זה שיר בכי, וגם זה 3339
דמיון מפתיע מתגלה בין המילים של שני שירים שונים לחלוטין מכל בחינה אחרת, האחד של יעקב אורלנד והשני של ניק קייב. השוואה ביניהם מדגימה הבדל מעניין בין האסתטיקה של הרוק לזו של הזמר העברי.

על פניו, הביצוע החדש־יחסית של רונה קינן ל"מיהו המיילל ברוח" מוצלח בהרבה מהביצוע הקלאסי של "החמציצים" משנות השישים. אצלה, ביצוע נקי וקול נוגה ומרגש, שמחמיא לעצב שעליו מדבר השיר; אצלם, שילוב קולות מוזר מוזיקלית, ושירה תיאטרלית־מלאכותית שמתקשה לגעת בלב.

אבל במבט אחר, דווקא הביצוע של החמציצים קולע וזה של קינן מחטיא. ניטיב לראות מדוע אם ניזכר ב"שיר הבכי", The Weeping Song, של ניק קֵייב ו"הזרעים הרעים", להיט גדול מ-‏1990 (למי שלא מכיר את השיר או לא זוכר אותו היטב אני ממליץ להאזין לו תחילה מבלי לצפות בסרטון, ומייד אסביר מדוע). שני השירים שונים בתכלית השינוי מבחינה מוזיקלית – תקופה אחרת, מקום אחר, וסוגה אחרת; אבל הדמיון בין מילותיהם מפתיע. בזה העברי הכלבים עצובים, הגבר עצוב, האישה עצובה, הילד עצוב, העולם עצוב. באנגלי הנשים בוכות, הגברים בוכים, הילדים בוכים, העולם בוכה. שני השירים מגדירים את עצמם במפורש, וההגדרה זהה: "זה שיר בכי", This is a weeping song. אפשר כמעט לחשוב שניק קייב העתיק מיעקב אורלנד.

מי ומי הבוכים?

בעיון נוסף, מתחדדים הבדלים. ב-The Weeping Song יש מהלך. הילד שואל מדוע הנשים בוכות, מדוע הגברים בוכים, ומדוע הילדים בוכים, אבל האבא עונה תשובות ריקות מתוכן. לא נאמר שום דבר משמעותי, ולכן לא באמת נבנה עצב. להיפך, הרושם כמעט קומי, במיוחד בסוף הבית השני כשהאבא אומר שהילדים בינתיים רק צורחים, והבכי עוד עתיד לבוא. אם עוד היינו יכולים להתאמץ ולהתעצב, השירה התיאטרלית, הגובלת בקומי (של קייב בתפקיד הילד, ועוד יותר של בליקסָה בָּרגֶלט בתפקיד האבא), ממש מתאמצת שלא נתעצב. אבל פתאום בא הבית האחרון ותופס אותנו לא מוכנים. הליווי הגותי העשיר פוסק. קולו של קייב נסדק. אבא, האם אתה בוכה? (ברגלט שותק.) אני כל כך מצטער, אבא, לא העליתי בדעתי שאפגע בך כל כך. בום. כל מה שלא היה עצוב בבתים הקודמים, בכוונה לא היה עצוב. זו היתה הסחת דעת, הכנה לפואנטה – או בעצם אי־הכנה.

(המלצתי נגד צפייה בסרטון תחילה היא בגלל שקייב וברגלט מוצלחים יותר כמוזיקאים וכזמרים מאשר כשחקנים וכבמאים; הסרטון מציית למהלך, הם משחקים מצחיק ואז עצוב, אבל באופן מוגזם וחובבני, שמחליש את המהלך.)

עטיפת הסינגל The Weeping Song

ניק קייב (משמאל) ובליקסה ברגלט



זה לא טקסט מאוד מתוחכם או עשיר, וגם לא נטול פגמים. לא ברור לנו בסופו על מה קייב מצטער, מהו החשבון הלא־סגור שלו עם אביו; זה בסדר, זה מסתורין שלגיטימי להשאיר. אבל גם לא ברור למה "לא אבכה עוד זמן רב" בסוף הפזמון, וזה פחות מוצלח. גם גיוון הפזמון בסוף עם While we rock ourselves to sleep הוא מין ג'סטת רוק מעורפלת. אבל בסך הכל השיר עובד כמו ששיר רוק צריך לעבוד.

מהותו של הרוק, בהשוואה לסוגות אחרות של מוזיקה קלה, היא החצנה ישירה של רגש. השירה מכוונת לכך, כמו גם הנגינה: מאפיין מובהק של הרוק הוא סולו גיטרה חשמלית, כלי שמתאפיין בדמיון ליללה אנושית. גם הקצב המודגש מתאים להחדרת המסר הרגשי באופן ישיר ואף בוטה. לכן פזמוני רוק כתובים לרוב בגוף ראשון יחיד, ובמקרה הנפוץ וה"אידיאלי", מחבר המילים הוא גם הזמר. אנחנו צריכים להאמין שהוא מתכוון מילולית למה שהוא שר. לכן גם מילים מתוחכמות מדי לא יתאימו.

גם שיר הבכי של קייב הוא בגוף ראשון יחיד, אמנם במסווה דק. בבתים הראשונים כל העולם ואשתו בוכים, ולא במקרה אלו בתי הסחה: ברוק (ואולי לא רק בו) אין ערך רב ל"כולם". בבתים אלו הבן והאבא הם דמויות בדיוניות בדיאלוג מופשט; בבית האחרון, זה עם הפואנטה, אלו עדיין הבן והאבא, אבל אין מקום לספק – אלו בן ואבא קונקרטיים לחלוטין, כמעט בלי ספק קייב עצמו ואביו. אולי רק במקרה בבית האחרון הילד אומר בפעם הראשונה "אני", אבל במהות הדברים, הדובר בבית הזה אכן מזוהה לחלוטין עם מי ששר את השיר. המעבר מכולם לאני (או אני ואבא שלי) הוא הפואנטה. טון המילים, השירה, המוזיקה – כולם מגויסים להעביר את המסר הרגשי הישר לקרביו של המאזין.

ואילו בתל אביב, 1942...

"מיהו המיילל ברוח" הוא טקסט מעודן הרבה יותר, והיד שחיברה אותו מיומנת בהרבה. אבל כפי שנראה, יש בו מהלך הפוך מזה שאצל קייב, ודבר זה עומד לו לרועץ. השיר מתחיל במטאפורה סוריאליסטית יפהפייה – מישהו מיילל ברוח והרוח מייללת בו – שהיתה משעשעת אלמלא היתה כל כך ספוגה עצב, ואף אימה. הצירוף "השאיר פתוח את חדרי ליבו" מחזק את אותה מטאפורה (בשילוב משחק מילים), והוא כל כך יפה עד שנסלח השיבוש הדקדוקי. השיר שואל "מיהו זה", ואינו מספק שום רמז למישהו קונקרטי. אנו שכבר מורגלים במשוררי זמננו, שכמו פזמונאי הרוק רק על עצמם לספר יודעים, מתפתים אולי לחשוב שהמשורר כותב על עצמו.

יעקב אורלנד

יעקב אורלנד (באדיבות ארכיון יעקב אורלנד, אוניברסיטת בר־אילן)



אבל המשך השיר רק הולך ומתרחק מהתשובה הזו, ובעצם מכל תשובה אחרת. כלב משוטט, אוהב ואהובה שנפרדו, ילד אומלל ואימו האומללה; כולם אומללים, כולם קלישאות של אומללות. האומללות עצמה הופכת לקלישאה לנגד עינינו. כמו בבתים הראשונים של קייב, האפקט גובל בקומי. לקראת הסוף מסתמנת חזרה לרוחה של הפתיחה: "מיהו המיילל ברוח ובקולו השכול, מי המתפלל לנוח ואינו יכול" – זהו שוב מופשט שיכול להיות קונקרטי, כל־אחד שאנו מתפתים לחשוב שהוא המשורר עצמו, ולרגע אולי מקווים שאכן תבוא פואנטה שבה זה מה שיתגלה – אבל לא. בשורות האחרונות אנחנו נשארים עם "זה שיר בכי ששרים כולם".

כששיר מצהיר על עצמו במפורש "זה שיר בכי", הוא חותר תחת העצב שמתבטא בו, אם יש כזה. הרי אם השיר מביע היטב עצב, טפשי שהוא יאמר במפורש שמטרתו היא להביע עצב. הצהרה כזו בהכרח מתפרשת כשמץ של אירוניה. אצל קייב היא נאמרת עדיין בשלב ההסחה; אצל אורלנד זו השורה התחתונה, ואת אותו שיר בכי עוד שרים "כולם". בזה הלך אורלנד הפוך מקייב: אצל האחרון עובר השיר בסופו מהכללי לפרטי, ובכך מחדיר את המטען הרגשי־אישי. אצל הראשון סוף השיר מתחמק מלהתחייב למשהו אישי (ולו מרומז), בורח לכללי, והעוקץ הרגשי נגוז. אני לא בטוח לאן אורלנד חתר, אבל כשהוא חותם ב"כך זולג לו על הלחי צער העולם", אני מרגיש שמה שיצא לו גובל בפרודיה על שיר עצב.

מעניין, אגב, לבחון במושגים האלו את השיר שכתבה אנה אחמטובה לאותו לחן, שני עשורים לפני אורלנד. השיר מובא (ברוסית ובתרגום מילולי לעברית) בזמרשת. אצלה נראה שמדובר בשתי דמויות בדיוניות־מופשטות – אם המדברת לילדהּ – המציגות תמונה מרומזת וכמעט מופשטת של אימה, שקל להשליך ממנה לאימה קונקרטית מאוד של המשוררת עצמה.

הזמר כשחקן

אבל נחזור לאורלנד. הוא דווקא לא נרתע מלכתוב שירים עזי־רגש בגוף ראשון. כמה משיריו המולחנים הידועים ביותר הם כאלה: "אני נושא עמי", "שלכת", "השיר אלייך". בעצם הם כמעט היו יכולים להיות שירי רוק. אולי היה צריך להנמיך מילה פה או שם, וכמובן להלחין מחדש. אלא שזה רק שעשוע אינטלקטואלי. אסתטיקת הזמר העברי, שבמסגרתה הם נכתבו, שונה – היא לא מנסה להחצין ישירות את הרגש. הלחנים של דוד זהבי ומרדכי זעירא לא מכָוונים לכך, והשירה של אריק לביא ויהורם גאון היא אחרת (שלמה ארצי הוא מקרה שונה ומעניין מבחינה זו, בשיר הראשון מהשלושה ובקריירה שלו בכלל, אבל זה נושא למאמר נפרד). אולי אפילו המילים עצמן מעט מתוחכמות מכדי להעביר את הרגש בישירות רוקית.

גוף ראשון יחיד הוא אפשרות בזמר העברי, אבל בהחלט לא האפשרות המובילה, אפילו לא ב"שירי רגש". "אנחנו" מקובל לא פחות, כמו גם הרחקת עדות לגוף שני או שלישי, פנטזיות על מקומות וזמנים אחרים, ושירת־משוררים שמביעה את הרגש במידה גבוהה של עקיפין. לא ששירים כאלו לא יכולים להעביר מטען רגשי, אבל הם נדרשים לעשות זאת אחרת. על פי רוב בזמר העברי המלחין הוא לא מחבר המילים, והמבצע הוא בכלל מישהו שלישי (או להקה שלמה). המוזיקה יכולה לשתף פעולה עם המילים, לפתוח עבורן את בלוטות הרגש; גם הזמר או הזמרת אפשר ורצוי שישרתו את הרגש במילים, על־ידי הדגשה ואיור של מילים ומהלכים, הסבת תשומת לב להם. גם כשזמר שר "אני", הוא לא אמור ולא מנסה להישמע כמתכוון לכך מילולית. השירה היא עם קורטוב של משחק, של תיאטרון. הזמרים שמים עצמם במרחק רגשי מסוים מהמילים – ולו של מילימטרים ספורים.

"שלכת" ו"השיר אלייך" הם דוגמאות מופתיות. זעירא הלחין דרמות מאופקות שמשרתות נפלא את התוגה והתסכול ואף הזעם הכבוש שבטקסטים. בעקבותיו, גם לביא וגאון מביעים בשירתם את התוגה והתסכול והזעם הכבוש – משחקים אותם, לא שרים אותם ישירות. הם עוזרים למאזין לפענח את המילים ולהגיע לרגש שבהן, אבל בסופו של דבר כאילו אומרים למאזין "הנה, זה מה שאורלנד הרגיש", ולא "זה מה שאני מרגיש". את המחיצה הזו רק הרוק שבר.

ב"מיהו המיילל ברוח" הטקסט התפספס קצת, אבל בסופו של דבר, כפזמון זמר עברי הוא לא רע. המילים בכל זאת אסתטיות, והמנגינה הרוסית יפה. השירה התיאטרלית של "החמציצים" ועיבודי הקולות של נעמי פולני מתאימים לַסוגה. אם רוצים להתייחס לשיר כפרודיה על שיר עצב, או לפחות כמי שמשקיף על העצב בשמץ אירוניה, אז הם מתאימים במיוחד.

ורונה קינן? היא לא בדיוק רוקרית, אבל אופן שירתה הוא של מי שגדל על רוק. למעשה היא מחצינה רגש אפילו יותר מרוקרים "טיפוסיים": אצלם יש מניירות של שירת רוק, חספוס שהוא לכאורה טבעי אבל בעצם מהווה סגנוּן מסוים. ואילו קינן, נדמה שהיא השאירה פתוח את חדרי ליבה: היא שרה בצורה חשופה לחלוטין, ללא כל קישוט או הגנה. כאילו המאזין הוא ידיד אינטימי והיא בשיחת נפש איתו. זה מקסים, זה לא יסולא בפז. אבל "מיהו המיילל ברוח" – ובהכללה, פזמוני הזמר העברי – הם טקסטים שלא בנויים לשאת את נטל האינטימיות הזה.
קישורים
מיהו המיילל ברוח - בביצוע רונה קינן
מיהו המיילל ברוח - בביצוע "החמציצים"
The Weeping Song - ניק קייב
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

יותר טוב שתיקח סכין 572494
ותנעץ לי בלב.
יותר טוב שתיקח סכין 572496
??
יותר טוב שתיקח סכין 572498
כואב כשלוקחים את אוצרות הילדות שלך ומדביקים להם פלסטיקים ונצנצנים.
אני יכולה להסביר אבל לא עכשיו.
____________

הביצוע של רונה קינן הוא לא פשוט, הוא חמסן ומניירסטי.
ככה צריך לשיר את שיר הערש הרוסי הקודר הזה, פשוט פשוט, כמו שהוא.
יותר טוב שתיקח סכין 572499
''שגזלה מן האוהבת את שאהבה''

הפך ל
''שלקחה מן האוהבת את מאהבה''
יותר טוב שתיקח סכין 572500
:-( קטלתי את הפתיל באיבו, נירלי.
אל תתחשבו בי, דברו, אני אבכה לבד בחושך.
יותר טוב שתיקח סכין 572502
את רגישה מדי.
יותר טוב שתיקח סכין 572509
:-) זה בסדר, מדקרת הכאב היתה חריפה אבל היא מתפוגגת.
יותר טוב שתיקח סכין 572505
קחי בחשבון שהמילה 'מאהבה' מופיעה בטקסט של אורלנד (ובכל הביצועים). מי שעשה את השינוי הוא דווקא ייני (ששר 'את האהבה' במקום את 'מאהבה'). ואגב, השיר מופיע ברשת גם בעוד מגוון גרסאות (זו של אריק לביא מעניינת במיוחד), עם כל מיני שינויים וחרויות קטנות שלקחו המבצעים. מה שמוזר הוא שבכל האינטרנט אי אפשר לשמוע ביצוע של הלחן ה'עממי רוסי' שמדובר עליו ב'זמרשת', מה שמעלה תהיות.
יותר טוב שתיקח סכין 572508
אמת, מאהבה (אך גזלה)
"מיהו מיהו, שמא שמא כלב" הפך ל"ואולי אולי זה כלב".
על המנגינה אין מה לדבר, קשקוש מתחכם.

שמחתי לראות ביוטיוב שיש גירסה של אריק לביא, אם מישהו יכול לשיר את זה כמו שצריך זה הוא, אבל הביצוע היה כנראה שכבר היה חולה ואפילו לא רציתי לשמוע עד הסוף.

גם אני הסתקרנתי וכבר שלחתי בקשות ברשת לשמוע את השיר המקורי ברוסית. בינתיים קבל את הגירסה המקורית לבין שלוש ובין ארבע.
יותר טוב שתיקח סכין 573415
תודה על הגרסה של ליאור ייני, שנשמעת הכנה ביותר.
בילדותי לא אהבתי את הטונים הגבוהים שלו ''בדומיה'' אבל בשמיעה חוזרת - תודה לאל על יוטיוב- הוא נשמע לי מהגדולים במבצעי הזמר העברי.
572503
שמעתי פעם (ברדיו, בתוכנית על / לכבוד יעקב אורלנד), שהשיר נכתב על ילדותו בתקופת המהפיכה והתוהו ובוהו שבעקבותיה.
אגב, 8 מבני משפחתו נשחטו לנגד עיניו כשהיה בן 5.

יעקב אורלנד [ויקיפדיה]
572512
כתוב שבנו רעואל הוא וטרינר, אבל אני יודעת שהוא צייד חובב לשם הנאה.
572518
ובכן, ג'ראלד דארל היה חובב טבע, ובכל זאת (ואולי משום כך) פחלץ חיות להנאתו.

ואם הוא וטרינר שאוכל בשר, זה עדיף?
572521
שי לריתה, היא שמריתה, היא שמרית יחידתי
ולרולי-רעואל הבן יקיר לי פעוטי
שמהם השיבושים פה ומהם פה הגמגום
ולהם דברי השבח אם יצלח זה התרגום.

ההקדשה של תרגום "אנחנו שנינו", זכרתי אותה בעל פה כל חיי, ולא ידעתי שעל האיש הזה אני מדקלמת. נו, לך אני צריכה להסביר? צייד לשם הנאה זה הג'יפה של המיץ של התחתית של שפל המדרגה.
572523
הציידים הם העילית של הקרניבורים.
572524
אז הקרניבורים הם בקצף של הג'יפה של המיץ של התחתית של שפל המדרגה?
אני חולקת עליך.
572527
א. נכון והקניבלים הם משקע הבוצה של מה שאמרת.
ב.למה?
572532
:-) למה, כי זו התפלספות תיאורטית, זה עשוי להיות נכון אבל מעשית זה הפוך, הקרניבורים הם הג'יפה והציידים הם הקצף. אתה יכול לבדוק את זה. לגבי הקניבלים יש חילוקי דעות.
572531
וטרינר שהולך וצד את החיות שהוא לא מטפל בהן בעייתי לך, אבל וטרינר שאוכל את החיות שהוא כן מטפל בהן, לא בעייתי?
הרוב הגדול של הוטרינרים משתייכים אל הסוג השני.
572533
כן בעייתי, אבל רוב הקרניבורים לא אוכלים מתוך אכזריות אלא למרות האכזריות. הם מדחיקים.
572534
אבל וטרינר אמור להיות מודע לזה יותר מבני אדם אחרים.

__________________
לא ברור לי מה מותר המדחיק אשר קונה בשר שעבר התעללות בסופר, על פני הצייד שצד את בשרו החופשי (נתעלם לרגע מהתמעטות החיות בטבע, כן?).
572535
נכון, בגלל זה וטרינר צייד זה שיא הפרוורסיה. ולגבי האכילה, נו, את צודקת, לא מותר המדחיק, רק מבחינה פסיכולוגית, ההרגל חקוק עמוק במוח, בבוא היום היא או הוא יבינו, זה כמו עם המיחזור, בינתיים הם הרוב וצריך לחיות איתם, לעבוד איתם, לפעמים אפילו להתחתן איתם.
572536
משום מה פרוורטי לי הרבה פחות.
572540
היה לי דוד טבעוני, הוא אכל רק בשר ציד שצד בעצמו או צדו בנוכחותו. הוא טיפל בכלבים שלו כבבני משפחה ולמעשה גרם לפחות סבל לחיות מכל אוכל בשר מדחיק.
בתור טבעוני הוא אכל ''בשר טבעי לא מעובד'' 572585
572522
בילדותי היתה לי בעיה מסוימת עם מנהגי האכילה של דוקטור דוליטל (כתלי חזיר מעושנים וכו').
572543
וכשקראתי את ''הרוח בערבי הנחל'' - זה קרה רק בבגרותי - צרם לי כל הזמן שבספר שבו דמויות החיות הן טובות או רעות לפי איך שהן מתייחסות לדמויות-חיות אחרות, הטובות, כחלק מאורח החיים האנגלי שלהן, אוכלות קותלי חזיר מעושנים וכו'.
572553
מה, קרפד אוכל בייקון? מתאים לשוויצר הזה!
גמני קראתי את הרוח בערבי הנחל רק בבגרותי, בתרגום הכי יפה של יונתן רטוש, עם "פטט ובעבוע".
אגב, זוכר את מפעל הנקניקים ב-‏35 במאי? אני יכולה להעיד שכשקראתי את הספר לראשונה, משהו כמו גיל 10 בטח, קיבלתי את זה בשיא הטבעיות.
572558
אם אני זוכר? יצא משום מה שלא קראתי אף קסטנר(!) עד לאחרונה‏1, ובינתיים רק את פצפונת ואנטון. זה היה מפעים, ושאר ספריו בהחלט ברשימה. (בקצב שבו הרשימה מתקדמת, יש סיכוי שאקרא קסטנרים אחרים לראשונה יחד עם מעיין.)

1 בעצם קראתי את "אמיל והבלשים" בתרגום לאנגלית קלה, כחובת קריאה בכיתה ח' או משהו כזה. לא נחשב.
572560
:-) שווה לחכות לגיל עשר ולקרוא יחד. לפני כן אתם יכולים לקרוא בגיל שש את עצרת_החיות [ויקיפדיה]. (בתמונה החיות נוסעות לקונגרס הבינלאומי בתוך לווייתנים)
572586
התרגומים הישנים יותר מוצלחים.
גם הנוסטלגיה פעם היתה הרבה יותר טובה 572594
572688
ומהו פטט, במטותא?
572706
''הכל רטט ורצד,זהרורים ונצנוצים וגצים, אוושה וסחרור, פטט ובעבוע''.
607368
בכתבה הותיקה הזאת נעשה קישור ישיר בין חוויית הפוגרום של אורלנד בטטייב ובין שירו "מיהו מיילל ברוח".
607596
לשמחתי, המחברת לא מתחייבת שהחוויה ההיא הולידה את השיר, אפשר לקרוא זאת גם כאסוציאציה פרטית שלה. אני שמח, כי השיר נראה לי מופשט מכדי שסיפור הפוגרום ישפוך עליו איזשהו אור מעניין.
572685
זה מזכיר לי, משום מה, שלוש שורות בשיר של רילקה - "הבוכה אי בזה בעולם/ הבוכה בלא סיבה בעולם/ לי בוכה"
יפה 572701
כתוב יפה ומעשיר.
תודה.
572729
תודה על המאמר. הוא מהנה ומעניין.

אבל אני לא מסכימה איתך באינטרפרטציה שנתת לשיר של אורלנד.

אני רואה בשיר הזה התייחסות לאונברסליות, ואפילו לבנאליות של העצב.
הוא מתחיל באיזה ילל רוח בלתי מזוהה, אך דוקא בגלל היותו בלתי מוגדר וחסר מקור הוא מכיל בתוכו את כל עצב העולם ומצטרפות בו יללותיהם של הכלב, האוהבים, הילד, (ובעצם, המאזין הרגשן מוזמן לצרף גם את בכיו שלו). אני רואה כאן בין השורות איזה סוג של נחמה (בסגנון פולני משהו) בכך שהיללה הפרטית של אדם (או כלב..) שנדמה לו שכאבו הוא יחודי, היא בעצם חלק משיר הבכי ששרים כולם (בבחינת: אתה לא המצאת שום דבר, העצב, הבדידות, הכאב, כולם היו כאן לפניך).
היופי בבית האחרון, ובעצם בשורה האחרונה הוא הפיכת התמונה. אם קודם הרוח (הכללית וחסרת הכתובת) נשאה את הילל של כולם, בשורה האחרונה הדמעה (הפרטית, הזולגת על לחי בשר ודם) משקפת בתוכה את צערו של כל העולם. יש בזה משהו שמנפץ את הנחמה הקטנה של הנהי הקולקטיבי, כי כשהדמעה זולגת על הלחי הפרטית שלי, הכאב שמתבטא בה הוא, ובכן, כואב מאוד, כאילו שריזכו דוקא אצלי את כל כאב העולם.

נדמה לי שגם ההסתכלות הזאת מסתדרת יפה עם הרעיון (היפה והנכון) של המאמר, כי גם כך יוצא שנושא השיר אינו כאב קונקרטי (של הכותב או של מישהו אחר) אלא העצבות עצמה.
הוצאת לי את המלים מהפה 572737
התכוונתי בדיוק להתייחס למאמר מזווית כזו. השיר של אורלנד, בקריאה, עוסק באמת בנחמה ולאו דווקא בבכי (המלים 'זה שיר בכי' אינן רפלקסיביות ועוסקות בשיר, אלא בקול שמשמיע המיילל ברוח - זו תשובה לשאלת ה'מיהו'). בהקשר הזה, נראה לי שתמאטית הוא דומה יותר דווקא ל-Everybody Hurts של REM.
573009
תודה. זו אינטרפרטציה מעניינת, אבל אני מתקשה להשתכנע ממנה בקריאת השיר (אולי כי היא מקלקלת לי תזה :-) אילו באמת הוא היה כותב "זולג לו על לחיי" הכל היה אחרת. אבל "זולג לו על הלחי", בהקשר שבו זה מופיע זו נמשעת לי הרבה יותר בקלות כמו לחי קולקטיבית.
ניתוח יפיפה 572896
מיהו החופר בטקסט 573011
המאמר המצוין הזה ממחיש עד כמה ירדן ואני חווים שירים בדרך שונה. ירדן חפר פה מנהרות על הניואנסים הדקים שבטקסט, ועל איך הניואנסים שבהגשה של הזמר צריכים להשתלב איתם. ואני, הדבר האחרון בערך שאני שם אליו לב בשיר, זה המילים.

עוד לפני שהמאמר התפרסם שאלתי את ירדן אם הוא רוצה להזכיר את העובדה שכמו בהרבה שירים אחרים של קייב, יש משהו רוסי בלחן של The Weeping Song (חשבתי שזה יכול להשתלב עם השורשים הרוסיים של "מיהו המיילל ברוח"). התשובה של ירדן, להפתעתי, היתה "אין לי מושג על מה אתה מדבר". מה, רק אני חושב ככה? אני מכיר מעט ניק קייב, רק מהרדיו ומשמיעות מזדמנות, אבל תמיד חשבתי שהשירים שלו מזכירים שירי עם רוסיים (במובן הרע של הביטוי, דרך אגב). למשל, Where the Wild Roses Grow המפורסם - לא רוסי?
מיהו החופר בטקסט 573012
העם איתך, יובל (אבל העם חצי חירש ולא מבין את המילים).
מיהו החופר בטקסט 573024
מהו פזמון ללא המילים? שמעתי על אנשים שלא שמים לב למילים, אבל אני לא מבינה את זה ובעצם לא מסכימה לזה מכל וכל. פזמון הוא יצירת אמנות מיוחדת, זה לא מוסיקה וזו לא שירה, זה שילוב של השניים לתוך פרק זמן של דקותיים-שלוש. לשם מה לקחנו מילים של אלתרמן או אורלנד? אפשר כבר לשיר בלה לה לה.
כשכל אחד מחצאי הפזמון לחוד יפה - המילים וגם המנגינה - וכשהשילוב שלהם יפה, הפזמון הוא יפה במיוחד ובסוף עושים 'אההההה'. למשל 'בלדה לחמוריקו' של אלתרמן-ארגוב.
וגם 'מיהו המיילל ברוח', שאני מסכימה עם ירדן שהמילים יפות, אבל אני לא מסכימה עם הניתוח שלו.

לפעמים המילים לא מובנות ועשויות להיות כמעט ג'יבריש, אבל השילוב עם המנגינה יוצר שלמות. זה קורה כשאדם בעל כשרון כותב בבת אחת את המילים יחד עם המנגינה, השלמות נוצרת באופן טבעי כי השיר נולד בתוך אותו איש, כמו בשירים של שלמה ארצי.

לסשה ארגוב היה כשרון יוצא דופן להתאים את המנגינה למילים, לא קם לנו מישהו כמוהו אחריו.

כשמבצע מתייחס למוסיקה ולא המילים יוצאים ביצועים שמשאירים חסר, כמו השירה של המתמודדים בכוכב נולד, שבכל פעם שהצליל עולה הם צועקים בלי קשר למשמעות המילים. למשל: מעילי ופשוט ופנננננס! על הגשר. אין מה לצעוק, רק פנס.

זה נקרא מניירות, מניירות בפזמונים הן קישוטי מוסיקה וקול מלאכותיים בלי קשר למילים - צעקות, שבירת קול, קוויצ'ים אה לה ריטה, פאוזות ג'זיות, הרטטת קול מלאכותית (קרונינג, כמו סגנון השירה האמריקאי של סינטרה).
המוסיקה של שנות ה-‏60 נקייה ממניירות ולכן היא אלמותית, שום דבר לא מפריע לנו באוזן גם אחרי ארבעים שנה‏1. הביטלס שרו נקי, האמהות והאבות שרו נקי, סיימון וגרפונקל שרו נקי. וגם מתי כספי, ריקי גל ואחרים.

זה לא אומר שלא מכניסים רגש בשיר, תמיד יש רגש, אבל הרגש מבטא את המילים. לכן כששחקנים מבצעים שיר הוא תמיד יפה. זה גם הכשרון של המבצעים הטובים באמת כמו חווה אלברשטיין, ריקי גל, גלי עטרי, אחינועם ניני (ועוד הרבה, כמובן).

עד עכשיו הכל היה קל, אמרתי את משנתי, כעת מגיע הקטע שדורש עבודה כי עלי להביא דוגמאות. אני מבטיחה לעשות זאת.

_________________

1 רק מניירה אחת פוגעת בהנאה, הרי"ש המלאכותית המתגלגלת שצובעת את השיר ב"ישן". זו הייתה מניירה תקופתית שלטת, והרי לכם, זה דינן של מניירות.
מיהו החופר בטקסט 573035
על סמך מה כתבת שסינטרה מרטיט את קולו מלאכותית ושזה סימן לסגנון שירה אמריקאי (קרונינג)? בתחילת דרכו סינטרה היה הזמר בתזמורת של נגן הטרומבון טומי דורסי. סינטרה שר אז בסגנון שונה לגמרי והוא התפעל מאד מהיכולת של דורסי לנגן פראזות ארוכות בטרומבון עם טכניקת נשימה מיוחדת והרגיש שכך גם הוא צריך לשיר. לא היה אז זמר ששר בצורה שכזאת, במיוחד לא לבינג קרוסבי שהיה אלוהי הזמרים והקהל הרבה לפני סינטרה. סינטרה התאמן ופיתח יכולות של שירה בפראזות ארוכות בהן הוא יכל למשוך הברות בצורה חלקה ולעבור ממשפט מוזיקלי אחד לשני וממילה למילה בלי רעידות של נשימה, בדיוק כמו שנגן טרומבון עם היכולות של דורסי היה עושה. למשל, סינטרה למד לשחות ולצלול והיה שוחה אורכים מתחת למים כדי לפתח יכולות נשימה שיאפשרו לו לשיר בדרך שהוא הרגיש תאפשר לו להגיש את השיר - מוזיקה ומלים - בדרך שתבטא אותם כפי שהוא הרגיש והבין אותם.
מיהו החופר בטקסט 573036
לא הכרתי את הסיפור על סינטרה והנשימה, אבל הוא קרונר, בשיר הזה למשל, הוא מרטיט מלאכותית כל תו תו, זה עוד בראשית דרכו, כשהקרונינג היה מלך. תקשיב ממש על ההתחלה, למילה הראשונה בשיר - 'הלו'.
זה עניין של טעם, אנדי ויליאמס שר כך עד היום אם עודנו חי.

אני מתארת לעצמי שיש עוד מאפיינים לסגנון השירה הזה, אבל המנייריזם הזה במיוחד לא מוצא חן בעיניי, לפעמים שומעים אותו אצל זמרים ישראלים שרוצים לשיר יפה במיוחד, שמעתי לפני כמה ימים את הזמרת האתיופית בכוכב נולד וגם היא עשתה את זה, וזה ממש פגם בשירה שלה. יש לה קול יפה והיא קלקלה אותו.
מיהו החופר בטקסט 573037
הקשבתי עכשיו לשיר הזה עד הסוף, באמת יש לסינטרה קול נהדר, תאר לך כמה יפה זה היה נשמע בלי ההרעדות האלה ...
מיהו החופר בטקסט 573042
נדמה לי שאת מהיחידות (אם לא היחידה) שעבורה קרונינג זת מילת גנאי, וגם היחידה (אם לא ה) שחושבת שאף אחד אחר לא יודע שסינטרה היה [גם] קרונר. לטעמי, גם הצרוף של סינטרה עם וויליאמס מטעמי ניגוח הוא לא נכון. הפתיל שמתחיל בתגובה 147635 נגע CROONER ומקבילתו TORCH. לא אתווכח עם טעמך אבל לדעתי יש לשים לב לדקויות בין סגנון שירה קרונינג לבין מנייריזמים. אתמול שמעתי את אחינועם ניני מבצעת מחדש שיר שזמרת אחרת שרה בעבר, לא זוכר איזה שיר זה היה, והמנייריזם של הביצוע צרם לי.
מיהו החופר בטקסט 573044
קרונינג הוא הגדרה רחבה ובאופן כללי הוא לא מילת גנאי, אם כי הוא תמיד סגנון שירה (אובר) סנטימנטלי, ויש אנשים, אני מניחה, ולא רק אני, שזה לא הכוס תה שלהם. ויש הרבה שזה כן הכוס תה שלהם.

באופן כללי בכל תקופה הקרונינג היה סגנון השירה השולט. הקרונינג של שנות ה-‏20 וה-‏30 שונה מהקרונינג שנות ה-‏50 וה-‏60.הקרונינג של הדור של סינטרה מתאפיין בהרעדה מלאכותית מסיבית, כמו בדוגמת השיר שהבאתי בהודעה הקודמת, שבו סינטרה מרעיד כמעט כל תו. קשה לי להאמין שאני היחידה בכל העולם שזה צורם לה באוזן. לאמיתו של דבר אני יודעת שאני לא יחידה, וקרונינג הוא כן סוג של מילה מנמיכה.

הנה דוגמה לקרונינג משנות ה-‏20, הוא שונה. יש מעט מאד הרעדה של הקול, אבל לעומת זה הטון גבוה מדי, ויש צורת מבטא מלאכותית אופיינית לסגנון הזה, כמו למשל ה HOW בדקה 28, ועוד יותר למילה OVER בשניה 43. זו היתה האופנה באותה עת.

שנות ה-‏20 הן כל כך רחוקות שאנו לא שופטים את המוסיקה באותו אופן, אנחנו שומעים אותה בקונטקסט של שנות ה-‏20, וזה מתוק מאד. עם זאת, שנות ה-‏20 העליזות הפיקו המון מוסיקה אפילו יותר מוצלחת.

היום אף אחד לא ישיר ככה, מה שהיה הסגנון ההכרחי בשנות ה-‏20 יישמע היום אידיוטי, אבל סגנון שנות -50 עדיין לא נעלם מהעולם, עדיין שרים בווגאס הקרונרים הותיקים, ופה ושם איזה זמר או זמרת מתבלבלים וחושבים שיהיה יפה להרעיד את הקול, כמו המתמודדת האתיופית בכוכב נולד שסיפרתי עליה בתגובה הקודמת. היא שרה מאד יפה, אבל ההרעדה המלאכותית הפתאומית משום מקום היתה מביכה.

הנקודה העקרונית שהעליתי, והיא מוחמצת בעקבות התת דיון הזה, היא ששום צורה של מלאכותיות היא לא באמת "יפה", אפילו אם זה סגנון השירה השליט באותו זמן. גם כשרווחת איזה אופנת שירה עדיין השירה הטבעית נשמעת יפה, קל וחומר שממרחק הזמן כל הסגנונות המלאכותיים נשמעים נלעגים, ורק הקול היפה והטבעי נשאר לנצח.

זה לא אמור להכאיב לך.
להתראות בווגאס!
מיהו החופר בטקסט 573049
אולי את מתבלבלת בין סגנון לא-עכשווי לבין סגנון נמוך. ייתכן ועבור הדור של סי לו ו-ג'יי זי הקרונרים הגדולים (וגם סווינג, סגנונו של סינטרה) של המאה הקודמת כמו בואלי, קרוסבי, סינטרה, טורמה או בנט יבל"א לא רלוונטיים‏1 אבל זה בהחלט לא הופך את האמנות שלהם לנמוכה.
1 הארי קוניק או מאט דאסק הם דוגמא של זמרים רלוונטים דומים בני זמננו
מיהו החופר בטקסט 573055
ממרחק הזמן המניירות נעשות בולטות יותר, זה נכון, עם זאת זו שאלה של טעם ואני בספק גדול אם אי פעם הייתי אוהבת את הסגנון של סינטרה והשאר מהרשימה. בעצם סינטרה הוא 40s, כי קרונינג כאופנה השלטת היה כבר מיושנת בשנות ה-‏50, שנות ראשית הרוק אנד א רול!.

לא הכרתי את הארי קוניק, תודה על ההכרות, הוא לא קרונר, רחוק מזה, מה שכן הוא עצמו קצת קמפי...

נראה לי שאתה מגדיר את סינטרה כסווינג, אולי יש לו כמה שירי סווינג שאינני זוכרת כרגע אבל זה לא הקו האופייני שלו, זה לא מה שעולה במחשבה כאומרים סינטרה, ובכל מקרה מה שעושה זמר לקרונר הוא סגנון השירה המתקתק ולא השיר עצמו.
מיהו החופר בטקסט 573061
סינטרה שר שירי קרונינג לתוך שנות ה-‏70 ואחרי. שנות ה-‏50 היו תור תקופת הזהב שלו כששיתף פעולה עם מי שלמעשה בנה והגדיר את הסגנון של סינטרה, המעבד נלסון רידל ואחריו עם המעבד בילי מאי. שירה עם סווינג הוא החותם של סינטרה, אבל את אולי מתבלבלת עם סווינג ג'אז, שבשנות ה-‏90 החיו מחדש בריאן זטסר או סקווירל נאט זיפרס.
מיהו החופר בטקסט 573072
אתה ללא ספק אוהב את הז'אנר ובקיא בו.
אמת, סווינג בשבילי הוא המוסיקה העליזה והסוחפת הנקראת סווינג ג'אז.
מיהו החופר בטקסט 573386
או שהבנתי ולא הסכמתי או שלא הבנתי שום דבר, רק הקול הטבעי? אז מה עם כל השירה הקלאסית, כולל האופרה וכו'? לא אוהבת?
מיהו החופר בטקסט 573408
נכון, חשבתי על זה כי לפעמים אני אוהבת קול אופראי ואי אפשר לומר שהוא טבעי. מצד שני זה סוג אחר של אמנות מפזמונות, המילים לא חשובות והקול האנושי משמש ככלי מוסיקלי. ובכל זאת, יש קולות אופראיים שנשמעים טבעיים יותר ויש פחות - יש סופרנים שמעוותות את הקול כשהן יורדות כי הטונים קשים להן, והן עושות מין קוויץ' אה-לה-ריטה. מריה קלאס לא עשתה את זה (כמעט) והסופרן שלה באמת קריסטלי. הקולות הגבריים יותר טבעיים מהקולות הנשיים - פברוטי שר טבעי, לא? הוא לא מוסיף הרעדות מלאכותיות כמו סינטרה... והכי יפה בעולם היה כשיום בהיר אחד פלסידו דומינגו שר את PERHAPS LOVE עם ג'ון דנבר. זו היתה מכת יופי. אחר כך חיקו אותם אחרים אבל לא השתוו להם.
מיהו החופר בטקסט 573442
המילים חשובות. טובי הכותבים גויסו לכתיבת הליברטי וכתבו ומחקו וכתבו ומחקו ורבו זה עם זה על הנסחים עד שהגיע הכותב והגיע המלחין (במקרה של ואגנר - ואגנר עצמו) לנוסח סופי.

הקולות אינם "טבעיים", והזמרים שהזכרת לא "שרים טבעי", לא הגברים ולא הנשים. נדמה לי שהיתה זו זמרת מבוגרת וקנאית במחזה המוסיקלי "פאנטום האופרה", שאמרה בסרקאזם מריר: "לא, עם קול כמו שלה לא נולדים, אלוהים לא מרשה את זה!".

כל זמר אופרה, ולו בינוני ונידח, צריך ללמוד, הן את אמנות השימוש בקול ("פיתוח קול"), שיפור ההגייה (דיקציה), טיפה על יסודות הפונטיקה וכו', והן מוסיקה בכלל, לפחות 4-6 שנים. זמרי אופרה טובים ורציניים ממשיכים לאורך כל שנות הקריירה שלהם לא רק לחמם את הקול מדי יום ולתרגל סולמות, אלא גם ללמוד. לזמר אופרה יש בציפורן זרתו יותר ידע מוסיקלי מאשר לעשרה "כוכבים נולדים" למיניהם.

פבארוטי נחשב למי שהגיע אל עולם האופרה מצוייד בקול הטבעי היפה מכולם, אבל הוא למד, והרבה. שירתו היא תוצאת הצירוף של השניים: הקול הטבעי, והשליטה הנרכשת באמצעות לימוד ותרגול. לקאלאס דווקא מ-מ-ש לא היה קול "קריסטלי" (אלא אם כן את משתמשת במילה זו בפירוש אישי משלך, שייתכן שאותו, כמו עוד ביטויים אישיים שלך, לא הבנתי), וכבר בתחילת דרכה היו שטענו אף שקולה "מכוער", וכי "זה לא הקול הראוי לזמרת אופרה" (עוד לפני הירידה הגדולה במשקל). הסיבות להצלחתה האדירה הן אישיותה המכשפת על הבמה וכישוריה הדרמטיים. וכן היתה לדבר עוד סיבה, שכיום, אחרי שנשארה רק האגדה, לא לכולם נוח להזכיר אותה: היה מי שידע להוביל את הקריירה שלה בכיוון הנכון (בעלה, זה שלפני הרומאן המתוקשר עם אונאסיס. אינני זוכרת את שמו).

לא יודעת מה יש לך נגד סינטרה. כל אדם זכאי, כמובן, לטעם אישי משלו, אבל מדוע החלטת שה"הרעדות" אצלו הן "מלאכותיות" יותר מאשר אצל זמרים אחרים, ידוע לא אדע.
(הויבראטו קיים ממילא, כחלק ממנגנון הפקת הקול, אבל לא אצל כל אדם שומעים אותו, ואצל זמרים כן).

אופססס... סליחה על ההרצאה (מאוחר מדי, אה? :-])
מיהו החופר בטקסט 573043
אני חושב שהרי''ש המתגלגלת היא המניירה היחידה שאני אוהב.
מיהו החופר בטקסט 573045
אצל ריקי גל הקול נשבר תכופות (למשל בשיר ''אמא'', בדרכים מוצדקות לגמרי, אבל גם בשירים רבים אחרים). אני מאוד אוהבת אותה כמבצעת. אבל היא לא בדיוק דוגמא לשירה ''רגילה'' ונקייה לגמרי.
מיהו החופר בטקסט 573046
בדיוק, אצל ריקי גל ה''שבירות'' מבטאות את המילים. היא משחקת את השירים ולכן היא מבצעת גדולה.

המנייריזם הוא שבירות שמקשטות את המוסיקה בלי קשר למילים, או אוברדוז של שבירות על כל שורה.
מיהו החופר בטקסט 573050
או.קיי.
מיהו החופר בטקסט 573096
דוגמה מעניינת, ריקי גל ב"אמא", לתזה החשובה (לי) במאמר. היא אולי משחקת וגם חווה אלברשטיין (בכל שיריה) משחקת, ושתיהן בכישרון רב, אבל איזה הבדל יש (באוזני) בין המשחקים! אלברשטיין, והיא כאן מייצגת מובהקת של הזמר העברי, משחקת במופגן. היא לא מנסה להסוות את זה שהיא משחקת. גל, והיא מייצגת מובהקת של שירת רוק, שרה כך שנדמה שהיא לא משחקת, אלא קורעת מחלבה ודמה את המילים. בפועל זה יכול להיות משחק, אבל הוא חותר לאפקט שונה. ואולי אני רק מדמיין את ההבדל? עוד מישהו כאן שומע אותו?
מיהו החופר בטקסט 573101
כן, ותודה על ההבחנה!
(משום מה קופץ לי לראש סטניסלבסקי :-) ).
מיהו החופר בטקסט 573107
אני לא מבינה בדיוק למה את מתכוון, אבל ברקת מבינה!
אלברשטיין שחקנית יותר מאופקת וגל שחקנית יותר דרמטית וגם בוחרת חומר יותר דרמטי, זה נכון. הן יצורים מאד שונים. אני מאד מעריכה את החוכמה של חווה אלברשטיין ואת בחירת השירים וכשרון השירה שלה, הכל מושלם, אבל אני לא אוהבת את הקול שלה. צרה.
אולי זה העניין - חווה אלברשטיין לא מרגשת אותי כמו ריקי, בעצם זה מה שאמרת! לא חשוב למה.
מיהו החופר בטקסט 573120
אז אם שמעת את יוסי בנאי שר, תביני למה הוא שחקן.
מיהו החופר בטקסט 573123
דרך אגב, ירון, משחק - או יותר טוב שנקרא לזה 'הבעה', לא תמיד מתבטא בצעקות וקול ניחר, ההבעה באה לידי ביטוי בהפסקות טיפה ארוכות יותר או קצרות יותר ממה שכתוב בתווים, קצב מהיר ואיטי, הדגשת מילה, כל הדברים הקטנים כשאנו עושים בדיבור ומבטאים את המסר של הטקסט ושחקן מיומן בהם, וחווה אלברשטיין עושה את זה נהדר. אריק איינשטיין, למשל, לא עושה את זה, ולא רק זאת אלא שלפעמים אני לא מצליחה להבין את המילים שהוא שר וזה פו פה בתור שחקן. תשמע למשל את הביצוע שלו של ''מתוצרת הארץ'' של אלתרמן.
מיהו החופר בטקסט 573124
:-) התכוונתי ירדן.
מיהו החופר בטקסט 573138
לאריק איינשטיין יש בעיות דיקציה? הקשבתי עכשיו שוב ל"תוצרת הארץ", והמילה היחידה שהיה לי קצת קשה לקלוט היתה ב"אבל יש כתפיות, חזיות, ידיות מפליאות מתוצרת הארץ" (דקה 1:45); לדעתי מקור הבעיה שם הוא בלחן ה"צפוף", ושבכל אופן, זו לא בעיה טיפוסית לאריק איינשטיין.
מיהו החופר בטקסט 573141
אתה צודק, מבינים כל מילה וזה ביצוע יפה מאד כולל הכל, תענוג לאוזן. הוא עשה לזה ביצוע אחר? אולי שמעתי אותו בהופעה, הוא כל כך הבליע מילים שאי אפשר היה להבין כלום מהרשימות, נדמה לי שגם הקצב היה יותר מהיר, בהקלטה הזאת השיר ממש מדוד.
מיהו החופר בטקסט 573175
שמעת את אריק איינשטיין בהופעה?
מיהו החופר בטקסט 573178
לא, אני לא עד כדי כך ישישה, הופעה מוקלטת, או תוכנית בידור בטלוויזיה.
מיהו החופר בטקסט 573125
אני חושבת שהוא התכוון, שחוה אלברשטיין היא מאסכולה ש''מגישה את השיר'' ואילו ריקי גל היא מאסכולה ש''חיה את השיר'' (ולעתים אף ''מתאבדת על השיר'').
מיהו החופר בטקסט 573131
אבל אני לא חושבת שזה נכון, חוה אלברשטיין לא רק מגישה את השיר היא הרבה יותר מזה, היא מביעה את המילים, מה שקראנו כאן ''משחקת'', וירדן אפילו אמר שאצלה המשחק הוא מופגן והיא לא מסתירה אותו (מה שלא כל כך הבנתי). ההבעה היא בניואנסים קטנים שלפעמים קשה להצביע עליהם אבל בהחלט מרגישים אותם, וזה עושה את ההבדל בין זמרת מוכשרת וחכמה לבין סתם זמרית.
יש שירים שההבעה שלהם היא בפשטות ההבעה, וגם בשביל זה צריך חוכמה. לחווה יש את זה. לדעתי. בסגנון שונה מאשר אצל ריקי.
עוד זמרת שאני אוהבת היא גלי עטרי. היא לא כל כך משחקת את השירים ובטח שלא מתאבדת עליהם, אבל השירה שלה כל כך טבעית שזה מחליק בנועם על האוזן.
מיהו החופר בטקסט 573136
"מגישה", במובן: מביעה את המילים (אם את קוראת לזה כך), משחקת את השיר וכולי - אבל באופן שמשאיר *מרווח* כלשהו בינה לבין השיר. כשאת מקשיבה לה את לא באמת מאמינה שהשירים שלה הם אוטוביוגרפיה - היא לא אמא פתיה שכותבת לחייל, היא לא סולוויג המצפה, היא לא נכדה של סבא עם עץ כוכבים וכולי, היא רק משחקת לרגע את כל הדמויות האלה. מלבד בכמה שירים מאוחרים שכתבה בעצמה, וגם שם היא מקפידה על ריחוק כלשהו.

זו לא שאלה של סגנון אישי אלא של ז'אנר (משהו שקרוב יותר לשאנסוניירים ול"מחזות" הקטנים שהם מעבירים בשיר), אבל נכון שהיא קשורה גם לאישיות הייחודית של הזמר.

נגיד, אביתר בנאי הוא מאסכולה הפוכה. שם את לגמרי מאמינה שהוא מתייחס לחייו האישיים ושר את עצמו. הוא כמובן גם יוצר אז הוא כתב את השירים בעצמו, אולי זה משפיע. אבל אין לי זמן כרגע לחשוב על דוגמאות נגדיות ומפריכות.
מיהו החופר בטקסט 573137
הסברת יפה, עכשיו אני מבינה למה ירדן התכוון. ''היי שקטה'', אני מניחה, לא נכתב במיוחד בשביל ריקי גל (לא בדקתי), אבל היא מבצעת אותו... יו, יש לי צמרמורת.
מיהו החופר בטקסט 573168
תודה, הוצאת לי את המילים מהמקלדת, רק יותר טוב. בקשר לדוגמאות נגדיות - הספקתי לחשוב על זה הרבה, אז אולי לי יש - אבל דוגמאות נגדיות למה? ליוצר שכתב והלחין ומבצע בעצמו, אבל משחק אותן? יש דוגמה אחת קלה, שהיא הדוגמה הכמעט יחידה בזמר העברי הישן למישהו שגם כתב או הלחין (במקרה זה, שניהם) וגם שר - נעמי שמר.
מיהו החופר בטקסט 573172
כן, כזו דוגמא.

אגב, זה חייב להיות בזמר העברי הישן? זאב טנא, למשל, הוא יוצר שמשחק כהוגן. למרות שהוא רוקיסט. אבל זה בגלל מורשת טום וייטס או משהו.
מיהו החופר בטקסט 573222
אולי דוגמה טובה זה נואל קוארד ששר ומשחק שיר שהוא כתב, כולל ההגייה היחודית שלו?
אני שר ורוקד לי כמעט לעצמי 573249
לא חייב להיות בזמר העברי הישן, פשוט זה הכי קל ללכת לשם, כי שם הסוגה מחייבת שירה "ממרחק", ונשאר רק לחפש יוצרים שגם שרו (או זמרים שגם יצרו). אין הרבה, חוץ מנעמי שמר נדמה לי שרק שמעון ישראלי, ובטח עוד אנקדוטות, שיר פה שיר שם.
דווקא על טום וייטס לא חשבתי, והוא דוגמה מצויינת! הוא שר כל כך לא "אישי" וכל כך תיאטרלי, שאני בכלל לא מרגיש שאפשר לקרוא לו רוקיסט, למרות הקצב המודגש והקול הצרוד. ז'ורז' ברסאנס גם הוא דוגמה טובה.
אני שר ורוקד לי כמעט לעצמי 573265
בזמר העברי החדש יש דווקא מלא. גם זמרים שהחלו את דרכם כמבצעים בלבד, כמו חוה אלברשטיין ויהודית רביץ, כותבים-מלחינים-שרים בשנים האחרונות.

___________________
יותר משתלם כלכלית.
אני שר ורוקד לי כמעט לעצמי 573279
ברור, אבל רובם שרים ''שירת רוק'' (או ''שירת סינגר-סונגרייטר'').
אני שר ורוקד לי כמעט לעצמי 573282
זה לא "אני שר ורוקד לי כמעט בעצמי"?
אני שר ורוקד לי כמעט לעצמי 573351
זו פרפראזה מודעת, אם כי סיבותיה מעורפלות משהו כרגע.
אני שר ורוקד לי כמעט לעצמי 573296
יוסי בנאי, פה ושם.
מיהו החופר בטקסט 573173
אבל למה את קוראת לזה ז'אנר ולא סגנון אישי? זה סגנון שחוצה תקופות וסגנונות, אדית פיאף שרה ככה, ז'ק ברל שרה כה - עד כאן זה עוד מתאים להגדרת השנסוניירים שלך - אבל גם ג'רי לי לואיס שר ככה! מתמסר עד הסוף, מהמם, מטריף, מעתיק נשימה, גאון יחיד במינו.
מיהו החופר בטקסט 573115
אני מסכים אתך, ובעיני זה יתרונה העצום של חוה'לה על ריקי. אין לה את הפוטנציאל הקולי של גל, וגם לא את היומרות שלה; אבל לאלברשטיין אני מאמין. האנדרסטייטמנט שלה מרגש אותי יותר מהצעקות של גל. היא מכניסה מהאישיות שלה לכל מה שהיא שרה - יהיה זה עץ הכוכבים של סבא, המכתב לחייל בבריגדה או המעברה בשער עליה. יש, לטעמי, שני זמרים ישראלים שאחרי שהם מבצעים שיר כבר כל ביצוע אחר רק יוריד; חוה אלברשטיין ואריק אינשטיין. אחרים מתעלים לרמה הזו רק לעתים רחוקות.
מיהו החופר בטקסט 573147
סתם דוגמא - "עוד חזור הניגון", אתה מעדיף את גרסת אלברשטיין על פני גרסת סחרוף?‏1

1למרות שקצת קשה לי לראות בגרסת סחרוף גרסה נוספת לאותו השיר. בתוך הראש שלי זה שיר אחר לגמרי.
מיהו החופר בטקסט 573150
אני מעדיפה את גרסת אלברשטיין.

____
אם כי, איינשטיין כמבצע... מאז שראיתי אותו שר כמה שירים, והוא לא מסוגל לשיר בלי לעשות פרצופים, מתברר, ערך ביצועיו ירד בעיני.
מיהו החופר בטקסט 573155
דוגמא לא הוגנת, כי מדובר בשני לחנים שונים.

ברי סחרוף עשה גרסת כיסוי לנירה גל (זאת מקישקשתא?...) ע"פ לחן של נפתלי אלטר: http://www.youtube.com/watch?v=SccTkP7hmps

חוה אלברשטיין שרה לחן של נחום הימן: http://www.youtube.com/watch?v=R2NDT9akvVg&featu...

אני באופן אישי הכי אוהבת את הגרסה של חוה, הלחן יותר מוצלח לטעמי, וההגשה... על זה אין לי מה להוסיף למה שנאמר.

בין נירה גל לברי, אני נאלצת ללכת עם ברי (על אף התנגדותי האפריורית לגרסאות כיסוי) - למרות שגם באזני אלה שני שירים לגמרי שונים (שזה אומר כנראה, שזו גרסת כיסוי מוצדקת ומוצלחת).
מיהו החופר בטקסט 573156
למה ההתנגדות לכיסויים? אני דווקא בעדם.‏1 הם מאפשרים לי לשמוע את השיר בצורה שונה, שנותנת לי ערך מוסף גם לגירסה המקורית.

1 לא בעד כולם, כמובן. מוטב שלא לדבר על הדברים שמירי מסיקה עשתה ל"שיר לשירה"
מיהו החופר בטקסט 573169
נירה גל, בענק על ברי סחרוף. היא התגברה על היתרון האפריורי שהיה לסחרוף אצלי, שהכרתי את הביצוע שלו קודם. אצל סחרוף אני שומע רק רעש, אפילו כמוזיקה נטו הוא מייגע בעיני‏1. בביצוע ובעיבוד העדינים אצל גל פתאום שומעים את הלחן היפה. בשירה שלה לכאורה אין הרבה מה לציין, אבל בנוגע להבחנה המדוברת כאן בין סגנונות שירה, היא נציגה מצוינת של רגעי המעבר, תחילת-אמצע שנות השבעים: זה עדיין זמר עברי, עם הפרדה בין מילים ללחן לעיבוד לביצוע, בלי ניסיון להחצין רגש של היוצרים והזמרת; אבל כשם שהעיבוד כבר הפנים קצת את הרוק, עם הסינטיסייזר (מוּג?), כך הפנימה אותו, ויותר לעומק, השירה של גל: היא כבר צמצמה את המרחק הרגשי, ומשדרת פגיעות שחודרת ללב.

1 ובשם איזי, בוז להגיית "וכבשה" בכ"ף דגושה‏2!
2 יש לציין, אבל, שגם הלהקות הצבאיות הכי חנוניות של תחילת שנות השישים נפלו בזה לא מעט. האם ההגיה התקנית תפסה אי-פעם בעברית מדוברת אצל יותר מעשרה אנשים?
מיהו החופר בטקסט 573179
תקנית תקנית, אבל מה זו הש' הזו? (אבל החליל מוצלח. מודה)
מיהו החופר בטקסט 573204
מעניין.
גם אני אוהבת את הביצוע של נירה גל, ואני מסכימה עם כל היתרונות שמנית
אבל ליבי בכל זאת נוטה לברי. איכשהו כל הרעש הזה נוגע בי עמוק יותר (במקרה הספציפי הזה) מהחליל היפהפה והקול הצלול של נירה. ואולי סתם לא הצלחתי להפטר מיתרון הראשוניות של הגרסה של ברי (אליה נחשפתי מוקדם יותר, ובצורה אינטנסיבית בהרבה מהגרסה של נירה).

מה דעתך על חוה אלברשטיין בלחן של נחום הימן? בעיני הביצוע הזה במקום הראשון ובהפרש ניכר, גם כי הלחן הרבה יותר יפה ומתאים וגם בגלל חוה.
מיהו החופר בטקסט 573250
היימן/אלברשטיין מול אלתר/גל? אילו הייתי אורח לרגע, הייתי כנראה מסכים איתך בהחלט שהצמד הראשון טוב יותר בשתי דרגות. כמי שנחשף למוזיקה ישראלית יותר ממה שטוב לו, הראשון הוא עוד לחן יפה של היימן‏1, ועוד ביצוע יפה של אלברשטיין, אחד (מכל אחד) מני רבים; ובשני יש משהו חמקמק ופחות מוכר, שוב גם בלחן וגם בשירה, שתופס את אוזני ואת ליבי. מייצג נפלא של אותו רגע היסורי-מוזיקלי, בסביבות 1975, שהוא כבר לא זמר עברי קלאסי ועוד לא ממש רוק. תיקו.

עכשיו האזנתי ביותר קשב להיימן-אלבשרטיין, ואני חוזר בי - זה לא "עוד שיר" של אף אחד משניהם - הם (במיוחד אלברשטיין) נכנסו כאן לפינות לא מוכרות אצל שניהם‏1. גם זה כנראה פרי אותה תקופה (1978) - נשמע שגם הם שמעו קצת רוק ורצו לנסות לקחת משהו מזה. והם עושים את זה יפה. בעצם, נשמע שהם יודעים בדיוק מה הם עושים ומה הם רוצים. אלתר וגל מחפשים, לא בטוחים. לפעמים מפספסים (סולו הסינתיסייזר לא עומד במבחן הזמן, ואני לא בטוח שגם ב-‏75 הוא היה מוצדק). גם זה יפה. עדיין תיקו.

1 עד כמה שאפשר להגיד את זה על מלחין מגוון כמו היימן.
מיהו החופר בטקסט 573340
ולמי שמשתומם איך אני (שוב) קשור לזה, מדובר (מסתבר) בתגובה 214940.
חוץ מזה, אחלה פתיל.
מיהו החופר בטקסט 573362
מצטרף לשבחים, ובכלל מאד נעים לי לקרוא את ינ"ב. :)
מיהו החופר בטקסט 573171
נירה גל היא ממש לא זו מקישקשתא. התכוונת לנירה רבינוביץ'.
מיהו החופר בטקסט 573203
נכון. תודה על התיקון.
אז מי זאת נירה גל? יש לה עוד שירים?
מיהו החופר בטקסט 573211
שאל את מומה: http://mooma.mako.co.il/Biography.asp?ArtistId=2149
מיהו החופר בטקסט 573180
אין מקום להשוואה, כל השוואה תעניק קרדיט גדול מדי לביצוע של סחרוף‏1
והלחן של נחום היימן הוא נהדר, לחן של טיסת נדנדות.

_______________
1 וידוי: לא אוהבת את סחרוף בגרוש
מיהו החופר בטקסט 573161
ברור שמעדיפה את גרסת אלברשטיין. הלחן, וגם היא, הרבה יותר סוחפים ומרגשים. הנון-שלנט של ברי לא בא שם טוב.
מיהו החופר בטקסט 573177
נון שלנט?!
הניגון של ברי הוא המנון המסעות האולטימטיבי בעיני.‏1 אלברשטיין שרה למישהו אחר שנודד, ולאוזניים שלי זה נשמע קצת מטיפני. אולי זו שאלה של הזדהות.

1ויום אחד אגשים את החלום שלי ואצליח לתרגם את כולו לתמונות.
מיהו החופר בטקסט 573189
נישאר חלוקות. אני לגמרי מזדהה עם חוה. ולדעתי אפשר לקחת כמעט כל קלאסיקה שלה‏1 ולהפוך אותה, עם קול נמוך וגיטרה, להמנון מסעות אולטימטיבי. אבל זו כבר היסחפות לשעשועי התפר שבין רוק ופופ. ואני בכלל הבטחתי לכתוב 300 מילה לאיזה פרויקט, וכבר לא אצליח הערב.

1 טוב, אולי חוץ מ"סוס עם כתם על המצח".
מיהו החופר בטקסט 573192
אני לא משוכנע כלל שהשיר של אלתרמן הוא שיר מסעות ושהנדודים בו הם ברחבי העולם, אבל אולי זה לא משנה. אם את נסעת בכל מיני מקומות ושם שמעת את השיר וחשת שהוא מדבר אלייך אז הוא שיר מסעות אולטימטיבי. יש הרבה שירים ששנים רבות אחרי אני מסוגל לשמוע אותם ופתאום תצוף לי תמונה מנסיעה לאורך חוף של אגם באיזו ארץ רחוקה; אני לא יכול כבר לשפוט שיר כזה במנותק מהחוויה שהוא מתקשר אליה.
מיהו החופר בטקסט 573213
- קטנוניות -
אמרתי "שיר מסע", לא אמרתי "שיר מסע בעולם"... (אם כי בישראל קצת קשה לצאת למסע אמיתי בהתחשב בקוטננו‏1).
-/סוף קטנוניות-

ברור שיש שירים שמחוברים לי למקומות מאד ספיציפים,‏2 אבל אני לא חושבת שזה המקרה של "עוד חוזר". גם כי אני חושבת שאני מסוגלת להפריד בין הקישור האישי שלי לבין איך שאני רואה את השיר כשלעצמו, וגם כי יצא לי לשמוע מאחרים שהם רואים את השיר בדרך הזו.
ולא שזה באמת משנה.

1ולא שאי אפשר. בעיקר כי מסע זה קודם כל בראש ורק אחר כך בקילומטרים.
2 מסיבה מוזרה כלשהי "אנחנו שנינו מאותו הכפר" מעיף אותי חזרה לאוטובוס מקרטע בצפון לאוס.
מיהו החופר בטקסט 573209
בדיוק! זה בדיוק ההבדל - ה'אתה' של סחרוף הוא מונולוגי לגמרי (ותואם בכך את המילים, אני משוכנע)
וחץ מזה, עם כל הכבוד לאלברשטיין, היא לא נשמעת כמו ברקים שמכים מעליך ונפנוף צמרות העצים שלה קצת מדוד.
מיהו החופר בטקסט 573191
התכוונתי לביצוע שונה לאותם טקסט ולחן. אני גם לא משווה את ''החול יזכור'' של חווה לזה של שלמה ארצי (אם כי לדעתי גם הלחן של ארצי פחות מוצלח).
ברור כמו שטיין ושטיין 573253
אני יכול לחשוב רק על דוגמה אחת שבה אלברשטיין "מפסידה" אצלי, "לו יהי", תגובה 497431 (וברקת היטיבה לנתח בתגובה 529966).
אריק איינשטיין - מ-‏1967 ולאורך שנות השבעים ואולי יותר - כן, גם הוא אולטימטיבי, אבל יש לו אלבום של שירי ארגוב מ-‏1980 שנשמע קצת חלטורה - גם בשירה שלו וגם בעיבודים (אילן מוכיח), שיר אחרי שיר.
ברור כמו שטיין ושטיין 573256
למרבה הצער, הוידאו שמקושר בתגובה ההיא כבר לא זמין. במקומו אפשר למצוא את http://www.youtube.com/watch?v=c6zN9U7mxrM. אני מוכרח לציין שלא הכרתי את הבית השני (או יותר סביר, הכרתי בעבר ושכחתי). קשה לי לשפוט אוביקטיבית את השיר הזה - הוא מקושר אצלי ליותר מדי דברים ובסיטואציות מסוימות הוא עשוי להעלות לי דמעות בעיניים, אבל אני מסכים שהביצוע הזה פחות עושה את זה. אגב, גם הביצוע שלה ל-"מאיה" פחות טוב משל שלום חנוך, אבל זו לא חכמה כי היא הבת שלו.

לגבי אריק אינשטיין והאלבום משירי ארגוב - גם אני סבור שזה לא אחד מהאלבומים שאינשטיין צריך להתגאות בהם, אם כי גם השירים שם לא מלהיבים אותי (דוד השמש והאנטנה וגם החמוריקו לא עושים לי את זה). הביצועים עייפים למדי. נראה לי שהאלבום הזה בא בנקודה של שפל יחסי בקריירה של אינשטיין - אחרי ההצלחות הגדולות עם שלום חנוך, אחרי התקליטים של "ארץ ישראל הישנה והטובה" (נדמה לי שזה נחשב למספר ארבע בסדרה הזו, אבל הוא נופל מקודמיו) ולפני שיתוף הפעולה עם שם טוב לוי על "לקחת פסק זמן" והתקליטים האישיים יותר של המחצית הראשונה של שנות השמונים (שביר, יושב על הגדר).

אגב "לו יהי", אולי מישהו כאן יוכל לפתור לי את התהיה הקבועה שלי: השיר נכתב במקור למנגינה של "Let it be", זה ידוע לכל וסופר לא פעם על ידי שמר עצמה. הבעיה היא שהמנגינה הזו פשוט לא מתאימה לו. אם אתה מנסה לשיר את המלים "כל שנבקש", למשל, למנגינה של משפטים ארוכים בהרבה כמו "speaking words of wisdom" או "shine until tomorrow" התוצאה פשוט לא מוצלחת. איך פזמונאית מוכשרת כמו שמר עשתה דבר כזה?
ברור כמו שטיין ושטיין 573262
אם להסתמך על מקורות רבים ברשת, נכתב "לו יהי" במקור כגרסה עברית ל"Let it be", ואח"כ, בעקבות מלחמת יום כיפור, כתבה לו שמר לחן חדש, "פטריוטי" יותר.

ברור כמו שטיין ושטיין 573283
הגרסה שקישרת הרבה יותר יפה (ושמרנית) מזו שבפתיל ההוא, ולדעתי, אלברשטיין כמו אלברשטיין, זה הביצוע הכי יפה לשיר.

בנוגע למשקל ול- Let it be, אם אני שומע נכון חסרה בעברית רק הברה אחת, וזה נפתר בצורה נסבלת למדי על-ידי הוספת הברת "סרק" (יש לזה מונח טכני?) בין ה-ק' ל-ש' ב"נבקש", או יותר טוב, על-ידי גילוח תו מהמנגינה באותו מקום, וזה נוח, כי of-wis זה פעמיים אותו תו.
ברור כמו שטיין ושטיין 573287
אפרופו הברות הסרק (לא מכיר לזה מונח טכני): אצל כוורת היה מקובל לשיר אותן לפעמים דווקא עם העיצור ה"א, שהיום, למרבה הצער, הולך ונעלם מהעברית. הייתי בטוח שאזכר בלי בעיה בכמה דוגמאות, אבל עכשיו עולה לי לראש רק "פה קבור הכלב" ("בין כה אין לך מה-הה להגיד", "אם אתה מבשל ספה-הה-גה-הטי").
נה נה נאי נאי הו הו 573291
הגדוד העברי מגישים מחרוזת הברות. בלי לקרוא את התגובות, כמה שירים אתה מזהה?
נה נה נאי נאי הו הו 573294
מגניב. זיהיתי כמעט את כל השירים, חוץ מאיזה שלושה-ארבעה.
ברור כמו שטיין ושטיין 573411
כוורת היתה סוג של התרסה של סנדרסון, גוב ופניגשטיין כנגד הלהקות הצבאיות עם הריש המתגלגלת שהוזכרה בפתיל. תוספות ההא (ושוואים נחים שהופכים נעים מאוד- באותו השיר: "מה דעתך להדליק את האש-א") היו חלק מאותה התרסה מתחכמת.
חצי מהקרירה של סנדרסון היא התרסה כזו נגד כובד הראש של הלהקה הצבאית. הלחנים של "הדודה והדוד" ו"מה הדא-הה-ווין שלך", בדיוק כמו פוקה בורה, לא רק מעלים על דוכן את השוואים הממונעים ותוספות ההא, אלא ממש נובעים מהם. בלחן של הדודה והדוד אני ממש יכול לשמוע שוואים נעים בלחן ובמקצב האומפפה גם כשהמלים מונחות "רגיל".
ברור כמו שטיין ושטיין 587759
זה הוו הכי פחות לא מתאים שמצאתי לתלות את השאלה: בביצוע של כוורת ל"הורה היאחזות", מי שר את הבית "כאן שיבולים עומדות במתח"? ואולי אתם אפילו יודעים האם מושא הפרודיה הוא קיבוצניק גנרי, או מישהו או משהו יותר ספציפי?
ברור כמו שטיין ושטיין 587761
זה לא חיקוי של אריק שרון?
ברור כמו שטיין ושטיין 587785
תמיד חשבתי שזה מאיר פניגשטיין, המתופף, אבל בשמיעה עכשיו אני כבר בכלל לא בטוח. בקליפ הזה, שלקוח מהופעה, סנדרסון שר. כמו ארז, גם אני תמיד חשבתי שזה חיקוי של אריק שרון, אבל זה תמיד היה תמוה בעיניי, וגם בזה אני עכשיו כבר לא בטוח.
ברור כמו שטיין ושטיין 587790
בתקופה ההיא היה מקובל להשתטות במבטאים מזרח אירופאים כבדים, המוביל היה אריק איינשטיין וכל השאר אחריו (אצלנו בחבר'ה זה הפך לאפידמיה)
ברור כמו שטיין ושטיין 587809
נראה שאתה מתכוון לחיקוי שאיינשטיין עשה לרודנסקי, כמה שנים לפני פוגי כמדומני. אם נלך אחורה בזמן, שייקה אופיר חיקה פוליטיקאים של זמנו שנואמים בריקנות פתטית.
ברור כמו שטיין ושטיין 587814
בטח, בושה ששכחתי את שייקה אופיר.
ברור כמו שטיין ושטיין 587866
לא מדובר רק על החיקוי לרודנסקי (שאליו הוא גם חזר בביצוע שלו ל-"החופש בבית הבראה"). אריק אהב את המשחקים האלה - למשל בפתיחה ל-"הבוקר בא לעבודה": "ואני חושב ש... אנחנו חייבים להפסיק את הברדק, להפשיל שרוולים, לקום בבוקר וראבוטה, עבדה".
ברור כמו שטיין ושטיין 587851
בשמיעה חוזרת ונשנית של גרסת התקליט, נדמה לי שגם שם זה דני. קודם כל כי נראה שבהופעה הם שמרו פחות או יותר על חלוקת התפקידים בביצוע השיר, אבל בעיקר מאלימינציה: זה לא יוני ולא אפרים (כי יש להם קול שקשה לטעות בו וזה לא זה, וגם כי יוני לא משתטה בד"כ) וגם לא גידי וקלפטר (שנשמעים בבירור עושים את הטום-טום-טום-טום שברקע). זה לא פוגי כי יש לו כבר את "הקול המצחיק" שלו שמאפיין ומגדיר אותו, וזה לא זה. נשארנו עם אלון ודני, ומשניהם זה נשמע הרבה יותר כמו דני.
(ושוב, כמו בכל פעם שאני מונה אותם, אני כולי משתאה, ווואו!!! (עם שלושה סימני קריאה! באייל!)איזו חבורה של ענקים!)

ויש לי שאלה של צעירים - מה משמעות הקריאה "הרה" ומאיפה היא באה?
ברור כמו שטיין ושטיין 587855
גם אני נוטה עכשיו לחשוב שזה סנדרסון. יש פה מישהו שהיה בהופעה של כוורת, שם לב, ויכול לספר? אני, בטיפשותי, החמצתי כמה הזדמנויות. (ותגידו - מה המצב עם קלפטר? כזה שמאפשר תיאורטית עוד איחוד?)

לפי ויקימילון, "הרה" זה "אל הר", שמקורו בפסוק מספר בראשית.
ברור כמו שטיין ושטיין 587856
אבא שלי מתגאה מאוד בכך שאין לו תעודת בגרות כי ביום הבגרות במתמטיקה הוא ברח מהפנימיה ונסע להופעה של כוורת.
אני יכולה לשאול אותו (אבל קשה לי להאמין שהוא זוכר :-))

תודה! אם כך זה חשוב למשמעות המשפט. הכוונה היא שיש נח(")ל שיודע לזרום גם במעלה ההר (כדי לתת יבול), בניגוד לנחלים הרגילים שזורמים במורד. יפה! אני תמיד חשבתי שזו מין קריאת עידוד ארכאית ותמוהה שנמצאת כאן כדי לשמור על המשקל.
ברור כמו שטיין ושטיין 587857
על לא דבר, גם אני גיליתי את פירוש המילה רק היום (מזכיר לך את תגובה 573011).

בראש רשימת ההופעות המוחמצות שלי יש את מיילס דייוויס בקיסריה ובירושלים, מיד אחרי זה את צ'יק קוריאה וה"אלקטריק בנד" בבריכת הסולטן, ולאחרונה התמקם במקום השלישי פול מקרטני בפארק הירקון. על כל ההופעות האלה ידעתי מראש, ובדיעה צלולה (?) לא קניתי כרטיס. אני גם די אוכל את עצמי על זה שפספסתי את מיקי שביב (מוזיקאי מדהים בעיניי, שלא זוכה להכרה הראויה) מופיע במרחק הליכה מהבית שלי, כי ראיתי את המודעה על ההופעה יומיים אחרי שנערכה. לא נורא, איתו בטח יהיו לי עוד הזדמנויות. אם כבר בהופעות עסקינן - מישהו בא לפט מת'יני ביום ראשון?

ובתשובה להודעה קודמת שלך: יוני רכטר דווקא השתטה לא פעם ולא פעמיים, למשל בקליפ של "ים אדוני" מ"כבלים", או בקליפ של "הילדה הכי יפה בגן" מ"עוד להיט". לא הרבה יודעים שהוא זה שמנגן גיטרה (!) ב"שיר מחאה (אנטיביוטיקה)" השטותניקי - שמעתי אותו מספר את זה פעם בריאיון ברדיו. התקליט שלו (ושל עלי מוהר) "מחשבות ואפשרויות" נגמר בשני שירי שטות: סשה בפסאז', ו"מיכל ברנט כהן".

בכתבה שהתפרסמה עליו לפני כמה ימים סיפר עליו סנדרסון: "מצד אחד הוא היה שקט, מוכשר כמו שד, אבל מה שאנשים לא יודעים, זה שהוא מאוד מצחיק. היו לו כמה טיפוסים קבועים, שמאוחר יותר נתנו להם ביטוי במופע צפוף באוזן. הוא אהב לחקות שדרני ספורט ועשה שידורי משחקים פיקטיביים ממקומות שלא קיימים".
ברור כמו שטיין ושטיין 587860
גם יוני רכטר מעיד על עצמו שהרצינות היא ממנו והלאה
ברור כמו שטיין ושטיין 587868
להשתתף בשירי שטות ולהשתטות זה לא אותו דבר... רכטר לא משתטה בילדה הכי יפה בגן (פרט אולי ללבוש) וגם לא בים אדוני.
מה עם עוגן הרם? 587871
או שזה סתם שיר שכרות?
מה עם עוגן הרם? 587893
אין ספק שבסטנדרטים של רכטר זו אכן השתטות.
ברור כמו שטיין ושטיין 588003
איזה כיף של קישורים!

לא התכוונתי לכך שליוני רכטר אין הומור או שהוא לא מסוגל לשלב קלות ראש משובחת ביצירתו. אני גם בטוחה שכאדם פרטי הוא מאוד מצחיק (כפי שמעיד עליו סנדרסון) אבל כמו שסנדרסון עצמו אמר, לא הרבה אנשים יודעים את זה עליו, כי (את זה אני אומרת) זה בא לידי ביטוי באופן פומבי בצורה מעודנת, שלא לומר מרומזת, בד"כ.

אני חושבת שאפשר לחלק את המוסיקאים המשים לשני סוגים (בגדול), ולשם כך אשתמש בחברי ההרכב המופלא "מאחורי הצלילים". יש שטותניקים מסוג "גרוניך", שהם פשוט, ובכן, שטותניקים עד הסוף (וזאת מבלי למעט מרמת הרצינות והמורכבות של יצירותיהם, כן? כל התאוריה הזאת נאמרת בלי שמץ זלזול אלא מתוך כבוד והערכה עמוקה). יש גם שטותניקים מסוג "מתי כספי" שגם כשהם משתטים הם שומרים על פאסון. אני משייכת את השטותניקיות של יוני רכטר לסוג השני (ואולי הוא אפילו יותר קרוב לקצה הסקאלה ממתי כספי). זה לא אומר שהוא פחות מצחיק, להפך, לפעמים הניגוד בין מעשה השטות לפאסון מעצים את אפקט הבדיחה, אבל הוא נתפס בעיני הקהל כפחות שטותניק.

ואחרי שניסחתי את תאורית השטות שלי, אני שואלת את עצמי היכן למקם את אריק איינשטיין. ובכן, לפחות בעיני הוא ממוקם פחות או יותר באמצע. מבחינת נכונותו להשתטות הוא יכול בהחלט להתחרות בגרוניך, אך מעמדו הקאנוני ודמותו הסופר-כריזמטית מעניקות לו איזו הילת-כבוד מרצינה שאולי הוא לא התכוון לה, אך בעיני הקהל (בעיניי) היא בהחלט נוכחת, מעניקה לו איזו מכובדות (גם בדברים מוקדמים שעשה, כמו זה למשל), ודוחפת אותו יותר לכיוון הפאסון של מתי כספי
ברור כמו שטיין ושטיין 588006
המשים=המשתטים.

עברתי יותר מדי פעמים כדי לתקן טעויות של החלפת ט' ות' בכל מילות השטות בתגובה, ואת זה שכחתי...
ברור כמו שטיין ושטיין 588017
הכיף כולו שלי.

אבחנה נאה, סקאלת השטותניקיות שלך, אבל לטעמי, גרוניך הוא לא בדיוק שטותניק קלאסי, אלא משחק יותר במשבצת של "הגאון המטורף". אפרופו גרוניך, אחרי תקופה ארוכה שהוא עשה - שוב, לטעמי - יותר מדי מוזיקה אתנית רכה ומבאסת, הוא יצא לפני שנה-שנתיים לסיבוב הופעות עם שלושה נגנים מעולים, שהלבישו את החומר הישן (והמשובח) שלו בגרוב מודרני. הייתי בהופעה שלהם והיה פיצוץ. ביוטיוב נעלמו כמה קליפים טובים שלהם, אבל הנה בכל זאת "סימפטיה", מצולם בהופעה באולפן רדיו תל אביב. בדיוק היום התפרסמה ב"הארץ" ביקורת נלהבת של בן שלו על ההופעה שלו שלשום בפסטיבל הפסנתר. חבל שלא הלכתי.

מסכים איתך שמתי כספי מגיש את רוח השטות שלו בצורה יותר מעודנת ומרומזת, אכן כמו יוני רכטר. אה, ונזכרתי בעוד קטע שטות של כוורת - "כוורת חוזרת", מתוך "עד פופ", לפני האיחוד השני (שנת 1990).

מי שמתעקש למקם את עצמו במחוזות השטות - שלא בטובתו, לדעתי - זה דני סנדרסון. הוא גיטריסט משובח ובעל ידע מקיף במקורות הרוק והבלוז, אבל משום מה מסתיר את היכולות האלה בחומר הסטנדרטי שלו, ורק פעם ביובל נותן להן דרור בג'ם סשנים או בהופעות עם חברים שלא פתוחות לקהל הרחב.
ברור כמו שטיין ושטיין 588170
נכון. בגרוניך יש משהו שונה. נראה שהוא לוקח את השטויות שלו מאוד ברצינות :-)
מה שמדהים אצלו שהוא מצליח להדביק בשגעון שלו גם את הרציניים ביותר (יש קטע משעשע שלו עם שם טוב לוי ב"אלבום משפחתי", שלצערי לא מצאתי ביו-טיוב).
אני מצטרפת אליך ומקדמת בברכה את שובו של גרוניך הישן, המשוגע והטוב. היו דברים יפים שהוא עשה בשנים האחרונות אבל הם לא מתקרבים לדברים הישנים. גם אני החמצתי כמה הופעות שלו שרציתי לראות, אבל בסוף אלך (ואני בכלל לא נכנסת לרשימת ההופעות המוחמצות שלי, שבעיקר מטעמי תקציב (סטודנטית תפרנית) היא ארוכה מנשוא).

לא הבנתי את הטענה שלך לגבי סנדרסון. נראה לי שגם בחומר ה"סטנדרטי" שלו יש לחנים מבריקים וקטעי גיטרה משובחים ביותר (הנה דוגמא אהובה עלי), שאולי לא תמיד רק הוא המבצע (כמו במקרה כוורת), אך למיטב ידיעתי הוא הוא העומד מאחוריהם. גם בגזוז ובהרכבים אחרים שעליהם ניצח יש מוסיקה ועיבודים שהם בעיני הרבה יותר מסטנדרטיים. את השטויות של סנדרסון אני דוקא אוהבת מאוד. הטקסטים שלו מצחיקים, יפים ומחוכמים, ועושים שימוש נהדר בעברית. שילוב מנצח, לא? אז איפה הבעיה?
ברור כמו שטיין ושטיין 588535
הבעיה (שלי) עם סנדרסון היא שעל כל "יו יה" או "למרות הכל" יש לו כמה וכמה "אצל הדודה והדוד" או "הלא נודע" - הראשון הוא שיר דחקות עם כמעט אפס משקל מוזיקלי, והשני סתם שיר אמצע-הדרך חסר ייחוד ומבאס. העניין הוא שאני יודע שהוא מסוגל לנגן ולשיר לגמרי בסגנון של ג'וני וינטר, למשל. ברור שעם כזו מוזיקה, בארץ, הוא לא יצליח להתפרנס - ובוודאי שלא לפרנס את הלהקה הנאמנה שלצידו כבר כמה שנים - אבל עדיין, הייתי שמח לראות אותו מפגין יותר מהיכולות האלה גם בתוך השירים ה"רגילים" שלו (וזה אפשרי), וכשאני הולך לראות אותו בהופעה, כפי שעשיתי לא מזמן, לקבל יותר מוזיקה ופחות סטנד-אפ.
ברור כמו שטיין ושטיין 588548
טוב. אולי ההבדל בגישות שלנו נעוץ בתגובה תגובה 573011. גם אני, (כמו ירדן כנראה) מתייחסת בראש ובראשונה למילות השיר, ורק אח"כ אל המוסיקה (ואל השילוב ביניהם). לכן, גם בשירים חסרי הייחוד המוסיקלי של סנדרסון אני נהנית מאוד מן המילים ומההומור. אני הייתי מפנה את טענתך כלפי סנדרסון אל כל אותם המוני זמרים ישראלים שיוצרים גם מוסיקה סתמית וגם פזמון שטוח כמו לאפה (במקרה הטוב, או חסר משמעות/מטומטם במקרה הרע יותר)
אבל הי, אם אנחנו שולחים מכאן קריאה נרגשת למר סנדרסון שייצר (כמה יו"דים אמורים להיות פה?) עוד כמה יצירות מופת - אז אני חותמת.
ברור כמו שטיין ושטיין 588640
(אם כבר שמי שורבב כאן) אני חושב שאני מתחבר (או לא) קודם כל דווקא למוזיקה, והרבה יותר בעוצמה, ורק בטווח הרחוק יותר למילים. בשירי ההומור של סנדרסון המילים לא עושות לי הרבה - זה משעשע פעמיים, אחר כך הבדיחה מוכרת, ומה שיכול להמשיך להחזיק את השיר לשמיעות רבות, או לא, הוא איכות המוזיקה.

הומור שיותר מדבר אלי הוא במיקרו, בניסוחים, השירים אפילו לא חייבים להיות הומוריסטיים במסר הכללי - נגיד אצל אלתרמן, אריאל, וירון לונדון גם - פה אני יכול להנות מהבדיחה גם אחרי הרבה הרבה האזנות (להקלטה או לקול הפנימי שלי).
ברור כמו שטיין ושטיין 588654
גם אני מתעייפת בקלות מהמילים האינסופיות. אפילו אצל מאיר אריאל זה קורה לי, אם המלודיה (או איך שקוראים לזה אצלו) לא מספיק ''חזקה''.
ברור כמו שטיין ושטיין 588602
אני לא שותף לביקורת שלך על סנדרסון.
כמוזיקאי יש לו פנים רבות ובכל תקופה אנחנו זוכים להתוודע לפן אחר שלו.
אני מאוד מבסוט משירי ''אמצע הדרך'' שלו. זאת שמעל המצופה הוא בעיני שיר נפלא, למרות שאין יותר אמצע הדרך מהגששים. הדודה והדוד הוא סאטירה, ויושב אצלי טוב. אמנם לא נוח לי עם שני אחיו החורגים השיר ה''איטלקי'' והשיר ה''תנכ''י'', שנשמעים לי מאולצים.
פעם, לפני חמש מאות שנה בערך, הייתי בהופעה של ''דודה'' בצמח, והסולואים היפהפיים (והארוכים) שהוא דפק שם לא היו מביישים את ג'ימי פייג', אבל להזכירך באותה תקופה הדברים האלה לא התקבלו כל כך טוב, כשהמוזיקה הכי כבדה ברדיו מהצד השפוי של חצות היתה תיסלם.
הלא נודע תמיד מתחבר לי עם הדרך לשום מקום של ראשימדברים, אולי לא במקרה הדבר הכי מיינסטרים שיצא גם מהם.

האלבום האחרון של סנדרסון התקבל אצלי מצוין, והפך צדדים בדרך לאילת בשנה שעברה. יש לו את התכונה הזו של אלבומי פופ רוק גדולים, שבכל פעם אני מתאהב בשיר אחר מתוכו.
בכל הלחנים של סנדרסון יש מתיקות. הוא הפול מקרטני שלנו, וכוורת היתה הביטלס שלנו. נכון שלא היה לנון בכוורת, אבל היו לפחות שני האריסונים.
ברור כמו שטיין ושטיין 588649
שמעתי פרסומת: "דני גידי וחברים" יופיעו במופע המרכזי בעצרת לזכרו של רחבעם זאבי, באירועי "מרוץ הלפיד".
מעניין יבוא "לא ידעתי, לא אמרו לי שזה גנדי". אם אתבדה, יש הצעות לשירים?
ברור כמו שטיין ושטיין 588650
(ההתחכמות המתבקשת: שיר לשלום [ויקיפדיה])
ברור כמו שטיין ושטיין 588669
לא נכון. ההתחכמות המתבקשת היא מכוערת מדי.
ברור כמו שטיין ושטיין 588681
למה מכוערת?
ברור כמו שטיין ושטיין 588706
זהו עצם הענין
ברור כמו שטיין ושטיין 588708
מצטער, לא הבנתי. אולי תסביר לאט?
ברור כמו שטיין ושטיין 588709
''פה קבור הכלב'' - גם שיר שלהם וגם התחכמות מתבקשת בהקשר של זאבי (זהו עצם העניין, לא זה עצם של הכלב, אבל הכלב מת מזמן, טוב זה עצם העניין...)

ובלי קשר ישיר, ממש מתבקש להזמין את סנדרסון להלוויה של ברק, נראה שחצי מהשירים שלו ממש נכתבו עליו.
ברור כמו שטיין ושטיין 588662
התמנון האיטר.
ברור כמו שטיין ושטיין 590365
יותר מחודש אחרי התגובה שלך, אני עדיין צריך הסבר.
סתם כי זה מוזיקה ערבית. 590369
ברור כמו שטיין ושטיין 590364
מסתבר שידעו, רק לא רצו שגם אנחנו נדע.
ברור כמו שטיין ושטיין 699628
לפי העדות הזאת, סנדרסון הודה שהוא באמת היה רוצה להתחרא על הגיטרה, אבל איכשהו מצא את עצמו במשבצת הבדרן.
ברור כמו שטיין ושטיין 699775
הוא ניסה, אבל לא היה לזה קהל.
ל''דודה'' היה הרבה פחות קהל מאשר ל''גזוז''.
ברור כמו שטיין ושטיין 588302
עד כמה שאני זוכר, גרוניך פרץ לתודעה עם שני קטעים. האחד רציני-כבד, שילוב בין באך ורבינדרנת טאגור ''אל נא תלך''. השני ''רוזה מרציפן'', מוזר-מטורף עם נופך כבד-קלאסי למי שהכיר את ספרי קסטנר על האיש הקטן והאישה הקטנה.
ברור כמו שטיין ושטיין 591563
ביום חמישי הייתי שוב בהופעה של גרוניך, והיה אפילו עוד יותר מוצלח מההופעה הקודמת. המלצה חמה שלי: רוצו לראות. יש לו לא מעט הופעות ברחבי הארץ בשבועות הקרובים.
ברור כמו שטיין ושטיין 591587
תודה!
אני רצה לראות...
ברור כמו שטיין ושטיין 699627
הנה יוני רכטר מדבר על הומור והשתטות במוזיקה שלו, ויש גם כאן.
ברור כמו שטיין ושטיין 587861
את קלפטר ראיתי יושב בבית קפה לפני כשנה, אז לא, נישאר עם הזכרונות המתוקים.
ולמיילס דיוויס עשיתי פולוספוט בהופעה בירושליים!
ברור כמו שטיין ושטיין 587943
כבוד! (על התאורה אצל מיילס דייוויס.)

בנוגע לקלפטר לא הבנתי. אם ראית אותו יושב בבית קפה, אז אולי הוא דווקא כן במצב שמאפשר הופעות, לא? בשאלה שלי הנחתי שכולם זוכרים שבחורף האחרון קלפטר אושפז בבית חולים (עקב מחלת נשימה שהסתבכה, כמדומני), והיה מורדם לכמה ימים טובים.

לפני כמה שנים ישבתי עם חברים במסעדה/קפה על שפת הים בת"א, ולא רחוק מאתנו ישב שמוליק קראוס, שנראה כבוי לחלוטין. באיזשהו שלב הרדיו התחיל לנגן את אחד השירים של "החלונות הגבוהים". הסתכלתי עליו מיד, אבל שום שריר לא זז בפנים שלו, והוא נותר מאובן כשהיה. חווייה עצובה.
ברור כמו שטיין ושטיין 587951
הוא נראה מאוד תשוש ואיטי,מתפקד מספיק טוב כדי לשתות קפה לאט בשמש, אבל לא הרבה יותר מזה.
ברור כמו שטיין ושטיין 590345
ביום שישי קלפטר חזר להופיע (התארח בהופעה של מאיר בן מיכאל), לראשונה מאז חלה. רק בריאות!

ברור כמו שטיין ושטיין 587867
אני לא משוכנע. סנדרסון בגרסת ההופעה לא שר את זה כמו בתקליט (ואפילו לא עושה את ה-ש' השורקת המודגשת)!
ברור כמו שטיין ושטיין 588146
הרה זה 'אל ההר'.

מה שמזכיר לי, שכשקראתי לראשונה את 'קובלאי חאן' של קולרידג', הגעתי לבית הנ"ל (תרגום - ט. כרמי):
עלמה בנבל אוחזה
בחלומי ליבי חזה.
עלמה בת חבשים הייתה
עלי נבלה דומם הגתה
על הרר אבורה פרטה.
(מצטט מהזיכרון).

לא הבנתי מה זה "הרר אבורה", עד שקראתי את הנוסח האנגלי:
A damsel with a dulcimer
In a vision once I saw:
It was an Abyssinian maid,
And on her dulcimer she played,
Singing of Mount Abora.
ברור כמו שטיין ושטיין 588156
לא הבנתי אף שורה בעברית, עד שקראתי את הנוסח האנגלי.
ברור כמו שטיין ושטיין 588215
לפי ישי רוזנבאום, שנראה שיודע משהו על השיר, הזיכרון שלך כמעט מושלם בציטוט אבל שגוי בייחוס - לא ט. כרמי אלא ראובן אבינועם (גרוסמן).

הטעות הקטנה בציטוט היא במילה האחרונה - צ"ל "חרזה" במקום "פרטה", וזה הבדל הופשטטרי ממש.
אגב, התרגום נפלא, ותודה ששלחת אותי בעקבותיו.
ברור כמו שטיין ושטיין 588252
איזה יופי (גם המאמר של ענברי).
הזכרתם לי משהו ישן שחיפשתי, שיר של מנחם בן שפורסם פעם בעיתון ואני לא מצליח למצוא. הנה מה שאני זוכר, אם מישהו יכול להשלים אשמח מאוד.

וכשחזרו מדרך המשי ואור הרוח בעינים
ובאו לעירם ונציה, מרחק של מים
ובחדרי חדרים של קובלאי חאן היו הנערות ממתיקות סוד, ממתיקות בשפתותיהן את פטמת העינב
כי על כן, היה קיץ
ובמרפסות נפשו הפועלים.
אנחנו האחים פולו, חזרנו מדרך המשי.
הבאנו מתנה.

וכמובן לא אתאפק
ברור כמו שטיין ושטיין 627554
אין מה להשלים, זכרת את כל השיר.
ויש גם הסבר יפה על מקורות השיר שאהבת. "הווידוי על תולדותי כילד פלא" כמיטב פרי עטו של מנחם בראון הידוע גם כמנחם בן.
ברור כמו שטיין ושטיין 588486
תודה על התיקון.

אכן, ט. כרמי לא תרגם את זה. מעניין למה הוא הופיע לי.
ברור כמו שטיין ושטיין 587876
תודה לכולכם. באמת זה הכי פחות לא נשמע כמו סנדרסון. כמו כולם גם אני חשבתי הרבה זמן על אריק שרון, אבל בשלב מסוים הבנתי שאין שום סיבה שזה יהיה הוא; את הרעיון שזה קיבוצניק גנרי שאבתי מדף התוצאות בחיפוש של גוגל.
ברור כמו שטיין ושטיין 588134
זה תמיד היה סנדרסון, גם בתקליט וגם בהופעות.
האם החיקוי הוא מושבניק גנרי או אריק שרון? אני מאמין שזה התחיל כמושבניק והפך עם הזמן לאריק שרון, הזיכרון שלי אפילו מלביש לאחת ההופעות בסוף השורה של החיקוי את הצחוק הה הה שטוביה צפיר הלביש לדמות, אבל בהחלט יכול להיות שהזכרון מתעתע בי.
ברור כמו שטיין ושטיין 707088
באיחור קל
הנה הגרסה הראשונה בטקס ותיקי להקת הנח"ל 1973. גרסת התקליט יצאה רק ב 74'
ברור כמו שטיין ושטיין 707091
למיטב זכרוני זו בדיוק ההופעה שקישרתי אליה בתגובה 587785, אבל הקליפ ההוא כבר התפוגג מיוטיוב.
ברור כמו שטיין ושטיין 698344
לפי חברנו י. הנקין מדובר באריק שרון. בכל מקרה, פוסט מעניין על השיר (מ-‏2014).
ברור כמו שטיין ושטיין 707096
אני חייב לומר שמאז שהפתיל כאן הוכיח שזה סנדרסון, נשמע לי נורא ברור שזה הוא...
ברור כמו שטיין ושטיין 707097
ההוכחות האייליות הן לא רק בפתיל הזה - מזכיר לך את השורה האחרונה בתגובה 617070.
ברור כמו שטיין ושטיין 573379
יש מונח הטכני –מליסמה melisma [Wikipedia].
ברור כמו שטיין ושטיין 573320
או, יובל, זאת דוגמה לסגנון השירה של אריק איינשטיין שאני לא אוהבת, הביצוע שלו ל''בלדה לחמוריקו'' הוא כל כך תפל, כל כך נטול כל הבעה, שזה פשע. הוא ממש ממש סתם שר.
יש ביצוע הרבה יותר טוב של רבקה זוהר.

תשע - זה שיר גאוני, אולי בגלל הביצוע של אריק איינשטיין לא הבחנת בזה.

המילים האלרתמניות נהדרות כמו תמיד והסיפור יפהפה, אבל שים לב למנגינה - ארגוב התיישב להלחין מנגינה חמורית, ושלף מתוך ארגז הכלים המוסיקלי שרכש באקדמיה ברוסיה, את המברשות המתאימות.
המנגינה היא ללא ספק חמורית, כל אחד שומע את זה, אבל קשה לי לשים את האצבע איפה זה בדיוק. זה בחצי הטון המזייף - פעם חי פה סמוך לחו - ועכשיו בא החצי טון - לות.
ברור כמו שטיין ושטיין 573322
כפי שכבר נידון באייל (פעמיים: תגובה 128540 ותגובה 193295), ב"חמוריקו" זה טריטון, ולא חצי טון.
ברור כמו שטיין ושטיין 573325
תודה על הקישור, איזה יופי של פתיל, תענוג בשבילי.
סו טריטון איט איז! (התכוונתי שה"זיוף" הוא חצי טון נמוך ממה שהיה צריך)
תווים
ברור כמו שטיין ושטיין 573374
לא יודע, אני מכיר אותו גם בביצועים אחרים ועדיין הוא לא עושה לי את זה. ארגוב מלחין נפלא והלחין יופי של מנגינה חמורית, אבל את מכירה בוודאי איזה משל או שניים על חמורים שחשבו שהם יודעים לשיר...
ברור כמו שטיין ושטיין 573378
האלבום שווה ולו רק בגלל "הכל זהב״. עבודת גיטרות נפלאה
ברור כמו שטיין ושטיין 573332
תוכל לפרט מה בעיניך חלטוריסטי ב"משירי סשה ארגוב" של אריק איינשטיין? בפרט - בעיבודים? אני דווקא מחבב את האלבום הזה.
ברור כמו שטיין ושטיין 573354
אין בו משהו נורא. זמר ומעבד מיומנים באו לעוד יום במשרד ועשו את העבודה (עם הלחנים הכי יפים שיש, מיותר לציין). אבל אין בעיבודים איזה הברקה או שאר רוח ששמתי לב אליה, וגם לא בשירה. אנחנו יודעים שאיינשטיין יכול יותר, וגם מכירים לכל אחד מהשירים שם לפחות ביצוע אחד יפה יותר.

(ויש נפילה אחת של ממש - תרתי משמע. בהברה האחרונה של ''שיר ערש'' הוא יורד יותר מדי אוקטבות, ובמקום שזה ייצור אפקט מרגיע, אני (ולא רק אני) מרגיש שלא קיבלתי טוניקה.
ברור כמו שטיין ושטיין 573366
נו, אז זה לא בדיוק חלטורה (אתה אמרת ''מיומנים''), אלא מקסימום העדר השראה.
ברור כמו שטיין ושטיין 573369
השימוש הדומיננטי בסינתיסייזר כתחליף לכלים אקוסטיים הוא כבר סממן חזק יותר של חלטורה. חשבתי עכשיו על נסיבות מקלות, אני אבדוק ואכתוב מחר.
ברור כמו שטיין ושטיין 573396
שימוש דומיננטי בסינתסייזר? אנחנו מדברים על אותו האלבום? בקושי יש סינתסייזר באלבום הזה, ודווקא כלים אקוסטיים יש בשפע - נגני הרית'ם סקשן הטובים של התקופה, ונגני כלי קשת וכלי נשיפה מהפילהרמונית. יכול להיות שטעית לחשוב שהפנדר רודס (למשל בפתיחה של "חמוריקו") זה סינתסייזר? אם כן, אני לוקח אחריות על הכישלון ההסברתי ומתפטר מהמערכת לאלתר...

אני יכול לחשוב על שני אלבומים פחות או יותר מהתקופה עם שימוש דומיננטי בסינתסייזרים/מכונות תופים, שלא בטובתם: "מסגרות" של דני רובס ו"שעשועי כאילו" של אולארצ'יק. שניהם יצאו ב-‏1987, רק שבע שנים אחרי "משירי סשה ארגוב", אבל שבע שנים מאד קריטיות מבחינת החדירה של האלקטרוניקה למוזיקה. לפחות במקרה של "מסגרות", אני יודע שהסיבה להעדר הכלים המסורתיים היתה תקציבית, ולא אתפלא אם כך גם ב"שעשועי כאילו". הצליל של שניהם הזדקן בלי הרבה חן, לטעמי.

ובנוגע לסוף של "שיר ערש" - גם בעיניי הירידה הזו תמוהה.
ברור כמו שטיין ושטיין 573397
אופס, התכוונתי ל''פנים ושמות'' של דני רובס, ולא ל''מסגרות''.
ברור כמו שטיין ושטיין 573436
אני כנראה צריך להאזין לו שוב, כי עד עכשיו דיברתי רק לפי רושם כללי שנוצר לי בזיכרון, מהאזנות ישנות. בקרוב, אני מקווה.
ברור כמו שטיין ושטיין 573966
באמת אין סינתיסייזר. לא יודע מה זכרתי ולמה - אולי את הפנדר רודס. זה היה שנים לפני המאמר שלך, ואולי לא הבחנתי. עכשיו אני מתענג על הצליל...
אני גם חוזר בי מהאמירה שהמעבד בא לעוד יום עבודה במשרד - כן יש מחשבה בעיבודים, ורגעים של יצירותיות. אבל אני עדיין חושב שרובם לא עובדים. תגיד אתה, בתור אביר מסדר הפנדר בארץ - האוסטינטו שהוא עושה בחצי מהשירים זה לא בזבוז משווע של הכלי ושל אלונה טוראל? אבל מה שבאמת בעייתי, אני חושב, זה שנגני הרית'ם סקשן הטובים של התקופה עושים יותר מדי: הבס והתופים מודגשים מדי, ובאוזני מכבידים על רבים מהשירים. בפרט, על חמוריקו (אמנם זה חושף בו משהו שלא שמתי אליו לב קודם, שלא רק המרווחים בשיר מחקים נעירה, אלא גם המקצב מחקה עגלה, אבל ממש לשמוע את זה שיר שלם זה מעצבן), על דוד שמש ואנטנה (בשניות הראשונות שלו זה גרם לי לתופף עם הרגליים, אחר כך נמאס), ואם תרצי (וגם אדוני השופט, אבל עליו פחות אכפת לי).

כמה נקודות חיוביות בכל זאת:

1. "משעמם" היה אתגר למלחין, לעשות לחן משעמם (וארגוב עשה שעמום חביב למדי), ואז אתגר לזמר ולמעבד, לעשות שיר שטוב לשמוע בלי לבטל את השעמום. מוכיח מילא אותו בצליל של הפנדר, שהוא באמת יפה, והביצוע הזה לא פחות (ולא יותר) טוב מהשני שאני מכיר, של קובי רכט.
2. "אל הגבים" הוא עיבוד מצוין: שימוש מושכל בפנדר ושימוש דליל בכלים אחרים, משאירים הרבה "אוויר", ויוצרים היטב את אווירת המדבר, החום, והמתח מפני הבלתי נודע. אפילו בלי הרבה השתדלות של איינשטיין, הגרסה הזו לוקחת בגדול את זו של אריק לביא.
3. מה שקורה ב"הכל זהב" בקטע השורות הקצרצרות (איזה ליל, וגו'): הרוקנרול האינטנסיבי והחשמלי באמת נפלא. ברור שהוא דורס לחלוטין את הלחן, וגם השירה של איינשטיין נעלמת ואיתה המילים; אני מפרגן למוזיקאים ומוכן להניח שזה מכוון. עם מה שנעמי פולני והתרנגולים עשו בקטע הזה ממילא אי אפשר להתחרות (ולו בגלל שאלו רגעים כל כך מכוננים בזמר העברי); בחישמול הזה אפשר למצוא אפילו אמירה, הולמת לסיום האלבום, שהזמר העברי של פעם וארץ ישראל של פעם נגמרו, ועכשיו הזמנים אחרים והם זמני רוקנרול. (1980? קצת באיחור אולי, רק שנה אחר כך כבר למדנו שעכשיו יש דיסקו ונגמר הרוקנרול.)
4. סוכריה בדיעבד - לשמוע את קורין אלאל כקול רקע, מין תבלין מורגש בקושי, בתקופה שזה מה שהיא עשתה - זה תמיד מתוק.
ברור כמו tine של פנדר רודס 574266
אני עדיין תוהה אם אנחנו מדברים על אותו אלבום... אוסטינטו שהפנדר רודס עושה בחצי מהשירים? השיר היחידי שמתאים לתאור הזה, להבנתי, הוא "אם תרצי תפוח זהב". "משעמם" מלא בצליל של הפנדר? אני לא שומע שם פנדר בכלל (אם כי בפתיחה שלו, למשל, יש ויברפון שמכפיל את הפסנתר והגיטרה, והצליל שלו באמת מזכיר קצת פנדר). אני חוזר על האיום שלי מתגובה 573396 :)

מסכים אתך שאלונה טוראל טיפה מתבזבזת שם, לא אתפלא אם אילן מוכיח כתב לה תפקידים מאד מדויקים. בכל אופן, הנגינה שלה על הפנדר ב"חמוריקו", בעיקר כשנכנס הקצב ("המילים לא היו חשובות כביכול..."), נפלאה. אני לא מרגיש שהבס/תופים מכבידים על השירים. דווקא את "הכל זהב", שאתה והאייל קצר הפתיל מתגובה 573378 אהבתם, אני לא כל כך מסמפט. ה"התחרעות" עם הדיסטורשן נשמעת לי מחושבת ומעבדתית מדי, כמו אשכנזי לפלף שבא להארלם ומנסה לשיר ראפ.
ברור כמו שטיין ושטיין 586607
גם אני מאוד מאוד אוהב את אלברשטיין, אבל היא 'מפסידה' בעיניי בהרבה חידושים נוספים שלה לשירים של אחרים - ימי בנימינה, פנס בודד, שובי לביתך, שיעור מולדת ובטח יש עוד כמה.
שירים 'שלה' כבר קשה יותר 'לנצח'. סי היימן מתקרבת ב- 'מחר' אבל מנייריזם-אובר-דרמטי מקלקל.
ברור כמו שטיין ושטיין 586651
אלוהים, איזו פדיחה.
להגנתי לא ממש ישנתי בימים האחרונים.
מתנצל.

אם אני כבר פה אז אני רוצה לציין שגם הביצוע של משירי ארץ אהבתי (מכורה שלי) של רות דולורס עדיף בעיניי. אמנם הביצוע מוגזם אבל אני מסיים לשמוע אותו בלי אוויר - אני אף פעם לא נשאר אליו אדיש, מה שאי אפשר להגיד על הביצוע המקורי.
מיהו החופר בטקסט 573292
חבל שההגבלה שלך היא לא רק לאותו לחן אלא גם לאותו טקסט. אחרת הייתי מביא את חיוכים, שיר-הילדים-למחצה הנחמד של לאה נאור שאלברשטיין מבצעת מאוד נחמד, אבל הנחמדות הזו הוא קצת עלבון לסער והפרץ הלטיני של אהבת אהבותי.
מיהו החופר בטקסט 573375
משונה. הייתי בטוח שגם מרסדס סוסה שרה את amor de mis amores (אם כבר מדברים על זמרות שמטביעות את חותמן האישי על כל מה שהן שרות) וכעת הסתבר לי שלא. מצער מאד. אבל כאן אין טעם להשוות מלכתחילה בין המקור לתרגום. גם "היי רות" של אלברשטיין לא מדגדג את "היי ג'וד" של החיפושיות.

אגב, באחת ההודעות הקודמות קושרה תגובה שבה כתבה ברקת שחווה הקליטה את לו יהי לאחר האזנה למנת יתר של ג'ואן באאז. התרגזתי כל כך על הרעיון שתיתכן מנת יתר של באאז, שנאלצתי להאזין לאלבום "Diamonds and Rust" כדי להרגע. שיר הנושא גורם לי לפעמים צמרמורת כשמזדמן לי להאזין לו בתשומת לב.
מיהו החופר בטקסט 573400
אל תתרגז... אני ממש לא דוגמה. אני חוטפת מנת יתר אפילו מג'וני מיטשל (שאני מחבבת). כנראה שקשה לי עם הצלילים הגבוהים לאורך זמן, מעדיפה טנור.
מיהו החופר בטקסט 573376
רגע, המקור הוא לא בכלל של אדית פיאף?
בכל מקרה היא שרה את זה הכי נהדר ונותנת לזה משמעות אחרת לגמרי, קודרת.
מיהו החופר בטקסט 573382
על בסיס האינפורמציה שביוטיוב: מלחין דרום אמריקאי (כנראה פרואני) שלא הצלחתי למצוא עליו שום דבר, אנחל קברל או אנגל קברל, Angel Cabral, כתב את הלחן ב-‏1936, והוא נעשה אז כנראה מקובל ופופולארי בארצות הדוברות ספרדית. פיאף שמעה את השיר כמעט 20 שנה מאוחר יותר, בסיבוב קונצרטים בדרום אמריקה בשנות ה-‏50, "נדלקה" עליו והפכה אותו ל"La Foule" הענק.
מיהו החופר בטקסט 573387
אבוי - ארגנטינאי, לא פרואני, ואני מתנצלת עמוקות בפני הרפובליקה הארגנטינאית.
מיהו החופר בטקסט 573438
אכן נהדר. תודה על הקישור.
מיהו החופר בטקסט 574382
לשיר הנהדר הזה (La Foule) שעל איכותו מעידה רשימת המבצעות (אלברשטיין, פיאף, מרסדס סוסה ואאז"נ גם עמליה רודריגז) יש סיפור מעניין. מתברר שדוקא הגרסה הספרדית היא היותר מקורית. המקור הוא בכלל באמריקה הלטינית: ולס בסגנון פרויאני שהגיע מארגנטינה. אפשר לקרוא עליו בויקיפדיה.
מיהו החופר בטקסט 573434
מה זה קוויצ'ים ומה זה קוויצ'ים אה לה ריטה?
מיהו החופר בטקסט 573448
הדבר הזה שהיא עושה נו, ומע-קוויץ'-שן תפרחת כתו-קוויץ'-רת של אזדרכת.
מיהו החופר בטקסט 573452
לריטה, בשיר הזה, אני מרשה גם עשרים פעם קוויץ' (אם כי היא לא חיכתה להרשאה שלי ועשתה איזה שלושים).
מיהו החופר בטקסט 573454
:-) כן, זה שיר קוויצ'ים.
מיהו החופר בטקסט 573470
אני מעדיף את המקור של שלמה יידוב בספרדית (אמנם המלים של מאיר אריאל נפלאות, אבל ריטה לטעמי קצת מקלקלת).
מיהו החופר בטקסט 573463
קוויצ'ים? הייתי בטוח שהיא סובלת מעצירות.
טעם וריח, שוב 573903
לא הייתי בהופעה של בוב דילן ביום שני, אבל ברוח הדיון שהיה פה על "הביצוע הזה כן/לא נוגע בי", מעניין להשוות בין הביקורות שהתפרסמו אחריה. ב-ynet, למשל, נכתב "האמת העצובה היא שהערב היה ערב שכל אוהביו של דילן היו מעדיפים לשכוח", אבל בן שלו פתח את הביקורת של ב"הארץ" ב"מעניין מה הטעם של כובע הג'נטלמן הדרומי שבוב דילן חבש על הבמה, כי הרבה אנשים יצטרכו לאכול אותו אחרי ההופעה המצוינת הזאת".

מישהו היה בהופעה ורוצה לחלוק רשמים?
טעם וריח, שוב 573904
תגובה 573781
577797
תודה שלא הערתם לי בעצמכם - "While we rock ourselves to sleep" הוא לא ג'סטת רוק מעורפלת, אלא שורה בעלת משמעות ברורה ורלוונטית. התבלבלתי בגלל כל שירי הרוק והפופ שמשתמשים בפועל הזה במשמעות של מוזיקת רוק או ריקוד (כמו Rock me Amadeus). למי שכמוני לא הבין, המשמעות כאן היא כנראה "לנדנד" (עריסה), כמו שעושים כשמרדימים תינוק. אין לנו אבא ואמא, ולכן אנחנו צריכים להרדים את עצמנו.
Rock-a-Bye Baby 577824
שיר ערש פופולרי. הביצוע הזה, מתוך הסרט של האחים מרקס החנות הגדולה, או הכולבו, משלב את שני המובנים.
Rock-a-Bye Baby 577834
אאררררררריתה פרנקללללללללללין
פן מול דילן 608395
אשמח אם מישהו יכתוב משהו על הדמיון (והשוני) בין "לא אני הוא האיש" של אלכסנדר פן ובין "It's aint me, babe" של בוב דילן.
(פן היה קודם, אבל הסבירות שדילן הכיר את השיר היא בין "נמוכה מאד" ובין אפס)
פן מול דילן 608777
דמיון שטחי נחמד (כפי שאתה כותב יש שוני, כי לשני הדוברים סיבות שונות מאוד מדוע הם לא הגבר בשבילה). ניחוש פרוע, יש עוד שירים ופזמונים עם המוטיב הזה, למרות שאני לא מכיר או לא זוכר אותם (גם את שני אלה לא הכרתי, תודה) - הוא מתבקש למדי.
פן מול דילן 608814
אפילו ג'ורג' קוסטנזה העלה את הנושא על סדר היום.
מיהו המילל בסופרן סקסופון? 616182
פוסט קצת ישן של נעם עוזיאל שגיליתי אתמול, על הגירסה של אריק לביא ל"מיהו המיילל ברוח": "מיהו המילל בסופרן סקסופון?". הקליפ מיוטיוב שמשובץ שם כבר לא זמין, אז הנה קישור שעובד.
אנה אחמטובה 627559
קראתי שוב ונהנתי, אבל יש לי הערה על שתי השורות בנוגע לאחמטובה:
"אצלה [אחמטובה] נראה שמדובר בשתי דמויות בדיוניות־מופשטות – אם המדברת לילדהּ – המציגות תמונה מרומזת וכמעט מופשטת של אימה, שקל להשליך ממנה לאימה קונקרטית מאוד של המשוררת עצמה." - אני חושב שהסאב-טקסט הרבה יותר פשוט ורחוק ממופשט. השיר נכתב ב-‏1915, לאחר שעשרות אלפי חיילים רוסים אבדו במזרח פרוסיה ובגליציה. השיר מבטא לדעתי את הפחד המאוד קונקרטי של האם ובנה מפני אובדן האב בשדות הקרב ואת התקווה לשובו. איגור הקדוש הנזכר בשיר הוא, אני חושב הנסיך איגור סוואטיסלאב, הנסיך הלוחם של נובגורוד שנפל בשבי אוייביו הקומאנים, אך הצליח להמלט ולשוב הביתה.
אנה אחמטובה המשוררת. ממוצא אריסטוקראטי, היתה אמנם באותה עת בסבך של נישואים לא מאושרים ומאהבים מתחלפים, אבל זוהי עדיין אחמטובה נסיכת עידן הכסף של השירה הרוסית ולא אחמטובה הרדופה והמקוננת של מחזור ה"רקויאם" מעידן סטלין.
אנה אחמטובה 627590
תודה.
אנה אחמטובה 627702
נדמה לי גם שהשנה בה נכתב השיר (הנפלא בעיני מבחינה השפה והטכניקה השירית) של אורלנד, שנת 1942, צריכה לשמש נקודת כובד ממנה יצא הדיון היכן ומדוע כשל השיר הזה באמירתו.
אנה אחמטובה 627877
אתה רוצה לפרט? אולי אני מחמיץ משהו, אבל קשה לי לקרוא את השיר כמתייחס למלחמת העולם (על זה אתה מדבר, נכון?), ולו התייחסות ערטילאית-אווירתית.
אנה אחמטובה 627983
בעיני השיר הנפלא של אורלנד הוא "שִׁיר שֶׁל בֶּכִי" - הגרסה הרוסית למה שקרוי שירי דיכאון במוסיקה המזרחית. כדי לנסוק מעל רמת הקלישאה והקיטש יש להתרחק מכל קונקרטיזציה. כאן אני חולק עליך וסבור כי ההפשטה וההכללה נדרשת בשיר ו"מעיפה" אותו לגבהים. אורלנד בשירו מגיש לנו את אחד הביטויים המרגשים של הרוח הרוסית, אותה רוח עגמומית ומלאנכולית של האיכרים המדוכאים בערבות האינסופיות של המולדת הראשונה ושל עניי מוסקבה הניצבים בדרך ולדימירסקאייה ומוזגים מים ליוצאים לגלות סיביר. זוהי שירת עמי רוסיה השרים על "עֶצֶב הָעוֹלָם", שירה שתחילתה בשורשים הצועניים-רוסיים של המוסיקה. זמר הבס המבצע את המקור הרוסי רק מדגיש את הפן הזה שאורלנד משך מן המוזיקה אל תוך המילים שלו. (אני מאד סקרן לדעת אם "מיהו המיילל ברוח" השלים את המעגל וחזר הביתה באמצעות תרגום לרוסית ומה היתה תגובתם של קוראי השירה הרוסית למילים החדשות.)
אבל בעוד אחמאטובה הצליחה להתחבר לרגשותיהם ונפשם של מיליוני רוסים שבאותו רגע היסטורי היו מלאים בדאגה לגורל האבות בחזית הרוסית של מלה"ע ה-I, אורלנד כשל בקריאת רוח הזמן. את האוירה בשירו של אורלנד צריך לתאר באמצעות יללה ברוח, בכי בדממת בית הקברות. זו היתה כנראה האוירה ששררה בת"א של אמצע שנת 42. הידיעות על קיצה של יהדות פולין החלו להגיע. יהדות רוסיה בחלקה נטבחה ובחלקה גלו כפליטים לקצוות הנידחים של הארץ. מאות אלפים מתו בערבות הוולגה. אני משער כי היישוב העברי לא רצה ולא יכל להבין את המשמעות האמיתית של הדממה המוזרה שהשתררה באירופה. באופן טבעי הנטייה במצבים כאלו היא אל האוירה הנכאה של דממת בית הקברות שאותה תאר אורלנד בשיר.
בדיעבד, אנו יודעים שאורלנד לא קרא נכון את רוח הזמן. לא היה מדובר ביללת הרוח או בשריקת "הָרַכֶּבֶת שָׁם בָּעֲרָבָה שֶׁגָּזְלָה מִן הָאוֹהֶבֶת אֶת מְאַהֲבָהּ" אלא בזעקת הטבוחים ביבשת שהפכה לבית מטבחיים. שנת 1942 לא היתה עוד שנה במארג הנצח של תוגת הזמן או עוד לילה גשום בו "תָּמִיד, תָּמִיד ... הַכְּלָבִים בּוֹכִים". שנת 42 היתה שנת "פוגת המוות" ושנת זעקת הטרוף (כמו בציור של מונק). באותו רגע היסטורי, אורלנד לא ידע באמת "מִיהוּ הַמְּיַלֵּל בָּרוּחַ וּבְקוֹלוֹ הַשְּׁכוֹל? מִי הַמִּתְפַּלֵּל לָנוּחַ וְאֵינוֹ יָכוֹל?".
אנה אחמטובה 628006
(כלומר, זה השיר הנכון בזמן הלא נכון, במקום הלא נכון, ובשפה הלא נכונה? :-)

ניתוח מעניין מאוד, תודה.
אנה אחמטובה 628059
נראה מתאים. השיר לא התאים לזמנו אבל נותר לאורך זמן כאחד משירי ה''דיכאון'' היפים של הזמר העברי (אולי היפה שבהם).
נ.ב. התברר לי כי איגור הקדוש משירה של אחמאטובה היה בעצם דודו של הנסיך איגור הלוחם מן האופרה של בורודין ולא הוא עצמו. נותר לי רק לקוות שהמשוררת היה פחות בקיאה מן הויקיפדיה בסבך הקדושים, הנסיכים והנסיכויות של רוסיה-אוקראינה הקדומה והכנסיה שלה.
693185
מתברר ש"שיר בכי" הוא לא הההשראה היחידה שניק קייב קיבל משיר עברי שהוא מעולם לא שמע. קראו את השורה הראשונה ב-We Know Who U R.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים