שיר מקסים. 120294
נהניתי לקרוא.
מה שהיא אמרה 120296
השיר ריגש אותי מאוד. התנצלותי שאין לי משהו עמוק יותר לכתוב (אבל תיכף בטח תבוא ברקת).
מה שהיא אמרה 120297
אף פעם לא הבנתי למה צריך להתעמק כל-כך בשירים. אפשר פשוט לקרוא אותם, ולהרגיש. למה להוציא מהם את המיץ? (אבל שתבוא ברקת, וגם אסתי, ואור).
מה שהיא אמרה 120304
את יכולה בבקשה לכתוב את זה בפתיל הזה: תגובה 120285 ?
מה שהיא אמרה 120307
מה הקשר לתגובה הנ"ל...? עדי (ואני) מביעה הערכה לשיר, וכמו-כן (וכאן אני לא מצטרף) חוסר הערכה לנתחנות – כלומר תגובה עניינית, בעוד שאלינה מביעה הערכה לביטוי מלא באייל של, אה, נהמות-לב, וחוסר הערכה להומור האיילי, כלומר מטא-תגובה.
מה שהיא אמרה 120311
"אף פעם לא הבנתי למה צריך להתעמק כל-כך בשירים. אפשר פשוט לקרוא אותם, ולהרגיש." קשור מאוד לשלילה של התגובות בפתיל שמתחיל בתגובה 119965.

קראנו והגבנו. מה שאלינה עושה זה טענה לבעלות על האופן שבו יש להנות מהשיר. נהניתי לקרוא את השיר. הייתי שמח לקרוא ניתוח יותר מעמיק של השיר שהיה חושף בפני דברים שלא ראיתי בו קודם. ואיך כל זה קשור לתגובות שלינקקתי אליהן הוא עניין שנבצר מהבנתי.

ולאלו שלא ירדו לסוף דעתם של השוטים בפתיל ההוא:
מה שהיא אמרה 120323
לא מסכים, זה לא קשור. התגובות שקישרת אליהן לא מנסות לנתח את השיר, הן סתם ממחזרות בדיחות של פייתון. אלינה לא אמרה דבר בעד או נגד "התעמקות", היא יצאה נגד חוסר רגישות בעיניה, כמדומני, בין אם זה אמיתי או נובע מצדקנות יתר. לכן, הבחן: פתיל אחד בעד ונגד התעמקות יתר בשירים (נושא הנמצא בלב הקונסנסוס האיילי, אא"ט), ופתיל שני בעד ונגד הרצת דחקות על מכאובי נפשו של משורר. הבדל עקרוני נוסף הוא שאלינה היא (עוד לא) מגיבה קבועה באייל ולכן אפשר לרדת עליה חופשי.
מה שהיא אמרה 120386
לא טענתי בשום מקום שהתגובות שקישרתי אליהן מנסות לנתח את השיר. להיפך, הן לא, הן תגובה ספונטנית‏1 לשיר, ואני לא רואה סיבה לשלול את זה (או במילים אחרות אני מפרש את זה כצדקנות יתר).

בקשר להרצת דחקות על מכאובי נפשו של משורר. יש לי הרבה מה לכתוב בנקודה הזאת. אין לי כוח לכתוב את זה. נסתפק בלהזכיר שיותר מאומן אחד יצא כנגד החיבור המיידי בין היצירה לבין היוצר עצמו. לא רוצה תגובות כאלו למה שכתבת ? או שלא תקרא אותן, או שתכתוב למגירה.

--
1 טוב אז הן התחילו מתגובה ספונטנית לשיר. באופן עקיף זה הופך אותן לתגובה ספונטנית לשיר לא ?
מה שהיא אמרה 120391
אין לי שום כוונה לתמוך באלינה בנקודה הזו, ואין לי דבר נגד התגובות הפייתוניות בפתיל הנ"ל, פרט אולי לאופטופיקיות שלהן (וכאן הרי גם אני לא חף מפשע, בלשון במעטה). אי-ההסכמה בינינו היא טקסונומית ולא יותר, ואם לא הייתי כזה ניטפיקר הייתי מנסה לסגור את הפתיל הזה מחוסר עניין לציבור כבר לפני שלוש תגובות. אני פשוט לא רואה כל קשר בין המטא-דיון שפתחה אלינה לבין הבעת ההערכה הפשוטה, הלחלוטין-לא-מטא והמאוד-אונ-טופיקית של עדי (יש איזו קידומת עברית מקבילה לאונ- ואופ-?), ולכן התנגדתי להצעתך להעביר את אותה הבעת הערכה לפתיל של אלינה – אין ביניהם כל קשר.
מה שהיא אמרה 120392
אה, ביקורת על התעמקות יתר, לא הבעת הערכה פשוטה. תגובה לא נכונה, טל''ח. אני עדיין טוען לצדקתי, אלה שני מטא-דיונים שונים לחלוטין.
אולי יש פסיכולוג בין הנוסעים? 120439
משהו קטן, למרות שהעולם ממשיך הלאה והנושא כנראה כבר איבד כאן את הרייטינג:

היציאה כנגד החיבור בין היצירה לבין היוצר עצמו - זה מאפיין סופרים. בעיקר סופרים. משוררים - בד"כ לא. משוררים דוקא חוזרים ומצהירים, בשירים ומחוצה להם, כי את עצמם הם כותבים, את חייהם ואת חדרי ליבם.

לא זוכרת עכשיו ומתעצלת לחפש, אולי היתה זאת יונה וולך שאמרה/כתבה משהו על המשורר ה"מתפחם על חוט החשמל של יצירתו".

ומה לך יותר מצוטט, מובא כמוטו, מולחן, מושר - "רק על עצמי לספר ידעתי..."

אז למה היא התכוונה שם, בעצם? ש"עצמי", זאת לא רחל בלובשטיין אלא פלונית, הגברת צילה רבינוביץ'?
אולי יש פסיכולוג בין הנוסעים? 120739
כותבת מיה סלע (http://stage.co.il/Stories/81575):

"מיה סלע חושבת שזה פאתטי שאדם כותב על עצמו בגוף שלישי,
מיה סלע גם תחזור ותשנן לעצמה ולקהל הקוראים הנפלא והנאמן שלה
את המנטרה הפחדנית והנפוצה ש
החיים זה לא ספרות והספרות זה לא חיים".
אולי יש פסיכולוג בין הנוסעים? 124329
למה לבזבז זמן על מיקרים אבודים? (-;

אני שואל ברצינות - מה עניין שמיטה להר-סיני (בלי קשר לזה שמשה הכה בסלע נמרצות, וזה הצליח לו...) ??
מה שהיא אמרה 120389
ואגב רגשות, זה עניין מהותי בשבילי למחזר בדיחות של פייתון. ביקורת על זה היא פגיעה עמוקה ברגשות שלי !

--
אבירי, שמתחיל לקלוט את הטריק הזה עם הרגשות.
מה שהיא אמרה 120394
אתה לא מרתיע אותי. כבר זכיתי להיות מנודה חברתית בעבר כשטענתי בפומבי שמונטי פייתון זה לא כזה איי-איי-איי. אבל אני מוכן לההרג (לתפארת המליצה בלבד) על זכותך למחזר בדיחות קרש תפלות אלה ככל שתאבה נפשך וגו'.
מונטי פייתון זה נחמד, סבנטיז כזה 120515
אבל באמת לא מצדיקים את ההתעלפויות.

איתך במאבקך, תביא בורקסים.
חדוות הניתוח 120338
אחת הבעיות העיקריות של האינטרנט היא שהיא מייצרת "רובצי-מסך" שכל עיקרם הוא להתעדכן במידע חדש, יהיה זה סיפור, שיר, מידע חדשותי, ונעלם מהם, באופן מהותי, הצורך לנתח, להתעמק. שיר? התרגשתי. יופי. סיפור? מעניין, אחלה. ארה"ב פולשת לעיראק ביום בהיר? נו, נאטום את החדר. איש לא שואל - מדוע.

האינטרנט הופך בכך לכלי דיכוי, ממש כך, של התודעות הסובבות בו. היה ויום אחד ירגישו בכך אנשים בחלונות הגבוהים (ואני אופטימי - הרי יכול להיות שכבר הרגישו בכך) והמדיום יוקדש כולו לטשטוש המציאות - השחיתות, הכיבוש, השוחד, המעילות, האבטלה, וכן, השירים, האמנות, המחשבה החופשית - ונהפוך לעבדים של חירות מדומה.

מדוע אי אפשר פשוט להתרגש משיר? כי להתרגש משיר זה כמו להתרגש מנוף. זה כמו להתרגש מברבי. זה כמו להרגש מבמבה. להתרגש פשוט לא מספיק. המידע נוצר כדי שנוכל להעזר בו, כל מידע, ובהתרגשותינו גרידא אנו מבטלים את נחיצותו ואת הצידוק לקיומנו.

כל התגובות שבפתיל ובפתילים אחרים העוסקים באמנות הגורסות שזהו "שיר טוב" או ש"נהנתי" הן רקבון וניוון וצעד לקראת פעמון הזכוכית שירד על כולנו בלחש מסוכן.
חדוות הניתוח 120343
אהבתי... אחלה תגובה.
אתם שומעים את זה? 120348
זו פעיית העדר על הסרט הנע בבית המטבחיים. אין דבר עצוב מזה.
חה חה חה חה חה חה חה חה חה חה חה חה ... 120841
.
.
.
===========
מווו....
חדוות הניתוח 120347
אין רע בהתרגשות לכשעצמה. התרגשות היא הצעד הראשון לקראת השראה.
העניין הוא, שרוב האנשים נעצרים לאחר שלב ההתרגשות ולא ממשיכים הלאה.

ואגב, פעמון זכוכית הוא דווקא מנגנון מציל חיים (אם לא מתחשבים בגורלה המר של סילביה פלאת').
חדוות הניתוח 120416
ואני שואל - מה עשה לך האינטרנט? האינטרנט פשוט משקף את צורת החשיבה של הגולשים בו, לא מייצר אותה. עצוב, אבל זה המצב, מרבית האנשים לא טורחים לשאול שאלות. והנה אתה בא לאחד מאותם אתרים שמייצרים דווקא את ההיפך ממה שאתה מראה: דיון ציבורי מעמיק, ארוך, והוא בדיוק ההפך מניוון וטשטוש המציאות, ופה אתה מוצא לנכון לתקוף את המדיום?

אפשר סתם להנות משיר טוב, כמו שאפשר סתם להנות מסרט פעולה טוב. זה לא תחילת ולא אמצע הסוף. זה הסטנדרט. זה מה שתמיד היה ותמיד יהיה.
!hear hear 120418
חדוות זניחת הניתוח 120886
"אפשר סתם להנות משיר טוב, כמו שאפשר סתם להנות מסרט פעולה טוב. זה לא תחילת ולא אמצע הסוף. זה הסטנדרט. זה מה שתמיד היה ותמיד יהיה"....

... זה הסטנדרד? אולי עבור אלה שהאמנות לא אומרת להם דבר על החיים שלהם, ואם היא אומרת, הם מסרבים לשמוע. האם יכול להיות שמעולם לא קיבלת השראה משיר/יצירה?
חדוות זניחת הניתוח 120908
זה הסטנדרט במובן שזה מה שהכי נפוץ באוכלוסיה, לא במובן שככה זה צריך להיות.
יאמר שאני כמעט מעולם לא זכיתי להשראה משיר (לא כולל מוזיקה), ועוד פחות מכך בכל הנוגע לאמנות פלסטית (פרט לכזו שהנושא בה ברור - כלומר, עד לאמנות המודרנית, בערך).
וסתם דוגמה, 120911
שיר שנכתב כהשראה מתמונה:

השיר (יעקב שי שביט): http://stage.co.il/Stories/165618
התמונה (פרנסיסקו גויה): http://www.abcgallery.com/G/goya/goya70.html

והשראה של השראה של השראה של השראה:
לא סתם דוגמה, 120923
שיר ופסל שכתב פרסי ביש שלי

Ozymandias

I met a Traveler from an antique land,
Who said, "Two vast and trunkless legs of stone
Stand in the desart. Near them, on the sand,
Half sunk, a shattered visage lies, whose frown,
And wrinkled lip, and sneer of cold command,
Tell that its sculptor well those passions read,
Which yet survive, stamped on these lifeless things,
The hand that mocked them and the heart that fed:
And on the pedestal these words appear:
"My name is OZYMANDIAS, King of Kings."
Look on my works ye Mighty, and despair!
No thing beside remains. Round the decay
Of that Colossal Wreck, boundless and bare,
The lone and level sands stretch far away.

וסתם דוגמה, 120943
נו, כן, אז? לא אמרתי שאי אפשר. גם אני כתבתי פעם (דרעק של) סיפור בהשראת תמונה. לא אמרתי שזה בלתי אפשרי. אמרתי שלי זה (כמעט) לא קורה.
1024 מילים נחשבות סיפור? 120989
אני דווקא די אהבתי אותו.
1024 מילים נחשבות סיפור? 121246
א. גם זה דרעק של סיפור.
ב. לא עליו דיברתי, דיברתי על סיפור שכתבתי במהלך ביקור במוזיאון בקנדה, בהשראת אחת התמונות שם. לא רק שהוא לא מוצג בשום מקום, אפילו אין לי עותק שלו, משום שכתבתי אותו על דפים וזרקתי אותם כשהחלטתי שהוא זבל.
ג. הסיפור "1024 מילים על תמונה" נכתב כקונטרה לסיפור גרוע אחר, "1000 מילים על תמונה", שנכתב בהשראת הביטוי המוכר. 1024 מילים, כמובן, עוסק בעולם הממוחשב. אני לא חושב שיש איזושהי תמונה שבאמת יכולה להראות את כל הפרטים שתיארתי, אלא אם היא ממש ממש גדולה.

(למי שלא מבין על מה אני מדבר: http://www.forum2.org/dubi/art/1024b.html)
חדוות זניחת הניתוח 120916
לא מדברים על אמנות מודרנית, אלא על אמנות. האם מעולם לא קיבלת השראה מיצירה?

האם מעולם לא סגרת ספר, אחרי שסיימת לקרוא אותו, בהרגשה שיש לך רצון לקום ולשנות משהו בעולם?
האם מעולם לא הבטת בציור נוף והחלטת שהחיים יפים בכל אופן, ושמחר בבוקר תתקשר ל... ותגיד לו/לה את מה שרצית לומר מזמן?
האם מעולם לא הפסקת את הקריאה ברומן/סיפור כדי לחשוב-לחשוב-לחשוב על קונספט חדש שעלה בך בעקבות הקריאה?
האם אף פעם לא רצית להתחיל מהפכה בגלל מילים שאמר אדם חכם?
חדוות זניחת הניתוח 120946
לגבי ספרים - כן, קרה.
לגבי ציורים - לא, לא קרה. מצטער.

אני לא טוען שזה לא יכול לקרות לאחרים, אני רק טוען שלי זה לא קורה, ונראה לי שמרבית האנשים יתקשו לשאוב השראה מרוב סוגי היצירה. אולי לכל אחד יש סוג של יצירה שכן משפיע עליו, וחלק יכולים להיות מושפעים מכמה סוגים. כל זה, כמובן, לא נוגד את מה שאמרתי - לגבי כל סוג של אמנות באופן ספציפי, יש רוב של הציבור שאינו מושפע ממנו באופן משמעותי. זה נראה לי כמעט ברור מאליו.
חדוות הניתוח 120419
האינטרנט בשום פנים ואופן לא הופך לכלי דיכוי. האינטרנט חושף אותך לעולמות אחרים (אני לא אמשיך מפני שדובי הקדים אותי).

אגב, זה לא "שיר? התרגשתי", זה "השיר הספציפי הזה? התרגשתי ממנו, מפני שהוא יפה בעיני, והוא נגע לליבי".
בשבחי ההתרגשות 120696
לאו דוקא מן השיר המסוים הזה, לאו דוקא משירה לבדה. מאמנות בכלל (למרות שבעיני תישאר השירה מוחזקת כסוג הצורב ביותר והמדויק ביותר של ביטוי עצמי).

היכולת לרגש את הקהל, שאתה כה מזלזל בה במובלע, בדבריך, אינה מובנת מאליה בעיני.
לא קלה היא מלאכת המרכבה המדויקת של המניפולציה (ואני מתכוונת, במובן הטוב שלה, ככל שזה נוגע לאמנות). גם במקרים בהם התהליך היצירתי הוא אינסטינקטיבי לכאורה, עדיין הוא מצריך כוחות נפש. להניע תהליך רגשי בקרבו של אדם אחר, שמעולם לא פגשת, שאינך יודע עליו דבר, שחייכם משיקים בהכל ובלא כלום - קל הדבר בעיניך? בעיני, כלל וכלל לא. הפסילה הגורפת שאתה פוסל, את כל מה ש"בסך הכל" גורם התרגשות אצל הזולת נראית לי דרמטית, דוגמטית, ומופרכת. יש להצהרתך צליל אופנתי של אידיאליזם מהפכני, שרדיקליות עם ניחוח אליטיסטי-טהרני מתדלקת אותו.

אם כי אני מסכימה, שהיכולת לרגש אינה צריכה להיות קריטריון יחיד ובלבדי. אני אישית מעדיפה אמנות שמעבר לתהליכים רגשיים מפעילה אצלי גם תהליכים מחשבתיים. אני מעדיפה אמנות שמותירה אחריה משקע, (גם אם זה משקע של בלבול ושל אי הבנה), שמעוררת בי סקרנות, שגוררת אותי למקומות שאני לא מכירה, שמאזכרת אותי במקומות שנאי מכירה מזוויות שחדשות לי, שמאתגרת אותי. אמנות נעלה במיוחד יש לה היכולת להשפיע על חיי. לשנות אותי. ולו במילימטר. (ויש לי דוגמאות ליצירות אמנות מהסוג הזה, אם נחוץ לפרט)
כן, לאמנות יש שאיפה אל הצורה הזו, הנעלה. אבל גם הנסיונות להגיע לשם הם בעלי ערך, וגם תוצרים פגומים (לא במובן האסתטי, אין לי כוח להתחיל כאן ויכוח זוטא) שאינם טוטאליים במהותם ובהשפעתם ראויים להיחשב אמנות.

כי גם מה שעוצר אותי לרגע, לשאיפה מרוכזת של יופי, לאנחה של הזדהות, להרהור שמבליח לרגע, הוא בבחינת עוד נגיעה במקום הזה שנמצא מעל לתפקודים האוטומטיים למחצה של העצמי, המקום הזה, שהוא מבחינתי המהות. הליבה של ה raison d'etre שלי, כיוצרת. כאדם. שהוא בלתי פונקציונלי (במובן הצר), אבל איזו פונקציה רבת חשיבות שהוא תופס במושג החמקמק הזה "משמעות", ומבחינתי, לצרוך וליצור אמנות הם בסך הכל שני פנים מקבילים של הנסיון להתקרב יותר אל המקום ההוא.

טענותיך כלפי המדיום הספציפי הזה כאילו הוא לבדו אחראי לקשב הקצר של הדור הזה נראית לי תמוהה. מרגע ששטף המידע פרץ את סכרי התודעה (ואני מתכוונת מבחוץ פנימה, כרגע), והציף אותנו, כמותית, באופן שאין לו תקדים בהיסטוריה האנושית, היה צפוי מאוד שהאדפטציה האנושית תהיה פיתוח כשרים של חלוקת קשב, של קיצור ושיטוח זמן ואיכות הקלט. זה לא אומר שכל מה שנכנס, נכנס ברזולוציות זוועה מפוקסלות (אם לקטוף לרגע דימוי מתבקש). זה אומר שאנחנו עוברים על הרבה דימויים ברזולוציה נמוכה כדי לשמור נפח איחסון להורדות איכותיות ברזולוציות גבוהות יותר.

והשיר הזה? "נהניתי מהשיר הזה". צר לי לאכזב, אבל אני לא מרגישה רקובה ומנוונת רק בגלל שלא נקרעו לי מזה הקישקעס. ואני גם לא חושבת שזה מפחית מכבודו של היוצר. מקסימום אפשר לומר, אוקיי. זה לא שיר שעורר אותי לתגובה שהיא מעבר להנאה נטו.
ואגב, לא תמיד קל להגיב על שיר. גם לו כולנו היינו מצוידים באיזמלים המתאימים (עניין חמקמק ובעייתי בפני עצמו. רובנו לא מצוידים. אלה כלים שמתבססים מעט על ידע והרבה על אינטואיציה) וגם, לא כל שיר דורש ניתוח. לא בכל שיר יש מה לנתח. זה לא אומר שהוא טוב פחות, זה רק אומר אולי שהוא פועל עלינו במישורים ישירים יותר ("ריגש אותי". מה לעשות? תירה בי?). שלא לדבר על מקרים בהם השיר הוא כן טוב אבל הוא נוגע בעצב חשוף שאין לך הכוחות הנפשיים להתמודד איתו כרגע, אבל אתה מזהה את האמת של השיר ומעריך אותו בשל כך. וחש צורך להביע זאת, כי אתה יודע שמאחורי השיר מקנן המשורר, רעב לביקורת חדה, אבל רעב עוד יותר להבנה, לאהדה, לאהבה. ואתה כן רוצה להושיט לו יד. גם אם היא אזולה ממלים לפעמים.

במקרה של השיר הזה, מאוד ברור מה רצה המשורר לומר. אין פה מקום לדיונים ארכניים של חוסר בהירות ואי הסכמה. הבנתי, הבנתם, הבנו. היה נהיר לנו מה המצעים בהם בחר המשורר לומר את שאמר. השיר הזה גלוי עיניים. האם זה בהכרח עושה אותו לשיר טוב יותר או פחות משיר שיאמר את כל הנ"ל בדרך עקיפה וסבוכה, עם חמישה רבדי משמעות, ולפחות אחד מהם מן המקרא? לא בעיני. מידת התחכום של השיר יכולה להשפיע על היכולת להגיב אליו בפרוטרוט, אבל אינה חזות הכל, ובאותה מידה, המורכבות והעומק של התגובה שהוא מעורר אינה תמיד ניתנת לכימות (ולקימוט).

יש לשיר אמירה. יש בו מעבר ל"נהניתי". מצד שני, הוא לא ידיר שינה מעיני. וגם בניתוחי שירה, יש הבדל בין הסוג הקוסמטי לבין הסוג המציל חיים. אני בעד ניתוחים רק כשאין מנוס מזה. רק כצד משלים שלעתים עוזר להסביר את ה"התרגשתי", או מדגיש בעיניך מדוע ראוי שתתרגש (הממ. "ראוי"? נגיד) מה שאינו ניכר לעין בלתי מזוינת, ולצורך העניין, עינו של חובב שירה שאינו מומחה לשירה, אלא רק מבין ביופי.
אם כבר יש לי ביקורת (עניינית?) על השיר, מדובר בטענה בעניין הסימטריה. כי אני למשל חשתי שההקפדה על שלמות הסימטריה ההופכית של החלק הראשון לעומת השני פוגמת קצת בשיר, בבחינת תפסת מרובה, נתפסת ב. גם החזרה על ה"כש" השני, של השדים, לא נשמעה לי טוב באוזן. (זו כבר ממש הערה טכנית).

ובעניין הויכוח על זכות הפיתול-והפנייה של הויכוח שהתעורר למעלה, אני בעד דיון שיתפתח מעצמו ויגלוש לפינות בלתי צפויות, שאולי לא קשורות לשיר המסוים הזה. להיות טריגר לדיון הוא כבוד בפני עצמו. להיות טריגר לדיון ענייני - קשה יותר. צריך לעורר מחלוקת לשם כך. זה עדיין לא אומר שכל מה שאינו מעורר תמיהה או מחלוקת הוא פסול/רקוב/מנוון.

אוף, הסתבכתי קצת. ובכל זאת אני מקווה שהצלחתי לומר את שניסיתי.
''צריך לעורר מחלוקת לשם כך'' 120720
בראשית דבריך הזכרת נגיעה בעצב חשוף ובסייפא שלהם באמת נגעת באחד. אני מסכים איתך לגבי דבר אחד - כדי לעורר דיון ענייני, עניין קשה כשלעצמו, צריך לעורר מחלוקת.

כאשר טקסט מתיימר ומכנה עצמו "שיר" אני מצפה שיעורר איזו מחלוקת; לאו דווקא קיומית/פוליטית/וכו' אלא מחלוקת באשר היא. תהא זו אפילו מחלוקת לגבי סגנון או מבנה.

נקודה מסויימת שאיני מסכים לגביה באופן יסודי היא זו: בתקופה דקדנטית כמו זו, אסור לו לטקסט פשוט להיות. טקסט אשר מחשיב עצמו טקסט, כלומר, נושא מסר, אפילו יהא המסר שתיקה או ריקנות או בלבול או העדר, יהא הטקסט מחשיב עצמו כגל נושא, כמאפנן, עליו להיות מעורר מחלוקת. אחרת יווצר מצב שהצד הקולט, הצופה, הקורא, לא יתעורר לשום מחלוקת ובאופן זה לא יתעורר כלל וכלל. כלומר - כשלון הטקסט.

שיר אינו נכתב על ידי משורר אלא על ידי ההיסטוריה. המשורר פשוט ארוגנטי דיו, באותו הרגע, לקרוא לטקסט מסויים שיר ולעצמו - משורר. השיר חייב לעורר מחלוקת מן הסוג הנצחי, אחרת יאבד מחינו השירי-לעתיד באופן מיידי ויהפך לטקסט פשוט. האם את מתרגשת נוכח רשימת מכולת? אני משער שלא. ואם כן - הרי זו התרגשות בעקבות מתן משמעות מחודשת, אך לא נוכח המשמעות המקורית של הטקסט. מתן משמעות ויצירת תקשורת דו כיוונית בתווך שבין הטקסט+מסר לבין הממשמע היא היא השירה; אל תטעי לחשוב שהשירה טמונה היכן שהוא בתוך טקסט מסויים.

השיר לעיל אינו מעורר מחלוקת; הן סגנונית, הן תכנית. מדובר, לדעתי, ברשימת מכולת מסורבלת. אין לי כוונה לפגוע בכותב הרשימה הזו, ואם דבר כזה קרה (ואני משער שעלול לקרות) אני מצטער מראש. אבל חשוב להבין זאת - מעליבה אותי העובדה שהטקסט הזה מתפרסם תחת הכותרת "שיר" או "שירה". עצם העובדה שהוא עורר תגובות בנאליות מהווה דגם למה שהוא מייצר - בנאליות.

כמו כן, לדעתי אדם שכותב תוך השתוקקות לביקורת מעמיד בבסיס היצירה שלו קבר עשוי רגשות אשם ורחמים עצמיים. כל משורר הוא בסופו של דבר מחנך. כל משורר הוא בסופו של דבר בעל עמדה. כל משורר הוא בסופו של דבר אמירה.

מה האמירה בטקסט הנ"ל? מה המסר? אולי זהו נסיון רפה ליצור אסתטיקה כלשהי, אך האסתטיקה נבלעת בתוך החור השחור של אותו raison d'etre של השיר - הרחמים העצמיים, האנליטיקה העצמית, הדיווח העצמי, העדר אמירה (ולא בבחינת אמירה, אחרת הייתי מתייחס לעניין הזה ברצינות יתרה).

זוהי תשובה חלקית, אני מקווה שהדיון הזה ימשך.
''צריך לעורר מחלוקת לשם כך'' 120729
סלח לי, שירה היא מדיום. שירה יכולה להתאפיין בבהירות, עירפול, רב משמעות, רפטיטיביות, מיסטיקה, מתמטיות, רגשנות, פילוסופיה, אמירה, מצב תדועתי, ועוד היד נטויה.

אתה בוחר איכות אחת מתוך מגוון עצום של איכויות שונות שניתן להגיע אליהם במדיום הזה, ומחליט שהיא שירה, ואין שירה בלעדיה. באיזו זכות? נראה אותך דוחף את פסואה, אליוט, וירגיליוס והומרוס תחת אותה מטריה. כמובן, תוכל לטעון שכולן עוררו מחלוקת, אבל זו תהיה טענה בעיתית מאוד- כל דבר שהגיע למעמד של גדולה מעורר מחלוקת, כי אנשים אינם נוטים להסכים ביניהם, ומה שהגיע למעמד של גדולה מושך את תשומת ליבם של אנשים רבים. בחלק מהמקרים המחלוקת היא תוצר של הגדולה, לא הגורם לה. אז כן, לא מדובר כאן בשיר גדול, אבל בין זה לבין לומר שמדובר ב"רשימת מכולת?"
שירה היא מדיום? 120753
מה פתאום? - שירה היא ז'אנר. המדיום הוא הטקסט. את וירגילויוס אינני מכיר יתר על המידה, אך אליוט שבר מוסכמות בכתיבתו, הן בסגנונו הן במסריו. גם פסואה וההטרונימים שלו. הומרוס, שהיה אגב קבוצה של אנשים שכונו ההומריים, גם הוא מעורר מחשבה ומגרה מחלוקות לגבי טיב המלחמה, טיב הכיבוש, טיב המיניות במלחמה, הכוח הנשמר בתחומי המלחמה, הפרת הכוח ומאזן הכוחות בתוך מערכת הקרב.

כן, בטקסט הנ"ל מדובר ברשימת מכולת משום שהוא אינו מייצר עולם, אינו מעורר מחלוקת, אינו מהווה מילון, אינו מתרגש על קוראיו, אינו ממעודד תקשורת, אינו אלא עצמו בלבד. וחבל.
שירה היא מדיום? 120806
נזכרתי באותו דיון נפלא בו אפופידס בוחן את גבולות הז'אנר:

תגובה 49839

בנוגע לטענותיך הספציפיות כלפי השיר -
השיר מתרגש לפחות על חלק מקוראיו - או מעורר בהם תחושה רגשית (גם אם הביטוי שבחרו לתת לה הוא בן מילה אחת או שתיים), וכבר משום כך אינו "אלא עצמו בלבד"; הוא מעביר רעיון שאינו טריביאלי, גם אם לא הופך עולמות.

אתה יכול לא לאהוב את האסתטיקה הפנימית של השיר, אבל אינך יכול לטעון לבחירה אקראית של מילים או להתעלם מהניסיון האסתטי (גם אם התוצאה עצמה אינה אסתטית בעיניך).
שירה היא מדיום? 120852
האם כל אחת מהסונטות של שייקספיר עוררה מחלוקות?
שירה היא מדיום? 120878
בקשר להומרוס, אנא ממך- מאסתי באנשים המביאים סברות קלושות כעובדות מוגמרות. ביקורת עצמית היא חלק חשוב מהחשיבה המעמיקה שאתה כלכך נלהב ממנה.

כמו כן, שירה איננה ז'אנר. טקסט אינו מדיום, אלא מטריה. מדיום בא עם קונבנציות קליטה מסוימות- לטקסט אין כאלה, שלירה יש כאלה. ז'אנר בא עם הכוונה סגנונית או תוכנית מסוימת, כללית כפי שתהיה- לשירה אין כאלה. להצהרה שלך אין שום קשר לשירה, אתה פשוט מצהיר כי יצירות טובות לא יכולות להיות מובנות מאליהן. ביג פאקינג נביא בעירו.
לעניין פסואה 120884
הבה ונביט על שיר קטן, לא משיריו הגדולים, אבל בהחלט מוערך ומוכר כחלק אינטגרלי מיצירתו, ויופיע בכל אונתולוגיה פסואנית:

I have a terrible cold,
And everyone knows how terrible colds
Alter the whole system of the universe,
Set us against life,
And make even metaphysics sneeze.
I have wasted the whole day blowing my nose.
My head is aching vaguely.
Sad condition for a minor poet!
Today I am really and truly a minor poet.
What I was in old days was a wish; it's gone.

Goodbye for ever, queen of fairies!
Your wings were made of sun, and I am walking here.
I shan't get well unless I go and lie down on my bed.
I never was well except lying down on the Universe.

Excusez un peu ... What a terrible cold! ... it's
physical!
I need truth and aspirin.

פיסת חיים ותו לא. פיסת חיים מרגשת, משעשעת, כתובה נהדר ומעבירה אישיות בצורה מבריקה. אבל הוא איננו תוקף, איננו מתסער עליך בשאלות, אינו אופף אותך בלבול, אינו מעורר ב ך זעם. אולי אתה נשחקת עד כדי קח שאתה לא יכול בלי גרזן שישבור את הקרח, רוב הקוראים יכולים להתרגש אקטיבית מופי פסיבי.
נתחיל מרשימת המכולת דווקא 120742
אגי משעול, "בהיפר"
מתארת את רשימת המכולת שלה:

"... מנווטת על פי שירשימת הקניות
שיצא לי הבוקר מעל לקפה.
[...]
... אך פני ליונתן
ואלכסנדר
חושו אחים אל הקוסברה
חושו חושו אחים
אני משוררת ההיפרשוק
אשורר את רשרושו של הקורנפלייקס
ואת עקמומיות המלפפונים המורדים
עד שתושיט לי הקופה-רושמת
גירסה סופית ומודפסת
של שירי
[...]"
ולעניין השיר עצמו 120743
אני מצאתי בו דווקא גם הנאה אסתטית, וגם עניין רעיוני.

רק על קצה המזלג:

כבר בשם "חלון להשקיף דרכו" נחבאות לפחות שתי משמעויות:
האחת, אותו חלון פיזי שמדובר בה בשיר עצמו (החלון שהילד הקטן מנסה להשקיף דרכו, והילד הגדול - ליפול בעדו);
השניה, פתח הצצה - מתוך החלון השירי תוכל לראות את מעשיו, מחשבותיו, הלך הרוח של הדובר; חלון ההצצה המטאפורי.

בשני חלקי השיר המקבילים עומד הדובר בחלון, חציו בפנים חציו בחוץ, ומתאר את החוויה.
בפעם הראשונה - המטרה היא סקרנות בלבד (חלון להציץ דרכו), והסכנה היא הנפילה, המיוצגת על ידי השטן. בפעם השניה - המטרה היא הנפילה, והסכנה היא דווקא העדרו של השטן, או אי-הנפילה.

ובין שני אלה סבתא, המבטאת בדיוק את התהליך שיעבור הילד בן הארבע שיהפוך בסופו של דבר לאותו איש בן עשרים ושש.
הילד בן הארבע הוא חקרני, לוקח סיכונים (כמו שד), זעיר, וזוקף קומתו יותר מהמותר.
האיש בן העשרים ושש אינו מעוניין עוד בחקירה, גם לא בסיכונים, הוא שואף לוודאות ("בעצמי" - לא סומך על המקרה), ובדיוק כשם שציוותה סבתא - הוא אינו זוקף קומתו יותר מהמותר ("כפוף").

הציווי העקיף של סבתא הוא אולי תחילתו של אותו תהליך גסיסה של חלומות, של שאיפות, של עניין, ואם כך, בשביל מה בעצם להמשיך?

בספרו של פאולו קואלו "ורוניקה מחליטה למות" ‏1 מתוארת נערה צעירה ומוצלחת (נבונה, יפה, מוכשרת, בעלת משרה קבועה, חיי חברה ומחזרים) אשר מחליטה למות בגלל הדמיון של יום אחד למישנהו, בגלל חוסר העניין, שגורם לה להגיע למסקנה שאין בעצם סיבה להמשיך. אין בספר תיאור של החלל הנוצר על ידי דיכאון, או עוצמות רגשיות אחרות. העדר היעד, העניין, השאיפות ("השדים סירבו לשוב"), הוא המוביל לשאיפת המוות האקטיבית ("דחפתי בעצמי").

סקס עכשיו 120761
בספרם של ג'ואדניס וגרוס, "סקס עכשיו", הוצאת בבל, מצאתי פיוט נפלא, העורך פארודיזציה לפייטני ימה"ב באנגליה ובספרד (בחלקים שונים של הספר). אז מה? - ברור שתוכלי למצוא בטקסט הכל, את, אחרי הכל, פרשנית. אולם לא ברור בכלל איך אפשר להשליך על אובייקטיביות הניתוח. כלומר - מניין לנו שבאמת "סקס עכשיו" עורך פארודיזציה לפיוט ימה"ב? מניין לנו שבאמת מדובר בתהליך בטקסט הנ"ל?

ראי, גם אם מדובר בתהליך, בסופו של עניין "לכך התכוון המשורר", אז מדובר בכתיבה לא טובה. אם נבחן לרגע תיאורי תהליכים כמו ב"לוליטה" למשל או אם נחזור לשירה - ארץ הישימון של אליוט - או אם ננסה למצוא זאת בשירה קצרה - פגיס בלא מעט משיריו — אלה עושים בשפה שימוש מדוייק יותר, כמנתחי עין, הם מפתחים גם משלב לשוני לאורך הטקסט, גם מבנה דינאמי המשקף את המסר המובא בתוכו, וגם מחוברים למכלול יצירה ותופשים מקום יסודי בו.

הטקסט הנ"ל הוא לצערי לא זה ולא זה ולא זה. השימוש בשפה הוא בנאלי, המבנה הוא בנאלי והמכלול, עדיין איננו, אך ככל הנראה הוא בטל בששים.

אגב, פארודיה מופלאה:
למצוא בטקסט הכל? 120809
בתגובה הקודמת שלי נמנעתי כמעט לגמרי מ''ניתוח'' וממתן פרשנות, והשתדלתי להיצמד למילים עצמן. הטענה שלך ש''ברור שתוכלי למצוא בטקסט הכל'' עומדת בניגוד לגישה שניסיתי להציג. בטקסט יש מסר. לעיתים יותר ממסר אחד. אבל לא ''הכל''.

בנוגע ל''מניין לנו שבאמת'' - באופן כללי, מתוך אותו ידע תרבותי משותף שאנחנו מניחים שיש לכותב של השיר ולקורא.

אישית, מצאתי בשיר של ירון חבר אסתטיקה לא בנאלית, וגם חוויה רגשית וחוויה מחשבתית. הדבר לא הופך את השיר לפסגת הפואטיקה שנכתבה אי פעם, אבל בעיני יש בו מספיק מרכיבים (ויותר) כדי להיקרא ''שירה''.
ירון אחר, כמובן. 120810
(ולא ירון חבר).
סקס עכשיו 120856
אתה לוקח שיר של יוצר צעיר (אני מניח) ומשווה אותו לגדולי המשוררים בכל הזמנים. האם יש *איזשהו* משורר בתולדות ישראל שיעמוד בתנאים שאתה מעמיד? מסופקני.
''צריך לעורר מחלוקת לשם כך'' 121130
"השיר לעיל אינו מעורר מחלוקת; הן סגנונית, הן תכנית."

האמנם? אז במה עוסקת התגובה שלך? נראה לי שהכשרת את השיר הזה ברגע של חוסר תשומת לב.
''צריך לעורר מחלוקת לשם כך'' 121201
התגובה שלי עוסקת בתגובות של האחרים. אבל אתה צודק. השתדלתי לכתוב ''טקסט'' במקום שיר, אבל זה נפלט. בכל זאת, למרות הטעות הזו, אני חושב שזהו שיר גרוע שמעורר בנאליות ועוד בנאליות.
אני חולקת עליך בעניין המחלוקת 121857
אבל את זה כבר אמרתי קודם, בהרבה יותר מלים. מאוד פנאטי מצידך, התפיסה הזו את השיר כמשהו שצריך להרעיד את אמות הספים, או לכל הפחות לעורר מחלוקת. כשאיפה, אני יכולה להסכים לזה.
ועדיין, שיר בעיני יכול להיות גם פחות מכך. הוא לא חייב לעורר מחלוקת, או את המתים. אם שיר לוקח אותך ביד ומוליך אותך כברת דרך, מבחינתי הוא עשה את שלו. אבל גם אם השיר אינו מזיז אותך, אלא רק משחזר לפניך פיסת חיים, בין אם חיצונית או פנימית, ומצליח לשכנע אותך באמיתותה, וזה מרגש אותך, די לי בכך.
אלוהי, אלוהי מדי 120768
אינדי גו אהובתי,
וואו, מאיפה הבאת את כל זה?
אין ספק, בחורות אינטליגנטיות עושות לי את זה. אני בקושי מתאפק.
בייחוד הרג אותי המשפט: "יש להצהרתך צליל אופנתי של אידיאליזם מהפכני, שרדיקליות עם ניחוח אליטיסטי-טהרני מתדלקת אותו."
אם כי היה לו עוד מתחרה אחד חזק, משהו עם רזולוציות זוועה מפוקסלות. מרוב התרגשות אני לא מוצא את זה עכשיו.
אוצר המילים הלועזו-מפוגזזות שלי, לעומת זאת, הוא מצומצם ביותר. אבל אני משתדל. באמת משתדל.

את אינדי גו כל כך רוצה
ממש אחוז אובססיה
כבר לא עוזרות העוגיות,
מתנת הדודה פסיה

בוער עליך יום וליל
רועד כאן באקסטאזה
ולא אכפת לי מה יאמרו,
ושילכו לעזה

כדי להירגע מעט
כותב לי כאן דיסטראציה
עם קצת אליטראציה
על עולם של אוטומאציה

קצת גם על קואליציה
וקצת על אופוזיציה
וגם על אינקויזיציה
מגאליסיה עד גאליציה

אך זו האינדי גו,
לא משה מן המוח
אין מרפא ואין מנוח
וגם אין לאן לברוח

(פויה אנשים רעים! לא יפה ללעוג! אמרתי שאשתדל, לא אמרתי שאשתדל שיהיה קשר בין המילים!)

שלך לנצח,
יוש
אלוהי, אלוהי מדי 120812
ונזכרתי בעוד שירה של אפופידס -
תגובה 106803

שיכול להוות תשובה טובה ל:
"יש להצהרתך צליל אופנתי של אידיאליזם מהפכני, שרדיקליות עם ניחוח אליטיסטי-טהרני מתדלקת אותו"

או ל:
"זה לא אומר שכל מה שנכנס, נכנס ברזולוציות זוועה מפוקסלות (אם לקטוף לרגע דימוי מתבקש). זה אומר שאנחנו עוברים על הרבה דימויים ברזולוציה נמוכה כדי לשמור נפח איחסון להורדות איכותיות ברזולוציות גבוהות יותר"

שחיפשת כה נואשות, אם כי לדעתי איכותו הלירית פחותה.

בנוגע לשיר שלך, אייעץ רק - כשכותבים בחריזה מבנית, כדאי להקפיד קצת יותר על המשקל, במיוחד בבתים האחרונים.
פיוטים ליום חול 120814
כשכותבים בחריזה מבנית,
כדאי להקפיד קצת יותר
על המשקל,
במיוחד בבתים

האחרונים.
אלוהי, אלוהי מדי 120901
טלי מיין שאץ, ליבה פראו-ארצטין,
לפני כשעה כתבתי לך תשובה, אך היא אינה מופיעה כאן ואין יודע למה. אני מנסה לשחזר:
שיערתי שתעירי משהו על המשקל. זה זמן מה שאני עוקב (אבל בחיבה! בחיבה!) אחר רגישותך הגדולה לכגון אלה, כאן ובבמה החדשה.
חשבתי להקדים הערה למכה, אך אחר שכתבתי את הערת "פויה אנשים רעים", ויתרתי.
כבר לא זוכר בדיוק, אבל ההערה ההיא היתה בערך כך:
חוקים ומבנים ומשקלות ומטריקות הם לבני המין האנושי הנוקדנים, הצייקנים‏1 והדקדקנים‏2. תנין חפשי וגאה רשאי לראות עצמו פטור מכל אלה.
ועכשיו, האמת: אכן התלבטתי משהו לגבי הבית האחרון, ואם זכור לי, לגבי ו"ו חיבור מפירת משקל בשורה האחרונה. אבל אם הייתי מתחיל להתייחס לזה באמת ברצינות, לספור הברות וכו' וכו' וכו' - זה היה לוקח הרבה יותר מהשלוש-ארבע דקות שהקצבתי לכל העניין (אהא, האמת התנינית המרושלת יוצאת לאור).
וכיון שהפנית אותי לדיון ההוא עם אפופידסים ושאר ירקות, הריני מציע לשיר במנגינת שלאגרה המהולל של זמרת-שחקנית העבר דליה פרידלנד, "לאבא שלי יש סולם":

(זהירות, זה הולך להיות אפילו יותר גרוע מהשיר הקודם, אם זה אפשרי בכלל. דבר שאינו צריך לפגוע, לעניות דעתי, בחדוות השירה)

להילברט היה בית מלון
גבוה היה עד שמיים
היו בו אלפי חדרים
אבוי, חסר חדר או שניים

הוי, הילברט קטן
המלון כה גדול
אך הילברט חכם
הוא יודע הכל

ואם לפעמים
חסרים חדרים
נארגן איזה בלוף
ונכניס ת'אינסוף!

1 למקרה שמישהו מאוד חכם מתכונן להעיר לי שצייקן זה פשוט קמצן ולא שייך לכאן - בדקו שנית במילון. במובן מושאל, צייקנות היא צרות עין.
2 שקט, פופקים לדורותיהם! אמרתי "דקדקנים", לא "דגדגנים"!
אלוהי, אלוהי מדי 120904
אילולי ידעתי שאין לי מושג מי אתה,
הייתי חושדת שישבת בשולחן השבת בבית הורי.
סבא סיפר 120906
הי, סבא סיפר לי על המלון של הילברט !

הבעיה העיקרית בשיר היא בשורה השלישית:
"היו בו אלפי חדרים".

אם מספר החדרים הוא סופי, ואפילו גדול, הטריקים של הילברט לא יעבדו. כדי להכניס אורחים חדשים, חייבים אינסוף חדרים מראש. ואז אפשר למשל לבקש שכולם יזוזו לחדר עם מספר אחד יותר משלהם, ומישהו חדש ייכנס לחדר מספר 1.

אני לא מכירה את המנגינה של השיר המקורי, אבל אמא הסכימה לשיר לי. ככה זה כשאני בחופשת מחלה, אמא משעשעת אותי בבית.
סבא סיפר 121353
גל חביבה,
סבא? אני שמח. סבא בוודאי נהנה מאריכות ימים.
דויד הילברט המשיל את משל המלון, אא"ט, היכן שהוא בשנות השלושים של המאה שעברה.
וסטודנטיו, יש להניח, היו אז לפחות בני שמונה עשרה.
"אלפי חדרים" - לפי הגירסה הרגילה את פחות או יותר צודקת.
אבל המקור שלי הוא גירסה יותר ארוכה ורבת-השראה מן הגירסה המקובלת של סיפור המלון (לא מוצא את זה עכשיו), ובה מעורבת, איכשהו, גם בתו הנבונה של הילברט.
ושם, בגירסה ההיא, אם זכורני, זה מתחיל במספר חדרים סופי ונמשך בהוקוס-פוקוס היוצר מספר אינסופי.
ויש לזכור, כמובן, כי בכל אלה לא במתימטיקה אנו עוסקים אלא בפולקלור הנלווה אליה.
ובכל מקרה אני מקווה ששירת אמא עזרה לך להחלים. אני מאמין גדול בתיראפיית מוסיקה.

יוש
סבא סיפר 121485
יוש יקר,

לא אמרתי שסבא שלי שמע את הסיפור ישירות מהילברט. אמנם הוא היה זה שסיפר לי, אבל הוא לא בן 90 מינימום.

שירת אמא עדיין לא עזרה לי להחלים (אל תגידו לאמא).
סבא סיפר 121490
לעומת זאת אם אבא היה שר לך מצבך בטח היה מחמיר, כך שיצאת בסדר.
כשאבא שלי, למשל, הנעים לי מזמירותיו, 121574
זה גרם לי לומבאגו בקורטקס, סקאביאס בקלאויקולה ואפופלקסיה בפאנקריאס. עד היום אני סובל.
אופס, נדמה לי שעירבבתי קצת את הביוגראפיות שלי ושל הבוס שלי.
אומרים לי שאני קצת שתוי. זה ממש לא בסדר, לדבר ככה בלי שום ביסוס עובדתי.
הבקבוק הריק הזה זה לא שלי. ישר מאשימים אותי. אני לא יודע מי השאיר אותו כאן.
גם הבקבוק הזה לא שלי. וגם הוא ריק אז מה אני צריך אותו בכלל.

יוש, חפוי ראש (גם בגלל כובד הלסתות)
כשאבא שלי, למשל, הנעים לי מזמירותיו, 122491
ליושקו,

תגיד, המילים האלה:
קלאויקולה
אפופלקסיה
באמת קיימות או שזה ג'יבריש שאתה "מרחת"?

אלינה,
חולה בבית, מיואשת מסופוקלס, רוצה לישון שלושים שעות לפחות אבל אי אפשר בגלל הלימודים והאף הסתוב.

נ.ב. אני בדרך כלל לא כל כך אוהבת בדיחות אבל התגובה הזאת הצחיקה אותי קצת והאירה לי לדקה את היום האפור הזה. אז תודה.
צחקי ילדה, צחקי.. השדות מוריקים עכשיו 122589
אלינה מחמל נפשי,
ראשית לכל: אל יאוש. הגשם מועיל ומחר-מחרתיים השמש תזרח ואת תהיי בריאה. כמו כן, בלתי סביר ככל שזה נשמע כרגע - קיים סיכוי סביר שבעתיד את עוד תיהני מסופוקלס. זה יקרה *לאחר* סיום הלימודים, ייתכן שאפילו *כמה שנים טובות* אחר סיום הלימודים. דרכו של עולם.

כן, אלה מילים קיימות.
קלאויקולה: (במקום הו"ו אפשר בי"ת רפה) עצם הבריח.
אפופלקסיה: בעיית לב/כלי דם. להקת פופלקס נקראה כך (לפי סיפורם), אחר שבתחילת דרכם ניגנו בביתו של אחד מהם, ואמו אמרה שהמוסיקה "עושה לה אפופלקסיה".

וע"מ להשליט סדר במערכת הבריאות:
לומבאגו: כאבים בגב התחתון.
קורטקס: מילה המשמשת בד"כ לציון קליפת המוח (אם כי זה קליפה בכלל, גם של איברים אחרים).
סקאביאס: טפיל הגורם מחלות עור.
פאנקריאס: בלוטת הלבלב.

נחמד, אה? וירקון ושידפון וחידלון וכיליון, למי שאוהב ...

החלמה מהירה (כדאי שתבקשי מאמא שתשיר לך משהו)

יוש, כבר לא כאן אבל במיוחד בשבילך
אלוהי, אלוהי מדי 133558
"שחיפשת כה נואשות", איכשהו זה לא מצלצל, למרות שאני לא מצליח כרגע לנמק עם איזה חוק ברור. נראה לי שעדיף, או:

שחיפשת נואשות,

או:

שחיפשת באופן כה נואש
אהובתי? 120922
וכי מה היא אהובתך?
כמה ליטרים של מים + כמה סוגי מינרלים בתפזורת.
אהובתי? 121341
יקיר,
אולי כך אהובתך. אהובתי שלי, להבדיל, היא הרבה יותר מסך מרכיביה. מומלץ.
הרבה הרבה יותר מסך מרכיביה 121434
איזה שלושים קילו יותר.
לא פלא שהתנין הרעבתן חומד אותי.
:)
ליושקו באהבה 121441
רומן עם תנין?
עדיף לגור בג'נין
נו, יצא קצת מופלץ
אל תחטוף לי שבץ
תדמיין שאכלתי חמין.

מצד שני, בדיוק חשבתי לקנות ארנק ומגפיים חדשים, ולך הרי יש כל כך הרבה לתרום, יושקו'לה.
:)

אגב נכון שזה עלול להישמע מפותל ועמוס כמו משהו מ"סטודיו", אבל, להבדיל, למשפט ההוא שכתבתי דוקא יש משמעות, והתכוונתי לכל מילה. אם יש צורך, אשמח לספק הסבר מפורט.
תענוג! 120903
אני לא זוכר מתי נהניתי כל כך מקריאת תגובה, ואני נהנה מרבות מהן.
הו 121431
לע''ל (אני חושבת)
לע"ל? 121438
לע''ל. לעונג לי. 121633
אינדי !go away 121634
אני נורא נעלב שענית לאפופידס ולא לי, בדיוק על אותה שאלה‏1

והוא לא כתב לך שום שיר.

1 כשכתבתי לא שמתי לב שהוא שאל את זה לפני. האלכוהול.

יוש, משיר קשקשים מרוב קנאה.
כנראה הרבה מאוד אלכוהול 121855
כי כתבתי לך שיר בחזרה, ואפילו לא שמת לב.
בעניין הקשקשים שאתה משיר, אני ממליצה על שמפו טיג'ל של ניוטרוג'ינה ועל חפיפה פחות תכופה.

אתה קרוקודיל או אליגטור, אגב?
בכל אופן, ואני מקווה שלא תיקח את זה אישית, יש לי איזו העדפה פטישיסטית לבעלי דם חם (למרות שאתה בטח יודע שקצת קשה לומר את זה על האחרון שלי)
כנראה הרבה מאוד אלכוהול 122069
משוש חיי,

הרבה אלכוהול - נו כן, למה אכחד. פתגם מן המזרח הרחוק‏1: אם יש בידך רק כוסית אחת של יין סאקה, שפוך אותה.
רוצה לומר: כאב הגעגוע העז שתעורר הכוסית האחת, הוא גרוע מצער ההינזרות.

שיר על ג'נין - שמתי לב. מסמיק.

ניוטרוג'ינה - אצלנו זה לא כמו אצלכם. אצלנו כל קשקש קשקש, וכידוע, בירוק. אבל כבר נרגענו מהקנאה (קצת).

קוקודיל או אליגטור - מטעמי חיסיון, מנוע מלהתחייב לכאן או לכאן, אבל רימוז מסויים אפשר למצוא כאן: תגובה 121602.

הפטישיזם שלך - שוד ושבר, לא יכול שלא לקחת אישית. היה כאן פעם דיון שבו קראו לזה "סוגנות".

האחרון שלך - איפה הפיה הזאת כשצריך אותה, זאת שאמרה - היזהרי ילדתי פן יתגשמו חלומותייך ...

באהבה נכזבת ארוכת-נגן,

יוש

1 "מזרח רחוק", זאת דרך לצאת איכשהו מן העובדה המצערת (שנגלתה לי רק בעת כתיבת המשפט ההוא), שאינני מצליח להיזכר אם היין - והפתגם - הם סיניים או יפאניים.
לע''ל. לעונג לי. 121635
ואני חשבתי שזה עברות של LOL :-)
אינדי יא בינתי, יא רוחי, נור עיוני, 121578
מה זה לע"ל?
הללו הללו 121858
תפסיק לקלל.
חדוות הניתוח - אכן 124333
ומישהו כבר כתב:
חדוות הניתוח 124770
ומשהו גם כתבhttp://cartoon.iguw.tuwien.ac.at/christian/marcuse/o...

ובכלל, השבוע הדפיסה ספריית הפועלים מהדורה שנייה למבחר מכתבי אסכולת פרנקפורט, בעיקר הורקהיימר ואדורנו. עוד שבוע לפחות בחנויות.
מה שהיא אמרה 120405
תודה, אבל ייקח לי קצת זמן עם השיר הזה. קשה לי לקרוא אותו כפשוטו (בגיל 26 זרקתי את הילד הפנימי שלי מהחלון?),
ומצד שני אני לא מוצאת רבדים לשוניים ואחרים שיאפשרו לי לקרוא אותו אחרת.
מה שהיא אמרה 120520
להפך- בגיל 26 הילד הפנימי העיף ת'ילד הגדול מהחלון. אולי.
מה שהיא אמרה 120744
אני חושבת שאפשר לקרוא פשוט: דחפתי (בעצמי) את עצמי (הילד הגדול) מהחלון.
מה שהיא אמרה 121694
(היי, גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת!)

ומה זה אומר, שהשיר נכתב תוך כדי נפילה? לאחר הנפילה? כמה שורות שיר אפשר לכתוב תוך כדי נפילה? ואולי בזמן ההתאוששות בבית החולים?

טוב, זה כבר פשט קיצוני, מה שאני עושה פה :-) אבל הרעיון מעניין- שיר שנכתב בסילון, תוך כדי משהו אחר, מאוד מהיר, כאילו לא כתבו אותו על טיוטה, אלא הוא התגבש שלם ויצא שלם ממוחו של הכותב.
כמה אפשרויות 121735
אולי - תוך כדי נפילה מטאפורית - תהליך של הרס עצמי, או רצון להרס עצמי.

אולי - תוך כדי הניסיון לדחוף את עצמו דרך המרפסת, אבל (בהיותו מבוגר וגדול מידי) הניסיון נכשל (''דחפתי'' לא אומר ''נפלתי'').

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים