בתשובה לדינה בארץ האיילים, 22/07/01 1:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כי את מדברת על ישראל כאילו את גרה בחו"ל ואין לך כל קשר למה שקורה פה... אל תשכחי שאנחנו מדינה דמוקרטית לעומת >כל< המדינות הערביות באשר הם... ובמדינה דמוקרטית בסופו של דבר העם קובע את המדיניות... |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא. איני חלק מישראל, על אף נסיונות נואשים של ישראל לנכס אותי לעצמה. אין לי חלק בכם ולא נחלה. באתי (הובאתי, בגיל בו ילדים לא מחליטים החלטות על ההווה שלהם, לא כל שכן על עתידם), ראיתי, ומה שראיתי היה נורא. מאז 1970 היו, לטעמי, עוד הידרדרויות, אבל הקונצפציה הראשונית הכתיבה למעשה את האסון. לדעתי, יש שתי סיבות שיכולות לאפשר לאדם לחיות בישראל, כפי שהיא היום: הדחקת המציאות הרב-לאומית בשטחי ישראל והטריטוריות הכבושות שלה (כולל דורות על דורות של פועלים, המובאים לביצוע עבודות קשות ואז הופכים לחלק ממרקם החברה) ואידיאולוגיה המאדירה את היהדות והיהודים תוך דריסת כל עם אחר. אני מקשיבה (בעניין רב!) לטיעונים שלכם וקוראת את הכתוב בעיתונים העבריים. טרם ראיתי דרך אחרת שתאפשר חיים בישראל. יש אנשים רבים שרואים עצמם חלק בלתי-נפרד מישראל וגם רואים את המציאות לאשורה. יש הרבה יותר שרואים את המציאות הזו מחוץ לישראל, גם מבחינת השתייכות וגם השטייחות, אם יורשה לי להשתלח בשורש הבעייה. לדעתי, מי שמאמין בישראל כ"מדינת כל יהודיה ושכל יתר העולם יתפוצץ" עלול למצוא את עצמו במצב מסובך מאוד בחודשים הקרובים. אך המדחיקים ימצאו עצמם במצב מסובך עוד יותר, משום שהמציאות – יש לה נטייה לגרור אנשים לראות אותה. כפי שאמרתי גם בהזמנויות אחרות, אני לא חלק מהסיפור – אני משקיפה מרחוק. אבל כמה מחברי הטובים ביותר נמצאים בישראל, נשארים בה מהסיבות שמשאירות אחרים אתכם. <יורדת מתיבת הסבון ומוחה עגבניה מהשיער> ואין בכך כל שנאה לישראל או לדתה. יש כאן רק חוסר אמון מושלם ביכולתה להתקיים במתכונתה הנוכחית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מאפשר לח"כ האשם מחמיד לחיות בארץ? "הדרחק המציאות" או "אידאולוגיה המאדירה את היהדות"? ולח"כ לשעבר שולמית אלוני? ולד"ר יובל רבינוביץ? וליוסי גורביץ? ולניתאי ארטנשטיין? איכשהו נראה לי ששתי הסיבות שלך הן בכלל לא לבד. למעשה, אפילו אני חי בישראל, ומה שמאפשר את זה הוא... המממ... העובדה שמאז שהגעתי הנה לא הצליחו לגרש אותי. כל כך פשוט! מעניין, אגב, שבמקביל להיעדר נסיונות-גירוש, גם לא נעשו נסיונות-ניכוס כלפיי. איך ניסו לנכס אותך? איך ברחת להם? האם את מקפידה לוודא שלא עוקבים אחרייך סוכני-ניכוס של ה"מוסד" באשר תלכי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ח"כ מחמיד: עצימת עיניים אל מול הטנקים שלך. ח"כ לשעבר שולמית אלוני? אין לי מושג. אני מניחה שזו אכן הדחקה. ד"ר רבינוביץ? אין לי מושג. אולי הוא יענה? מר גורביץ? הוא רוצה לעזוב, לפי דבריו. מר ארנשטיין? אין לי מושג. אולי הוא יענה? ובעניין הניכוס... ...הלעג שלך הוא חלק מאותה עגנייה שמחיתי מעל שערי. אם יש לך שאלה עניינית, תיאלץ להעלות אותה בצורה קבילה יותר. קבילה על מי? עלי, זה על מי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אין לי טנקים. לך יש? למעשה, נדמה לי (ואני מקווה) שלי ולח"כ מחמיד יש בדיוק אותו מספר טנקים. ב. במקרים של מחמיד ואלוני את מסתכנת באבחנה, במקרים אחרים את מציעה לשאול את הנוגע בדבר (איזה רעיון גאוני! לא להחליט בשביל אחרים מה הם חושבים ומה מניע אותם!). נניח שהנוגע בדבר יענה תשובה שהיא לא אחת משתי הסיבות בתאוריה שלך. האם הוא בהכרח משקר? ג. "רוצה לעזוב" נשמע כמו "חייו מתאפשרים, אך הוא רוצה לעזוב". ד. השאלה העניינית, כפי שהופיעה:"איך ניסו לנכס אותך"? ביתר פירוט: דיברת על "נסיונות נואשים של ישראל לנכס אותי לעצמה". דוגמא ל"נסיון נואש" אחד תספיק, בינתיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. יש לך בעלות חלקית והשפעה על הטנקים של מדינת ישראל – ולפחות, כך אתה מתבטא בשיח האיילים. לח"כ מחמיד יכולה להיות השפעה, אני מניחה, אך לא ההשפעה שיש לך. ב. לא. ג. לא הבנתי. ד. סירובה של גננת לקבל את אי-יהדותו של בני הועלתה בשיחה זו או אחרת. "בטח שאתה יהודי|" היא טענה בקול מורתי. ניגשתי אליה לשיחה והבהרתי את אשר היה טעון הבהרה. שום דבר – גם לא הצגת תעודת זהות! – לא הצליח להסית את הגיברת מדעתה. זו דוגמה אחת – מני רבות – של הניסיון הנואל והנואש לנכס אותי ואת הקרובים אלי לתוך אומתכם. כמה אטימות נדרשת מגוף חינוכי לסרב להכיר בשונותו של השונה ממנו? אולי אותה מידה של אטימות שנדרשת כדי להיכנס לאזור מיושב ולהכריז עליו כנטוש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. המעמד של ח"כ מחמיד ושלי ביחס לטנקים הוא זהה (אם מנכים את היותו ח"כ, הנותנת לו השפעה רבה יותר), ולכן הדיבורים על "טנקים שלי" ביחס לח"כ מחמיד הם לא יותר נכונים או חכמים מדיבורים על "טנקים שלו". מראי-מקום להתבטאויותיי? ב. תודה, I rest my case. ג. כבר לא רלוונטי, נכון? ד. אל תפנו אלי בגוף-שני-רבים, בבקשה. זה נותן לי את ההרגשה המעליבה (אותי) שאני שמן. הגננת המופרעת של בנכם איננה, כך נדמה לי, נציגת איזה "ממסד ישראלי" - אותו "ממסד ישראלי" דווקא ניפק לכם את תעודת-הזהות (גם כן פטנט...) ששימשה אתכם כדי להוכיחה על איוולתה. "גוף חינוכי" עשיתם ממנה? נו, באמת... ה. לך ולי יש בדיוק אותה הזכות שלא להיות מודבקים על-כרחנו לאיזה כדור דביק, ואיך זה משנה אם המדביק הוא הכדור הגאה או מישהו מבחוץ. מוזר שאינך מקפידה בזכותי (ואולי בעצם בזכותם של כל הכותבים "בארץ האיילים" שאינם את) בשעה שאת כה חרדה לזכותך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. המעמד של ח"כ מחמיד כבן לאומת ערב מונעת ממנו להשפיע על טנקים – למעט משיכת אש. לך יש השפעה גם על הצד השני של הקנה. ב. I hope your case enjoys the rest. may it emerge refreshed in due course for further discussion. ג. אוקיי.ד. נתתי דוגמה אחת, פוצעת במיוחד. תעודת הזהות בעייתית גם היא. נסיונות ניכוס נוספים היו לאורך כל הדרך (ואני מתכוונת *כל* הדרך, בלי הנחות) וכולם נעשו על ידי אנשים. מעולם לא יצא חוק ניכוס הדינות ואכן, אנשי מוסד לא באו לאיים עלי בלילות. האפקט המצטבר של האובר-ניכוס מתבטא בתחושת הירדפות שנראית לך, על פי תגובתך, נלעגת. ה. סליחה, איזה כדור? מאוחר כאן, המקלדת שלי משונה במיוחד וחדשה (ולא, אין עליה אותיות עבריות.) איזו מזכויותיך נרמסה תחת הקלדותי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א+ה. ואני לא "בן לאומת ערב"? גם את *זה* את מסיקה מהתבטאויותיי? זה בדיוק העניין - את מתקוממת על מה שנתפס בעינייך כ"נסיון נואש לנכס" אותך למשהו, אבל את מתעקת להדביק אותי (ואיילים אחרים) לאיזו "אומה" או לאיזה "צד". ב. אולי לא היטבתי להתנסח. אנסה שוב: Case closed. ד. התחושה אינה נלעגת. הנסיון לשייך אותה ל"אומה הישראלית" הוא שנראה לי תמוה, אך עקבי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם כבר פיתחתם את הדיון הזה רק רציתי להוסיף שאל לך להתיימר לדעת את מחשבות אחרים... אני נשאר בארץ מסיבות משלי שהן לא אחת מהסיבות שלך... ואם את לא קשורה לארץ (למרות "ניסיונות הכינוס" לטענתך) אז למה לעזאזל את מנסה להגיד >לנו< (תושבי ארץ ישראל) מה אנחנו עושים פה ? מה לך ולנו ??? את לא רוצה לחיות פה, אל תחיי פה... אבל אל תטיפי לנו מוסר בגלל איזו תיזה או תאוריה קטנה שפיתחת לעצמך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ברור לי למה המיקום הגיאוגרפי של כותבת שורות אלה מהווה חלק מהסיפור. חשבתי לתומי שאנו דנים ברעיונות, כאן. איפה אמרתי >לכם< (תושבי ארץ ישראל קוראי העברית והאייל) מה אתם עושים שם? מה לי ולכם? 30 שנים של מגורים בישראל, המותירים אותי קשורה לאנשים שלא הייתי רוצה לראות מתאדים או נשחטים. ובעניין הטפת מוסר: אני שומרת לעצמי את הזכות להטיף מוסר לכל אדם, ארגון או מדינה הרוצחים ילדים. למרבה שמחתי, איני לבד בכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אני חי בארץ? הממ... נראה. קודם כל נולדתי כאן. דבר שני, הורי, שהיו ילדים בזמן מלחמת העולם השניה, נאלצו להסתתר בארצם שלהם בכדי להישאר בחיים, וחשו את האנטישמיות שהיתה *טבעית* באוכלוסיה. אני מברך על כך שאת האנטישמיות אני מכיר רק באופן תיאורטי, ומעולם לא נאלצתי להתמודד איתה ברצינות. הלאה. אני יהודי חילוני. אני יודע שלרבים זה נראה כאוקסימורון, וכבר הסברתי את עמדתי מספר פעמים. אני שייך לעם היהודי (כפי ששייכים כל החוכמולוגים באתר הזה שמדגישים שאין זה כך ומתפלפלים בנקודה זו כשם שהתפלפלו אבותיהם על סוגיה בגמרא, ועדיין אין הם חשים שדווקא צורת הויכוח שלהם היא יהודית כל כך). היהדות החילונית ההמונית היא המצאה חדשה. סבי מצד אבי היה דתי. אביו היה רב, וסבו עסק בקבלה. כמעט כל היהודים לפני מאה שנה היו דתיים. יהודים חילונים תמיד היו מיעוט (דיסקליימר: אין לי נתונים מוצקים על כך, ואשמח אם מישהו - אולי יוסי גורביץ - יוכל להרחיב בנקודה זו). אבל כדי לשמר את התרבות היהודית החילונית, אני צריך לחיות במקום שבו נישואי ילדי עם יהודיות חילוניות בבוא העת יהיה טבעי. הרי לא יעלה על דעתי להתנגד לבחירה שלהם בבת זוג על פי מוצא, אך עצם היותי בסביבה יהודית חילונית מעלה את הסיכוי שגם ילדי יהיו כאלה. היכן עוד יש אוכלוסיה יהודית חילונית גדולה ומגובשת? בשום מקום. בעוד שני דורות יחיו יהודים חילונים כקבוצה *רק* במדינת ישראל. נגעת בנקודות חשובות כאשר ציינת את נסיונות הניכוס מצד הדת היהודית המאורגנת, וכאשר ציינת את הגזענות וההזנחה הקיימים בארץ כלפי הערבים. אינני זוכר באם אמרת היכן את מתגוררת. נניח לצורך הדיון שמדובר בארה"ב. נבחן את הדברים בדמוקרטיה הגדולה בעולם: זו שהקימה מחנות ריכוז לאמריקאים ממוצא יפני במלחמת העולם השניה. המדינה היחידה שהשתמשה בפצצות אטום בזמן מלחמה. המדינה שעל שטרי הכסף שלה מודפס "In God We Trust". המדינה שאסרה על כושים לשבת באוטובוסים כשלבנים עומדים עד אמצע שנות החמישים. המדינה שכדי לעצור את התפשטות הקומוניזם תקפה בפצצות נפאלם כפרים ויאטנמיים חסרי הגנה. המדינה שגם בעוד מאה שנה לא תעמיד אשה בראשה. המדינה שלפני שנתיים הרשתה לעצמה להפציץ את תחנת הטלויזיה בבלגראד. המדינה שחלק עצום מהתושבים בה אינם יודעים למצוא אותה על מפת העולם. האמיני לי שכל זה נכתב מבלי שנאלצתי לצוד את המידע. אני מאמין שאם הייתי משקיע זמן בחיפוש, הרשימה היתה מתארכת מאד. ישראל, לעומת ארה"ב, היא מופת של סובלנות חברתית, השכלה והתנהגות הוגנת בסכסוכים, למרות שיש הרבה מה לשפר. אני חי בתחושה שהדברים אכן משתפרים אצלנו. ואצלכם? אלה, פחות או יותר, הסיבות בגללן אני חי בארץ ולא בארה"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דינה, קראתי בעניין את מה שכתבת פה- אולי מפני שגם אני מתרגמת שחיה (כרגע) באחד החו"לים. אולי מפני שגם לי יש קשר ללא-יהודים וחייהם בישראל (בעלי לא-יהודי). אני מצטערת על החוויות הלא נעימות שלך בתקופה שגרת בארץ אבל -הנה זה בא- האם את מסוגלת, ומוכנה להפריד לרגע בין המרירות האישית שלך כלפי ישראל לבין דעות פוליטיות על הסכסוך הערבי-ישראלי? האם יתכן שהעמדה הישראלית היא לא לגמרי בלתי צודקת? שהפלשתינאים לא אוטומטית צודקים ו/או מסכנים? שיש לישראל זכות קיום (שמתי לב שלא ענית למישהו ששאל אותך על כך)- למרות שלך אישית היה רע בארץ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזבי אידיאולוגיה – איני רואה כל *דרך* שישראל תוכל להמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית. "אליטה" המיבאת גל אחר גל של פועלים זרים ומנכסת אותם אליה, תוך התעלמות מצורכיהם לאחר חצי-דור ודוא ועוד דור. מיתוס של מסכנות ו"מגיע-לנו" שמוכתבת מלמעלה ומחלחלת כלפי מטה. בסיס גזעני להענקת אזרחות. התמעטות של ה"רוב" לעומת ה"מיעוט". נחשולי שנאה אדירים של כל קבוצה לקבוצות אחרות. על איזה בסיס עומד כל הסלט הזה? המרירות האישית שלי – סליחה, הבחנה שגויה. איני מרירה אלה נגעלת וכועסת. כל האנשים הטובים שהכרתי בישראל (והיו כאלה!) לא הצליחו להעמיד תרבות בת-קיימא. וכתוצאה מכך, כמה מחברי הטובים ביותר ימותו בפיגועים, בקרבות, בכיבוש. אך כתוצאה מהדרך שבה נבנתה ישראל, כבר מתו כמה מחברי הטובים ביותר, בפיגועים, בקרבות, בכיבוש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי היסטוריה די עגומה ליהודים יש מדינה. אכן, יש אזרחות על בסיס אתני. ולא, אני ממש לא מרגיש צורך להתנצל על כך. אם חברייך הגויים לא היו מתעמרים ביהודים לאורך ההיסטוריה, אני מניח שזה היה שונה. אלא שיש סיכוי שאחד מאבות אבותייך - אם הכיר יהודים - שנא אותם. סתם כך. או אולי אפילו השתתף באיזה פוגרומצ'יק. אין לדעת. המצב הישראלי לא מזהיר, ואני מניח שתוכלי למצוא שפה משותפת עם אחד מאותם סוציולוגים ביקורתיים או היסטוריונים חדשים. אלא שכמו שהעיר יובל לפני, המצב בארה"ב לא טוב יותר. עדיין אני לא מוצא הגיון לנבואות הזעם שלך. כנראה שנצליח להמשיך ולהתקיים. יש לי תחושה שיהיה זה למגינת ליבך. לא הקמנו תרבות בת קיימא? תרבות יש. בכל חברה יש תרבות. משתנה כל הזמן? יתכן. אנחנו חברת מהגרים.יש כאן מהלכים דיאלקטים. לא בת קיימא? אין לי מושג על מה מתבססת הקביעה שלך. אם ישראל היתה נבנית באופן שונה, לא היו חברייך נהרגים? הכיצד? מה עם הצד השני בסכסוך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב אז לא "מרירות" אלא כעס וגועל- עדיין נראה לי שאת לא מפרידה בין הרגשות האישיים שלך לבין השאר. ועדיין לא ענית- האם יש לישראל זכות קיום? איך להמשיך להתקיים זו שאלה אחרת אבל חשוב לדעת האם המדינה בכלל צריכה להיות פה. אם אין זכות קיום- אז לא משנה אם אנחנו נחמדים, תרבותיים ונאורים או לא. אם יש זכות קיום- אני מניחה שתימצא הדרך לעשות את זה. בשבילך זו אידאולוגיה, לישראלים זה עניין קיומי. אילו ב-1903 היה מתקבל רעיון אוגנדה והיתה מוקמת שם מדינה היא כבר לא היתה כבר קיימת היום. הקשר בין העם היהודי לפיסת הקרקע המסוימת הזאת הוא אמיתי מאוד וממנו נובעים הזכות וגם הכוח לחיות כאן. בעיות- יש אבל הן יפתרו כך או אחרת וזה שאת לא רואה פתרון לא אומר שאין פתרון! הבעיות בארץ מחווירות לעומת מה שהוריי עברו במזרח אירופה במלחמת העולם (שניהם ניצולים יחידים ממשפחות גדולות). דיברת על "מיתוס מסכנות". הבטוי מלא זלזול אבל אם הכוונה לעבר האמיתי מאוד של רדיפות ופרעות (שום מיתוס ושום מוכתב) אז זו נגיעה בנקודה חשובה, קרוב מאוד ללב העניין. לגבי ניכוסים- בעלי כאמור לא יהודי והוא לא נתקל בשום נסיונות ניכוס בארץ (אוי למי שהיה מנסה!) ובוודאי תשמחי לשמוע שאנחנו מתכוונים לחזור לארץ בחורף (שום בעיות בארץ לא משתוות למזג האוויר האומלל כאן באנגליה!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסברה כאילו לו הייתה מוקמת מדינה יהודית באוגנדה בעשור הראשון או השני של המאה הקודמת היא לא הייתה קיימת היום היא כמובן ספקולציה שלא ניתן להוכיח או להפריך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל תאר לעצמך את התמונה- קומץ יהודים לבנים בלב אוכלוסיה שחורה! כל הבעיות שיש לנו כאן פלוס חוסר כל בסיס מוסרי לקיום מדינה שכזו (כאשר בארץ יש לפחות את זה). תראה את רודזיה-זימבבווה ואת דרום-אפריקה- בשתיהן התקיים משטר אפרטהייד אמיתי (לא המצב המורכב שיש אצלנו ושהערבים וידידיהם בעולם מכנים אפרטהייד). בסופו של דבר בעקבות לחץ בינלאומי אדיר הלבנים נאלצו לתת זכות הצבעה לשחורים וכך השלטון עבר לידי הרוב השחור. אותם לבנים שלא עזבו נמצאים היום בפחד מתמיד לחייהם ולרכושם. מדינה אוגנדית גם לא היתה מושכת אליה יהודים במספר רב כמו ישראל כי הקשר הנפשי לארץ הוא אמיתי. כאמור- ספקולציה, לא ניתן להוכיח דבר מכל זה. אבל ישראל אוגנדית- נשמע לא טוב! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא כל היהודים לבנים...) אף אחד לא אמר שאוגנדה היא גם "התחנה הסופית", אבל לענייננו, עניין אוגנדה (ומרבים לשכוח את זה) לא עלה "סתם" אלא לאור נסיונו של הרצל למצא פתרון לבעיית היהודים לאור הפרעות ברוסיה (קישינייב וכו') ולאחר שהתברר לו מהשולטן התורכי שאת ארץ-ישראל לא יקבל. כאשר הבחירה הייתה בין פרעות+קשר נפשי לחום, נראה לי שרבים מיהודי רוסיה היו מעדיפים חום. ההגירה הייתה אז (מסוף המאה התשע-עשרה עד שנות העשרים-שלושים של המאה העשרים) בשיאה, ובעיקר לא לארץ ישראל אלא לאמריקה לכן לדעתי הפרקטיקה אז גברה על האידאולוגיה. לא נשמעת טוב. נו, טעם וריח... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היהודים הם עם שמי, אך הערבים, שגם הם שמים, אוהבים להשוות את המצב בפלשתינה-א"י לאפרטהייד בדרום אפריקה. מה היה קורה בארץ שבה הבדלי צבע העור היו אמיתיים יותר? לפי מיטב ידיעותיי הלא-מומחיות בהיסטוריה דווקא הנציגים מרוסיה לקונגרס השלישי בבזל היו אלה שהתנגדו להצעת אוגנדה. פרקטיות זה לא הכול בחיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בראש המתנגדים לאוגנדה עמד אחד-העם. אשר לשאר, איני בטוח ויש לברר. נכון, פרקטיות זה לא הכל בחיים, אבל אני מעדיף להיות חי באפריקה מאשר מת ברוסיה, ואני גם לא בטוח שטוב למות בעד ארצנו (כן, אני יודע, זה טיעון דמגוגי, סליחה מראש, אין צורך להגיב וסביר שלא נסכים אז אני מוותר על המשך הוויכוח בסוגיה מראש) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאמרתי במקור על אוגנדה היה הערה צדדית בין שאר הדברים שאמרתי לדינה. אבל אם כבר התחלת... יש לי פה רק ספר אחד שנוגע בנושא (היסטוריה של היהודים, מאת פול ג'ונסון). כתוב בו שכאשר הרצל הקריא את המכתב הבריטי לאספת הקונגרס השישי קמה מהומה רבתי, והיהודים הרוסים יצאו מהאולם לאות מחאה. (אחד העם היה מאודסה, מעוז של ציונות טרום- הרצלית. וזו היתה ציונות של ציון ולא ציונות פרקטית כמו של הרצל). אין ספק- טוב לחיות, ואני מאחלת לך שתמשיך לעשות זאת בכיף איפה שבא לך! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם לא צורמת לך במקצת העובדה שאוגנדה הוצעה בכלל? גם שם היו כמה אנשים, את יודעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אכן צורם. מה לעשות שלבריטים הקולוניאלים היה הלך מחשבה מהסוג הצורם. לכן טוב שהרעיון נדחה. לפני שאת קופצת ואומרת שגם ישראל היא מקום קולוניאלי- היא לא. המושבות האירופיות נוצרו על רקע של כדאיות כלכלית למעצמה המיישבת (לפחות בהתחלה). ''חברת הודו המזרחית'' של בריטניה היא דוגמה קלאסית. ההתישבות בארץ ישראל לא היתה מסיבות כלכליות. הבדל נוסף (וחשוב לא פחות)- לאנגלים שחיו בהודו ולצרפתים שחיו באלג'יריה היה לאן לחזור כשהעסק התקפל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מרימה ידיים. אנחנו רואות את העולם בצורה *כל כך* שונה שאין לנו אפילו פיסת קרקע שתאפשר לנו אפילו להתחיל בדיון. ישראל אינה קולוניה. אולי זו נקודת התחלה טובה ששתינו יכולות להסכים עליה. אבל אני לא רואה מאיפה אפשר להמשיך מכאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסתי צודקת, הרוסים היו אלו שהתנגדו להצעת אוגנדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''רוסים'' זו הכללה, וגם היותו של אדם רוסי לא מחייבת שיתמוך בהצלת יהודים מסויימים על רעיון נשגב יותר של מרכז יהודי-רוחני בא''י ושמירה על הפזורה היהודית בצורתה הנוכחית, מטעמים השמורים עם אחד-העם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודה מענינת היא בקונגרס הציוני שנערך ב 1903 תנועת המזרחי, אמה הורתה של המפד"ל, הצביעה רובה ככולה עם הרצל בעד תוכנית אוגנדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה דווקא הגיוני- מדינה יהודית באוגנדה (יהונדה?)* פותרת לדתיים את השאלה האם הציונות היא דחיקת הקץ, ויש להתנגד לה ולחכות למשיח, או לא. יהונדה שכזאת היא מצב לא משיחי בעליל, (ובא ל"מזרחי" גואל). *כל קשר לכלי רכב כאלה ואחרים מקרי בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו ציון עובדה היסטורית, וההכללה במקומה: רוב, אם לא כל הצירים מרוסיה, התנגדו להצעה. לא נכנסתי לשיקולי "למה". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תני לי לספר לך סיפור. במדינת פלורידה, שבארה"ב, בעיר גיינסויל, ישנה אוניברסיטה, "אוניברסיטת פלורידה" שמה. כאשר הורי היו שם למטרות שבתון, לפני יותר משבע שנים, אירעו במעונות הסטודנטים מעשי רצח, שגרמו לכך שלא היה בטוח להסתובב בקמפוס בלילה. לו הייתי גר שם, לא הייתי יכול לקיים את הלך החיים הרגיל שלי - שהייה בקמפוס עד מאוחר - כי בכך הייתי מסכן את חיי. בטכניון, שבישראל המסוכנת והמרושעת, אני יכול להלך מתי שאני רוצה - לעשות כביסה באחת לפנות בוקר, להשאר כל הלילה בחוות המחשבים, תוך יציאה להתאווררות באמצע, וכדומה. עכשיו אמרי לי - האינך שמחה שחברייך נמצאים בארץ בטוחה כל כך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחושה הקולקטיבית של בטחון אישי, או של חסרונו, נוצרת ממכלול של אירועים בסמיכות יחסית של זמן ולא מאירוע נקודתי שמערער את השלווה במקום מסוים וכמוהו תוכל למצוא מפעם לפעם בכל מדינה בעולם. איפה שאין טרור של החמאס יכולה לקרות תאונת רכבות קטלנית, הוריקן או רעידת אדמה שיכולים להחריב עיר שלמה, או סתם איזה דוור שיום אחד לוקח נשק אוטומטי ויורה בכל מי שהוא רואה. זה לא אומר שבשום מדינה בעולם אין לאזרחים תחושה כללית של בטחון אישי ברמה מספקת. מכאן נובע שיש היתממות קיצונית בטענה שהודות לכך שבמקרה - וזה הרי מה שזה - לא מופיע הטכניון ברשימה הארוכה של מקומות בישראל שבהם בוצע פיגוע, אזי רמת הבטחון האישי שלך (ומכאן, במין אינדוקציה מוזרה, של כל תושבי המדינה) גבוהה יותר מזו של תושבי העיר ההיא בפלורידה. אני בטוח ששבע שנים לאחר האירוע מסתובבים גם הסטודנטים ההם בלי חשש בימים ובלילות, ולעומת זאת מעטים הישראלים שהחשש מפיגוע לא עובר בראשם מדי יום ביומו ופוגע אנושות בתחושת הבטחון האישי שלהם. בכלל, הקריטריון ''להסתובב בלי דאגה באמצע הלילה'' אינו מאד רלוונטי בעת שישראלים רבים נמנעים משימוש בתחבורה ציבורית ומשהייה במקומות מרכזיים בכל שעה של היום, וחושדים בכל אדם עם חזות ערבית שהוא מחבל שבא להתאבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השתמשתי בדוגמה כדי להצביע על מצב כולל. הבטחון האישי בארה"ב נמוך בהרבה בערים מאשר בישראל. אנשים לא יוצאים לרחוב בלילה מחשש לשוד, רצח, אונס, וכדומה. אשר לטענה שלך שישראלים רבים נמנעים משימוש בתחבורה ציבורית, לא ראיתי לה סימוכין, לפחות לא בתחנה המרכזית שבחיפה. מצד שני, אינני יכול להשוות - נראה לי שכאשר אוטובוסים מתמלאים לגמרי, זה אומר שעמוס, לא? מי אלה הישראלים הרבים שלך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצגת הדברים באופן הזה (בישראל טוב, בארה''ב רע, ולראיה שם מסוכן להסתובב לבד בלילה ובטכניון בכלל לא) נשמעת לי כמו הכחשה של המציאות הישראלית כחלק מהתנצחות שנראית לי מיותרת. היכולת להסתובב לבד בלילה מאבדת מחשיבותה כשכל אבטיח עלול להיות ממולכד וכשכל ערבי שעובר באזור - לאור היום, לא באישון לילה - ישר נתפס כמחבל בפוטנציה. אם אתה מכיר ערבי ישראלי, שאל אותו מתי הפעם האחרונה שהוא הסתובב בדיזנגוף סנטר ואיך היתה ההרגשה. לגבי התחבורה הציבורית, צריך לזכור שרוב אלה שמשתמשים בה לא עושים זאת מתוך בחירה ואינם יכולים להרשות לעצמם להמנע מכך לחלוטין. אין בידי סימוכין לירידה בשימוש בתחבורה הציבורית, ואני אישית לא משתמש בה בכלל (בלי קשר למצב), אבל אני שומע הרבה אמירות כאלה מאנשים שבסביבתי. מאד יכול להיות שהתחושות הללו לא הגיעו עד הקמפוס שבו אתה מתגורר, ומכיוון שרק פיגוע אחד יעשה גם אצלכם את כל ההבדל נותר לי רק לקוות שהן לא תגענה אליכם גם בעתיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסיונות לפיגועים היו בחיפה, באיזור הצ'ק-פוסט ובמקומות אחרים. וחיל ורעדה לא פקדו את גופי, כאשר לפני פחות משבוע, עברתי שם באוטובוס. וגם לא הרגשתי פחד רב בתחנה המרכזית בחיפה, אפילו שזו מטרה די ברורה לפיגועים. ולאחר מונית השרות שהתפוצצה, עדיין המשכתי להשתמש במוניות שרות. לכן, אשר לסברתך שכל מבטי על המצב ישתנה, במקרה של פיגוע בקמפוס הטכניון, היא נראית לי קנטרנית וחסרת תוכן, על משקל ''כשתגדל, תבין.'' לפסקתך הראשונה לא אגיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומבחינה אידיאולוגית? האם יש לדעתך זכות קיום למדינת ישראל? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |