אדם רוצה לעוף 798
בשיתוף עם:

דג אנונימי? } כתב־עת מקוון לספרות 
www.anonymous-fish.com

מתוך גליון דצמבר של "דג־אנונימי?".


קישורים
דג אנונימי?
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

קצר וקולע 47189
אדם רוצה לעוף מכאן 47232
לדעתי אפשר להגדיר את המלבנים במסך הפתיחה של ''האייל הקורא'' כמדור לציור מודרני, ואת הכפתורים הקטנים שמופיעים כעת על המסך שלי (''חזרה למאמר'' ו''חזרה לעמוד הראשי'') צריך לשלב בתוך מדור השירה ולציין מי חיבר אותם.
בעיני זה מאוד יפה 47281
ולא יודעת למה.
אבל לדעתי שיר יפה עוקף את ה''יודעת'' הישר ל''מרגישה''
מדור רוצה להמריא 47300
לא מתוחכם במיוחד, אבל בכל זאת.. 47359
החליטו עורכי הדג לשבצו פה. כנראה, משום שהוא הפשוט ביותר מכל השירים בגיליון ולדעתי גם המוצלח ביותר, למרות שזה רק בהשוואה לאחרים.
השיר עצמו בטח לא מחדש משהו. אינו חושף בפנינו מציאות לא מוכרת לנו או אמיתות חדשות אודות היקום. במקרים כאלו ייתכן כי השיר אינו מחדש בתוכן האמירה אלא בצורתה, ואולי כך כדאי להביט עליו.

שימו לב שהבית הפותח נוקט במעין התאמה בין הממד הפיזי של הכתוב - פריסתו על הנייר - לבין תוכנו: רוצה לעוף. די שקוף כי המילים פרוסות כאילו האדם הולך ומתרחק מנקודת המוצא, כאילו הוא מתעופף משם. הבעיה היא שהוא הולך ויורד במקום ללכת ולעלות וכך במקום לעוף הוא בעצם נופל. נשמור עניין זה לרגע בזכרוננו ונעבור לבית הבא.

כנפיו אינן מעיפות אותו פשוט כי לאדם אין כנפיים. המעניין הוא כי החלק השני של הבית, זה שאמור לעמוד כמשקל נגד לפתיחת הבית פשוט כתוצאה מן המבנה התחבירי של המשפט שהוא הבית הזה, עושה זאת בצורה לא רגילה. אין פה משהו שהוא תחליף אנושי לכנפיים, אלא פשוט מצויין ששערותיו קלות. השיער עומד במקביל לכנפיים. אך בעוד הכנפיים הן כלי תעופה הרי שהשערות אינן כאלו. וכאילו באורח מוזר ולא קשור מצויין שהן קלות.
כעת, היות שאנו יודעים היטב שאם האדם עף הרי זה בתודעתו ולא בגופו (אלא אם כן הוא טס) ואם נזכור כי תודעתו בראשו - כעת מתברר פשר העמדת השיער כמקבילה לכנפיים ופשר האיזכור כי השיער קל: השיער עומד על הראש שאמור להמריא במחשבות ולכן אם השיער קל הרי ש"קל" יותר לאדם להמריא בתודעתו.

קלות השיער פועלת על פי אותו הגיון פיזי-מכני שעל פיו פועלות הכנפיים. ההבדל הוא שאיזכור הכנפיים די בו כדי להבין במה מדובר ואיזכור השיער הקל לא. על מנת להבין את פשר האיזכור הזה בשיר בכל ואת פשר מיקומו כמקבילה לכנפיים בפרט הרי שעלינו להפעיל את תודעתנו או, במילותיו של השיר, "לעוף".
מכאן, רבותי, שכוחו של השיר, אם נרצה לראות בו כוח וזה תלוי רק בנו, כוחו של השיר הוא בהבהרת מטרתו על ידי הפעלת הקורא, או, מונחים קצת יותר דרמטיים, השימוש ב"אפקט". הקורא נדרש לבצע קפיצת דרך מחשבתית כדי לפענח את הסיומת של השיר ואת עצם קיומו של השיר כולו. הבית השני של השיר הוא חידה: כנפיו אינן מעיפות אותו/רק שערותיו קלות - מי הוא? האדם. מה עניין שיער לכאן? השיער פשוט קל ולכן אינו מונע פיזית מן האדם לעוף. אך האדם אינו עף בגופו אלא בתודעתו הנמצאת מתחת לשיער הזה. נזכור גם כי שיער קל בכל מקרה ולכן אין פה מהות של ממש אלא רמז: השיער קל, אינו מכביד על הראש והראש תפקידו לחשוב.

בקיצור ולעניין: השיר מדבר על תעופת האדם שהיא החשיבה או היצירה. תעופה כזו נדרשת כדי להבין את השיר כיצירה.
אולי מכאן גם אותה תעופה מתרסקת שבבית הראשון: אין האדם עף על ידי התרחקות מנקודת היציאה אלא בידי החשיבה לבדה.

עד כאן חקר השיר. בעניין ביקורת השיר, כלומר תחושתי האישית כלפיו (והרי יש להבדיל בין החקר האובייקטיבי לביקורת האישית והבלתי אמצעית)-אני אהבתי אותו. אותה קפיצת דרך מחשבתית שדיברתי עליה קודם - בהחלט הרגשתי אותה כשקראתי את השיר לראשונה, איני ממציא את הדברים. בי לפחות השיר נגע ועשה את פעולתו.

ואנא, לפני שאתם אוכלים אותו בלי מלח, נסו להפריד חקר מביקורת. השיר הזה בקלות היה יכול להיכתב תחת שם של משורר ידוע ויש שירים לא יותר מבריקים שנכתבו על ידי משוררים כאלה. תנו לו את אותו קרדיט שהייתם נותנים לשיר שמופיע בספר עב כרס.

ליל מנוחה וחלומות פז!
לא מתוחכם במיוחד, אבל בכל זאת.. 47365
אני חייב להודות שחיכיתי לתגובה שלך כדי שתאיר את עיני בנוגע לשיר. אהבתי לקרוא את ביאור השיר, הן בשיר הזה והן בשירים של דנה גולדברג ועינה לקח.
בשלושת המקרים לא ממש הבנתי על מה בדיוק השיר ומה פשרו, ונזקקתי למפרש.

אבל כאן, שוב, מילה רעה לכותבים, על שלא טרחו לבאר את השיר בעצמם, ובכך לנסות לחבבו על הקוראים הלא מיומנים. במקום זאת העדיפו הכותבים להישאר בעמדה הפלצנית, האידיוטית והמתנשאת ‏1 שלהם - כאילו לא יעלה על הדעת לפרש שיר. ‏2
תודה לך, ולא תודה להם.

1 וסליחה שאני עדין.
2 וזאת לאחר שדנה "נתפסה" כשהיא מתקנת קורא בהבנת השיר.
שמחתי לעזור 47370
לא חובב שירה ,רברבן גס רוח 47373
1 אני לא מבין למה אתה מתעקש על דבר שאתה מסרב להבין. כיצד מתיישבת שפה גסה ובהמית כמו שלך עם אהבת שירה?

שים לב שאני לא אמרתי שאסור להשתמש בשפה כזאת כשיש בה צורך ,למשל הפרשות הגוף בשירי שבתאי.

2 מה זאת התחרות הזו ,אסור לדנה להציע פרוש משלה? מה היא לא יכולה להבין דברים חדשים בשיר שהיא עצמה כתבה בקריאה שניה?

לכבוד גסות תגובתך הזו אצטט קטע משיר של אשר רייך

שום אדם לא נכנס פעמים
לאותו בוץ
מלבד שוחרי הבוץ והחזירים
לא חובב שירה ,רברבן גס רוח 47405
ראשית, מי אמר שאני אוהב שירה?
שנית, שפה גסה ובהמית בתחת שלך.
שלישית, תפסיק להיות משגיח הכשרות של האייל הקורא.
רביעית, אתה הולך ומסתמן כנוד נפוח.
חמישית, דנה לא יכולה מצד אחד לסרב לפרש את השיר (בטענה שמשעה שהשיר יצא לאוויר העולם אין לה בעלות עליו וכל אחד יפרש כרצונו), ומצד שני לתקן קוראים אחרים בפירוש שלהם. אין כאן עקביות מצידה. צר לי שאינך מסוגל להבין נקודה כה פשוטה.
דבר אחרון - אני אמשיך לכתוב בשפה שלי, גם אם תאיים עלי באלף שירים של אשר רייך. לא תשבור אותי.
לא חובב שירה ,רברבן גס רוח 47414
הולך ומסתמן? הוא מעמודי התווך של הקליקה הנפוחה באתר.
לא חובב שירה ,רברבן גס רוח 47619
רון בן יעקוב הוא גם יורד שגר בניו יורק, שמחובר ליורד סנוב קיצוני אחר תושב גרמניה.
הייתי שמח לכתוב את התגובה הזאת בשם המלא שלי, אבל אני יודע שהבחור הגרמני (שאוהב לפעמים לשתוק לגמרי) לא שוכח כלום, ונפגש עם כולם בסיבוב. גם לאמריקאי הזה יש נטיה להתחשבנות שמוציאה את הנשמה.

כל הכבוד לאסף שרעבי!
די, מספיק! 47644
אנחנו פה קהילה וירטואלית, אין עולים ואין יורדים ואין ועד הבית. אסף התחשבן ללא צורך עם המשוררים הקודמים, רון קצת הגזים בתגובה. קורה לפעמים. רון מעט התנצל, אסף לא מיהר לקבל. בהמשך הם כבר יסתדרו ביניהם. עכשיו כולם להירגע. די, מספיק.
שפל חדש 47903
לצערי, עכב טרדות הזמן, כבר אינני חלק מהקהילה של האייל, אם כי אני מרבה לקרוא מאמרים באתר.

אבל התגובה הזו היא באמת שפל חדש. תמיד היו באייל וויכוחים בין שמרני הסגנון ובעלי הסגנון השונה. בין הפסוודו אליטיסטים לפסוודו פופוליטסים ובין הפווסדו אינלקטואלים לאינטלקטואלים ולפסוודו לא אינטלקטואלים.

אבל כניסות באנשים מכוונות לשאלה האם הם ירדו מהארץ או לא?
אני אישית לא מתכנון לרדת מהארץ, אני אולי גם חש תחושות מסויימות של אכזבה כלפיהם ואם מישהו יגיד לי שהוא בז להם אני אבין אותו בדיוק כמו שאני מבין את היורדים.

אבל לא הייתי משתמש ביורד ככינוי גנאי, כעילה לפסול. איך לומר? זה מריח מהסוג הלא טוב של הלאומנות. ההוא שמתחיל ב"פ" ונגמר ב"יזם"

נ.ב. מוקירי זיכרי אולי ישמחו לשמוע על אירוסיי.
מזל טוב 47905
שפל חדש 47963
מר פוגל הנכבד,

תגובה זו אינה מפתיעה כלל וכלל - בהתחשב בעובדה שאף עורכו הראשי של האתר בוחר במכוון לנסות ולעלוב בי באמצעות ליגלוג על 'איכות' הפגישה עימי, וזאת מתוך עלבונו הפרטי כלפי לתגובה אלמונית שולית הגורסת כי הנ''ל 'עורך צעצוע'.

בברכה

א. מאן
שפל חדש 47970
במקרים רבים, מהגרים מהווים את האלמנט הטוב והדינמי ביותר
בחברה ממנה יצאו. אנשים המתמודדים עם גורלם באומץ, לא קונפרמים ואומרי הן לבלתי נסבל, אלא קוראי תגר ושואפים לבנות ולתרום, שאיפה שדוכאה בארץ המוצא. אלה עשויים לתרום רבות לחברה החדשה, תכופות העדיפה, אליה באו.
תגובות עולבות 47971
לרגל חג המולד הבא עלינו לטובה, ניתן לפטור עלבונות מסוג זה באמירה ''אשרי ענווי הרוח (והייתי מוסיף גם ''ועלובי הנפש'') כי להם מלכות שמיים''.
פנחס שדה היה אומר - 47972
לרחם על הנפשות העלובות האלה (השופעים משטמה, בראש וראשונה כלפי עצמם, וחדורי הערכה עצמית ירודה -בדרך כלל, בדין) בכל זאת צריך.
לא מניע אידאולוגי 47973
יש להעמיד דברים על דיוקם: המטיל רפש (למשל באלה שבחרו לבנות חייהם במקום אחר) לעיתים רחוקות עושה זאת מטעמים אידאולוגיים (פאשיזם, מרקסיזם או שאר איזמים).
שהרי אנשים בעלי נטייה קונסטרוקטיבית, הינם בראש וראשונה בעלי גישה ענינית הקשורה בביצוע מקצועם באופן מיומן, עיסוק נבון ומושכל בבעיות מצביות ופתירתם, בניית קן משפחתי חם ודאגה אחראית לילדיהם ולקשורים איתם.
מיהם אלה הנוברים, חזור ונבור מנהמת מנפשם הגמדית בנעשה אצל אחרים שאת דמם הם שופכים ("יורדים" ושאר ירקות)?
מיהם הנזקקים לשלול את הזולת, במקום לעשות את עניניהם כהלכה והיטב?
האם אנו רואים אצלם מיומנות ותבונה אנושית בונה כלשהי, האם ניתן למצוא מצויינות בעשייה אצל אנשים כאלה? התשובה ברורה. מדובר בדרך כלל ברצף החל מלא יוצלחות מובהקת ועד בינוניות זריזה. העלוב בעשייתו נזקק לרוב לרטוריקה של ליבוי יצרים, גם כדי לתת לנפשו העלובה איזה טעם של משטמה כתחליף לעשייה חכמה יוצרת ובונה והכרוך בה.
סביר שחבלנות ושפיכת דם זאת אינה נעצרת אצל היורדים או כאלה הנמצאים הרחק מניביהם וטלפיהם, אלא מופעלת גם כלפי הקרובים להם, שכנים, אנשים בסביבתם וכד'.
מטיפי גבוהה גבוהה צדקתניים אלה הם בראש וראשונה חבלנים ממדרגה ראשונה כלפי עשייה בונה בסביבתם ובארצם.
במדה שיש כאן אידאולוגיה הרי שזו אינה המניע לשפיכת הדם.
אך היא נרתמת היטב בשליחות יצרי גדמנותו האישית של עלוב הנפש.
לא מניע אידאולוגי 47977
מיהם, בנוסף, אלה הנוברים/מפשפשים אצל הזולת לשפוך את דמו?
נו טוב, לא רק אלה שציינתי. יש גם בעלי עניין זריזים.
כאלה המשתמטים מתשלום חוב ענק, בבחרם כתחליף זול להפליא
להפוך את איש חובם למושא פורענותם. יש שפשוט אינם אוהבים לבצע את האקט הפשוט של הכנסת ידם לכיסם, שליפת ארנקם, ותשלום עבור מה שלקחו/בזזו. גמול עבור עבודה, בפרט בעלת ערך - יש אכן המשתמטים בפעולה "ממזרית" מאחריות כזו. לדבר כזה יש לחנך, שכן אינו אינסטינקטיבי, ממש כשם שיש לחנך לקינוח העכוז (toilet training). אכן, מה פשוט מלשפוך את דמו של הנגזל? מה גם שבארצנו יש שיעריכו זאת "כתרגיל לא רגיל". הפלגיאריסט האקדמי הופך למטיף צדקתני.
בעיות במערכת החינוך והאקדמייה כבר אמרו?
לא מניע אידאולוגי 47980
אכן, יש ביצות מדמנה רבות של דברים מסמרי סיער בתעובם במדינתנו הצעירה. חלקם - יש נסיון לכסותם בלהט הרטוריקה הצדקתנית. לדוגמה, זכורה לכל הרטוריקה הנשגבת של בן-שבת כלפי מורים שנתפסו בקניית עבודות (האיש אכן לא עסק ב"זוטות": הוא קנה תארים שלמים לעצמו. רגע, גם לא קנה, אלא קיבל "חופשי חופשי" כשוחד)

לעומתם יש כאן גם אנשים יוצאים מגדר הרגיל. מלחמה (והייתי מוסיף, גם הבנייה בעת שלום) לא יכולה להתבצע רק על ידי גנרלים. יש שיאמרו "יפה השתיקה וחביב הטיוח", ואחרים, אולי אחראים יותר, יגידו שאין כאור השמש לצמצום הרקבון.

זאת ממש כשם שתכנים עכורים המודחקים ומטואטאים הלאה מסדר היום המודע/הכרתי, לא רק שאינם נעלמים, אלא גורמים נזקים לאדם עצמו וביחוד לסביבתו - ביתר שאת, באין מפריע, ובאופן כפייתי למדי, לא נשלט, ווברובו אוטומטי.

אילו היה כאן שלום, האם לא היינו זה את זה חיים אוכלים?
הרוצה שלום, יכון למלחמה בתעוב ובסיאוב.
הרגיזו אותך, אה? 48233
לא חובב שירה ,רברבן גס רוח 47484
ואם יאיים עליך בשירים של אשר שכטר?
לא חובב שירה ,רברבן גס רוח 47512
ישנם דברים שהם מעבר לסף הסבל שלי.
הכל, רק לא זה. 47628
לא חובב שירה ,רברבן גס רוח 47498
קיבלתי את ההערה שלך. ובכל זאת אני חושב שתסכים איתי שהיית יכול לכתוב את אותה תגובה במילים עדינות יותר.

כשיוסי בנאי שר בראסאנס הוא הראה לנו בין השאר ש

בלי גסויות קשה לחיות
מלה גסה זו פרנסה

אם תעבור בארכיון תראה שכתבתי מאמר שלם על גסויות של קומיקאים, ובכ''ז אני שמח שאתה מעדיף להתיסר בשירים ולא בשוטים.
לא חובב שירה ,רברבן גס רוח 47510
יכולתי, אבל החלטתי שלא.
כתבתי על *עמדה* פלצנית, אידיוטית ומתנשאת. לא האנשים עצמם.
לגיטימי.
47390
אני לא חושב שמתפקיד הכותבים לבאר לך את השיר, ולחסוך ממך את תפקידך כקורא. לא הביאור הוא העיקר, לכן הם כתובים בצורת שיר, ולא בצורת מסה.

מדוע שמשוררים לא יפרסמו את שיריהם עם ניתוחים מורחבים? בדיוק מהסיבות האלו.

אז מה מטרתך כקורא? השיר המוגמר. וכבר בקריאה הראשונית, אתה יכול לדעת איך התרשמת מהשיר (מקסים\מרגש\מזעזע, וכן הלאה...).

וכעת כשאתה יודע מה הרשמים שלך מהשיר, נסה להתאים אותם מלים, ולתת ביאור, מצדך.

נ.ב

דוקא השיר הזה. אני לא חושב שהוא מסובך להבנה.
47406
זאת אומרת, מסה אמורה להיות נהירה לקורא בעוד שיר אמור להיות סתום. הבנתי.

נ.ב.
תמיד טענתי שאני הוא הבעייתי.
47419
כמה קל לעוות את דברי. שיר לא אמור להיות סתום, אבל הוא גם לא אמור להיות שקוף מדי. אף אחד משלושת השירים המוזכרים לעיל לא היו סתומים לידידנו, אור, למשל. שיר אמור להיות פתוח יותר לפרשנויות מאשר מסה. שיר לא אמור להיות נטול משמעות, אבל החשיבות האסתטית עולה על חשיבות ניתוח השיר. א בדיוק כמו ציור יפה לעין, שלא מובן לאשורו.

או אם להשתמש במשפט הידוע ''מיטב המלים במיטב סדרן''.
47425
היתה לי בעיה עם הסרוב המוחלט של כותבי השירים לדון בשירים שלהם.
מה עושה שיר למעניין או מוצא חן 47648
אפתח בתיאור מצבי לפני דקותיים עת קראתי את ההתנצחות הבלתי מתפשרת בין מגיבי האתר: "צחוק רועם".

ועכשיו לעיקר, אולי בעצם אחד הדברים שמבדילים שיר ממסה (ושעושים אותו ככזה) הוא עצם העובדה שהוא דורש יכולות לא מפותחות במוחינו שדורשות חשיבה שונה מהמקובל - משהו שיכול לגרום לגירוי אסוציאטיבי מהנה (ואף ממכר לפרקים) לחלקינו (לפחות אלה שלא מתעניינים בטלנובלות - אני רוצה להאמין) ולכן שיר הוא כמו חידה.. חידה שלא בטוח שיש לה פתרון אחד או לחילופין פשוט גירוי מהנה למוח.
כמו סרט טוב או הציור היומי לילד (זהירות-ממכר ותופס צוואר בדוק).

אולי.
תלוי בהבנת כל מילה בפני עצמה. 47380
אדם רוצה לעוף. וכי איזה אדם רוצה לעוף? אין כאן השוואה לציפור, או השוואה למשהו מגביה עוף. אלא נראה, שהרצון הוא פנימי. האנושיות שבתוך האדם רוצה להגביה. וזאת גם המילה אדם. אדם מצד אחד כמו "אדמה לעליון". לאדם יש בטבעו משיכה מצד הנפש, להיות דומה למקור של הנפש. אבל - יש מעצור. הוא רק רוצה. אינו מוכן להשקיע מאמץ. אין לו תכלית מוגדרת. לכן נשאר יש לאדם אפשרויות להתרומם, אבל תלוי עד כמה אדם מוכן להתאמץ ולממש את היכולת שלו.

ומה שכתוב החלק הראשון בצורת מדרגות. שהרי כל מילוי של מטרה מסויימת, באה על ידי שלבי ביניים. אי אפשר לקפוץ מיד למעלה העליונה. לכן כתובות המילים אחת אחרי השניה כמו מדרגות. והמדרגות עשויות מלמטה למעלה. שהרי כל מעלת האדם שמתחיל צעד אחד צעד ודוקא מלמטה למעלה.....לא להיפך.

"אין כנפיו מעיפות אותו". הכנפיים אינם כאן ככלי לטיסה, אלא ככלי להתרוממות הנפש. אבל כמו שכבר התבאר למעלה, האדם שאינו חושק במלוא כחותיו להתרומם, אלא "רק" נשאר רוצה. מי שאינו מנצל את הכל כדי להתרומםף לא יעוף. לא יוכל להגיע למטרה. אבל, מחבר המילים לא נשאר בקביעה שאין הכנפיים מעיפות, אלא הוסיף עוד כמה מילים . כמה מילים על השערות. ולמה הוסיף המחבר עוד כמה מילים?

נשאלת השאלה, האם הרצון גרם למשהו? האם הרצון להתרומם עשה איזה דבר ללב? זה מה שהמחבר כתב, רק, וממש רק. לא יותר ממה שנכתב. רק זה ממעט. רק השערות קלות. בלב, הרצון לא השאיר בכלל רושם, אלא על משהו חיצוני בלבד. קרוב לשכלו של האדם, אבל לא משהו עמוק, רק מבחוץ. רק שערותיו נעשו קלות. דבר שבהינף יד אפשר לשנות את צורתו. ולכן קלות, שבקלות משנה את צורתו.

האם באמת המחבר, שינה את רצונו לחשק רב יותר?
תלוי בהבנת כל מילה בפני עצמה. 47397
לא נראה לי שמבנה הבית הראשון הוא מבנה של ירידה, אלא מבנה של התקדמות. בכל זאת, עברית קוראים מימן ושמאל. גם לפי שאר מבנה השיר, אפשר להבחין שהבית הראשון הוא מאין פנטזיה. גם צורת הבית, וגם התוכן, אדם רוצה לעוף. בעוד הבית השני מחזיר אותנו לקרקע. צורת הבית בשלוש השורות האחרונות אחידה. שתי מלעם כל שורה, מבנה רגיל. ורק שיערותיו קלות. יכול להיות שהשיערות הם סמל לראש או מח. ולא מבחינת קלות דעת, אלא מבחינת קלות שעוזר לדמיון להתרומם. ז''א המלה, קלות מחזירה את פנטזית התעופה.
בעניין המדרגות, הצעה: 47399
קלות
רק שערותיו
מעיפות אותו
אין כנפיו

לעוף
רוצה
אדם

אני רואה שלא מתקבלים כאן ספייסים בתחילת שורה, אז פשוט תדמיינו את המבנה המדורג של הבית הראשון. הרעיון הבסיסי הוא שעל ידי הקריאה ההפוכה (מלמטה למעלה) אפשר להמחיש בצורה יותר טובה את המדרגות העולות מעלה ואת הנסיון להתרומם על ידם.

לא כל כך אהבתי את השיר. יש איזושהי בנליות לקונית (או לקוניות בנלית, מה שתעדיפו).
תלוי בהבנת כל מילה בפני עצמה. 47416
בהמשך לדבריך, ניתן גם לראות את השיר אחרת.
אם נשים את הדגש על "רוצה", הרי שמשמעות השיר מתהפכת לגמרי. האדם רוצה לעוף. כנפיו אינן מעיפות אותו כי אין לו כנפיים. כל שיש לו הוא שערות קלות. כלומר, שערות קלות עומדות במקביל לכנפיים, אולם אינן יכולות להעיף. לעוף יש כנפיים ולאדם יש "רק" שערות קלות.
מכאן שהשיר מתאר למעשה מצב עגום. הציפור עפה בכנפיה וכל שיש לאדם המסכן הוא רק שערות קלות שאין בהן כדי להעיפו.
מכאן אולי גם פריסתו הגרפית של הבית הפותח. כלומר תעופת המילים אשר הולכת ומתרסקת. לאחר ההתרסקות בסיום הבית מובא ההסבר לה: כנפיו אינן מעיפות אותו, רק שערותיו קלות, שזה הדבר הכי קרוב אולם, מה לעשות, אין די בשערות כדי לעוף.

מכאן ניתן עוד להמשיך ולומר. מה צורך ראה הדובר בשיר לתאר את עניין השיער? הרי הרלוונטיות של עניין זה פחותה מזו של עניין הכנפיים לרצונו של האדם לעוף ולהתרסקותו בבית הראשון. הבאת עניין זה מטרתה כפולה. הראשונה היא מעין השתתפות בצער ואולי הבאת העניין שהביא את האדם לחשוב כי הוא מסוגל לעוף. אולי טעה האדם וחשב כי אם קלות שערותיו הרי יוכל לעוף. אולי זו מעין הערת מספר על התרשמותו מכשלון התעופה של האדם: הכי קרוב שהוא הגיע לתעופה זה בשערותיו הקלות.
אך אולי יש פה עוד משהו. אולי הערת המספר הזו אין היא רק בגדר אמירה על המציאות המתוארת, כלומר תיאור של מצב כפי שמתואר עניין הכנפיים, אלא גם בגדר רמז לאותו עניין שהעליתי בהודעתי הקודמת: שערותיו קלות ולא גופו. אין משקל רב על ראשו (אולי בניגוד למשקל הנוצות הרבות על הציפור) ולכן עליו לנצל את ראשו לתעופה ולהמריא לא בגופו אלא בנפשו. כלומר, אולי הסיפא של השיר ניתן על ידי המספר שלנו כמעין רמז לדרך אחרת לעוף, רמז דו משמעי שהרי הוא גם בגדר חיקוי המציאות: שערותיו קלות בדיוק כפי שאין לו כנפיים וכפי שהוא רוצה לעוף.

הערת רמז כזו, על תקן נבואה כמעט, עולה יפה עם טיבו של המספר/דובר בשיר. זה מתאר מצב כללי, כלל אנושי, מדבר על אדם בכלל ולא על מישהו ספציפי, הטון הוא פילוסופי, ממשיל משלים. מספר כזה, הצופה ב"אדם" ממרום מושבו הפילוסופי, האוניברסלי, העל זמני, יאה לו לסיים בנימה נבואית כזו, המשתמעת ולא מתפרשת. עלינו הקוראים הרוצים לעוף לנצל את העבדה ש"שערותינו קלות" ולהבין את הרמז.

מן האמור לעיל עולה כי הטון של השיר מעורב. מחד הוא עגום מתאר את כישלון האדם. בסופו הוא מאיר את הפתיחה באור אירוני: האדם טועה לחשוב כי אם שערותיו קלות הרי גם יצליח לעוף אבל הוא מתרסק. ולבסוף הוא גם רומז על משהו, על עתיד, על אפשרות כלשהי כן לעוף. פה נכנס הקורא. עליו לעוף כדי להבין כיצד לעוף.

מעניין לבחון את הבית הפותח לאור הדברים לעיל מבחינת שאלה מרתקת אשר רק לאחרונה נגלתה בפני והיא לדעתי אחת השאלות הגדולות בעולם הספרות: תפקידו של המחבר המובלע. המחבר המובלע, בקיצור רב, הוא אותה ישות נעלמה אשר נמצאת מעל המספר ושולטת בעולם היצירה. המספר הוא רק כלי להעברת מידע ושם מסתיים תפקידו. במקרה שלנו, המספר מתאר את מצב האדם בעולם: האדם רוצה לעוף. אולם המחבר המובלע מתחכם ופורש את רצון האדם לעוף בצורה גרפית שלמעשה מתארת אותו מתרסק וכך יוצר אירוניה כלפי הנאמר. המחבר המובלע פה שם לצחוק את האדם ולמעשה במידה מסויימת גם את המספר שלו.
להרחבות ראה הודעתי בבמה

(אני לא בטוח שהכתובת תעבור טוב אז ליתר ביטחון זה נמצא תחת ההודעה "תזוזות בנקודת התצפית - טוב או רע? בבמה)
מאיזו הנחה על האדם? 47674
כלל ראשון בתודעתי, האדם אינו חושב ברצינות על דברים שהם מעבר לו. האדם לא יחשוב להיות אריה, או להיות פיל. האדם יודע היטב שהוא אדם ואינו יכול להיות עם תוכנות החיה. זה רצון פאטלי, לההעצב מחמת דבר שלא נתון בכלל בידיו של אדם, הלוואי שהאדם יוכל לנצל ולבוא לידי ביטוי בתכונות שיש לו.
כלל שני, יש כלים פנימיים לאדם, ויש כלים חיצוניים.הכלים הפנימיים הם משהו ברוח ולא משהו שניתן לכמת או למדוד בצורה פיזית.

לכן כאשר מחבר השיר כתב:"אדם רוצה לעוף." לא היתה כאן כוונה כלל שהאדם מצטער על דבר שלא יוכל להתקיים לעולם. והכונה כאן לתכונת האדם בהשוואה לציפור ולא על היכולת להתרומם כמו המטוס. ונראה לי, שהרצון לעוף הוא האנושיות הרוצה להתרומם. וזה יש יכולת בידי האדם, תמיד תמיד...האדם מפסיק לרצות להתרומם רק כאשר הוא מאבד את התקוה. ואחד הדברים שמחבר השיר יודע, שיש מרחק רב, בין הרצון לבין החשק והביצוע.
וראה נא, את ההבדל בין הבית הרשון שהוא מדבר על הרצון. יש בו פעולה של האדם. עשיה. ומה בבית השני? אין שום פעולה אין שום עשיה. זה בעצם מוות. לכן הבית הראשון, נמצא בתהליך של עליה או ירידה, שזה האדם . ולעומת זה, הבית השני הוא סטטי, מכיון שאין כאן שום פעולה של אדם. רק תיאור מצב סטטי. ולכן הוא יורד בקו ישר.
אתה יודע מתי יוצא מהא.ק.ג. קו ישר?!

ולדעתי אין כאן כישלון של האדם הכללי, אלא של מחבר השיר שאינו מצליח להשיג את המטרה של עצמו. כיצד הוא יכול לכתוב על אחרים שאינם מצליחים ?
שירה פרולטרית 49839
מאחר שכה נהינתי מפרשנותך, תהיתי אם תוכל ליצירות המופת שהעתקתי (על נ.ט. וזה לא קל) מדלתות חדרי השירותים בשירות המילואים אי שם:

שיר1)

אני אוהב אודם
אבל אותך מקודם

שיר2)

אני אוהב את השושנים
אבל אותך בעננים

שיר3)

אותי ואותך לסגור בחדר
את המפתח לזרוק לים
לא ניפרד לעולם
כי המפתח נמצא בים

שיר4, בסגנון מעט שונה)

עד מתי אוגוסט 99 (בפונט 1)
4 חודש אחרי מרץ (בפונט 2, באלכסון)
אם המורה שלך לא הייתה מתה בכיתה א' היית יודע ש 9=3+6 (בפונט 3)

מאחר שבד"כ מחמיץ אני משמעויות נסתרות, מטאפורות מורכבות, זרימות ומבנים, נדמה לי שגם כאן החמצתי רבדים החבויים ומיתמרים מעל שורות פשוטות אלו, המשלבות רגשות מוקצנים והגיון מתמטי קר, אהבה מתוקה עם יאוש תהומי, דמיון ומציאות המשמשים יחדיו, גשמיות ורוחניות ועוד. מאידך, איני מוצא כאן את הרליגיוזי, הטרנסדנטי אלא את האינטלג'יבילי הקדם-פואטי בלבד. נדמה לי.
שירה פרולטרית 49852
לדעתי אין פה רובד אינטלג'יבילי קדם-פואטי אלא קבוצת קטעים מייצגים של הזרם האינפנטילי וקצת-אנאלפביתי עם כמה השפעות פוסט-שקמיסטיות מובהקות.
הרשה לי 49939
להרחיב את תגובתך לכלל נושא שלם.
מתגובתך (גם אם לא כיוונת לזה לא ממש משנה, זה רק בסיס לדיון) עולה תחושה של תסכול, תחושה של "אם זה שיר, אז אני כבר לא יודע מהו שיר". מה שגורם לתחושה הזו הוא העובדה שאני ואחרים לקחנו שיר כזה קטן ופשוט וכתבנו עליו תילי תילים של פרשנויות. הדבר נראה כאילו יצא מכל פרופורציות: אם על כזה שיר פצפון וצלול אנו כותבים כל כך הרבה, אז ישנן שתי אפשרויות המשלימות זו את זו. הראשונה: מה שעושה את הפרשנות הוא הפרשן ולא השיר. כלומר, מספיק פרשן מספיק מיומן כדי להפוך כל כמה שורות קצוצות עלובות ליצירת מופת. השנייה: נפלו כל הגבולות והיום כל דבר כבר נחשב לשיר, יהא גרוע ככל שיהא. ישנה הדרדרות בכתיבה ועימה מדרדרת גם הפרשנות.
התוצאה של התממשות האפשרויות האלה היא שכל קשקוש יכול לזכות לפחות למאמר שלם, אם לא ליותר.

אז ככה.
קודם כל, אני מבין את התחושה הזו (גם אם לא כיוונת אליה אישית, אני מתייחס לרעיון שנמצא בדבריך ומדבר אלי. עימך הסליחה על השימוש הגס שאני עושה בדבריך). למעשה גם אני שותף לה. פעמים רבות נוצרת בי תחושה שאותו תחום הקרוי "חקר הספרות" לא רק שאינו מדעי, זה כבר ברור, אלא שהוא פרוץ לכל רוח. כל דבר הופך להיות יצירת מופת, על כל דבר ניתן לכתוב תלי תילים. למעשה עניין זה נראה גם בתחומי האמנות האחרים: ציורים שהם סתם אוסף קווים, אסלה בבית שימוש, פסל שנראה כמו ערימת גרוטאות ועוד.
התחושה היא שהכל מתמוטט, שכבר אין על מה להישען. זהב מתערבב בחרא ויהלומים – בבוץ (איזה יופי של תקבולת, אה? הנביא ישעיהו היה גאה בי).

ברשותכם, אנצל את הבימה הזו כדי לכתוב את דעתי בעניין.
א. קודם כל, חשוב להבדיל בין ביקורת למחקר. ביקורת היא דעתי האישית על היצירה. מחקר הוא עמידה על תכונות היצירה, על אופן הקישור בין חלקיה וכו'. אין לערבב בין השניים. מחקר, מעצם היותו מחקר, חוקר כל דבר שיש בו עניין. כימאי יכול לכתוב דוחות שלמים על התכונות הכימיות של קומפוט אננס. פיזיקאי יכול לבצע ניסויים בהעפת אבן מרוגטקה. אולי הם לא יעשו את זה כי זה לא תורם למחקר ולא מקדם ובעצם "פשוט מדי" ו"חסר ערך", אולם זה לא הופך את הקומפוט או את הרוגטקה לדבר שאין מה לחקור בו. הוא הדין לגבי מחקר הספרות: עמידה על התכונות הספרויות של טקסט. יהא זה צירוף מטפורי, בדיחה, חידה, שיר קצרצר וכלה ברומאן עב כרס. האובייקט נחקר לפי מידת העניין שבו, לפי השאלה "האם יש מה לחקור בו". אין קשר בין זה לבין ה"ערך" של היצירה. וזו הבדלה שחשוב מאוד לעשות לדעתי: בין מחקר לבין ערך.
כל מה שכתבתי על השיר הקצר הזה היה משום שיש מה לחקור בו ויש על מה לעמוד בו. יש בו דברים שאפשר לחשוף וזה מה שחשוב. אין זה עושה אותו יצירה טובה יותר או פחות. ולכן חשוב לזכור: יש הבדל בין יצירת ספרות לבין יצירה בעל תכונות ספרותיות או למעשה כל דבר בעל תכונות ספרותיות, כמו מטפורות ויזואליות. זו הבדלה מאוד מאוד חשובה. לטקסטים רבים יש תכונות ספרותיות כמו שלכל חומר יש הרכב כימי. לכן הדביליות שבצירוף "חומרים כימיים", כי כל חומר הוא בעל הרכב כימי.
עכשיו, אתה יכול להחליט שהשיר שלפניך הוא יצירת ספרות, יצירת ספרות טובה יותר או פחות, או שאינו יצירה כלל. אולם אינך להתעלם מן התכונות הספרותיות שגלומות בו. על תכונות אלה עמדתי בתגובותי אליו. האם תכונות אלו מסתכמות ליצירת ספרות? האם יצירת ספרות היא סך התכונות הספרותיות וכמה תכונות שוות יצירה? התשובות לשאלות אלו הן סובייקטיביות. בשיר הקצר הזה יש יותר ספרות לדעתי מאשר בשירים האחרים שבגיליון הנוכחי של הדג. גם אם הוא קצר יותר. בעניין זה, כמו ברבים אחרים, הגודל לא קובע, אלא עוצמת התכונה או התכונות ויחסי הגומלין ביניהם. אם תשאל אותי, גם "אנה קרנינה" שאני במקרה קורא עכשיו, הוא לא פסגת היצירה הספרותית, למרות שהוא נחשב לכזה.

ב. בהמשך לעניין הקודם. הבעייה היא כיצד מודדים תכונות ספרותיות. חשוב להבחין בין תכונה ספרותית של טקסט לבין מאפיין של טקסט בעל תכונות ספרותיות. תכונה ספרותית, לעניות דעתי הרבה מאוד והמאוד בלתי מגובשת ומנומקת עדיין לעצמי אז-נא-לא-לתפוס-אותי-במילה, נמדדת בשני מובנים: אפקט על הקורא ומבנה עומק קוהרנטי ובעל משמעות. הראשון ברור: מתח, השהיה, התפעלות, קצב, טשטוש או חידוד וכל דבר שאתה פשוט מרגיש אותו בקריאה. אצלי אפקט כזה בקריאת שיר הוא מעין "קפיצה" כזו, כאשר יש מעין "קליק" וצצה אצלי הבנה למשהו שאינו כתוב בטקסט. הדברים איכשהו מתחברים, נחשף איזה גשר לא טקסטואלי. מבנה עומק הוא פשוט מעין שלד של קשרים בין אלמנטים בטקסט, אשר יש לו מבנה ניתן להגדרה ואשר תורם להבנה הכוללת של הטקסט. מעין איחוד של תוכן וצורה.
פה חשוב להבדיל בין זה לבין מאפיין של טקסט ספרותי, כמו חריזה, קושי בהבנה, מטפורות, תחביר מיוחד ועוד. שירה של עיינה לקח, שבו דנו קודם, היה דוגמא טובה לטקסט שמכיל מאפיינים ספרותיים שאינם תכונות ספרותיות. זאת לצד תכונות אמיתיות אחרות. חלק המתיאורים שם היו חסרי פשר. אבל מה, הוא נראה יותר שיר מזה שפה למעלה כי הוא מכיל יותר מאפיינים. אז חשוב מאוד לעמוד על ההבדלות האלה.

הבעייה שעולה פה היא אותה בעייה שאפיינה את הקבלה של השירה המודרניסטית: פתאום אנו נדרשים לעשות הבחנה בין תכונה למאפיין. פעם כל השירה הייתה שקולה אז לא נדרשנו להחליט אם זו תכונה או מאפיין, אבל היום? פעם כל השירה הייתה ארוכה אז לא נדרשנו להחליט אם אורך הוא מאפיין או תכונה אבל היום? וכן הלאה.

בקיצור. תכונה ספרותית אינה נמצאת רק בטקסט ספרותי אלא היא תכונה של טקסט בכלל, גם אם הטקסט הזה חסר מאפיינים הקיימים בדרך הנורמה ביצירת ספרות. כל תכונה כזו "שווה מחקר" גם אם לא מדובר ביצירת ספרות ממש. המחקר הוא אובייקטיבי וכמו כל מחקר, פשוט שואף לחקור כמה שיותר, בלי שמץ של קשר לשאלה האם זה מעניין אותי כאדם או לא.

עד פה.
מקווה שהנעמתי את זמנכם.

הערה: למרות אורםכם, אין הדברים שלעיל בגדר מאמר מנוסח ומגובש היטב, אז מא לא לתפוס אותם ככאלה.
הרשה לי 49973
כדי להסיר ספק, נהניתי לקרוא את פרשנותך לשיר והשכלתי מתגובתך זו לשירה הפסאודו-ניאנדרתלית שהבאתי (וזה עוד המיטב שמצאתי שם).
אפשר לקבל גם את הזיבורית? 49974
(באימייל אם תרצה, למרות שהדיון הזה מספיק מת כדי לתלות זאת כאן להנאת הבבונים האחרים)
אפשר לקבל גם את הזיבורית? 49986
כבר אין לי גישה לחומר (עברנו בסיס) אך מחר אני חוזר לגיזרה ואנסה להביא עוד מנהמות לב העם. יש לציין שרוב החומר בבסיס הנוכחי הינו ברוסית וכדי לתרגמו עלי להיכנס עם עוד גבר לתא השירותים... מילא גבר, אני לא חושש ממה שאומרים, אבל הברירה האחת היא איוון, חברי לחדר שהילוכו, מבטו ונשימתו משייכים אותו מיידית ליחידה המיוחדת לרצח עם של צבא אוקראינה (הוא אכן באופן בולט אינו יהודי, בעל רישום פלילי על אלימות כלפי אשתו וסיפר לי בשמירה איך התאכזר לחייליו בצבא האוקראיני עד שהם ירו עליו).
הברירה השנייה היא איציק בעל החיוך הסדיסטי, במקור מגרוזיה, בעל אוסף מרשים של סכינים שהוא מתמחה בהטלתם ואף דקר אותי בגבי (קלות ומתוך חיבה, אך מבלי לשאול) כדי להדגים את חדות הסכין החביב עליו. אח, פלוגה נפלאה (+ דרושים - ברצינות!!).

אראה מה ניתן לעשות.

אגב, אני מתפלא שעדיין אין תגובות לתגובתו המעניינת של אור. אם היה לי זמן וידע הולם הייתי מגיב.
גיבוב מילים או משהו בעל משמעות 49984
מסתבר שאתה בחברה טובה. ג'והן לנון אמר פעם שהביטלס גילו שהם יכולים לכתוב כל דבר שנראה והרגיש טוב, בלי שיהיה לשיר איזה מובן מסוים. המבקרים כמובן ניתחו ומצאו משמעויות בשירים.

אפרים קישון כבר כתב על התופעה הזו מחזה בשם ''תוציא את השטקר המים רותחים''.

מה שמחזיר אותנו לדבריו של מיכאל שיצירת אומנות זקוקה למסגרת התייחסות, מסגרת המצביעה עליה ככזו, כדי שנקבל אותה כיצירת אמנות. דבר נוסף הוא שפירוש או מובן או כל מה שלא נמצא כביכול בתוך השיר איננו למעשה בשיר אלא אצל אלה הקוראים אותו, מתייחסים אליו, ממקמים אותו במרחב זמני או גאוגרפי מסוים, ויוצרים יחד עם המשורר המקורי, את השיר.

לכן גם אין שום יתרון ברור לפרושו של המשורר ואפשר לראות אותו כקורא נוסף של השיר, אשר ניחן באינפורמציה נוספת ושונה משל שאר הקוראים.
גשטאלט? סטרוקטורליזם? 49991
כשלעצמי אני חושב שלדבר אין משמעות אלא למקומו במבנה. זה נכון בנושא הפרשנות, בנושא השפה, בנושא התפיסה (ומודגש בAI) ואף בעניין מהותה של הפיסיקה והיקום (אין 'חומר' ואין התפתחות, יש רק מתמטיקה). אך זו אופרה אחרת (הגירסה הפחות ידועה (ובצדק) של 'לה טראוויאטה').
מסכים בהחלט 49996
בעניין המשורר. לעובדה שהכותב לא כיוון למשמעות מסויימת אין ערך בדיוק, אבל בדיוק, כמו שלעובדה שהוא כיוון למשמעות מסויימת אבל זו לא עברה אלינו אין ערך כלל.

הכותב יכול לכוון למשמעות אחת ותצא אחרת או לשום משמעות וכן תצא כזו. המשמעות לא תמיד נגזרת מהאופן שהכותב מארגן את הטקסט. הרי לכלי שבו נכתב השיר, כלומר השפה, יש משמעויות כשלעצמו. בעצם השימוש במילים אתה יוצר משמעות ובעצם ההעמדה של חלקי טקסט זה ביחס לזה אתה יוצר משמעות.השאלה היא עד כמה משמעות הטקסט נבדלת ממשמעות השפה בכלל, עד כמה היא חדה וקוהרנטית.
תוסיף לזה את העובדה שטקסט נכתב בכמה רמות, גם כאלו שאינן מודעות ומושפעות מגורמים סביבתיים-חברתיים-הסטוריים-אמנותיים-נורמטיביים, וכן תוסיף לכך את העובדה שטקסט, כל טקסט, מובן לא רק על פי מטענו הסמנטי אלא גם על פי שיקולי דובר-נמען-הקשר וכן את העובדה שנמען מייחס חשיבות שונה לכל מה שנכתב בשורות קצוצות - ותקבל פרשנות לערימת מילים שנשמעות ברדיו. למעשה אתה צריך להתאמץ כדי לכתוב משהו חסר משמעות, אבל לא להתאמץ במיוחד כדי לכתוב משהו אידיוטי בצורה מפליאה כגון שירי טיפקס או אתניקס. אלו מגיעים לכאלו שיאים דביליות ונביבות עד שמגיע ללהקות האלו פרס.
How do recognize a poem? 50035
אור,

נהנתי לקרוא את תגובתך. אשמח לקרוא ביום מן הימים את הנוסח המגובש (היותר סופי, עד כמה שסופי אפשרי). האם לדעתך ניתן לומר, שמה שאתה מכנה 'מאפיינים' הוא בעצם אוסף מוסכמות (קונבנציות) צורניות ביסודן של טקסט שאנו בד"כ מייחסים לשירה, ומה שאתה מכנה 'תכונות' הוא מה שאנו חושפים במהלך אקט הפרשני (גם אם הוא אינסטינקטיבי, ה"קליק")?

נ.ב.
האם אתה מכיר את מאמרו של סטנלי פיש "How do you recognize a poem when you see one?"
How do recognize a poem? 50042
שמעון,

האם יש לך הפניה או העתק של המאמר?
How do recognize a poem? 50070
רון,

קראתי את המאמר לפני שנים מעותם מצולם ואין לי הפנייה, וגם לא הצלחתי למצוא אותו ברשת, אבל אני משער שבביקורך הבא באחד מרשתות הספרים הגדולות האמריקניות תוכל לאתר אותו באחד מקובצי המאמרים של פיש.
אמר הדוד גוגל: 50092
מאמר שמתפלמס עם פיש, וממנו אפשר לקבל מושג על המאמר הנדון, כאן:

המאמר הזה לא פותר את הבעיה 50416
לדעתי אלא רק הופך אותה. לטענתו אנו נזהה שיר לא רק על סמך שיוכו לסוג זה של טקסטים באמצעות "הוראה מגבוה" אלא אם נזהה בו אלמנטים שהוגדרו בפנינו כשיריים. אבל גם הסבר זה לא מאתר תכונות שיריות אמיתיות ולמעשה עושה אותו דבר: הוא אינו "מנחית" עלינו כי הטקטס שלפנינו הוא שיר אלא מגדיר לנו קריטריונים לזהותו ככזה. אז לא מסגרת השיוך היא חיצונית אלא הקריטריונים הם חיצוניים. אנו נזהה שיר אם יש לו תכונות שמקובל להגדירן כתכונות של שירה, אבל האם תכונות אלו כשלעצמן הן שיריות??
האם התכונה היא שירית כי יש בה משהו מיוחד לשיר או כי פשוט היא מוגדרת ככזו מסיבות חיצוניות?
דרך אגב, מאיזה אתר לקוח המאמר הזה? אולי יש שם מאמרים נוספים. בעמוד המאמר אין קישור לאתר וגם תוך משחק בכתובת לא הצלחתי להגיע אליו.
מצטער 50424
אין לי פרטים על האתר מעבר למה שמופיע שם ב URL. כפי שציינתי בכותרת הגעתי אליו דרך גוגל.

אגב, בשעתו הצגתי שאלה ("אתגר לאור ולדרור") ולא נעניתי. נראה לי שהיא שייכת, במידת מה, גם לפתיל הזה ואודה לך אם תחפוץ להשיב לי.
מצטער 50457
עוד מפלאי הגוגל:

זוהי רשימה של הדפים המקושרים אל הדף הנ"ל.
ת'אמת? 50474
רוצים לשמוע ממש ת'אמת?
נשבר לי הזין ממאמרים. אחרי שלוש שנים של מאמרים על תורת הספרות, על ספרות עברית, על בלשנות, על לשון, על הסטוריה, על אסתטיקה - נשבר לי.

יש כל כך הרבה לקרוא, כל כך הרבה לדעת, שכבר אין לי כוח יותר. אני אף פעם לא אדע הכל ואפילו לא חצי אז חבל כבר על הניסיון. אין ברירה אלא לפתח דיונים בשאלות שכבר מזמן נמצאו להן תשובות. אין ברירה אלא לשוב ולגלות את מה שכבר גילו מזמן. ועוד בטח שהכל באנגלית (אם כי קלה) והכל מרצד לי פה מול העיניים.
זהו.
The stanza format 50521
מאלף לקרוא את מאמרה הקצר של גרטרוד שטיין
בפורמט של שורה קצרה לאחר משניה, מול תבנית
פסקאות. כל טקסט, דחוס וכבד ולא עודפי אינפורמטיבית ככל שיהיה, הרי שעריכתו בתבניות שורה-קצרה, תהפוך את הקריאה להתנסות שונה בתכלית. הקורא יחוש מייד בהקלה ובריווח עקב ניהול שונה של משאבי עיבוד המידע -הן המתפנים שוב ושוב, והן המתגייסים בקלות לקראת השורה הבאה. הוא מתנסה לראשונה ביכולת זמינה ומורכבת להקיף בהינף קשב את מרחב הטקסט כולו.

האפקט של stanza format מהמם, ותרם רבות לתחושת המגיה שבתצורה השירית.

קצת גנאולוגיה (התחקות אחר המקור) לא תזיק.

בעת העתיקה, הועברו באופן זה גופי אינפורמציה נרחבים -הסטוריים, מיתולוגיים ואחרים -ומכל מקום, כאלה שדרשו פריסה נרחבת של נאראטיב מורכב ומסתעף. זאת בניגוד לנוסחאות קצרות כגון תרופה כלשהי, שאין צורך לרקוח אותה מגורמים שונים ובאופן מורכב.
אדם יחיד, ולעיתים כמה אנשים במחולק נשאו בזכרונם באופן לכיד את קורפוס הידע הזה.

לשם למידתו וזכירתו, באופן המאפשר גישה אקראית random access לקטעי משנה (בניגוד לזכירה בה להגיע לקטע כלשהו יש לזכור באופן סדרתי את כל הקטעים בזה אחר זה עד למקום המבוקש) היה צורך לערוך את קורפוס הידע בצורה שירית.

הכוונה קודם כל לעריכה לסטנצות, ואחר למקצבים וחריזה.
כך, שירת הומרוס מ-‏800 לפני הספירה, הינה קורפוס כזה. זאת שירה הנושאת ידע היסטורי, קטעי נסיון מדיני ואסטרטגי, פסיכולוגיה בין אישית וידע מיתולוגי האמור לקבוע את כללי התנהלות העולם. זכירתו ויצוגו של קורפוס ידע כזה תוך איפשור ניהול מידע זמין הינו הדבר שיצר את הצורך בעריכה בתבנית שירית.

בנוסף, התבנית השירית אפשרה מעין עמדה של כבוד והעדפה לידע זה, ביחס לאינפורמציה רכילותית למשל, שגם היא בעלת מבנה של נאראטיב.
התבנית השירית יוצרת מעין עמדה קוגניטיבית ורגשית של ראיית המושא שלפניך בבחינת מה שמרטין בובר כינה תצורת ה- I-Thou
The stanza format 50541
אני לא כל כך בטוח.
אומנם טענותיך בעניין היתרונות הקוגניטיביים אפשריות כשלעצמן אבל אני לא בטוח לגבי יישומן.
כתיבה בשורות קצרות "סתם",כמו שעשית כאן למעלה, לפחות עבורי, אינה מקלה על הקריאה אלא פשוט מעצבנת. לכן אני שונא שבירת שורות שאין לה מטרה וסיבה. האופטימום הוא חפיפה בין השורה למשפט.

שנית, החריזה לא התחילה אלא במאה ה-‏10 לספירה. המשקל קדם בהרבה זה נכון, אולם למיטב זכורני, הטקסטים הקדומים אינם מחולקים לבתים כלל. אלא פשוט בית אחד או לפחות קבוצת בתים מאוד מאוד ארוכים. החלוקה ולמעשה עצם הכתיבה של היצירה ההומרית היא מאוחרת ליצירה ונעשתה בצורה מלאכותית על ידי אחד השליטים ביוון העתיקה. החלוקה של היצירה הזו ל"שירים" או "ספרים" נעשתה מאות שנים לאחר היווצרות היצירה.

לגבי יצירת הומרוס כבר נטען ונאמר כי לא "נזכרה" פשוט כי לא ניתן לזכור ככזה קופוס אדיר של מידע אלא "בוצעה" שוב ושוב לפי כללים נתונים וקווי עלילה מוכנים על ידי "הזמר הנודד". השורות הקצרות והמשקל בהחלט הקלו על הזכירה על השימוש בתבניות.
ולסיום, אם אני זוכר נכון, כמעט ולא היה צורך להבדיל שיר מלא שיר פשוט כי לא הייתה פרוזה בתקופה ההיא.
The stanza format 50548
שתי השורות הקצרות בתחילת הערתי אינן מכוונות, אלא יצאו כך ללא תקנה לאחר שהקלקתי על "עבור".
שם, מכל מקום, ההפרדה הינה באמצע הפסקה, ולכן שרירותית וסתמית, ולכן אינה מעוררת חוויית שירה.

"שבירת שורות שאין לה מטרה וסיבה". ערכה של אמנות העריכה השירית הינו אכן בכך שהשבירה אינה סתמית אלא ההפך מכך. וכאן יש להדגיש -כל שורה *מסיימת* עניין נתון, חותמת Seals אותו. במובן מסויימת אין היא משאירה "עניין לא גמור", אלא יוצקת מתח ומבחינה מסויימת מסיימת וחותמת אותו לפחות חלקית, ולפחות בהקשר ספציפי. בכך היא מגייסת אך גם מפנה משאבים. זוהי האומנות הגדולה של הכתיבה השירית בסטנצות.
"הטקסטים הקדומים אינם מחולקים לבתים, אלא פשוט בית אחד, או בתים מאד ארוכים".
מה שכמובן מחזק את טענתי שמדובר *בקורפוס של ידע*, וכזה המחייב עמדה מסויימת של יראת כבוד, העדפה ואולי אף מידה של חוסר ביקורתיות והיעדר שינוע קוגניטיבי מצד הקורא כלפי הטקסט, בבחינת "כזה ראה וקדש".

לגישתי, אופן יצוג קוגניטיבי מסויים ועמדה *אוריינטטיבית* (כזו בה אתה פוער זוג עיניים ואישונים גדולים ותמים, הדופק שלך מואט, מוליכותו החשמלית של עורך משתנה, קיימת התרחבות כלי דם במוחך vasodilation וקבוצות גדולות של נירונים במוחך יורים באופן אחיד בהפסקות קבועות, מה שקרוי "דפוס אלפא" במדידות EEG) כשאלה מתחייבים כלפי אינפורמציה מסויימת, הם המצע המחייב את התבנית השירית. והם המצע שהביא ל*פיתוח* רב שנים, אך בהתאם למצע זה, של *אמצעי* ההבעה השירית ותבניותיהם.
How do recognize a poem? 50048
האמת שלא קראתי את המאמר הזה אבל אשמח לקוראו.
אני מסכים שתכונות הן בעיקרון קונבנציות שיריות אבל קח בחשבון שהן לא היו כאלה עם תחילתה של השירה. משהו גרם למחזאים היווניים הראשונים לכתוב במשקל ומשהו גרם לאחרים לא לכתוב כך.
"תכונות" הוא מושג בעיתי יותר מבחינת מה שאמרת, שזה מה שנחשף באקט פרשני, כי ישנם טקסטים לא שיריים שניתן להפעיל עליהם אקט פרשני (כמו חוקים) וישנם שירים שלא תמיד דורשים אקט פרשני מעמיק, או שלפחות עושים פעולתם גם בלי אקט כזה.

למעשה השאלה פה היא מהי שירה, שאלה שכמובן אין לי תשובה עליה. קשה להגדיר שירה על סמך מה שאנו חושפים באקט פרשני שכן אז ההגדרה היא סובייקטיבית מאוד ותלויה בפרשן ולא ביצירה.
להלן כמה דוגמאות משעשעות בעניין זה:
בשיעור המבוא של "יסודות השיר" קיבלנו טקסטים בשורות קצוצות או רגילות והתבקשנו לגלות מה מהם שיר ומה לא. המרצה פשוט הפכה לטקסט רגיל שירים קצרים וקיצרה טקסטים פרוזאים, כמו למשל ההקדמה למילון אבן שושן. כמובן שהיו טעויות רבות בזיהוי. מדוע? כי מסתבר שאורך השורה עצמה יוצר איזה סוויטץ' אצל הקורא והוא פתאום מתחיל לפרש דברים.
עוד דוגמא: בספר "שבעה סוגי עמימות" של אמפסון, הספר שהתחיל את "הביקורת החדשה", הגורסת התעלמות מוחלטת מן המחבר ניתנו לסטודנטים לשירה שירים בלי שם היוצר או השיר והם נדרשו לכתוב את דעתם על השיר. חלקם כתבו ביקורות חמורות ומשעשעות על שירים שהם בעצם מיטב השירה האנגלית עד אז.
ודוגמא אחרונה והכי חשובה:
בניסוי שנעשה רשמו על הלוח את רשימות השמות של הכיתה(!!) ואמרו לסטודנטים שזהו שיר. כמובן שאלו מצאו שם קשרי צליל, חריזה וכו'.
עכשיו לך תבין מהי שירה.

לגבי הנוסח הסופי..לא נראה לי שיהיה בקרוב, אבל פעם הרחבתי בעניין, כאן:
פשוט תתעלם מכל הפניות לדיונים אחרים שעשיתי שם.

אחת הבעיות בהגדרת שירה קשורה לאופן שבו אנו מגדירים: אוספים קבוצה של דברים ומנסים למצוא את המאפיין המשותף הצר ביותר. רק מה, כבר מראש הכנסנו לקבוצה הזו אלמנטים מסיבות "לא טהורות". אנו מקבצים את מה ש"נחשב" שירה ואז מחפשים מכנה משותף, ככה שאולי אנחנו פשוט רודפים אחרי הזנב של עצמנו. הקיבוץ לאותה קבוצה נעשה על סמך נורמות ספרותיות, אז מאין לנו שנמצא גם מאפיין פנימי?
הדרך הטובה יותר היא לקחת טקסט, לאפיין אותו, לקבוע שהוא שיר על סמך קריטריונים מסויימים ואז עוד שיר ועוד שיר וזה ייקח בערך מליון שנה.
מרצה שלי אמר פעם שהדבר היחיד שמשותף לכל השירים הוא שורות קצרות. די צודק בעצם.

התגובה שם בבמה הבאתי את דעתו של אותו מרצה. שהיא אולי קצת יותר יעילה מגישות אחרות להגדרת השירה: פורמליזם, סטרוקטורליזם וכיוצא בהללו.

אולי פשוט צריך לנקוט בגישתו של וויטגנשטיין להגדרה: דמיון משפחתי. שיר א' חולק תכונהעם שיר ב' שחולק תכונה אחר עם שיר ג'. לכן א' וג' הם שירים אבל לא מאותה סיבה. וכן הלאה וכן הלאה.
המילים מפרפרות תחת ידי המשורר 50083
אור,

תרגיל "השורות הקצוצות" שעשתה איתכם מורתכם הוא בדיוק התרגיל שבו פותח פיש את מאמרו. אצלו התלמידים מפרשים רשימת שמות (רשימה בבליוגרפית שנשארה על הלוח מהשיעור הקודם) כשיר דתי. המסקנה שפיש חותר אליה במאמר (ובדרך שולל המון גישות אחרות לשאלה שירה מהי?) היא ששיר הוא מה שקהילה פרשנית מזהה כשיר. המאמר הזה פרובוקטבי ואפילו מקומם אבל כתוב היטב וקשה להכשיל את טיעוניו.

תרופה בדוקה נגד התסכול שבקוצר ידן של הגדרות אנליטיות בנושא זה הוא קריאה חוזרת במאמרו של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" שבו בין היתר מבחין ביאליק בין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי השירה, ואומר על האחרונים: "מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון.. מחויבים להכניס בה בכל רגע - על פי מפתחות מסורים בידיהם - תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצרופים חדשים. המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החושן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה..."

נ.ב.

אור, קראתי את תגובתך בנוגע לבודלייר וביאליק, זה דיון מתמשך, אז לא מהרתי להגיב, אך אני מניח שהמשך יבוא.
פיש וביאליק 50089
חשוב לזכור כי אומנם פיש מוכיח כי שיר נתפס ככזה לפי המסגרת שבה הוא ניתן אבל העובדה שהוא נתפס ככזה אינה אומרת שהוא כזה או שאם אינו נתפס ככזה הוא אינו כזה, ואם הוא נתפס ככזה אין זה אומר שאין לו תכונה נוספת אשר כן מבדילה אותו מטקסט שאינו שירי.

המסה הנפלאה של ביאליק היא אומנם נפלאה אך כמובן שאינה פותרת את הבעיה. הוא מניח שפרוזה נבדלת משירה בלשונה, דבר שכמובן שאינו תואם את לשון הספרות הזו היום. ישנה פרוזה בעלת לשון שירית (ראה ספיח או שיר השירים לביאליק עצמו) ושירה בעל לשון פרוזאית (ראה שירה מודרנית). כמו כן, מסתו ככל שהיא נפלאה, היא יותר פילוסופית ממעשית, למעשה קשה גם להראות ששיריו של ביאליק עצמו ניחנים בהבחנה הזו. שים ללב שמסתו של ביאליק נעדרת דוגמאות ספציפיות (למיטב זכרוני הרפה) והיא אכן יותר בגדר מסה מאשר בגדר מאמר. כוונתו היא שלשון השירה צריכה להיות לשון חיה, כלומר שמילותיה אינן שואבות את כוחן מן ההסכמה שישנה לגבי המסומן שלהן אלא שצריכות להתחבר למסומן הזה. הקשר בין המסמן למסומן אינו צריך להיות שרירותי. על השירה לפרוץ את השרירותיות הטבועה ביסוד כל לשון ולהתחבר מחדש לעולם. כאילו לשחזר את הרגע שהמילים נחצבו מתוך המציאות וכן הלאה וכן הלאה.

אלו הם דברים יפים ואכן נהניתי רבות לקוראם בזמנו אבל יישומם כיצד?
How do recognize a poem? 50125
שיר הוא דבר
שאני קובע שהוא שיר
לאחר שאני כותב אותו
כשיר או כלאשיר
אבל מפרסם אותו כשיר

ועכשיו תקבעו מחדש מזשיר

אז, אם נרכיב את דוד אבידן (למגינת ליבו של דובי) ביחד עם מיכאל שרון שכתב על הצורך במיסגור והכתרה של מעשה, כדי שיתפס כמעשה אומנותי, נקבל נקודת בסיס מסוימת. אולי אפשר גם להשתמש ב-קון מהפילוסופיה של המדע, על הצורך בהסכמה חברתית בזמן מסוים.

ההגדרה של המרצה שלך לשיר כטקסט המורכב משורות קצרות ניסתרת דווקא על ידי הפואמות בפרוזה של בודלייר
How do recognize a poem? 50134
וגם על ידי אבידן עצמו, בפרסומים אחרים.
How do recognize a poem? 50143
איני מכיר את יצירתו זו של בודלייר ובצם את יצירתו כלל, אבל שמעתי על דבר כזה "פואמה בפרוזה" או "שיר פרוזה". בפעם היחידה שנתקלתי בשיר בפרוזה של דן פגיס פשוט חשבתי שזה לא שיר אלא פרוזה או פרוזה לירית.

אני מזכיר שהדיון המקורי היה על האם יציה מסויימת היא ספרות או לא. בתוך הספרותעצמה נראה לי שעניין הגובלות פחות חשוב.

בענין הבית שיצרת פה למעלה, סתם כדוגמא, זה דווקא נראה לי דוגמא מצויינת למשהו שאינו "יצירת ספרות בצורת שיר" או יצירה בעלת תכונות ספרות. הבית הזה הוא שלם שהוא בדיוק סכום חלקיו. אין פה דחיסות פנימית שמקבלת ביטוי בדחיסות חיצונית. זה צלול,פרוזאי, פשוט טקסט שקוצר בשורותיו. שורות אלו יוצרות אשליה של שיר ולכן מאפשרות עוד "אלימות נגד השפה" , כפי שנאמר פעם על שפת השירה, במקרה זה: הלחמות מילים, אקט חושפני של "אני אומר" וכו'.
זו תגובה שלי פה למעלה 50144
How do recognize a poem? 50154
כדי להסיר כל ספק, אני לא יצרתי מאום אלא הבאתי את השיר של אבידן לו אני תמיד ניזקק בדיון מסוג זה.

אשר לפואמות בפרוזה, היינו לצורתו החיצונית של שיר. ידועים משוררים שהקפידו להציב את שורות השיר בצורה גרפית מסוימת היותרת מדרגות, פירמידה ועוד, כחלק בלתי נפרד מהביטוי הפואטי. אבות ישורון כמדומני, או אפילי אמיר גלבוע.

גם הצורה הקלאסית של סונטה מחייבת הצמדות לצורה עימודית מאד מסוימת של רווח בין הבתים וכו'.

כך שבודלייר הרחיב את הפן הצורני של השירה כך שיכלול מספר לא גדול של שורות ארוכות פרוזאיות. אולם מבחינת זיקוק התימצות הרעיון האמנותי, הוא נשאר עדיין במסגרת פואטית. נכון שכביכול אנחנו מרחיבים פה את הדיון לשאלה היכן עובר הקו בין שירה לפרוזה, אבל נראה לי שאינטואיטיבית ההבדל הזה ברור יותר וללו מסיבות טכניוות - אף אחד לא יטען שסיפור קצר הכתוב בשפה לירית הוא שיר.
How do recognize a poem? 50397
אשר לפסקה השלישית, יש לזכור גם את ההייקו והחמשיר.
השאלה מדוע? 50417
יש סיפורים קצרים שקצרים יותר משירה: משלים קטנים של קפקא מול שירים רגילים וסיפורים ארוכים יותר מול אפוס שירי כגון האודיסיאה או לפחות פואמה מודרנית כמו של ביאליק או פואמה לא מודרנית בסגנון השירה הרומנטית.

מאידך יש שירים שלשונם פרוזאית וסיפורים שלשונם...? לשונם מה?
האם לשון גבוהה, מתפייטת, היא בהכרח לשון שירית?
האם באותה פרוזה לירית השפה היא אכן שפת שירה?
האם עלינו לספור מטפורות פר-שורה כדי להבחין שפת שירה משפת פרוזה? האם בפרוזה לירית יש אכן ריבוי מטפורות או סתם "מילים יפות"? האם ריבוי נקודתי של מטפורות הוא אכן שפת שירה או שעל המטפורות האלו להתחבר ישירות למוקד היצירה ולנבוע ממנה?

ההבדל באורך הטקסט אינו מדד להבדלה. מה לגבי ההבדל בשפה?
השאלה מדוע? 50491
אין קריטריון יחיד ברור וחד-חד ערכי ולכן צריך גם להתייחס כיצד האמן הגדיר את יצירתו ,בדיוק כמו שכתב אבידן. ה"מיסגור" וה"הכתרה" של היצירה על ידי הכותב ו/או הקוראים מנווטת את הקיטלוג.
דרך אגב 50050
הגבתי בדיון שם על הזניית האני. האם פספסתי את תגובתך?
ועוד דבר לגבי המאמר הזה 50451
אפשר גם לחשוב עליו בצורה אחרת.
כיצד מוכיח הניסוי שבמאמר כי אין בשירה מאפיינים אינהרנטיים המבדילים אותה מטקסטים אחרים?
כי הוא מראה שאנשים חושבים שטקסט הוא שיר כאשר נאמר עליו כך בזמן שברור שאינו כזה.

מכאן שני דברים. הראשון כבר אמרתי קודם: זה שיש בטקסט תכונות שיריות (וכמה אנלוגיות או חזרות צליליות עלובות עדיין אינן תכונה שירית אלא תכונה של הלשון שמקבלת דגש בשירה) עוד לא עושה אותו שיר. חוץ מזה פיש לא שאל "האם זה שיר?" אלא קבע שזה שיר וביקש לנתחו כך. הסטודנטים מצאו תכונות שיריות בטקסט הזה, תכונות שקיימות בכל מקרה בכל טקסט בשל היותו א. לשון ב.אוסף אובייקטים שתמיד יקיימו יחסי דמיון וניגוד. ואכן ניתוח ספרות "מדובב" טקסט על פי תכונות שכבר יש בו, לא ממציא את התכונות האלה. השאלה היא עד כמה הטקסט הזה היה שיר? מה היה ערכו? אפשר בקלות לפתור את הבעיה בכך שנאמר שלכל טקסט יש ערך שירי שמתחיל ב-‏0 ונגמר באינסוף ורק מדרגה מסויימת הוא שיר ממש. אולי באותה נקודה שחומר הופך להיות "חומר כימי" ותופעה בעולם נהיית "חוק פיזיקלי".

הדבר השנישעלול להביא לכמה מסקנות לא נעימות. כיצד אנו יודעים שאותו אוסף מילים אינו שיר? משום שאנו יודעים שהוא מקרי, משום שאנו יודעים שאין פעולת יצירה מכוונת מאחוריו ולכן כל קשר בין האלמנטים הוא מקרי וחסר משמעות. זה ברור.

נניח שאני מוצא תבנית חוזרת ב"איליאדה" של הומרוס: נניח שבשיר השני, התשיעי, הששה עשר והעשרים ושלושה יש גורם קבוע שחוזר. לא רק שישנה פה תבנית חוזרת, היא גם באה במרווחים קבועים. עכשיו, מה אם הייתי אומר לכם שישנן טענות מוצקות חוץ ספרותיות וגם פנים ספרותיות שהשירים השני והתשיעי הם תוספות מאוחרות?
מה הייתם אומרים עכשיו על "תכונה אנלוגית ביצירה מכוונת שאין ספק שהיא ספרות"?
ומה לגבי תכונות כאלו בתנ"ך - טקסט שמתאר מאות שנים ונכתב במשך מאות שנים על ידי סופרים רבים ונערך לאחר מכן?
האם אין בטקסטים האלו יותר מדמיון מקרי לאותו אוסף מילים על הלוח? מה זה אומר על מחקר הספרות?
שירה פרולטרית 78864
ועל כך אמר זך:

מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי
אבוי לאשתו של המורה למתמטיקה שלי
אבוי למורה למתמטיקה שלי
עצמו
רק רגע אחד... 47386
האם "קלות" משמש כאן כפועל בהווה (נהיות קלות יותר; "כי קלו המים מעל הארץ") או כתואר (לא כבדות)?

תחת הפירוש הראשון, אפשר להסיק שיש תוצאה לרצונו של האדם לעוף.

אולי ניתן להסיק זאת מהניקוד. שאלה לעורכי "דג אנונימי?" - האם הניקוד נשלח ע"י המחבר, או שהשיר נוקד ע"י העורכים? ואם המחבר קורא זאת - האם התכוונת לאחת המשמעויות, או שרצית להשאיר את שתי האפשרויות זמינות?
רק רגע אחד... 47389
לא ניתן להסיק זאת מהניקוד.
לפי הכתוב באתר, המנקד הוא יעקב שי-שביט.
רק רגע אחד... 47393
זה אותו ניקוד בכל מקרה למיטב ידיעתי. קלות כשם תואר פשוט נגזר מקלות הפועל. זה קורה המון שפועל בהווה מקבל תפקיד נוסף של שם תואר: חם כרגע וחם בכלל, שבור, עצוב וכו'. לכן שמו בישראל: בינוני.
ואין מבדיל בין חם לחם 47411
התיאור נכון, הדוגמאות לא. "שבור" ו"עצוב" הם רק שמות-תואר, לא פעלים (מה צורת העבר של "שבור"?). ל"חם" נדמה לי שיש רק שריד קלוש של "פועליות" - צורת העתיד הארכאית-מליצית "יחם לו" (ההבדל בין "חם כרגע" ל"חם בכלל" הוא הבדל בין "כרגע" ל"בכלל", לא בין חם לחם). דוגמאות טובות יותר הן "מרחף", "(נסיבות) מקלות", "מאיר" וכו'. קל יותר למצוא פעלים שבזמן הווה הם גם שמות-עצם - "מגיב", "עורך", "משורר".

בדוגמה שבשיר, גם אני כמו טל תהיתי על "קלות". נראה שכמו "חם", הפועל "קל" כבר כמעט אינו קיים, ומעניין אם יש עוד דוגמאות חוץ מ"קלו המים". דווקא ההדהוד לפסוק ההוא, יחד עם ההבלטה של המילה "קלות" בשיר, יוצרות דו-משמעות בין הקריאה התארית שלה - תכונה סטטית של השערות, לבין הקריאה הפעלית, המוזרה יותר - כתהליך, כשינוי (כמו ב"קלו המים"). המתח הזה מובנה במילה (בהקשרה בשיר), ולא הייתי רואה בו "תאונה" (גם אם המשורר לא התכוון אליו בהתחלה). במקרה זה לא אראה זאת לגנותו אם ימנע מלהכריע (ועדיין אין לי עמדה נחרצת בסוגיה הכללית, האם טוב שהמשורר יפרש את שיריו).
ענייני לשון 47422
שבור ועצוב הם פעלים פר-אקסלנס במשקל פעול של בניין קל זמן הווה. נכון שהם עברו תהליך של "התאבנות" ומשמשים כתואר אך במקור הם כאלה. לכן נהוג לכנות הווה בשם בינוני כדי לכלול בתוכו גם אותם.
ביקשת דוגמאות לקל כפועל: מנשרים קלו ומאריות גברו.

נכון שכיום הוא כבר לא בשימוש יצרני אבל עדיין הפועל וכל האפשרויות הגלומות קיימות ונכונות לשימוש.
ענייני לשון 47525
הו, שכחתי שאני מדבר עם בלשן אמיתי (שלא כמוני).
<טון שפל-רוח>
אני מבין שהבלשנים העבריים מסווגים את המילים במשקל פעול כפעלים. ברור שהם אכן נגזרו מפעלים, אבל התוכל להסביר לי מה ההצדקה להחשיב אותם לפעלים? אתה אומר שהם מתנהגים כשמות תואר, ולא כפעלים. האם פעם הם התנהגו אחרת? האם היום יש מילים במשקל זה המתנהגות כפעלים? אפילו הגזירה שלהם מפעלים היא, תקן אותי אם אני טועה, דיאכרונית ולא סינכרונית (למדתי משהו!): הרי הפועל "עצב" בבניין קל (ממנו נגזר 'עצוב') כבר לא קיים היום בתודעת דוברי העברית.
אתה צודק באשר ל"מנשרים קלו", ונדמה לי במעורפל שאפשר גם לומר בזמן עתיד "ייקל עליך לעוף אם תצמיח כנפיים", אמנם במשמעות השניה של "קל".
ענייני לשון 47546
בעתיד - ''כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו''.
ואין מבדיל בין חם לחם 47445
אותה דו משמעות מופיעה בשיר היונה - ...אברותיה קלות.
ואין מבדיל בין חם לחם 47559
המממ... יפה.
דווקא ב''שיר היונה'', שהייתי מסווג אותו כפזמון, בניגוד לשיר לעיל, קשה לי מאוד לקרוא את ''קלות'' כפועל, כתהליך של שינוי. אני מבין אותו רק כתיאור תכונה. אבל הקישור שיוצרת המילה הזו כאן לשיר היונה יפה.
וואלאק? 47610
תמיד הייתי בטוח זה - ''אברותיה כלות''.
הרבה יותר הגיוני, אם תשאלו אותי.
מדרש יונתי 47685
זה היה יכול להסתדר יפה, אלמלא זה היה בחרוז עם משהו שנשמע כמו ''ועיניה כלות''.
אתגר לאור ולדרור 47431
(אגב, אין צמד מתאים יותר לג החנוכה).

בכנות, אם הייתם נתקלים בשיר הבא, האם הייתם מבטלים אותו כשטויות או שגם בו הייתם מוצאים משמעויות:

דג
    רוצה
        לצוף

אין רגליו
מציפות אותו
רק תיקוותיו
כלות
אתגר לאור ולדרור 47433
איך מכניסים רווחים בתחילת שורה?

(נ.ב. שעווה לוהטת מטפטפת על קרניו של האייל המסכן. איפה אסף עמית כשצריך אותו?)
אתגר לאור ולדרור 47450
אני פה. מה כבר עשיתי הפעם?
אתגר לאור ולדרור 48208
התעלמת מסבלו הזועק לשמיים של האייל המסכן אשר שעווה לוהטת נוטפת על גופו.
עכשיו זה כבר לא פייר 50446
כי התפיסה שלי מוטית כבר ולא אובייקטיבית.
קודם כל לא הייתי מבטל אותו כשטויות כי אני לא מבטל דבר כשטויות. מקסימום אני אומר שאלי זה לא דיבר. אם הייתי מבטל דברים הייתי גם מבטל קורפוסים נרחבים מאוד של שירה ובראשם משוררים עבריים ידועים מאוד בחצי המאה האחרונה.

אבל אולי התפיסה המוטה שלי כאן דווקא משרתת את העניין כי היא מוטה במיוחד. אני בוחן את השיר הזה על רקע שיר אחר.
לכן אני אנסה "למצוא משמעויות" בטקסט. אם אמצא משמעות או לא אין זה אומר דבר על ערכו השירי או הספרותי אלא אם כן מבחינתך חשיפתה של משמעות = שירה. בחשיפתה של משמעות אני מניח שכיוונת לתיאורו של רובד סמוי בשיר. האם רובד סמוי = ערך? האם רובד סמוי הוא פירוש או פשוט תיאור מבנה? מה ההבדל והאם יש הבדל בין תיאור מבנה טקסט המתיימר להיות שירי לתיאור מבנה טקסט בכלל?

אבל לענייננו. אני מזכיר שאני רואה את השיר הזה על רקע הקודם. הטקסט הזה אינו מכיל "משמעות מעבר", לפחות לא בצורה הפשוטה של העניין. הדבר נובע מכך שלאלמנטים בו אין היכולת "להתרומם" מן המישור המיידי שלהם. אין להם היכולת הזו משום שאין אלו אלמנטים בעלי מימוש כפול: ריאלי וסימבולי.
רגליים לא מציפות כלל, הדג לא צריך לרצות לצוף כי הוא צף גם כך (גם כשהוא גופה). לעומת זאת "לעוף" הוא גם ריאלי: תעופת ציפור וגם סימבולי-מטפורי (לא משנה ההגדרה המקושקשת של השבוע): רצון להתרומם.

אני לא מוצא "אמת שמאחורי הדברים" בשיר הזה. מאידך לא לכל שיר יש אמת שמאחורי: מה לגבי שיר המתאר נוף? בשיר הזה הלשון ה"מיוחדת" לא נראית לי כמצפינה מאחוריה אמת אחרת מאוחדת.

אני חושב שאני מתחיל להבין את אחת הבעיות שמאחורי הגדרה של שירה. אנו מנסים למצוא מכנה משותף לקבוצה של טקסטים. אבל השאלה היא האם אנו מוכנים לקבל חלק מן הטקסטים בקבוצה הזו כשירה מראש? אנו כוללים אותם כי הם נחשבים לשירה. אחרי זה אנו מתפלאים למה אין לנו מגדיר משותף. אולי אין לנו מגדיר כזה כי מראש שמנו בקבוצה שלנו שירים שלא מקובלים עלינו אישית. אולי הגדרה של שירה זה עניין של טעם וכן נצליח למצוא מאפיין לשירה אם נכלול בקבוצה שלנו רק שירים שמתאימים לנו להגדרה גם אם זה אומר לפסול יצירות גדולות וידועות.

אני באופן אישי לא אומר על טקסט שאינו שיר אלא רק שאינו מדבר אלי. זו לשון התחמקות מנומסת שבאה לשמור על כבודי כאשר אני חושב שטקסטים ידועים מאוד אינם שירים כלל, לפחות בעיני.
המסע אל השמש 47497
אם מסתכלים דרך עדשת הפשטות אפשר לראות בשיר הזה , הקצר
את השאיפה הכל כך אוניברסלית של האדם מאז הפרה-היסטוריה
פשוט לעוף . כך , במילה אחת פשוט לחקות את העופות
ולראות את האדמה מהעננים . שאיפה זו שחוזרת לאורך כל סיפורי העמים לפעמים מעידה על היוהרה של בני האדם
, למשל , המעוף אל עבר השמש של דדאלוס ואיקרוס .
אולי זוהי תמצית השיר - הנסיון של האדם לחקות את הטבע ומצד שני יוהרתו הגמורה שלפעמים אף יצליח בכך .
כפייה וזיפים 47620
אם
קורקע
עראפת
כיצד
יעוף
מפה?

הכפייה מתבדרת
הזיפים -כזרת
מדנים-
כמסוקים
מרוסקים
הופה-היי

אדם
רוצה
לעוף
כמוהו
כאספסוף
חרוף
החלצו
וחלצו
הופה-היי
כספים יחודיים 47622
למה
מתכוונן
המשנורר?
הופה-היי (כבר אמרנו?)

שריקת סיום (ושוב איתכם)

אדם
לעוף
רוצה
כפייה
וזיפים
באין
מסוק-גיל
ייטב
גם
הטיל
הופה -
אחרוג מהשתיקה שהכרזתי עליך 47637
כיוון ששעשעתני.
חן חן 47669
כספים יחודיים 47697
רוצה לאמר-
מה כבר נשאר
לאדם למותר
מלבד כנף
ירצה - הוא עף
אל מעבר לסף
בחטף
עד השמש-
ונשרף

רק ליבו כדף
הומה מלים וניגף
ועל ידי הרוח
נחטף.

שיר לגברים, נשים, וטף.
47715
זה שיר נחמד, אבל אם זוהי האופצייה הטובה ביותר לדיון מדג אנונימי, אולי צריכה להתווסף האפשרות שקוראי האייל ישלחו את שיריהם אל מערכת האייל, ואולי ביניהם ימצא שיר מעניין יותר לדיון. (שיש בו יותר בשר - אם רעיוני ואם מילולי, מעבר לרושם האמוציונלי שיוצר כל שיר נחמד או נחמד יותר)
47718
בדג אנונימי מצאתי שיר של סיון בסקין, ומעין מסה פואטית של יונתן בן עמי, שלדעתי יש בהם האפשרות לייצר דיון פורה יותר.
למה לא 47730
כיוון ששיריה של בסקין חביבים לרוב גם עלי, ואני מניח שהגברת הנכבדה לא תתנגד לציטוט שיריה גם באייל, אני מרשה לעצמי להדביק אותו להלן.

פינת שירה מיצירות האייל נשמעת לי כרעיון מוצלח בהחלט. אולי פינה נבדלת מן המאמרים, מעל לסקר התורן למשל, ואם דובי כופר בזכותו לברור מן המצאי - להציע לדג לעשות זאת. לי למשל יש הרבה מה לומר על 'אם כבר מובן' (1) מפרי עטי, שנזכר בדיון הקודם.

סיון בסקין

מוקדש לליברסיון סגוביה

לִיבֵּרַסְיוֹן,
לִיבֵּרַסְיוֹן, הִפְסַדְנוּ. בְּכִכַּר הַקּוֹמַנְדַאנְטֶה, גְּרִינְגּוֹס
מוֹכְרִים בִּטּוּחַ וְנַדְלָ"ן עַל קַאפְּל-אוֹף-דְּרִינְקוֹס
וְחוֹגְגִים אֶת הַגְּלוֹבָּלִיזַסְיוֹן.

הַמִּלְחָמָה
שֶׁלָּך לֹא נִסְתַּיְּמָה. הִיא רַק עָבְרָה לְאַסְיָה
וְלַשְּׁכוּנוֹת שֶׁל חוֹבְבֵי הַיְלָה סִילָאסְיֶה.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵינֵךְ תְּמִימָה,

שֶׁאַתְּ רוֹאָה
אֶת הַתְּבוּסָה-שֶׁלֹא-הַיְתָה בֵּין הַשּׁוּרוֹת שֶׁל הֶהָמוֹן שֶׁעוֹד מֵרִיעַ,
אֲבָל כְּבָר לֹא יוֹצֵא לָרְחוֹבוֹת לִקְרִיאָתֵךְ, לִיבֵּרַסְיוֹן מָרִיָּה
סֶגוֹבְיָה, זַמֶּרֶת מְחָאָה.

אוּלַי קוֹלָם
עוֹד מְזַמְזֵם אֶת כֹּל שִׁירַיִךְ בְּיֵאוּשׁ טְרוֹם-גִילְיוֹטִינִי -
צְפוֹנִית לְמֶקְסִיקוֹ, אַתְּ עוֹד אַחַת בַּזֶּרֶם הַלָּטִינִי,
בַּגַּל הָאֶתְנִי, אוֹ בְּמוּסִיקַת עוֹלָם.

וַדַּאי רַאִית,
הַקּוֹמַנְדַאנְטֶה דַּוְקָא בָּאָפְנָה, כִּמְעַט כְּמוֹ בִּימֵי הַמֶּרֶד
שֶׁל הַמּוּצָ'אצ'וֹס הַמַּסְטוּלוֹס, כְּמוֹ שֶׁאַתְּ הַיִית אוֹמֶרֶת,
בְּהוֹרֵיהֶם שׁוֹפְעֵי הַקֶּרֶן, הַרִבִּית

וְהַטִּילִים.
הַיּוֹם, כְּמוֹ אָז, מַשְׁקִיף הַקוֹמַנְדַאנְטֶה
מִכָּל חֻלְצָה שְׁנִיָּה. שָׁאַלְתְּ, "הֲיִתָּכֵן שֶׁהִתְמַתַּנְתִּי?"
לֹא הִתְמַתַּנְתְּ: שְׁאר הָעוֹלָם הִסְלִים

וְהִתְאַסְלֵם.
כָּךְ, לְפָחוֹת, אוֹמֵר מֶחְקָר שֶׁל לִיגַת יַצְרָנֵי הַנֶּשֶׁק.
יָבֹא הַיּוֹם, וְתֻזְמְנִי לַשִׁיר אֶצְלָם בְּאֵיזַה נֶשֶׁף
צְדָקָה, וּתְסָרְבִי בְּלֵב שָׁלֵם.

בְּנִסָּיוֹן
לִיזוֹם מַהְפֵּכוֹת וּלְהַפִּיל פְּקִידִים וְקוֹלוֹנֶלִים
נִכְשַלְנוּ. טוֹב, אָז לְפָחוֹת עָשִׂינוּ מוּסִיקָה. נִדְמֶה לִי
שֶׁאָנוּ כְּבָר מְשֻׁחְרָרִים, לִיבֵּרַסְיוֹן.

חיפה, ספטמבר 2001
למה לא 47731
בהחלט שיר מקסים
למה לא 47736
רומנטיקה של יאוש אנרכיסטי. גם לזה מקום בעולמנו המשונה.
למה לא 47739
וגם לאופציה של טרגדיה לאומנית ושמרנית
נשמור מקום
למה לא 47743
עזוב התחפרויות אידאולוגיות. לעיתים יש מקום לשלול רשעות/אטימות/גדמנות/אכזריות ושאר מרעין בישין לשמם.
מה זה גדמנות? 47745
מה זה גדמנות? 47748
הקשב לצליל המלה. מה אתה חש? אם יש צורך להוסיף, הרי אתקרב למשמעות המושג המורכב הזה אם אציין שהוא מציין משהו בדומה לפעילות העויינת את החיים, היצירתיות, וכל מה שעושה אותנו אנושיים ובונים.
מה זה גדמנות? 47756
הערה בעניין: יש מילים החופפות במקצת הוראתן ל"גדימה", כגון "חיתוך", "גזימה" וכד'. יחד עם זאת אנחנו מדברים על "גדם" (למשל של איבר כיד או רגל). מדוע איננו משתמשים במשהו בדומה ל"מקטע"? מדוע כשאנו מנסרים אובייקט דומם כגון קרש או מקציעים זכוכית, איננו מדברים על החלק הנותר כ"גדם". אנו רואים שלמונח יש קונוציה ברורה של תהליך חי, לעיתים מתפתח, שנגדע באיבו. מסביב למשמעות זאת, מתהוות קונוציות חדשות, אך בכוון הכללי הזה.
תיקון 47779
קונוטציות, לא קונוציות (The fuc--ng מקלדת).
למה לא 47841
הפעם אני חותם על כל מילה.
למה לא 47764
ליאור, נדמה לי שעדיף היה לצרף קישור ולא להעתיק את כל הטקסט. זכויות יוצרים וכאלה, אתה יודע.

ולסיון בסקין ו/או עורכי הדג: אם יש בעיה בתגובתו של ליאור ואתם מעוניינים שנסיר אותה, אנא פנו אל דובי בדואל.
הכוונה היתה להתדיין על השיר 47773
ולכן מוטב היה (לדעתי) להציגו לעיון כאן.
הכוונה היתה להתדיין על השיר 47776
הכוונה טהורה, אבל היא לא מאפשרת לך לעבור על חוק זכויות היוצרים, אפילו אם בעלי זכויות היוצרים הם אנשים נחמדים.
למה לא 47766
יופי!

מיהי הגב' בסקין?
למה לא 47771
סיון בסקין (ב' בסגול (או צירה), לא בפתח (או קמץ) כמו שהייתי מצפה) - האישה הכי וורבלית במערב. האישה והאגדה, סמל המין היחיד שיצא מערבי במה, והמשוררת היחידה בבמה חדשה עם קבוצה משמעותית של גרופים:
למה לא 48433
ליאור,
משהו כנראה דפוק במחשב שלי, כיוון שהשיר הופיע אצלי כאוסף מלבנים עם אותיות אקרעיות פה ושם.

יש פתרון?
הפתרון המתבקש - לקראו בגליון הדג 48435
ריקי,
השיר מתפרסם בכתובת: http://www.anonymous-fish.com/page18.html

והחל מחודש ינואר ימצא כנראה בכתובת: http://www.anonymous-fish.com/issue12/page18.html

תהני.
הפתרון המתבקש - לקראו בגליון הדג 48440
תודה, ליאור. אכן שיר מקסים.

ובתמורה, בנושא השיר, תזכורת לימים התמימים והיפים (חודש לאחרונה ע"י הזמר היווני דלארס):
"HASTA SIEMPRE"

Aprendimos a quererte
desde la historica altura
donde el sol de tu bravura
le puso un cerco a la muerte.

Aqui se queda la clara
la entranable trasparencia
de tu querida presencia
Comandante Che Guevara.

Tu mano gloriosa y fuerte
sobre la historia dispara
cuando todo Sta. Clara
se desperto para verte.

Aqui se queda la clara
la entranable trasparencia
de tu querida presencia
Comandante Che Guevara.

Vienes quemando la brisa
con soles de primavera
para plantar tu bandera
con la luz de tu sonrisa.

Aqui se queda la clara
la entranable trasparencia
de tu querida presencia
Comandante Che Guevara.

Tu amor revolucionario
que conduce nueva empresa
donde espera la firmeza
de tu brazo libertario.

Aqui se queda la clara
la entranable trasparencia
de tu querida presencia
Comandante Che Guevara.

Seguiremos adelante
como junto a ti seguimos
y con Fidel te decimos
"¡Hasta siempre Comandante!"

לבורים כדוגמתי, באדיבות בבלפיש: 48444
' ' UNTIL SIEMPRÉ ' We learned to quererte from the historica height where the sun of your fierceness put a wall to him to the death. Aqui remains clear the enterable trasparencia of your beloved is present at Commander Che Guevara. Your glorious and strong hand on history shoots when all Sta. Clara desperto for verte. Aqui remains clear the enterable trasparencia of your beloved is present at Commander Che Guevara.

You come burning the breeze with suns from spring to plant your flag with the light of your smile. Aqui remains clear the enterable trasparencia of your beloved is present at Commander Che Guevara. Your revolutionary love that leads new company where waits for the firmness of your libertario arm. Aqui remains clear the enterable trasparencia of your beloved is present at Commander Che Guevara. We will follow ahead as next to you we followed and with Fidel we always say to you ' ' Until Commander ' '

http://babel.altavista.com/sites/babelfish/tr
לבורים כדוגמתי, באדיבות בבלפיש: 48447
אף פעם אל תסמוך על דגים באוזן.

וכבר אמר מי שאמר לאחר ניצחון הפאשיזם בספרד: הם ניצחו, אבל אנחנו נישארנו עם כל השירים הטובים.
ואם כבר שירים 48458
להלן שירו הנפלא וקורע הלב של הטרובדור VICTOR JARA (רצוי מאוד לא לבטא בעברית או בערבית) TE RECUERDO AMANDA (אני זוכר אותך אמנדה).

הזמר, אגב, הוצא להורג באיצטדיון המפורסם בסנטיאגו דה צ'ילה כאשר פינושה כינס שם את כל מי שנחשד כשמאלני וכולם רוססו למוות.

Te recuerdo Amanda
la calle mojada
corriendo a la fabrica
donde trabajaba Manuel.
La sonrisa ancha
la lluvia en el pelo
no importaba nada
ibas a encontrarte con ol
con el, con el, con el
son cinco minutos
la vida es eterna
en cinco minutos
suena la sirena
de vuelta al trabajo
y tu caminando
lo iluminas todo
los cinco minutos
te hacen florecer.

Te recuerdo Amanda
la calle mojada
corriendo a la fabrica
donde trabajaba Manuel.
La sonrisa ancha
la lluvia en el pelo
no importaba nada
ibas a encontrarte con el
con el, con el, con el
que partio a la sierra
que nunca hizo dalo
que partio a la sierra
y en cinco minutos
quedo destrozado
suena la sirena
de vuelta al trabajo
muchos no volvieron
tampoco Manuel.

Te recuerdo Amanda
la calle mojada
corriendo a la fabrica
donde trabajaba Manuel.

ואם כבר שירים 48480
לדעתי השיר הבא יותר רלוונטי לארצנו ומתאים יותר לדיון פורה באייל הקורא:

ואם כבר שירים 48600
מה זה הלינק הזה? קיבלתי אתר של קולג' ארקטי (כבר קר לי) ולא מצאתי שום שיר.

האם הקולג' הנ"ל מוכר תארים לוועדי מורים?
ואם כבר שירים 48519
רוברט וייאט ביצע את זה גם, מופיע בדיסק Mid-Eighties שלו. קצת משעשעת הספרדית במבטא בריטי כבד שלו.
ואם כבר שירים 48570
הביצוע הנפלא ביותר המוכר לי של שיר יחודי זה הינו זה של ג'ואן באאז בתקליטה מלפני שנים רבות Gracias a la Vida
ואם כבר שירים 48679
זה אמנם מאוד נחמד המולטי-לינגוויסטיות הזאת שלך, אבל רובנו (כפי שכבר גילינו) לא יודעים ספרדית. אפשר תרגום קצת פחות חלקלק מזה של הדג בבל?
תרגום פרימיטיבי 48776
מוקדש לדובי באהבה

אני זוכר אותך אמנדה
הרחוב הרטוב
רצה אל בית החרושת
בו עבד מנואל
החיוך הרחב
הגשם בשערך
כלום לא היה חשוב
הלכת להיפגש איתו
איתו, איתו
חמש דקות
החיים נצחיים
בחמש דקות
נשמעת הסירנה
לחזור לעבודה
ואת צועדת
מאירה לו את הכל
חמש הדקות
גורמות לך לפרוח

אני זוכר אותך אמנדה
הרחוב הרטוב
רצה אל בית החרושת

בו עבד מנואל
החיוך הרחב
הגשם בשערך
כלום לא היה חשוב
הלכת להיפגש איתו
איתו, איתו
שיצא אל הסיירה
שמעולם לא עשה כלום
שיצא אל הסיירה
ותוך חמש דקות
נותר הרוס
נשמעת הסירנה
לחזרה לעבודה
רבים לא שבו
גם לא מנואל

אני זוכר אותך אמנדה
הרחוב הרטוב
רצה אל בית החרושת
בו עבד מנואל

התרגום נעשה בלב כבד, כי ברור לי שעשיתי עוול לשיר. תאמינו לי, לי זה עולה יותר.
הפתרון המתבקש - לקראו בגליון הדג 472004
יש לי שאלה אפשרי לקבל תרגום לשיר הזה Hasta siempre Comandante ?? תודהה אשמח לקבל תשובהה בקרוב
תשובהה 472018
בקרוב.
טוב לראות שייסדתי 47752
(בחודש שעבר) תת-מדור קבוע באייל: "למה פרסמתם את השיר הזה ולא שיר אחר שמתאים יותר לדיון?"

אני מסכים שהשיר הנידון (כמו שירה של עיינה לקח) הוא בחירה לא מוצלחת במיוחד מבחינת הפוטנציאל הדיוני שלו.
זו בחירה מצויינת, 47843
בדיוק כמו שהבחירה בשירה של עיינה לקח הייתה מצויינת. שירים קצרים, צלולים, שקל ללמוד אותם בעל פה. תכונות אלו מאפשרות דיון ישיר וענייני, זורם וקולח בשיר. שירים ארוכים כגון זה של סיוון או סתומים מאוד כגון זה של אשר שכטר מאריכים ומקשים על הדיון שכן הם מחייבים עיסוק מרובה בלשון או בתוכן כבסיס לדיון הפואטי. התוצאה תהיה ויכוחים שאינן בנושא פואטי טהור וכן הודעות ארוכות כאורך הגלות. כבר עכשיו ההודעות שלי הן כאלה, למרות שאני מנסה לקצר.
השירים שנבחרו (בכוונה תחילה?) מתאימים בדיוק למדיום שבו הן נדונים.

חוץ מזה, יש לי הרגשה שמה שלא היו בוחרים תמיד תעדיפו להביא שיר אחר, פשוט כי לדעתכם השיר הנדון מוצה. אפשר לבקש מעורכי האתר להביא יותר משיר אחד ואפשר לדון בשירים אחרים בבמה. לדון בשיר אחד תחת כותרת של שיר אחר היא פשוט עוול ליוצר לדעתי. עלה בידו להיבחר לשיר החודש, אז למה להרוס לו את זה?
אנ'לא יודע מה איתך 48209
אבל לי אין שום דבר לומר על השיר לעיל.
שום דבר טוב, לפחות.

שלא לומר - שום דבר בר-דיון.
וזו, לדעתי, תכונה של השיר העושה אותו לא מתאים להעלאה לדיון באייל.

ואם לקשקש בלבנית לרגע - לא יתכן שמערכת הדג לא יודעת משהו שאני יודע (קרי - שהשיר אינו בר-דיון). מכאן שמערכת הדג רוצה דווקא לפרסם אל-דיון. אבל למה?
אנ'לא יודע מה איתך 48217
האם יתכן שאתה טועה? בכל זאת - 70 פלוס תגובות. היו לנו יותר גרועים.
ודאי שאני טועה 48223
יש קורלציה יפה בין ידיעות/מאמרים שסברתי כי אינם נושאים לדיון, לבין מס' התגובות הרב שקיבלו. בכלופן, דומני שלמס' התגובות העוסקות בשיר ממש אין מניין בינתיים. לשירים הקודמים היו התייחסויות טיפה יותר קונקרטיות כמדומני.

מצד שני אתה העורך, ואני תולעת ולא דג.
49558
וכי מי קבע שריבוי תשובות מעיד על משהו? הנושא כבר הוזכר פה ושם, אבל הטענה ש"היו לנו יותר גרועים" מעידה על משהו.
מינימליזם וזן 49588
היה פעם ביפן צייר זן, שבכמה קווים היה נותן
הרמונייה מושלמת, רבת ביטוי. באיזה שלב החל לטעון שהפטרון שלו רוצה ממנו מינימום של קווים ודחיסות, בטענו שבפחות מזה, הציור יאבד את משמעותו בעיני הקהל. מכאן ואילך הוא יורד למינימליזם הולך וגובר, עד לקו עקום קצר, ולבסוף למשהוא הקרוב לנקודה.
וזה מה? שואל התלמיד האחרון שנשאר אצלו, מר יושו דוטוקו.

היקום כולו בצמוד לפשרו.
הכיצד מסטר?
טוב, אז לא הוא.
יש ויש מה לומר 48243
גם דברים רעים הם דברים לדיון. נסח אותם היטב ובלשון שאינה מעליבה, בסס אותם בטקסט ושגר אותם לדיון. ביקורת גם היא דיון.
חוץ מזה, הדג מוגבל לשירים המתפרסמים באותו גיליון ומכל אותם שירים של הגיליון הנוכחי, זהו המתאים ביותר גם אם לא הכי מתאים מבחינה אובייקטיבית. לדעתי הוא גם הטוב ביותר.

אם נביט רגע בשירים הקודמים שפורסמו פה - כמה מן ההודעות היו על השיר בכלל? חלק נכבד מהן היו התכתשויות הדדיות או בריחה לדיונים אחרים כמו על אשר שכטר. ומתוך סך ההודעות שעסקו באשר שכטר - כמה היו ענייניות? רוב ההודעות היו פירושים הדדיים ושגויים אדם את דברי רעהו או את דברי המניפסט הקשה שפירסם אשר. מניפסט זה הוא דוגמא קלאסית לאיזה סוג של חומר אסור להופיע במדור זה: רוב הדנים (כולל אני) לא הצליחו להבין את הנאמר במאמר ולכן עסק הדיון בסוגיות של הבנת הנקרא או בזכות לכתוב לא ברור.

דיון אינו נמדד במספר התגובות שבו או בקלות שניתן להגיב לנושא שלו אלא באיכות התגובות עצמן ובמידת הרלוונטיות שלהן לנושא. שיר, לדעתי לפחות, אינו נמדד באורך או בקושי להבינו. תכונות אלו אכן מייצרות דיון גדול יותר אך חלק נכבד של דיון כזה עוסק בתכונות אלו של השיר ולא בשיר עצמו.

אם יואילו עורכי האייל, אפשר פשוט להכניס את השיר לתוך הסקרים שמתפרסמים בעמוד הראשון. השיר שיזכה למירב בקולות באותם עשרה ימים עד לפירסומו יעלה לדיון. פשוט מאוד.
יש ויש מה לומר 48292
I merely have nothing good to say about this poem. Any volume of the Fish contains some discussable poems, and the one above ain't one of them.

These poems are selected by the Fish editorial and I believe it's a fine idea, surely better than letting us to choose.

I believe this thread is concluded.
47725
אין ולא תהיה אופציה כזו. אנחנו באייל לא מתיימרים להיות עורכי שירה, מה גם שאין לנו כוונה לברור בין כמויות השירים שעשויות להשלח אלינו במקרה כזה. זו בדיוק הסיבה שעורכי המדור הם אנשי דג אנונימי?. אתה מוזמן לשלוח את המלצותיך לבחירת שירים אליהם. השיר באייל מתפרסם כעשרה ימים לאחר פרסום כל גליון של הדג, ואם הנושא חשוב לך, יש לך די והותר זמן לקרוא את השירים שם, ולהמליץ לעורכים על שירים לפרסום באייל.
47833
אשלח את המלצותי לשירים לדיון בשמחה.
מכיוון שבחירתם ועריכתם של השירים נעשתה ע''י מערכת הדג זה מכבר, כל שיש לעשות הוא לבחור את השיר שיש בו את הפוטנציאל המעניין ביותר לדיון. אני לא חושבת שצריך להיות מומחה לשירה בשביל זה.
נראה מתגובותיהם של אחרים שגם הם ישמחו להגדיר את השיר הנבחר כשיר הראוי ביותר לדיון. לי אין שום הסמכה מקצועית בשירה או היכרות עם מערכת האייל על מנת לעשות זאת. אולי יהיה עדיף שיתנדב מישהו מוכר למערכת- כמו ליאור גולגר, או אורי עמר, או אחר.
סיטואציה צהלית מבליחה בדמיוני 47931
"אורי עמר!" (לקרוא - Uri Amar)
דממה.
"אורי! אורי עמר!"
דממה.
"אורי עמר! יש כאן חיה כזאת?"
דממה קצרה ולאחריה, בשקט -
"עמר אורי, המפקד, בלי ו'. נוכח". (לקרוא - Omer Ori).
האם דג אנונימי 47781
הופך ל'מדור הסיפורת' של מעריב לנוער? האם האייל הקורא לחינמון???
מה זאת אומרת, שאף לא אחד ממשוררי הדג המציגים כאן את שיריהם עברו את גיל הגיוס??
בושה.
טרוניה (וניסוי) 47815
הבושה, במקרה זה, נופלת על כתפיו של האדם שאינו טורח להוסיף מילה מחכימה אחת, ופוצח בהעלבות מטופשות כנגד היוצרות והעורכות כאחת. ואין זה פלא שבחרת לך להשתמש במטאפורה מיליטריסטית שחוקה ודוחה בבואך לבוא בטרוניות על גילן של המשוררות בנות התשחורת.
גוד-מן 47862
אבל השם, השם הוא עם משמעות. אדם טוב או איש טוב.

באנגלית יש הבדל בין אדם לאיש?
ועוד בעניין ''קלות'' 47881
שימו לב לדמיון ל''כלות'' כגון ''עיניו כלות''. השערות כלות כלפי מעלה כמו שעיניים כלות למראה מסויים. מתאים לכך שהאדם רוצה לעוף אולם אינו מצליח.
פינת החידוש הלשוני 47907
עראפתיזם: כשמישהו יוצר אצלך באמצעים עתירי מלל את התחושה
שיש איתו בסיס למשהו (פרוייקט משותף, הבטחה לדבר כלשהו, קשר רומנטי וכד').
נראה לך שהוצבה כאן פיסת מציאות, נוצרה איזו ממשות.
בסוף מתברר שאין שם כלום. גורנישט מיט גורנישט.

פמ"ז: פריסת מרווח זמן. לרוב מהווה אינדיקציה לעראפתיזם.
הנ"ל בדרך כלל יוצר ציפייה להתממשות קרובה, אך גם פורס במפגיע אינטרוואל זמן ממושך עד למימוש, שבעקבותיו יבוא המרווח הבלתי נמנע הבא.
מהווה היפוך מסויים לפז"מ הצה"לי, זה שקובע נקודת זמן שאחריה יעלו מאד הסיכויים לדרגה המיוחלת.
פינת החידוש הלשוני 47910
רקע מבני/חברתי:
הן פמ"ז והן עראפתיזם צומחים לרוב על רקע מסורות של ביורוקרטיה מתישה ומעובה. זו נפוצה מאד במזרח, אך מטעמים שונים לא פסחה על ארצנו בשנים מעצבות. התופעה מקרינה גם
על אנשים הסמוכים למערכות ביורוקרטיות כאלה, ועשוייה לאפיין אף אינטרקציות עם אנשי עסקים שצמחו על ברכיה.

ציטוט רקע המשקף הלם תרבותי במגע עם התופעה:
"מעולם לא פגשתי אדם כה לא-אמין כעראפת" (גנראל זיני)
פינת החידוש הלשוני 257907
זה נחמד אך מסוכן.
העיסוק באיש הזה והכנסת מושגים חדשים לשפה העברית, אשר מושפעים מדרכו והתנהגותו, מהווים ניצחון תודעתי גדול לערפאת. עדיף שהאיש ימות וביחד אתו כל הסימנים והמסרים שלו. לפחות בישראל. כי להזכיר לך, יש עדיין מאמץ לעצוב תודעת אויב שאתו צריך אך שהוא להמשיך, הלא כך?
לא בהכרח. דמות מסויימת יכולה לשמש גם אב טיפוס לביטויים שוללים 258608
למשל הביטוי ''שוביניסט'' ע''ש ז'ק שובן, גנרל מאד מנופח בצבא נפוליאון. סדיסט - ע''ש המרקיז דה סאד.
לא בהכרח. דמות מסויימת יכולה לשמש גם אב טיפוס לביטויים שוללים 258610
זאת גישה מאד מאקיאווליסטית מצידך, והיא תוביל אותנו לחומייניזם או אפילו לסטאליניזם.
לא בהכרח. דמות מסויימת יכולה לשמש גם אב טיפוס לביטויים שוללים 258693
הבעייה איתך שאתה נרקיסיסט שפותח תיבת פנדורה, ואל תדבר איתי על גישה פרוידיאנית, שכן האדיפליות מדברת מגרונך.
שירה עברית ממשלתית 48299
האם השירים שהם בחרו מוכיחים שהם לא קוראים את האייל והדג?

שירה עברית ממשלתית 48411
היום שבו אלתרמן יולאם באופן סוחף כנכס של ביבר הממשלה- יהיה זה היום שנעלה (אני וזומבים נוספים) עם אלות ובליסטראות חרא על הכנסת.
הכותרת של התגובה היא כשאיבת הרוח מתוך כוסות הרוח שעל הגוסס. בקרוב יום זה יגיע, אבל הוא לא היה היום.

(ומרגישה אשמה שאיך עוד לא הגיע. בעצם, רק בגלל שקשה לדחוף בליסטראה לבד.)
שירה עברית ממשלתית 48418
בעקבות הידיעה הזו הלכתי לעיין מחדש בספר מעניין מאת
מיכאל קרן Ben Gurion and the Intellectuals

מומלץ לחפש אותו בספריה
שירה עברית ממשלתית 48487
תודה.אהיה בספריה מחר ואעיין בו.
אני סקרנית מהי התהייה או האסוציאציה הספציפית שהיתה לך, שלקחה אותך לקרוא בספר של קרן.
זאת מכיוון שישנו פער משמעותי בין מצב החירום הרוחני של היום, לבין הקונספטים התרבותיים של שנות הארבעים והחמישים. אז- הם היו הרבה יותר ברורים- ביחס ליעדים מוגדרים היטב, ותפיסת עולם תרבותית אירופאית- ציונית. השתלשלות הדברים עד עכשיו, גורמת לתרבות-נוכח-מציאות להיות פארסה -ולא כפי שהייתה בימי בן גוריון.
מבחינה זו יש לנו היום עבודה קשה הרבה יותר.
שירה עברית ממשלתית 48425
לא הבנתי מה הבעיה שלך.
נראה לי שזה השיר הגרוע ביותר 49216
מהשלושה האחרונים. בכלל היה דיון כאן???
49217
למרות שהאופנה פה היא השמצות וטענות מוזרות של אנשים החושבים שכותבי שירה הם פרשנים לענייני בריאות או משהו כגון זה, החייבים להם דין וחשבון, אנסה להתייחס לשיר, בלי לשפוט אם הוא טוב או רע. שהרי מה קורא האייל יוכל להרוויח אם אחשוב שהשיר טוב ומה יזכה הקורא המאוייל אם אגרוס שהשיר הוא רע ומר. אותי מעניין המקום הפוליטי התרבותי של השיר.

תחילה חשבתי על הקשר לאבשלום, אשר בגלל כבדות שיערותיו מת (עלה השמיימה), היות ושיערותיו נתקעו בסבך והיה קל להרגו. זו דוגמא שבה יופי גורם להרג, שקשורה למיתוס שהיהודי אינו גוף אלא רק נפש, ועליו להתקשר לנפש ולזנוח את הגוף. וידוע סיפור אבשלום ששכב עם נשות אביו, דוד המלך. סיפור מומלץ.
אבל אשים רעיון זה בצד, כי איני מכיר דברים אחרים של אותו חסון, ולכן איני יודע אם רעיון זה בכלל חלף בראשו.

מעניין לדבר על הריבוי של כותבים יהודים ועבריים אודות יהודי מעופף: סול בלו בספר "האיש שיכל לעוף", "הדוד פרץ ממריא השמיימה" של שבתאי והציור של שאגאל, שמעטר אפילו את מסעדת קיטון בדיזנגוף. עם השניצל היהודי הנהדר והצימעס. אבל אני יוצא מהנושא.

בפרשנות שלי לשיר, אנסה להתייחס לתעופה לא כדימוי הדורש פתרון (מוות, שלום, אבשלום...) או ציטוט, אלא לתעופה כתעופה. כאילו היה נהוג שאנשים יעופפו.
בשיר מסופר אודות אדם שתעופתו היא לא על ידי כנפיים, אלא על ידי כך ששיערותיו קלות. לא על ידי חיוב, ממשות, אלא על ידי שלילה (שלילת הכובד, של השיער).
בשיר אם כן מתואר אדם פתטי. זהו מצב קומי, הבנוי אפילו כבדיחה (רצינית). שאפשר להציגה כך.
הרשלה עמד בקומה השלישית של הבניין ותכנן לקפוץ מטה. ניגש אליו חברו, אברום בורג, ושאלו "אבוי, למה רוצה לקפוץ אתה?". הרשלה ענה "אני רוצה לעוף". "אבל אין לך כנפיים", אמר אברום בורג (שהוא פלפל לבדיחה). "אמנם אין לי כנפיים, אבל תראה כמה קלות שיערותיי".

נמשיך לפי אותו קו לוגי. אנסה למצוא את פירושה של הבדיחה. אני רואה בה אולי היא משל על כתיבה רזה. אני ממריא (מצליח לכתוב, כותב בצורה מרגשת) לא כי בעל כנפיים אני (ידע באמרות-כנף?) אלא מהסיבה ההפוכה, שאין לי אוצר מילים מוגזם (המגולם בשיער).
כותב השיר, על פי פרשנות זו, ביקורתי כלפי הכתיבה הרזה והכותבים הרזים שיתרונם בחסרונם.
אשמח לתגובות (מנומסות ותרבותיות) על הפרשנות.

צ'יקי
www.freeacademy.co.il

אימרה טרמינלית 49228
לעוף חפצי
שערותי מתבדרות
קלילות
אך ישבני,
כבד מישמן
מהדק,
החבל הנכרך
לצווארי
גנח
התלוי
בשברון דווי
נחמד לראות תגובה עניינית 49312
אני מסכים עם חלק מדבריך, ראה הודעתי כאן:
תגובה 47416
נחמד לראות תגובה עניינית 49325
אור,

היות שאתה משתתף פעיל מאוד בדיונים על שירה רציתי להזמינך להצטרף לדיון בשירת בודלייר ובשירו של ביאליק "היה ערב הקיץ" שעורכים רון בן יעקב ואנוכי בשרשרת תגובות שכותרתה "הזניית האני בעיר הגדולה" תחת המאמר "יום הארבה":
דיון 437

נ.ב.
אפשר שהגיע הזמן שתצרף את כתובת הדואל שלך לשמך, ואז אפשר יהיה לשגר לך הודעה מעין זו בדואל.
קצת לגבי השיר... 63199
שיר נחמד ופשוט...
האדם עוד יעוף 104326
לדעתי(יואב) האדם יפתח בעוד עשרות שנים כלי מיוחד שאדם בודד יוכל לעוף.
לדעתי(עידן) השיר הזה משונה ולא מובן
האדם עוד יעוף 104333
כמה טוב ששאול מופז שר ביטחון, שאריאל רה''מ ושביבי חוזר.
שלום, לו יהי.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים