד בחינוך המוזיקלי לילדים. היום, רק כשנוסעים יחד באוטו אפשר להחזיק אותם כקהל שבוי.
675423
אם כבר מדברים על קהל שבוי- באוטו חרשתי להם את נוורמיינד של נירוואנה. אמנת ז'נווה מכסה את זה ?
675425
אני לא סובל את ''הלוואי שהיית פה''. מישהו שאמרתי לו את זה פעם שאל, רגע, מה דעתך על ''הצד האפל של הירח''. מת עליו, אמרתי. הוא אמר שאני הראשון שהוא שומע עליו שלא חושב על שניהם אותו דבר.

ברור לי שזה רק אני, אבל זה נשמע לי כל כך עובדה אובייקטיבית שכל פראזה ב''הלוואי שהיית פה'' היא יגעה, ולעוסה כבר מהשמיעה הראשונה.
675427
מה לגבי החלק השני שלו? ושאר האלבום שביניהם?
675428
סליחה, התבלבלתי בין שתי יצירות שונות, חשבתי שדיברת על אותו שיר שאני הזכרתי.
''הלוואי שהיית כאן'', בפני עצמו, הוא אכן לא מקורי מבחינה מוזיקלית (דוקא סולו ההתחלה פחות בנאלי, ויש לי סנטימנטים אישיים לגביו), למרות שהמילים בהחלט מעלות את ערכו. כשהוא משולב כחלק אינטגרלי באלבום כולו, אני מחשיב אותו כחלק מיצירת מופת.
Shine off 675438
אופס, לא שמתי לב לדו-משמעות, והפרובוקציה שלי הטשטשה. אני לא סובל את שיר הנושא, אבל בשביל זה לא הייתי מטריח אתכם; גם את האלבום כולו אני לא סובל, ובכלל זה ובפרט "זרח לך יהלום משוגע" - הוא זה שעליו כתבתי שבעיני כל פראזה בו, של שירה ושל גיטרה, יגעה ונשמעת לעוסה כבר משמיעה ראשונה.
Shine off 675441
זה ענין של טעם, וברור שאנחנו חלוקים פה. עוד ברור קטן שיכול להוסיף משהו מעבר לטעם אישי סובייקטיבי - מתי שמעת את האלבום לראשונה?
Shine off 675443
האמת שאני לא זוכר בדיוק. אבל נדמה לי שאני מצליח לשחזר די בודאות שזה היה בגיל 17 בואכי 18, קצת אחרי שקניתי את "הצד האפל" שכאמור נכנס לי מיד ללב ולמוח, ואחריו את The Final Cut, שאהבתי בדרכו המינורית. אין משהו ביוגרפי ברור שיסביר את סטיית הטעם שלי עם "הלוואי שהיית כאן", אבל אין לשלול את האפשרות שאכלתי משהו מקולקל בדיוק כששמעתי אותו לראשונה. או, רגע, אני נזכר שאת "הלוואי" לא קניתי אלא קיבלתי בהשאלה. אני אפילו זוכר ממי, ובטח זה העניין! יש מטפל פסיכו-דינמי במטוס?
Shine off 675446
טוב, זה נשאר בתחום הטעם האישי כנראה.
אצלי, בפעם הראשונה ששמעתי אותו - מההתחלה עד הסוף, כמקובל בענף - הוא העיף לי את המוח.

התהייה לגביה שאלתי קשורה לתופעה שגורמת לכך שכשאנחנו מכירים באיחור יצירות מופת שהשפיעו על רבים מתחומם, הכל נשמע לנו כמו קלישאה, כי אנחנו כבר מכירים את כל ההשפעות והציטוטים המאוחרים יותר. כנראה שזה לא המקרה אצלך.
Shine off 675666
הקטע הכי לעוס וקלישאי ב Shine on You crazy Diamond הוא (לטעמי? נראה לי שזה די אובייקטיבי) הקטע בו חטיבת הקצב נכנסת ועוברת לקצב של צסק, טודוב-דוב. אני לא יודע כמה מאות פעמים שמעתי את זה ואני עדיין אוהב אותו.
675429
יש לי המון כבוד למנזרק, והמון חוסר כבוד להמון ממה שאמרסון עשה, ואין לי בעיה שתגיד שהוא פלצן. אני רק אגיד את זה: אחרי שאיזה חמש עשרה שנה לא שמעתי את ELP, והם יצאו לי מהראש, רק לצורך ההספד למעלה שמעתי שוב רק את שני הקטעים/יצירות שהזכרתי במפורש - ובמשך שבוע הוא שוב לא יוצא לי מהראש. בשבילי אמרסון נשמע רלוונטי ורענן כמו שהוא היה ב-‏1970, ומכל מקום כמו הוא היה לי כשהייתי בן עשרים. מנזרק? לעומת אמרסון הוא... נחמד. (מתחשק לי לכתוב עוד מילה שמתרחזת עם "נחמד", אבל נשאיר את זה דיון תרבותי של אוהדי כדורגל, ולא נהפוך את זה להאבקות בוץ...)
675442
בעוד שאצל אמרסון ומנזרק מאוד ברור מה היתה תרומתם, אצל רייט צריך יותר לנבור, כי לא ברור מאליו שכנגן הוא היה יותר ממבצע הגון של תפקידי הקלידים, וכמלחין או מעבד לא ברור מאליו מה תרומתו לצליל (או לצלילים) של פינק פלויד.

קצת נבירה מעלה שהוא היה סולן בכמה קטעים, והלחין כמה קטעים. ב-Remember a Day הקול שלו אנמי, שלא לומר נעבעכי, במיוחד בהשוואה לווטרס; והלחן, לא יודע, אפשר היה בלעדיו. הוא הלחין, מסתבר, את The Great Gig in the Sky, ומיותר להכביר מילים, זו יצירת מופת (שלא דומה לשום דבר אחר של פינק פלויד ולשום דבר אחר שאני מכיר בכלל).

אני כן רוצה להכביר מילים על קיץ 68, האמצעי משלושת השירים שפותחים את הצד השני של "אמא לב אטום" (רייט כתב והלחין אותו, ווטרס וגילמור את שני האחרים). שלושה שירים נורא פשוטים, לא פסיכדליים בכלל, וכל כך, כל כך יפים. וכל כך, כל כך עצובים. בשנות העשרים שלי, ברגעים שהייתי עצוב ורציתי לפרוק, הייתי חוזר שוב ושוב לשלישיה הזו.

אוף, כתבתי את התגובה הזו כדי להסיר מעלי את עננת הפלצנות, ועכשיו נדמה לי שרק יצאתי יותר פלצן...

אז אחזור לויכוח אוהדי הכדורגל. את ELP אפשר להשוות לפינק פלויד. להשוות את רייט לאמרסון? Come on. אם כבר תשווה לאמרסון את ווטרס וגילמור ביחד, אז מה אם הם לא קלידנים. רייט קטן וחלש, אמרסון היה אוכל אותו לארוחת בוקר - כנגן, כמלחין, כרוקר.
675497
אם אתה לא אוהב את wish you were here אז ודאי שקשה לך לברר את תרומתו של ריק רייט לצליל של פינק פלויד. לדידי shine on you crazy diamond הוא תמצית הצליל הפינק פלוידי. הגיטרה הבלוזית אבל המאוד מדויקת של גילמור והקלידים העוטפים של רייט בונים את העומק של הצליל הייחודי הזה.

הקול של רייט אכן היה אנמי. הוא לא היה זמר, וכנראה גם לא וירטואוז כמו אמרסון או ג'ון לורד. אבל הוא היה קלידן יוצא דופן- כזה שבהחלט צבע במו מקלדותיו את הסאונד הפינק פלוידי המובהק. ווטרס וגילמור יותר מזוהים עם פינק פלויד אבל השלם היה גדול בהרבה מסכומם של שניים אלו, ואת רוב רובו של ההפרש אני זוקף לזכותו של רייט.
אתה יודע מה- זה כמו טוני בנקס בג'נסיס. הקלידים הם המרכיב הבולט ביותר בסאונד של ג'נסיס עד פרישתו של גבריאל, אבל טוני בנקס הנחבא אל הכלים(!) הוא הדמות הכי פחות מזוהה עם הלהקה.
אני כמובן לא משווה את התאטרליות ואת גודל האגו עם אלו של אמרסון. מהצד הזה באמת אפשר להשוות רק את ריק רייט וטוני בנקס זה לזה.

ובעניין הפלצנות- כל הפרוג רוק היה פלצנות אחת ענקית. הרי הפאנק התמרד מבחינה מוזיקלית בדיוק נגד זה. אבל יש פלצנות שאני ממש אוהב אותה (פינק פלויד, ג'נסיס) פלצנות שאני מחבב אותה (קאמל, מייקל אולדפילד) פלצנות שאני סובל אותה בשקט (אמרסון לייק ופאלמר, ג'תרו טאל) וסתם פלצנות מסריחה (יס, שהחלק הכי טוב באלבומים שלהם היה העטיפה).
Hey Aqualung! 675501
מעבר להתנגדות הכללית שיש לי לשימוש הנפוץ מדי ב'פלצנות' - שמשטח מילים הרבה יותר רלבנטיות ומעניינות כמו יומרנות‏1, אמביציוזיות, תחכום (יתר), אינטלקטואליות‏2, וירטואוזיות - דוקא ג'תרו טאל אמנם נגעו בפרוג, אבל חלק ניכר מהקלאסיקות שלהם הם אלבומים ו/או שירים שבהחלט יכולים להישמע בפני עצמם ולא בטוח שהם מתאימים דווקא לסיווג הזה. אני בספק אם, ביקום מקביל שבו ג'תרו טאל *לא* היו מוציאים את Thick as a break, מישהו היה משייך אותם בצורה כה אוטומטית דווקא לז'נר הזה‏3.

1 שיכולה להפיק תוצרת משובחת מחד, ולכסות על ריקנות חלולה מאידך.
2 לא מילה גסה, לפחות אצלי.
3 ואם למישהו יש הסתייגויות - יאללה, זה המקום.
Hey Aqualung! 675509
אני מסכים לתזה הכללית על השימוש המופרז בפלצנות, אבל הפרוג היה בדיוק זה. מתוחכם למען התחכום, וירטואוזי למען הוירטואוזיות, אינטלקטואלי ויומרני ומתגאה בזה. במילה אחת - פלצן.

ג'תרו טאל היא להקת רוק עם חליל ובכך משויכת אוטומטית לפרוג רוק בעיני. זה שהגיטרה שלהם מנגנת בדרך כלל רוק כבד לא משנה לי. אקוולונג הוא פרוג עבורי, בעיקר בהתחשב בשנת יציאתו לאור.
Hey Aqualung! 675512
לא ברור לי למה החליל קשור להגדרה של פרוג. והטיעון האחרון עוד יותר מוזר בעיניי - גם Tapestry של קרול קינג, L.A. woman של הדלתות, סטיקי פינגרס של הסטונז ו Imagine של לנון יצאו בשנה הזאת, וזה לא הופך אף אחד מהם לפרוג רוק.
Hey Aqualung! 675674
החליל נראה לי אחד מהטריידמרקס של הפרוג- איאן מקדונלד ומל קולינס בקינג קרימזון, פיטר גבריאל בג'נסיס, קאמל (הנושא הבולט ביותר באווזת השלג),המודי בלוז, ג'נטל גיאנט, וכמובן ידידנו אנדרסון.
את שנת הייצור של אקוולנג ציינתי בגלל הויכוח הקיים עליו אם הוא פרוג או לא. היום הוא אולי במחלוקת, אבל אז לדעתי הוא היה גם היה פרוג.
Hey Aqualung! 675679
אוי העברית. סממני אאוצ'.
Hey Aqualung! 675710
החליל נראה לי אחד מסימני המסחר הרשומים של המתקדם - איאן מקדונלד ומל קולינס במלך ארגמן, פיטר גבריאל בבראשית, גמל (הנושא הבולט ביותר באווזת השלג),הכחולים שפלי הרוח, הענק העדין, וכמובן ידידנו אנדרסון.
את שנת הייצור של ריאת המים ציינתי בגלל הויכוח הקיים עליו אם הוא מתקדם או לא. היום הוא אולי במחלוקת, אבל אז לדעתי הוא היה גם היה מתקד.
Hey Aqualung! 675713
נוקדנות יתר היא עושר השמור לבעליה לרעה. חסרה לך מילת מפתח אחת לפני ''מתקדם''. מציע ''סלע''(ז).
Hey Aqualung! 675715
זה היה בשבילך, כי התלוננת על העברית.
Hey Aqualung! 675733
הערתי על מילה אחת, כסממן פושה במקומותינו של שימוש באינגלוז בשעה שבעברית מדוברת ישנן מלים זמינות ומקובלות. וונס עשית את זה אז סורי הבוטום ליין הוא ראביש. הבנת מייט?
Hey Aqualung! 675518
אולי המוטיבציה היתה למען התחכום, הוירטואוזיות וכו', אבל התוצאה היתה יפהפייה. אני מאמין שגם המלחינים הקלאסיים הגדולים פעלו מתוך מוטיבציות שוויצריות.
Hey Aqualung! 675597
אם באיזה מקום השתמע שאני לא אוהב פרוג רוק, אז אני מצהיר בזאת שההיפך הוא הנכון. אני אוהב את הבומבסטיות המוזיקלית, את הצליל העשיר, המלודיות המורכבות. את הסולואים הכתובים, את המקצבים המתחלפים. בקיצור, אני מת על supper's ready :)
675502
ואחלה אנלוגיה לטוני בנקס.
הבה נרים כוסית לבעלי הכשרון הגדול והאגו הקטן שישבו מאחורה ובנו עולם מוזיקלי שלם בשביל מפלצות התהילה שעמדו לפניהם על הבמה.
675510
אני מוכן להסכים שתרומתו של רייט לצליל של ג'נסיס היתה אדירה. אני פחות בטוח שהוא היה חסר תחליף - אולי הרבה קלידנים טובים אחרים שהיו חוברים לגילמור, ווטרס, בארט ומייסון היו מביאים לטינק פרויד עם צליל דומה? אני לא אומר שזה כך, רק שקשה לי להעריך. אני לא יודע איך נעשה גיבוש הצליל בין חברי הלהקה, והאם כל צלילי הקלידים שרייט מנגן היו לגמרי פרי חזונו. דווקא את תרומתם של גילמור ווטרס - בשירה, בגיטרה, ובעיקר בכתיבה ובהלחנה - קל יותר לבודד ולהתשכנע בקריטיות שלהם לפ"פ ולמה שאנחנו אוהבים בה.

באמת טוני בנקס הוא סיפור דומה, רק שתפקידי הקלידים בג'נסיס הראו יכולת הלחנה מבריקה (בעוד שבפ"פ הם יותר עניין של צליל ואווירה) - וטבעי יותר לנחש שהקלידן כתב אותם בעצמו.

לעניין הפרוג כולו, אני מצטרף לפונז בהתנגדותו לשימוש במילה "פלצנות", ונימוקיו נימוקיי.

מכיוון שכתבת מין דירוג לטעמך בפרוג, הנה הטעם שלי: ג'נסיס, ELP, פ"פ, קינג קרימזון, רוברט ואייט ב"רוק בוטום" - מופתיים, כל אחד אחרת ובלי יותר או פחות. כולם גם יומרנים באותה מידה. נכון שאצל ELP היומרנות התרכזה כולה במוזיקאי אחד, שלאו דווקא הקפיד על טעם טוב במיוחד, ואני יכול להבין למה הוא הפך לסמרטוט אדום ולסמל של פלצנות. סופט מאשין ב-Third יומרנית פחות ונפלאה לא פחות. יס, לפי האלבום האחד שאני מכיר (Fragile) באמת לא באותה ליגה, אבל היא לא יותר יומרנית, אם כבר אז קצת פחות; גם הרבה פחות מוכשרת. ואן דר גראף ג'נרייטור, לפי האלבום האחד שאני מכיר (Pawn Hearts), מצליחה להיות אפילו יותר יומרנית מהגדולות, ועוד פחות מוכשרת, ועם זאת לא נטולת קסמים. קאמל היא חור מושלם בהשכלתי, והצד הפרוגי של אולדפילד ושל ג'תרו חור כמעט מושלם (לקצת שאני מכיר אני מתקשה לקרוא פרוג).

עכשיו, אני תמיד שומע שהפאנק התמרד נגד היומרנות של הפרוג, אבל יש כאן פער שאני צריך להשלים אותו בניחוש. הפאנק התחיל ב-‏1976/7. במה, בדיוק, הוא בעט? פ"פ הגיעה לשיאה היצירתי ב-‏1973 ("הלוואי" שנתיים אחר כך, אבל לכל היותר הוא טוב כמו "הצד האפל", לא יותר). ג'נסיס ב-‏1972/3. ELP ב-‏1971/2, ק"ק ב-‏1970. נראה ש"רוק בוטום" הוא המאוחר שביצירות השיא, 1974 (ואיש לא יאשים אותו ביומרנות או פלצנות). בתקופה הזו אריות הפרוג עדיין הקליטו אלבומים, ואני מאמין לדעה המקובלת שהם פעלו מתוך אינרציה ובמידה רבה הסתאבו‏1. האם נגד זה יצא הפאנק, נגד דמדומי האלים של הפרוג? אם כן, אז הוא בעט בסוס מת מבחינה אמנותית (גם אם חי מאוד מבחינת תזרים המזומנים). אני מתקשה לראות איך הפאנק הוא טיעון, או אפילו טענה, נגד הפרוג בשיאו, תחילת שנות השבעים.

אז כן, הפרוג היה יומרני מאין כמותו. ברור שלא כל מי שעשה פרוג הצדיק את היומרה, ומי שהצדיק בחלק מהזמן לא הצדיק בפעמים אחרות. אבל אני יכול בקלות למנות 15 אלבומים שכיסו את היומרה במלואה והשאירו עודף‏2. אני חושב שאפשר להסתכל עליו בפרספקטיבה של כל תולדות המוזיקה האירופית, ומאידך בפרספקטיבה של כל תולדות הרוק, ובשתי הפרספקטיבות הוא יהלום מבריק.

ואם לחזור לנ"ל הז"ל, ולהאשמתו ביומרנות או פלצנות - בסדר, הטענה לא מופרכת, אבל ראוי שהטוענים יתמודדו עם הצד הראשון של "טרקוס", לא עם פסנתר מתגלגל באוויר בסוף שנות השבעים.

1 אני לא שופט בעצמי, כי כמי שהגיע לפרוג באיחור של עשור וחצי לא טרחתי להיחשף הרבה למה שלא נחשב.
2 מוזיקלית. בהיבט של הטקסטים, הפרוג היה יומרני מאוד ופאתטי לחלוטין. אולי רק פ"פ הצליחו שהטקסטים יהיו לא מביכים. יש לציין גם את סופט מאשין, שהשכילו כמעט לוותר על מילים, ושמה שיישאר יהיה במשקל נוצה.
675515
עד כמה שאני זוכר מבלי לגגל, רייט היה אחראי בצורה ישירה להלחנה ולא רק לביצוע של חלקים גדולים ואהובים של תפקידי הקלידים של הפלויד. בכלל, למרות מה שניסה בדיעבד להחצין ווטרס, מגדולי האגומאניאקים בפרוג בפרט וברוק בכלל, הפלויד היו רחוקים מאד מלהיות להקה של איש אחד, והצליל המובחן שלהם שהתפתח בתחילת הסבנטיז היה יצירה קבוצתית ולא אישית.
כשווטרס התחיל לסחוב את הלהקה לכיוונים שסבבו סביבו, ושיאם ב'החומה', זה נעשה מכוער ועגום, פירק את הלהקה מנכסיה המוזיקליים ופורר אותה.
לראייה, אם תקשיב לתקליטים של מי שנשאר בשנות התשעים - בעיקר האלבום division bell מצליח לעמוד ולו חלקית במשימה של לא לבייש את העבר - אלה של גילמור, מייסון ורייט קרובים הרבה יותר לסאונד הפלוידי מאשר האלבומים של ווטרס לבדו, שדי מביישים את נעוריו.

בקיצור, פחות מלנון ןמקרטני, הקריירה של ווטרס לבדו אחרי עזיבתו את פ"פ היא הדוגמה הנגדית הטובה ביותר לטענתו שהפינק פלויד קמה ונפלה על הכשרון האישי שלו, עם כל הכבוד המגיע לו (ובהחלט מגיע, עבור עשור מופלא עד 1980).
675517
אני לא בטוח למה כוונתך ב"פחות מלנון ומקרטני". בכל אופן, הם בדיוק הדוגמה הנגדית לניסיון להסיק מקריירת הסולו שאחרי על התרומה ללהקה בתקופת השיא (כי לפי ההיסק הזה, מי שעשה את הצליל של הביטלס הוא בעיקר רינגו). אני בהחלט מאמין שהפלויד היו להקה קבוצתית, ודווקא בגלל זה אני מתקשה לדעת (מתוך המוזיקה עצמה וקרדיטים רשמיים על שירים; מה שאומרים ביוגרפיות וראיונות זה סיפור אחר) מה היתה תרומתו האינדיבידואלית של רייט. חוץ ממה שכתבתי כמה תגובות למעלה.
675522
עבורי ELP זה בעיקר קולו של גרג לייק, קול נדיר ברוק ובפרוג. אחריו זה התיפוף של קארל פאלמר, שממש מנגן על התופים. מה שמזכיר לי גם, אם היזכרת את ואן דר גראף, את המתופף שלה גיא אוואנס. כשראיתי אותם בת"א לפני שנים בקולנוע דן ובאמפי בפארק הירקון, אוואנס היה משורר ומלחין real time עלי תופים וכלי הקשה.
675552
מסכים שלייק ופאלמר הם זמר ומתופף נפלאים. אבל לאהוב את ELP בעיקר בגלל L ו-P זה כמו... אני לא יודע, זה כמו משהו1.

1 (c) סיינפלד
675594
סיינפלד ממש לא עניינה אותי במלאכותיות הלא מצחיקה שלה, אז לא הבנתי את האיזכור.
675604
טוב, אנסה מטאפורה שאולי תדבר אל ליבך: לאהוב את ELP בעיקר בגלל L ו-P זה כמו לאהוב את ואגנר בעיקר בגלל התפאורות.
675605
בפורים עצוב זה, הצלחת להעלות חיוך.
לֵייק? לַייק! 684706
קניתי לא מזמן את האלבום הראשון של ELP בדיסק, והאזנתי לו אחרי עשרים ומשהו שנה שהוא היה חי רק בזיכרון שלי (עובדת "אתה זקן" שנחתה עלי: כשהאזנתי לו באינטנסיביות, זה היה כקלאסיקת עבר מלפני שנולדתי; אבל מרחק הזמן שממנו השקפתי על האלבום באותה תקופה הוא קצר יותר ממרחק הזמן שבו אני משקיף היום על אותה תקופה כשהייתי בן עשרים). ומצאתי את עצמי מסכים איתך. השטיקים של אמרסון בקלידים מרשימים ויפים, אבל מה שהיום נוגע בי יותר הוא הקול של גרג לייק, אכן אחד מזמרי הרוק הגדולים ביותר (הוכחה: Battlefield, בעיקר הבית הסוגר).
עובדת ''אתה זקן'' 684718
בספריה העירונית יש מדף עם ספרים שאפשר לקחת לפני שיזרקו לפח. רובם בזמן האחרון בשפה הרוסית. לפני כמה זמן ראיתי בזווית העין כריכה מוכרת. "חגיגת קיץ" של אלתרמן. לא יכלתי להשאיר אותו שם. בשיר "אור בחדרים" מופיעות השורות הבאות:

פעם היה אפשר
בשעה כזאת
לשאוף אל כל דבר בל ישוער,
לחשוב מחשבות נועזות.
עכשיו השנים בָּאַפְסַר
מוליכות אותך, מה לעשות!
684709
אם כבר ואן דה גראף הוזכרו כאן, ההיכרות שלי עם הסולן שלהם מתרכזת באלבום אחד שלו, Over, שאולי כשחושבים על זה מבליחים בו קצרצרות סממני פרוג (כינורות?), אבל הוא אחד האלבומים הכי אינטימיים, אישיים וקורעי לב שעלו על הפטיפון שלי. ההיפך הגמור מהפומפוזיות השכלתנית שמאפיינת חלק מהז'אנר.

מומלץ בחום, אלא אם את/ה אחרי פרידה רומנטית. במקרה הזה זה עשוי לעזור, אבל כדאי להתרחק ממכשירים חדים.
Time Heals 684710
שרק לא תמצא שאתה מדבר לעצמך.

באותו מצב רוח, ממליץ להתחיל מהאלבום של ואן דר גראף Still Life.
פלצנות 675523
ודאי יש לי חורים לפחות כמוך. אני התוודעתי לפרוג ברובו לאחור.
ג'נסיס, לדוגמה: קודם כבש אותי Follow you follow me כמעט בזמן אמת, מאוחר יותר גיליתי את אלבום ההופעה Seconds out, ורק אחר כך Selling England, הרבה אחר כך את פוקסטרוט (היה לי מוזר לשמוע את גבריאל‏1 שר את Supper's Ready אחרי המון פעמים ששמעתי את קולינס) ובסוף גם Nursery Crime. כמובן שכל מה שנעשה אחרי שהאקט עזב לא נחשב.
למייקל אולדפילד התוודעתי מוקדם כי לבן דוד שלי הגדול ממני באיזה 8 שנים היה את המארז המחומש.
עם פינק פלויד התאהבתי ב wish you were here ראשון, אחר כך meddle ו Dark Side, "החומה" ממש בזמן אמת, ורק אחר כך גיליתי את Animals. כמובן שכל מה שנעשה אחרי שווטרס עזב לא נחשב.
קינג קרימזון- קודם אלבום הבכורה אמנם, אבל אחר כך Discipline ו- Three of a perfect pair וכל מיני שיתופי פעולה מוזרים של פריפ ואינו, ורק אחריהם Red המופתי וכל השאר.
ELP, ג'נטל ג'יאנט וכאלה- מאוד חלקי ומאוד בדיעבד. בלי וואו.
גם רוק בוטום מאוד בדיעבד- אחרי שכבר התרגשתי מאלביס קוסטלו שר את Shipbuilding. אבל למרות הפיגור הוא עשה לי הרבה וואו. מסכים שזה מהאלבומים הגדולים של העשור ההוא, אבל לא הכרתי שום סופט משין.

זה שהיו יצירות מופת שכיסו את היומרה והשאירו עודף אני מסכים בהחלט, אבל זה לא עושה מזה פחות פלצני. הפלצן מכולם היה פריפ, ואני פשוט מכור לנגינת הגיטרה שלו. ביל ברופורד אמר באיזה ראיון שבקינג קרימזון היה אסור לך לנגן כהרגלך, היית צריך לנגן "מיוחד". האלבום Red הוא בעיני אחד הגדולים של העשור, וגם אחד הפלצניים בו, אם לא ה...

הפאנק בעט במהוגנות, באליטיזם, ב"יפה". מבחינה מוזיקלית הוא מרד במלודי, במורכב וב"איכותי". בכל מה שהפרוג היה. פינק פלויד היה הדבר המאוס ביותר בעיני הפאנקיסטים כי היה להם הצליל הכי נקי והכי בומבסטי, ואולי כי הם היו המוזיקאים המיליונרים הכי מפורסמים. הפאנק מרד פחות בפופ, למשל, כי הפופ הוא עממי. הוא מרד בפרוג כי הפרוג היה אליטיסטי ו(אין מילה אחרת) פלצני. אז כן, הוא מרד בתזרים המזומנים של הפרוג לא פחות מאשר במבנים המוזיקליים המורכבים.

אישית בין הפרוג לבין הפאנק תמיד הייתי בצד של הפרוג. רק בעשור האחרון פיתחתי חיבה לנגינה "מלוכלכת". לפני כן תמיד העדפתי את הצליל הנקי- קלפטון וגילמור על פני ג'ף בק וג'ימי הנדריקס.

__________
1 האלבומים של גבריאל היו חסרי שם. על ההדפסה המקומית של האלבום הראשון שלו היתה מדבקה גדולה ועליה כתוב "סולן להקת ג'נסיס" לכן זה היה שמו בין בני גילי. כשדיברנו על האלבומים של גבריאל אמרנו- איזה גבריאל? אה, סולן להקת ג'נסיס? ובכל זאת כששמעתי את גבריאל באמת כסולן להקת ג'נסיס ב Selling England, אחרי שהתרגלתי לפיל קולינס, זה נשמע מוזר.
פלצנות 675527
באשר לפאנק, לדעתי הוא קם כאנטי תיזה לנגינה הוירטואוזית של ג'ימי פייג' וג'ימי הנדריקס לא פחות מאשר ל'נקיון' והפומפוזיות של הפרוג.
פלצנות 675667
לא יודע כמה אפשר למרוד בפייג' והנדריקס שהיו מסוממים על כל התחת שלהם. כשג'ימי פייג היה מסומם קשות הוא בקושי הצליח לנגן את Stairway to heaven
פלצנות 675668
הסמים היו אז חלק מהמקובל בענף, כך שזה אורתוגונלי לטיעון שלי.
שירת ההייקו של המפרט 675688
בן שלו אומר שהשיר של בואי שמתבלט מאז מותו כמייצג שלו בהשמעות ברדיו הוא Heroes.
גם אני שמתי לב לזה, ולא הבנתי למה. "זיגי סטארדסט" או "זמן" היו לטעמי מייצגים יותר.
שלו טוען שהירוס שונה מה"אולדיס" של בואי:"משהו בצליל הבוהק שלו משייך אותו לעולם אלקטרוני חדיש ומקנה לו איכות עתידנית בלתי מתכלה."
שלו טוען שהעיקר בצליל הזה הוא פראזת הגיטרה המינימליסטית של פריפ שמרחפת מעל השיר לכל אורכו.
משם יוצא שלו למרדף אחרי פרזות גיטרה מרשימות בעלות צלילים בודדים בשירים שונים- מאינקובטור של הקליק ועד צלילי הפתיחה (של ג'ימי פייג', לא ידעתי) ב"מעט עזרה מידידי" בגרסת הכיסוי של ג'ו קוקר.
אבל בכל הסקירה הזו שלו שוכח שהוא התחיל מפריפ אלוף המינימליזם ומדלג על הפראזה בצליל אחד של פריפ.
אני מתכוון לקטע מתוך starless, הרצועה האחרונה ב "Red" שהיה האלבום האחרון של קינג קרימזון לפני שקמו לתחיה.
Starless הוא עבורי הקטע המייצג ביותר של קינג קרימזון, עם הגאוניות של ביל ברופורד על התופים ופריפ על הגיטרה. תמיד חשבתי שהוא מנגן את אותו הצליל על שני מיתרים שונים, אבל לא הייתי בטוח. תודה לאל על יוטיוב
שירת ההייקו של המפרט 675712
חבל רק שלא קישרת למאמר של בן שלו, כדי שגם אנחנו נהנה.
ולפי היוטיוב יש שם שני צלילים.
שירת ההייקו של המפרט 675731
שירת ההייקו של המפרט
שירת ההייקו של המפרט 675735
תודה, היה שווה.
אפרופו בלה בארטוק 675237
"דיסק שהוא קליידוסקופ רב-לאומי, מנוגן בעדינות, אנרגיה, אצבעות וירטואוזיות ולב כובש". זה מה שכתב הטלגרף על הCD של נגן המנדולינה הישראלי אבי אביטל. בראיו איתו ששמעתי הוא סיפר שהתקליט התחיל מברטוק ושהוא רוצה להחזיר את החיבור שברטו עשה בין מוסיקת עם ואולמות הקונצרטים. כאן הוא מנגן ריקודים רומניים של ברטוק בליווי אקורדיון, וכאן בליווי פסנתר.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676671
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676673
אבוי.
Prince Rogers Nelson was his name-o 676693
Baby. that was much too fast 676751
מחווה של שברולט למותו של פרינס, בעזרתה של קורבט אדומה קטנה.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676911
נער בגיל הנכון הייתי כשיצא האלבום Purple Rain וסינגליו חרכו את מצעד הפזמונים בגימל, וגם זקנתי, וצר לי, לא הצלחתי למצוא את הקסם בנסיך. Signs of the Time (השיר) העיף לי את המוח, אבל במבחן ההשמעות הרבות והזמן זוהרו הועם חלקית (יש שירים שהתיישנו פחות טוב, יש שיותר). Kiss בסדר, אם כי את הגרסה של טום ג'ונס אני יותר מחבב. השאר משעממים, חלקם עד מוות (Purple Rain. לא שאני לא מעריך את ההחזקה של התו האחד ב-Only want to see you laughing in the pur לפני הפתרון, אבל זה לא מחזיק יותר משמיעה אחת).

ההספדים הזכירו לי שהוא נתפס בזמנו כטוויסט אנין על מייקל ג'קסון המיינסטרימי והמסחרי. אין לי ספק שבזמן אמת, כקיבוצניק סנוב, גם אני ראיתי כך את הדברים. אבל היום כשאני שומע בתוכנית האייטיז של יובל גנור את שניהם, ג'קסון נשמע לי רענן, מוצלח וייחודי פי כמה.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676912
מה עם when the doves cry? לדעתי זו יצירת מופת של תחום הפופ.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676914
אני מעריך קלות את הצפצופים הפריכים בליווי, אבל השיר כולו? אולי לא משעמם רצח אבל משעמם גרימת מוות ברשלנות.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676928
העיתון הזכיר לי את Sometimes it snows in april שהוא כזה לו רידי.
האמן שהיה ידוע בעבר כפרינס מת, כנראה כתוצאה ממנת יתר של סמים 676941
אכן לו רידי במילים ובדבר formerly known as לחן, אבל כדי שזה יעבוד צריך קול או דיבור מרתק, שגורם לך להרגיש אישיות וסיפור חיים מאחוריו. בלי זה, אוי ואבוי. בטיוטה הראשונה של התגובה שלי השיר נכלל יחד עם Purple Rain כדוגמה למשעממים עד מוות.
RIP 687690
גם גרג לייק.
RIP 687699
שיט. הם נופלים השנה כמו זבובים.
עד 120 687709
ובצד הכאב על גרג לייק, קירק דוגלאס חוגג 100.
RIP 687726
מש''א.
בדיוק מה שחשבתי אבל טוב שחיכיתי לניסוח שלך.
2016 RIP, אולי? 688082
וזה עוד לא נגמר - עכשיו גם ג'ורג מייקל.
נראה לי שליד מועדון ה-‏27 הידוע לשמצה בתולדות הרוק, אפשר כבר לצרף את מועדון ה-‏2016.
השנה שבה או שמתת או שקיבלת נובל.
2016 RIP, אולי? 688110
ועכשיו גם הנסיכה, קארי פישר הלכה לעולמה.
2016 RIP, אולי? 688114
וגם ארוסתו הנבגדת והנקמנית של בלושי ב''אחים בלוז''.
הופתעתי לגלות בויקיפדיה שהיתה נשואה תקופה קצרה לפול סיימון (שכבר הופיע בשרשור) ושבעלה השני ואבי בתה עזב אותה לטובת גבר.
2016 RIP, אולי? 688115
אופס, לא בשרשור של ה RIP אלא בזה של זוכה פרס נובל לספרות.
2016 RIP, אולי? 688129
ויום אחרי קארי פישר נפטרה גם אמה, דבי ריינולדס http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4900160,00.h...
RIP 692978
ועוד גרג, גרג אולמן הצטרף לגיג הגדול שבשמיים.
לו הייתי מאמין שיש כזה, הייתי מוסיף שסוף סוף יוכל לחבור לאחיו דווין, שהקדים להגיע לשם בדהרה על אופנוע לפני כמעט יובל שנים. לא לפני שהשאיר כמה קלאסיקות רוק בדרך.
אני אגב תמיד חשבתי שמבטאים את זה 'אלמן', אבל משום מה כולם משתמשים בחולם.
RIP 692980
גרג אולמן היה מאד קרוב לאחיו, הוא מיסגר ותלה בביתו פתקים שדווין היה נוהג לכתוב לו.

אני חושב שמבטאים את זה איפהשהו בין אָ ל-אוֹ, מה שאין בעברית (בערך כמו all).
RIP 693052
"איפהשהו בין אָ ל-אוֹ, מה שאין בעברית (בערך כמו all)"
גם למיטב ידיעתי. רק ש"איפשהו" הוא לא נקודה אחת, אלא נקודות שונות, תלוי איפה אתה בעולם. בחוף המערבי של ארה"ב מעגלים את השפתיים אולי מילימטר (כמעט כמעט אָ), באנגליה הרבה יותר (כמעט אוֹ). לתת כהבהרה את התנועות העבריות זה כמובן מטעה, כי ההגייה העברית של אָ ו-אוֹ היא לא בדיוק על הסקאלה הזו (הבדל באורך התנועה ובמידת הורדת הלסת).

(קולט ידע מהדר שמש מהפתיל ההוא, פולט באייל.)
RIP 693057
במחשבה נוספת, גם הגיית all משתנה אצל אותו דובר כשהמילה באה בצרוף עם מלים אחרות. נסה לחשוב על דובר אמריקאי ממוצע:
all the people (סקאלה רחבה)
you all ׁ(בחצי הקרוב לאוֹ)
y'all (יותר יוֹל)
RIP 693191
קווין סמית' צחק על ועם המבטא של החוף המערבי שלפעמים מבטא את האיי יותר או מאשר אה, בפודקסט The Not-See Party שהפך לסרט המזוויע "טאסק".
RIP 2017 694983
טום פטי מצטרף ללהקה הגדולה בשמיים.
RIP 2017 694986
למד סוף סוף לעוף, ויש לו כנפיים.
RIP 2017 694988
And he flew into the great wide open.
RIP 2017 695067
המוזיקה שלו מעולם לא גרמה לי להרגיש יותר (או פחות) מ''נחמד''. אבל איזה פנים, אלוהים. כנראה הוא היה לטעמי הגבר היפה ביותר עלי אדמות.
RIP 2017 695074
גם אצלי הוא לא בטופ, אבל:
א. גם לעשות רוק דרכים פשוט ומוצלח זה לא כל כך קל כמו שזה נראה.
ב. ארבע וחצי הדקות של אליס בארץ הפלאות שלו תפסו את רוח הספר יותר מכל הטים ברטונים וה-CGI במאות מילוני דולרים שלו.
ג. בקיץ 87 בפארק הירקון הוא וההארטברייקרס שלו נתנו חצי שעה לפנים, וזה וההדרן היה מה שהציל את כל השעה וחצי האיומות באמצע של אחד, בוב דילן. אני יודע, הייתי שם.
ד. אלבום הסולו שלו, Full Moon Fever, הוא ממש אחלה, ראה (א).
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710030
ג'ינג'ר בייקר, המתופף האגדי נפטר ועבר לעולם שכולו תוף.
אם היו כאן בפתילים למעלה דוגמאות לנגנים מפאתי הבמה שזוהרם הועם מאחורי האגומניאקים בקדמתה, הרי ג'ינג'ר מיודענו הוא ההוכחה שגם על התופים מאחוריה יכולה להסתתר מפלצת אגו עצבנית. וגם מוכשרת כמו שד, כמובן.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710320
אז אם אני רוצה שיר או שניים, מקסימום חמישה, לשמוע בהם את בייקר בשיא תפארתו, מה לחפש?
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710329
אפשר למשל ברשימה של הרולינג סטון, אם כי בתור התחלה הייתי לוקח משם את הראשון (Toad), עובר ישר לחדר הלבן, וב-Spoonful מדלג לאמצע, למי שאין כח להכל ה-‏17 דקות בלייב.

אמל'ק: הקרפד והחדר הלבן.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710470
חן חן! הקרפד ייבש אותי קלות, עם כל ההערכה; החדר הלבן הוא באמת טור דה פורס של תיפוף, ומלוא הכף עוד יותר. שמעתי את כל 17 הדקות, והיה שווה. עכשיו כבר יש לי מוטיבציה להמשיך עם הרשימה של הרולינג סטון בימים הבאים.

מסקנה מהשרוול: יש לבייקר קייס בהשווצתו שהוא מתופף הרוק הגדול מכולם, ובפרט "צריך להיות מטומטם כדי לשים אותי בשורה אחת עם ג'ון בונהם וקית מון. אם הם היו חיים, הם היו אומרים את זה בעצמם". הוא אכן ליגה אחרת בורסטיליות שלו. בכל זאת, לדעתי בונהם מנצח לפחות במבחן של תרומה לצליל. במה שנוגע לצליל, קרים נשמעים לי שקופים, צליל רוק גנרי לחלוטין (ואני יודע שהם אולי היו בין המייסדים של הצליל הזה, ולבקר אותם על צליל רוק גנרי זה כמו הביקורת הידועה על שייקספיר שכתב בקלישאות של אנגלית). הצליל של זפלין, לעומתם, נשמע לי גם היום חד פעמי ומסעיר. קוראים לזה "רוק כבד", אבל אני שומע בו דווקא קלילות, ומה שעושה את הקלילות הוא, יותר מכל, התופים. הדוגמה החביבה עלי היא שיר המהגרים.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710471
כשכתבתי על הקרים ''צליל רוק גנרי לחלוטין'' התכוונתי להוסיף את המובן מאליו, ''מבוצע לעילא''.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710472
לא יודע לגבי קלילות, אבל מסכים בהחלט שג'ון בונהם הוא Second to none.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710484
לפני כמה זמן ישבנו בים ואיכשהו חשבתי על קשמיר של לד זפלין. הקשבתי לכמה גרסאות שלו וגם למישהו שניתח את השיר. חשבתי שהכלי המוביל והמרכזי בשיר הזה הם התופים. בביצוע החי הזה עם ג'ייסון בונהאם (הבן של) ממש רואים ושומעים את המקום של התופים. בונהאם לא "סתם" מתופף אלא מנגן בתופים, והגיטרה של פייג' מלווה.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710492
קל להסכים שלד זפלין יותר פורצי דרך וייחודיים, אבל זו לא חוכמה, הרי תמצא לא מעט שיגידו שעד היום לד זפלין היא הלהקה הטובה בהיסטוריה, ולא חושב שתמצא הרבה כאלה שיאמרו זאת על קרים.
אבל אני חולק עליך לגבי הגנריות של הצליל. הסאונד 'חדר לבן' לא דומה בסאונד ובאווירה לרוק מיינסטרים. יתירה מזו - כשהקשבתי לו בעקבות הרשימה לעיל, כמעט הופתעתי לגלות (אולי מחדש) שהגיטרה של קלפטון שם שונה מאד מהסאונד שמאפיין אותו מאמצע שנות השבעים ועד היום. וכמו שכבר אמרנו, גם סאונד התופים מאד לא גנרי, זה לא טום פטי ולהקתו.
וודאי ש'ספונפול' זה לא משהו שאתה שומע על כל במת רוק לאחרונה (או אפילו לקראת סיום הצילניום הקודם).
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710527
לטום פטי ולהקתו אני לא קורא רוק‏1... הצליל של הקרים נשמע לי קרוב לגנריות של רוק קלאסי ומשובח.

1 אבל איזה גבר יפה תואר. אחד מקומץ שמדגדג את נטייתי המינית.‏2
2 וסליחה על החפצון.
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710536
אז מה זה אם לא רוק?
ג'ינג'ר בייקר מתופף בגהינום עכשיו 710554
רוק רך. אני די צוחק כמובן, זה רוק, אבל מבחינתי הצליל של הקרים הוא בערך האידיאל האפלטוני של רוק, וזה של טום פטי הוא מוטציה, גם אם לאורך זמן היתה פופולרית יותר ושרדה יותר זמן. מתחשק לי לאורך התגובות האחרונות לערוך אנלוגיה להגדרה של הרב שך לחסידות לובאביץ' - הדת שהכי קרובה ליהדות. הרוק הרך של טום פטי ודומיו הוא הסוגה של המוזיקה הפופולרית שהכי קרובה לרוק. אני אפילו רוצה לשבור את האנלוגיה ולומר שרוב הפאנק קרוב יותר לרוק. אבל זה רק האידיאלים שלי, אני לא מתיימר שהם נכונים אובייקטיבית. בכל זאת אציין שהאידיאלים האלה כן נפרדים מהטעם שלי: הפרוגרסיב אהוב עלי יותר מהרוק הקלאסי, וברור לי שהוא מוטציה על הרוק האידיאלי, לפעמים רחוקה למדי.
עוד להיט 711852
גיליתי עכשיו שלא התייחסתי במאמר לנקודה שתמיד מציקה לי מאוד בנוגע ל-ELP: בחירת העורכים ברדיו איזה שירים שלהם להשמיע. יש בדיוק שני שירים שלהם שמשמיעים, ושניהם בעיני בחירות מאכזבות.

מבין שני השירים האלה, זה שמשמיעים 80% מהפעמים ב-‏88 FM הוא Lucky Man, שיר מחפיר. צליל בומבסטי שמחפה על ריקנות מוזיקלית מוחלטת; מילים אינפנטיליות. מתברר שזה השיר הראשון שלייק כתב והלחין, בגיל 12 אחרי שאמא שלו קנתה לו גיטרה. לילד בן 12 זה מרשים, אבל שם זה היה צריך להישאר.

השיר שמשמיעים ב-‏20 האחוז הנותרים של הפעמים הוא From the Beginning. זה דווקא שיר יפהפה, בהחלט אחד היפים ביותר של ELP, ובנעורי הוא היה מביא אותי עד דמעות. אבל הוא בחירה מאכזבת בעיני להיות השיר השני והאחרון של ELP שמשמיעים ברדיו, כי הוא לא מייצג את הלהקה בשום צורה. בצלילו הוא רוק רך מאוד. ברובו הוא של לייק לבד, בכתיבה ובנגינה, עם קישוטים של פאלמר. כשלייק גומר את השיר אחרי שלוש דקות, מצטרף אמרסון בסולו מוג (אאל"ט) שנמשך עוד דקה וקצת, ופשוט מחבל בשיר. המלודיה שהוא מנגן לא מעלה ולא מורידה, הבעיה היא הצליל: כל השיר לפני זה מהורהר ועצוב, ואילו צליל הסינתיסייזר נשמע ליצני משהו.

מה כן אפשר היה לבחור כדי שהעם יכיר גם את אמרסון? לכאורה המבחר מוגבל, כי לרדיו צריך שירים קליטים, עם יותר שירה מנגינה, שנמשכים רק מעט דקות. אבל יש ל-ELP כמה כאלה, מוצלחים מאוד:

השריף הוא רק בדיחה, אבל בדיחה מבריקה מוזיקלית. The Only Way יומרני כמו כל הדברים הרעים שאומרים על הפרוגרסיב, אבל היופי של המוזיקה מחזיק אותו יפה לדעתי, והמילים - לא שהן עומדות ביומרה, אבל קל לשמוע אותן ולהבין אותן, והן ימצאו חן בעיני הציבור לפחות כמו אלו של Lucky Man (וגם מאוזכרת השואה, וגם יש אנתחתת באך קטנה באמצע שכשמכירים כיף לחכות לה). ושלושה שירים שנותנים בראש ומייצגים היטב את הצליל של הלהקה על כל שלושת חבריה: Time and Space - אולי הפחות מעניין מאלו שאני מציין כאן, ובכל זאת מצוין, ועם הכי פחות סיכון לעצבן מאזינים. אם מוכנים לשיר של חמש דקות, Knife Edge הוא הכי קליט. הוא כולל דקה וחצי של רצף אינסטרומנטלי, אבל אתנחתת באך עוזרת גם כאן. ואחרון, קצת קיצוני מכמה בחינות, ואני לא באמת יודע אם הוא יכול להתחבב על האוזן של מאזין הרוק הקלאסי הממוצע, אבל שווה ניסיון: Bitches Crystal, רכבת הרים מטורפת שממצה את ELP בפחות מארבע דקות.

כל החפירה הזו היא הזמנה לכם להתבטא. אני בטוח שלכל אחד ממכם יש קטעים כאלה, אצל להקות שאתם אוהבים ומכירים היטב, של "למה (לעזאזל) דווקא X הוא הלהיט שתמיד משמיעים, ואף אחד לא מכיר את Y?" קדימה, הסתער.
עוד להיט 711858
סטן גץ. כל העולם מכיר את קטעי הבוסה נובה שהוא הקליט (The girl from Ipanema ושות'), אבל לטעמי השיא המוזיקלי שלו היה העשור האחרון לחייו (1981-1991). בתקופה הזאת הוא הקליט סידרה של אלבומי ג'ז מסורתי, בד"כ בהרכב רביעייה קלאסי - סקסופון, פסנתר, קונטרבס, תופים - והרבה מהם בהופעה, שהם בעיניי ההתגלמות של מה שג'ז מסורתי צריך להיות.

ויש לי גם שתי תשובות לווריאציה על השאלה שלך - איזה אלבומים מעולים אך נשכחים יש למוזיקאים מפורסמים? אלבום אחד כזה זה One Trick Pony של פול סיימון; חוץ מאשר Late in the evening, אני לא חושב שאי פעם שמעתי ברדיו שיר ממנו, ויש באלבום שירים נפלאים עם נגינת הרכב פנומנלית. האלבום השני זה Music Spoken Here של ג'ון מקלפלין; ג'ז-פלמנקו מכושף עם סינתסייזרים בולטים, לא דומה לשום דבר אחר.
עוד להיט 711873
יש את השרשור מתגובה 693316
אני חושב שיש מין עונות ברדיו. בחודשים האחרונים שמעתי לפחות שלוש פעמים את don't fear the reaper אחרי שנים רבות שהוא נעלם.
את Paint it black שמעתי כל כך הרבה בזמן האחרון שהוא יצא לי מהאף. לעומתו המון זמן לא שמעתי את Satisfaction ואנג'י. ואת wild horses שפעם היו משמיעים לא מעט, בזמן האחרון שמעתי רק בגרסאות הכיסוי שנחותות לדעתי מהמקור. הכי חסר לי מהסטונס ברדיו Jumping Jack flash, שמעתי אותו פעם אחת לאחרונה אחרי אולי עשור שלם שהוא נעלם.

מפינק פלויד תמיד משמיעים את Wish you were here המאוד לא מייצג, את comfortably numb הכן מייצג ולעתים נדירות את shine on you crazy diamond הכי מייצג, למרות שהוא צד שלם של תקליט, אבל אף פעם לא את Echoes (שגם הוא צד שלם) וכלום מהאלבום Animals.
מדארק סייד פעם היו משמיעים הרבה את Money, שהוא לדעתי השיר הגרוע באלבום, היום יותר את The great gig in the sky אבל אני לא מבין למה אף פעם לא את Breath (רק 2:50).
עוד להיט 711877
דווקא מהצד האפל אבל יוצא לי לשמוע לי לא פעם ברדיו את Time, ואני מסיר את הכובע כל פעם מחדש לפני העורכים, המאזינים, ואלוהי ההיסטוריה (שגרמו לאלבום הזה להיות כל כך פופולרי שאפשר לתת למאזינים את שש וחצי הדקות המופתיות האלו בלי שהם יברחו). מסכים שהיה יפה להשמיע גם דברים מאלבומים אחרים חוץ מאותם שניים (כן משמיעים לפעמים את Emily Plays מהאלבום הראשון, פינק פלויד אחרת).
עוד להיט 711940
וכמובן גם לא את Atom heart mother motger הנהדר.
אבל הרי יצירות-ארוכות-מדי-לרדיו זה בערך הטיעום לפרסום של הפרוג לדורותיו, לקטר על זה זה כמו לקטר על גיטריסט רוק שמשתמש בדיסטורשן.
עוד להיט 711880
אם כבר הזכרת את From the Beginning מהאלבום Trilogy, אז תמיד אהבתי את הקטע שפותח‏1 את האלבום The Endless Enigma. גם הוא מרכז את תשומת הלב לכ האספקטים של ELP, החל מפתיחה אוונגרטית מינימליסטית, עבור לשילוב ג'אזי עם חמת חלילים סקוטית, משם לשירה הענוגה והמלאכית של גרג לייק עם נופך של מוזיקה קלאסית בסגנון מוטטים כניסייתיים, ומעבר חד לרוק מקלדות כבד‏2 (עם איזכור עצמי לעיבוד שלהם ל"שערים הגדולים של קייב" מתוך תמונות בתערוכה), ומסתיים בקטע פסנתר קוואזי קלאסי (לא בדיוק באך, לא בדיוק דביוסי, לא בדיוק מוצארט, לא בדיוק קית ג'ארט).

אגב, גם הקטע הזה מתחיל עם פעימות לב, כמו Speak To Me שפותח את The Dark Side of the Moon.

1 נראה לי שגם השיר/יצירה קלאסית הקטנה המופתית שפותחת את האלבום Yellow Brick Road של אלטון ג'ון נשכחה איכשהו. Funeral for a Friend/Love Lies Bleeding. אולי בגלל המורכבות, אולי בגלל האורך.
2 תמיד אהבתי להקות רוק עם הרבה מקלדות, כמו Deep Purple, Rare Bird, Uriah Heep
עוד להיט 711928
אפרופו קית' ג'ארט - האלבום השני שלו, Restoration Ruin מ-‏1968, מכיל את המוזיקה הכי לא קית' ג'ארטית שיכולה להיות. מין פולק-רוק בסיסי כזה. בחיים לא הייתי מנחש שזה הוא.
עוד להיט 711942
אצל הדייר סטרייטס, לא תשמע ברדיו את Tunnel of love ו - Telegraph road, משיאי יצירתם. טוב, שניהם ארוכים, 8 ו-‏12 דקות בהתאמה, אבל בכל זאת.

ג'טרו טול - מלבד אקוולנג ובורה המושמעים, יש המון שירים מצוינים, מ-Locomotive breath הקצר יחסית ועד Thick as a brick הפרוגי ביותר.

מהפרויקט של אלן פארסונס, לצד שניים-שלושה השירים המושמעים וידועים, לא תשמע כלום מהצד השני של הפיכת הקלף הידידותי, שגם בעצם הוא יצירה ארוכה אחת עם חלקים.

אפשר גם לדבר על ה'להקה' והאולמן ברודרס, שכמעט לא מושמעים בכלל בארץ.
עוד להיט 711946
אלן פארסונס- נכון, אפילו את שיר הנושא של האלבום לא שמעתי המון זמן.

שיר בוקר נהדר שאני לא יודע מתי שמעתי לאחרונה ברדיו. מפוחית ורכבות זה כל כך זה!
מנצל"ש למשאפ הזה. לכל מי ששמע את דאפט פאנק וגירד לו קצת- מאיפה זה מוכר לי?
עוד להיט 711958
לדעתי הראשון שלך דוקא מושמע הרבה - אבל אולי יותר בחתונות ופחות ברדיו?
עוד להיט 711990
וואלה נכון. מזמן לא הייתי בחתונה :)
עוד להיט 712308
Locomotive Breath לא יעבוד טוב ברדיו, אני מניח, בגלל ההקדמה הלא-מאוד-קליטה, באורך דקה שלמה, שלא קשורה לגוף העיקרי של השיר.
עוד להיט 712317
לא מאד קליטה, אבל היא עושה את כל השיר לדעתי. גם בהופעה חיה, אם כי לא הצלחתי למצוא ביוטיוב את הגרסה המצוינת מBursting out.
היא עושה כזה בילד אפ, שהשיר כבר מתחיל בתור הפתרון שלה.
עוד להיט 713597
עכשיו הצלחתי, תהנו: נשימת הקטר בהופעה חיה.
עוד להיט 729136
טוקסידומון!

השיר שמשמיעים הוא In a Manner of Speaking. שיר יפה מאוד, אבל כל כך נזירי בצליל ובגישה, שאני מניח שהוא לא עושה חשק גדול להכיר את הלהקה יותר. אני מכיר רק מדגם שלהם, ובמדגם הזה יש כל כך הרבה צלילים שונים עד שקשה לדבר על הצליל של טוקסידומון, אבל אני אוהב במיוחד את הלא מעטים עם עיבודים עשירים; הם עדיין מנוכרים, זאת להקה שממש חקרה את כל היבטי הניכור, אבל מעניקים עונג.
עוד להיט 729142
אוי הם כל כך אייטיז.
In a Manner of speaking באמת שיר יפהפה, והוא שייך גם לפתיל על שירים שיותר מוכרים בגירסת הכיסוי. 22,000 צפיות לסרטון שקישרת, 12 מיליון לקאבר
עוד להיט 729149
איזה קטע, אצלי המקור יותר מוכר.
ואייטיז זה אחלה.
עוד להיט 729163
גלגלץ טחן בזמנו את הקאבר בלי הכרה. כנראה שמעתי את המקור בזמנו, אבל ההשמעות המרובות ברדיו קיבעו אצלי את הקאבר כגרסה ה''נכונה'' של השיר.
עוד להיט 729225
האייטיז היו זוועה, אבל היו כמה שושנים בין החוחים. אני יודע שהעשור הזה קנה אותך עם דייר סטרייטס, ואני לא מזלזל, אבל ד"ס היו יכולים להיות פחות או יותר גם בסבנטיז ואפילו בסיקסטיז. טוקסידומון הם באמת אייטיז לחלוטין (האייטיז לצורך העניין התחילו כמה שנים לפני 1980).
עוד להיט 729227
זוועה? אני אולי משוחד כי שנות ה-‏80 של המאה הקודמת היו התקופה שבה פיתחתי את טעמי המוזיקלי, אבל היו בעשור הזה להקות טובות, זמרים מעולים ומוזיקה מצוינת (לצד הרבה זבל, כמו בכל עשור) ולא מעט יצירות מופת. אני לא חושב שאלבום כמו Brothers in arms היה יכול לצאת בעשורים שקדמו לו (ולו כי חלק מהנושאים שהוא עוסק בהם - מלחמת פוקלנד, MTV) עוד לא היו קיימים. באותו אופן, למרות שפול סיימון מזוהה עם העשורים שלפני, אלבום כמו Graceland לא היה יכול להיווצר לפני שנות ה-‏80, ונראה לי שאפשר להגיד את זה גם גם על הבוס ו-Born in the USA. ועוד לא דיברנו על U2, UB40, REM ההוא שפעם קראנו לו פרינס, מדונה, שינייד אוקונור, טניטה טיקרם, פיל קולינס, סטינג, שכולם פרצו בשנים האלה (מי לראשונה ומי בקריירת סולו אחרי פרוק הלהקה שלו) וכמובן שגם בישראל הייתה מוזיקה לא רעה בכלל בשנים האלו.
עוד להיט 729230
מש''א, לגמרי.
נכון שעם הסיקסטיז והסבנטיז קשה להתחרות.
אבל מבין ארבעת העשורים שבאו אחריהם, הם בקלות בתחרות על שני המקומות הראשונים.
עוד להיט 729268
בתחילת שנות ה90 דווקא היתה תחייה מחודשת לרוק שעלתה על כל העשור שקדם לה: REM, הגראנג' של סיאטל, רד הוד צ'ילי פפרס, רייג' אגינסט דה משין, רדיוהד, סמשינג פאמפקינס והתחדשות האיכות ביצירתם של אריק קלפטון וניל יאנג. גם יצירתה המאוחרת של מדונה (בעיקר לקראת סוף העשור) עלתה על מה שעשתה ב80 והיא, להקת פורטיהס וביורק מוכיחים שגם לפופ של אותה תקופה לא היה מה להתבייש.

לגבי ה80 ראוי לציין שלקראת סוף העשור היתה עדנה מחודשת לרוק ולקאנטרי: הקאמבקים של רוי אורביסון וג'ון פוגרטי והרכבי העל של הטראבלינג וילבוריז (בוב דילן, ג'ורג' הריסון, רוי אורביסון וטום פטי) וההייווי מן (ג'וני קש, קריס קריסטופרסון, ווילון ג'נקינס ווילי נלסון).
עוד להיט 729270
כמעט כל הסופרגרופס היו שוות לתחת.

ואני לא יודע מה קרה לרוקרים במעבר משנות השבעים לשמונים. סטיקס פתאום עשו את Boat on the river ופוריינר את I Want To Know What Love Is.
עוד להיט 729271
אם אתה מתכוון לאלה שאני הזכרתי זו הוצאת דיבה. וBoat on the river הוא שיר נפלא. (I Want To Know What Love Is היא באמת בלדה שמאלצית מעצבנת.)
עוד להיט 729274
Cream?
קרוסבי סטילס ונאש (/ויאנג)?
עוד להיט 729231
מסכים עם כל מה שירדן אמר אחד לאחד.
הזוועה: התסרוקות, התלבושות, האיפור, מוזיקת הפופ. הזוועה הגדולה יותר: מה שקרה לכל האייקונים של שנות השבעים- פינק פלויד, לד זפלין, ג'נסיס, קווין, בואי, לנון. התפלצת אסיה
הכל בשנות השמונים היה מעושה, סינטטי, מבריק בברק זול של פוליאסטר, לא אמין. הסאונד של שנות השמונים היה מכני, טכני, סינטטי- מכונות תופים, DX7. תסתכל על מודרן טוקינג! השיר השנוא עלי בכל הזמנים: Careless Whisper והשיר השני הכי שנוא עלי בכל הזמנים: Ebony and Ivory שניהם מאותה תקופה.
הקונטרה לכל זה היתה מטאליקה, אבל אני חושב שבשנות השמונים אף אחד בארץ לא שמע על ת'ראש מטאל.

ולא יעזור שתספר לי על כל הדברים הטובים. היו. אני אוסיף לרשימה המכובדת שלך את הסמית'ס, The the וקייט בוש האלוהית, ואסתייג רק מפיל קולינס, שאת אלבום הבכורה שלו אני מוכן בשמחה לספח לשנות השבעים, אבל כל השאר לפח, או לפטריק בייטמן.
עוד להיט 729233
לד זפלין, פינק פלויד וג'ון לנון, אם תרשה לי, כבר לא היו קיימים באייטיז,
(החומה הוא לגמרי אלבום סבנטיז לצורך הענין), אז מה נטפלת דוקא אליהם?
ברור שפופ טראשי הוא פופ טראשי, ובאייטיז היא היה טראשי לעילא. טראש יש בכל עשור, ובאלף הנוכחי פי אלף יותר.
אפילו השירים המסונתזים מהאייטיז היו מקוריים יותר מתרבות הסימפולים והמחזורים שהחלה בניינטיז ולא ממש הפסיקה מאז.
עוד להיט 729234
הבעיה שלי, עם האייקונים של שנות השבעים, היא שהרוק שלהם נעלם, והם נהיו קוועץ'.
פיטר גבריאל עושה דואט עם קייט בוש, ומה יוצא? ברברה סטרייסנד.
דיויד בואי של "בואי נרקוד", הדואטים שלו עם קווין ועם מיק ג'אגר.
רוברט פלאנט עושה את Big log, שהיה שיר בסדר, אבל כיכב בתכנית של רפי רשף עד שיצא מהאף.
ג'נסיס עושים את Abacab המביך.

הפופ הטראשי משנות השמונים הוא בעיני הגרוע מכולם. אולי התסרוקות הרסו לי הכל?
היה גם פופ טוב בשנות השמונים- הבאנגלס, דוראן דוראן, שפנדאו בלט, ניק קרשאו.
אבל בסך הכל אני חושב שנשארו מהעשור הזה פחות שירים שעמדו במבחן הזמן מאשר בשנות הששים, השבעים והתשעים.
עוד להיט 729243
ופיטר גבריאל עושה גם את סלדג'האמר, שהוא והקליפ שלו ראויים ביותר.
אייקוני-עשור-קודם שמזייפים בנוכחי יש גם בסבנטיז, כשבראשם לנון ומקרטני. חלק מזה זה ענין של גיל, פשוט אבל בנאלי‏1.
ואגב פינק פלויד - אחרי שנפטרו מוולטרס, בניינטיז הם הוציאו שני אלבומים, לפחות אחד מהם מצוין, The division bell. כבר לא פרוג, אבל יש בו כמה שירים נהדרים.

1 כידוע חלק מגדולי הסיקסטיז פתרו את הבעייה הזו למפרע, כשמתו בגיל 27 ונשארו צעירים לנצח‏2.
2 אהה‏3 - אלפאוויל, עוד פופ אייטיז מכובד.
3 וא-הא.
עוד להיט 729258
בזמנו אהבתי את סלדג'האמר. שיר טוב, אבל מגבריאל של Here comes the flood ציפיתי ליותר. כמו התלמיד המצטיין שמקבל 90 במבחן, וסלדג'האמר הוא בקושי 90. משהו במקצב ובחצוצרות היה יותר מדי פיל קולינס.
לנון בכלל לא זייף בסבנטיז. אלבום הסולו הראשון שלו היה מופתי. מקארטני המשיך להיות מקארטני תגובה 686613.

אף פעם לא הקשבתי לפינק פלויד של אחרי החומה, ולא משנה כמה אנשים המליצו לי על Final cut ו Division Bell. אפילו בהופעות של גילמור שראיתי ביוטיוב שמעתי אבל לא הקשבתי לשום דבר אחרי החומה (תכל'ס באתי רק בשביל לשמוע את הסולו של comfortably numb בוואריאציות שונות).

אגב לא הקשבתי מעולם- היה בשנות התשעים שיתוף פעולה מתמשך בין רוברט פריפ, שהייתי גרופי שלו מאז שקוטנר הכיר לי את קינג קרימזון, לדיויד סילביאן. ולמרות שהיו לי תקליטים שכוחי אל של פריפ כמו Evening star מעולם לא שמעתי שום דבר משיתוף הפעולה הזה, עד היום. והיום בזכות הקישור לגבריאל עם פריפ למעלה יו טיוב הציע לי את אלבום ההופעה, ונהניתי מאוד.

________
מסכים לגבי הפתרון המוצלח עבורנו
א הא (המעולים) זה ניינטיז בשבילי, בדיוק כמו שהחומה זה סבנטיז, ו Let it be זה סיקסטיז.
עוד להיט 729260
________
החומה זה סבטניז לא רק בשבילך, אלא בשביל כולם - האלבום יצא לאור ב-‏1979. (וכן, אני זוכר ש-We don't need no education זכה במקום הראשון במצעד העשור של שנות השמונים בגל"צ.)
עוד להיט 729261
א. אין שום השוואה בין ה-final cut (שהוא ממש לא משהו ורובו ככולו ווטרס) ל-Division bell שהוא גילמור-ווייט-מייסון ולחובבי גילמור הוא לגמרי מומלץ לשמיעה. כולל סולואי גיטרה שווים בהחלט.
ב. א-הא, ששיר (וקליפ) הדגל שלהם יצא ב-‏1985 הם אייטיז למהדרין, גם אגב בסגנון ולא רק בכרונולוגיה.
עוד להיט 729269
א. זה לא יעזור.
ב. הקליפ הקדים את זמנו. קליפים של להיטי שנות השמונים נראו ככה.
ג. על הדרך מצאתי עוד כמה פנינים תקופתיות, וגם השכלתי (רק עכשיו למדתי שזה של בני וביורן).
ד. עדיין אני תקיף בדעתי שבוודאי שנות הששים והשבעים, אבל גם התשעים, השאירו יותר מטען מוזיקלי לדורות הבאים.
עוד להיט 729272
א. אני מניח לשיפוט הקהל את השיר (והקליפ) המסכם של האלבום.
ב. חלקם דוקא נראו ככה.
ד. על שני שלישים אנחנו מסכימים לחלוטין.
עוד להיט 729273
אני חותם על סעיף ד. אפילו דייר סטרייטס לא עומדים בשורה אחת עם גדולי הרוק של ה60 וה70. חוץ מתחיית הרוק בסוף ה80 שהזכרתי, השמות הראויים באמת מהעשור הזה הם פרינס ופיל קולינס.
עוד להיט 729284
אתה אוהב את פיל קולינס?
עוד להיט 729287
כן, וגם את אמריקאי פסיכו.
עוד להיט 729830
מאז השיחה הזאת הופצצתי בשנות ה 80' מכל עבר. הלכנו לארוחת ערב עם חברים וברקע היה ערוץ VH1 עם התקפה של שנות ה 80' מסנדרה1 ועד ריק אסטלי2, למחרת ברדיו כל תחנה שהעברתי השמיעה שנות השמונים, וגם בהמשך השבוע בכל מקום שבקעה ממנו מוזיקה היא היתה משנות ה 80'.
ככה הזכירו לי עוד כמה דברים טובים שהיו אז- Tear for Fears, כריסי היינד, קייט בוש, The the

___________
1 בזמנה היא היתה ממש הטעם שלי (לא מה שהיא שרה).
2 לא הייתי בכלל זוכר אותו, אלא שהילד שלי עבר שם והופתע שמישהו באמת שומע את ריק אסטלי. אני עוד יותר הופתעתי מזה שהילד שלי שמע בכלל על ריק אסטלי. מסתבר שהשיר הפך למם בקטע של דאחקה. שולחים לך קישור שמתחזה למשהו שמעניין אותך, ובעצם הקישור הוא לשיר הזה.
עוד להיט 729232
אבל אהבתי מאוד את הסרטים של שנות השמונים.
עוד להיט 729265
REM אמנם התחילו את דרכם בשנות ה80 אבל התפרסמו ב90 ששם נהיו ללהקה מפורסמת ולא ידועה רק לבעלי הטעם הטוב כפי שהיו ב80.
עוד להיט 729267
זה נכון, אבל המוזיקה שלהם המשיכה להיות 80s.
עוד להיט 729351
שנות השמונים הן גם התקופה שבה אני פיתחתי את טעמי המוזיקלי, והאפקט של זה עלי הפוך מעליך... מכריחים אותי לשמוע ברוב השבתות את תוכנית האייטיז של יובל גנור, שטוחן את אותם מיטב להיטים שוב ושוב, וכבר יש לי תמונה ברורה מאוד מי אצלי נשאר אהוב ואת מי אני לא יכול כבר לשמוע. כל אלה שציינת, את מיטב הלהיטים שלהם אני כבר לא יכול לשמוע (את חלקם - פרינס וגרייסלנד - אשמח בהזדמנות לשמוע בשירים שאינם הלהיטים. את האחרים פחות).

יש משום מה כמה מיטב-להיטים שלמרות הכל אני עדיין מאוד אוהב. אני ארשום להלן את אלה שקופצים לי לראש, ואשתדל לא לנמק.

1. מאמא. אני שונא מוות את כל מה שקולינס וג'נסיס עשו אחריו, אבל "מאמא" עצמו הוא ענק, שיר האייטיז הנבחר שלי.
2. The Union of the Sneak. ל"דוראן דוראן" יש אי אלו שירים עם בית מצוין ופזמון גימיקי אווילי (The Reflex). השיר הזה נשאר מצוין לכל ארכו.
3. Electric Avenue. חוץ מזה שבעידן יוטיוב גיליתי שאדי גראנט גם חתיך הורס, ובדמיון שלי המראה שלו לא מתיישב עם הקול שלו.
4. שני הלהיטים של "הנוער המוזיקלי". מה תעשו לי? ברור שהם תוצר תאגידי לא אופטימלי של איזה ז'אנר אותנטי, אבל הם הנציגות היחידה לז'אנר שהגיעה לכאן, ואני לא מצליח להישאר אדיש לגרוב שלהם. (והסטייה הזו שחבורת ילדים שרה שיר אהבה לפצצת מין בוגרת במיוחד, גם זה לא יכול להשאיר אדם אדיש.)
5. על "יקה יקה" חפרתי כאן לא מזמן.
6. אני אוהב גם את המוזיקה של הפדופיל, אבל מכחיש את זה מכל וכל, טפו.
7. אהה... א-הא.... We Fade to Gray. כל מה שמגונה באייטיז, בשיר אחד שפעם אחרי פעם ממיס אותי לשלולית.

(זה לא היה ממש נימוקים, נכון?)
עוד להיט 729357
מאמא - בייחוד בליווי הקליפ - גם מכיל את אחד הרגעים המקריפים והלא צפויים אי פעם, ב-‏2:14.
עוד להיט 729366
על ג'נסיס לא נסכים. שיר הפופ האהוב עלי של ג'נסיס הוא Follow you follow me.
דוראן דוראן: היה לי את "ריו" על קסטה, ואת אלבום החתונה (שהוא משנות התשעים, ואלבום מצוין בעיני בכלל) על דיסק, אבל את רוב שאר הדברים שלהם לא סבלתי.
Save a Prayer- שיר האייטיז הנבחר שלי ובין שירי הפופ האהובים עלי בכלל.
על יקה יקה הסכמנו, וגם אני אוהב את We fade to grey. כמו שאומרים בכדורגל- כשזה מתלבש, זה מתלבש.
מייקל ג'קסון: חשבתי, מי בשנות השמונים הוציא כזאת כמות של להיטי ענק איכותיים כמו להקת אבבא בשנות השבעים? אני חושב שאין תשובה אחרת חוץ ממייקל ג'קסון. השיר החביב עלי, ואל תצחק, הוא Earth song. כן, צריך להחזיק אותו עטוף בשתי שקיות ניילון כדי שהשמאלץ לא יזל עליך, והבית לא משהו, אבל הפזמון נטול המלים עושה לי את זה בענק.
עוד להיט 729383
אם כבר שמאלץ, ג'קסון ואייטיז, אי אפשר לדלג על המשאפ האולטימטיבי של we are the world, שמהווה טריילר, מראה מקום‏0, תמצות ובאופן מיידי גם פרודיה עצמית‏1 על העשור כולו.
למרות כל זה, כמה מהכניסות הווקאליות של קולות מזוהים היטב עדיין עושות לי את זה.

0 למי שרוצה אזכור לכמה מהדמויות האייקוניות של העשור.
1 שלא בכוונה תחילה.
עוד להיט 729385
והנה הגירסה הישראלית, פנינה.

ואז: ספוף, וספוף על הספוף.
עוד להיט 729390
אח, נהדר, פה הפארודיה במקום הראשון.
יהורם גאון עם זקן היפסטרי, ציפי שביט בתפקיד סינדי לאופר, דני ליטני בתפקיד ברוס ספרינגסטין, מזי כהן בתפקיד טינה טרנר, יפה ושושנה בתפקיד ריי צ'ארלס ובוב דילן, ג'קי מקייטן בתפקיד סטיבי וונדר‏1, ההוא עם השפם בתפקיד ליונל ריצ'י, ג'רי אקשטיין עושה וילי נלסון ועוד ועוד‏2.

1 טוב, בעצם שוב מזי כהן
2 איך פספסו את זוהר ארגוב בתפקיד מייקל ג'קסון?‏3
3 סליחה, לא התאפקתי.
עוד להיט 729391
הסרטון ממחיש איך פעם, לא נורא מזמן, כמעט כל הזמרים הישראלים עמדו בדרישה הבסיסית של לדעת לשיר במדויק ועם קול יפה.
עוד להיט 729392
צר לי לתקן אותך יובל - ממש מזמן.
נורא, אני יודע.
עוד להיט 729396
אבל אם כבר העלית את זה: אני שמעתי לאורך השנים ש'מן הידועות' היא שיוסי בנאי - עם כל היתרונות בהגשה שלו - לא פוגע בול בתווים.
האם אוזנייך המוזיקליות מאשרות את השמועה (הה) הזו?
עוד להיט 729399
אתה צוחק, נכון? יוסי בנאי הוא מגדולי הזייפנים שקמו לעם היהודי בארצו, אבל איזה קול ואיזו דיקציה, ואיזו הופעה מרשימה.
עוד להיט 729404
הקול שלו מבאס אותי. אני נורא רוצה לאהוב אותו בזכות ההופעה והאישיות, אבל בגלל הקול אני פשוט לא נהנה משיריו.
עוד להיט 729421
אני דווקא נהנה מהזיוף שלו. זיוף מושלם.

אגב, אם איני טועה שכחו פה את מרגלית סנעני. זמרת מעולה. השיר ''חומות חימר'' היא יצירת מופת, גרמה לי לצמרמורת במלחמת המיפרץ הראשונה.
עוד להיט 729405
אז אתה רק מאשר בדיוק את מה שאמרתי.
עם זאת, בתור הדיוט, יש לך דוגמה ספציפית להדגמת התופעה כדי שגם אוזניי הפחות מאומנות ישתכנעו אחת ולתמיד?
עוד להיט 729406
בבקשה דווקא עם הגבוהים אין לו בעיה, אבל כשיש ירידה פתאומית לנמוך הוא לא מצליח לפגוע.
עוד להיט 729409
מאשר בהחלט. הוא הרבה פעמים לא מדייק בגובה הצליל, ולי זה מפריע. אני גם לא מבין מה אנשים מוצאים בשאר ההיבטים של הביצוע המוזיקלי שלו (קול, הגשה, וכו').

אבל יוסי בנאי, בתקופתו, היה יוצא דופן מהבחינה הזאת. הזמר היחיד הנוסף שעולה בדעתי שהוא בן הדור שלו ושגם לא היה מדייק בצלילים, זה שמוליק קראוס. לא הרבה שנים אחרי ''עם אחד עם שיר אחד'' הגיעו שנות התשעים עם המבול של הסינגר-סונגרייטרים מאותגרי התדירות (אסף אמדורסקי, חמי רודנר, נעם רותם, מיכה שטרית, ...), ואחרי בערך עוד עשר שנים הגיע האוטוטיון שפתר את הבעיה, לפחות באולפן.
עוד להיט 729415
אני אוהב את ההגשה של יוסי בנאי, גם כשהוא לא מדייק בצלילים. לדוגמה, למרות שבסוף הפזמון תצילנה אזניך
עוד להיט 729419
פרטים אצל תרצה אתר ודורון הגלילי ז״ל, ותבדל״א חווה אלברשטיין.
עוד להיט 729443
למען המגרדים בפדחתם, אציין שידידיה מתכוון לשורה "אז אם שמעת את יוסי בנאי שר, תביני למה הוא שחקן", מתוך שיר של חוה אלברשטיין שדורון הגלילי ציטט באייל כמה פעמים.

חווה אלברשטיין היא מקרה מעניין. מצד אחד יש משהו מאד דיקלומי-תיאטרלי בשירה שלה, אבל מצד שני היא זמרת עם דיוק צלילי פנומנלי. אני זוכר שזה בלט לי פעם במיוחד כשהקשבתי לאחד השירים מ"קרוסלה" שבו כל אחד מהמשתתפים שר בתורו בית אחר של השיר, כך שקל להשוות, והיא פשוט נמצאה שתי ליגות מעל האחרים. לצערי אני כבר לא זוכר באיזה שיר זה היה, רק שהוא היה קצת מאתגר, עם כרומטיקה במלודיה.
עוד להיט 729447
הכל כאין וכאפס לעומת פברוטי המקומי מבצע את "יש בי אהבה". בשביל מה תקעו שם איזו זמרת סוג ב' שמפריעה לו?
עוד להיט 729450
בלי הקליפ הייתי בטוח שזה טוביה צפיר. בחיים לא היית משכנע אותי אחרת תגובה 729069
עוד להיט 729453
ברור לך ש-‏90% מהפברוטי המקומי זה אוטוטיון, כן?
עוד להיט 729458
מה, מה פיתום?
עוד להיט 729448
''כרומטיקה במלודיה'' נשמע לי כמו בעייתם של הסובלים מסינסתזיה.
עוד להיט 729449
תודה על ההבהרה. בחיים לא הייתי מגיע לזה.
אני אוהב את השירה שלה, אם כי הביצוע שלה ל"אהבה בת עשרים" נופל בהרבה מזה של יוסי בנאי, כמו כל ביצוע אחר‏1.
השיר המייצג את ההגשה שלה אצלי הוא עץ הכוכבים. היא היתה יכולה להיות זמרת ג'ז נהדרת.

_______
1 על אחת כמה וכמה הצעירים, שהביצועים שלהם לשיר די מגוחכים בעיני.
עוד להיט 729465
לא חשבתי אף פעם מה הביצוע האהוב עלי של אלברשטיין (מוזר, הא?), אבל בשליפה, אני חושב שעוד חוזר הניגון. לא הכל בביצוע מושלם - שינוי גוון הקול במעבר מ"עוד" ל"לך" לא בדיוק יפה, הרי"ש ב"והרררוח", שאם זו בדיחה מכוונת היא היתה צריכה להפסיק שם ולא להמשיך ל"יעברררו הבררקים" - אבל יש שם תחושה, נדירה מאוד אצל אלברשטיין, שהיא לא לגמרי באזור הנוחות שלה, וזה מה שיפה (וגם הולם מאוד את המילים והלחן).
עוד להיט 729388
כל מה שנכתב אחרי 1970 הוא הערת שוליים לביטלס.
עוד להיט 729417
ממש לא נכון. שנות ה70 היו טובות יותר משנות ה60 וזה כולל את הביטלס.
עוד להיט 729440
אני לא מסכים.
המוזיקה האהובה עלי ביותר היא משנות השבעים אמנם, וזו היתה תקופה נהדרת לרוק במיוחד, אבל בכל הנוגע לשירי פופ איכותיים‏1, שנות הששים הפיקו כמות אדירה מהם, שאני לא חושב שיש עשור שמתקרב אליה.

__________
1 הכוונה כאלה שעמדו במבחן הזמן וכיף לשמוע אותם גם היום, יותר מ 50 שנה אחרי שיצאו.
עוד להיט 729437
ג'ון, רינגו, ג'ורג', ופו?
עוד להיט 729836
אז במיוחד בשבילך.
עוד להיט 729848
הסרט אמור לצאת באוגוסט 21'. לפי התגובות של שכ"ג זה כמו בבדיחה עם היטלר- אל תהיה כל כך בטוח...
עוד להיט 729864
נה, נה. אם מתגובותי עולה הרושם שאני שכיב מרע נראה שהמחלה העיקרית שלי היא היפוכונדריה. יש סיכוי מצויין שבתאריך היעד עוד אהיה בסביבה.
עוד להיט 729868
מסתבר שב-‏5 בדצמבר ג'ון לנון התראיין ל"רולינג סטון", כתב העת הידוע, ובין השאר ציין שהוא פגש לאחרונה את חבריו המוזיקאים ושמח ש"כולנו שרדנו".
עוד להיט 729871
זה החזיר אותי ליום ההוא.
אני חושב שהכריזו את הידיעה בחדשות בסביבות 2 בצהריים. בשעה חמש (תגובה 685678 אמרתי שש אבל עכשיו אני זוכר חמש) העלה קוטנר תכנית בת שעה לזכרו של לנון שהקלטתי אותה על קסטה.
באותו יום החשיך ממש מוקדם. חושך ששרה עבורי על כל שנות השמונים...
עוד להיט 729869
אני שמח. לחולים בהיפוכונדריה יש תוחלת חיים מצויינת.
אוף טופיק: בוב דילן מכר את כל זכויות היוצרים שלו 729368
מדובר על זכויות היוצרים שלו על שיריו בעבר, לא ברור אם מדובר גם בזכויות לעתיד אם ירצה לכתוב.

מהידיעה, מדובר בזכויות יוצרים לחברה
שמפיצה שירים בסטרימינג.

בהזדמנות זו אעיר שלפי הבנתי הירידה באיכות שירי הפופ/רוק בעולם בעשרות השנים האחרונות מקורה בנסיבות מסחריות גרידה, לא ירידה ביצירתיות של אנשים. כלומר היום השוק המערבי מתמרץ כלכליות יצירות בינוניות שמכניסות יותר כסף מיצירות ל"אניני טעם". אני באופן אישי אוהב מאוד שירי פופ/רוק/ג'ז יפניים (חלקם הגדול מופצים כחלק ממכלולים שכוללים סרטי אנימציה או סדרות אנימציה). איני רואה שום דעיכה של איכות בשירים מהשוק היפני.

צפוי שבקרוב יופצו באופן גלובלי סרטי האנימציה היפניים "אוונגליון" בתור טרילוגיה של סרטים ארוכים, פחות או יותר. הסרטים יכללו כנראה מספר שירים , אולי עשרות שירים, כחלק מהמכלול "אוונגליון", זו מתכונת הבידור ביפן.

לפי הבנתי בוב דילן וחברות אחרות החליטו שהשיטה של הפצת שירים בסטרימינג היא שיטה מנצחת. אולי שיטה זו תשפר את איכות השירים בכך שתיתן ליוצרים יותר הכנסה כספית וכן תממן הפקות חדשות.
אוף טופיק: בוב דילן מכר את כל זכויות היוצרים שלו 729372
לעומת זאת, רף הכניסה ירד. עלות ההפקה של שיר חדש ומעניין נמוכה בהרבה וניתנת לביצוע ללא צורך בשימוש במנגנונים הממוסחרים. איך והאם זה משפיע?
אוף טופיק: בוב דילן מכר את כל זכויות היוצרים שלו 729377
הטענה שלך לגבי עלויות אולפן נכונות. אבל יש גם עלויות ליוצרים שאמורות להיות מכוסות על ידי רווחים.

המנגנונים המסחריים מתבטאים בתיווך על ידי מימון הופעות חיות, וחלוקת הכנסות. השליטה בהפצה שעד לאחרונה היתה על ידי גופים מסחריים מעטים.

שיטת הסטרימינג מחלישה את שני המנגנונים המסחרייים האחרונים. פירוט בהמשך.

פירוט. אם אמנים יכולים להציג באינטרנט את מרכולתם בלי חסות מסחרית (עוד לפני התקשרות לשירותי סטרימינג), קהל הצרכנים הוא שבורר לפי הטעם מהי יצירה טובה. כאשר הקהל מגיב בחיוב להצגה הראשונית עוברים לשלב הבא של שיפור איכות טכנית ושיווק דרך סטרימינג. יתכן שיהיה צורך במנגנון חדש של זכויות יוצרים כדי שלא יגנבו ברמה מסחרית מייד לאחר השלב של הצגה מיקדמית לציבור.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים