האנס הסדרתי נידון ל-‏35 שנות מאסר 388
בני סלע, "האנס הסדרתי", נידון הבוקר ל-‏35 שנות מאסר על 13 עבירות בהן הודה.

כזכור, במסגרת עסקת טיעון הודה סלע ב-‏13 עבירות מתוך 20 שהיו בכתב התביעה המקורי, וזאת כדי לחסוך לקורבנותיו את אי־הנעימות הכרוכה בעדות.

גזר־הדין תקדימי בחומרתו, וסניגוריו של סלע טענו כי הוא אף חמור מהעונש המוטל על רוצחים בדרך־כלל. עם זאת, סלע עצמו לא התנגד לגזר הדין; בדיון האחרון ביקש להטיל עליו את העונש המקסימלי האפשרי (220 שנה, העונש המצטבר על העבירות בהן הודה) ולעבור סירוס כימי, כדי ש"אם אחיה ואצא מהכלא, לא יצטרכו לפחד ממני".
קישורים
הארץ
YNet
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חדשות"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

למה רק שלושים וחמש?! 13838
רק תגובה אחת ללא תוכן??? 13844
משהו יודע להסביר את העובדה שישנה רק תגובה אחת ללא תוכן לסיפור הזה?

האם אונס ילדות חסרות ישע כל כך לא מעניין אותנו?
האם האדם בחברה תקשורתית באמת חופשי להתענין במה שהוא רוצה?
האם אנו מתענינים או "מתעוניונים"?
כן 13845
אני לא רוצה לקטול את הדיון (כי דווקא התחלתי לכתוב תגובה אחרת על כשירותו של בני סלע לעמוד לדין, אבל התחרטתי בינתיים), אבל שתיקה במקרה זה כמוה כהסכמה, לא? למה ציפית, קריאות לסרס אותו ולתלות את אשכיו על מקל גבוה בשער העיר? תגובות "כן, יופי שהבן-ז#$ה ירקב בכלא"?
כן 13848
חסרים כאן תת-נושאים לדיון?
הינה כמה:
כשירותו של סלע לעמוד לדין,
האם טוב עשו שהגיעו לעסקת טיעון,
האם סירוס כימי הוא פיתרון טוב,
האם צריך לפרסם שמותם של חשודים לפני שהורשעו,
האם הטיפול באנס סדרתי צריך להיות משקם או הרסני,
כו' וכו' וכו'

הרי, אם היה כאן נושא עם זיקה פוליטית היו תגובות רבות שאף סוטות מהנושא.
מדוע אף אחד לא כותב משהו?

סך הכל מה שאני רוצה זה שאנשים יעצרו רגע לחשוב ולראות מה מרתיח את דמינו ומה משאיר אותנו שלוים ללא ענין או תגובה.
מסתבר שמבחינה *רגשית*, 700 הרוגים בשנה בתאונות דרכים אפשר לחיות עם זה טוב ללא פחד לנהוג במכונית, אבל 20 הרוגים בשנה בפעולות טרור גורם לאנשים מתוך פחד, לא לנהוג את מכוניתם בקרבת אוטובוסים ציבוריים.

ולכן, מאחר שאין כאן דיון בנושא בני סלע, אפשר אולי לדבר על למה אין דיון כזה.
כן 13855
לדעתי חסר שלב בין חשוד לבין מורשע, והוא: "נאשם". חשוד זה בשלב החקירה, נאשם זה מצב ראייתי חזק יותר מאשר סתם חקירה, מצב של ראיות לכאורה לביצוע העבירה (אם כי חשוב לזכור את חזקת החפות). לא כל חשוד בעבירה נאשם בה בסוף (נגד חלקם נסגרים התיקים מחוסר ראיות...). ומכיוון שכתבי האישום, כמו הדיונים בבית הדין, הם פומביים (אלא מקום בו נסגרו דלתיים) לא הבנתי מדוע ראוי להימנע מפרסום שמו של הנאשם.
על הדוכן 13863
1. נראה לי כי המערכת המשפטית מסובכת מספיק גם ללא הוספת עוד שלבי ביניים, על שלל התקנות, החוקים, הנהלים והנייירת הנובעם מהם.
2. פרסום שמו של הנאשם גורם לו נזק עצום. ראוי למעט ככל האפשר בפרסומים כגון הא, למעט, אולי, במקרה של אנשים העובדים בשירות המדינה ואשר עבירתם קשורה לכך.
על הדוכן 13865
1. לא מדובר בסוגיה משפטית, אלא בסוגיה עתונאית. מדובר בצורך לאזן בין זכות הציבור לדעת ובין הגנה על מי שטפלו עליו האשמות-שווא. הסטנדרט שנקבע בזמנו היה כי מפרסמים את שמו של חשוד כאשר המשטרה מבקשת את הארכת מעצרו (ובכך מאותתת על כוונתה להגיש כתב אישום). אינני יודע עד כמה העתונות (ואתרי האינטרנט) עומדים כיום בסטנדרט הזה.
2. כאמור, בשלב בו מוגש כבר כתב אישום - עקרון פומביות הדיון מחייב את פרסום השם, בכפוף לסייגים הידועים (לגבי קטינים, למשל). רצוי, ככל האפשר, להדגיש את חזקת החפות. גם לעתונות - אבל לא רק לה - יש חלק בכך.
כבר לא 13850
גם לידיעה ''פיגוע בבקעת הירדן'' לא נרשמו תגובות עד כה, והרי אי אפשר לטעון שמציאות פיגועי-הטרור בישראל לא מעניינת רבים וטובים מהכותבים-מגיבים באייל.

אני משער שאיש לא הגיב על הידיעה ההיא, כמו גם על זו, בין היתר מכיוון שמדור החדשות באייל הוא חדש, ולא כולם יודעים איך לאכול אותו. הוא דורש מהכותב (לפחות מהכותב הראשון) לגבש עמדה ביחס למה שמדווח, ולהציג אותה. זאת בניגוד למאמרים, בהם המגיבים מתייחסים לדעות ולרעיונות, בד''כ, באופן של הסכמה, מחלוקת, או משהו מנומק ביניהם.

ראיתי את הידיעה הזו באייל, כמו גם את הידיעה על הפיגוע. בשני המקרים - הכרתי את הסיפור עוד טרם פירסומו באייל, והוא היווה אחד מהנושאים שאני עוקב אחרי הדיווחים אודותיהם (''מתעניין'', כלשונך). למרות שחשבתי לכתוב משהו על הענישה בעבירות אלימות, מטרותיה והישגיה - כתיבה כזו מחייבת הכרה מעמיקה של הנושא, ואין לי כזו. אינני מתיימר להכרה מעמיקה של נושאים אחרים שאני כותב לגביהם בתגובותיי, אולם כאמור יש הבדל בין תגובה-שאלה-השערה, לבין הצגת טיעון ראשוני מנומק ומבוסס.
כבר לא 13859
אגב, שמתי לב שבידיעות האחרונות על מכוניות תופת אנשים הקפידו לציין שמדובר במכונית שנרשם לה דו"ח לפניכן. האם באמת מצפים מהשוטרים לבדוק בשבע עיינים כל מכונית שחונה במקום אסור, או שאני שוב מפספסת את הכוונה המסתתרת מאחורי המילים?
כבר לא 13862
ידוע לי כי לפחות בנסיבות מסוימות, השוטרים הרושמים דו''ח יכולים לקבל את פרטי המכונית בזמן אמיתי, ובעיקר - אינדיקציה לכך שהמכונית דווחה כגנובה. במקרה כזה, ידוע לי שמתחייב טיפול מיוחד (לא רק להודיע לבעלים החוקיים, אלא גם לבדוק היטב אם המכונית ממולכדת).

אינני יודע אם במקרים האחרונים הדו''חות נרשמו ע''י משטרת ישראל או הרשות המקומית (או בכלל אם אכן נרשמו דו''חות), אבל במקרה של דו''חות משטרתיים - יש מקום לתהות אם הנוהל שהזכרתי קויים, ואם לא - מדוע.
כבר לא 14010
Even when the police is giving a traffic report, or just stopping a car asking for papers they will only check for a stolen car if they suspect that it is stolen, otherwise its a waste of time (10 minutes in avg.) and of computer resources.

שאלה \ השערה \ תגובה 13851
מה ההבדל בין אונס (אלים) לבין כל עבירת אלימות אחרת, ומה הקשר של "אונס בפגישה" לעבירות אלה?
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13852
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13853
מבחינת היחס הכללי של החברה, ושלך אישית, למשל.
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13854
זאת שאלה נורא כללית. מה זאת אומרת מה היחס שלי - האם אני רואה חומרה יתרה בעבירות אונס למול עבירות אלימות אחרות? אילו עבירות אלימות - התעללות בילדים, הריגה, אלימות כלפי ממלא תפקיד - יש המון סוגים של עבירות אלימות. ומה את/ה מנסה לשאול לגבי date rape?
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13856
יש נטייה להתייחסות, אינטואטיבית, למקרי אונס כאל מקרים נפרדים - חמורים יותר - מגילוים אחרים של "אלימות אקראית". היחס, ב"שיחת סלון" ממוצעת כלפי אנס יהיה שונה מאשר אדם שלמשל דקר מישהו במועדון, מאחר והיה נדמה לו שהוא העיף מבט לכיוון בת זוגתו. שאלתי הייתה בקשר למקור הבדל זה, בהנחה שהוא אחר קיים ולא פרי הרושם האישי והמוטעה שלי.

בד"כ גם לא נעשית הבחנה בין "אונס בפגישה" לאונס נוסח אלו שביצע בני סלע. איני מדבר על הבחנה משפטית, אשר אני משער כי קיימת. האם "אונס בפגישה" נחשב לעבירה אלימה?
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13860
אבל שוב, נחשב בעיני מי?
אם אתה שואל לדעתי, אז בוודאי שכן. אלימות אינה תלויה בשאלה עד כמה הקורבן הכיר קודם לכן את החשוד, או בתלות רגשית כלשהי ביניהם. דוגמה טובה לכך היא זו שציינתי קודם של התעללות בילדים, או אפילו גילויי עריות. ברור לך שאב שאונס את ביתו הוא אלים, אז למה מישהו שיוצא עם מישהי ואונס אותה ראוי להיחשב אלים פחות ממישהי שאורב לאחרת וזורק אותה לשיחים? זו שיטת פעולה שונה.
עכשיו נשאלת השאלה, למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על "date rape". אם הכוונה היא לגדר המחלוקת שמציב הנאשם, כלומר הטענה: "אכן שכבתי עם הבחורה, אבל היא הסכימה"- או במקרים יותר מתוכחמים "חשבתי שהיא הסכימה" - אז מבחינה זו בהחלט ראוי שההסתכלות עליו תהיה שונה, כיוון שבהחלט יתכן שאותו אדם לא היה מודע לכך שהוא כופה את רצונו, ואולי היה מתנהג אחרת לו היה מבין זאת. אבל שוב, והדגש הוא, על אולי.
אגב, אני לא יודעת באיזה סלון אתה עורך את השיחות שלך, אבל בסלון שלי אין הבדל של ממש ביחס לאנס לעומת רוצח.
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13868
שוב, אונס מושם, בידיך, באותה קטגוריה של "רצח" ולא של "פגיעה גופנית" כמו דקירה או הכאה.

ו"אונס בפגישה" אכן התכוונתי למקרים שבהם הדיעות על העובדות האובייקטיביות אינן נתונות במחלקות בין הצדדים, אלא רק הפירוש הסובייקטיבי שלהן. האם גם זו עבירת אלימות?
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13878
אצלי, לפחות, רצח ודקירה הם באותה הקטגוריה ממש. אין הבדל בין מי שדקר והרג למי שדקר, ובמקרה נותר קורבנו בחיים. ובאופן דומה, לדעתי העונשים על רצח ועל נסיון לרצח צריכים להיות זהים: הפשע לא חמור פחות רק משום שנכשל.

מה שמעלה את השאלה המעניינת לגבי גזר הדין ל"הורגו" של גיל מיצ'ל. לאחר שהורשע הדוקר בהריגה בלבד, צוטט האב כאומר: "אם זה לא רצח, אני לא יודע מה זה רצח".

מה דעתכם?
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13882
שאלה לטל: האם כנ"ל לגבי נסיון שוד לעומת שוד, הצעת שוחד לעומת מתן שוחד, חציית צומת באור אדום לעומת גרימת תאונה באותן נסיבות?
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13884
כמובן שהדברים לא כל-כך פשוטים, ואתה מנסה להוביל אותי במדרון חלקלק לפיו, בסופו של דבר, מי שלא אותת לפני פניה שמאלה ישלח למאסר עולם. אבל חשוב שוב על הדוגמא שנתתי: מישהו ניסה להרוג אדם אחר. במקרה אחד, היה במקום חובש שהציל את חיי הנדקר. במקרה אחר, לא היה במקום חובש. האם עונשו של הרוצח (או רוצח בפוטנציה) צריך להיות מושפע מנוכחות החובש?

לגבי שוד ונסיון שוד - אולי באמת יש לתת עונשים "קרובים". אבל במקרה של שוד, אם הכסף (או הרכוש השדוד) מוחזר, מתחשבים בכך פעמים רבות בזגר הדין. (במקרה של רצח, לא ניתן להשיב את המת אל החיים).

לגבי מתן שוחד והצעה לשוחד - הבעת נכונות לביצוע עבירה שונה מביצוע עבירה. שים לב, נסיון לרצח הוא ביצוע עבירה (שנכשל במקרה). נכון, גם הבעת הנכונות עצמה היא עבירה, אבל שונה.

לגבי הרמזור האדום, כאן המצב מורכב בהרבה, ואין לי תשובות פשוטות. באופן כללי, בעבירות תנועה, יש הבדלים בעונש על-פי התוצאה (באותה עבירה ממש, סביר כי עונש שונה אם, למשל, הנדרס נפצע קלות או נהרג). ההבדל מרצח הוא שכאן (ברוב המקרים) העבירה נעברה שלא במטרה לפגוע או לגרום לנזק.
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13896
לא שאלתי מה ששאלתי כדי להכשיל, אלא כדי לעמוד על עמדות ולאפשר לך לעשות אבחנות מנומקות.
שאלה לא-פשוטה, ומן הסתם לא כזו הניתנת להכרעה באופן מדעי, היא שאלת העונש הראוי/הרצוי/היעיל ביותר לכל עבירה. בקביעה שלך של עונש זהה לנסיון רצח ולרצח, אתה למעשה מתעלם ממידת הנזק שנגרם לזולת (מוות לעומת לא-מוות) בקובעך את העונש. ומצד שני, אתה מציין שלא כן במקרה של שוד. מדוע?
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13920
שאלה קשה. בוא ונראה, מהם בעצם הסיבות לעונש? (אני לא מומחה ורחוק מלהיות משפטן. אם פספסתי משהו, תקנו אותי).

א. הרתעה של הפושע מחזרה על הפשע.
ב. הרתעת אחרים ("למען יראו ויראו").
ג. סיפוק יצר הנקם (של החברה והקורבנות).
ד. הרחקת הפושע מהחברה ומקורבנותיו (עונשי מאסר בלבד).

במקרה של רצח (או נסיון לרצח), חשיבות ההרתעה (א' ו-ב') חשובה בהרבה מאשר בשוד.

במקרה של רצח מוצלח, לסעיף ג' חשיבות גדולה בהרבה מאשר במקרה של נסיון כושל.

במקרה של נסיון כושל, עם זאת, לסעיף ד' יש לעיתים חשיבות עליונה (הוא עשוי לנסות שוב לרצוח את אותו הקורבן, למשל).

מה קורה עם שוד? במקרה של שוד מוצלח, אם הכסף הוחזר, ל-ג' חשיבות מעטה יחסית, ו-ד' גם הוא לא חשוב במיוחד (למעט "פושעים מועדים" או "שודדים סדרתיים"). המצב דומה מאד (זהה, למעשה) במקרה של שוד כושל.

לעומת זאת, במקרה של שוד מוצלח בו לא הוחזר השלל, יש משמעות רבה ל-ג' (נחמת-מה לקורבן השוד), וחשיבות גדולה יותר ל-ב' (כדי למנוע אווירת "הפשע משתלם").

וחציית רמזור באור אדום? אלא אם מדובר בפושע תנועה סדרתי (כזה שבכל מקרה יש לשלול את רשיונו לצמיתות), אין משמעות ל-ד'. כאן, לעומת זאת, יש הבדל בין עבירת תנועה עם קורבנות לאחת בלי קורבנות – סעיף ג'.

ניסיתי לנתח את כל הסיפור בצורה מדוייקת, אבל על רגל אחת. אין לי מסקנה ברורה. ישנה גם שאלה של מישקל יחסי לסעיפים השונים; האומנם חשיבות אלמנט ההרתעה גבוהה כחשיבות הרחקת הפושע מהחברה? ברור שלא.
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13911
האם הוכחת "כוונה" היא דבר פשוט, או בכלל אפשרי? האם ממעשה אפשר להשליך חד-ערכית על כוונה? דקירה למשל - אדם שהתכוון לפצוע אדם אחר ראוי לאותו עונש של אדם שאכן הרג מישהו - מאחר והתוצאה עלולה להיות זהה? ולהפך - האם עונש יכול להנתן על כוונה בלבד? למשל - אדם ש"מקלל" ב"קללה קטלנית" אדם אחר - ראוי גם הוא לעונש על רצח? הוא בכל ליבו התכוון, והאמין, שהשפעת המעשה תהיה מותו של השני.
מה ההבדל מאיזו בחינה? 13934
במקרה של ניסיון לרצח, מדובר לפי מיטב הבנתי (הי! איפה כל המשפטנים והמשפטינים-לעתיד שבקהל? אני יודע שאתם שם! שלומית! הצילו!) - ובכן, מדובר לפי מיטב הבנתי במקרים בהם הוכח שהנאשם ניסה, איך לומר, לרצוח.

עכשיו כשאני חושב על זה - האם, מבחינה משפטית, יש הבדל בין "נסיון לרצח" שנכשל משום ששוטרים עצרו את הרוצח בפתח ביתו, לבין "נסיון לרצח" שנכשל משום שהדוקר פגד 5 ס"מ מתחת ללב? כלומר - נסיון שלא הגיע לידי מימוש, מול נסיון שהגיע לידי מימוש אבל נכשל? העונש השווה לרצח צריך לחול, לדעתי, על המקרה השני; לא בטוח לגבי הראשון (אולי כן. צריך לחשוב על זה).

עונש לא צריך להנתן על כוונה, לעולם. כוונה אינה עבירה. אבל יש הבדל בין כוונה לבין ניסיון לביצוע הכוונה. (בין רכישת נשק לבין לחיצה על ההדק, למשל. בין משיכת מזומנים מהבנק לבין הצעת שוחד).

לגבי קללות - אם יוכח בצורה חד-משמעית שקללות מסוגלות להרוג (כפי שהוכח בצורה חד משמעית, למשל, כי דקירות סכין עלולות להרוג) אזי כן, מי שקילל (אולם נכשל כי לא השתמש במספיק דם עטלפים לכישוף, או משהו) צריך להשפט על נסיון לרצח במלוא חומרת הדין. המקלל לא רק *התכוון* להרוג את הקורבן, הוא *ניסה* להרוג את הקורבן (בעזרת הקללה). אלא שאלו דיונים באוויר: קללות לא הוכחו מעולם כאפקטיביות (להיפך. זוכרים את ה"פולסא דנורא" שנערך, למשל, לסדאם חוסיין?).
מה ההבדל מאיזו בחינה? 14272
1. יש סדרת מבחנים המבדילים בין המצב של "נסיון" למצב של "הכנה" לביצוע עבירה.
הכנה אינה עברה פלילית (אין בה אלמנט של מעשה, ועל מחשבות לא מענישים), ואילו דינו של הניסיון בדין הישראלי הוא דין מעשה מושלם לפי ס' 34ד לחוק העונשין. מבחני ההפרדה בין הכנה לניסיון הם מבחנים מעורפלים משהו ולכן לרוב עובדים באמצעות אנלוגיות להחלטות קודמות שכבר סיווגו מקרה דומה (המבחנים הם: מבחן "המעשה האחרון" לפני ביצוע מושלם; מבחן הסרט האילם- האם נראה כי ההתנהגות מצביעה באופן חד משמעי על כוונה לבצע את העברה; מבחן הפעולה הראשונה האפקטיבית ע"י המבצע ועוד).
2. השוואת דין הנסיון לדין העברה המושלמת מקנה לבהמ"ש שקול דעת רחב בהחלטה על העונש. כידוע, העונש המוזכר בחוק הוא העונש המקסימלי אותו רשאי השופט לתת. ללא ספק הצלחת הנסיון לפגוע ולפצוע תשמש שיקול בהחלטה ותחמיר את העונש לעומת נסיון שלא פגע באיש.
3. בנוסף להרחבת שקה"ד, מי שפגע והחטיא את הלב יואשם אף בגרימת חבלה חמורה, תקיפה וכו'. אין בהעמדה לדין על ניסיון כדי לגרוע מאחריות לעברה מושלמת אחרת.
4. לגבי הדיון באפשרות הנסיון להריגה באמצעות קללות-
זו שאלה מורכבת.
ס' 26 לחוק העונשין קובע כי "לעניין נסיון אין נפקא מינה אם עשיית העבירה לא היתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או שטעה לגביו". כלומר, נראה שהסעיף שולל את האפשרות להגנת "טעות בעובדה" לגבי ניסיון, ומאפשר להעמיד לדין את מי שמאמין סובייקטיבית שאפשר להרוג שעה שבפועל אובייקטיבית אי אפשר (כמו לדוגמא, במקרה של קללות).
יש לשים לב שטעות בהערכת האיסור, כלומר תפיסה סובייקטיבית מוטעית של קיום עברה שאינה קיימת, אינו נופל בגדר ס' 26. לדוגמא, מי שחושב בטעות שזו עברה לקלל לא יואשם בנסיון לקלל (יסוד ה"עברה" לא מתקיים בס' 26).
לעומת זאת, נראה על פניו שמי שחוסר היכולת שלו נובעת מהעדר אובייקט (לדוגמא, מי שיורה בגופה וחושב שהרגה) או בהעדר אמצעים (מי שחושב שרצח באמצעות קללות) כן נופל בגדר נסיון לפי ס' 26, היינו ניתן להעמידו לדין.
ברור שסעיף זה שם דגש מרכזי מאוד על הכוונה ומתקרב להענשה בגינה. ממילא בעיה זו מתעוררת בחוק העונשין פעמים רבות. לדוגמא, לפי ס' 25 ניתן להמיד אדם לדין על ניסיון לעבור עברה התנהגותית, שאין בהגדרתה רכיב תוצאתי כלשהוא, כמו לדוגמא "התנהגות פסולה במקום ציבורי" (ס' 216 לחוק העונשין).
משפט פלילי הוא במידה רבה נסיון להפוך שיפוט ערכי שעניינו תחילתו וסופו בשקול דעת למסגרת פורמלית נוקשה. בסופו של דבר, שקול הדעת של הפרקליטות האם להעמיד לדין שקול הדעת של בהמ"ש הוא המכריע את גורל הנאשם, ולא החוק החרוט.
הערה וחצי 14280
האם "הכנה" איננה מעשה? יש משהו מרגיז בתחום הזה של דיני עונשין. הנסיון, כלומר עשיית מעשים שאינם הכנה, הוא הרף התחתון של ההתנהגות הפלילית, כלומר תוחם את ההבדל בין מותר לאסור בחברה. התוצאות חמורות (עונש וסטיגמה), וההגדרה קלוקלת. מדוע מי שמכין להרוג שונה ממי שהתחיל להרוג, ומתי בדיוק המעבר?

מבחן ה"קרבה מספקת להשלמה" הוא יותר מעורפל ממעורפל.

מבחן הסרט האילם הוא מבחן ראייתי מעיק וחסר משמעות אינטרינזית. כל תפקידו הוא דרישת ביטוי הכוונה בהתנהגות: כלומר, בדרישת הכוונה הוא מרחיב עד שהוא חסר משמעות מבחינה פלילית (כל המקרים הקשים מראים כוונה), ואז דורש שרק ההתנהגות-עצמה תבטא את הכוונה, ובכך מצמצם בחזרה על ידי הטלה של מגבלה ראייתית גרידא (שלילת היכולת ללמוד על הכוונה ממקורות אחרים).

אז מה נשאר? התחום המציק של דיני העונשין לא מצליח לנפק תשובה רציונלית אפילו בשאלה הבסיסית מהו הגבול בין המותר והאסור. אני אומר, להעביר את התחום של דיני עונשין ממשפטים למדע המדינה, לסוציולוגיה ולכלכלה: זה כולה שיטה להעניש כמה שפחות בלי להביא להתקוממות עממית / קריסת מערכות / חוסר יעילות.

(חלק מהרעיונות הבסיסיים הוא פלגיאט מפרופ' גור-אריה, למרות שהיא לא תחתום על המסקנות.)
הערה וחצי 14287
מרתק.

(לבורים ועמי הארצות: מיהי פרופ' גור-אריה האמורה?)

אם הבנתי אותך נכון, לדעתך העונש על נסיון צריך להיות חמור בדיוק כמו העונש על רצח מוצלח?

וכמו כן, למקרא דבריך, מתבקשת השאלה: האם אתה תומך בחקיקה שתכלול גם עונש *מינימום*?
הערה וחצי 14316
למיטב ידיעתי, פרופסור מרים גור אריה היא חברה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. ואגב, טל (ובלי להתווכח כרגע עם ההגדרה של בורים ועמי ארצות), יש לה מאמר מרתק במשפטים, כרך כ"ד, עמ' 9, שעוסק בתיקון 39 לחוק העונשין (בשלב של הצעת החוק), שבו היא מנתחת את ההצעה, עומדת על משמעותם של ההסדרים הבאים לידי ביטוי בה ושיקולי המדיניות שמאחוריהם, וגם מבקרת את התיקון. בהחלט קריא גם ל"עמך", ומאוד מעניין.
הערה וחצי 14365
התגובה שמעלי נכתבה על ידי, ומשום מה הוגדרה ''האייל האלמוני''. עמכם הסליחה.
לובוטומיה 13861
במחקרים שונים אשר פורסמו בגרמניה, והמתייחסים לעבירות מין בקרב תושבי ארצות המערב, עולה תמונה עגומה למדי.
מסתבר כי אף סירוס פיזי וכימי אינם יכולים לפתור פנטזיות מיניות אלימות, העלולות במיקרה החמור לגרום לבעליהן לרצות ולממש זאת במציאות.

הצורה היחידה בה ניתן לפתור מעשים אלימים שכאלה הינה לחייב את מבצעיהם לעבור ניתוח לובוטומיה, אשר במסגרתו מופרדים להם שני חלקי המוח בהאחד מהשני.
אדם שעבר טיפול שכזה יאבד את תכונותיו האלימות לחלוטין, ואף ינטה לפיגור שכלי מסויים, אך לא יצטרך לשבת בבית הסוהר 35 שנה, ואף לא 23 שנה, לאחר ניכוי השליש.

למותר לציין כי ניתוחים שכאלו נעשו עד לשנות החמישים בארה"ב, אך הוכרזו החל משנות ה-‏60 כלא הומאניים.

לנוכח ריבוי מקרי האונס האכזריים כלפי נשים במדינות המערב - האם לא כדאי לשקול התרת השימוש בעונש דראסטי זה כנגד מקרים קשים במיוחד?

בברכה

א. מאן
לובוטומיה 13864
לא כדאי. לא לשקול. לא לעשות. לא לערבב בין ענישה ובין טיפול רפואי, אם נדרש.

אולי ד"ר רבינוביץ' יעיר לגבי הטרמינולוגיה - מה בין לובוטומיה לבין ניתוק הקורפוס קולוסום?
לובוטומיה 13904
לא ממש התחום שלי, ויש גם רופאים אחרים הקוראים את "האייל".
ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר, כרופא הבית של האייל.

לובוטומיה הוא ניתוק של אונה. בהקשר המדובר - ניתוק של האונות הקדמיות (ולא הפרדה בין שני חצאי המוח כפי שכתב בטעות ידידי אלכס מאן) משאר חלקי המוח גורם לירידה בפעילות ובמקרים מסויימים להתמתנות של תסמינים במחלות נפש שונות. אינני חושב שכיום זהו הליך מקובל. באשר ליעילותו בטיפול בעברייני מין, אינני חושב שדבר כזה הוכח אי פעם.

יותר הצלחה קיימת בסירוס. לעניין זה אין הבדל בין סירוס כימי או כירורגי. שניהם מורידים את הדחף המיני, וכנראה גם את הדחף לאלימות. עדיפותו של סירוס כימי היא בכך שהוא הפיך: הפסקת נטילת הכדורים מפסיקה את האפקט. סירוס כירורגי הוא בלתי הפיך.

ככל הידוע לי - קיימים עברייני מין הנוטלים מרצונם כדורים לסירוס כימי, ואינני רואה בכך כל פסול. כפיה טיפולית, לעומת זאת, היא דבר לא לגיטימי, ואין זה משנה מהו הפשע שבו מדובר.

עונש גופני, כמו סירוס או לובוטומיה, נראה לי זהה לכריתת ידיהם של גנבים בסעודיה. גם אם הוא אפקטיבי, הוא פסול.

ראה גם את מאמרה של אסטל פרידמן על ההתייחסות לעברייני מין:
וכן מאמר על ההיסטוריה של הלובוטומיה:
לובוטומיה 14033
מדוע אתה פוסל עונש גופני?
במה סירוס גרוע משלושים וחמש שנות מאסר?
לובוטומיה 14035
הפיכות. אדם שנכלא יכול להיות משוחרר אם יסתבר שבית המשפט טעה. אם הוא מסורס, אז כנראה שלא.
לובוטומיה 14041
זה הכל?

ואם בעוד שנתיים ניתן יהיה ליצור בנק איברים המתאימים במאת האחוזים לכל אדם ואדם בעזרת נפלאותיהם של ההנדסה הגנטית והשיבוט?
במקרה כזה עונש מאסר הוא זה שיהיה "בלתי-הפיך".

או במילים אחרות, האם היית מוכן שיורידו לך רגל בתמורה לכך שלא תצטרך לעבוד יותר?
לובוטומיה 14054
לובוטומיה היא בלתי הפיכה. את המוח אי אפשר ליצור מחדש בשום צורה - שכן הוא יחודי לכל אדם, ומשתנה במהלך חייו.

לא הבנתי מה הקשר לרגל בתמורה לעבודה.
לובוטומיה 14060
בנוגע לניתוח מוחי בלבד אתה צודק - התגובה שלי הייתה בהקשר לסירוס או לכל פגיעה אחרת בגוף.

בקשר לרגל - נתקלתי לפני פרק זמן בשאלה שהציב אדם כלשהו באינטרנט : "בוא נתייחס לגוף שלנו כאל ישות ארבע-מימדית (גוף פיזי לאורך זמן); האם תהיה מוכן לעשות ויתור על איבר מסוים בגופך הפיזי, נאמר רגלך, בתמורה לכך שיינתן לך סכום כסף כה נכבד שיבטיח כי לא תצטרך לעבוד יותר כל שארית ימי חייך, וזאת תוך הבטחה כי לא ייגרם לך כל כאב במהלך האובדן הנ"ל?"
לובוטומיה 14066
אתה תופתע לשמוע שאני מנצל את הרגליים שלי להרבה דברים שלא קשורים לעבודה, וכך אינני מבין את הקשר בין שניהם. לשאלתך, לא, לא אהיה מוכן לכך, ולו משום העובדה שאין לי שום דבר נגד עבודה (אני תוצר של שטיפת המוח של הבורגנות, לא ידעת?). נסה משהו חדש.
לובוטומיה 14086
טוב, סתם הסתבכתי עם הדוגמה הזו, וגם לא הצלחתי להסביר אותה כראוי.

הנקודה הייתה שיש להתייחס לכל דבר שגוזל את הזמן (מאסר או עבודה חסרת-הנאה שמטרתה היחידה השגת כסף) כמקבילה של כריתת איבר, זאת משום שגזילת זמן הינה למעשה גזילה של הגוף במימד הרביעי; נשמע אידיוטי, אני מודה, אבל אם חושבים על זה יש בזה מן האמת.
לובוטומיה 14109
א. שאלתי על עונשים גופניים באופן כללי. מה דעתך על מלקות?

ב. מאסר הוא בלתי הפיך. אף אחד לא יחזיר לך את הזמן האבוד.
תתבע את מרסל פרוסט 14118
לובוטומיה 14123
א. אני אישית נגד עונשים גופניים, ולו משום שהם עשויים לגרום לנזקים בלתי הפיכים.

ב. כשאני אומר ''בלתי הפיך'', זה אומר שה''עונש'' ימשך כל ימי חייו של אדם, גם אם יוכח שהוא לא היה אשם. לא מדובר פה בתיקון מוחלט של טעות, אלא באפשרות לצמצם אותה במקרה שתתגלה.
הפוך בו והפוך בו 14125
אינני מומחה לנושא, אבל לא נראה לך שמאסר (אולי אפילו ובמיוחד מעצר) עשוי להביא לפגיעה נפשית בלתי-הפיכה? האם עונשו של מרדכי ואנונו הוא "הפיך" באיזשהו מובן?

ישנו עניין אחר, והוא התאבדויות עצירים שזהו להם מעצר ראשון (מקרה קונקרטי מהזמן האחרון היה של עובד קופ"ח שהואשם בהטרדה מינית. כאן המצב חמור בהרבה, כיוון שהמעצר שימש כאמצעי-לחץ לצורך החקירה, והייתי מסווג אותו כאלימות משטרתית (מסופקני אם שופט היה מאשר את השארתו במעצר)).
עונשים 14126
עונש המאסר, כפי שאני רואה אותו, מפריד את העבריין מן החברה. אינני רואה שום מנדט לעשות משהו אחר: לא עבודת פרך, לא מלקות, לא גיזום איברים או פעולות שימור נוף אחרות.
עונשים 14144
כשהסטטיסטיקה מראה שחור על גבי לבן כי גם עונש המאסר אינו פותר את בעיית הפשיעה ולהפך, מרחיב את הרשת בכך שיוצר קליקות בתוך בתי הסוהר, האם לגיטימי מצד המדינה להמשיך ןלהשתמש בו? הרי אין בו דבר כמעט פרט ליצר הנקמה ולרצון להעניש (גם הקורבן אינו מטופל במסגרת החוק הפלילי אלא הדברים יוצאים מידיו לחלוטין ולעיתים קרובות אינו זוכה לכל פיצוי או לתחושת ביטחון לטווח ארוך) מכאן שגם הכליאה בבתי הסוהר אינה בהכרח טובה יותר מכל פעולת "שימור נוף" אחרת.
מדוע לפרסם שמו של חשוד? 13876
לדעתי אין לפרסם שמותם של חשודים לפני שהורשעו בבית משפט. אני לא דן כאן במקרה של אנשי ציבור, אלא אזרחים מן השורה.
אין לי שום התנגדות לפרסום הפרשה כולה, כולל תאורים מזעזעים של הפשע, אך אינני רואה שום סיבה טובה לפירסום שמות לפני הרשעה.
הסיבה העיקרית שאני רואה לפרסום שמות שאיננה טובה מספיק לדעתי, היא אנטרס עיתונאי צהוב המסתתר מאחורי "זכות הציבור לדעת".

עגמת הנפש הנגרמת לאדם שהולבן שמו ברבים היא עצומה ובילתי הפיכה לעתים, במקרה ונמצא זכאי.
מדוע לא לפרסם שמו של החשוד רק לאחר שהורשע? מה ההפסד?
לא כל-כך פשוט 13879
מה לגבי מקרי ביניים, בהם ברור כי העומד-לדין עבר את העברה, אולם הוא טרם הואשם ע"י בית-המשפט? (דוגמא קיצונית: יגאל עמיר. כאן ישנו שיקול אחר, קיצוני, של עניין הציבור, אבל הרעיון בעינו עומד - היה ברור לכל בר-דעת שהוא הרוצח עוד בטרם קבע בית המשפט: "אשם").
לא כל-כך פשוט 13881
שני דברים :
אחד, כתבת "דוגמא קיצונית". "קיצוני" זה לא מושג אבסולוטי, וכאשר אני מנסה לדבר על משהו פרקטי, עדיף לפעול על פי מושגים מוגדרים היטב כמו אדם שהורשע בדין לעומת אדם שלא הורשע.

שניים, ותאר לעצמך במקרה של יגאל עמיר שהיה מתנהל דיון ציבורי סוער, זהה לחלוטין לזה שהתקיים בפועל מלבד החלפת המושג "יגאל עמיר" במושג "הרוצח", ולבסוף לאחר ההרשעה היה מתפרסם שמו ברבים. מה היינו מפסידים פה?
האם זה שווה את המחיר האישי הכבד שמשלמים אלה שרוצחים את אופיים מראש ללא משפט? לרוב הם אינם יכולים להתנחם בפרסום תיקון, לרוב מוגבל, שנועד להוציא מידי חובה את המפרסמים.
לא כל-כך פשוט 13885
שוב, בוא נבהיר משהו: אני חושב שיש משהו במה שהוצע, למנוע פרסום כמעט אוטומטי של שמות החשודים. דוגמא טובה - אותו זוג קשישים שהואשם (בטעות) בכך שהתקשרו לכנסת להודיע על מותו של ח"כ שיה מאושפז (מצטער, אני גרוע בלזכור שמות). שמותיהם פורסמו, ואם אני זוכר נכון אפילו מאסרם שודר. אח"כ התברר שהם חפים מפשע.

אני רק שואל לגבי מקרים בהם ידוע מראש, ובוודאות, כי הנאשם ביצע את הפשע. בוא ניקח דוגמא אחרת, לא "כבדה" כ"כ כמו יגאל עמיר: אדם שדד בנק ונעצר במקום הפשע ע"י שוטר שהיה שם במקרה. אין לאף אחד ספק, ולו לרגע, שהוא אכן השודד. האם לפרסם את שמו?

לדעתי, כן. כיום, יפורסם השם גם אם יש ספק רב אם הוא השודד (נתפס לאחר זמן רב ולא במקום הפשע), וזו לדעתי (וכנראה גם לדעתך) שגיאה.

באשר לשאלה ששאלת, כמעט מתבקש לשאול: אם כל הזמן דיברנו על "הרוצח", למה לפרסם את שמו גם לאחר ההרשעה? מה היינו מפסידים פה? אין לי תשובות חדות, למעט אולי (א) אלמנט ההרתעה, ו(ב) הזמת שמועות זדוניות הפוגעות בחפים מפשע (כמו במקרה של רוצחי דרק רוט, נהג המונית; חרושת שמועות לפני פרסום שמותיהם טענה שאחד מהם הוא נכדה של שולמית אלוני).
לא כל-כך פשוט 13889
פער הדעות בנינו לא גדול אך שוב בוא נבהיר משהו: אני מנסה לדבר על משהו פרקטי שאולי ניתן לישום.
גם אם השוטר עצר את השודד על חם, העיתונאי המדווח שהגיע שעה לאחר מכן מנסה לדלות מידע משמועות ובכלל לא יכל להיות בטוח שהשודד באמת נתפס על חם. אולי השודד הוא בעצם לקוח של הבנק, חמום מוח שהתעצבן על הפקידה שלא מלאה את מבוקשו ולכן איים עליה מילולית שתיתן לו את הכסף תמורת הצ'ק שהציג? ההתיחסות לשודד מזוין באקדח תהיה שונה, לא? . הרי אם לא היינו חסרים מידע לא היה צורך במשפט, השוטר היה קובע עונש על פי החוק וסוגר עניין במקום.

אני לא מציע לעצור את הספקולציות של העיתונאים. אך גם בלי להזכיר שמות, ניתן לקיים דיון רלוונטי בלי לפגוע באדם בשר ודם. וכדי לממש את אפקט ההרתעה שעובד טוב יותר כאשר לאדם יש שם (לא נכנס לסיבות לכך), צריך לפרסם את שמו ואת פרטי המקרה כפי שפסק בית המשפט. אגב, במידה וזוכה יש לפרסם את שמו רק לאחר קבלת אישורו של הנאשם.

נדמה לי שכיום אדם שבית משפט החליט על הארכת מעצרו, מותר לפרסם את שמו. כדי ליישם את העניין עדיף משהו כזה שלא ניתן לפרשנותו של העיתונאי המסתמך על קרעי מידע אלא משהו ברור כמו הרשעה או זיכוי.
אמנון רובינשטיין יבדל''א 13938
לא כל-כך פשוט 14157
כל אדם הוא בגדר חשוד עד שהוכחה אשמתו. לפי עיקרון זה לא כל אדם ישב במעצר עד תום ההליכים. יתכן כי ישוחרר לביתו למעצר בית או שלא לצורכי מעצר כלל. במידה ומדובר בעבריין מסוכן, או באדם עם בעיה נפשית המהווה סכנה לציבור (רק שעדיין לא נקבעה בעיה זו באופן חד משמעי) האם תרצה שיסתובב בקרבת ילדיך מבלי שתהיה לך היכולת לגונן עליהם מפניו?
הרי נתקלנו לא פעם, לצערנו במקרים של בעלים אלימים ששוחררו לביתם "מחוסר ראיות", "מחוסר עניין לציבור" או בשל "אשה היסטרית וקנטרנית" וסופם היה שרצחו את רעייתם. ראוי לאפשר לכל אזרח להגן על עצמו מפניהם.
לא כל-כך פשוט 14160
אבל יולי, לרגע לא יצאתי כנגד מערכת הארכת המעצרים (אין לי מספיק ידע אודותיה, לחיוב או לשלילה). דיברתי אך רק על הנושא המוגבל של פרסום שמות חשודים.
לא כל-כך פשוט 14212
אוקיי אז אני אחדד ואבהיר את תגובתי. יש לאפשר לאזרחים להתגונן מפני אנשים מסוכנים שמשתחררים חזרה לבתיהם. התגוננות זו נעשית ע''י פרסום שמם.
לא כל-כך פשוט 14229
אה. זו כבר שאלה אחרת לגמרי. האם לדעתך יש לפרסם את השם גם אם החשוד שוחרר זמנית (עד למעצר), ועדיין לא נמצא אשם?

אם הוא מסוכן, אני מניח שהיה נשאר במעצר עד למשפט. אם הוא זכאי, ושמו יפורסם, יש כאן כתם לכל החיים שיהיה קשה מאד, או בלתי אפשרי, לנקות.

מצד שני, ישנה גם שאלת "הקצה השני": אנשים שנמצאו אשמים, ריצו את עונשם ("שילמו את חובם לחברה"), ושוחררו. במקומות שונים בעולם, בחלק מהמקרים (בעיקר פושעי מין, נושא הדיון שלנו כאן במקור), יש מי שדואג לפרסם את היותם של הנ"ל פושעים "לשעבר" במקום מגוריהם החדש, ולא מאפשר להם להשתקם. ישנם כמובן טיעונים חזקים מאד לשני הצדדים, ואני אישית לא ממש מסוגל להכריע.
לא כל-כך פשוט 14242
אם כבר הדיון הספציפי בנוגע לבני סלע עבר לקווים כלליים יותר (וטוב שכך, מדור החדשות מצדיק את עצמו), הרשו לי להציג שאלה נוספת.

מה צריך להיות היחס אל אנשים שהורשעו בפשע אך שילמו את חובם לחברה במלואו (יהיה זה מאסר, קנס כספי, שלילת רשיון או כל עונש אחר)?
האם היחס הנ"ל צריך להיות תלוי בעבירה שבוצעה (מתוך התפיסה שקשה הרבה יותר לחברה לקבל חזרה לתוכה אדם שביצע רצח מאשר אדם שגנב לחם)? האם חומרת העונש צריכה לשחק כאן תפקיד? חרטה ו/או השתקמות? מעמדו של האדם ביחס לקורבנו? טעמים הומניטריים אחרים (עוני, אפלייה)?

בארצות הברית לדוגמה מאבד אסיר את זכותו להצביע *למשך כל ימי חייו*; בקליפורניה אדם שהורשע בשלושה פשעים חמורים יחסית (אונס/רצח/שוד וכו') נידון באופן אוטומטי למאסר-עולם; בישראל אדם שהורשע בעברה שיש עימה קלון לא מסוגל להתמודד למשרה ציבורית, והדוגמאות עוד רבות.

אני חושב שזו שאלה קשה להכרעה מוסרית, אשמח לשמוע מגוון גדול ככל האפשר של דעות בעניין.
לא כל-כך פשוט 14369
גלעד, שאלה מעניינת, שיקח לי זמן לחשוב עליה מכדי להגיב מייד.
אני מניחה שבמילה ''יחס'' אתה מתכוון ליחסו של החוק, כיוון שלצערנו לא ניתן לשלוט מרחוק על יחסם של אנשים. לכן, אם נקבע סנקציה מסוימת בחוק לגבי אנשים כאלה, היא יכולה להיות, לדעתי, תלויה אך ורק בחומרת הפשע אותו ביצעו. כל השיקולים האחרים שהעלית הם חשובים מאוד, אבל מתאימים יותר לקביעת הליך של שימוע בטרם החלת הסנקציה על המורשע, שבמסגרתו יוכל אותו אדם להעלות טענות פרטניות בפני שופט, למשל, שיהיה בעל שיקול דעת לקבוע האם בנסיבות אישיות מסוימות מן הראוי ''להפלותו לטובה''. במסגרת זו ראוי, לדעתי, לשקול גם את המניעים לביצוע העבירה (שכן אין דינו של מנהל הגונב מיליוני דולרים מתאגיד כדינו של צעיר הגונב לחם וחומוס מסופרמרקט לארוחת ערב).
ראוי להבחין בין האיסור להתמודד על משרות ציבוריות ונטילת זכות ההצבעה, שהן ''סנקציות אזרחיות'', לבין מאסר עולם ''אוטומטי'', שהוא נפרד ובא לידי ביטוי כבר בשלב גזירת העונש (כמו עונש פסילת רשיון סטאטוטורי למשך שנתיים, לאדם שביצע פעם שניה עבירה של שימוש או החזקה בסמים לצריכה עצמית, הקבוע בפקודת הסמים).
לא כל-כך פשוט 14294
אל תניח כל כך בקלות שאם הוא מסוכן הוא ישאר במעצר עד תום ההליכים (ושוב אני חוזרת לכל אותם מקרים של בעלים אלימים שרצחו את נשותיהם לאחר ששוחררו). הדברים נתונים לשיקול דעתם של שופטים.
אני מניחה שדעתי נובעת רבות מתוך אינסטינקט מגונן ואימהי על קורבנות פוטנציאליים. היית רוצה לדעת שאדם כזה מסתובב בקרבת ילדייך?אנו לא חיים, לצערנו בסרט הוליוודי.
אנשים שריצו את עונשם, זכאים לחזור לבתיהם ולחיות באנונימיות, זאת כדי למנוע מקרים שקרו באנגליה למשל - שם בוצע לינץ' בפאדופילים ששוחררו. גם כאן, עליך להבחין בין ריצו את עונשם לבין אסירים, לבין עברו טיפול מקצועי - גמילה או שיקום כלשהו שמוכיח שאכן אינם מהווים סכנה לחברה. בקשתו של בני סלע לעבור סירוס כימי כדי שיוכל להסתובב בחברה מבלי מפריע היא לגיטימית אך חוצפנית. אני לא הייתי רוצה לתת לאותו אדם את התענוג של לחזור לזרועות החברה (אבל זה אך ורק מתוך יצר נקמה אישי שלי)
לא כל-כך פשוט 14298
לגבי הפיסקה הראשונה - האם פרסום שמם היה עוזר לנשותיהם? על פניו, נראה כי השופטים שגו בשחרורם לפני תום ההליכים, אך אין בכך משום הצדקה לפרסום אוטומטי של שמות חשודים.
לא כל-כך פשוט 14367
טל - אל תמהר לקבוע כי השופטים שגו (וראה תגובתי הקודמת, שנכתבה לפני שהספקתי לקרוא את דבריה של יולי...).
אני נוטה להסכים איתך שפרסום השמות במקרה זה לא היה לו משקל של ממש, שכן אנו שומעים על מקרים רבים בהם אנשים שמכירים מישהו ויודעים עד כמה הוא מסוכן (שכניו של המכה את אשתו, למשל), לא עושים דבר בנדון. עם זאת, בהחלט יתכן שעל אף שהם לא מונעים ממנו לבצע את זממו, הם מגינים על ילדיהם מפניו... נקודה למחשבה.
לא כל-כך פשוט 14366
ההנחה שלך לא לגמרי מבוססת. כי אדם יכול להיות מסוכן לציבור, אולם באיזון בין השמירה על חירותו לבין מידת מסוכנותו, יחליט השופט הדן בשאלת המעצר כי הכף נוטה לכיוון המנעות משלילת החירות (הנטל של מסוכנותו של נאשם, בסופו של דבר, מתחלק על ציבור שלם).
לא כל-כך פשוט 14368
אני מניח ששתי התגובות הגיעו מאותה ה"נילי". היות ולא הושאר שם משפחה או דוא"ל, ודובי העלה את החשד שיש לנו כאן יותר מנילי אחת... נו טוף. אם אני טועה, עמכן הסליחה.

ראשית, לגבי התגובה הקודמת שלך: לא מיהרתי לקבוע דבר – סייגתי את דברי ב"על-פניו".

לגבי התגובה הזו - במקרה של הדיון הכללי, ייתכן ואת צודקת (אמרתי כבר בעבר כי אין לי את הכלים לשפוט: זהו דיון מורכב מאד). במקרה של הדיון הפרטי של בעלים הרוצחים את נשותיהם – או הפרטי קצת פחות: אנשים שנעצרו בשל מעשי אלימות *כלפי אדם מסויים* (האישה), ולא מדובר כאן בהתנהגות אלימה באופן כללי אלא אלימות כלפי קורבן ספציפי, ויש חשש ניכר לפגיעה באותו הקורבן (ולו בשל כך שהתלונן, או התלוננה, למשטרה) – על השופטים להיות זהירים יותר בחיי אדם מאשר בחירותו של החשוד. זאת, על-סמך נסיון עבר עגום - המקרים הרבים בהם חשודים שכאלה, לאחר ששוחררו "עד למשפט", רצחו את נשותיהם (או קורבנם באופן כללי יותר).

נכון, יש לשפוט כל מקרה לגופו. אבל לטעמי, מרגע שהוכיח אדם שהוא מסוגל לאלימות, יש הצדקה לא מועטה להגבלת החופש שלו. בחלק גדול מהמקרים הללו אין בכלל ספק כי הבעל היכה את האישה בטרם נעצר.

(גם הוודאות המלאה היא, כמובן, חמקמקה; למיטב זכרוני כבר קרה יותר מפעם אחת כי אישה התלוננה על כך שבעלה היכה אותה, רק לשם נקמנות).
נקודות למחשבה 13900
בראש ובראשונה, ברצוני להגיב על דברים שנכתבו כאן לפני.
ניתוח הלובוטומיה (כריתת חלק מהאונה) גם הוא אינו בגדר ''תרופת פלאים'' ואפילו לא להפרעות מיניות שכאלה. זהו ניתוח מסובך, מסוכן ויקר שיעילותו עדיין לא הוכחה. כמו כן, זהו ניתוח פולשני ההופך את מקבל ההחלטה בגינו (קרי, מבצע גזר הדין) לשותף בהחלטות כגון עונש מוות, או אפילו המתת חסד ומעלה את שאלת '' מי שמך'' הנדונה בכל חברה מערבית שהיא וזוכה למחלוקות רבות. נקודה אחרונה בעניין מסוים זה, שקיימת מחלוקת בין חוקרים רבים בנוגע לשילוב שיטות רפואיות שהן לפתרון בעיות נפשיות (כך גם לא ניתן להוכיח למשל את אופן פעולת הטיפול בהלם חשמלי על חולי דיכאון וסכיזופרניה).
עם התפתחות התיאוריות והמחקרים הפסיכו אנליטיים, הפכה גם תוקפנות ואלימות מינית לחלק בלתי נפרד מכל סוג שהוא של אלימות. יצרים מיניים ואלימים, כפי שתוארו ע''י פרויד, מצויים בכל אחד מאיתנו ועלינו להמשיך ולהתמודד עימם מתוך הסכמה שבשתיקה.
לצערנו, עם תשומת הלב הניתנת, ניתנת גם מעין ''לגיטימציה'' חברתית לדיון בנושאים האלה וכך אנו מוצאים את עצמנו דנים ומתחבטים בשאלת הענישה לפושעי מין הרבה יותר מאשר בשאלת הענישה לעברייני תנועה באשר הם, למרות שהאחרונים מצויים בהמוניהם בכל רחבי החברה ולא משתייכים לחתך כלשהו (וכן, בגדר אותם עברייני תנועה אני כוללת גם את העוברים באור אדום ומוחה על ההקשר שנעשה כאן קודם לכן כי אינם מתכוונים להזיק בכוונה תחילה).
לעניות דעתי, גם הדיון על עברייני מין צריך להיות פחות בהרבה מכפי שהוא כיום הואיל וחייב להיות קונצנזוס חברתי בנוגע למידת העונש. לא רק נשים בחברה המערבית רואות הקבלה בין אונס לרצח כפי שלא רק נשים בחברה המערבית (ובכל החברות באשר הן) נופלות קורבן לאונס. עצם ההתייחסות לאדם כאל רכוש הזולת, כאל חפץ שבסופו של דבר אין בו כל שימוש, הופך את כל העניין לבעייתי. לפיכך, איני סבורה כי סירוס כימי או ניתוח לובוטומיה הם הפיתרון האולטימטיבי לעניין אלא יש לפעול בהסברה חברתית רחבת היקף ובשיטות הרתעה לאנסים ותוקפי חסרי אונים באשר הם. (אישית בקשתו של בני סלע לסירוס כימי דוחה בעיני, לאחר התבטאויות שונות שהשמיע במהלך חקירתו ואין לאפשר לו לשוב ולחיות בחברה כאחד האדם בכל מקרה שהוא).
מנקודת המבט הקרימינולוגית, יש להבחין בין הגמול לעונש. מה שראוי לבחינה הדקדקנית ביותר הוא הטיפול בקורבנות והפיצוי שינתן להם. העונש עצמו, אינו ראוי לדיון חברתי כי אם משפטי ועליו להיות בגדר קונצנזוס ובעל מס' רמות קבועות מראש. כמובן שעליו להיות נתון למשא ומתן אך לא עד כדי רמת הגיחוך כמו במקרים רבים אותם ניתן לראות בכל הנוגע לענישת עברייני מין.
נקודות למחשבה 13907
שתי שאלות - א. איך אמור להיווצר קונצנסוס סביב נושא מסויים אם הוא לא נמצא קודם בדיון הציבורי? מה זה אמור להיות, הקונצנסוס הזה שאת מדברת עליו?

ב. לא הבנתי את ההערה באשר לחוקי התעבורה. כנפגע טרי של חוקי תעבורה בלתי הגיוניים בעליל, אני חייב לציין שהסיבה העיקרית שאף אחד לא מדבר עליהם, היא שאנשים רואים בהם ענישה די ארביטררית, ואם כבר ידברו עליהם, הם ידברו נגדה. אם יש דבר אחד שמערער לי את האמון בחוק ומשפט זה כל מערכת חוקי התעבורה, משטרת התנועה ובתי המשפט לתעבורה. חבילה שלמה של ניצול אזרחים שלא עשו שום דבר לאף אחד, כדי למלא חורים בתקציב המדינה.
נקודות למחשבה 13912
עצם העובדה שאדם חסר ישע נופל קורבן להתעללות מינית, מביאה את עצם הנושא לדיון ציבורי או לפחות לתשומת לב ציבורית ברמה שיש לתת עליה את הדעת. עצם הידיעה, גם אם היא מוצאת את ביטוייה בשתיקה, יוצרת מעין קונצנזוס (שקרוב לודאי ימצא פורקן באירוע דרסטי כלשהו). ניתן להקביל את הדברים לתהליכים פוליטיים כאלה ואחרים שמוצאים לבסוף פורקן יצרים ציבורי בהפגנות זעם.

ההערה בנוגע לחוקי התעבורה, נקשרה לתגובות שנכתבו קודם לכן ןלא כוונה לחוקים שאינם הגיוניים או לענישה הנקשרת למכסה היומית של השוטר. הכוונה היא לכך שגם מי שעובר באור אדום, וחושב כי בכך יפגע אך ורק בעצמו פוגע למעשה בנוספים בסביבה. עניין זה היטיבו להגדיר אנשי התיאוריה הפוזיטיביסטית הקרימינולוגית, בכך שהגדירו גם את המובטל כעבריין, הואיל והוא פוגע במשפחתו.
בנוגע לנקודה זו יש מקום לדיעות שונות אך עצם הפגיעה קיימת וגם עליה ראוי לתת את הדעת. בכל מקרה, לא מקובל לשלול מערכת משפטית (גם רק את משטרת התנועה ובתי המשפט לתעבורה) רק כי אכפו חוק שבעיניך הוא מגוחך. חקיקה ככלל נוצרה מתוך קונצנזוס חברתי כלשהו - בכל אופן, בחברות מודרניות.
האנס הסדרתי 14250
בני סלע, האנס הסדרתי אומנם קיבל 35 שנות מאסר בפועל אך לא יבוצע בו סירוס כימי מאחר ואין חוקי מדינת ישראל מאפשרים זאת, ואולי טוב שכך.....
אנחנו צריכים להבין כי אדם כמו "האנס" אינו אדם שפוי וכי דרך מחשבתו של אדם שפוי היא לא דרכו. כבר הוכח במספר מחקרים כי באונס אין "האנס" רוצה בקורבנו דווקא לצורך פורקן מיני, ברוב המקרים מדובר בשליטה.... האנס נהנה לשלוט בקורבנו ופחד הקורבן הוא זה שמגרה אותו. בסוף כל אונס הריגוש לא תמיד מספיק גדול ולכן יחפש האנס קורבן נוסף. ולאן אני חותר בדברי? אם נסרס את "האנס" הזה נעשה ממנו בסופו של דבר מפלצת גדולה יותר. הוא הרי לא ירצה 35 שנות מאסר, וזה ברור לכולנו.... בעוד כ-‏18 או לכל היותר 20 שנה יצא האנס לחופשי. זה ברור. תקום ועדת שיקום זו או אחרת אשר תחליט כי "המסכן" שילם את חובו לחברה וכי הוא סבל מספיק, יתרה מזאת יתכן מאוד כי הוא יצטרך לחבורת ש"ס (מדוע לא? חסרים שם גנבים? לא, ברוך השם)ומה שאנחנו נקבל תהיה מפלצת שתחזור לאנוס. ואם נוסיף על זה את הסירוס או כל דרך של פגיעה מכוונת מינית אשר תשלול את הדרך לחדירה ע"י איבר מין גברי, הוא כבר ימצא את המקל או השד יוע מה כדי להשתמש בו.....נשמע זוועה, נכון?????
האנס הסדרתי 181373
א. אם מדובר על אי שפיות - יש לאשפז אותו במוסד פסיכיאטרי סגור עד ריפוי מוחלט.
ב. אם שחרור של האנס עם או בלי סירוס עדיין מהווה סיכון לחברה - יש לשקול מאסר עולם.
ג. גם אותך אפשר לצרף לש"ס מאותם שיקולים. (מדוע לא? חסרים שם גנבים? לא, ברוך השם)
גם מטריד סדרתי 181346
בני סלע נחקר בחשד שיצר קשר מכלאו עם הנשים שאנס והטרידן. במשטרה התקבלו באחרונה תלונותיהן של כמה נשים שנאנסו על ידי סלע. הנשים סיפרו שסלע נוהג לכתוב להן מכתבים מבית הכלא, בהם הוא מצטט את עדויותיהן נגדו, כפי שנמסרו למשטרה, ומבקש שוב ושוב סליחה מהנשים על מה שעשה להן, תוך פירוט כל המעשים שביצע בהן.

"הארץ": http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/363369.html
הדעה של אפרודיטה 181351
אני חושבת ש35 שנות מאסר לא מספיק לאנס "הסדרתי"!
הוא אנס יותר (בהרבה יותר!) מילדה אחת, מה שמעיד על כך שהוא לא התחרט אחרי המעשה הראשון..
לכן אני לא חושבת שב35 השנה הוא יכול להתחרט על מעשיו ובטח שזה לא עונש מספק לאחד שאנס 20 בחורות!
הדעה של אפרודיטה 181735
ואיזה עונש יהיה "עונש מספק"? שום עונש, אפילו לא עונש מוות, לא יחזיר לבחורות האלה את החיים הקודמים שלהם.
הדעה של אפרודיטה 181739
אולי עונש מוות ימנע מעשים דומים בעתיד ובכך יציל בחורות אחרות מגורל דומה (ע''ע ניו-יורק).
סירוס כימי - למי העונש? 260624
פדופיל שכספו אזל, הפסיק את הטיפול הכימי וחזר לתקוף ילדים.
נמלט! 421311
תגובה 421292

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים