בתשובה לאורי, 27/07/03 23:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מעניין. אבל אם יש התעלמות מהשימוש בסמים בענף וכולם משתמשים,האם אין כאן קיזוז הדדי? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש. ראשית, ישנם כאלו שאינם נוטלים סמים והם, ברור לכל, המפסידים הגדולים מהמצב הנוכחי. שנית, ההתעלמות אינה נחלת הכל – בג'ירו האיטלקי ממשיכים לחשוף את המסוממים. שלישית, השימוש בסמים הוא בעל תוצאות מזיקות ארוכות טווח. ספורטאים שאפתניים מוכנים לשלם את המחיר, משום שהם מאמינים שלהם זה לא יקרה, אך מנהלי תחרות ספורטיבית אחראיים חייבים לנסות למנוע את התופעה. רביעית, ואולי חשוב מכל: אין קיזוז הדדי. ישנם ספורטאים שנטילת סמים מביאה אצלם לשינוי קיצוני ביכולות. אצל אחרים, השינוי קטן ואצל עוד אחרים, אין שיפור מוחשי. השיפור המוחשי ביותר יהיה אצל הספורטאים היותר בינוניים, שיזכו בזכות הסמים ליכולות של ספורטאי על. אצל מי שהם ספורטאי על באופן טבעי, השיפור יהיה קטן הרבה יותר, אם בכלל. דוגמה טיפוסית יכולים להוות אולריך וארמסטרונג. אולריך התייצב בפעם הראשונה לטור דה פרנס בגיל 22 כ"דומסטיק" (פועל) של הרוכב המוביל בקבוצתו, ביארן ריס. רוכבים המתייצבים בפעם הראשונה לטור שלהם מסיימים בדרך כלל בעשיריה הרביעית. אולריך סיים שני ובשנה שאחרי כן כבר ניצח במירוץ. בגיל 26 כבר היו לו נצחונות בשני טורים גדולים, מקום שני בשניים, מדליית זהב אולימפית (מרוץ דרך) ושלוש פעמים מקום בין חמשת הרוכבים המובילים של השנה (לפי ניקוד נצחונות). ארמסטרונג בנקודה מקבילה בקריירה יכול היה לרשום לזכותו רק תואר אחד: אליפות העולם במירוצי דרך – תואר השמור כמעט תמיד למאיצים – וכן שני מירוצי יום בטור דה פרנס, בשלבי הסיום, שבהם פורצים מאיצי-זוטא לזכות בתהילה ליום אחד. בארבעה פעמים בהם השתתף בטור דה פרנס הוא לא נמנה על 30 הראשונים ולא נכנס אפילו פעם אחת לרשימת חמשת הרוכבים המובילים. עבור אולריך נטילת סמים הייתה מניבה שיפור צנוע ביותר ביכולת, שהייתה ממילא ברמה העילאית ביותר חצי שנה אחרי שהפך למקצוען. אצל ארמסטרונג, נטילת סמים הייתה מחוללת מהפך שלם, מרוכב מהדרג השני לרוכב המוביל בעולם. אתה יכול ללמוד על מקרים דומים באתלטיקה אצל בן ג'ונסון ופלורנס גריפית'-ג'וינר. שניהם היו במשך שנים אתלטים טובים מהדרג השני. כאלו המגיעים לגמרים ולעתים מדגדגים מדליות. נטילת הסמים אצל שניהם הפכה אותם כמעט בבת אחת מאצנים טובים לאצני על. דוגמה אחרת היא סרגי בובקה. במשך שנים ניצב האתלט הזה מעל כולם, שובר שיאים בסיטונות באליפויות עולם, אך מתאייד לחלוטין באולימפיאדות. שם, תחת פיקוח סמים קפדני יותר, הוא התקשה אפילו לזכות במדליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאור בקיאותך בענף זה האם תוכל להרחיב בנושא מאמצי הקבוצה עבור הרוכב. עיתוני הספורט המקומיים אינם נוהגים להרחיב בנושא זה אלא להביא ידיעות חדשותיות בלבד. מאיזה כתבה שקראתי פעם הבנתי שלמעשה יש קבוצה שלמה שעובדת בשביל הרוכב: מפנה עבורו את הדרך, מקטינה את החיכוך עם הרוח(?) וכדומה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מומחה, אוי למומחים, אבל אנסה "כמיטב יכולת": רכיבה על אופניים יכולה להיות אישית או קבוצתית. במירוצים נגד הזמן, באולימפיאדה ובאירועים חד-יומיים אין לקבוצה משמעות רבה (אם בכלל), אך במירוצים רב-יומיים, ובמיוחד בשלושת הטורים הגדולים (הטור דה פרנס, הג'ירו והוואלטה) התמיכה הקבוצתית חיונית להגעה להישגים. בקבוצה המתחרה בטור מתחלקים המשתתפים בקבוצה למובילים/מנהיגים, המתחרים על התארים החשובים (המאיץ המצטיין, רוכב ההרים המצטיין, הרוכב הצעיר ודירוג כללי) וישנם עוזריהם, הדומסטיק (מילולית: המשרתים. בעברית: הפועלים). ישנם כמה תפקידים לפועלים: א. קביעת קצב המתאים למוביל: זהו התפקיד החשוב ביותר של הפועלים. הם אמורים לדאוג לכך שהקצב יתאים למצבו הפיסי והנפשי של הרוכב המוביל ולצורכי התחרות. לדוגמה, רכיבה איטית בהרים עם רוכב מוביל שאינו מטפס מעולה; או רכיבה מהירה כדי "לשבור" רוכבים מתחרים על תואר; או רכיבה מהירה כדי לא לאפשר לקבוצה הכוללת מתחרים לברוח, וכן הלאה. בטור דה פרנס השנה יכולת לראות במקרים רבים את יו-אס-פוסטל מובילה את החבורה העיקרית במטרה לקבוע קצב שנוח ללאנס ארמסטרונג. כשהחבורה נעלמה (כלומר, הם שבקו חיים באיזה שלב) נותר ארמסטרונג לבדו ובמקרים רבים לא עמד לו כוחו. אצל מאיצים מצטיינים, כמו פטאקי בטור השנה, התבטאה העזרה הקבוצתית במניעת בריחה של מאיצים אחרים והבאתו של פטאקי למצב המועדף עליו: על הגלגל של אחד הפועל מקבוצתו, 500 מטר לסיום. כאן, זז הפועל הצידה ופטאקי פרץ במאוץ המטורף שלו (שהסתיים כמעט בכל הפעמים בנצחונו). ב. טיפול בצורכי המוביל(ים): אלו יכולים לנוע בין שבירת הרוח בנסיעה מהירה, הבאה וסחיבת בקבוקי מים (כרוכה במעבר לאחורי קבוצת הרוכבים העיקרית, הפלוטון, העמסת שלל בקבוקי מים וחזרה אל הרוכבים האחרים עם המשקה). ג. טיפול במקרים מיוחדים: פועל נדרש לבצע שלל משימות מיוחדות שאינן מוכתבות מראש, אך נדרשות לפי המצב. לדוגמה, בשלב 16 של הטור דה פרנס נתקל הרוכב טיילר המילטון, הרוכב המוביל של CSC, בקשיים ופיגר אחר החבורה כבר בעלייה הקשה הראשונה. הרוכבים בקבוצה חזרו לאחור ורכבו סביבו, גם כעידוד מוסרי וגם כדי להכתיב לו קצב נכון כדי להצטרף לחבורה העיקרית. אחר כך, כאשר המילטון התאושש ופרץ קדימה, הצטרף אליו אחד מהקבוצה כדי לעזור לו "לגשר" שתי דקות בינו לבין המובילים (באמצעות הכתבת קצב מהיר מספיק). במקרה שמישהו בורח לפלוטון ולמוביל אין יכולת באותו רגע לרדוף אחריו, נשלח לעתים פועל כדי "לשבת על הגלגל" של הבורח. כלומר, במקום לשתף עמו פעולה ולהתחלף ביניהם בהכתבת הקצב, הוא פשוט רוכב בעקבותיו, כך שהבורח חייב לקבוע קצב מהיר לבדו (עניין קשה, פיסית ופסיכולוגית). המעמד המדוייק של כל רוכב אינו מוגדר בקפידה. לעתים קרובות, משתנה מעמדו של רוכב בהתאם ליכולתו במהלך המירוץ. לדוגמה, בשנת 1997 היה אולריך מיועד לתפקיד הפועל הראשי של ביארן ריס. כשהתברר שריס אינו מסוגל להוביל ואולריך הוא החזק מביניהם הפך ריס לפועל של אולריך וסייע לנצחונו. מספר שנים אחרי כך, כאשר אולריך היה הרוכב המוביל של הקבוצה, הוא איבד סיכוי מעשי להדביק את המוביל ובשלבים האחרונים הפך עצמו לפועל לטובת נצחונו של אריק זאבל. כך אירע השנה גם עם וינוקורוב, שהיה אמור לתפוס מקום חביב בעשיריה הראשונה ולסייע לאריק זאבל בתחרות המאיץ המצטיין. הצלחת התקפותיו בכמה שלבים הובילה אותו לסיכוי ל"פודיום" (כלומר, אחד משלושת המקומות הראשונים) וקבוצתו, דויטשה טלקום, עברה לתמוך דווקא בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה רבה על ההסבר. ברשותך עוד שאלה. מהם חוקי התחרות (באופן כללי): כיצד נקבע המנצח, כפי שהבנתי יש מרוץ נגד הזמן ומירוץ של המנצח מי שהגיע ראשון, מה מותר ואסור (למשל: עזרה של אנשים במקרה של נפילה, כמו בריצה למשל, פוסלת?). אם העניין מכביד אפשר להסתפק בקישור. תודה מראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצון, במגבלות הידע המצומצם שלי ובהתייחס לטור דה-פראנס (וקצת לוואלטה בספרד). הטור דה פרנס היא המירוץ העיקרי בתחום הרכיבה על אופניים. התחרות מתחילה בכל שנה בשבת הראשונה בחודש יולי ונמשכת כשלושה שבועות. בתחרות ישנם 20 שלבי יום, שכל אחד מהם מתנהל כמירוץ נפרד עם מנצח. בטור יש בדרך כלל שלושה מיאוצים אישיים נגד השעון: מירוץ לפני השלב הראשון (פרולוג) הנמשך קילומטרים ספורים, ושני מירוצים למרחק של כ-50 קילומטר. נוסף על אלו ישנו מירוץ קבוצתי. שאר מירוצי היום ארוכים בהרבה ונעים בין 150 ל-230 קילומטר, כשהרכיבה נמשכת בין ארבע לשש וחצי שעות. אורך המירוץ בכללו הוא קרוב ל-3,000 קילומטר – תיור בצרפת כולה, אכן. מירוצי היום נחלקים לשלושה סוגים עיקריים: שלבים מישוריים (בשטח מישורי), שלבים הרריים (אלפים, פירניאים) ושלבים משולבים, עם חלקים הרריים ומישוריים. המירוץ תמיד מתחיל בכמה שלבים מישוריים בדרך מפאריז לאלפים, כמה שלבים באלפים ובפירנאים ולסיום כמה שלבים מישוריים בדרך חזרה לפריז. בוואלטה מקובל גם לסיים במירוץ נגד השעון, דבר ההופך את הסיום למרתק יותר. בטור דה פרנס מתקיימת במקביל תחרות על כמה תארים: תואר המטפס המצטיין, תואר המאיץ המצטיין ותואר המנצח בדירוג הכולל. תואר המוביל בדירוג הכללי קל לחישוב: מדובר במי שהזמן המצטבר ברכיבה שלו בכל השלבים הוא הקצר ביותר. זמנם של כל הרוכבים האחרים נמנה בדקות ובשניות בנוסף לזמנו של המוביל. שלושת הראשונים בכל שלב (וכן המנצחים במאוצי ביניים (ר' להלן) זוכים להפחתה של מספר שניות מזמנם. אין הפחתת זמן למנצח במירוץ נגד הזמן. תואר המטפס המצטיין נמדד לא בזמן אלא בנקודות. בקטע שיש בו הרים, מדורגות פסגות ההרים לפי קושי הטיפוס (בין 4, הדרגה הנמוכה ביותר, ל-O, הגבוהה ביותר). הרוכבים העוברים בקצה כל פסגה מקבלים ניקוד בהתאם למיקומם. לדוגמה, הרוכב שעובר ראשון מקבל 30 נקודות, השני 26, השלישי 22, וכן הלאה. הניקוד משתנה בהתאם לקושי, כמובן. המטפס המצטיין הוא מי שצבר את מרב הנקודות על מעבר בפסגות ההרים. מאחר ושלבי ההרים באים לסיומם כשבוע לפני סוף המירוץ, זהות המנצח ידועה כבר אז. תואר המאיץ המצטיין נמדד אף הוא בנקודות, אך חישובו מורכב יותר. כמעט בכל שלב ישנן שתיים או שלוש נקודות "מיאוץ" קטנות שהעוברים בהם מקבלים נקודות. הניקוד הנדיב ביותר ניתן על סיום קטע מישורי. כפי שאתה יכול לנחש, תואר המטפס המצטיין והמאיץ המצטיין עשויים להיות מטעים. לדוגמה, מטפס עשוי להזדחל לו בעצלתיים כל המירוץ ואז להרביץ "יום משוגע" אחד או שניים בשלב מרובה פסגות ולסיים למעשה את התחרות. כנ"ל מאיץ מצטיין יכול להיות כזה שמסוגל לטוס כמה מאות מטרים לקראת הסיום במהירות גבוהה בלי להפגין מינימום כישורים בעליות. מירוץ טיפוסי מתנהל בדרך כלל לפי כללים קשוחים למדי, אך הוגנים. אסור לסייע לרוכב בעלייה (דחיפתו בעליה עשויה לגרום לקנס בזמן או לפסילה) אך איש אינו מוחה כאשר רוכב נשען בקטע מישורי על מכונית הסיוע ומפסיק לדווש לכמה שניות (זה אינו יתרון בלתי הוגן). כאשר רוכב סובל מתקלה, תקר, נפילה, וכדומה, ניתן לדחוף אותו לתאוצה ראשונית. ישנם כמה וכמה כללים לא כתובים שנהוג לציית להם: * בסיומי מירוצים מתרחשות לעתים קרובות דחיפות וישנן נפילות. דחיפה מכוונת אינה מקובלת. כדי למנוע מהומה, נקבע כי לכל הרוכבים המגיעים בחבורה קילומטר מהסיום ייקבע זמן אחיד, כך שאין אפשרות ואין טעם במיאוץ בסיום למי שאינם מאיצים. * מקובל כי כאשר נופל רוכב, סובל מתקר, או שהחבורה מתעכבת אין הרוכבים האחרים "תוקפים" באותה עת ומנסים להגדיל את יתרונם. מקובל להמשיך לרכב בקצב קבוע כמו קודם. הכלל אינו תקף כאשר הנופל יצא מהתחרות (למשל, שבר את ידו). * במירוץ נגד הזמן מוזנקים הרוכבים בהפרש של שתי דקות זה מזה, כך שתיאורטית הם אינם אמורים להפגש במהלך המירוץ. בפועל, רוכבים משיגים לעתים רוכבים שהוזנקו לפניהם. במקרה כזה, הרוכב שהושג מפנה את הדרך ונותן למשיג לעבור. * כאשר רוכב "יושב על הגלגל" (כלומר, רוכב בעקבות רוכב אחר, אך אינו תורם לדחיפה קדימה) מקובל שהוא יתן לרוכב שדחף עדיפות בסיום. לא תמיד מצייתים לכלל זה. * בשלב הסיום בואכה פריז מקובל שאין תוקפים ומנסים לעבור את המוביל, גם אם ההפרש העומד לזכותו קטן יחסית. כאשר ההפרש קטן מאוד, ייתכן והכלל יופר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבט רוכבי האופניים, מבט מהאוכף ספר חדש של חנוך מרמרי: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד יקום מישהו עם איזה תאורית קונספירציה תורנית... כמה חורים בתאוריה שלך: 1. אתה טוען שסמים משפיעים טוב יותר על ספורטאים בינוניים. אני טוען שסמים במינון שהותאם אישית לספורטאי לפי הפיסיולוגיה שלו יעזרו לכל ספורטאי. למה אתה חושב שאתה צודק ואני טועה? לא מזמן התגלה שגם קארל לואיס - הספורטאי המוכשר ששלט בספרינטים עד שבא בן ג'ונסון משום מקום - גם הוא השתמש בסמים... 2. מוזר, דווקא אולריך הטהור שלך הוא זה שניתפס בשימוש בסמים והושעה... 3. דווקא ארמסטרונג אחרי שהחלים מסרטן צריך להיות אידיוט רציני אם הוא מסתכן בשימוש בתכשירים שיכולים לגרום להתפרצות חדשה של סרטן. ארמסטרונג הוא ממש, אבל ממש לא בן ג'ונסון שיקח כל מני חבילות מהרופא שלו בלי לדעת מה זה. 4. מבין הסוגים הקיימים של "תכשירים משפרי ביצועים" הסטרואידים הם אסון בשביל רוכבי אופניים - מסת שרירים גדולה וכבדה רק תפריע להם. לגבי תכשירים שמגדילים את ריכוז כדוריות הדם האדומות - אימונים של כמה שבועות באוויר דליל ישיגו פחות או יותר את רוב האפקט של הסמים. היתרון שיתנו הסמים הוא כבר לא גדול. 5. נכון להיום נערכות אצל הרוכבים של הטור בדיקות סמים לא רק במהלך הטור אלא גם בדיקות פתע בזמן האימונים. 6. פלורנס גריפית' ג'וינר היתה ספורטאית מצויינת גם בלי סמים. עם הסמים היא עשתה זמנים שאף אחת אפילו לא מתקרבת אליהם כבר המון שנים. סרגיי בובקה הוא דוגמה רעה מאוד לטיעונים שלך. קודם כל הוא זכה בזהב אולימפי אחד וב 2 אליפויות עולם אם אני לא טועה. במקצוע כל כך טכני עם כל כך הרבה מישתנים כמו קפיצה במוט יכול לקרות מצב שאלכס אברבוך קופץ בקושי 5.40 באליפות ישראל ושבוע אחרי זה הוא עובר 5.93 . וסתם להשכלה הכללית - רוצים לנחש איזה מדינה הובילה עד לפני כמה שנים את בתחום של ייצור ושיווק של תכשירים אסורים לספורטאים ? רמז - מדינה מיזרח תיכונית מערבית לכאורה שהיא אחת מהמובילות בעולם בביו-טכנולוגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה חורים בערעור שלך על "תיאורית הקונספירציה שלי" א. אני מסכים שסמים יעזרו לכל ספורטאי. השאלה היא רק באיזו מידה. קארל לואיס היה ספורטאי-על עוד לפני שהשתמש בסמים. בן ג'ונסון היה ספורטאי מהדרג השני. העובדה שעם שימוש בסמים, אצל שניהם ככל הנראה, ג'ונסון הביס את לואיס דווקא מוכיחה את התיאוריה שלי. ב. אולריך "הטהור" שלי נתפס בשימוש בסם "שעות הפנאי" – היינו, הוא השתמש באמפטמינים במועדון לילה. נוסף על כך הוא גם נתפס נוהג בשעת שכרות. כמו ספורטאים רבים אחרים, יש לו שכל ברגליים, אבל לא בהכרח במקום גבוה יותר. הוא הושעה לחצי שנה, אך איש אינו טוען כי הוא השתמש בסמים לצורך הגברת יכולתו הספורטיבית, גם משום שהם אינם מגבירים את היכולת הספורטיבית (אם בכלל, הם פוגעים בה), וגם משום שבאותה עת הוא היה פצוע (ברך) ולא עמד להתחרות ממילא בחודשים הקרובים. ג. אכן, ארמסטרונג צריך להיות אידיוט רציני, אבל ע' הערתי קודם על אולריך. ספורטאים הם לא גאונים גדולים ומאחר והם חיים למען הנצחון, הם מוכנים לעשות הרבה דברים מסריחים כדי להשיג אותו, גם כאלו העלולים לפגוע בהם. הקשר של ארמסטרונג לפררי התחיל עוד לפני מחלת הסרטן שלו, אגב. ספורטאים רבים מוכנים להניח כי "לי זה לא יקרה" למרות שיש סיכוי טוב שזה יקרה. חוץ מזה EPO והורמון הנעורים אינם ידועים כמסרטנים בשום צורה. ד. אימונים של כמה שבועות באוויר דליל או אוהלים מיוחדים אכן ישיגו פחות או יותר את רוב האפקט של סמים, בניכוי אותם שלושה או ארבעה אחוזים נוספים הדרושים לנצחון. תזכור שהשנה ניצח ארמסטרונג בהפרש של 61 שניות, אחרי רכיבה של כ-80 שעות – הפרש קטן הוא המשמעותי ביותר, במיוחד כשאתה מתרוצץ בהרים. רוכבי אופניים אינם משתמשים בסטרואידים לבניית מסת שרירים, משום שאין שום תועלת או טעם בכך, במיוחד בחלק העליון של הגוף. ה. בדיקות הפתע אינן מועילות משום שהן מכוונות למצוא סמים מסתובבים באוטובוס של הקבוצה, ובטור נמנעים מהוצאת משתתפים בגלל פערים בלתי סבירים בין אחוז הכדוריות האדומות בזמני השנה השונים (כלומר, זו עדות נסיבתית ולא ישירה). זו הסיבה שנעשה מאמץ כזה לתבוע את פררי – מתן המרשמים הוא העדות החותכת ביותר שניתן למצוא. חוץ מזה, הספורטאים הופכים מתוחכמים עם הזמן ולכידה שלהם הופכת קשה. סי-ג'י האנטר נתפס על סמים, אבל אשתו מריון ג'ונס תזהר מאוד. כך גם האצנית היהודיה ז'נה פינטושבסקי (?) המקפידה מאוד להתאמן לקראת אליפויות גדולות רק במקומות בהם לא עורכים בדיקות סמים קפדניות. ו. פלורנס גריפית' ג'וינר הייתה ספורטאית מצויינת בלי הסמים. אבל עדיין לא מהדרג העליון ביותר – היינו, מדליות זהב וזכיה באליפויות עולם. הכל היה מקומות שניים מכובדים (ב-200 מטר בלבד). סרגי בובקה זכה בזהב אולימפי אחד ובחמש אליפויות עולם (לא שתיים). בשלוש אולימפיאדות ברציפות, נוכח בדיקות קפדניות, הוא כשל בצורה מחפירה – לא יכולת מופחתת אלא פשוט שום-כלום. לא עבר אפילו גובה ראשוני. אין זה מפליא. באליפויות עולם מקפידים לא לבדוק בקפידה. אלכס אברבוך קופץ בעקביות – בהשוואה בין שנים – בגובה שנע בין 5.80 ו-5.90 לערך. הישגים רעים מאוד באתר מזעזע כמו אליפות ישראל אינם חריג, אך הקפיצה שלו די עקבית לאורך שנים. כשמישהו קופץ ביכולתו באופן חריג כלפי מעלה, זהו הסימן המחשיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נניח שארמסטרונג ניצח רק ב-61 שניות *עם הסמים*. מסקרן אותי לדעת מה עם האופניים? ( כלומר, בהנחה שלא כל הרוכבים משתמשים באותם אופניים מאותו דגם ויצרן). האם ברכיבה לאורך 3,000 ק"מ ההבדל באיכות האופניים, ואפילו הבדל קטנטן, לא משמעותית כאשר הפרש הזמנים בסיום הוא דקה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד ייתכן שההבדל בין האופניים משפיע, אך מאוד קשה לדעת איך הוא משפיע ועל מי, כיוון שהאופניים מותאמות אישית לרוכב. ישנן מגבלות מסוימות, כמו למשל איסור על אופניים שמשקלם פחות מקילוגרם וחצי בשלב הרים (מי שאופניו קלות יותר ''זוכה'' למשקולת נוספת על האופניים), אך באופן כללי האופניים, הגיר, הנעליים וכן הלאה מותאמים אישית ובאופן כללי די מאיינים זה את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיר עיניים. אבל במקרה של סרגי בובקה, היה גם הסבר יותר אוהד: בתחרויות "הפרס הגדול" למיניהן היה מובטח לו פרס ענק על שבירת שיא עולם, ואכן הוא דאג לשפר את השיא בס"מ אחד בלבד בכל פעם. זה יכול להסביר למה באולימפיאדה הוא הסתפק בנצחון, ולא טרח בעניין התוצאה. זה פחות מסביר את העובדה (שלא זכורה לי, אבל אני אסמוך על המילה שלך) שהוא גם התקשה לזכות, אלא אם אומרים שבגלל התרכזות בכסף הוא פחות התעניין באולימפיאדות, מה שכלשעצמו מוציא אותו לא מי יודע מה טוב. רק לוודא את ידע הטריוויה שלי: בשנות "שלטונו" הוא בכל אופן זכה בכל האולימפיאדות, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בובקה זכה בסיאול אבל בשלוש אולימפיאדות נוספות כשל לחלוטין. בברצלונה ובסידני הוא לא הצליח לעבור את המוקדמות או לעבור גובה ראשוני. באטלנטה הוא נמנע מתחרות בגלל פציעה (או ''פציעה''). כלומר, לעדכון הידע האישי שלך -- לא, הוא לא זכה ואפילו לא הצליח באף אחת מהאולימפיאדות בהן השתתף. מדליה אחת בארבע אולימפיאדות היא תוצר עלוב למדי לקופץ שקבע הישגים שאף אחד היום אפילו לא מצליח לדגדג אותם. אף קופץ בעידן הפוסט-מסומם במוט לא מצליח לדגדג את השישה מטר. אשר לטענת הכסף -- הזכיה באולימפיאדה אינה מעניקה הרבה כסף, יחסית, אך בונה את האתלט כיוקרתי להזמנה לתחרויות (כסף מראש עבור ההופעה) ולכן מהווה מפתח מהותי ביותר לרווחים בתחום. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |