בתשובה לאשר לבשן, 10/01/02 12:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עלי להצהיר שרוב הטעויות שנפלו במהלך ניקוד השיר הזה, כמו גם שאר השירים בדג? (וטעויות אלו קורות מדי פעם) הן פרי העתקת הניקוד מן הדף אל המחשב, ועל כך יש לבוא בטענות אל מעתיקי הניקוד, לא אל המנקד. תומר ליכטש | מערכת הדג? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא קצת מגוחך, המצב הזה של העברית? חישבו עד כמה מופרך הוא הרעיון שכדי לדעת לכתוב נכון את השפה צריך להיות לא סתם בקיא, אלא ממש מומחה לעניין... לא הגיע הזמן לפשט את כל העסק, לצמצם את מספר סימני הניקוד (פתח-סגול-שווא-חולם-שורוק-חיריק)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם פשטות היא המטרה, אפשר לעבור כבר מחר לאספרנטו. היופי הוא בסיבוכיות. הרעיון שבכדי לדעת לכתוב נכון צריך להיות מומחה הוא אכן מופרך, אך עם זאת קסום וייחודי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז למה לא לסבך את השפה עוד יותר אם ככל שהיא יותר מסובכת היא יותר קסומה? לצערי זה נראה לי כמו דביקות נוסטלגית וחסרת מטרה בשפה. לעבור לאספרנטו זה מן הסתם לא פתרון, משום שזה רק יסבך יותר את כל האוכלוסיה, אבל להשמיט חלקי ניקוד שנהגים באופן זהה כן יכול לעבוד, ו 90% מהאנשים אפילו לא יצטרכו להתרגל לזה מחדש מהסיבה הפשוטה שהם מעולם לא ידעו את הצורה התקינה. בכל מקרה, כל מה שאני כותב פה הם רעיונות שאולי נראים לי תיאורטית מצויינים, אבל אני מספיק ריאלי בכדי לדעת שהם לא יתבצעו ב -20-30 שנים הקרובות, ולו רק בגלל המשקל של הניקוד בכתבי הקודש (מה שיקים ציבור ענק של מתנגדים על מי שינסה לשנות את שיטת הניקוד :)). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לסבך עוד יותר, רק לשמר את היופי הקיים. ואם אתה קורא לזה "דביקות (דבקות?) נוסטלגית וחסרת מטרה בשפה", תצטרך להגדיר מהי אותה מטרה, לפני שאתה מציע שינוי. אגב, ההתנגדות שלי לפישוט הניקוד העברי היא לאו דווקא עקרונית, אלא אישית - אני יכול לומר שיצרום לי מאוד ויזואלית לראות מילה מנוקדת בקמץ במקום חטף-פתח, למשל. מה שקוראים "זה יפריע לי בעיניים". וכן, יש בי גם אהבה לסימנים השמיים האלה, שרק לפעמים אני זוכר מדוע הם שם, אבל אני יודע שיש להם סיבה טובה להיות שם. הם לא דורשים ממני התאמצות בחיי היומיום (לא מדברים פה על כללי הכתיב הבלתי מנוקד, אלא על פישוט הניקוד הקיים). נהפוך הוא, הם גורמים לי עונג בזמן הקריאה, תורמים לה ערך מוסף (שנובע מהבנה של העברית כשפה שמית, גרונית, מרובעת אותיות, כל הנטל ההיסטורי המבורך הזה). ולכן אין כל סיבה שאוותר עליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הניקוד המסובך בעברית הוא חסר תכלית, אני לא יכול להגדיר מה המטרה שלו, משום שלטעמי אין לו מטרה, מה שאני כן יכול לעשות זה להגדיר את המטרה של לשנות את הניקוד,והיא: לפשט את השפה. הדבקות שלך בניקוד הקיים, על פי איך שאתה מציג אותה, נובעת מנוסטלגיה, היא מזכירה לי המון משפטים בוויכוחים שבנויים בתבנית הבאה : "אני אעשה את זה בדרך הזו כי ככה לימדו אותי ולא כי זה הגיוני". כל מי שיאמר לי שהוא אוהב את הניקוד, ושכיף לו לנקד ולקרוא כתב עם ניקוד נכון, אני לא אוכל להתווכח איתו, כי עם רגשות אי אפשר להתווכח, אבל אני עדיין חושב שבמישור ההגיוני נטו אני אנצח אותו אם אומר הדקדוק בעברית הוא מסובך ללא תכלית, וששינויו יועיל לשפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאותם 90% שבכל מקרה לא יצטרכו להתרגל מחדש - בכל מקרה לא ממש אכפת מניקוד. הם לא משתמשים בו. תלמידי תיכון הלומדים דקדוק נדרשים ללמוד מחדש איך קוראים עם ניקוד כי הם לא צריכים אותו כדי לקרוא את המילה. מכאן: אלה שעבורם יש לשנות את הניקוד - בכל מקרה לא שמים עליו. אלה שרוצים שהניקוד יישאר כפי שהוא - בכל מקרה יודעים כיצד לנקד וכיצד יש לקרוא ניקוד, פחות או יותר. לגבי הניקוד בכתבי הקודש: סתם כהערה, הניקוד בכתבי הקודש אינו חלק מן הטקסט הקדוש: הוא התווסף לאחר מכן במאות השביעית והשמינית בערך. לכן בספרי תורה אין ניקוד וגם לא חלוקה לפרקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בעצמי הייתי צריך לנקד כמה פעמים בימי חיי מחוץ למסגרת הבית ספרית, ובאותם רגעים מאד רציתי שזה יהיה יותר פשוט. בקשר לכתבי הקודש: אני לא יכול לאמר שאתה טועה, כי אני לא מכיר את הנקודה, אבל לדעתי עדיין יהיה קשה לשנות את הדקדוק בספרי הקודש בלי לעורר מלחמת עולם עם הדתיים... ללא שום קשר לרקע ההיסטורי שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לנקד. אז מה? אז בשביל כמה פעמים שאתה הצטרכת או אחרים הצטרכו נשנה את כל השיטה? וכיצד יקרא הדור החדש ספרים ישנים ומנוקדים? נתחיל להוציא מחדש כל ספר שנוקד אי פעם? בכל מקרה, מי שצריך ניקוד יודע אותו ומי שלא לא. ישנם מתי מעט שעוסקים בניקוד בחייהם והם יודעים את העניין ודי בכך. דרך אגב, אם כבר מדברים, דווקא האקדמיה כן עוסקת בפישוט הניקוד. כמובן לא במידה שאתם מצפים לה אבל בהחלט עוסקת בכך. אני וחבריי שעוסקים בלשון דווקא מתרעמים על כך, על שהיא נוטלת לעצמה את הזכות לשנות ניקוד הסטורי אבל זה מתקיים. דוגמאות: שם הפעולה בגזרת הכפולים איבד את הדגש שלו וכעת נוטה על דרך ע"ו: ב"הגנה" כבר אין דגש בנ' וכן ב"הסבה". הסיבה לכך היא שאין הדגש נשמע בהגייה ולכן אין טעם להתעקש עליו. המקום היחיד שהוא כן נשמע זה ב"הסבה" והחליטו לוותר עליו שם ברוב חוצפתם ואיוולותם. הדגש מקומו שם מסיבות הסטוריות ולכן אני בפרינציפ אשתמש בו. במילה "תקין" הושם דגש ב-ק' כדי להשוותו לעוד מילים במשקל קטיל: כביר, אציל, סכין. ביחיד אין הדבר נשמע אולם ברבים או בנקבה כן: שפה תקינה (TAKINA) ולא (TKINA). שוב חוק דבילי שאין לאקדמיה שום סמכות להחילו אולם הוא אמור להקל על סיווג המילה למשקלה. ישנם עוד ועוד תיקונים, רובם נוגעים להגייה ולא לניקוד נטו במקום שאינו נשמע אבל בהחלט יש מאמץ של האקדמיה להתאים את השפה למשתמש, או ליתר דיוק להתיר רישמית את מה שהמשתמש כבר עשה. האקדמיה ללשון העברית נתפסת בטעות כגוף ארכאי ומרושע שבא להקשות אך למען האמת יושבים שם אנשים ליברלים מאוד. יותר מדי ליברלים לטעמי ולטעמם של רבים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במילה תקין שמו דגש? הם השתגעו? וממתי יש דגש במילה "אציל (השם, לא הפועל)? אולי אתה רוצה שנשנה את האזכורים של המילה "אציל" בתנ"ך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אציל כבן מלכות אין דגש רק באציל חלק מן הזרוע (פעם ראשונה אני שומע את המילה הזו). מצטער, טעות שלי. בתקין הוסיפו דגש, תראה באבן שושן הישן שאין דגש. ההוספה באה כנראה להשוות את תקין עם צורות דומות לו במשקל קטיל, מה שנקרא תכונות כוח, פחות או יותר. לא ממש יודע למה. אבל אני דבק בכוונה במתכונת הישנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא צריך להסתכל באבן שושן - אני יודע שאין דגש במילה תקין. רק תהיתי לגבי המתעיבים ששינו את המילה. האם יש לך הפניה להחלטה אומללה זו? אשר ל"אציל" - מענין, תמיד חשבתי ש"אצילי ידים" הם קישוטים לידים (למרות שהכרתי את הפסוק ביחזקאל, משום מה לא הבנתי אותו נכון). בעקבות הערתך בדקתי ואכן פירוש "אציל" בדגש הוא מרפק או בית שחי, ולא "קישוט". דווקא מהערתי הקודמת ("לשנות את התנ"ך") ברצוני להסתייג: כפי שציינתי קודם, ייתכנו מקרים בהם ישונה ניקוד ברובד לשוני חדש אך יישמר הניקוד ברובד לשוני ישן. כך בדוגמה שנתתי על התימנים: מאחר שהסגול היה מנוון (נשמע בדיוק כמו פתח, ולפיכך לא היה בו צורך, ממש כאיבר מנוון), נעלם הסגול מהניקוד התימני למשנה, ובמקומו השתמשו בפתח (המילה "גשם", לדוגמה, תנוקד בשני פתחים). על אף הניוון, נשמר הסגול בניקוד התנ"ך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא כזה סיבוך לברר. במפתח של זכרונות האקדמיה מן הסתם | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובאתר האקדמיה ראיתי שערורה: מהמילה "בלון" נטלו את הפתח והדגש ושמו קמץ תחתיהם. גועל נפש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נראה לי סביר לגמרי. בלון מקורה בלעז ולא מן השורש ב-ל-ל. הדגש פשוט שומר על התנועה של ה-ב לבל תיחטף בנטייה. כנראה שהחליטו להפוך את זה לקמץ משתמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, זה מה שהחליטו. אבל למה? מה רע בניקוד המקובל, שגרם לוועדה חשק עז לשנותו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תוהה אם אני היחיד שאין לו מושג על מה אתם מדברים. כלומר, אני מבין כל מילה בנפרד, זה פשוט החיבור ביניהם שלא עושה לי היגיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דגש שאין בו צורך הוא סתם נטל מיותר, ובפרט כשהוא עלול להטעות ולגרום לאנשים לחשוב שהוא מעיד משהו על שורש המילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, מדוע אין האקדמיה מבטלת את הדגשים בבניינים הכבדים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבניינים הכבדים, אם ע' הפועל היא ב, כ או פ, יהיה שינוי בהגיה אם יבוטל הדגש (ואנשים יצטרכו להגיד "כיכב" עם הכ' השניה רפה (-:). אם היא גרונית, יש תשלום דגש - וכאן אמנם הדגש רלוונטי לכאורה רק לצורך הסבר היסטורי של התופעה, אבל יש בכל זאת איזו שלמות אסתטית בזה שהוא עדיין שם בלא-גרוניות. ב"בלון" אין הבדל בהגיה, ואם אני מבין נכון, גם אין קשרים ענפים עם מילים אחרות שבהן יש הבדל. מה שאומר גם שכדבריך, אין שום סיבה לשנות. דווקא נחמד שיש מילה אחת פריקית, שיש בה דגש ללא שום סיבה הגיונית... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משתדל להדגיש דגשים ומקפיד לרפות רפים. שינוי ניקוד משמעותו שינוי בהגיה, גם אם זו סתם למ''ד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח אם מישהו יוכל לעזור לי בבעיה קטנה בה נתקלתי בנושא הדגשים. כיצד ניתן להסביר איך יש (אם בכלל) לבטא דגשים באותיות ג', ד' ו-ה'? כיצד ניתן להסביר את המקור ההיסטורי לדגשים אלו, וגם מדוע היום לא חשים בהם כמעט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קיים דגש באות ה'. כנראה התבלבלת עם מפיק שמופיע לעיתים בה' בסוף מילה (לאן לבשן נעלם?) באותיות ג', ד' ו-ת' הדגש הקל אבד עם הזמן, ולא יודעים כיום איך היה מבוטא בדיוק - נותר לנו באותיות ב', פ' וכ' (לגבי כ' אני לא בטוח שזה בוטא כמו ק'). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עניין למאמר ארוך. אציין בקיצור את המצב היום בקשר לאותיות אלו. ת' דגושה מבוטאת בפי כל העדות באופן שווה. ת' רפויה מבוטאת "ס" בפי אשכנזים, ובפי כל התימנים וחלק מהספרדים היא מבוטאת כמו "th" במילה "think". ד' דגושה מבוטאת בפי כל העדות באופן שווה. ד' רפויה מבוטאת כמו "th" במילה "this" בפי כל התימנים וחלק מהספרדים. רוב העדות מבטאות ג' דגושה כמו בלשון ימינו. ישנם תימנים, בעיקר מאזור צנעא, שמבטאים ג' דגושה כמו j. כל התימנים וחלק מהספרדים מבטאים ג' רפויה כאות גרונית במידת מה (בטא ר' במורד גרונך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר הזכרת את הק': ק' מבוטאת בפי חלק גדול מהספרדים וחלק מהתימנים באופן עמוק הדומה להגיה הערבית. חלק מהתימנים, בעיקר מאזור צנעא, מבטא ק' כמו שאנו מבטאים ג' (כמו שהזכרתי קודם, את הג' הם מבטאים "j"). ה' עם מפיק מבטאים כמו ה' עיצורית רגילה. פשוט משמיעים אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל דאגה, יש (מתוך זהירות, אומר: לפחות) 5 פריקיות כאלה, מלבד בלון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן אבל אז נהפך הקמץ ב-ב' לקמץ משתמר ומצטרף לרשימת היוצאים מן הכלל. והוא עוד יוצא מן הכלל מיוחד כי מילים במשקלו נחטפות, למשל צבעים. אולי דווקא היה עדיף עם הדגש מבחינה זו. ימים יגידו. נראה אם אנשים יחטפו את הקמת או לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה המצב בערבית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אני לא יודע ערבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר סמסטר אחד של לימודי ערבית ספרותית, אני כבר אמור לדעת מה שיש לדעת על הניקוד שם. כמובן, תופעות דקדוקיות שאני לא יודע עדיין - סיומות של פעלים, וכאלה - יתבטאו בניקוד של מילים, וישפיעו על הניקוד שלהן. אבל אני כבר אמור להיות במצב ש"ראיתי הכל". והמצב פשוט לעין ערוך מבעברית, ודומה להצעתו של דובי. רשמית יש בערבית ספרותית שלוש תנועות - A, I, U - וכל אחת מהן יכולה להיות ארוכה או קצרה. יש סימן ניקוד אחד בלבד לכל אחת מהן, סימן לאפס תנועה (שווא), וסימן לדגש מכפיל. עכשיו באים כל מיני סיבוכים: * אחרי סימן הניקוד יכולה לבוא אם קריאה (מקבילה לא', י', ו', ומשהו שמקביל לסיומת ה' למילים בנקבה) לציון תנועה ארוכה. יש כמה סיומות פעלים שבהן אחרי ו' כמאריכת תנועת U תבוא גם א' (כמו בעברית "הוא"). * כשהמילה נגמרת בעיצור, אז כמו בעברית לעתים יש שווא ולעתים אין. * ב-א' עיצורית, פרט לסימן הניקוד יש עוד סימן (המזה), שריד לאות היסטורית. עד כאן זה פשוט, הבעיה היא שהסימן הזה יכול לבוא ללא א' תחתיו (כאילו אות נפרדת), או מעל האותיות ו' או י' (בגרסה מנוונת). * הגרסה המנוונת של י' משמשת במילים מסויימות להארכת A, במקום א'. * בכמה מילים המתחילות ב-א', ה-א' עלולה להיות נחה כשאינה בתחילת משפט, ואז יש סימן מיוחד עליה (וסלה). בולטת בכך המילה "אל" - תווית היידוע (כמו ה' הידיעה בעברית). * ב"אל הידיעה", לפני מילים מסויימות גם ה-ל' אינה נשמעת. עדיין כותבים אותה, ללא שווא. * א' עיצורית עם תנועת A ארוכה, או עם A קצרה ואחריה א' שוואית, או צמד של א' עיצורית עם תנועת A, יסומנו כולן ב-א' אחת עם סימן אחר מעליה (מדה). ובטח שכחתי עוד כמה. לסיכום: אם אני אשמע משפט בערבית שנהגה היטב, ואם אני אדע נכון לחלק אותו למילים, אז אני לא אתבייש לנסות לכתוב אותו (כולל ניקוד): אני מועד לעשות מספר שגיאות, אבל כנראה שאחוזי הקליעה שלי (כתלמיד ערבית) יהיו טובים מאוד. מכל מקום, הבעיה שממנה התחיל הדיון לא קיימת בערבית, אני מניח. בערבית, כמו בעברית, העיתונים והספרים נכתבים ללא ניקוד. ובשונה מעברית, לערבי משכיל ממוצע (לאו דווקא משכיל מאוד, בוודאי ללא צורך בלימוד דקדוק) לא תהיה כל בעיה (אני מניח) לנקד טקסט ללא שגיאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסקה האחרונה שלך היא התשובה שביקשתי, למעשה (וחשבתי שאקבל מניתאי ארטנשטיין, למען האמת :-). מדבריך אני נוטה להבין שההבדל הוא בין השפות ולא בין השכלותיהם הטיפוסיות של דובריהן-כותביהן. האם אתה חושב שזה נובע מכך שהמבטאים העבריים בני-זמננו הם מנוונים? (רמז נוסף לכך אני רואה בתיבה "שנהגה היטב" בדבריך. תלמיד עברית שישמע מילה בעברית שנהגית היטב יוכל לכתוב אותה מבלי לטעות בין ח' לכ' רפה ובין ה', א' וע', אולם סיכוייו לשמוע הגיה כזו הולכים ופוחתים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול רק לחדד את שאלותיך ולהוסיף עליהן. מקובל, אכן, שהמבטאים העבריים המודרניים הם מנוונים. הבדל אחר מערבית הוא שבערבית ההפרדה בין השפה הספרותית למדוברת היא חדה. משהו שאיני יודע הוא עד כמה מושפעת ההגיה של טקסט ערבי-ספרותי מהמבטא של ההוגה. מצד אחד, יש להניח שהם לומדים להגות ערבית ספרותית בצורה סטנדרטית למדי, מקריינים ומורים. מצד שני, בהגיה המצרית, למשל, העיצור J (כמו ג'יימס) נהגה G (כמו 'גדול', ומכאן גמאל עבדול נאצר), והעיצור המקביל ל-ק' (גרוני, להבדיל מ-כ' שנהגה כמו כ' ו-ק' אצלנו) נהגה כמו א'. אין לי מושג האם מרבית המצרים מסוגלים בכלל להגות J ו-ק', שהרי ספק עד כמה הם רכשו את העיצורים הללו בגיל המכריע. במקרה של J-G אין בעיה, שהרי בכל מקרה אי אפשר לבלבל אותו עם עיצור אחר. במקרה של ק', יש בעייה1. לא יודע מה קורה בפועל. ניתאי? 1עושה לי את המוות בנסותי לעקוב אחרי דף המילים כשאום כולתום או עבדל ווהאב שרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לטעמי ,אחד החסרים העקריים בעברית היא אותיות גדולות ,כך שאפשר בריפרוף מהיר במאמר ארוך למצוא היכן כתוב Yarden | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הבעיה היא שהמבטא העברי של ימינו מנוון. בבואנו לנסות ולמצוא מהו המבטא ה"נכון" והקרוב ביותר למבטא המקורי, נקודת ההנחה צריכה להיות שלשני סימונים שונים היו במקור משמעויות שונות. זאת אומרת, שהיה הבדל בין מבטא הקמץ והפתח ובין מבטא הסגול והצירה, אך לא היה הבדל בין מבטא הקמץ והקמץ הקטן (שכן סימונם זהה). המבטא התימני מקיים כמעט במלואו דרישה זו. הקמץ, הפתח, הצירה, החולם - כולם נשמעים שונים זה מזה. הסגול נשמע זהה לפתח - ואכן, בניקוד התימני ללשון חכמים לא קיים כלל ניקוד הסגול; במקומו מופיע פתח (הסגול מכונה, גם בפי מדקדקי ספרד, בשם "פתח קטן"). גם בין האותיות הכלל ניתן ליישום: יש הבדל בין מבטא אותיות דגושות ורפות, בין כ"ף לקו"ף, בין טי"ת לת"ו, בין בי"ת לו"ו, והדברים ידועים. התוצאה של השמירה על המבטא הינה שנער תימני ממוצע מסוגל לנקד כל טקסט במידת הצלחה גבוהה מאוד (כפי שציין כבר אסף שרעבי). גם אלו הפחות בקיאים מסוגלים לנקד טקסט ע"י הצלבה בין המבטא התימני למבטא הספרדי. אלו הבקיאים יותר, ביניהם אחד ממכרי, מסגלים לעצמם שליטה מלאה כך ששגיאת ניקוד צורמת לעיניהם ממש כשגיאת כתיב (ויעיד על כך כל מי שביקר בבית כנסת תימני: הטעות הקטנה ביותר במבטא, ולו תהי זו הנחת שווא נע, תגרור נהמות תיקון מכל המתפללים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המבטא הישראלי אינו מנוון אלא פשוט נמצא במצב שאינו דומה למה שהיה במקורו. זה עוד לא עושה אותו מנוון או פחות טוב. בכל השפות ישנה התקדמות והשתנות לאורך השנים, זה עוד לא אומר שזה רע. ואם כבר מדברים, גם מי שכן מדבר בדיוק לפי הניקוד אינו בהכרח תואם את מה שהיה במקור. קודם כל כי אין לנו מושג באמת איך דיברו במקור ואלו הן רק השערות, שנית כי המקרא נוקד זמן רב לאחר שעברה תקופתו ולכן הדבר מעשה על פי מסורות הגייה ולא על פי אנשים שהגייה זו היא שפת אימם ושלישית כי כל הפונטיקה של השפה השתנתה: דגש באות היה פעם הרבה יותר "דגוש" מאשר הוא היום וכן לגבי עיצורים אחרים. זו גם הסיבה לכך שהיום יש חוקים שחובה ללמוד אותם כמו איבוד הדגש הקל כשכבר לא בראש מילה. במקור פשוט לא היה אפשר אחרת. כל הפונטיקה השתנתה. חוץ מזה, מי אמר שההגיה המקורית היא הנכונה? ההגייה המקורית היא ההגייה המקורית. לא יותר מזה. אולי גם נעבור להשתמש בתחביר המקראי? ואולי במקום סימני פיסוק נשתמש בטעמי המקרא? מי אמר שמה שהיה במקור הוא ה"נכון"? שפה היא דבר חי ומתפתח ומה ש"נכון" הוא מה שנמצא בשימוש, פחות או יותר. אי אפשר לדרוש מן הדובר העברי לשמור על גרוניות ונחציות כאשר הוא שומע אנגלית כל היום כל היום שאין בה חצי אותו גרונית. חוץ ממבטא גרוע בכל שפה זרה לא יצא לו מזה כלום. לדרוש מדובר עברית לשמור על שווא נע זה כמו לדרוש מאנגלי להגות את הK בראש המילה KNIFEאו את הT בLISTEN . השפה השתנתה. חוץ מזה, גם העברית התפתחה משפה אחרת: אז אולי גם עברית היא שגויה ועלינו לחזור לכנענית עתיקה או בכלל לפרוטושמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מנוון'' הוא מושג מדויק. פירושו שהבדלים טושטשו ובין סימוני הגיה שונים אין עוד הבדל. כמובן שאי אפשר לדעת איך ביטאו את הסימונים בעבר, אבל יש יסוד סביר להניח שסימונים שונים מסמלים אופני הגיה שונים. כאשר הם מאבדים את משמעותם, הדרישה לשנותם היא הגיונית מאוד, ולפיכך אין לך מה לתמוה על אלו שמאסו בניקוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נבטל את ההבדלים בין א ע ה ונוריד את האותיות הנחות מסופי המילים, נאחד ח ו-כ ו-ט ו-ת ובכלל יהיה נחמד וקליל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, סביר שזה מה שיקרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עשתה לך ה-ה'? אמנם יש מגזרים מסוימים שכבר ויתרו לגמרי על הגייתה, אבל הרבה מאוד אנשים עוד מתעקשים להגות אותה בכל מופע. זה לא כמו ט' ו-ת' שאף אחד לא יודע מה אמור בכלל להיות ההבדל ביניהם. לגבי כ' ו-ח', כל עוד יש הבדל בין כ' דגושה ללא דגושה, אי אפשר לאחד את האותיות. לא שאני בעד לאחת ט' ו-ת'. אני חושב שזה יהיה פשוט לא נוח למרבית כותבי העברית, ובאמת יצריך שינוי של כל הטקסטים העבריים שנדפסו עד כה. זאת לעומת הניקוד, שמצריך כמעט אפס שינוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לומדת עכשיו צרפתית, ולפעמים מתחשק לי שהצרפתים היו עושים את זה- חצי מהאותיות שהם כותבים הם לא מבטאים. כששאלתי, ענו לי שפעם היו אכן הבדלים במבטא (וכיום יש מחקר ענף על זה, לעיתים בעזרת פירוש רש''י, שנהג לכתוב מילים צרפתיות בנות זמנו בתעתיק עברי, ובכך השאיר רמז על מבטאן) אך כיום, הרבה מההבדלים נשארו בכתב בלבד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |