קצת לפני מחלף גהה, ארבעת־אלפים וחמש־מאות סל''ד.
''...אז תוריד את הרגל מהגז...''
חמשת־אלפים סל''ד. באופק רמזור.
''...שלא תהיה לך טעות -''
חמשת־אלפים וחמש־מאות סל''ד. הרמזור מתחלף לאדום.
''- מהירות מופרזת -''
חריקת בלמים.
''הורגת!''
בום.
''מה זה צריך להיות?'' שאלתי את הילד הרטוב, לאחר שחילצתי את מה שנשאר מהדלי שלו מתחת לגלגלי המכונית.
''שוטפים!'' הוא אמר, מתנשף, ונפנף במגב קטן. ''מכוניות! חמש שקל!''
מסכן. לא קל לקבל דלי מים בפרצוף בשמונים קמ''ש.
''אתה רוצה להסביר לי למה שמת דלי מים באמצע הכביש?''
''כולם עוצרים בגלל הדלי, ואז אני שוטף.''
''כמעט כולם.''
מעולם לא יחסתי חשיבות יתר לנקיון המכונית. כאשר החלפתי את מכוניתי הישנה לא מזמן, למשל, ושאלתי את המוסכניק המטפל בה מה העניינים והאם מישהו קנה אותה כבר, היתה התשובה: ''אנחנו מורידים ממנה את העפר, ועוד יום יומיים נבדוק מה נשאר מהמנוע.''
והנה נוסע אנכי במכוניתי החדשה, שמח וטוב לב, מספר ימים לאחר תקרית הדלי, בואך, שוב, צומת גהה. זיכרון מעורפל ניעור במוחי כשאני רואה ילד קטן עם מגב ודלי ניגש ומתחיל לנגב במרץ את השמשה הקדמית עוד בטרם עצרתי לחלוטין.
''היי!'' שאגתי, ''תפסיק!''
שום דבר. צפרתי. כלום. הילד המשיך למרוח את השמשה במי סבון בצבע בוץ. הפעלתי מגבים ויצאתי מהאוטו.
''מה זה צריך להיות?'' שאלתי את הילד הרטוב לאחר שחילצתי את הדלי מידיו והנחתי אותו במרחק בטוח.
''שוטפים!'' הוא אמר, מבעבע, ונפנף במגב. ''מכוניות! חמש שקל!''
מסכן. לא נעים לקבל ליטר מי סבון מלוכלכים בפרצוף.
''אתה רוצה להסביר לי למה לא הפסקת לשטוף כשביקשתי?''
''כולם מבקשים להפסיק, אבל אם אני ממשיך לא נעים להם והם משלמים.''
''כמעט כולם.''
זכור לי מקרה, פעם, בו נכנסתי מתוך סקרנות למנהרה לרחיצת מכוניות. שבוע לאחר מכן הייתי מוצא מדי יום פתקים על האוטו לאמר ''אם אתה מוכר, אנא התקשר''. גברים שמנים ושעירים רדפו אחרי ברחוב בזעקות ''בכמה מוכר? בכמה? איזו שנה? איזו יד? בכמה?'' אשה מפחידה אחת ניסתה לשכנע אותי למכור לה את המכונית באופן מיידי, התשלום במזומן ובמחיר מבצע. הבנתי את הרמז, שפכתי דלי חול על גג האוטו, ותשקוט הארץ חצי שנה.
התקרבתי לצומת בזהירות. שקט. אין אף ילד באופק. לפני עמדה משאית עמוסה בתרנגולי הודו, שהיו עסוקים ברב שיח נאור אך פוליטי, אם לשפוט על פי כמות הנוצות המרחפות באויר. נרגעתי והתרווחתי במושב, כשקול חשוד הגיע לאזני מירכתי המכונית. היה זה הצליל האפייני לפיסת גומי לחה המלטפת זכוכית. בחשש גובר העפתי מבט אחורה וראיתי, לזוועתי, את הילד מלכלך במרץ את השמשה האחורית בהבעה דוחה של שביעות רצון. צפרתי בזעם. הילד, למוד נסיון, השליך מעליו את הדלי אך המשיך לנגב. חכמולוג. הפעלתי שפריצרים ויצאתי החוצה.
''מה זה צריך להיות?'' שאלתי את הילד הרטוב לאחר שחילצתי את המגב מידיו.
''שוטפים!'' הוא אמר, מטפטף, והסתכל בערגה במגב שלקחתי לו. ''מכוניות! חמש שקל!''
מסכן. קשה לקבל שפריצר ישר בפרצוף.
''אתה רוצה להסביר לי למה לא הפסקת לשטוף?''
''כולם, עד שהם שמים לב שאני מאחורה, כבר גמרתי לשטוף. חמש שקל!''
''כמעט כולם.''
''מתי שטפת את האוטו בפעם האחרונה?'' שאל איזה ידיד שלי לפני נסיעה ארוכה במיוחד.
''איזה יום היום?''
''אה, חמישי.''
''חצי שנה בערך.''
סוף השבוע עבר, ועמו העבודה המאומצת, הנסיעות, הטלפונים של אמצע הלילה וזעקות השבר של ההורים לאמר ''למה לא באת לבקר?'' שבוע חדש של מנוחה בפתח. יום ראשון. אני נוסע לנמנם קצת בעבודה, כמנהגי בימי חול.
צומת גהה. ילד קטן מתקרב אלי עם מגב שלוף. הוא מניף את ידו בתנועה בוטחת לעבר השמשה הקדמית, ואז עוצר. מבטינו מצטלבים. ''מכוניות!'' הוא אומר. ''שוטפים! עשר שקל!'' - ואז מהסס.
''לא היית פה כבר פעם?''
|
| |
קישורים
ניר הזועם בדרכים
ניר הזועם בדרכים מכה שנית
|
|
