גרמניה-ישראל 338
רשמי טיולו של פליט מלחמה בגרמניה.

כמספר אזרחים במדינה, גם אני נמנה, כנראה, על אותה אוכלוסיה שניתן לקרוא לה פליטי מלחמת העולם השניה. מלחמת העולם השניה נשאה את אבותינו מאירופה וכפתה עליהם להגר לישראל, שם נאלצו לשאת את עול המזרח־תיכוניות. שנים לאחר מכן, בשנות השישים, השבעים והשמונים, נולדנו אנו. דור שלישי למדינה, דור שלישי לשואה, אבל בגלל תופעה חסרת תקדים, גם דור ראשון שיחזיר ליהודים את הפליטות. אנחנו פליטים בישראל משום שאיבדנו את אמונתנו בעתידה של המדינה הציונית. אין בכוחנו או ברצוננו להמשיך לשאת את נטל המצפון והרציונל במדינה שאיבדה את הצפון, לשאת את כידוני הנשקים במדינה שמתקוטטת עם כל שכנותיה. פליטים, משום שאנו נושאים בערכים אירופאים הנחשבים בארץ לחסרי תוחלת, וזוכים על כך לבוז. לכן אנו זרים בארץ מולדתנו.

לרוע המזל, לא רבות ממדינות העולם יקבלו אותנו בשמחה. כל אחד, לפי העדפתו, יגלה שרוב היעדים הנחשקים באמריקה ואירופה מעדיפים שלא לקלוט מספר רב של זרים, ועליית הימין הקיצוני באירופה מרימה בפנינו עוד מחסום נוסף הבא להגיד: 'בארץ לא תוכלו לחיות, וגם לא מחוץ לה'. כך אנו נאלצים לשאת את צלב זרותנו היהודית. אנו אירופאים בארץ, וככאלו אנו זרים, ואנו יהודים וזרים בארצות אירופה.

65 שנה לאחר שכף רגלם של אבותי עזבה את אדמת אירופה על מנת להקים בפלשתינה את מדינת היהודים, מצאתי את עצמי חוזר ומציב את רגלי היהודיות על היבשת הנחשקת והמקוללת, במטרה לשוב כסטודנט, ובעתיד אולי אף כאזרח מן השורה. כגרמנופיל וגרמנופוב שהתגלמו באדם אחד (כלומר, יהודי קלאסי) ידעתי שטיול זה יהא גורלי בחשבון הנפש העצמי שלי. כל תנועה, מחווה, מילה או העווית פנים של גרמני תישקל בנפשי הרגישה, כך ידעתי, בצורה קפדנית ובוחנת, ולעיתים אף פאראנואידית ומעבר לכל פרופורציה.

אני והמדינה הציונית

ואלו קורות תולדותי במדינה הציונית אשר שוכנת בדרום מערב אסיה, לחופיו המזרחיים של אגן הים התיכון.

נולדתי בשנת 1978, ועוד בילדותי גיליתי נטיות מובהקות להרהור ולחיי הרוח. משום כך הוקציתי כתמהוני על ידי עמיתי הילדים. מקבל את אי שייכותי לחברה, גדלתי בתוכה, מפוחד מאלמנטים מסוימים בה, מתחנך בתרבות האינטגרציה בה ישותי המנומסת והביישנית נדחקה ודוכאה לטובת נפשות מוחצנות, מחוספסות או חוצפניות יותר.

בנימין תיאודור הרצל, שיש הטוענים שרצה, בעצם, להקים באוגנדה מדינה גרמנית לעם היהודי, היה מרוצה, אולי, מתכונותי הטבעיות. הייתי צייתן, שואף ואוהב טוב, מאמין ברעיי בני האדם, מסודר ונטול רגשי נחיתות, גאווה או עלבון. לרוע המזל, במדינה היהודית המתהווה, תכונות אלו כמכלול הפכו אותי לקורבן בפוטנציה. כיקה צעיר, הייתי בין היחידים בסביבות הילדים שחש כאב תמידי על הפרת ההרמוניה אותה רציתי לראות מוקמת, ועל שלטון תרבות האגואיזם והדורסנות.
גדלתי בעולם זר לי. חברי ללימודים, מכרי והאנשים שחינכו אותי במערכת החינוך הורכבו ברובם המוחלט מאנשים דלי חינוך ומלאי אמונות תפלות. הסביבה האנושית בה גדלתי הייתה סביבת כל דאלים גבר, חוסר משמעת וחוסר כבוד.

עם התבגרותי, לאור הסביבה בה גדלתי ואכזבותיי מרעי האדם ומנורמות ההתנהגות, התחלפה אהבת ההרמוניה בשאיפה לאנארכיה וחוסר חוקיות, ואהבת הבריות התהפכה למיזנטרופיה.

כיום, שנים רבות לאחר כל זאת, אני יוצא לגרמניה, בתור אזרח גרמני/ישראלי (אך עדיין מחזיק בידי דרכון ישראלי - לא רוצה להשאיר את החבר'ה לבד בתור הדרכונים הישראליים, אתם יודעים), יהודי בשורשיו ונוצרי סמי־אתאיסט באמונתו.

יצאתי לגרמניה לחפש את שורשיהם של סבי וסבתי המתים, ללכת על אדמת הקודש בה התהלכו טריסטאן ואיזולדה, ורתר הצעיר, תומאס וטוני בודנברוק, האנס קסטורפ וסטאמבוריני, מיכאל קולהאוז, זיגפריד, ונכון, לא אתכחש, גם היטלר, הימלר ודר' קליגרי. כולם דוגמאות מאלפות לרוח הגרמנית ולהשגיה בתחומי הנשגב והמפלצתיות.

בין גרמניות לישראליות

הדרך הלוך במטוס זיכתה אותי בהגיגיה הלאו דווקא אינטליגנטים של השכנה מהמושב האחורי. לאחר שיחה ארוכה, רמה ומייגעת לגבי מחירי המלון, הנסיעות והקניות בעברה התיירותי, התקרבנו סוף סוף לקרבת נמל התעופה מינכן. מזגוגית החלון נשקפו אלינו נופים מרהיבים של יופי ירקרק ורחב יריעה. השכנה מאחור לא נותרה אדישה: 'תראי את זה,' אמרה, 'אי אפשר שלא לקנא בצוררים האלה. המאנייקים זכו בפוקס. יש להם ארץ יפה. איי יי יי.' שכניה לנסיעה נאלצו להסכים בשתיקה דמומה.

רק בנחיתה, ועם ההתרחקות ההדרגתית מקרבתם של הישראלים, מתחילה להשתלט עליך התחושה הגרמנית הדיאמטרית לזו הישראלית: רגועה, שקולה, מהורהרת, מדויקת, מנומסת ומעט קרה.

הנסיעה ברכבת שתוקה. האנשים, לרוב, מביטים בחלון בשקט או קוראים עיתון. אם במקרה שפשף אדם בטעות את שרוול מעילך בעוברו לידך או אם נגע בך בטעות ממהר ה-'entschuldigung' המנומס להפלט מפיו מלווה בחיוך מנומס. חלק מהישראלים טועים בנטותם לייחס נטייה צפון אירופאית זו לצביעות. נטייה זו היא חלק מתפיסת עולם שלמה ומושרשת בה מנותקת הפנימיות מהחיצוניות, והחיצוניות מתפקדת על פי שורת צווים קבועים מראש אשר מסייעים לשמירת ההרמוניה. גרמני אינו אומר 'entschuldigung' מצביעות, אלא משום שכך ראוי להתנהג, ומבלי לייחס לאמירה משמעות מיוחדת.

למרות ריקנותה, כביכול, עדיפה בעיני מחווה זו פי כמה על מחוות ה'אתה לא רואה לאן אתה הולך?!' הישראלית...

לאחר הגעה למרכז העיר מינכן, התמסרנו לטיול קניות. נדהמנו לגלות את גודש ההיצע האירופי וזמינות המוצרים. המוצרים בגרמניה זולים הרבה יותר, והגרמני הממוצע, שעובד פחות מעמיתו הישראלי, מרוויח גם כסף רב יותר מהעמית הישראלי.

עם זאת, מהתרשמות אישית שלי, ניתן לומר כי חווית הצריכה האירופאית שונה בתכלית מזו הישראלית. חיי הצריכה בגרמניה קיצוניים הרבה פחות מאלו הישראלים, או, למצער, מתקיימים על פי תפיסה שונה בבסיסה. הגרמני אינו קונה, כעמיתו הישראלי, על מנת להרשים. הצריכה הגרמנית היא אקט מופנם, וקולני פחות מאחייניתה הישראלית, טריוויאלית יותר, ומהווה חלק אינטגרלי מחיים שלמים.

ניתן לומר שהצריכה הגרמנית שומרת תמיד על חזות תרבותית המונעת ממנה להפוך לבהמיות מקורנפת. על השאלה האם זו חזות בלבד או תרבותיות אמיתית, נבצר ממני עדיין לענות. עם זאת, בנסותי לסכם את העניין, אוכל לסכם את ההבדל בצורה כזו: הישראלי קונה דברים כי הם באופנה, הגרמני קונה אותם כי הם יפים; הישראלי מנתק בדרך כלל את הפריטים שהוא רוכש מסביבתם הטבעית, ואילו הגרמני, לעיתים קרובות, מבצע במהלך הקנייה ולאחריה החלטות אסתטיות טובות יותר. גם השימוש באביזרי האלקטרוניקה, שמוחצן כל כך בישראל כמרכיב היי־טק עתידני בתוך ביצה של אשפתות וימי ביניים, בולט פחות בצורתו האירופאית. הגרמנים, לדוגמא, משתמשים בטלפונים הסלולרים בצורה פונקציונאלית.

ניתן לומר כך: הגרמנים משתמשים. הישראלים משוויצים, מנצלים, מתלהבים וכמעט אף פעם לא משתמשים. למעשה יש כאן הפרש מסוים בין התפיסה הישראלית העבדותית, בה האדם משועבד לחפציו, לעומת האינסטרומנטליזם הגרמני בו החפצים הם חלק מהחיצוניות, משרתי האדם (הפנימיות).

בכניסה לתחנת רכבת גרמנית, במבט סוקר על כ-‏300 גרמנים, ניתן להבחין אולי באחד או שניים שמדברים בינתיים בפלאפון. כל זה מתאים, אולי, גם לפן שתקני ומהורהר מסוים של העם הגרמני.

הגרמנים, אגב, גם מעשנים הרבה פחות, ויש ביניהם פחות שמנים מאשר בישראל. כל זאת בא להראות אך ורק כי התרבות הגרמנית מכילה ידע ומודעות אינהרנטית של איזון מסויים ותרבות שימור הגוף.

ליל יום שלישי עבר עלינו בנסיעה ב- Nachtzug, רכבת הלילה ממינכן להמבורג. נכנסתי לרכבת מלא ציפיה, מרוגש מעצם המחשבה על הסרט 'רכבות לילה' של לארס פון טרייר, וציפיתי לשון בחדרי השינה של הרכבת. לצערי, גיליתי כי הכרטיסים שבידי מספיקים רק למחלקה השניה - גם היא, כמובן, מרווחת שקטה ונוחה הרבה יותר מכל שהכרתי קודם.

ביום רביעי בשעה 7:51 בבוקר, לאחר שתרנו את רשת פסי הרכבת עשירת העבר של גרמניה במשך כ- 9 שעות, הגענו לתחנת הרכבת המרכזית של המבורג.

לילה "תרבותי" ב-Musik Halle

ביום רביעי בערב, הלילה השני שלנו בגרמניה, הלכנו לראות ב- Musik Halle של המבורג את הפילהרמונית של ברלין מנגנת אלבן ברג. היצירות המנוגנות: Drei Stucke fur Orchester, Violin Concerto וקטעים מתוך ה-Oper Lulu.

בדרך לקונצרט פנתה אלינו אישה כלשהי בפורטוגזית וביקשה כיוון למקום מסוים. התברר שאחת מבנות לוויתי הינה דוברת פורטוגזית, והשתיים החלו לפצוח בשיחה ערה. לאחר שפשפשו השתיים בזכרונן והעלו חרס, קראו לעוברת אורח שלישית שתעזור להן במציאת פתרון. לאחר שגם זו לא הכירה את היעד המבוקש, פנו שלושתן לרביעית והלאה לעובר אורח חמישי, עד שהחמישיה, שעמדה כמספר דקות ושוחחה בעניין רב, הגיעה, כנראה, למסקנה חותכת ושילחה את האישה הלאה ליעדה.

האדיבות האולי מוגזמת הזו לא הייתה יוצאת דופן בטיול, אגב. לא פעם, במהלך פניה בשאלה לאדם ברחוב, נעצרו גם אנשים אחרים ששמעו את תחילת השאלה והצטרפו במהלך התנדבותי לסייע במציאת הפתרון. בעוד אנו מנסים למצוא את דרכנו, עברנו ליד שני קשישים שעברו לידנו קודם לכן והזעיפו פנים לנוכח שפתנו הזרה. חברתי וחברתה החליטו, משום מה, שהשניים נאצים (נאצים גימלאים?), אך זה לא מנע מהן, בהעדר אובייקטים אחרים לתשאול, לפנות אליהם בשאלה. השניים, נאצים או לא, מסרו לנו את ההוראות, ולבסוף שאלו אותנו מניין אנו. כשענינו 'ישראל', התרחקו השניים ואחד מהם אמר באגביות לשני 'Unser Freund Manfried war dort geboren' כלומר 'חברנו מאנפריד נולד שם'. או אולי היה זה 'gestorben', כלומר חברנו מנפריד נפטר שם. בכל אופן, הללו עזבו אותנו במהירות וללא התייחסות נוספת. מותירים אותנו לספקותינו.

לבסוף, הגענו בשעה היעודה ל-Musik Halle. גם כאן נאלצתי, כישראלי, לקנא בעמיתי הגרמנים. בארץ ניתן רק לחלום שהפילהרמונית הישראלית תבצע ערב שלם של אלבן ברג, או אפילו שיינברג, אפילו ששיינברג, הוא אחד האמנים היהודים החשובים ביותר של המאה הקודמת (שיינברג במכתב לקנדינסקי: 'איני אירופאי. איני גרמני. איני אדם. אני יהודי').

בפילהרמונית הישראלית, רבים מהמוזיקאים (כבמקומות רבים בעולם) עייפים מכדי לייגע עצמם בלימוד מוזיקה מודרנית לקונצרט, ומעדיפים להפעיל את תכנות החמישית של בטהובן שנצרב במוחם בשנתם השניה בפילהרמונית. אם הפילהרמונית הישראלית מחליטה כבר לבצע אתFur Orchester Funf Stucke של שיינברג, כפי שעשתה לפני כשנתיים, הרי היא עוטפת אותו בעיסה של מוצרט מצד אחד, היידן מצד שני, ובאך מצד שלישי, ותוקעת אותו בדיוק לפני ההפסקה, כדי שהזקנים לא יצליחו לברוח מהדיסוננס. קהלה של הפילהרמונית הישראלית, המפונק מסדרות פילהרמונית בג'ינס וערבי קלאסי־שמאלצי של דר' אסתרית בלצן, רק שומע על יצירה שחצתה את קו 1900 וכבר מתחיל בגיבוש טקטיקת בריחה מהאולם.

בארץ, אין לתזמורת אומץ לבצע ערב אחד של מוזיקה מודרנית קאנונית - הם יודעים שהקהל שלהם לא יעמוד בזה (וכל זה עלוב עוד יותר, כאשר 90 שנה לאחר היצירות האטונאליות הראשונות, עדיין מוסיקה אטונאלית מוקצית כמודרנית, אך זה כבר נושא אחר).

הקהל הגרמני בקונצרט, הכולל צעירים ומבוגרים גם יחד, ומאוזן מעט יותר מעמיתו הישראלי המזקין, היה סימפטי ושקט למדי (ללא השיעולים הידועים לשמצה של היכל התרבות).

עם זאת, אני חייב לציין את הביקור בקונצרט כחוויה עצובה למדי. ה-Musik Halle היה באותו ערב ריק ברובו, וצריך לזכור שמדובר באולם שמחזיק אולי רבע מכמות הצופים שנכנסת להיכל התרבות. אלוהים אדירים חשבתי לעצמי, לאן הגענו, שהפילהרמונית של ברלין, התזמורת המפורסמת ביותר בעולם, נותנת קונצרט מול קהל של מאתים איש. הרי סך ההכנסות מהקונצרט הזה, שהשתתפו בו כמעט 100 נגנים, היו בוודאי נמוכות יותר מהתשלום הכספי שמקבל תקליטן מחו"ל על הופעה באוקטופוס ביום שישי בערב. כל זה היווה בעיני סימן עצוב לגסיסתה של התרבות הגרמנית. ואכן, לא הצטרפתי לשמחה חסרת הפשר בה נדבקו בנות הלוויה שלי, בהכירן לראשונה את המוזיקה הגרמנית המודרנית.

בימים הבאים בילינו את זמננו בעיר Bergedorf שליד המבורג, שם התאכסנו בבית ידידים, תוך טיולים יומיים ביערות, בבית הקברות הסמוך ובאטרקציות המרכזיות של המבורג: ה-Fernsehenturm (מגדל הטלוויזיה אליו נשקפת העיר כולה), Planten und Blumen (הגן העצום והמרתק שבתוך המבורג הכולל בתוכו גן יפני, גן בוטני וגן צמחי מרפא), ה- Altstar (האגם שבתוכה של המבורג) וה-Rathaus, בית העירייה.

ביום שישי בצהרים ביצעתי את פרדת תחנת הרכבת הראשונה שלי, כאשר נפרדתי על רציף 5 של התחנה המרכזית של המבורג מחברתי, והמשכתי ברכבת הנוסעת מהמבורג לקלן, שם אסף אותי מתחנת הרכבת ידידי הטוב ומיודענו, א. מאן.

עיר הכלבים הנובחים

ברשימות חורף על רשמי קיץ מ-‏1862/3, כותב דוסטוייבסקי על הקתדרלה (ה-Dom) הגדולה של קלן: 'אודה ואתודה, תליתי תקוות גדולות בקתדרלה: עוד בנעורי, כשלמדתי אדריכלות, שרטטתי אותה בחרדת קודש. בדרכי חזרה דרך קלן, כלומר, לאחר חודש, בשובי מפאריז, הבטתי בקתדרלה שנית וכמעט שרציתי להתחנן לסליחתה, על שלא תפסתי בפעם הראשונה את יופיה; כמו קאראמזין שכרע על ברכיו, בדיוק לאותה תכלית מול מפלי הריין'. את הקתדרלה של קלן אומנם לא שרטטתי מעודי, אך הקריאה בדוסטוייבסקי כבר גרמה לי לצפות בשקיקה לביקור בקתדרלה.

והנה, ללא כל הכנה, הייתה הקתדרלה המראה הראשון שנשקף אלי בהגיעי לקלן. מיד כשיצאנו אני וידידי מר מאן מה-Koln Haputbahnhof, תחנת הרכבת המרכזית של קלן, נדהמתי לגלות את המבנה המרשים ביותר שראיתי מימי. הקתדרלה של קלן, אפורה ושחורה, וצריחיה עטורים בכלבי הגהינום הנובחים לכל עבר, קדמה אותי, תוקפנית, מרושעת ומתריסה מול השמיים, בהדר הגותיות הנהדרת שלה. 'איך מצליחים אנשים לישון שינה הגונה בעיר שקיים בה מבנה כזה?' היא השאלה שניקרה במוחי מיד בראותי את הקתדרלה.

בערב הבא, כשחזרתי ל-Haputbahnhof לאסוף את חברתי מהתחנה, התפתיתי להיכנס לחצר הקתדרלה. הקתדרלה העצומה, שבנייתה ארכה כ-‏600 שנה, מציבה מולך איומים ופלאים ארכיטקטוניים חדשים מכל כיוון. כשנכנסתי לחצר והסתובבתי בחושך בינות הקברים השחורים שבחצר הכנסיה, פסלי המושיע הצלוב ופסלי הכלבים הנובחים, התמלאתי פחד. פחד מהכלבים הנובחים שהתערב בפחד מפני אנשים שנמצאים, אולי, במחשכי חצר הקתדרלה. פחד מפני גרמניה הישנה ומפני גרמניה החדשה.

רק ביומי השלישי בקלן הדריך מר מאן אותי ואת חברתי בביקור בקתדרלה, במסגרתו נכנסנו גם לתוכה. הקתדרלה, הנמנית על 28 פלאי התבל המוכרים על־ידי האו"ם, מכילה, כך סיפר לנו ידידי, גם חלק אנטישמי סגור לקהל המלא בפסלים המתארים את היהודים כחזירים (אגב, החלק סגור לא משיקולי פוליטיקלי קורקט, כך הבטיחו לנו).

קלן, אגב, התגלתה לנו במהלך הימים הבאים כעיר ידידותית, צעירה ומעניינת. מאן, שסידר לי עם הגעתי שני מקומות שינה שונים, שיכן אותי לבסוף, לבקשתי, אצל דוקטורנטית צעירה (להלן א.ק.) הכותבת עבודת דוקטורט על יהודי מוסקווה.
א.ק. אירחה אותנו אירוח למופת במשך שלושה לילות, דואגת לכל מחסורנו. בבקרים ובערבים, היינו מנהלים שיחות בילינגוויסטיות כאשר היא מדברת בעברית (היא לומדת את השפה לצורך הדוקטורט) ואני בגרמנית, שנינו מתקנים אחד את השני במקרי הצורך.

ספרייתה של א.ק. מכילה ספרים רבים על יהדות, יהדות עכשווית ויהדות אירופה בפרט. מאחר שא.ק. אינה יהודיה, התפלאתי ושאלתי לפשר העניין את מר מאן שהשיב לי בתיאור קבוצה מסוימת בגרמניה המחפשת את שורשיה התרבותיים גם דרך היהדות.

העניין המוזר באמת היה שבמהלך שהייתי בגרמניה, נתקלתי אך ורק בגרמנים דוברי עברית (אף אחד מהם לא יהודי, לצורך העניין). האחד, ק.ס., בעלה הגרמני של הישראלית ששיכנה אותנו בהמבורג, דובר עברית משהות של מספר חודשים בקיבוץ. בקלן פגשתי סוחרת אומנות בשם א. שדיברה גם היא מעט עברית, את א.ק. שדיברה עברית לא רעה כלל, כמו גם את רעייתו של ידידי א. מאן ששוחחה עברית שוטפת ומצויינת.

אין לי ספק שקשר יהודי־גרמני חזק מסוג כלשהו התגלה בפני בפגישות הללו. עם זאת, לצערי, לא היה סיפק בידי לרדת לשורשה של תופעה זו.

במהלך שהייתי בת שלושת הימים בקלן, ניהלתי מספר שיחות פילוסופיות ארוכות, אינטנסיביות ומרתקות עם מר מאן, שהציג בפני מציאות פילוסופית מעניינת, מורכבת ושונה מהמוכרת לי. על שיחות אלו ועל תוצאותיהן, אספר, עם זאת, בהזדמנות אחרת, כאשר תבשיל העת.

ברכבת לדכאו

Dachau Blues
Dachau Blues
Dachau Blues
Those poor Jews

(Dachau Blues from Trout Mask Replica, by Captain Beefheart)

הדרך חזרה לארץ כללה בתוכה תקרית בעלת גוון אנטישמי מוטל בספק שהעיבה, אני מצטער לציין, על נסיעתי כולה, ואשר ייסרה אותי מאותו רגע ואילך. ביום שני בלילה, חיכינו אני וחברתי לרכבת שתוביל אותנו לשדה התעופה באחד מרציפי ה-U-Bahn (הרכבת התחתית) של ה- Haputbahnhof של מינכן.

לאחר שפניתי לאישה ובקשתי ממנה עזרה בפענוח לוח זמני הרכבות, הציע אחד מהגברים שעמד בקרבתנו את עזרתו וסייע לנו במציאת הרכבת הנכונה. לבסוף, לאחר שסייע לנו, שאל אותנו לאן אנחנו נוסעים. ניסיתי להתחמק מתשובה ועניתי שלשדה התעופה.

'לאן אתם טסים?' שאל.
'לישראל,' עניתי לבסוף.
'זה הבית שלכם?'
'כן,' עניתי.
כאן נפסקה, באורח טבעי, השיחה, אולם בדיוק בזמן שעמדתי לעזוב את תחנת הרכבת (הרכבת הבאה לשדה התעופה הגיעה רק כשעה וחצי מאוחר יותר) הגיעה לתחנה הרכבת לדכאו.

'היי,' פנה אלי לפתע האדם בעליצות מסויימת 'Don't you want to go to Dachau?' טרוד במחשבות אחרות, ועם זאת המום ונבוך, הנדתי בראשי במהירות. 'Yes, I guess you wouldn't want to go there', צחק והמשיך בדרכו.

לפתע, במהירות, צץ בלבי מה שהודחק יותר מיובל. אני חושב שבאותו רגע, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי יהודי. באותו רגע בתחנת הרכבת במינכן, הרגשתי יותר שייכות לעברי מאשר הרגשתי בימי חיי. אפשר להוציא את היהודי מהגטו אבל אי אפשר להוציא את הגטו מהיהודי, אומרים. באותו רגע הבנתי שגם מתוכי אי אפשר להוציא את הגטו.

ביממה הראשונה לא סיפרתי לחברה שלי על המקרה, על מנת שלא להעציב אותה בזמן שהותנו בגרמניה. כמה הרהרתי במשפטים הבודדים הללו, ניתחתי אותם והוצאתי אותם מפרופורציה. האם נאמרו בכוונה תחילה? או אולי היו בדיחה לא מוצלחת?

ברגעים אחדים ממש התביישתי ביהדותי הרגישה המנסה לייצר מכל משפט אנטישמיות סמויה, וברגעים אחרים היה לי ברור שהאנטישמיות במשפט כלל לא סמויה. מרוב חשיבה כבר אינני בטוח אם אותו אדם היה כלל גרמני או אמריקאי. לעיתים נדמה לי שדיבר בגרמנית עם מבטא אמריקאי, ולעיתים נדמה שדיבר באנגלית במבטא גרמני. קיוויתי שאני פאראנואיד, קיוויתי שאולי היה תייר, ויותר מכל - הצטערתי על כך שנולדתי יהודי.

וכך הדבר הנורא ביותר שגיליתי על הגרמנים בתקופת השהות שלי בגרמניה, היה לחרב פיפיות, וגילה לי דברים נוראים בעצמי. למעשה, אני לא חושב שגיליתי בטיול הזה דבר אחד על הגרמניות, מבלי לגלות גם דבר אחד, מקביל שונה או מנוגד, אבל תמיד קשור ליהדות. וכך, הטיול בגרמניה הפך, מבלי שרציתי, גם לטיול בנבכי היהדות שלי. למה היהודים הכי דגולים שהיו לעם הזה גדלו כולם בגרמניה? היינה, מרקס, פרויד, מאהלר, שיינברג, איינשטיין. רק בגרמניה יכול, אולי, היהודי להיות יהודי. האם להיות יהודי הוא להיות נרדף?

חזרה לארץ

חזרתי לארץ בתחושות קשות. בנמל התעופה בן גוריון, בציפייה הארוכה למזוודות, שמעתי שני צעירים בני טובים מספרים לאדם זקן כיצד רימו את הגרמנים ונסעו ברכבת התחתית של מינכן שבוע בלי לשלם. הישראלי לא מסוגל לנסוע לגרמניה בלי לנסות לדפוק את הגרמנים. הוא לא מסוגל להפנים ולפעול בגבולות מערכת שמעניקה אמון בפנימיות שלו, ומותירה בידיו את זכות הבחירה. גם הבחורה הישראלית ששיכנה אותנו בהמבורג סיפרה לנו שנסעה שבועות באוטובוסים בלי לשלם (במערכת הגרמנית לא בודקים לך כרטיס כשאתה עולה לאוטובוס. אם חסר לך כרטיס אתה יכול ללכת לנהג ולקנות) עד שהגיע יום אחד כרטיסן והחתים לה אזהרה בדרכון. ירדנו מהמטוס ונהג המונית רימה אותנו במחיר בין נתב"ג להרצליה.

מה דפוק בארץ הזאת שאנשים פה חייבים להתמקח, לדפוק ולרמות אחד את השני? בארץ הזאת שאי אפשר להשיג כל שום דבר במחיר האמיתי, המחיר היחיד שמתקרב לאמיתי הוא מחיר הקומבינה. אנחנו כל הזמן עסוקים להשיג בקומבינה את המחיר שמגיע לנו. הכל בקומבינות. כל הרשתות מוכרות לנו תלושים ועסקים בקומבינות.

אני לא מרגיש שאני מסוגל לחיות כאן, אבל גם לא בכל מקום אחר. אחד הדברים שהטרידו אותי בגרמניה היה שבפעם הראשונה בחיי הרגשתי שישראל ממלאת את תפקידה כבית יהודי. הרגשתי לפתע שישראל מבטיחה ליהודי הרגשת ביטחון בין דומיו, תחושת עדר מרגיעה.

שלושה ימים אחרי שהגעתי פרצו המהומות בשטחים ובארץ כולה. הארץ הצטמצמה למספר ערי פריפריה בגוש דן, וכל השאר שטח הפקר. אנשים פוחדים לבקר את השטחים, ירושליים, הגליל, רמלה, לוד, יפו. אנשים שעוצרים בצמתים מרכזיות נשלפים מהמכונית ומוכים על ידי המון זועם. הפכנו למדינה שהמיעוט בה מפחיד את הרוב והרוב מפחיד את עצמו. הרגשת סוף בית שלישי שורה באוויר. הימין והשמאל מכים אחד בשני, ובינתיים שניהם מוכים אנושות. השופט לנדוי התראיין לעיתון הארץ ודיבר על סוף הבית השלישי. אני מוטרד וזועם לאורכו של היום. לפתע, אותה התעלמות פוליטית של הצעירים הישראליים נדמית לי כחיידק טורף שעומד להכות בנו תוך ימים אחדים.

איני יכול לפנות לשום מקום בעולם. אני פליט, כמו רבים אחרים. איני מסוגל לראות את מקומי במקום רדוף שדי העבר הזה, אך קשה לי גם לראותו בינות שדי העבר האירופאיים. לעולם לא אפנה למערב האנגלו־סאכסי. אני קלוע בין אירופה לאסיה. את הבחירה אאלץ לעשות. כל דור מחדש, זו המשמעות של היות יהודי.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

הגורל היהודי 11080
מאמר יפה ומעורר למחשבה.
התלבטויותיו של המחבר לגבי הגורל היהודי משותפות כיום לרבים , ודומה שההתפרצויות האנטישמיות שלהם אנו עדים בימים הראשונים ( ושהן רק הסנוניות הראשונות , צפו לחזקות יותר בעתיד) הן עדות לגורל המר תמיד שצפוי ליהודים .
אבל מצד שני ברור באותה מידה שללא האנטישמיות הזאת העם היהודי צפוי לכליון שבהתבוללות המוחלטת. שימו לב , אחוז הילודה היהודית בתפוצות הוא נמוך ביותר וכל התחזיות צופות את ההעלמות הדמוגרפית של היהודים ( להוציא בקהילות החרדיות ) כתוצאה מחוסר ילודה ונישואי תערובת , ואדישות לקהילות .
אבל האנטישמיות הגואה, תפעל מן הסתם (כשם שעשתה בעבר) לבלימת המגמה הזאת , לחיזוק הקהילות היהודיות והעזרה והתמיכה ההדדית בין היהודים .
כפי שאמרה ידידה יהודיה שלי מארה''ב , ידידם הטוב ביותר של היהודים בארה''ב והדואג הגדול ביותר להמשך קיומם הוא הכושי האנטישמי פארחאן.
הגורל היהודי 11081
וכמובן, נשאלת השאלה - האם יהיה זה באמת כל-כך נורא אם העם היהודי יעלם דרך התבוללות? למי זה יזיק, בדיוק?
הגורל היהודי 11082
זה יזיק כמובן לתרבות היהודית . תרבות מפותחת ועשירה שמבטאת כמה רעיונות יחודיים ומקוריים בהחלט שהתפתחה במשך אלפי שנים של יצירה , אתה יכול לסלוד ממנה , או לזלזל בה ולטעון שהיא אינה מתאימה לרוח הזמנים , וכו' וכו' אבל אי אפשר להתעלם ממנה, והתרבות הזאת משגשגת במיוחד בזמנים של התקפות מבחוץ , ולעומת זאת יש לה נטיה לשקוע בזמנים של שיגשוג, שלום, שלווה והתבוללות .
אז כפי שאמר כבר קומראד סטלין '' כמה שיהיה להם רע יותר , ככה זה יהיה טוב יותר''.
זה יזיק 11086
לעושר התרבות האנושית.

זה שהאייל הוא המגרש הביתי שלך, דובי, לא אומר שזה בסדר לפרוס את בורותך בפרהסיה.
כפי שכותב המאמר ישמח להסביר לך, בורות אינה מוערכת מאוד במדינות אירופה בהן אתה שואף להתבולל.
זה יזיק 11088
ומה עם יוון העתיקה? הפסיקה להתקיים, אך איש לא יטען כי בכך היא נעלמה מקודקס התרבות האנושית. היהדות, כדת, כבר מזמן לא תרמה משהו מעניין לתרבות האנושית. התנ"ך ישנו, הפרושים הרבים ישנם, ואפילו הקבלה, לצערי, קיימת ובועטת. האם קיומה של אוכלוסיה חילונית המגדירה עצמה כיהודית תורמת קמצוץ כלשהו לתרבות האנושית? אני עוד לא ראיתי יצירה יהודית חילונית שלא הייתה יכולה להכתב על ידי מישהו שלא מגדיר עצמו כיהודי חילוני. יש יצירה ישראלית בארץ, אבל היא אינה מוגדרת כיצירה חילונית - היא מוגדרת כישראלית, וטוב שכך. ה"חילוניות", בסופו של דבר, היא כלום. אין שום תוכן בהיותו של אדם חילוני. להגיד על עצמי שאני חילוני זה להגיד מה אני לא. זה כמו לתאר אדם ולהגיד שהוא לא לובש חולצה אדומה. מה שחשוב הוא מה אדם כן לובש - במה הוא כן מאמין. האם הוא אתאיסט? האם הוא פוסט-מודרניסט? רפובליקני? גזען? דמוקרט? ליברל? קומוניסט? מה? מה הוא? ההגדרה של אדם חילוני כיהודי היא הגדרה אתנית חסרת משמעות, משום שהחילוני אינו משמר שום מסורת אתנית - ומעבר למסורת הזאת, אין משמעות לאתניות. בדיוק כמו שאני לא אגדיר עצמי כגרמני, למרות שאבי נולד בגרמניה. אין בי שום קמצוץ של גרמניות, אין בי תרבות גרמנית, ואין לי הערכה מיוחדת לעם הגרמני, או קרבה כלשהי אליו. מה יש ליהודים הגולים? אם הם מתבוללים - למה לנו להגיד שיש בזה משהו רע? מי אנחנו שנגיד להם דבר כזה? מה יש לנו להפסיד מכך שאדם שלא מעניין אותו להיות יהודי - יפסיק להיות יהודי?

ואדוני האלמוני, האייל הוא לא המגרש הביתי שלי. האייל פתוח לכולם - אפילו למי שאינו מוכן לגלות לנו את שמו. העובדה שיש לי תפקיד רשמי פה לא אומרת שאני צריך לשמור על הפה שלי יותר או פחות מכל אחד אחר. הייתי שמח אם תסביר לי מה ה"בורות" שהפגנתי.
אחרי הכל - אני בור, אני לא מבין.
זה יזיק 11122
אהלן דובי,
ראשית, הבה ונבהיר שאכן עצוב הוא מאוד שהתרבות היוונית נעלמה מהעולם ושכיום היא אינה "חיה ובועטת" כהגדרתך. באם היתה אוכלוסיה גדולה שמבחינתה הפילוסופיה של אפלטון וסוקרטס היתה לחם חוקה - היינו זוכים לתובנות חדשות הנוגעות להם מדי יום.
מי שאומר שהיצירה הישראלית מנותקת מהיהדות באמת נראה לי כבור, או לפחות כמיתמם. ממש כאותו אחד שלא מבין כיצד "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס יונקת מכל התרבות האנגלו-סקסית.
עגנון הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר ליצירה חילונית (כיוון שכמעט בכל ספריו המסר והנושאים העיקריים היו חילוניים) אשר הועשרה במידה מדהימה באמצעות ההתעמקות ביהדות והאלוזיות ממנה.
אך לא זאת בלבד - התבוללות כפי שתיארת אותה ("האם יהיה זה באמת כל-כך נורא אם העם היהודי ייעלם דרך התבוללות?") לא מותירה זכר גם לתרבות הדתית - וזה כבר אסון באמת גדול. כל מי שמתפתה לשטחיות של התקשורת המזינה אותו בפסיקות הלכה הזויות (כגון לא לחטט באף בשבת) וממהר על פי זה לפסוק כי כך הוא כל עולם ההלכה היהודי מוזמן לעיין בספר המנתח את קהלת שפרסם פרופ' מנחם פיש. יצירה כזו, המנתחת בהקשר תרבותי כולל ומעניקה פירוש חדש ומדהים לתנ"ך ולמשנה כולו, תורמת רבות לכל המחשבה הפילוסופית העולמית, ואני בכלל לא מגזים כאן.
מי שלא מצליח להבין כי התנ"ך אוצר בחובו ציוויים מוסריים הרלוונטיים גם לתקופתנו וכי אסור להשאיר את המשנה לקומץ פרופסורים באוניברסיטה (בדיוק כפי שעצוב לי שהתרבות היוונית לא פורצת מעבר לחוגים צרים כאלו) - מאט, פשוטו כמשמעו, את התקדמות אוצר התרבות והפילוסופיה.
האם זה כל כך נורא שמי שלא מעניינת אותו יהדותו יפסיק להיות יהודי? כן, כי פעמים רבות זה מעיד על חוסר הבנתו את העם היהודי ואת התרבות היהודית אשר הנה מהעתיקות ומהיפות בעולם.
נכון, לא צריך לכפות על אף אחד שום דבר - אבל זה עצוב, פשוט כך.
מיכאל
ד"א - אני חילוני אתיאסט גמור, כך שאני מבקש כבר עכשיו לוותר על כל מכתבי הנאצה המיועדים לדתיים אשר לצערי מופיעים פעמים רבות באתרי דיונים בארץ.
זה יזיק 11162
לכל המזדעקים להגן על התנ"ך - הברית הישנה היא חלק בלתי נפרד מהדת הנוצרית. הספר לא יעלם רק בגלל שהחילוניים שבינינו יתחתנו עם שיקסעז.
אז מה היה לנו? אתה חושש לגורל התרבות הדתית היהודית בעקבות התבוללות. עכשיו, אתה אמרת שאתה אתאיסט. נשאלת השאלה - מדוע לא יכולים הפילוסופים של ימינו להתבסס על הפילוסופיה היהודית (כשם שהם מתבססים על הפילוסופיה היוונית) בעת שהם מתפלספים להנאתם? אין שום מניעה. אז מה יאבד כאן? יאבדו הדברים שלא מעניינים אותנו יותר. מצוות, למשל. הו לא.

לא שאני לא בור, אגב - אני בור לעילא ולעילא. פשוט לא אכפת לי. אני גם בור בקריאה בקלפים וברייקי. מה שלא אומר שאני הולך ללמוד לעומקן את האמונות התפלות *הללו*. אני גם בור, יש לציין, בפיזיקה גרעינית, וגם את הנושא הזה אני לא אלמד מעבר לספרות הפופולרית. למה? כי החיים קצרים, ואני קורא לאט.
מי שלא מעניינת אותו יהדותו יפסיק להיות יהודי, פשוט משום שלא מעניין אותו להיות יהודי. אתה לא יכול למנוע את זה בכל מקרה. זה לא אומר שהוא לא מבין את העם היהודי ואת תרבותו. האם כל מי שיבין את העם היהודי ותרבותו, גם אם הוא גוי, ירוץ מיד להיות יהודי? מה יהודי בך? שאתה מכיר את הפילוסופיה היהודית? יש טונות של פרופסורים גויים למהדרין שחקרו את התורה ואת המקרא ואת התרבות היהודית, ומכירים אותה הרבה יותר טוב ממך - האם דבר זה הופך אותם ליהודיים? אני מצטער, אבל לא. כלומר, אתה יהודי רק משום שאתה מעוניין להגדיר את עצמך ככזה, ולא על פי שום קריטריון אחר. לי אין בעיה עם זה. אתה יכול להגדיר את עצמך גם כחייזר, פור אול איי קר. אבל לגעור במי שמפסיק לקרוא לעצמו יהודי, ומפסיק להגביל את עצמו כאילו היה יהודי, רק משום שהוא מכיר בכך שאין בו שום דבר יהודי - זה קצת מוגזם.
שורשי התרבות הישראלית 174155
בתגובה 11088 כתבת "יש יצירה ישראלית בארץ, אבל היא אינה מוגדרת כיצירה חילונית - היא מוגדרת כישראלית, וטוב שכך". בהנחה שאתה מעוניין לצמצם את תחומי הבורות שלך ביצירה הישראלית, תאלץ להתעמק גם בנבכי התרבות היהודית, גם אם מנקודת מבט אתאיסטית. וזאת מפני שהליבה של היצירה התרבותית הישראלית יונקת ממקור קדום יותר, שורשי יותר, שאותו זנחת לשווא, המקור היהודי. כלום ניתן לקרוא את שירתם של ביאליק, אצ"ג, אלתרמן או עמיחי תוך הפגנת בורות מכוונת (ומתריסה) כלפי ההקשרים וההרמזים היהודיים? כלומר, אני מניח שהדבר אפשרי טכנית, אך משול לחמור ששדה ראייתו מוגבל על-מנת שלא יראה מימינו ומשמאלו. אין מנוס, על מנת להבין את היצירה הישראלית על כל רבדיה יהיה עליך לערוך הכרות אינטימית עם ישראל סבא‏1.

כל זאת אינו בא לטעון שלא תיתכן יצירה ישראלית היונקת ממקורות עבריים-כנעניים לא-יהודיים, אלא שמשקלן הסגולי של יצירות אלו בסך עולם התרבות הישראלי לגווניו בטל בשישים‏2. ולראיה - מה עלה בגורלה של התפישה הכנענית?

1 לאיילות הפמיניסטיות: ישראלה סבתא.
2 ראה, אפילו כדי להתדיין בעברית באייל הקורא, אני נזקק למקורותי היהודים.
נו, דובי, חייבים להיענות לאתגר 11127
בהחלט תיתכן יצירה תרבותית חילונית, הנשענת על מקורות היהדות. בחרתי להביא להלן קטע זעיר מהספר המופלא "וטהר ליבנו" מאת יורם טהרלב. דפי הספר וסגנונו בנויים במתכונת דף גמרא (גירסת low-tech מופלאה להייפר-טקסט, אגב), כשהטקסט העיקרי אינו קשור ברגע זה לענייננו, ואחת מהערות השוליים היא בדבר חוסר התאמתם של בני עמנו לגולת ארה"ב:

... וסימנו היא פחית של קוק"א קול"א. ומדוע מעיד הקו"ק הזה שאין אמריקא טובה ליהודים? ראשית, שאין אתה יודע מה לברך עליו, שכבר מאה שנים שאותו משקה חי וקיים ועדיין לא הואילו בעלי החברה שעושה אותו לומר לבני אדם ממה עושים אותו משקה שחור, אם מפרי העץ או הגפן או מירק הגינה, ואין אתה יכול לברך עליו בורא פרי הגפן ןלא בורא פרי האדמה ולא בורא פרי העץ ומברכין עליו שהכל נהיה בדברו ואפשר עושים ברכה לבטלה שהוא מיץ של עץ כלשהו או חציל או גזר וכו'.

דבר שני, הוא הכלי שבתוכו נתון המשקה שאינו טוב ליהודים וכל כך למה. שאותה פחית היא גם הקנקן וגם הכוס לשתות ממנה. קונה אדם את הפחית, משחיל אצבעו בתוך כעין טבעת ומושך, ונפתח לו מעין חריץ צר שראוי לקרוא אותו פי הטבעת ויכול לשתות ממנו הקוק"א קול"א בלי שימזוג לכוסו. עד כאן הכל טוב ויפה, אלא משמגיע המשקה לקראת סופו צריך היהודי להרים אותו אל למעלה מראשו כדי לגרגרו לגרונו כעגור ר"ל. ומדוע צריך להרים סנטרו יותר מאשר כששותה משקה מכוס אחרת, משום שלא השאירו אותם פיקחים מקום לחוטם, שבכל כוס שאדם שותה, בתחילה מכניס לכוס רק את שפתו העליונה, אך לאחר ששתה מחצית הכוס מתחיל להכניס גם חוטמו לפתח הכוס וכשגומר לשתות נמצא כל אפו בתוך הכוס. ואילו באותה פחית אין אדם יכול לדחוף אפו לכוס אלא חייב להשאירו בחוץ. בשל כך סובלים היהודים יותר מכולם כשבאים לשתות משקה זה.

אם אתה מצליח להתענג על הקטע הזה אתה יהודי, ככל הנראה חילוני.
דווקא נהנתי 11128
אם אתה סבור שהקטע מזכיר בסיגנונו דף גמרא לבטח שאתה חילוני גמור.

לכל היותר זה מזכיר סיפור של עגנון.
דווקא נהנתי 11131
אני אמנם חילוני גמור, אבל התכוונתי לצורת העימוד של הדף.
דווקא נהנתי 11142
"בהחלט תתכן יצירה חילונית הנשענת על מקורות היהדות" - לא הייתי מגדיר את המוגבלות של בתי הדפוס במאה ה18 (צורת העימוד של הדף) כ"מקורות היהדות".
מה שכן רעיון ההיפרטקסט הוא בהחלט יהודי מובהק (לאור הנ"ל נראית תביעתה של לא זוכר איזו חברה לזכויות יוצרים על הרעיון אפילו טפשית יותר. אגב מישהו כבר רשם זכויות יוצרים על הגלגל? זה נראה לי בעל פוטנציאל מסחרי כביר)
הייפרטקסט ויהדות 11149
התוכל לפרט לגבי הקשר ההיסטורי בין הייפרטקסט ויהדות?
הייפרטקסט ויהדות 11158
אני לא יודע למה התכוון משה דורון אבל ההבנה שלי היא כזו.
הגמרא בנויה בצורה של מעבר בין נושאים בצורה של השתלשלות אצוטיטיבת למחצה כאשר נושא מתחיל בעניין אחד וכאשר נקודה מסוימת דורשת הסבר, תתת דיון או הוכחה הגמרא יוצאת לדיון הזה וחוזרת לאחריו לדיון הראשי.
כמו כן המעבר בין הדיונים הראשים הוא בחלקו מקושר למשפט או ביטוי מדיון קודם.
אשטיקל פדנטיות 11144
זה לא במתכונת של דף גמרא, יותר בסגנון של ספרות יידשאית עממית , משהו שאפשר למצוא בצורה אחרת גם בסיפורת הקבלית (לא שאני בקיא בה ,אבל במעט שנתקלתי)
הגורל היהודי 69566
מר קננגיסר
אני מבין את השאיפה שלך להתנתק מהמוצא היהודי שלך
מה שאני לא מבין למה אתה לא עושה משהו בנידון
אתה יודע אין ממש בעיה להפוך לנוצרי ועוד פחות למוסלמי
הגורל היהודי 69586
אין לי שום שאיפה ''להתנתק מהמוצא היהודי שלי''. בסך הכל התנתקתי מהדת היהודית (לא שאיפה - כבר עשיתי את זה). זה שאני לא רוצה להיות יהודי לא אומר שאני רוצה להפוך לנוצרי או למוסלמי. אינני מאמין באלוהים, ולכן אין שום סיבה שבעולם שאהפוך לבן דת אחרת.
אני חושב שמקור אי ההבנה שלך הוא בהנחה הבסיסית שלך שלא יכול להיות אדם ללא דת. נו, כל יום לומדים משהו חדש.
הגורל היהודי 69607
"התנתקתי מהדת היהודית"
סתם מסקרנות, חלילה ללא ירידה לפרטים אישיים, איך בדיוק?
התכוונתי ל"סתם" התנתקות (החלטה פנימית ללא השלכות חיצוניות) או להליך כלשהו?

איך בדיוק מתנתקים מדת?
הגורל היהודי 69635
ובכן, בשל נסיבות הולדתי במדינת ישראל להורים יהודיים, הרי שבילדותי תפסתי עצמי כיהודי ואף, באופן כללי ומעורפל, קיבלתי את קיומו של אלוהים כעובדה (נו, ילד. לא משהו מעמיק במיוחד). בגיל 13, לערך (בעקבות הלימודים לבר-מצווה, למעשה), הגעתי למסקנה שאני דוחה את הדת היהודית ואת עצם רעיון האלוהים. כלומר, הגעתי למסקנה אישית שאני אינני יהודי, ולכן התנתקתי מהיהדות.
זה מתבטא בכך שהתנגדתי לביצוע אותה בר-מצווה (אך מסיבות פיננסיות בעיקר עשיתי זאת בסופו של דבר), זה מתבטא בהתבטאויות שלי פה ובמקומות אחרים, התבטא בכך שסירבתי להשתתף בקידוש ביום שישי כשנאלצתי להשאר שבתות בצבא.

מן הסתם אין הליך פורמלי של יציאה מהיהדות. אם יספרו לי על הליך כזה, אשמח לבצע אותו.
הגורל היהודי 69636
סרבת להשתתף בקידוש של יום שישי? וואו!!
.....................!ציניות!.....................
הגורל היהודי 69640
נו, מה אתה רוצה?

אין לי התנגדות לעצם הקידוש. התנגדתי לכך שהדבר נכפה עלי.

אבל אולי יותר מעניין היה ערב חנוכה אחד, כשקצין השלישות שלנו הביא כמה חב"דניקים לבסיס לעשות ערב יהדות. שם על אחת כמה וכמה סירבתי להשתתף. הקצין (שהיה גם המפקד שלי) איים להעמיד אותי למשפט, ואני איימתי להגיש נגדו קבילה על זה שהוא כופה עלי פעילות דתית במסגרת הצבא. בסוף הוא הרשה לי לא להשתתף בערב, אבל הייתי צריך להשאר בבסיס עד סיומו.
הגורל היהודי 69657
One way of seperating yourself from a religion is by simply not taking on its obligations.
I, for example, did not conduct a Bar Mitzva, which is, in fact, one of the main indoctrination cermonies, if not _the_ indoctrination ceremony, of Judaism. I also do not keep the Kosher laws, or any other religious laws, for that matter. It is that simple, even if you did do a Bar Mitzva. You simply stop adhering to religious laws and obligations.
הגורל היהודי 69880
Seperate yourself - maybe. But you can't actually get rid of it. It's like a curse.
הגורל היהודי 69749
דובילה
יהדות תרצה או לא היא דת
שאנשים עובדים קשה כדי לקבל אותה
יש לך רק דרך אחת להתנתק מהיהדות
שהיא כמו שאמרתי היא קודם כל דת
להתנצר להתאסלם
וזה בלי שום קשר אם אתה מאמין
שיש או אין אלוהים
הגורל היהודי 69766
יודלה,
יש לך קשר לצחי נוי?
מה הבעיה להתנתק מדת? 69778
אם אתה:
1) לא מקיים את המצוות שלה. (לעתים במפגיע)
2) מכריז על עצמך כמנותק ממנה.
3) לא מאמין באלים שלה.

אז אתה מנותק מהדת. הנסיון לנכס אנשים העונים על הקריטריונים הנ"ל לדת כלשהי הם עצובים עד מגוכחים.
לא ממש 230758
לפני שבוע ניסיתי להסביר לחברה אירופאית (ושיקסע) שטענה שהיא לא נוצריה אלא אתאיסטית, שהיא נוצריה אתאיסטית.
- "מה את עושה בחג המולד?"
- "מקשטת עץ אשוח וקונה מתנות לכולם".
- "זהו. את נוצריה אתאיסטית".

זה שאתה לא מאמין באלוהים לא הופך אותך ללא יהודי. אם בפסח אתה יושב בליל הסדר, ואם אתה חוגג את ראש השנה בא' תשרי, אתה יהודי (כמובן, מותנה בכך שנולדת כזה). גם אם אתה מגדיר עצמך אתאיסט.
חוץ מזה, הואיל והיהדות מבוססת על מעשים ולא על אמונה בלבד, אתה יכול להיות יהודי דתי טוב מאוד, אם תקיים את המצוות אפילו ללא אמונה.
לא ממש 230814
אם לא שמת לב, הוא אמר בפירוש שהוא *אינו מקיים מצוות*. ומה לעשות, יש כאלה שלא יושבים בליל הסדר, ולא חוגגים את ראש השנה בא' בתשרי.
לא ממש 231192
ואם הייתי יושב בליל הסדר בפסח, חוגג את ראש השנה בא' בתשרי, אבל לא נולדתי כזה, אז אני לא יהודי? מוזר מאד.

ומה אם אני חוגג גם את חנוכה, גם את חג המולד, וגם את עיד אל-פיטר? אז הדת שאני שייך לה תלויה באיך שנולדתי? ואם הורי הם נוצריה ומוסלמי? אז אני שייך גם לנצרות וגם לאיסלאם? מה המשמעות של השייכות הזו?

אני מצטער, אבל אני, אישית, פשוט לא מכיר בשייכות כזו, שהדרך היחידה להמנע ממנה, מרגע שנולדת לה, הוא או לקבל עליך באופן רשמי ומוחלט שייכות אחרת (ליהדות לא איכפת מזה, אגב; "אף אם חטא" וגו'), או להמנע מכל מראית עין שהיא באשר היא של שייכות (אני מניח שגם אסור לי בטעות לקנות אוכל כשר, אחרת אני הופך באורח פלא ליהודי?). זה נראה לי מגוחך.
11085
מן הכתבה עולה שהרבה יותר נוח לחיות בגרמניה מאשר בישראל, בעיקר אם אתה שייך לרוב ולא למיעוט. מדברים בנימוס, עוזרים זה לזה, לא מרמים, הערבים המוסיקליים מעניינים יותר ועוד.

נראה לי שקיימת כאן טעות אופטית. לא שהתרבות עשירה יותר, אלא שהמצב הכלכלי טוב יותר. לכן ניתן להחזיק תזמורת סימפונית לא רווחית, לשמר מבנים עתיקים ולא לחוש כל הזמן מלחמת קיום פיסית/כלכלית.

בשנות ה-‏60 היו הפערים, מן הסתם, גדולים בהרבה. כיום הם הולכים ומצטמצמים. יתכן שבעוד 20 או שלושים שנה לא תוכל להרגיש בהם כלל.

אינני בא לשפוט איש. כותב המאמר שואף לחיים טובים היום, ולא בעוד שלושים שנה. עם זאת - רווחתו כיהודי אינה מובטחת בגרמניה. היא אינה מובטחת אפילו בישראל, אך ישראל היא בכל זאת המדינה שלו, וגם אם לאחרונה מועלים המדינאים בתפקיד שניתן להם להגן על חיינו, זו המדינה היחידה שנלחמה בעבר באנטישמים (כל המלחמות בעולם הן מלחמות דת. רק התירוצים משתנים).

ובאשר לתרבות היהודית - היהדות החרדית מוגנת בגטאות שיצרה לעצמה בבלגיה, בניו יורק, בבני ברק. יהדות חילונית הולכת ונעלמת. בדור הבא היא תהיה קיימת רק בישראל.
11087
לדעתי, המאמר הזה מצמרר.

עידו הרטוגזון מעמיד את התרבות הישראלית הנלעגת לדידו אל מול הדוגמטיות ה"תרבותית" הגרמנית ומסיק כי האחרונה עדיפה על הראשונה. לא זו אף זו, ללא שמץ אירוניה מציג המאמר את תרבות הצרכנות הישראלית כ*בהמית* ו*מקרנפת* ומציין, ללא כל צביטה בלב, את היעדר הקרנוף בתרבות הגרמנית הנשגבת כל כך. בארצו, היא ארצנו, מרגיש המחבר כזר- ומפלל ליום בו תפתח גרמניה שעריה ותקבלו כבן אובד השב הביתה, אל מקורות החובה המוחלטים ואולמות הקונצרטים, הרחק מההמון שחום העור עימו הוא נאלץ לחיות כ"פליט".

כמובן, תמיד הדשא של השכן ירוק יותר (אם כי ספק אם שהות בגרמניה לטווח ארוך היתה פוטרת אותך, עידו, מהחזקת כידוני נשק). אבל כאן יש לפנינו תופעה חמורה יותר, מדאיגה יותר, מצמררת יותר. אדם יהודי, שמעיד על עצמו כי חייו נוצרו רק כי סביו השכילו לברוח בזמן מגרמניה, מלין ומבקר את הקיום היהודי בציון בהשוואה לתרבות הגרמנית. שם, גורס כותב המאמר, לא רק הדשא ירוק אלא הכל יודעים כיצד "ראוי להתנהג", מה לעשות ואיך לחיות. ואילו אצלנו, רחמנא ליצלן, הכל הולך ב"קומבינות". שום דבר לא מובן מאליו. אפילו לא מחירי התחבורה הציבורית.

מעל כל ספק, מי שמחפש חיים מסודרים ימצא אותם בגרמניה. הרכבות יוצאות בזמן; הבנייה מסודרת; ההיררכיה מכובדת במלואה. אף מי שייצא למלחמה ימצא את הצבא מתפקד בדיוק מושלם, בתיקתוק מדויק. איש לא יעלה על דעתו להתווכח עם מחירי התחבורה או חלילה לא לשלמם בניגוד להוראות שניתנו מלמעלה. הקונצרט יתחיל בזמן, גם אם בחצר מעבר לגדר שורפים אנשים חיים. למה? מה זאת אומרת? ככה עושים.

ובכן, עידו, לדעתי, הגרמנים הצילו אותך מעצמך בסרבם להעניק לך אישור שהייה ממושך בגרמניה. אני לא מקנאה באף אחד שיהיה שם אם במקרה הנורמה המוכתבת נכון לאותו רגע תאמר שהוא לא רצוי. הסגידה למקור החובה היא מבנה מוסרי בעייתי משהו. תמוה שאתה לא רואה את זה מהפרספקטיבה ההיסטורית של בדיעבד. הדברים הפכו לעוד יותר שקופים לאור טענת אייכמן כי ציית לציווי הקטגורי של קאנט.

עוד יותר תמוה שאתה לא רואה את הציניות הסרקסטית שבשימוש בביטוי "קרנוף" כמסמל משהו שלא נמצא בתרבות הגרמנית. אם יונסקו היה קורא אותך, הוא בטח היה מתהפך בקבר. מה זה קרנוף, מר הרטוגזון? מה הופך אדם לשונה מקרנף? הציות הטוטלי שלו להוראות החברתיות ולנורמות החיצוניות באשר הן או היכולת שלו לחשוב בעצמו באופן ביקורתי ולפעול בהתאם? לפי הבחינה הזו, אגב, נהג המונית שרימה אותך עובר כאנושי. נוסעי האוטובוס בגרמניה? אינני יודעת.

ישראל וגרמניה הן נקודות קוטביות תרבותית ולכן ההשוואה ביניהן אכן מענינת. ההבדל שאתה מתאר, אם כי ספק אם אתה ער לו, הוא הבדל בין מדינה בה הכל עובר כנתון פיזיקלי (כולל נורמות חברתיות) למדינה בה שום דבר לא עובר כנתון כזה והכל פתוח למשא ומתן. אנחנו חיים באחרונה. אגב, אותה ספקנות שגורמת ליצר הקומבינות וגרמה לנהג המונית להחליט לסטות מהחוק ולרמות נוסע גורמת לציבור הישראלי לחשוב בעצמו בטרם צאתו למלחמה (כמוך, לדוגמא, בתחילת מאמרך). נראה לך שזה (הצהרה על "חוסר כוח" לצאת למלחמה) היה עובר בתרבות הגרמנית שאתה מהלל כל כך? אותו יצר ערעור שלא מקבל שום נורמה כמובנת מאליה היה מפריע לדעתי לציבור ישראלי ניכר ללכת לקונצרטים אם מיעוט נרדף היה נשחט בחצר האחורית של האולם.

אישית, ואני מקווה שרוב קוראי ה"אייל" יסכימו איתי, אני מעדיפה את האופציה החברתית בה דבר אינו נתון מהאופציה בה הכל נתון. אפשרות צייתנית וממושמעת היתה גורמת לי להרגיש כפליטה. ואם כבר להיות פליט, אז רצוי במקום עם נורמות פחות דוגמטיות.
11096
הנה קורא אחד שמסכים איתך בלב שלם.

גם אני, כמו עידו, דור שלישי לניצולי שואה. גם אני הייתי ילד מסוגר, שהעדיף שקט על המולה. אבל מכאן ועד הערצת התרבות הגרמנית המרחק גדול. גדול יותר מכל מסלול רכבת.

ביקרתי בגרמניה לפני חודשים ספורים. קל להתפעל מהטבע: הירוק, האגמים, היערות. קשה יותר להפעל מהתרבות האנושית. נדמה לי כאילו עידו עצם את עיניו לכל מה שלא התאים לאידיאל התרבות הגרמנית שבנה לעצמו. כשנתקל באנטישמיות, ניסה לשכנע את עצמו שאולי מדובר בכלל באמריקאי, והסתיר את התקרית מחברתו.

בביקורי הקצר יחסית, נתקלתי באנטישמיות. נתקלתי גם בסתם אנשים מאד לא מנומסים; למשל אותו אדון קשיש ולבוש למשעי שכאשר פנינו, בטעות, אל השביל הפרטי המוביל לביתו תקף אותנו בסערת צעקות מופרעת, ולא נרגע גם כשהבין שאיננו דוברי גרמנית (אגב, לא היה שום תמרור בין-לאומי או סימון שאינו בגרמנית כי מדובר בשביל פרטי, ו*לא* נכנסנו לתחום ביתו). נסעתי (יותר מפעם אחת) ברכבות שאיחרו להגיע, וגרמו לי לאחר את רכבת ההמשך ולהמתין שעות בתחנה. ועוד ועוד. בקיצור, האידיאל אינו ממש עומד בציפיות.

כמובן, יש אנשים נחמדים; יש מוכרים מנומסים, ואנשים אדיבים, והרכבות בדרך-כלל מדייקות, וכו'. התזמורת יכולה להרשות לעצמה לנגן יצירות גם אם לא מולא אפילו רבע האולם, מה שאולי לא קורא בארץ. (כאשר השיקולים, לדעתי, הם שיקולי תקציב יותר מאשר שיקולי תרבות). אבל עידו, האם לא קרה בארץ ששאלת מישהו להנחיות, והוא פנה אל אחר שעמד לידו כדי לעזור לך?

יש הבדל בין המנטליות הגרמנית לזו הישראלית; אני אהיה האחרון להכחיש זאת. אלא שהמנטליות החיצונית לא משנה את העובדה כי מתחת למסכה המכונה "תרבות", כולנו בני-אדם. ויש גם כאן, גם שם, גם אנשים נחמדים - וגם בני-עוולה.

ואם כבר הוזכרה התזמורת, הרשה לי להפנותך לטורו של חנוך רון שפורסם היום (יום א') במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות, בו הוא מספר על היחס האנטישמי לו זוכה דניאל בירנבאום, מנהל אחד מבתי האופרה בגרמניה שהוא ישראלי במוצאו.
עם ללא מנטליות 11310
בביקורי בגרמניה, וגם במפגשי עם גרמנים מחוץ לגרמניה, תקף אותי רושם מוזר: העם הזה, כך התרשמתי, (ויש לציין שאלו רשמים סובייקטיביים שלא בהכרח שווים הרבה) הוא, עד כמה שאפשר לעשות הכללות כאלו, הנורמלי ביותר בעולם. אנשים רגועים, פתוחים אבל לא דביקים, מנומסים אבל לא מרוחקים, סובלניים וסבלניים, ממושמעים אבל (הפלא ופלא) לא עד כדי כך, מסודרים אבל (חזיז ורעם) פחות מהסטראוטיפ, נדמה לי שפחות מהשוויצרים או מהאנגלים, למשל. טל סיפר בתגובתו על רכבות שאיחרו קשות - אני לא הייתי מופתע.

סיפור יותר ספציפי, ואני לא בטוח שמשמעותי: יצא לי פעם לשמוע כמה תרמילאים (מהתפוצות) מקטרים על מבקרי הכרטיסים ברכבות שנסעו בהם. אותם תרמילאים חפצו להניח את רגליהם העייפות על המושבים (הריקים) מולם, והמבקרים הורידו את רגליהם בגסות. הסיפורים האלו עסקו באיטליה ויוון. בגרמניה ראיתי לעתים קרובות אנשים (מקומיים) מניחים רגליים ונעליים על המושבים, ללא תגובה מצד הכרטיסנים. לעתים נדמה היה שהכרטיסן מביט באי-נוחות, מתלבט רגע אם להעיר - ומחליט שלא.

מה קורה כאן, שאלתי את עצמי. מה פשר הנורמליות הזו, של אותו העם שחולל את אושוויץ? באיזו זכות? האם *מותר* להם בכלל להיות נורמליים?

יש לי השערה (מר מאן הנכבד - מה דעתך?), לפיה התקופה הנאצית היא *הסיבה* למנטליות הזו (בהנחה שהיא אכן קיימת, ולא בדיתי אותה מדמיוני). ליתר דיוק, סיומה של התקופה הנאצית. יש לזכור כי מצדה השני של טראומת ההשמדה שעבר העם היהודי, ניצבת טראומה מסוג אחר שעבר העם הגרמני, שאין דומה לה בהיסטוריה - ההכרה שנחתה עליהם לפתע שהם ביצעו את הפשע האיום בהיסטוריה. היום מדובר על עם שלם שחי עם הידיעה שהוא, הוריו וסביו חוללו את אושוויץ. ועם מערכת חינוך שמנסה (ומן הסתם מתחבטת ללא הרף כיצד) להתמודד עם העבר הזה. מן הסתם, הם מודעים לקשר שמקובל לעשות בין הנאציזם לבין הסדר, המשמעת והחובה הגרמניים.

הייתכן כי קם שם דור, שכתגובת נגד אומר - אני לא אהיה כל כך מסודר, כל כך ממושמע? הייתכן כי אותו כרטיסן ברכבת רוצה להעיר לצעיר הפוחח ששם את רגליו על הריפוד - ואז נזכר במה שחוללה הצייתנות הגרמנית, ומבליג?
צללי העתיד 11330
מר ניר הנכבד,

כפי ששמת בוודאי לב, בחרתי בשלב הראשוני של התפתחות הדיון שלא להגיב, ולו מפאת היותי צד בסיפור - אך ומאחר ופנית ישירות לדעתי, אנסה להגיב בקצרה;

בראש ובראשונה עלי לקבוע חד משמעית כי רובה המכריע של אוכלוסיית גרמניה המאוחדת אינו סובל כלל וכלל מטראומה כלשהי, ובוודאי שאינו סובל מטראומת שואה. בפירוש לא. אולי לכל היותר מהרגשת אי נעימות ותו לא.

הגרמנים הינם מסודרים ומדוייקים, ואף בהופעה 'זרוקה' ו/או 'מהפכנית' יקפידו הללו בראש ובראשונה על הופעתם האסתטית ה'מרדנית' למשעי, אשר במסגרתה יקיימו ללא רבב את הריטואל התפקיד המוטל עליהם, מעצם בחירתם בו.

רגש הצער והחמלה, אותו מביעים ומציגים חוגים גרמניים שונים ביחסם אל שואת היהודים והיהדות, דומה לרגש אותו הללו מביעים כלפי זני חיות בטבע השרויות בסכנת הכחדה. בשום פנים ואופן אין לדבר על רגש אשמה.

מערכת החינוך הגרמנית מנסה, בקשיים רבים ועצומים, להשריש את מושג האחראיות - האחראיות כלפי מדינת ישראל ויהודי העולם על רקע מאורעות מלחה"ע השנייה - אך יש לשער שגם מושג רופף זה ייעלם וייתנדף בדורות הבאים.
מר הרטוגזון בחר כמספר וכאדם לעמוד על מספר הבדלים עקרוניים ומהותיים בין ישראל לגרמניה אשר נקרו בדרכו - ועל כך יצא קצפם של משתתפים שונים בדיון, אשר טרחו להוקיעו ולהעמידו באור מגוחך ונלעג. עליי לציין ביבושת כי מר הרטוגזון בחר אכן לתאר את הדברים לאשורם, לפחות מנקודת מבט גרמנית. ההבדלים בין התרבות היהודית לתרבות הגרמנית הינם מהותיים בהחלט, ובעבר הזכרתי לא פעם את המתח ומאבק הערכים המתקיים לו בין קבוצת התרבות היהודו-קלוויניסטית לקבוצת התרבות הגרמנו-לותראנית, נושא אשר מן הסתם מחייב מצידי מאמר ערוך ושלם, ולאו דווקא תגובה ספוראדית זו או אחרת.

מעניין לציין כי אף האמביוולנטיות, אותה הצניע מר הרטוגזון בין השורות כלפי סך התופעה - נעלמה מעיניהם של רבים.

לכשעצמי אינני מתפלא כלל על תגובות לא מחמיאות אלו. במחקרים שונים אשר נערכו לא מכבר באוניברסיטת תל אביב דווחו למעלה משני שליש מהמשתתפים הישראלים היהודים השונים על יחס שלילי מכוון מצידם כלפי גרמניה והגרמנים.

על משתתפי דיון נכבד זה לעמוד מראש על המתח התמידי השרוי בין תפיסות עולם שונות אלו. דומה כי סימביוזה בין השניים קשה ואף אינה אפשרית, ולו מפאת היותן של שתי תרבויות אלו קוטביות ודיאמנטראליות האחת כלפי השנייה.

בברכה

א. מאן
דיאמנטיה 11333
מישהו מוכן להגיד לי מה זה הדיאמנטראלי הזה שאתה והרטוגזון מדברים עליו כל הזמן? אני אישית פתחתי מילון, והמילה היחידה שמצאתי הייתה "דיאמטרי" שמשמעותה "היפוך מוחלט". על מה אתם מדברים?
דיאמנטיה 11338
דובי,

המדובר באותה מילה, הנגזרת מהמילה היוונית diametros. אם איני טועה, ניתן בעברית לומר 'דיאמנטרי' ו/או 'דיאמנטראלי'.

בכל מיקרה הפירוש שרשמת הוא הוא הנכון.

שלך

אלכס
חסל סדר 11335
ולאחר שהגבתי על ראייתך את הצד הגרמני, אעבור לצד הישראלי. בחוסר המשמעת הישראלי אכן יש חן מסוים, אבל איני רואה בו מחסום כלשהו מפני ביצוע זוועות קולקטיביות. לא נראה לי שסדר ומשמעת הם תנאי הכרחי לביצוע פשעים נגד האנושות - האם הרוסים הם ממושמעים במיוחד? והטורקים? והקמבודים, והסרבים, וההוטו? אני חושש שהנכונות הפוטנציאלית לרצוח על פי הוראה קיימת אצל רוב בני האדם, והמחסום כנגדה הוא חברתי בעיקרו. אני יודע שלרוב האנשים נדמה שיש להם מחסום פנימי. החשש שלי הוא שבשעת מבחן, כאשר הלחץ החברתי יהיה לכיוון הלא נכון, המחסום הפנימי יתפורר (לכל היותר בעזרת הצדקות נוסח "זה מגיע להם", ו"איך אפשר בכלל להשוות"). יהיו לא מעטים שירצחו, ויהיה רוב גדול שלפחות יעדיף להעלים עין.

את כותבת שבגרמניה הקונצרט יתחיל בזמן גם אם בחצר נשרפים אנשים. אז בישראל הקונצרט יתחיל באיחור כשאנשים נשרפים. אכן, נחמה.

נראה לי גם שהחברה הישראלית קונפורמיסטית לא פחות מחברות אחרות. נכון, אנחנו לא צייתנים גדולים לחוק ולסדר, אבל יש גם יש לנו נורמות חברתיות שלהן אנחנו מצייתים. נהג המונית הרמאי מציית למצווה הישראלית הראשונה במעלה - אל תצא פראייר! מה שרלוונטי לענייננו הוא, שאני מנחש שהוא *הרגיש* די בסדר עם מעשהו, פשוט בגלל תחושתו שכולם עושים כך, שזוהי הנורמה.

אם יש לחברה הישראלית עדיפות מה, היא טמונה בכך שהעם היהודי עבר שואה, ומערכת החינוך (על כל ענפיה - בית הספר, התקשורת, המשפחה) מנסה להנחיל לתודעה לקחים כלשהם. לפחות חלק מהזמן (גם אם חלק קטן מדי, לדעת רבים) הלקחים שמדובר בהם הם האיסור על ביצוע פשעים, גם אם זו פקודה וגם אם זו הנורמה. האם די בכך? אני בספק. אבל זה משהו.
אגב, סוג דומה של נוגדנים יש אולי גם לגרמנים. נראה שאלכסנדר מאן חולק עלי בנקודה זו והקורא מתבקש כאן להעדיף את דעתו. אני מצהיר מראש שאני בעיקר מנחש, בעוד שהוא בתוך עמו יושב; ברם, כידוע נקודת המבט הסובייקטיבית יכולה בעצמה להכניס עיוותים. לכן, סלח לי מר מאן - אני לוקח לתשומת לבי את הערתך, אך איני מקבל אותה כאמת ללא עוררין.
חסל סדר 11341
הי ירדן,
טוב לקרוא את תגובתך...);
באשר לחלק הגרמני, התזה שלך מרתקת. הלוואי שהיא גם נכונה. מהביקור שלי בגרמניה, שהיה לפני 6-7 שנים, אני נוטה להסכים עם מר א. מאן (רק כדוגמא, שים לב להפנמה של הקידומות לשמות בגרמניה: בביקורי במכון מקס פלנק בסמוך למינכן נקרא כל פרופסור, אף בשיחות חולין, בכינוי הקדם "הר פרופסור דוקטור", לא פחות).

ובאשר לחלק הישראלי, אני נוטה לדבוק בדעתי. אני מסכימה כי גם בישראל יש נורמות וכי מושג ה"קומבינה" הוא נורמה והשאיפה לא לצאת "פרייאר" היא שאיפה לאומית. עם זאת, אני סבורה כי הנורמה הזו היא מבנית ולא תוכנית. כלומר, גם אם פעולת הקומבינה מוגדרת תרבותית כחיובית, ההחלטה על תוכן הקומבינה היא אינדיווידואלית ולכן בהכרח יצירתית. לדעתי, יהיה קשה מאוד לאחד את הציבור הישראלי סביב נורמה תוכנית רצחנית והרסנית כמו זו הנאצית. כמובן, תמיד אפשר לומר שקונפורמיות שמובילה לתוצאות דורסניות ומרושעות יכולה לקרות בכל חברה אנושית. הטענה שלי היא שיש חברות רגישות פחות ויותר לסכנה הזו, ולדעתי החברה הישראלית (כמו גם האמריקאית, אגב) רגישה לכך פחות. ודוק: אינני טוענת כי החברה הישראלית מוסרית יותר (גם אם התוצאה האפשרית יותר הומנית). אני טוענת כי קשה מאוד לשכנע חלק ניכר בחברה הישראלית לציות עיוור. האיחור בשעת הקונצרט איננו נורמה כשלעצמו- הוא זלזול מסויים בכללים. כך גם תרבות ה"סמוך" שנהוג להזכירה בהקשר של תפקוד צה"ל (שהחברה מעורבת מאוד בתפקודו, ראה לדוגמא את המנהג ה"קונפורמי" של אמהות חיילים להתקשר לפלאפון של המפקד, שלא להזכיר את המרי האזרחי שהוביל ליציאה מלבנון) . הציבור הישראלי *כן* חושב כשהוא פותח את העיתון. לדוגמא, כותב המאמר כותב שאין לו כוח למלחמה (למרות שבתזמון הנתון אני לא בטוחה שזו דעת הרוב). למעשה, המאמר לו אנו מגיבים (כפי שאני מבינה אותו) הוא דוגמא קלסית לשבירת הקונצנזוס היחידי שחשבתי שטרם נשבר בחברה הישראלית- מיתוס השואה והתקומה. קשה לי לדמיין מצב בו היה קם כאן מנהיג שהיה זוכה לקונצנזוס כה סוחף בציבור. קשה לי לדמיין את הציבור הישראלי מתלכד סביב רעיון תוכני ללא ביקורת ושקילה אינדיווידואלית. למעט נרטיב הסטרט אפ והארבע- על- ארבע, אני לא יכולה לחשוב על אף נורמה חברתית קונפורמית תוכנית בישראל של שנת 2000. אתה יכול?
חסל סדר 11342
אני מתקנת את עצמי: אף נורמה חברתית כללית קונפורמית תוכנית. בקרב פלגים שונים בחברה יש נורמות קונפורמיות תוכנית. כוונתי לנורמה תוכנית כללית, מאחדת, ברמה לאומית.
אמת או חובה 11344
מר ניר היקר,

אינני חולק עליך באופן עקרוני, אך יחד עם זאת אני בספק האם יש בכלל לנושא כמו השואה 'לקחים' כלשהם, אשר מהם ניתן כלל 'ללמוד' משהו.

אני מודע בהחלט לרגישות הנושא, אך באם יתבונן הקורא הישראלי ברמת התגובה הכללית בישראל לנושא בעייתי זה, יווכח הוא בקיומם של שני זרמים מרכזיים - המשתקפים אף היטב בתגובותיהם של מגיבי האייל השונים:

1. הזרם הפרוגרסיבי. זרם זה גורס מחד כי יש ללמוד מלקחי השואה למען ההומניות וההומניטריות של כל אדם באשר הוא אדם, ומכאן יכולתו לבצע השוואות למקרים אחרים ונוספים בהיסטוריה האנושית, בהם נרצחו אנשים, נשים וטף.
השמאל הישראלי מרכיב חלק בולט בתפיסת עולם מוסרנית זו, ומכאן תביעתו לזכויות אדם אוניברסליות, אשר במסגרתן משולב לו הסיכסוך הישראלי-פלסטינאי ומוצמד באופן די מלאכותי ללקחי השואה.

2. הזרם המתודיסטי. זרם זה גורס מאידך כי העוולות והרדיפות - אשר מהן סבלו הקהילות היהודיות במקומות שונים בעולם (ה'עם היהודי', בז'ארגון הפנימי) - מקורן באופיים המנוול של הגויים באשר הינם. מסקנתו הקונסיקוטיבית של זרם זה ממעשי פוגרום אלו ככלל, וממעשה השואה בפרט, הינו שעל היהודים להתאגד ולהתגונן יחדיו, כלפי כל סכנה ממשית ודמיונית כאחד. לקח השואה מיושם במחנה זה בשימת הדגש על מופת המשפט 'never again'.
מובן מאליו שרבים מאנשי הימין בישראל נמנים על קבוצת מחנה זה, המדגיש כאמור בראש ובראשונה את סבל היהודים מעל סבלם של עמים וקבוצות אחרים.

למותר לציין כי הן הזרם הפרוגרסיבי, המיוצג לעיתים באתר זה על ידי ה"ה גורביץ, דריהר ואמיר, והן הזרם המתודיסטי - המיוצג בכבוד אף הוא על ידי ה"ה אנשלוביץ, דורון והרמן - חוטאים ומחטיאים, ברותמם את נושא השואה לטיהור שרץ זה או אחר, ו/או להבנת מניעיה ואף להצדקת מעשיה של קבוצה זו או אחרת.

מנקודת מבט גרמנית קיימת דילמה דומה, אשר בעבר עמדתי על טיבה לא פעם;

1. השמאל הגרמני. גורם זה טען וטוען אף כיום, כי יש לצאת כנגד כל משטר עוולה באשר הוא, ומביא הוא דוגמאות לרוב להבנתו
את נושא זה - גרמניה הנאצית, צ'ילה לשבר, דרום אפריקה לשעבר, ניקראגואה, טיבט, ישראל הנוכחית ועוד ועוד. כל הקבוצות הללו נמצאות במועדון אחד, המכונה בחיבה על ידי אנשי שמאל אלו כמועדון פאשיסטי, אשר כנגדו יש להלחם.
אישית אינני מכיר בבאגאטליזציה גדולה מזו, וזאת מפי אנשים המגדירים עצמם כ'הומאניסטים'. למותר לציין כי שמאל זה הולך ונחלש בשנים האחרונות.

2. הימין הגרמני. גורם זה מדבר גבוהה גבוהה על 'פשעים הנעשו בשמם של גרמנים', ובנשימה אחת מצטט ומזכיר את עוולות המשטר הקומוניסטי, זוועות הגולאג, מחנות הריכוז הסובייטים וכ'.
למחנה זה תומכים נלהבים ונרחבים בכלל שדירות הציבור הגרמני, אך יש לציין כי מחנה זה מעדיף שלא להיות קולני יתר על המידה, וזאת לאחר הצגת ערוותו בוויכוח ההיסטוריונים המפורסם משנת 86.
מובן מאליו ובולט לעיין כי מחנה גרמני ימני זה עורך אף הוא רלטיבציה גורפת בנושא רגיש וכאוב זה.

מסבר איפוא, כי אף הגורמים הפוליטיים הגרמנים משתמשים בנושא השואה, אך כאמור - לצרכים שונים במקצת מעמיתיהם הפוליטיים בישראל.

באופן בוטה ניתן בהחלט להעמיד ולנסח משוואה בצורה הבאה:

בעוד שזכר השואה בישראל הולך ותופח ומקבל משמעות פוליטית מובהקת לקיום המדינה, הרי שבגרמניה רבתי מבקשים להם האנשים השונים לצמק נושא זה עד כמה שאפשר, להדחיקו ולתעלו בריטואלים שנתיים קבועים, כגון ה-‏9 בנובמבר וה-‏27 בינואר, ובבניה והשקעה במספר אתרי זכרון, ותו לא.

מובן מאליו כי קיימים אנשים מיוסרים בגרמניה, המגלים בושה עזה לנוכח מעשי אבותיהם, אך מספרם של הללו בטל בשישים, לא כל שכן שאלו הם הגרמנים ה'טובים' המבקרים לעיתים בישראל והמוכרים לציבור הישראלי, וזאת מעבר לתרמילאים ומתנדבות מגרמניה הנתקעים למספר חודשים בקיבוץ.

בברכה

א. מאן
אמת או חובה 11361
מר מאן היקר, ניתוחך מרתק ומקיף - אך נקודה כלשהיא נותרה סתומה בעיני.

לאחר שפסלת הן את אופן ההתייחסות הישראלי, על שתי פניו כפי שהגדרתם, לשואה וללקחיה והן את אופן ההתייחסות הגרמני הכפול לאותם המאורעות אך מנקודת המבט ההפוכה, עולה השאלה - אם כן, כיצד אתה חושב שיש להתייחס לשואה?

האם אתה טוען כי זהו אירוע הסטורי גרידא ללא השלכות מוסריות מרחיקות-לכת? האם ניתן במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים, להתדיין על העובדות תוך ניתוק מוחלט מההיבט האנושי-מוסרי שנובע מהן, יהא אשר יהא?

ומלבד זאת, עולות עוד שתי שאלות מעיון חוזר בדברייך - ראשית, איזה שרץ מנסה לטהר הזרם הפרוגרסיבי המחשבתי בישראל?
שנית, מה בין החלשות כוחו של השמאל הגרמני לבין נכונות דבריו?
אמת או חובה בישראל 11363
מר מאן, אני מניח שהדיכוטומיה שהצגת, לפחות בהקשר הישראלי, אינה בהכרח רק ימין ושמאל.

האם יש לך גם דוגמאות הפוכות? כלומר, מתודיסטים בשמאל (כאלו הקוראים למשל לבנות חומה גבוהה מול הפלשתינים על הקו הירוק ולהגיב בנשק גרעיני טקטי על ירי של קליע מהצד השני) או פרוגרסיבים בימין (חסידי כנעניות? אנשי השתלבות - אבל בדומיננטיות ישראלית, מתנחלים לצד הפלשתינים - לא במקומם)?
אמת או מחל בישראל 11495
מר בילינסקי היקר,

דומה כי דוגמא טובה למתודיזם בשמאל הישראלי מיוצגת נאמנה על ידי כותב שורות אלו, הקוצר עיתים לבקרים שלל גינויים וביקורות מאנשי שמאל עלומים, הבוחרים להציף את דוא"לו בתגובות עלומות שם.

קו המחשבה הקיים בקרבי בנושא הסיכסוך הישראלי פלסטינאי מבוסס על הרעיון, התולה את התייצבות האיזור בראש ובראשונה בהפנמת הצדדים המתעמתים את התחושה העמוקה, כי לשניהם דברים ברורים ומוחשיים להפסיד, במידה ולא ייתאזנו ו/או יאוזנו על ידי גורמי פנים וחוץ כאחד.

יש להבין כי כל תגובה להפרות הסכמי אי-לוחמה ושלום - לאחר נסיגה ישראלית מוחלטת מסך שטחי המריבה - צריכה וחייבת להיות ברורה ואינה משתמעת לשני פנים, וזאת בהסכמתה השקטה של הקהיליה הבינלאומית, אשר אינה תסכים לפעולות עוינות נוספות כנגד ישראל לאחר החזרת שטחים אלו.

מכאן גם דעתי הנחרצת לגבי עתידם וגורלם של ערביי ישראל הגורסת, כי אירועי השבועות האחרונים הוכיחו מעל כל צל של ספק, כי אין הללו רוצים ומעוניינים בגורל משותף של ממש עם מדינת ישראל, ומכאן היהוריי בדבר מסירת שטחים אלו למדינת פלסטין העתידית, ומכאן החלת והענקת ריבונות ואזרחות פלסטינאית אף ליושבי איזורים אלו.

משיחות פנימיות ופרטיות אשר ניהלתי עם גורמים שונים בשמאל הישראלי בשבועות האחרונים מסתבר ועולה כי מספר לא מועט של אנשי שמאל ישראלים שותף גם שותף לדיעותיי אלו, הגם שמבקש הוא להשאר בעילום שם.
המסקנה המתבקשת מדברים אלו אכן מצביעה על גילויי מתודיזם שורשי ועמוק בקרב השמאל הישראלי.

לגבי אנשי הימין בישראל - אינני מכיר ולו פרוגרסיבי אחד לרפואה בקרבם, היות והללו אינם דוגלים במרחב שמי משותף, ולו מפאת היותם תומכים ומאמינים נלהבים בקומבינציית הדת והלאום היהודיים באיזור זה.

באשר לתופעת הכנענים - דומה כי המדובר ברעיון לירי וספרותי מרתק, אשר נדון בזמנו בחוגי 'כסית' ו'טעמון', בין לגימת קפה ואלכוהול לסירוגין. מעניין לציין כי הוגי והוזי חוג עשתורת זה מעודם לא טרחו לשאול ולחשוב באם מעוניינים הפלסטינאים/ערבים אף הם לקחת חלק בהפנינג הכנעניות הכולל.

בברכה

א. מאן
אמת או מחל בישראל 11501
אחד הרבנים של ההתנחלויות (שמו זרח מפרחוני) לאחר רצח רבין איים לחשוף שמות רבנים שנתנו הכשר לרצח, ורלוונטי יותר - החל להיפגש עם פלשתינים. הוא משך אחריו כמה ממנהיגי המתנחלים והיו כמה נסיונות הידברות בין הצדדים (סביבות 96 אם איני טועה)
ואם אתה רוצה שמות יותר מוכרים, אריאל שרון הצהיר בהזדמנות כלשהי לפני שנים רבות (אני באמת מתנצל כעת כי אין בידי את הרפרנס המתאים ולכן זה קצת לא הוגן) כי במסגרת פתרון הסכסוך יש לכפות על ערביי השטחים להפסיק לבנות בניה צמודת קרקע אלא לעבור לבתי קומות - כמו בערים הישראליות, כמו כן הוא טען כי יש לקלוט בישראל כ-‏15,000 פליטים (מספר שהיה שקול למספר המתנחלים בהתנחלויות מבודדות דאז - לא בערים ובישובים הקרובים לקו התפר) - כמעין סימטריה להשארת המתנחלים בישוביהם.
אני יודע שהוא אמר זאת כיוון שבדו"ח של הוועדה הטרילטראלית משנת 1981 מתייחס משה ארנס לתוכניתו של שרון (מבלי לנקוב בשמו) ותומך בה.

ואגב, העובדה שדעתך היא למעשה "מתודיסטית" רק מחזקת את הטענה שאני חוזר ומעלה כי החלוקה הפוליטית לימין ושמאל בישראל חסרת כל משמעות פוליטית-מעשית והחלוקה האמיתית היא כנראה ל"מתודיסטים" ו"פרוגרסיבים" כלשונך או כפי שאני ניסחתי זאת, ל"בדלנות" ו"השתלבות"

בברכה,

ערן
אמת או מחל בישראל 11530
מר בילינסקי היקר,

הרב אליו כוונת בדבריך הינו הרב בן נון מהתנחלות תקוע, אשר במסע מאורגן ומיוחצ''ן פיזר רעיונות מעין פרוגרסיביים.
ערוות בן נון נתגלתה ברבים לאחר שנתן ראיון אזוטרי לשבועון גרמני, בו הסביר הנ''ל את הבנתו לדו-קיום פרוגרסיבי זה, דו-קיום שאף כל משת''ף פלסטינאי היה דוחה בשני ידיים.

הלאה. אריאל שרון ומשה ארנס. איני יודע אם לצחוק או לבכות, היות וכל בר דעת מכיר ואוחז בהיגדים מאוד מתודיים מצד שניים אלו.

ככלל, דומה כי ערביי ישראל והפלסטינאים הינם היחידים המסוגלים להכיר ולאמץ דמות פרוגרסיבית מהימין הישראלי. העובדה כי הללו טרם מצאו ובחרו דמות שכזו במחנה הימין הישראלי מעידה אלף מילים על אי המצאותו של גורם שכזה בימים אלו, ואף בימים עברו.

הדוגמא היחידה העולה מתהום זכרוני בעבור דמות העשוייה בנסיבות מסויימות להיות ולהחשב כמעין 'ימנית' מפאת דתיותה, אך בחרה ככלל להיות פרוגרסיבית - הינה דמותו המשעשעת והקוריוזית של כבוד הרב משה הירש, איש נתורי קרתא, ויועצו של יושב ראש הרשות הפלסטינאית לענייני יהודים.

נקודה למחשבה.

בברכה

א. מאן
האם תואיל להרחיב על ויכוח 11372
ההסטוריונים המפורסם?
one way ticket 11089
אני מקווה שהנסיעה ברכבות הגרמניות נעמה לך, למעשה זה די ברור שהיא נעמה לך עד מאוד התנאים על פי תיאורך בהחלט משביעי רצון. אבל אני שמעתי בעבר על נוסעים שלא יצאו כל כך מרוצים מהנסיעה, למעשה המילה 'יצאו' קצת לא במקום. אולי המילה 'נשפכו' תתאים יותר.
לעומת זאת הדוקטור דובר העברית שחיכה להם, היה אדיב מאוד. אגב, גם הוא הקדיש את מחקרו ליהודים.
רק שתי הערות 11095
הראשונה היא לשונית בלבד, המילה הנכונה ל"תחנת רכבת מרכזית" היא Hauptbahnhof שמורכבת מהמילים Haupt - ראשי, Bahn - מסלול ו Hof - חצר או רחבה.
כמו כן המילה "Entschuldigung" היא שם עצם ולפי חוקי הדקדוק הגרמני היא חייבת להתחיל באות גדולה.
אם יש עורך, אנא יראה את נחת ידו.
לא הייתי נזקק להערה קטנונית זו אלמלא התחושה, שכותב המאמר חזר על מילים אלו (בצורתן השגויה) פעם אחר פעם וכן השתמש במילים נוספות בגרמנית ללא הצדקה ענינית, רק בשביל להבהיר לנו, קוראיו הלבנטיניים וחסרי התרבות, את עליונותו האינטלקטואלית הנובעת ממקורותיו האירופאים והנעלים.
השניה היא יותר לעצם המאמר. המאמר הזה ניתן לצמצום לשתי שורות:
הישראלים הם חסרי תרבות.
הגרמנים הם תרבותיים.
מעבר לגזענות הטמונה במאמר ולגישה המתנשאת כלפי כל תרבות שאינה התרבות הגרמנו-אירופאית הרי שמדובר פה בהכללה גסה (וכפי שנאמר, כל הכללה היא טפשית.)
כגרמנופיל שאוהב את התרבות הגרמנית וינק עם חלב אימו את סיפורי האחים גרים מסבתו וגדל על שירי ילדים בגרמנית ואפילו מוכן להאזין לווגנר בשעות הפנאי, אני מוצא את המאמר מעליב. יש בגרמניה עוד דברים מעבר לדיוק ולתרבותיות. גם שם יש אנשים חצופים וחסרי נימוס ואפילו הצלחתי לפגוש באחד מהפארקים של ברלין אדם שהציע לי הצעות מגונות בגרמנית שוטפת. דוקא באנטישמיות לא יצא לי להתקל בגרמניה, לעומת אוסטריה, איטליה ויון שבכולן ניתקלתי בשנאת יהודים גלויה, אבל אין לי ספק שגם שם היא נמצאת.
לסיום, רק אנקדוטה. סטודנט שהכרתי (ולמען הסר ספק, לא חבר שלי) שוחח עם סטודנטית גרמניה שבאה לארץ לסימסטר אחד כחלק מפרויקט של חילופי סטודנטים. לשאלתו אם היא ממזרח או ממערב גרמניה היא ענתה שמהמערב והוסיפה שהם מכנים את המזרח גרמנים "Ossies". (נגזר מהמילה Ost - מזרח) הסטודנט השיב מיד, אנחנו מכנים את כל הגרמנים "Nazis".
לסיכום 11110
אחרי שדנו לעומק בהבדלים בין גרמניה לישראל, מתבקשת השאלה:
למה גרמניה ניראת ככה וישראל לא?
מה הסיבות שגורמות לשוני הזה?
''ויותר מכל הצטערתי'' 11113
הכותב מעיד על כך שיותר מכל, הצטער על כך שנולד יהודי. הוא בוש, אם לא ביהדותו, אזי במדינתו; בנהגים המקובלים בארצו, ב"מנטליות", והוא מתקנא מבחינה זו בבני העמים האחרים.

"סאלומון ראפאלוביץ' שלי אינו גיבור, הוא רוקח, טיפוס מאותם טיפוסי-רוקחים שאוכלים נקניק טבול בשמנת בגילוי-ראש ובלא נטילת-ידיים קודם התפילה בבוקר יום-כיפור ]...[ ואתם כבר יכולים לתאר לעצמכם שהרוקח סאלומון ראפאלוביץ' שונא יהודי ]כך במקור[ בתכלית השנאה, ורק מפני ששום אומה ולשון אין לה שפע שכזה של טיפוסים אדמונים כמו העם היהודי. וכמעט ניתן לומר שהוא צודק. ראיתם 'עפעס' הרבה גויים אדומים ששערם אדמוני? הוא עצמו אדמוני, אבא היה לו אדמוני, אחות יש לו - אז היא כמעט ג'ינג'ית; בן יש לו, סאשה שמו ]...[, הרי הוא אדמוני.

"תארו לכם. סאלומון עצמו צובע ראשו, מתגלח, אינו מניח שייראה השיער האדמוני של הראש והזקן. אבל מה עושים בגבות? כמה היה סאלומון ראפאלוביץ' נותן בשביל להיוולד שחור!"

(מתוך פרק הפתיחה של "המבול" מאת שלום עליכם, מיידיש: אריה אהרוני).

כתיבתו של הרטוגזון הזכירה לי מאד את דמותו של ראפאלוביץ' הנ"ל. כמובן שהשיער הוא רק סימפטום, דוגמא שמביא שלום עליכם להתנהגותו הכללית של ראפאלוביץ': יהודי, אשר יותר מכל, מצטער הוא על כך שנולד יהודי. בכל פעם שאדם שוגה, חוטא, או פושע, אזי אם מדובר ברוסי (שהרי עלילת הספר מתרחשת ברוסיה, בתחילת המאה העשרים) הרי שראפאלוביץ' מחפש הסברים לשגיאה ותירוצים לפשע; ואם מדובר ביהודי, הרי שראפאלוביץ' רוצה לקבור את עצמו מרוב בושה בבני עמו. אין הוא שופט בני-אדם לגופו של אדם; הוא שופט אותם לגופו של עם.

נדמה כי מר הרטוגזון מתכנן להגר לגרמניה. לגיטימי לחלוטין. אני נמנה עם האנשים המאמינים כי המדינה צריכה לשרת את האדם, ולא האדם את המדינה. אם מצאתם מדינה אשר, לדעתכם, תשרת אתכם באופן טוב יותר, סעו ברכה. (זו אינה שגיאת כתיב). אולם נראה כי הרטוגזון מחפש לתרץ את תכנוני ההגירה שלו ביותר מ"שם טוב לי יותר", אלא במעטפת אידיאולוגית עמוקה יותר; אולי כפיצוי, או כהתרסה, כנגד האידיאולגיה שספג מבית, ואשר (אני משער) זועקת כנגד הגירה בכלל, והגירה לגרמניה בפרט. לכיסוי האידיאולוגי הזה איני יכול אלא לבוז.

- - - - - - -

אם כבר הזכרתי את שלום עליכם, הרי שלאחרונה יצא לי לשוב ולקרוא מעט מן הקלאסיקה הרוסית. גם שלום עליכם וגם טולסטוי, למשל, עוסקים באותו העם ממש, באותה התקופה כמעט (סוף המאה ה- 19, תחילת המאה ה- 20), כשאותם רעיונות אידיאולוגיים נישאים באוויר. ובכל זאת, ההבדלים צורמים ממש. אם בכתביו של טולסטוי מופיע העם הרוסי כעם מכובד, מחונך, בעל תרבות הראויה להערצה ויוצרים להתקנא בהם, הרי שבכתביו של שלום עליכם רק שכבת אירוניה דקה מאד מפרידה בין תיאורו של העם הרוסי לבין טענות ישירות לגזענות, שנאת אדם, בהמיות וכמובן אנטישמיות. חיילי אותו הצבא ממש, או אנשי הגוורדיה הלבנה, מקבלים תיאור שונה לחלוטין כשהם מתוארים מנקודת המבט של אלו המדוכאים ונרמסים תחת רגלי סוסיהם, לבין נקודת המבט של (למשל) המאהבות שלהם. ההבדלים כה בולטים, וכה מציקים, והכותבים שניהם מעולים ומביאים את הקורא לרמת הזדהות גבוהה, עד כי לפעמים אני מוצא את עצמי תוהה אם מדובר באותו העם.

כמובן. אלא שבשני המקרים, אין לשפוט את הדמויות לגופו של עם, אלא כל דמות ודמות, לגופו של אדם. כמובן שאין זה דבר קל לעשותו, בעיקר כאשר הכותבים (ובמיוחד שלום עליכם) אינם מקפידים הקפדה יתרה בנקודה זו. אבל זהו הדבר הנכון לעשותו (וראו גם את מאמרה של דפנה סחייק, "סיפורים מהקופסא", בנושא זה ממש).
תגובות על סילופים וחוסר הבנות 11136
לצערי רבים מהמגיבים למאמר פיספסו או סילפו את הנקודות העיקריות בו וחיפשו נקודות אנטישמיות לכאורה ומתבטלות לכאורה בפני הגרמניות.

אני מודע לבעייתיות הקשה של התרבות הגרמנית ואיני חושב שהסתרתי בעייתיות זו כאשר הקדשתי לה את החלקים האחרונים של מאמרי. איני חושב שגרמניה היא בחירה מושלמת בעבורי כלל וכלל, ואיני חושב שאני גרמני מבטן ומלידה כפי שניסו לטפול עלי אחרים. מי שהבין כך פספס את הנקודה העיקרית שניסיתי למסור במאמרי והיא הרגשת הפליטות. ההרגשה שביתי אינו באף אחד משני המקומות הללו ביניהם נקרעים תפיסת עולמי וחיי.
בניגוד למה שכתב אחד מהמגיבים אינני מנסה לגונן על הגרמנים בכך שאני מאמין שהאדם שהעיר אותה הערה על דכאו הינו אולי אמריקני, אלא רק הדגמתי עד כמה אותם מנגנונים יהודיים של הכחשה מובנים בתוכי.

לא, עיקרו של מאמר זה, הוא אם כן בהרגשת חוסר המוצא כמו גם בהתגלות שלי לעצמי כיהודי שיהדותו מוטמעת עמוק בתוכו. הטיול לגרמניה, הבהרתי במאמר ואני שב למבהיר, היה, יותר מכל דבר אחר, החשפות שלי לעצמי כיהודי.

בניגוד לטענתו של ד"ר יובל רבינוביץ איני כופר בחשיבותה של מדינת ישראל ליהודים באשר הם וגם לי. נהפוך הוא, היום, ובמיוחד מאז תחילת הגל האנטישמי אותו חווה העולם בימים אלו והמהומות בשטחים, אני מאמין הרבה יותר בחשיבותה הבלתי מוטלת בספק של מדינת ישראל כבית לאומה נרדפת וגם הצהרתי על כך בסיום מאמרי 'מלחמת המצלמות'. תמיד אתמוך בקיומה של מדינת ישראל, תמכתי בה אקטיבית בעבר בשרתי כחייל ואני מתכנן לתמוך בה אקטיבית גם בעתיד, אפילו אם מגרמניה. את מקומי בה, קשה לי למצוא וזה כבר עניין אחר.

בשום אופן איני רואה את התרבות הישראלית כנלעגת כפי שטוענת בשימה בפי מילים, גברת שלומית עזגד. השאלה הפשוטה בבחירה בין ישראל לגרמניה היא בהכרעה בין שתי מערכות ערכים שונות בתכלית. מבחינות רבות אני מעדיף את זו הגרמנית, אם כי אני רואה גם את חסרונותיה וגם את יתרונות המערכת הישראלית-יהודית. הייתי מעדיף, בכל אופן, לנסות לקחת את הצדדים החיוביים משתי התרבויות ולשלב ביניהן.
הניסיון שלך להפוך את הדיוק לתכונה שלילית בגלל מאורעות שונים בעבר הינו מבחינתי מכה לא רלבנטית מתחת לחגורה. אין ספק שלגרמנים מעשים נוראים בעברם, זאת ידוע לכולנו אולם אין טעם לנסות למצוא מעלות בתכונות כגון חוסר יושר, וחוסר קבלת מרות הגובל באנרכיה כפי שהמצב הוא בישראל.

בשום אופן, גם איני טוען שגזע מסויים ישר או מתנהג כולו בצורה מכוערת באחת מהארצות, כפי שטוען טל כהן. אולם בכל זאת, חייב מר כהן להודות כי ישנו נטיות ניכרות מסוימות בתחומים אלו לטובת אי אלו מדינות. ונטיות אלו אינן דווקא לטובת ישראל.
כמו כן, אם כבר עסקנו בבירנבאום. אני מפנה אותו למאמר ב'הארץ' מאתמול (ה- 22.10) בו אומר בירנבאום שבמשך כל שהותו בגרמניה מאז 1981 לא נתקל בבעיה של אנטישמיות ותוקע מספר סיכות בפרשה שנופחה בארץ מעבר לכל פרופורציה (אם כי היא בוודאי לא פרשה סימפטית).
איני מקבל גם הטענה שהתזמורת הברלינאית יכולה להרשות לעצמה לנגן אלבן ברג בגלל שגרמניה מדינה עשירה יותר. גרמניה, כמדינה מתוקנת, מקצה, כידוע, נתח ניכר הרבה יותר מתקציבה לתרבות לעומת ישראל בה האמנים הם כמקצבי הנדבות של הממסד בזמן שסכומים אדירים מוקצים למימון רשת חינוך אנטי-דמוקרטית. הבעיה בתזמורת הישראלית המסובסדת גם היא בסכומי ענק במונחים ישראלים של עשרות מיליוני שקלים (הנוגסים עשרות אחוזים מתקציב התרבות הישראלי) היא שרצונם הגדול ביותר של מנהליה הוא לרצות את קהל המאזינים השמרני שלה.
ומר כהן, בשום מקום במאמר לא כתבתי שבושתי בהיותי יהודי. מעולם לא בושתי בהיות יהודי. כתבתי שהצטערתי על היותי יהודי. לא משום שאני חושב שיש משהו פסול ביהדות או בישראליות (כפי שציין כותב אחר) אלא משום הקשיים שזהות זו מערימה ועוד תערים עלי בחיי. סיבה זו היא הסיבה היחידה לצערי הרגעי או לא על יהדותי.

מר דורון, אם החמצת את האירוניה העבה במשפט 'רשת פסי הרכבת עשירת העבר של גרמניה' אני ממליץ לך לחזור ולקרוא את המאמר.
תגובה נקודתית וכללית למאמר 11146
אנסה לכתוב זאת בקצרה.
''בעייתו'' של עידו הינה אחת ובודה - עדינות הנפש שלו.אני מקווה שרוב מי שיקרא את המאמר הזה יבין מיד שמדובר פה בעדינות נםפש אמיתית,עדינות שטועה בנפשו של האדם, ואני מתבסס באמירה זו על הבתבטאויות קודמות שלו. כיוון שהחברה שלנו עוברת תהליך של התבהמות , תהליך שאני , באופטימיות הפתטית שלי, מאמין שייעצר. ולכן הוא לא מוצא את מקומו.
הקושיה שלי על כל הגישה הזו נוגעת דווקא לאופטימיות הלא פחות פתטית של המאמר - האופטימיות הגורסת כי בגרמניה תשתלב עדינות הנפש הזו במרחב התרבותי הגרמני.
צר לי, אני אינני מאמין בבכך, אינני מכיר את גרמניה של היום אבל מעט ההיכרות שלי לא מעודדת. הדבר היחיד שעידויוכל לעשות בגרמניה הוא להיטמע באליטות הגרמניות להתבודד בתוך קבוצה קטנה של אינטלקטואים ופסוודו אינטלקטואלים.
זה יהיה קשה.
ובנקודה הזו אינני אופטימי.
תיקון 11157
בשורה הרביעית
''עדינות שנטועה'' ולא ''עדינות שטועה''
תגובה נקודתית וכללית למאמר 11247
מרתק אותי לשמוע מה גורם לך לחשוב שתהליך ההתבהמות של החברה הישראלית ייעצר. אני חרד לגורל ארצי, ולצערי איני מוצא מאחז לאופטימיות.
הגרמנים אינם מעשנים הרבה פחות 11163
לפי מיטב הנתונים שבידי, צריכת הסיגריות לנפש למבוגר (בן 15 ומעלה) היתה דומה (יש להודות שהנתונים אינם עדכניים). יש לצרף לכך את
העובדה שבגרמניה יש מידה משמעותית של צריכת טבק שלא כסיגריות
קנויות, שאינה נכללת בנתונים הנ"ל. אמנם, נראה ששיעור המעשנים בקרב
כלל האוכלוסיה בישראל גבוה מזה שבגרמניה, אולם בהשוואה בין המגזר
היהודי בישראל לבין גרמניה, נראה שאחוז המעשנים דומה.
באשר להערה-מסקנה בדבר "תרבות שימור הגוף", נתוני התמותה בנסיבות
מושפעות-עישון מציגים תמונה הפוכה.
לא טרחתי לחפש נתונים בדבר עודף-משקל ובדבר צריכת אלכוהול, אולם אני
חושד שגם בשני תחומים אלה, האוכלוסיה הישראלית "בריאה" מזו
הגרמנית.

על הזיותיו של מטייל בודד בגרמניה 11165
טוב, מן הראוי לומר בתחילה שרשימות אלו ממסעו של מר.הרטוגזון ריתקו אותי כבר מהשורות הראשונות.

הרטוגזון הינו כותב נדיר שמשלב כאן ספרות ובקורת פילוסופית עם אוטביאוגרפיה קטנה שמזכירה לי מיד את הזיותיו של רוסו.

כמו רוסו גם הרטוגזון נוטה להתפעל יתר על המידה מהמראות סביבו אך שלא ככזה הרטוגזון מסכם את התרשמותיו בפיקוח מסוים נוכח הגילוי הנורא של עברו. גם לאחר אותו גילוי הרטוגזון נשאר נאמן לעקרונותיו ואמונותיו לכן יש להסתכל על מכלול הכתוב כביקורת מקיפה ומדויקת.
אבל גדול עושים כאן הקוראים למר. הרטוגזון כאשר הם מסלפים את דבריו וכותבים כנגדו מתוך עולמם- עולם הפרופוגנדה הציונית שמחדירה לנו כל יום מסרים פשיסטים נוראיים על מנת ונחזק את שורשינו כאן ולא נחשוב חלילה על מקום אחר עבורינו כי הרי אנחנו יהודים...

אין במאמר השוואה ישירה בין התרבות הישראלית עם זאת הגרמנית אלא פשוט שתי תמונות שונות שהוצגו אחת ליד השניה .
הרטוגזון הינו ישראלי וככזה כך הם גם התרשמותיו, התרבות הגרמנית הינה אובייקט שהרטוגזון מאבחן דרך עיניו הישראליות ולכן רמיזות על אהדה מוגזמת או חוסר אובייקטיביות מצדיו בעד גרמניה הם מוטעות.

הרטוגזון מוכיח כאן כי יש לו, ליהודי , לישראלי ולכל אדם את האפשרות לחיות לצד כל בן אדם אחר במדינה לה הוא קרוב מבחינה תרבותית ואידיאולוגית ואין הוא חייב להשאר ולטבוע עם הספינה הציונית בים התיכון.
11182
רציתי להודות לך על מאמרך היפה והרגיש.
דרושה מידה לא קטנה של אומץ לחשוף צדדים
כה פרטיים מחייך .האם יתכן וזה משום שאתה מרגיש
שכאן באייל אתה נמצא בין ידידים?

רק אזכיר את שכתב כבר המשורר (מי? רימבו? רילקה?). לכל מקום אליו תלך ,תמיד תישא עימך את אחוריך, קרי ,את עצמך.

וללא סטיה קלה מהנושא הרי אי אפשר.

עניין ההקשר המוסיקלי אוסיף כי מיקרה וואגנר מסמל
יותר מכל את הדיסוננס הישראלי .כמו הרבה נושאים
בישראל ,חרם שהיתחיל בהסח הדעת ב 1936 נהפך
לנושא של יהרג ובל יעבור .אם אפשר היה להבין
את התערבות המדינה בהעדפותיו האומנותיות של
כל אחד ואחד ,הרי הטאבו הציבורי המוחלט היום הפך
את הדרמה לגרוטסקה.

חבר שלו סיפרתי שאני אוהב לשמוע אופרות של וואגנר
היתפלץ והגיב כאילו לפחות היתגלה שאני מסתיר סימן
מסוים מתחת לבית השחי.
לא עזרו טענותי שהלה אין לו ולו שמץ של עניין במוסיקה
קלאסית (דבר שכמובן אינו ניזקף לחובת אף אחד ), שלו ולמשפחתו אין בכלל שום קשר עם אירופה והשואה (מוצא משפחתו מעיראק),
ושוואגנר מת ב 1883 (עובדה שהפתיעה אותו אך לא שינתה את דעתו)

להיתעלם מן הגאונות הוואגנרית משמעה להתעלם מכל
עולם הדרמה המודרני (יתקנני מר מאן) שה Gesumkunstwork האומנות טוטאלית,
הניחה את יסודותיה ,כולל עולם הסרטים ,צורת ההופעה באולם הקונצרטים וכו.'

ייתכן ויש מקום לפתח את הנושא במאמר ניפרד.
החרם על וואגנר 11187
החרם על וואגנר (או שמא ווגנר, או ואגנר או וגנר) הוא משנת 1938 (אחרי ליל הבדולח) ולא מ1936.
חרם זה אכן החל באופן לא רשמי (אך במודע ולא ב"הסח הדעת") כאשר התזמורת של הוברמן, לימים הפילהרמונית הישראלית, החליטה לוותר על בצוע הפתיחה לאופרה Die Meistersinger von Nurnberg וזאת עקב הרגישות לשם העיר שבה נחקקו חוקי הגזע ובלי שום קשר לזהות המלחין.
חומר קריאה מומלץ 11196
...בהקשר זה הוא ספרה המעניין והמקיף של נעמה שפי - 'טבעת המיתוסים, הישראלים, ואגנר והנאצים'

לאחרונה הייתה התפרצות-פטיט מחודשת של הפרשה כאשר הוחלט על ביטול שידור חלקים מה'טבעת' בקול המוסיקה, זאת לאחר שנים רבות בהן שודרו חלקים אלו ללא כחל ושרק.

הספר בדיבוק - http://www.dbook.co.il/book.asp?ID=3-13060&Durl=HAAY...
חומר קריאה מומלץ 11203
אתה צודק כמובן בקשר לתאריך.

קראתי את סיפרה של נעמה שפי אבל
הוא לא הוסיף הרבה תובנות על היחס
הישראלי לוואגנר .יחודו של הספר בסידור
כרונולוגי של השתלשלות הארועים.

למתעניינים בנושא אוכל להמליץ על שני
סיפרי יסוד צנומים:

Aspects of Wagner של מיודעינו מעולם הפילוסופיה Bryan Magee

The Perfect Wagnerite מאת George Bernard Shaw
חומר קריאה מומלץ 11204
ההערה על התאריך לא הייתה שלי.

מה שהיה חסר לי בעיקר בספר של שפי הוא סקירה (לא מוסיקולוגית-טכנית בלתי ניתנת להבנה כמו שיש בהרבה ספרים אחרים) והסברים על מכלול יצירותיו של ואגנר - בין אם ספרותיות או מוסיקליות, ואופי ההקשרים שנעשו עימן לתורות טוטליטריות מאוחרות יותר.

תודה על ההמלצה - אתה חושב שספרים אלו תורגמו לעברית?
חומר קריאה מומלץ 11217
למרות שיש האומרים שנכתבו על וואגנר יותר ספרים
מאשר על *אותו האיש* (LOL) למיטב ידיעתי סיפרה של שפי
הוא רק השלישי בעברית.
(ספרו של יעקב כץ' וואגנר בסבך האננטישמיות והשני
אוסף מאמרים בקשר ,איך לא ,לאנטישמיות)

סיפרו של ג'. ב. שואו ,שנכתב בסביבות 1900 מתרכז
*בטבעת* מנקודת מבט סוציאליסטית.
הספר של מגיי מנתח את כלל האומנות של וואגנר.

כמובן שאין למנתק את היוצר מיצירתו, ואם אתה מחפש חומר בהקשר לתורות טוטליטריות אני משוכנע שתימצא
(אפילו הגנאולוגיה המשפחתית של וואגנר קשורה לנאציזם) אבל ,לדעתי ,היצירה האמנותית שלו מאפילה ומגמדת הקשר שכזה.
שש שעות בחברת טריסטן ואיזולדה עוברות ללא שמץ הירהור בפילוסופיה האנטישמית שלו.

אנקדוטה :וואגנר בחר במנצח לוין לביצוע הבכורה של יצירתו
האחרונה והכי דתית-נוצרית שלן ,פארסיפל .בתור טובה הוא ביקש
מלוין להיתנצר ,אך סירובו לא מנע ממנו למצח.
מה, הם קוראים באייל? 11219
מה, הם קוראים באייל? 11244
"לדבריהם תהווה הנגינה הפרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ועקרונות דמוקרטיים אחרים"

אני מתחיל לחשוש כאשר מונחים כמו "כבוד האדם וחרותו" ו"עקרונות דמוקרטיים" עוברים מטהמורפוזה שכזו ומשמשים לייצוג ההפך הגמור ממשמעותם האמיתית – כיצד ניתן לטעון כי ניגון יצירה מוסיקלית מנוגד לעקרון כבוד האדם וחרותו?? ה-NewSpeak חוגג.
שוב מחרימים חלקים מהטבעת? 11238
הפעם האחרונה שנאסר על ביצוע חלקים ממחזור "טבעת הניבלונגים" של וואגנר, זה היה בגרמניה, כאשר היטלר (או אולי מישהו מיועציו) החליט שסוף היצירה (דמדומי האלים שכולל את קץ שלטונם של האלים - הגזע העליון) מתפרש כנבואה על קריסת המשטר הנאצי וסופו של הגזע הארי. כתוצאה מכך נאסר על ביצוע האופרה האחרונה במחזור, Goetterdaemmerung
(דמדומי האלים, הצרופים oe ו ae באים במקום האותיות O ו A עם שתי הנקודות מעליהן)
ואגנר להמונים 11383
תמהני כמה אנשים מבין המשתתפים בויכוח הציבורי בישראל (ובדיון שלנו כאן בפרט) בענין העלאת יצירותיו של ואגנר בישראל טרחו להשקיע את הזמן הנדרש (ומדובר בזמן רב למדי) על-מנת להכיר את החומר המדובר היכרות של ממש.

התעמקתי ביצירה ''טבעת הניבלונגים'', המורכבת מארבע אופרות בעלות עלילה המשכית, והמבוססות על סיפורים מיתולוגיים טבטוניים-נורדיים. התרשמתי מאוד מעומק ההבעה המוסיקאלי של ואגנר, מתשומת הלב שהקדיש לכל סצינה ולכל דובר, ומהתוצאה המפעימה בכללותה. היצירה אמנם ארוכה מאוד (כארבע-עשרה שעות בסה''כ), אך יש בה סיפור ארוך ועשיר, ורגעים של התעלות אמיתית.

אני ממליץ בחום לכל מי שסבור שיש לו הסבלנות והסובלנות הדרושות להתעמקות ביצירתו של ואגנר לעשות כן. אם היו מחרימים כל מי שהתבטאויות גזעניות בעברו, התרבות העולמית היתה דלה יותר, כמו גם התרבות העברית, שלא לדבר על בית המחוקקים שלנו. האזינו לואגנר ושפטו בעצמכם, אם מחשבה חופשית היא עקרון היקר ללבכם.
ואגנר לא להמונים 11386
התעמקתי גם התעמקתי ביצירתו של ואגנר, את טבעת הניבלונגים שמעתי במלואה (עם כתוביות באנגלית) פעמיים בביצועים שונים, קראתי עליה מספר מאמרים וכן חלק מהמיתוסים עליהם היא מבוססת וכמובן את התמליל שלה.
כמו כן שמעתי אופרות נוספות שלו וקראתי עליהן.
מסקנות?
צריך אורך נשימה ונכונות להכנס לסיפור שהוא בכמה רמות מעל מוצרי הצריכה התרבותיים המקובלים בימינו. זאת לא יצירה קלה להבנה ואין בה הנחות לקהל הרחב. היא מיועדת בראש ובראשונה לאנשים מסוגו של ואגנר - כלומר מעריצים של ואגנר. (במאמר מוסגר נציין, שעל ואגנר ועל אישתו קוזימה לבית ליסט, נאמר שהיה להם דבר אחד במשותף, שניהם העריצו את ואגנר.) לקהל הרחב צפויה חוויה הדומה לקריאה רצופה של כל כתבי שיקספיר, כבד, ארוך ובשלב מסוים נראה שהבנו את העקרון - שוב מלך שבניו/בנותיו/אביריו/שכניו קושרים תחתיו והוא ממשיך לבטוח בהם, הוא נבגד, הוא זוכה לעזרתו של מי שלא הוערך על ידיו, הוא מת.
כבר ציין רוסיני, המלחין האיטלקי בן דורו של ואגנר, שבמוזיקה של ואגנר יש רגעים מופלאים ורבעי שעות ארוכים ומשעממים.
אז מה גזר הדין? אני מסכים עם דבריו של סמואל קלמנס (הוא מארק טווין):
"המוזיקה של ואגנר אינה גרועה כפי שהיא נשמעת."
ואגנר לא להמונים 11389
לא אחלוק על דעתך בענין ואגנר, אך כחובב שייקספיר מושבע, אני חייב למחות בתוקף על אמירתך אודותיו. העלילה השבלונית שהצעת לא מכסה יותר מחלק קטן מיצירתו (היא תואמת את ''המלך ליר'' ואולי את ''מקבת'', למשל). קח את המחזות ''המלט'', ''מהומה רבה על מאומה'', ו-''רומיאו ויוליה'', שלא לדבר על הסונטות, כדוגמאות הסותרות את קביעתך.

''אדוורד השני'' לכריסטופר מארלו, לעומת זאת, תואם את העלילה הכללית שהצעת.
ואגנר להמונים 11411
היחס לוואגנר בישראל מאופין בקיבעון וקיפאון טיפוסי (שימוש לא רע בשפתו של ש. פרס).

את ההקשר בין ההתייחסות ליצירתו של וואגנר למציאות הישראלית העכשווית יעשה כל אחד לעצמו.

צריך לדעת שחשיבות מיכלול היצירה הוואגרית היא מעבר ליצירה פר-סה. לדוגמא, החוויה המודרנית באולם הקונצרטים נובעת מהחידוש המהפכני של וואגנר לכבות את האור באולם. מעבר לכך ,חשיבותו של המנצח כיוצר אומנותי בפני עצמו ,המפענח ומפרש את היצירה, ומוביל את התיזמורת לנגן את האינטרפרטציה האישית שלו, ולא לשמש רק מטרונום אנושי, החשיבות הזו יצאה מתוך המחשבה הוואגנריאנית. (נידמה לי שגם מנדלסון תרם לכך)

הרעיון של מוסיקה תוכניתית ,דבר שהוא מובן מאליו בסרטים, נובע ישירות מהיצירה והתפיסה האומנותית הוואגנריאנית. המוסיקה לא מאיירת או משרתת את העלילה אלא הינה חלק אינטגרלי מהיצירה Gessampkuntzwork(?)

לא אורך האופרה הוא מה שמפריע, אלא מה שמפליא הוא איך הוא הצליח לידחוס את כל ההתרחשויות לתוך 14 שעות קצרות כל כך.
איות גרמני להמונים 11438
מצטער על הקטנוניות אבל האיות הנכון ל"יצירת אומנות כוללת" הוא Gesamtkunstwerk
כולל, שלם - gesamt
אומנות - Kunst
יצירה, עבודה (אומנותית) - Werk
11230
השאלה שאני שואל את עצמי, היא האם באמת עלינו לטעון לקיומו של לאום יהודי.
עד תיאורית הגזע, היהדות הייתה תרבות, מכלול של מאפיינים, אמונות, וכו'. יהודי שהתנצר נחשב לנוצרי, ובקרב האדוקים כאדם שנפטר. עם עליית תורת הגזע, החלו בני האדם לטעון לקיומו של כוח הדם, כלומר, תכונה שהיא נצחית - היא אינה אזרחות ואינה תרבות. בנוסף, פרט לגזענים הגדרתו של לאום הייתה מיותרת לחלוטין, שכן, בעוד שהגדרתו של אדם שחור תיארה מראה חיצוני, והייתה אחת מיני תכונות כגון צבע שיער ועניים (גם אם נתווספו לה לעיתים קרובות תיאורים גזענים), הרי שתיאור דמו של האדם לא נתן כלום.
הציונות, אמצה לצערי את תיאורית הלאום והדם, וחינכה את תושבי מדינת ישראל לקיומו של לאום יהודי, דם יהודי, אחוות אחים יהודית. האם עלינו באמת לקבל את ההגדרה הזו?
היהדות כלאום 11237
לא מדובר על "כוח דם". אדם המתנתק משורשיו היהודים, הופך את צאצאיו לבלתי שייכים לעם היהודי, משום שעולמם *התרבותי* מנותק מהיהדות.

ההגדרה הדתית היא שונה, כמובן. על פיה - היהדות עוברת מאם לבתה עד קץ כל הדורות, ללא שום קשר למטען תרבותי.

גם ההיפך הוא הנכון - אדם שהתחנך כיהודי ורואה את עצמו כמזוהה עם התרבות היהודית הוא יהודי על פי ההגדרה הלאומית. אם נוכיח שאחת מהנשים שהעבירו לו גנים לא היתה יהודיה ושצאצאיה לא גוירו - הוא אינו יהודי מן הבחינה הדתית.

זו הסיבה שהבאתם של יהודי אתיופיה לא היתה כרוכה בשום התנגדות. מבחינה אנתרופולוגית - מדובר בבני הגזע הלבן שהביאו לארצם מבחוץ אנשים מבני הגזע השחור, שלא על מנת לשעבדם. ככל הידוע לי זהו המקרה היחיד בהיסטוריה שבו אירע הדבר.
היהדות כלאום 11254
By the religious definition (and subsequently - by the Israeli Law) a Jew who changed his religion is no longer a Jew, no matter who was his mother.

And by the way, Soviet Russia for unknown reason bought many citizens of Centeral and east african coutries to study at Russian university, mainly for medicine and engneering degrees.
היהדות כלאום 11262
אני מניח שהתכוונת ל-brought ולא ל-bought (פליטת מקלדת פרוידיאנית?) אין בכך שום דבר מיוחד. המיוחד היה אם הם היו הופכים אותם לאזרחים שווי זכויות.

התעלומה גם לא כל כך גדולה. כנראה שהכוונה היתה שהם ישמשו שגרירים לרעיון הקומוניסטי בארצותיהם.

ובאשר להמרת הדת כשיטה לצאת מהיהדות. אינני מומחה לענייני גיור, אך האם האנוסים לא היו יהודים בעיני הממסד הדתי (דאז ודהיום)?
אופוס להמונים 11311
מאמר יפה ומעורר אהדה. הערה קטנונית אך ארכנית: בדיון על הקונצרט היתה לי הרגשה שהכותב חיפש סיפור גדול ומסקנות הרות-עולם קצת בכוח. התזמורת המובילה שלהם מנגנת ערב שלם שנברג - הביטו וראו מעצמת תרבות במלוא פארה! אבוי, היציעים מקריחים משהו - שורו בדמדומי אלי-התרבות!

אכן, הפילהרמונית הישראלית מעלה עובש רפרטוארי בשנים האחרונות, אבל אני רואה בכך רק עדות על מנהליה המוזיקליים, ולא סימן למצבנו הקיומי. ממילא מוזיקה קלאסית היא תרבות של מיעוט, וחובבי המוזיקה המודרנית בתוכה מיעוט זערער בתוך מיעוט (ואני, לא אתאפק מלציין, מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט - חובב נלהב של מוזיקה מודרנית, ואדיש במקרה הטוב לכל מוזיקה קלאסית מוקדמת יותר). יש לנו בכל זאת שני הרכבים משובחים המנגנים קונצרטים על טהרת המוזיקה החדשה (כתבתי על זה פעם באייל, "הזמנה להרפתקה מוזיקלית" למי שמחפש - אגב, מוצ"ש הקרוב יש קונצרט! פרטים באי-מייל), וזוכים לקהל ממוצע של כשלוש-מאות צופים בת"א (וכעשרה צופים בירושלים). זה הרבה? זה מעט? לא יודע. אבל ממעקב של שבע שנים בערך, המגמה היא של שיפור. הרכבים אלו, כמו הפילהרמונית הישראלית וכמו זו של ברלין, אני מנחש, חיים מכספי ציבור יותר מאשר ממכירות. הרפרטואר שלהן נתון לשיקול די חופשי של הנהלותיהן.

בשהותי הקצרה בברלין נכחתי בשני ערבים של מוזיקה חדשה. שניהם היו על סף החלטורה באווירתם (וזה לא בהכרח רע). באחד דווקא התכנסו כמה עשרות מאזינים על כסאות שהובאו לחדר אחד בגלריה הלאומית, לרסיטל של Ondes Martenot (מין פרוטו-סינתיסייזר משנות העשרים, חביב על אוליבייה מסיאן) וחברים. כתבתי "דווקא" כי זה יותר אנשים ממה שאפשר היה לצפות. אולי בזכות זה שהקונצרט היה בכרטיס אחד (זול) עם ביקור בגלריה עצמה באותו יום. בקונצרט השני נכחו באולם עשרה אנשים - כולל שני הנגנים, התאורן (כן, כן. היה לו גם תפקיד באחת היצירות), הגברת שמכרה כרטיסים (במחיר סימלי) ועבדכם. בהמשך התברר שאחת הקהל היא המלחינה של אחת היצירות, ועוד שניים הם סחבקים שלה. היה מגניב.

אם יש ארץ ששוחרי המוזיקה החדשה יכולים להזיל בה ריר, זו צרפת. בשהות קצרה בפריז נכחתי גם בשני קונצרטים. שניהם בcite de la musique , אולם הדור בסדר-גודל של היכל התרבות. הקונצרט השני היה של אנסמבל אנטרקונטמפורן המהולל, עם מנצחו המהולל פייר בולז. האולם היה מלא, ועל פי הרושם ליד הקופות, מזל שקניתי כרטיס כמה ימים מראש. זה היה בערך הקהל של הפילהרמונית אצלנו - מבוגר, מכובד, משתעל. מעצבן מצד אחד, ומעורר קנאה מצד שני. וזה עוד כלום לעומת הקונצרט הראשון: כולו מיצירות לואיג'י נונו, מלחין שבהחלט יכול להחשב "קשה", מההארד-קור של המוזיקה המודרנית. המבצעים היו לא מפורסמים במיוחד (מגרמניה, אגב) ותהיתי כמה חוץ ממני יבואו. כאן הקהל היה צעיר יותר, אבל מושבים ריקים לא היו. והמחירים - בסביבות 110 ש"ח לנונו ו-‏160 לבולז. מילא שאתם ממלאים את האולם בהמוניכם, אתם מוכחרים גם לשוש ולשלם מחירים כאלו? קצת רחמים על ישראלי ירוק-עיניים!
אולי זה בזכות תחנת הרדיו הקלאסי-ג'ז הציבורית בצרפת, שבמשך שעות ארוכות, סתם כך באמצע היום, כל יום, משדרת מוזיקה שגרמה לאוזני להיפער בתדהמה. אני כבר לא בטוח מי כאן דוחף את מי, הרדיו או הקהל.

הקונצרט של נונו, אגב, היה החוויה המוזיקלית הגדולה של חיי, לא מעט בזכות הקהל.
גרמניה ,גרמניה 11374
השנה ולטובה או לא הייתי מטעם העבודה 3 חודשים בגרמניה ,או יותר נכון במינכן הרבה רשמים יש לי משם אם כי אני מזדה עם רוב תחושותייך.
כמה תיקונים קלים הגרמנים עד גיל מסוים הגרמנים מעשנים והרבה וחוץ מזה הם הרבה יותר שמנים מאתנו (איך בן אדם יכול להיות רזה כשהוא אוכל חזיר שלוש פעמים ביום)
יש אנטישמיות בגרמניה יותר במזרח אך גם במערב, אני אישית לא נתקלתי אבל גם לא חיפשתי יותר מידי, תמיד הזדהיתי כישראלי לא מתוך פטריוטיות אלא מתוך התחושה שאסור לך להתבייש במה שאתה אפילו שלפעמים במדינה שלך אתה עושה את זה ,. וגם יכול להיות שפגשת איזה בן-דוד שלנו
האירנים הכי אוהבים אותנו.
Kölner Dom 174095
I absolutely loved your description of the Dom in Köln. If I ever wrote a tourist book on Köln, I'd prefer to use your own quote over Dostoyevsky's.
היתכן... 211280
אני בספק רב אם משהו ממה שאוכל להוסיף אכן יתרום תרומה כלשהי אבל בכל זאת, אני מרגיש צורך לומר את אשר על ליבי
כמוך גם אני יליד 78 דור שלישי ליוצאי גרמניה (קצת פחות ממוזל ממך בנושא האזרחות אבל זה כבר סיפור אחר), ספק אם יש משהו בסיפורך שאיתו אני לא מזדהה, מלבד אולי העובדה שאת מחשבותי שלי לא ניסחתי בבהירות שכזו מעולם, ואולי באמת לא עשיתי זאת כיוון שהנושא כולו היה בבחינת מוקצה.

שאלה אחת לי אליך, ותסלח לי על הטון הפרובוקטיבי משהו אבל דומני כי זו שאלה שצריכה להישאל
האם יתכן שאותם רגשי אנטגוניזם כלפי הישראליות כתופעה, ואותם רגשי בוא נאמר אהדת התרבות הגרמנית, האם יתכן שאילו פשוט הד לשנאת העצמי הכל כך יהודית?

את השאלה הזאת שאלתי את עצמי פעמים רבות, ובעיקבותיה ניסחתי לי מחדש את אותם עיקרים שמנחים אותי בחיפוש אחר תרבות, או לחילופין בשיפוט תרבותי כלשהו.

אני תקווה שתקבל את שאלתי ברוח שבה היא נשאלה, וזאת שוב מתוך הזדהות.
הפתעה! 211284
רק אל תיקח את זה קשה. עידו הרטוגזון חזר לארץ וחזר בתשובה.
הפתעה! 211399
אני יודע שמדובר כאן בצנעת הפרט, אבל אם מישהו(ואם אפשר- לא באלמוניות כי אז איך אני יכול לדעת מה נכון ומה לא) בכל-זאת יכול לענות לי אם המשפט בתגובה הנ''ל, ובעיקר חלקו השני, נכון, אני אשמח. פשוט הייתי המום כשקראתי את זה אתמול, ומטבע הדברים, אם זה נכון זה מאיר את המאמר באור שונה למדי.
הפתעה! 211401
תנוח דעתך, המשפט ההוא לא נכון. לא צריך להיכנס להלם. הכל עומד על מכונו בשלום. השמש זורחת, השיטה פורחת.

האמת היא שקודם עידו חזר בתשובה, ורק אח''כ חזר ארצה.
הפתעה! 211402
אתה מנסה לשחק לי עם הראש, אה? קצת רחמים- זה *באמת* נכון?
הפתעה! 211409
כן
כן
הפתעה! 211421
הפתעה! 211424
תודה רבה.
צריך להגיד שהלינק לא עונה באופן ברור ונחרץ על השאלה אם עידו הרטוגזון אכן חזר בתשובה, וצריך לחכות עד לסוף העמוד כדי לראות את הלינק‏1 שבו הרטוגזון כותב בבירור כאדם המגדיר את עצמו כחלק מהקולקטיב הדתי. אין ספק שזה גורם לי לקרוא את מאמרו באורח שונה מאוד (כמו שכשהסתכלתי על ראיון עם משה קרוי אצל ירון לונדון מ1974 כשאני כבר יודע מה התהפוכות שעברו עליו אח"כ זה משנה את כל התמונה).
הפתעה! 217329
הפתעה! הפתעה!

התפלאתי לקרוא לפתע שמסתמא כי חזרתי בתשובה. ובכן הדברים אינם פשוטים, או ליתר דיוק, הם פשוטים רק לאנשים מבחוץ ואף פעם לא למי שבפנים.
אם הסברתי עצמי לא נכון, אז הרי תיקון.

אני בהחלט רואה עצמי כחלק מקולקטיב דתי במובנים שונים ומגוונים ומזדהה עם החברה הדתית ויותר מכך עם תפיסת עולם דתית בכלל ועם היהדות בפרט. עם זאת מי שהבין מצירוף המילים "חזר בתשובה" - בעל זקן, בעל חליפה או אפילו חובש כיפה - יתאכזב (או לא) לגלות שלא זה המצב.

מבחינת האנשים מסביבי, השינוי שחל בי הוא כמעט לא מורגש (לפחות מהבחינה ה'דתית')- ואני אומר זאת בתערובת של סיפוק ובושה.

בברכה,
עידו הרטוגזון
הפתעה! 217331
ובכן, משה דיין טעה. מסתבר שחמורו של המשיח כן מסוגל לשנות את דעתו.
הפתעה! 225993
אני שב ואומר. לא שיניתי שום דעה. זו הייתה הדרך, וזו עדיין הדרך.
הפתעה! 230159
לק''י
אה, שלום עידו, בטח אתה זוכר אותי. נכנסתי לכאן לרגע וראיתי את שמך ולכן עברתי מיד לכאן.
לא ברור לי איך אתה מגדיר את עצמך כחלק מקולקטיב דתי.
הרי מבחינת המראה החיצוני אינך שייך.
אם כי את התנהגותך היום יומית איני מכיר אבל אולי תפרט.
אליצור
*********************************** 246111
כל חיי באופן מסוים העבירו לי את הכעס הזה על גרמניה,להשתדל לא לקנות מוצרים מגרמניה, להצתמרר כשאני שומעת את השפה הנוקשה תמיד היתה בי ואני מניחה שגם תמיד תהיה הסתיגות מהמדינה הזו אבל לא מזמן פגשתי בחור גרמני נחמד עדין וחכם כשדיברתי איתו על זה הוא ידע להבין ולכעוס איתי, זה לא שחשבתי שהם כולם שונאים יהודים שכולם רשעים נוראים ממש לא אבל לא יכולתי לשכוח את המשפחה שלי שאבדה שם בגלל שגעון של אותם ''אנשים מנומסים תרבותים'' אני לא חושבת שאוכל לבקר בגרמניה אבל המפגש הזה שהיה לי בין התרבויות ריכך אותי ואולי הדור שלנו יוכל... לא לשכוח אבל לסלוח לחפים מפשע. אנטישמיות תמיד תהיה אבל אסור לשכוח את האנשים הטובים השווים שכן ישנם שם.

המדינה שלנו מדהימה היא יפה ומיוחדת לא פחות מאירופה .היא חמה תוססת ועשירה בתרבויות וגוונים יש לנו בעיות (המון) אבל אני תמיד אוהב ואהיה קשורה אליה בדמי ונשמתי.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים