בתשובה לגלעד דנבום, 19/08/01 23:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אולי יש לנו ציפיות שונות לגבי סוג החוויה שיצירת אמנות אמורה לעורר- אני מחפשת חוויה רגשית. אתה אולי מחפש חוויה אינטלקטואלית (רק אולי, ורק על סמך מה שאמרת לעיל). אני בכל אופן מעדיפה רפרודוקציה זולה של פרא אנג'ליקו בחדר שלי, ושמישהו אחר יקח את המשתנה האוריגינלית של דושן לסלון שלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כשאת מדברת על תמונה שתלויה לך בסלון את מדברת על שתי פונקציות. היא יכולה להיות יצירה אומנותית אבל היא משמשת בראש ובראשונה כדקורציה, פריט עיצובי. אסלה בסלון היא דקורציה לא מוצלחת משום ש א. היא לא ממש אסטטית. ב. הקטע של ההזרה יוצר אפקט מוזר מידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי, אבל בעיניי סערה אינטלקטואלית היא חוויה רגשית מהמעלה הראשונה. חוויה רגשית נקייה אני מקבל גם כשמישהו דורך לי על הרגל. בכל אופן, אינני מחפש דבר - מה שנוצר הוא בעיניי מבורך; יהא זה זעם, מחשבה, געגוע, צחוק, בכי, ערעור, שפל, תוכחה או גועל נפש. האדישות היא האויבת הגדולה של האמנות. ובקשר למה שתרצי לשים בסלון, זה כבר עניין אישי-דקורטיבי, ואין בו כדי להעיד דבר על האמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך הוא, הרי שפוליטיקאים צריכים להיות בראש רשימת האמנים - הם יוצרים הרבה מאוד זעם, די הרבה געגוע, לא מעט צחוק, בכי רב, ערעור מוחלט, שפל ממדרגה ראשונה, תוכחה כדבר יומיומי וגועל נפש כתוצר בסיסי של מקצועם. חוץ ממחשבה, אם כן - הם יוצרים את כל מה שאתה מייחס לאמנות טובה. ואפילו מוקדש להם ערוץ טלוויזיה משלהם! מי אמר שישראל לא משקיעה באמנות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפופוליטיקה, אולי. אני די אדיש אליהם. וחוץ מזה, מה ניסית להגיד? שההגדרה המסורתית של אמן היא ארכאית? אני מסכים. שאמנות נמצאת לא רק במוזיאונים אלא עשויה להיות בכל מקום אליו נפנה את מבטנו? גם לכך אני מסכים. שאמנים לעיתים לא מודעים להיותם כאלו? ראה הסעיפים הקודמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שמסביר את הכל, בעצם לא מסביר כלום. ומה שמגדיר את הכל, בעצם לא מגדיר כלום. למילה ''אמן'', על פי הגדרותיך לעיל, אין משמעות. כאמן בכוח, אני מסרב לקבל את ההגדרה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפנה למר אבידן המנוח, שיודע להסביר את הנקודה טוב (ויפה, אין עוררין) ממני: ------------------------------------ תרומה צנועה לתאורייה-של-הפואטיקה שיר הוא דבר שאני קובע שהוא שיר לאחר שאני כותב אותו כשיר או כלאשיר אבל מפרסם אותו כשיר ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר ------------------------------------ נ.ב. - קיצצתי את כל ההערות של אבידן הנוספות לשיר [?] המופלא הזה מחוסר כוח להעתיק אותן, השיר המקורי נמצא ב"שירים שימושיים" לדוד אבידן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר את ה"שיר", ויש לי חוסר חיבה מופגן למר אבידן. אני חושב שהוא ושכמותו, יותר משתרמו לאמנות, הפכו אותה לדבר גס. במו ידיהם הם הפכו כל נסיון להעביר ביקורת על "משורר" צעיר, למאבק סיזיפי משהו נגד טענות המבוקר על כי "שיר הוא מה שאני קובע שהוא שיר", ושיר טוב הוא מה שהוא קובע שהוא שיר טוב. אפשר במידה מסויימת, להקביל בין הגישה הזו לאמנות לבין גישת "השפה כמכלול" ללימוד כתוב וקרוא, עליה דובר במאמרו של טל כהן. שתי הגישות אולי נוחות מאוד לאנשים המבריקים, אבל הן יוצרות חזיון תעתועים עבור כל השאר, על פיו כל מה שיעשו הוא בסדר ("איות נכון הוא מה שאני קובע שהוא איות נכון"?). מבחינתי, השירים דוגמת אלו שהבאת למעלה אינם אלא מפלטו של הפרוזאיסט שלא מצליח לכתוב יותר משתי שורות קוהרנטיות. כמובן שגם הסגנון הזה פושה בימינו בקרב כותבים צעירים, ומספיק לבחון את המתרחש בבמה חדשה - שתי פסקאות בעלות קשר קלוש זו לזו זוכות להפוך ל"סיפור" בידיהם של הכותבים הצעירים. האשמה במקרה זה מוטלת במידת מה לפתחו של אתגר קרת, אך דומני שבמקרה זה, תרומתו עולה על פגיעתו הרעה, מה גם שהנזק הוא פחות ישיר וכלל לא היה מכוון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערת צד: התגובה הראשונה שלי נעלמה לה במסגרת ניסויי עם המוזילה החדש, אנסה לשחזר אותה. ---- יש לי חיבה מופנמת רבה לדוד אבידן וליצירתו. באופן כללי, אני חושב שהפואטיקה הישראלית המודרנית היא משובחת ועשירה, זאת בניגוד חריף לפרוזה הישראלית, שהיא בעיניי בעיקר רדודה ולא מעניינת. בהקשר זה ראוי לשים לב להבדל המהותי בין פרוזה לשירה - בעוד בראשונה לרוב מתקיים איזשהו נראטיב בסיסי, עקבי וקוהרנטי, המלווה בבניית דמויות ועלילות שונות, השנייה מאופיינת ע"פ רוב (ואין ברצוני לסרס את האלמנט האמנותי בעזרת הגדרות מצמצמות) באניגמטיות מסוימת, במין לוטות (לטייה?) בערפל תמידית, אשר נדמה כי טומנת בחובה לכותב ולקורא הרבה יותר בהרבה פחות מאשר בפרוזה. מעורפלות זו גוררת, בהכרח כמעט, חוסר קוהרנטיות, זינוקים אסוציאטיביים וכך הלאה אמצעים ספרותיים שונים ומשונים, אך אין בכך כדי לומר כי כל פרוזאיסט כושל יכול להפוך למשורר מצליח, כפי שציינת. ההבדל המהותי בין מערכת איות והשירה הוא כמובן המטרה שלהן - איות היא מערכת קרה, טכנית בעיקרה, שנועדה ליצור מסד קבוע וידוע לשם תקשורת בין בני אדם במסגרת של שפה מסוימת. שירה היא גוף פתוח ואמורפי, שנועד (אם בכלל) להביע ולעורר רגשות ורעיונות. ניתן לומר ששירה נמצאת ברמה אחת מעל הסמנטיקה (והאיות בתוכה), שכן היא משתמשת בה (השימוש במקרה זה כולל שבירה, אותה הזרה מופלאה של השפה שיצר אבידן, אשר העלתה את חמתך) כדי להתקיים ולהתקדם. כאמור, שבירת חוקי האיות בידי אבידן משיגה את אותו אפקט של הצבת משתנה במרכז המוזיאון, בחינה מחדש של המציאות (בין אם היא בצורת מסמן או מסומן) האופפת אותנו, והוצאתה מהתחום הרגיל בו היא פועלת. בכל אופן, אני חושב שישנם דברים מעניינים למדי באתר במה חדשה 1, ולאחרונה נברתי בארכיוניו בעניין רב, תוך ניסיון לברור המוץ מהתבן, והתבן מהרפש. ------------------ 1 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוששני כי האנלוגיה שלי הובנה שלא כהלכה. לא התייחסתי לאיותים החדשים של אבידן, ולא עליהם יצא קצפי. העוינות שלי היא כלפי הרעיון ששירה היא כל דבר, בלי שום תחום מוגדר, בלי שום מבנה, שום דרישה מינימלית כדי שזה יהיה שיר. האניגמטיות גם היא משתלבת כאן. אני מניח שאני לא היחיד שעשה זאת, אך בזמנו נהגתי לפרסם שירים שנכתבו כלאחר יד, נטולי כל משמעות וחסרי כל עניין, ואחר המתנתי וקיבלתי, תמיד, תגובות נלהבות על התחכום של השיר ועל המסר הנפלא שלו. התיאוריה שאם משהו הוא בלתי מובן זה כנראה בגלל שהוא נורא מתוחכם, ולכן צריך למצוא את המסר בכוח - היא תאוריה קלוקלת משהו, והיא שמביאה, כפי שציינתי באנלוגיה שלי, ליצירה שאינה יצירה, אמנות שאינה אמנות - וגרוע מכך: אמנים שחושבים שהם חסינים בפני ביקורת, פשוט משום ש"שיר הוא מה שהם מכנים אותו שיר". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, אכן לא הבנתי את האנלוגיה נכון. ישנם מי שישבחו כל דבר שהכותרת שירה תופיע מעליו, ישנם מי שיקטלו כל פריט שכזה, כשם שישנם אמנים שיוצרים יצירות מופת בהיסח הדעת, כלאחר יד, וללא כוונה אמיתית מאחורי הדברים. האמן מאבד את הבעלות (הרוחנית, לא במובן זכויות יוצרים) על היצירה לאחר שפרסם אותה, הקורא אמור לפרש אותה עבור עצמו ולהסיק מפירוש זה מה ערכה, הסובייקטיבי במאת האחוזים, עבורו. כמובן שכולנו מתייחסים ליצירות מסוימות בתור יצירות מופת, משום שכך נהוג ומקובל בתרבות שלנו, וכולנו חולקים איזשהו קאנון תרבותי בסיסי (לעיתים קרובות תת-מודע, או עקיף, כפי שאני אוהב לטעון, יצירות מופת הן היצירות שהכי מעט אנשים קראו והכי הרבה אנשים יודעים לפרש ולתמצת אותן). הצבת גבולות לשירה? מדוע? מקסימום בוא נגדיר זרמים לפי נושאים, תקופות, מקומות או אמצעים טכניים (חריזה, משקל, מספר בתים, מבנה וכן הלאה). למה לנו לרצות להגביל את היוצרים וליצור קודקס המגדיר במדויק מהי שירה? כמו השירה עצמה, גם ההגדרה של השירה לוטה בערפל. מי שמחפש רק את ה"מסר" שבשירה, ומתעלם מההשפעה הרגשית שלה, מפספס, לטעמי, את חווית הקורא, ופונה מיד לחווית המבקר האקדמי - חוויה רבת ערך ומעניינת לכשעצמה, אך משנית לחוויה הראשונית של הקריאה. בכל אופן, מקווה שהתשבוחות לא מנעו ממך מלהמשיך לפזר את הגיגייך לכל עבר, ושלא תרשה למישהו לומר לך כי מה שאתה עושה איננו "שירה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי הערה קטנה, שנוגעת לכך שהאמן מאבד את האחיזה, ולפי ההבנה שלי את שאתה אומר, זה אומר שהאמן לא רלוונטי ליצירה (אין לי ניסוח פחות מטופש. הצעות יתקבלו). אני רוצה לתת דוגמא. יש מישהי שבטוחה שהיא ציירת מופתית. היא מציירת משולשים, עיגולים ושאר צורות גיאומטריות, ויש לה אפילו פסיכולוג שמאשר לה את העבודות ומסביר לה מה היא ציירה (כך!). מכל בחינה, הציורים שלה חסרי ערך בעיני. הם גם לא אסתטיים. אבל הם ציורים מופשטים, וקשה לי לקבוע שהם חסרי ערך באופן כללי, גם בגלל שישנם ציירים מפורסמים וגדולים שציירו לא פחות מופשט. (אולי ציור מופשט מקביל לפואטיקה, וציור יותר ריאליסטי לפרוזה?) מולה אני יכול להציב את מונדריאן. אתם בטח מכירים את הציורים המפורסמים שלו - פסים אנכיים ואופקיים שחורים, כאשר חלק מהמלבנים הנוצרים ממולאים בצבעי יסוד. ההבדל הוא האמן עצמו, וזה, חד משמעית, משנה את ערכה של היצירה. אותה אישה הייתה יכולה לצייר את הציורים של מונדריאן (או שלא. ניתן להבחין בחוש מידה ובאינטליגנציה בציורים שלו, לדעתי). ולמה? כי מונדריאן לא התחיל מציורים מופשטים. הוא יכול לצייר. התמונות המפורסמות שלו הן סיומו של תהליך (וסיום שנמצא רחוק מאוד מההתחלה, דבר שנדרש לו אומץ) של הפשטה. כי אומנות היא בלתי נפרדת מהאמן. לפעמים זה אקסהביציוניזם, לפעמים זו מבוכה, לפעמים זו שאלה - אבל היא תמיד דנה בו, אם כאובייקט או כסובייקט, ולפעמים אפילו לא בתור הנושא הראשי. כלומר - מונדריאן מצייר *הפשטה*, ואותה גברת מציירת *מופשט*. וההיסטוריה של האמנות של האמן, או כל דבר אחר באמן, היא באמת סיבה מספקת לכך ששני ציורים דומים יהיו בעלי ערך אומנותי שונה. (ואני יודע מהן ההשלכות. קדישמן יכול למכור עציץ בעשרת אלפים דולר. המחיר, אגב, הוא כבר פונקציה של המתבונן. המתבונן יקנה את הציור של מונדריאן ואת של אותה בחורה (אם היא תצייר דבר דומה) באותו מחיר, אם הוא לא מודע להבדלים הרעיוניים בניהם. אבל זה לא משנה את העובדה שהציור של מונדראין הוא אמנות, והציור של הבחורה לא) ואולי ניתן להשליך בחזרה על השירה את כל מה שכתבתי פה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך כמעט לגמרי. בבואנו לבחון יצירה - גם במישור הרגשי (המנותק, לכאורה, משיקולים חיצוניים) וגם במישור האקדמי, הביוגרפיה של האמן ומידע מוקדם עליו הם קריטיים ביותר, ובמובן הזה ממשיך האמן ל''השפיע'' על יצירתו גם לאחר ששחרר אותה לחלל הפומבי, אך במובן אחר היא מנותקת ממנו, שכן זכותו של כל אדם להגיד כי יצירתה של האישה מעוררת בו רגשות עזים יותר מיצירותיו של מונדריאן, וכל הטיעונים הלוגיים שבעולם (''הוא עושה הפשטה, היא עושה ציור מופשט'' וכו') לא יוכלו לסתור את האבחנה הפשוטה, אך החדה כתער, הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הצבת גבולות לשירה פשוט משום שגבולות אלו כבר קיימים. אם אגיש לך ספר, נגיד - ''אירופה מאז נפוליאון'' (אל תשאל...), בטוחני שלא תקרא לו בטעות ''שירה''. ברור לכל שספר כזה אינו שירה. אפילו אם יבוא דיוויד תומסון, מחבר הספר, ויטען שמדובר למעשה בפואמה, אתה (או אני, לפחות) לא נקבל את הטענה הזו. אין שום דבר בספר הזה שיגרום לנו לחשוב שהוא פואמה. אז קל להגיד מה זה לא פואמה. לטענתך, לעומת זאת, בלתי אפשרי להגיד מה זה כן פואמה - כי כל דבר יכול להיות פואמה. סתירה. או, אם לחזור על דברי ממקודם - הגדרה שכוללת הכל אינה מגדירה דבר. במילה מסר, אגב, נכלל, כמובן, המסר האסטתי, או הרגשי, ולא רק זה האינטלקטואלי. בנוגע למה שנאמר בהמשך הדיון - בדומה להבדל בין מי שמצייר הפשטה לבין מי שמצייר מופשט, ניתן לדבר על מי שכותב באופן אניגמטי מתוך בחירה, לבין מי שכותב באופן לא ברור, או בין מי שכותב בשפה רזה, למי שאינו מסוגל לכתוב בכל משלב אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרסי ביש שלי כתב קונטרס בזה השם (תורגם לעברית לפני כעשרים שנה) ובו הוא ניסח את הגדרותיו ואפיוניו לשאלה מהי שירה ומהו שיר. התשובה לשאלה הזו היא חמקמקה ביותר וספק עם אי פעם אפשר יהיה להגיע לאיזו הסכמה אהדדית. האיפיונים ששלי נתן הם ממיטב ההגדרות של הרומנטיקה אבל אפשר להשתמש בהם כדי לנסות לתפוס גם את צלופח השירה ההמודרנית. כמו מבחינת מה זה לא אליבא דשלי אפשר ללמוד מה זה כן במקומותינו ובזמננו. שלי מבחין בין שני אספקטים של הפעילות המנטלית, ההגיון שמקטלג, ממייו ומסנטז את הידוד והדמיון שנותן ערך לכימות ההגיוני, והוא כוח השירה poetry. היא מן המילה היוונית המציינת עבודה, אם זכור לך מאמרי על האופרה. השירה היא צורת הביטוי של הדמיון . הקלסיקה והרומנטיקה דרשו מהמשירה לא רק הרמוניה אלה גם מלודיה. היינו, לא רק את הצד הטכני אלא גם את האסתטי הבילתי ניתן לכימות. כמובן שבמאה השנים האחרונות נשברו כל הכללים הללו בכל תחומי האמנות אבל עדיין אפשר להתייחס לשבירה הזו ביחס לקריטריון הקלאסי. הרי יש קו ברור המוביל מהציור של, נאמר, דוויד הקלאסיציסט, לדלקרוא על פרשת הדרכים האימפרסיוניסטית וממנה למאנה ומונה האימפרסיוניסטים ומשם לקנדינסקי ופולוק - זהו מומנט הרחבת הגבול אל מעבר לידוע לאותו זמן, שבירת המוסכמות והכללים אך תוך שמירת דבר מה קבוע - היושרה והאמינות שהאמן ויצירתו מקרינים - זה מה שעומד במבחן הזמן. (הבאתי דוגמה מהציור כי זה יותר מוחשי) לפי שלי אפשר לטעון שהשפה החלה כחיקוי של המציאות, נהמות וקולות. ממנה עברנו לאבסטרקציה של החיקוי (הרובד האינטלקטואלי?) ואולי אפשר לראות בשירה כחיקיו של החיקוי - מעל להפשטה הכמעט מוחלטת של המציאות שהשפה מציעה לנו, השירה מפשיטה, מלשון אבסטרקציה, את השפה. לכן, כל מי שנותן פרוש נוסף ומאחיה את השפה נחשב למשורר. שלי טוען שללא המשוררים שחומרי עבודתם היא השפה וכלי העבודה היא המטפורה, ללא המשוררים אין תוחלת לשפה שתגווע לצרכי אינטראקציה בין אנושית .לכן, אני אומר, אפילו האדם הפשוט שמביא אותה בסלנג קטן וחדש יכול להחשב כמשורר. שוב, משורר איננו רק זה הכותב ומפרסם אלא זה המשתמש בשפה ומרחיב אותה. כל שאר האנשים ושאר המקצועות ניבנים על השפה שמתהווה דרך השירה. אבל לשירה בש' רבתי יש גם דרישה של צניעות וצימצום. השפה השקולה והמדודה בניגוד לרחבות הפרוזאית של הסיפורת, מאפיינת השירה ומאפשרת לתת לנו שפה ולקסיקון חדש. אנמם יכול להיות הסטוריון שישתמש בשפה שירית אבל הוא איננו משורר כי חומריו הם מסמכי ההיסטוריה ולא השפה, הדמיון והאלגוריות. למרות ששלי מהלל את הרודוטוס וליווי כמשוררים, משום השימוש שלהם בהדמיות והנפשות חיות. ההבדל בין סיפור לשיר הוא מצד ההגיון - רומן מוא קטלוג של ארועים, של סיבות ומסובבים, עלילה בעלת הקשרים בזמן (אפילו אם זה לא ברור ומעורפל) ואילו השירה היא פרי דמיון היוצר ואיננה מטביעה איזה תחושה של קשרים סיבתיים של המשכיות. הזמן הוא עוד קריטריון לאבחנה בין שירה לפרוזה. הזמן הוא אויב הרומן - ממרחק שמן העלילות מאבדות את אמינותן וקיסמן ומה שנראה מעניין ויפה לסופר ימי הביניים ישעמם אותנו. השירה תמיד מגלה לקורא אותה, מעבר לזמן, התפתחויות חדשות ולכן הזמן הוא זה שתןמך בשירה. השירה מכריחה את הקורא להיות שותף במעשה היצירה, בשומה להגדרה העמוקה והנפלאה של דוד אבידן. הפרוזה זקוקה לשלד תומך, יהה זה העדין והדק ביותר אך השירה משוחררת מהתלות הזו וחופשייה להביע עצמה ללא צורך פרוזאי בדמויות, סיבה ומסובב, עלילה, הקשר זמן או מקום וכיוצא באלה. אני לא אומר שאין הפרוזה מביעה רעיונות, דמיון ושימוש והרחבה של השפה, אך היפרוזה תלויה בדבר. כמו כן, אין השירה מוגבלת לצורה חזותית מסוימת, למשל שורות קצרות. ראה לדוגמא את הפואמות הקטנות בפרוזה של בודלייר הסימבוליסט הבתר-רומנטיקה. אם אנסה לסכם את מה שאני יכול למשוך מתוך הדעות הרומנטיקאיות של שלי הרי השירה ממלכתה וחומריה הם הרעיונות, הדמיון המאוגדים בשפה. אין היא כבולה בדרישה לאיזו אחדות מסיומת, הכלים שלה הם המטאפורה והאלגוריה לניגזרותיהם והזמן הוא משרתה. ומעל הכל, הזמן כמנפה הגדול של היצירה שמקרינה יושרה, אמינות ושאיפה לאמת הפנימית של האמן או החיצונית של הקורא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכי למה אתה מוצא לנכון להגדיר שירה עפ"י הטעם שלך? אני, וכמוני רבים אחרים, נהנה מקריאת שירה ללא כל מבנה מוגדר. עצם העובדה שהתרגלנו (ברובנו, לפחות) לשירים בעלי מספר הברות מסוים בשורה ומספר שורות מסוים בבית, אינה מספיקה בכדי לקבוע שכך *צריך*, או אפילו ראוי, להכתב שיר. למעשה, ההצמדות לחריזה ומבנה רציונלי מוריגה, בדרך כלל, את היכולת של המשורר לכתוב את השיר ולהביע את רעיונותיו. אם עדיין אינך באת על סיפוקך מטיעוני, אולי יש מקום לשם חדש ליצירות חסרות-כל-הגיון שכאלה (אולי קומקום ירוק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי באמת קומקום ירוק. אבל תסכים איתי שאי אפשר לקרוא לכל דבר ''שיר''. פשוט - לא כל דבר הוא שיר. ההודעה הזו אינה שיר. גם אם אכתוב אותה בשורות קצרות לא תהיה התגובה הזו שיר. הבעיה היא שיש מי שיחשיב את השורות שלמעלה לשיר - רק בגלל השורות הקצרות. ההצמדות לחריזה ולמבנה אינה ''מורידה את היכולת של המשורר לכתוב את השיר והביע את רעיונותיו''. היא מורידה את יכולתו של המשורר הגרוע להביע את רעיונותיו, וזה הבדל חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר, שבעיני לפחות, השורות הקצרות הן בהחלט גורם מכריע. התגובה האחרונה שלך יכלה בהחלט להקרא כ*שיר*. העובדה שקטעת את השורות יכולה לשנות את המשמעות הכוללת. ואכן כאשר קראתי את התגובה המוח שלי מיד החל להמציא לה מעין מנגינה. לדעתי, זה מוסיף משהו שבטקסט רגיל לא קיים. אולי זה רק אני, אבל אין ספק שיש הבדל רציני שם. החריזה בהחלט מורידה את האפשרויות. אמנם משוררים השולטים בשפה העברית כאילו כתבו אותה בעצמם יכולים בקלות לכתוב משהו קרוב מאוד או זהה למה שהם מרגישים - אך בכל זאת ישנן מילים שלעיתים *חייבים* להכניס לשיר בתור מילות מפתח. לעיתים מילים אלה קשות לחריזה. לכן ויתור על חריזה יכול להוסיף רבות להזדהות של הכותב עם השיר שלו. עד כמה שזה נשמע מגוחך, לעיתים רבות משורר אינו מזדהה לחלוטין עם פרי עטו. לעיתים רק בגלל שהוא נצמד לחריזה. בנוסף על כך, לדעתי, אמת המידה החשובה יותר לבחינה האם משורר הוא טוב או לא עד כמה השיר נשמע טוב, כי אם כמה הוא אמיתי/מצחיק/מרגש/מעניין וכו'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל דבר אפשר לחרוז זה לא קשה אם רק יודעים איך כל שורה יש לארוז איך לסדר את המילים למעשה, יש גם מקרים שמגבלות יוצרות שיפור כי אומרים אותם דברים רק עם עוד יופי ואיפור אך לא כל מה שכתוב בשורה קצרה הוא שיר או פואמה וזו כל התורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא כל חרוז גורם לי לזוז וגם אם תמשיך להגן על ניוטון בסוף יגיע הזמן... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הכבוד! אולי כדאי שתפתח בקריירה מוזיקלית (: מספר הערות: המילים לארוז ואיפור הן די (אם לא מאוד) מאולצות. דווקא בהן הדגמת את דברי... לעיתים נאלצים לשנות את השיר. אתה צודק - לעיתים מוצאים מילה יותר טובה - אבל בדרך כלל לא. ובכל אופן - היותו של קובץ מילים שיר הינו נושא הנתון לויכוח, לדעתי. שיר הינו כל אוסף מילים אשר אחליט שהוא שיר, כפי שאמרו חכמים ממני שאני בטוח שאת שמם תוכל למצוא בקלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוברט פינסקי ושירת החפצים היות שהתפתח כאן דיון ארוך בשאלה "שירה מהי?" והיות שמאמר שבראש העמוד עוסק בחפצים, התחברו לי שני הנושאים בראש, וקראתי לפתע, אהה, רוברט פינסקי. הנה קטע משיר שלו הקרוי "חולצה" (בהמשך אביא גם הסברים שאולי יקלו על ההתייחסות לשיר בקריאה חוזרת). חולצה / רוברט פינסקי הגב, השכם, רוחב היריעה, תפרי הדש תכים סמויים כמעט על שפת הצווארון שנרקמו בפרך בבית המלאכה במחטיהם של קוריאנים או מלזים עת שוחחו בהפסקה של אטריות ותה או דנו בפוליטיקה וכסף בעוד אחד מהם חיבר את השרוול הזה לחפת שאני מכפתר על פרק ידי. הגהץ, הגזרן, הסוחט, המעגילה. המחט, החוט, הסליל, הדוושה. החוקים. השריפה המשוקצת בבית החרושת "המשולש", 1911. מאה ארבעים ושישה נספו בלהבות בקומה התשיעית, שום מטפים, שום יציאות חירום האיש בבניין שמעבר לכביש שראה איך צעיר עזר לנערה לעלות על אדן החלון ואחר כך החזיק בה רחוק ככל האפשר מקיר הלבנים והניח לה לצנוח, ואז אחרת. כאילו עזר להן להיכנס לקרון חשמלית, לא לאינסוף שלישית, לפני ששמט אותה, כרכה זרועותיה סביב צווארו ונשקה לו. כמעט מיד עלה גם הוא לשם, מקטורנו נפרש והתנפנף מעל חולצתו בעודו נופל אוויר מתפיח צינורות מכנסיו האפורים כמו המשוגע של הארט קריין, "חולצה דקה מתנפחת". נפלא איך הדוגמה חופפת במדויק את המיפתח ומלוה את צמד הכיסים, כמו לחן קפדני או אקורד מז'ורי. הדפסים. משבצות. ריבועים. צמר סקוטי, אריגי כותנה. משבצות השבט שהמציאו בעלי בתי חרושת (תרגום מאנגלית: יעל גלוברמן) רוברט פינסקי, יהודי-אמריקני, הוא המשורר הלאומי ה-39 של ארה"ב. התפקיד הזה, שבאנגלית קרוי Poet Laureate, הוא מינוי רשמי של הממשל האמריקני על ידי ספריית הקונגרס. תקופת הכהונה היא שנה. פינסקי כיהן בתפקיד שלוש שנים ברציפות. ארכיאולוגיה של חפצים: ברבים משיריו עוסק פינסקי במה שניתן אולי לכנות "ארכיאולוגיה של חפצים". השיר פותח בחלקיו השונים של פריט הלבוש הזה, אך כשהמשורר מתבונן בחפת שהוא מכפתר עולים לנגד עיניו גם הפועלים ממזרח אסיה שמייצרים את החולצה במתפרות עלובות (לפני מספר שנים התפרסמו בעיתונים האמריקניים סיפורים מזעזעים על כפריים ממזרח אסיה שהוברחו לארה"ב בידי ארגוני פשע והועסקו במתפרות כאלה כעבדים לכל דבר.) הזיכרון של פינסקי הולך עוד אחורנית אל "סדנאות הזיעה" בארה"ב של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. בסדנאות האלה התחילה את דרכה ב"מדינה המוזהבת" (גולדנה מדינה) יהדות אמריקה. הקפיטליזם באותה עת היה דורסני, לפועלים לא היו תנאים מינימליים, הם עבדו במקומות צפופים ומחניקים, שגם תנאי בטיחות בסיסיים לא היו בהם. האירוע שפינסקי מספר עליו בשיר הוא השריפה ב-1911 בבית החרושת לטקסטיל "המשולש". הוא מקביל בזיכרון הקולקטיבי האמריקני ל"התמוטטות גשר המכביה" ול"אסון ורסאיי" בתודעה הישראלית (יש רק לקוות שהפקת הלקחים הישראלית מאסונות אלה תהיה יעילה כמו האמריקנית.) אירוע השריפה ב"משולש" זעזע את ארה"ב לא רק בגלל מספר הנספים, 146, אלא גם הודות לדיווח של כתב סוכנות "יונייטד פרס", ויליאם שפרד, שנקלע למקום, מצא טלפון בחנות סמוכה ודיווח על מראה עיניו לעורך שלו. הדיווח המזעזע, מסמך קלאסי בתולדות העיתונות האמריקנית, נפתח כך: "טראח – מתה! טראח – מתה! טראח – מתה!" שפרד מתאר איך הנערות הפועלות שבמפעל שנלכדו בלהבות בקומה התשיעית צונחות מטה אל מותן. אין להן דרך אחרת להיחלץ משם ובחור צעיר ואצילי שראה אחדות מהנערות נשרפות סייע לנותרות לבחור במוות קל יותר. הוא עזר להן לעלות אחת אחת על אדן החלון והניח להן בעדינות לצנוח מטה "כאילו עזר להן להיכנס לקרון חשמלית, לא לאינסוף." פינסקי משתמש בשיר זה במלותיו המדויקות של שפרד, שתיאר איך "האוויר מתפיח את צינורות מכנסיו האפורים" של הבחור הצעיר בקפצו אחרון, אך הוא גם מתפיח את חולצתו של הבחור, באמצעות שורה שהוא שואל מהארט קריין, "חולצה דקה מתנפחת". המסע ההיסטורי-ארכיאולוגי של פינסקי אל תולדות החולצה עובר אל מאפיין אחר של אריג הטקסטיל – הדוגמה וההדפס. משבצות האריג הסקוטי. יש אירוניה בניסוח של פינסקי "משבצות השבט שהמציאו בעלי בתי החרושת". המשבצות האלה הם סמל לאומי סקוטי שכביכול היה קיים מקדמת דנא. הסמל הלאומי "העתיק" הזה הומצא על ידי בעלי בתי החרושת הסקוטיים בראשית המהפכה התעשייתית. (איכשהו הגענו באורח פלא לנושא הלאומיות וסמליה כדבר מדומיין). למי מכם שמעוניין לקרוא את המשכו של השיר או שירים נוספים של פינסקי, הנה קישורית לאחד מאתרים רבים שעוסקים בשירתו: הריגוש הפיזי מהמילים וצליליהן: לפינסקי חשובה בשיר איכות שאינה ניתנת להעברה בדפוס, צליליהן של המילים. הוא מאמין שכאשר שומעים שירה בקולו של מי שאוהב אותה באמת היא מרגשת פיזית. הוא מספר, "מאז ומתמיד ביקשתי מתלמידי לקרוא שירים בקול ולזכור אותם בעל פה, וראיתי איך זה משפיע עליהם, לגוף יש תגובה ספונטנית אינטנסיבית לזה. הדפוס הוא תוצר של המהפכה התעשייתית, יש לו צורה מרובעת, תוצר של מכונה. השירה עתיקה יותר, והיא נובעת ממשהו מאוד גופני שלנו." בתפקידו כמשורר הלאומי ארגן פינסקי יותר מאלף ערבי שירה, שבהם קראו אזרחים מן השורה בקול את השיר האהוב עליהם. הפרוייקט הזה זכה להצלחה עצומה בארה"ב. הפיזיות של המילים וצליליהן מונעת, לדעתו של פינסקי, גם תרגום אמיתי של שירה. בערב שנערך לכבודו באוניברסיטת תל אביב קראה יעל גלוברמן את שירו "חולצה" בתרגומה לעברית. פינסקי התרשם עמוקות מהשוני שבצלילים, מן האותיות הגרוניות שנעדרו משירו המקורי. "תרגום הוא בלתי אפשרי," אמר, "אבל זה יותר טוב מכלום". משנשאל האם אין כל משמעות לתוכן? למובן? לאמירה של השיר? השיב: "מה שאני כל כך אוהב בשירה זה שהיא באה גם מהראש וגם מהבטן. גם מההיגיון ומהשכל וגם מהרגשות העמוקים ביותר. אם אני נשאל מה מכל אלה בא לידי ביטוי בכתיבה שלי, אני מוכרח לגלות את המוטו של משפחת פינסקי, המוטו שהיה חרוט על המגן שלנו כשהיינו שועטים אלי קרב, מנפנפים בגרזנים וחניתות בערבות פולין ובכל מקום שאליו הגענו: 'כל התשובות נכונות' ". הערה: הציטוטים מפי פינסקי הם מראיון עמו שהתפרסם בעיתון הארץ 22.6.01. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הסיפור המרגש והאיום של Triangle, שלא היכרתי קודם. יש פה אתר שמרחיב בסיפור השריפה והמשפט שלאחריה (בעלי המפעל זוכו מאשמת רצח, ויישבו תביעות אישיות נגדם בסכום של 75 דולר לנפש). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פינסקי גם אמר שהתרגש באופן מיוחד מן העובדה, שדווקא בתרגום הזה, לעברית - שפה זרה מכל בחינה לאוזנו האמריקאית - נשמר הקצב המקורי יותר מאשר בכל תרגום אחר ששיריו זכו לו. בצניעות אפיינית, יעל גלוברמן ובקשר לתרגום: בורחס אמר: הכל מתורגם... גם השיר המקורי הוא תרגום של החויה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרי לך רעיון לייצור שירים אוטומטי: צמצם את רוחב חלון הדפדפן, עד שיראה 4-6 מלים בכל שורה. הרי לך רעיון לייצור שירים אוטומטי. צמצם את רוחב חלון הדפדפן עד שיראה ארבע עד שש מלים בכל שורה. (יובל רבינוביץ, כתבים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לילה חם קיצי מיץ כותב באינטרנט האייל קורא |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האייל הוא מגזין שירה, ואנחנו אפילו לא ידענו! (: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק על זה דיברתי... :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי באמת כדאי להוסיף מדור שירה ל-אייל, בו יתפרסם באופן קבוע (במתכונת הסקרים) שיר מקורי או מתורגם, מן הסתם עם אפשרות להשאיר תגובות וכו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תציעו שירים (באימייל), ואנחנו נפתח מדור. הולך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
MOON CHILD את שיר ההייקו הזה חיברה תוכנה לכתיבת שירה מבית היוצר של איש המחשבים (ממציא ה-OCR) ריי קורצווייל. היא יודעת לחבר שירים מורכבים עוד יותר.Crazy moon child Hide from your coffin To spite your doom עקרון ההפעלה של התוכנה הוא הזנה של המערכת בשירים של משוררים איכותיים; התוכנה מצויידת באלגוריתם שמדמה את הסגנון הלשוני, המקצב ומבנה השיר של המשוררים המקוריים ששיריהם נותחו. יש גם אלגוריתם שמקפיד שיהיה הגיון תמטי לשיר. על אף הדמיון הסגנוני למקור/ות מחברת התוכנה שיר חדש. אחד מהכללים מרתיע אותה מיצירת פלגיאט. את התוכנה אפשר להוריד חינם באתר: כמו כן אפשר למצוא באתר הזה תוכנה בשם "Aaron" שמציירת ציורים אמנותיים (בלי או עם מרכאות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
This is a poem about a haircut! But lofty, nobel, tragic, timeless, full of love, treachery, retribution, quiet heroism in the face of certain doom! Six lines, cleverly rhymed, and every word beginning with the letter "s"! (משירי מכונתו המופלאה של טרורל)Seduced, shaggy Samson snored. She scissored short. Sorely shorn, Soon shackled slave, Samson sighed, Silently scheming, Sightlessly seeking Some savage, spectacular suicide. טוב, זה לא מכונה. זה סטניסלב לם ("הקיבריאדה"). אבל למה להיות קטנוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, זה לא לם. זה התרגום המופלא של Michael Kandel. לם כתב שיר (מופלא לא פחות, אני מניח) בפולנית. עוד על הספר: http://www.forum2.org/tal/books/cyberiad.html (עד כאן shameless plugs לאתר הבית שלי). ועכשיו שאלה רצינית: למישהו יש את התרגום לעברית? תרגום השיר הנ"ל לעברית, למיטב זכרוני, ראוי גם הוא לכל השבחים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל, יש לי התרגום לעברית של ''הקיבריאדה''. בספור ''החשמהד של טרול'' שירים אחדים שכתבה המכונה אולם אף אחד מהם אינו דומה לשיר שציטט דובי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמור להיות שם שיר שכל מילותיו, אם אני זוכר נכון, מתחילות באות ח'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן יש שיר כזה, אך הוא אינו דומה בדיוק לשיר שציטט דובי, השווה: חביק, חיבק חתן חולם חמוק חשוף חזה חלק חילל חליל חזון חלל חרש חילזון חובל חסר חבר חותן חולל! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי. היה ברור לי שנושא השיר יהיה שונה: אחרי הכל, העיקר אינו התוכן אלא הצורה (מגבלות מטורפות, כגון כל המילים מתחילות באות אחת). ברור שהמתרגם "תופר" את המגבלות סביב השיר הקיים (למשל, אני בספק אם השיר המקורי, בפולנית, היה על גבורה, אהבה וכו' כמו השיר על שמשון מהתרגום האנגלי. אני גם מניח שבתרגום העברי נוספה מגבלה על אורך המילים, לכל היותר 4 אותיות). אבל משום מה, זכרתי שיר בעברית שהיה מרשים מאד מבחינה זו. נו טוב, עברו בערך 15 שנה מאז שקראתי את העברית... קורה. לא שיש כאן זלזול במתרגם (בעצם מתרגמת, אם אני זוכר נכון). מדובר במשימה לא קלה. קדימה, אתגר - מי מהמשוררים בקהל מסוגל לכתוב את השיר המשמעותי ביותר כשכל המילים מתחילות באות אחת? הנה הנסיון שלי: שכחתי שהיום שבת שברתי שבועתי; שכן, שבת שומרים, שהלוא שם שבמרומים, שרירותי שכמותו, שולח שוברי שביתה שאולה. שכחתי שהיום שבת שברתי שבועתי; שגיתי: שוד, שבר! שוחחתי שיח שטות, שתיתי שיכר. שגיאה, שהרי שטן שחצן, שד-של-שחת שכזה, שוחק שבעתיים. (ותודה לירדן ניר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תרגיל פואטי-סמנטי-פוליטי בסגנון דומה מפרי עטי נשלח לדובי לפני דקות מספר. כולי תקווה שיפתח מדור שירה באייל, ואולי תוצאות מאמציי הצנועים יהיו הזרז לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיבורג קדום קיבל קונטרס קונטרה-קיברנטי - קשקוש קלוקל. קרא, קדח, קולמוס קילמס קלי קלות קינה קרועה - "קבלו קיבורג!" קמו קריאות קללות קשות קטלו קורבן קיבורג קטן אהם. טוב, זה מה יש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמשון שכב שתוי, שדוד שיערו שדדה שרמוטה שקרנית. שנאתו שבשה שכלו, שיקוץ שאל שילוב שירות-שחרור שמט שערים, שילח שנואים שאולה, שם שיכנם. שקט, שכב, שמשון. שלום. נסיון נואל לשמור על הנושא המקורי... החריזה נותרה דרישה בלתי אפשרית, לדידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב שמם הים שם שוכב דומם שום שחוט, גם שוטה שחי באגם שדגים שדדו אותם (ש+א'ב) ההיגיון נותר דרישה בלתי אפשרית, לדידי. אבל זה כרגיל.. (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע מאיפה זה יצא, אבל הנה, חטא ----- חודשיים חלפו, חרדה חובקת חוכחת חושבת חתוך חתכים חשכת חדרי חומלת חונקת חוטפי חלומות חכמי חלשים חרפתי חרישית חורצת חורקת חודרת חלקית, חבלות, חטטים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב שהשם שלך לא מתחיל ב - ו'. היה יכול להיות יותר מורכב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזמן לא קראתי פה הודעה כל כך מצחיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל חרא של שיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שכתבת (זו שבשורות הקצרות) היא דווקא כן שיר. לא בגלל השורות הקצרות, אלא הודות לשימוש המחוכם בטכניקת הרקורסיה שמכנסת אותו לכדי שירה. והראיה לכך: אחר הצהריים, בין בחישת מרק והשכבת פעוטות, חזר אלי השיר בדיוק כמו שחוזרים שירים אחרים, כולל החשק למולל אותו בפי ולרדת עד עומקו. סלח לי על כך שאני סותרת את טענתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימוש מחוכם?! אני מוכן לקבל הרבה דברים, אבל לטעון שנעשה איזשהו שימוש, ועוד מחוכם, באלמנט פואטי בתגובה ההיא - זה מוגזם. שיהיה ברור - אני כתבתי תגובה, ואז חילקתי את אחת השורות בה לשורות קצרות יותר. לא היה כאן שום אלמנט פואטי. סליחה שאני רוצה לשלוט על הטקסטים שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רקורסיה (שיר המדבר על היותו לא-שיר) עדיין נראה לי כמו שימוש מחוכם או, אם תרצה, לא סטנדרטי בשפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אינה רקורסיה; לכל היותר, התייחסות עצמית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רפלקסיבי, אני חושב, היא המילה המתאימה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון (אבל זהירות - במתמטיקה ומדעי המחשב למונח "רפלקסיבי" יש משמעות אחרת [תכונה של רלציות], ומשתמשים ב"ייחוס עצמי" לתיאור מצבים כאלה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל, איך להגיד את זה... אנחנו לא מדברים על מתמטיקה, טל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון החל בשל שימוש (שגוי) במונח המתמטי ''רקורסיה''. עזוב, לא חשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רקורסיה היא: a computer programming technique involving the use of a procedure, subroutine, function, or algorithm that calls itself in a step having a termination condition so that successive repetitions are processed up to the critical step until the condition is met at which time the rest of each repetition is processed from the last one called to the first (הגדרה 3 של המלון המקוון של מרים-וובסטר)זו היתה *בדיוק* השפעתו של השיר הזה על הקורא(ת הזו). השיר קרא לעצמו, בתוכי, כדי להראות שהוא לא שיר, בצורה שירית. אבל כדי להבהיר את כוונתי, כאשר השתמשתי במלה רקורסיה כדי לתאר שירה, התכוונתי לטכניקת כתיבה שמשתמשת במלים כדי להתייחס לעצמם עד להתכנסות לכדי משמעות. החזרה אל השיר מתוך תהייה אם אמירתו אמיתית או שקרית מדמה היטב תהליך זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שונא להיות קטנוני, אבל... כאן calls itself מופיע במובן (התכנותי) invokes itself, (דהיינו: "מריץ את עצמו מהתחלה", או אם לדקדק ממש "מבקש להיות מורץ מהתחלה") להבדיל מ-refers to itself. שיר רקורסיבי (די מטופש) יראה כך, למשל: אני מעולם לא התיימרתי להיות משורר. עם עדיין אינכם מאמינים לי אתם מתבקשים לקרוא שיר זה מהתחלה, כאן ועכשיו, ולחזור לשורה זו רק אחרי שתסיימו. אם הגעתם עד לכאן, אתם מאמינים לי. (יש להקפיד לנהל מחסנית ראויה בזמן קריאת השיר. אזהרה: אנשים קטני-אמונה לא יסיימו לקרוא שיר זה לעולם, ועלולים לחלות ב-Stackasis, מחלה נוראה המתבטאת בהודעת השגיאה Out of Stack Space.) או לחלופין: כדי להבין מהי רקורסיה יש לקרוא שיר זה מהתחלה. (זוהי גרסה "פואטית" של רשומת האינדקס המופיעה בכמה ספרים, בסגנון: Recursion ... see Recursion - שוב, הפניה-עצמית - להבדיל מאזכור, או התייחסות, עצמיים. אגב, אם השיר היה מסתיים בשורות "יש לחזור/לשורה הראשונה", אזי התוצאה היתה לולאת GOTO פשוטה, ולא רקורסיה).כמובן שכל רקורסיה כוללת, מעצם הגדרתה, התייחסות עצמית; אבל ההיפך אינו נכון. שימי לב שהשיר לא רק מתייחס לעצמו, אלא מבקש "להפעיל את עצמו" (במקרה של שיר, להקרא) מתחילתו. ה(לא-)שיר של דובי ("...לא/תהיה התגובה/הזו/שיר") מתייחס לעצמו, בדומה למשל למשפט השקרן: "משפט זה הוא שקרי". זוהי, כאמור, התייחסות עצמית (self-reference), ולא רקורסיה. השיר לא מבקש ממך לקרוא אותו שוב בשום שלב. דקדוקי עניות: את יכולה, כתוצאה מאכויות מסויימות של ה(לא-)שיר, להחליט לקרוא אותו שוב. אולם זוהי תכונה של כל שיר, של כל טקסט למעשה; ההחלטה נובעת ממך, בהשפעת השיר, ולא מהנחיה מפורשת הקיימת בשיר. ואם תאמרי: "אבל גם בשיר המכיל הנחייה מפורשת, אני יכולה להתעלם ממנה!", הרי שזוהי "קפיצה אל מחוץ למערכת"; אנו פשוט מגיעים לנקודה בה המיפוי בין שיר לבין תוכנית ממצא את עצמו, משום שהמוח הקורא את השיר (להבדיל מהמעבד המריץ את התוכנית) לא מחוייב להתייחס להוראות המופיעות בו. אגב, ההגדרה המילונית שהבאת למונח "רקורסיה" שגויה, משום שניתן בהחלט לתכנת רקורסיה ללא תנאי עצירה (termination condition). כלומר, ניתן ליצור לולאה אינסופית בעזרת רקורסיה. ברוב שפות התכנות התוצאה תהיה "נפילה" של התוכנית בשל סופיותה של המחסנית, אך רקורסיות מסויימות ("רקורסיות זנב"), בשפות מסויימות (למשל Lisp או ML) יכולות להוביל ללולאה אינסופית שתמשיך (תאורטית) לעד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את שירך הרקורסיבי ואת הבהרותיך הנלוות והבנתי כל מילה שכתבת מא' ועד ת' אך אין זה בזכותי כי אם בזכות הסבריך הצלולים אתה מורה מצוין אשרי תלמידיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר זה מעניין לציין את The Story of Mel, "אגדת עם" של מתכנתים. הטקסט המקורי פורסם כהודעה בקבוצת-דיון, אולם לאחר שנשלח ממקום למקום פעמים רבות, שורות "נשברו" במקומות שונים ומשונים. כיום, מתייחסים לטקסט - רק בשל שבירות השורה המשונות - כאל "שירה מודרנית". למעשה, המחבר עצמו (Ed Nather) מעדיף את גרסת ה"שירה". הסיפור המלא נמצא בכתובת (אגב, מי שמכיר אותו מזה שנים יתעניין אולי בשני עדכונים מהשנתיים האחרונות, המופיעים בתחתית העמוד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש כמובן גם את זה (מתוך Obfuscated C Contest מלפני כמה שנים): char*lie; אוף, כל העימוד הלך לאיבוד. מילא. למי שלא מכיר, מדובר בתוכנית C חוקית (פחות או יותר) שניתן לקרוא את כולה כמו שיר אהבה בין Charlie המאוהב לבין Charlotte שמאחלת לו שילך כבר לעזאזל ויעזוב אותה בשקט. את הבית הראשון יש לקרוא כך:double time, me= !0XFACE, not; int rested, get, out; main(ly, die) char ly, **die ;{ signed char lotte, dear; (char)lotte--; for(get= !me;; not){ 1 - out & out ;lie;{ char lotte, my= dear, **let= !!me *!not+ ++die; (char*)(lie= "The gloves are OFF this time, I detest you, snot\\\\n\\\\0sed GEEK!"); do {not= *lie++ & 0xF00L* !me; #define love (char*)lie - love 1 *!(not= atoi(let [get -me? (char)lotte- (char)lotte: my- *love - 'I' - *love - 'U' - 'I' - (long) - 4 - 'U' ])- !! (time =out= 'a'));} while( my - dear && 'I'-1l -get- 'a'); break;}} (char)*lie++; (char)*lie++, (char)*lie++; hell:0, (char)*lie; get *out* (short)ly -0-'R'- get- 'a'^rested; do {auto*eroticism, that; puts(*( out - 'c' -('P'-'S') +die+ -2 ));}while(!"you're at it"); for (*((char*)&lotte)^= (char)lotte; (love ly) [(char)++lotte+ !!0xBABE];){ if ('I' -lie[ 2 +(char)lotte]){ 'I'-1l ***die; } else{ if ('I' * get *out* ('I'-1l **die[ 2 ])) *((char*)&lotte) -= '4' - ('I'-1l); not; for(get=! get; !out; (char)*lie & 0xD0- !not) return!! (char)lotte;} (char)lotte; do{ not* putchar(lie [out *!not* !!me +(char)lotte]); not; for(;!'a';);}while( love (char*)lie);{ register this; switch( (char)lie [(char)lotte] -1 *!out) { char*les, get= 0xFF, my; case' ': *((char*)&lotte) += 15; !not +(char)*lie*'s'; this +1+ not; default: 0xF +(char*)lie;}}} get - !out; if (not--) goto hell; exit( (char)lotte);} charlie, אם מפעילים את התוכנית, היא מדמה את מבחן האהבה הידוע המתבצע באמצעות תלישת עלים מפרח (אוהבת, לא אוהבת, וכו') כאשר מספר עלי הכותרת של הפרח מועבר כפרמטר.
doubletime me, OXFACE! not interested, get out mainly die, charly, *die* signed charlotte |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועל יצירת אומנות מדהימה זו איני יכול אלא לענות בציטוט מתוך The Story of Mel: I have often felt that programming is an art form,
whose real value can only be appreciated by another versed in the same arcane art; there are lovely gems and brilliant coups hidden from human view and admiration, sometimes forever, by the very nature of the process. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתהייתך, אכן ''לוטות''. ויש לכתוב ''פרוזאיקון'', או, כמובן, ''סופר'', ולא ''פרוזאיסט''. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |