 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני כן מעדיף את כרמי, לפחות בתחילת הפסקה, על כל הבוטים כולל השיפור שלך. רק אצלו אני רואה איזשהו סגנון מעבר להעברה טכנית של משמעות המילים. במקור יש סגנון, והיעדרו חסר לי. לא אכפת לי שהפרטים של הסגנון של כרמי מיושנים ומוזרים, זה חינני (וגם הסגנון של ראניון קצת מיושן, אם כי התיישן פחות מהעברית). אכן קשה לי לסלוח על ההרס המוחלט שכרמי עשה במשפט האחרון בפסקה, משפט מאוד יפה במקור. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ניטפוק אינפיניטסימלי (מתנצל מראש): חזרתי למקור שכאן והוא נראה לי תחבירית כמשפט אחד ארוך (ניסיתי למצוא לאיזה "משפט אחרון" התכוונת וקיבלתי יותר מדי תוצאות אפשריות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנים רבות חשבתי כמוך, אבל עכשיו אני מייחס את זה לכך שהכרותי עם המקור היתה שטחית. אני מבין את הגישה שלך, אלא שהצפרדע הירוקה היתה קצת יותר מדי עבורי. א.כרמי היה אולי משורר נפלא, אבל כשאני קורא את דיימן אני רוצה לקרוא את דיימן, לא את כרמי. יש צפרדעים שאני לא מוכן לבלוע! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני נפלתי בפח הזה פעם. ט. כרמי הוא כרמי טשרני שהיה באמת משורר ומתרגם. אבל הוא תרגם בעיקר את שקספיר ודברים כאלו. אין קשר לדיימון ראניון. מי שתרגם הרבה מספרי וסיפורי ד. ראניון היה א(ליעזר) כרמי (או לזר ויינשטיין בשמו המקורי) שלא היה משורר כלל, אבל לעומת זאת היה מו"ל ורב-מתרגם. מה הכוונה? לכרמי היתה הוצאת ספרים (כרמי את נאור) שאת רוב התרגומים בשבילה עשה הוא בעצמו. כאשר התקשה להתפרנס מן ההוצאה שלו התחיל לתרגם עבור הוצאות אחרות, בפרט הוצאת מ. מזרחי שהתמחתה בתרגום ספרות קלה ובאיכות נייר נמוכה. בהוצאה זו יצאו מאות ספרים מתורגמים. ישנה שמועה שגם רוב המתרגמים בהוצאה זו הם בעצם א. כרמי. כאמור כרמי אהב בעיקר לתרגם את דיימון ראניון. התרגום שלו הוא עניין של טעם. יש שאוהבים ויש שפחות. אצלו העגה של ברודווי בניו-יורק נשמעה קצת משנאית. לזכותו יאמר שאם במקום להמציא עגה משלו היה משתמש בעגה יידישאית למשל,זה לא היה מתקבל כל כך טוב אצל שומרי השפה העברית. סופר אחר שתורגם בהוצאת כרמי היה ג'ון סטיינבק. בזמנו הזכיר כאן אנטילופה את קאנארי רו (סמטת השימורים). ובאמת אאז"ן לתרגום הישן ההוא היה קצת ניחוח של דיימון ראניון. כמתרגם הופיע א (דלדן) לבני. אולי מישהו כאן יודע מי זה? אני חושד שמדובר בעוד אחד משמות העט של א. כרמי (שבין היתר השתמש גם בשם א. ב. דן) ואולי זה בנו איתן כרמי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. (דלדן) לבני: מתרגם מסתורי מהעבר. השם א. (דלדן) לבני אכן מופיע כמתרגם של מספר יצירות ספרותיות חשובות מאנגלית לעברית, בעיקר בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. מה שאושש ונוספו פרטים: קשר לסטיינבק והמינגוויי: הוא אכן תרגם את "הפוני האדום" מאת ג'ון סטיינבק (בהוצאת "כרמי את נאור" בשנת 1957), וכן את הסיפור "חייו הקצרים והמאושרים של פרנסיס מקומבר" מתוך "שלגי הקילימנג'רו" של ארנסט המינגוויי. הוצאת "כרמי את נאור": נראה שהיו לו קשרים עמוקים להוצאה זו. יש אזכור לכך שאליעזר כרמי, שהיה מו"ל, חלחל בתרגומיו גם לשפה ה"ראניונית" (של דיימון ראניון), ונשאלת השאלה האם "א. (דלדן) לבני" הוא שם עט של כרמי עצמו, או שמא מתרגם שעבד בצוותא עם הכותבים והמו"לים באותה תקופה. זו השערה מעניינת שעלתה בפורומים ספרותיים. תרגומים נוספים: נמצאו אזכורים גם לתרגומים נוספים שלו, למשל ב"הדולר האבוד" וסיפורים נוספים של סטיפן ליקוק, לצד מתרגם נוסף בשם אריה חשביה. באדיבות ג'מיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי שאלות (קרובות מאוד) לחידוד עמדתך: 1. אילו היית קורא רק את התרגום ללא המקור, האם הצפרדע הירוקה היתה צורמת לך? 2. אם אנחנו מדמיינים שראניון היה כותב בעברית (אני הראשון שיצביע על כשלים מובנים בניסוי המחשבה הזה, אבל תנסו לזרום איתי), האם אי אפשר לדמיין אותו כותב את הצפרדע הירוקה? התשובה שלי לשתי השאלות שלילית, אם כי לא שלילית חזקה. (אוי, שלילה משולשת. כוונתי שאני בעד כרמי, אבל בעד חלש. אם הוא כבר כתב "כצפרדע", למה להוסיף "ירוקה"?) ובנוגע לסוף הפסקה (הפונז: כוונתי כמובן למה שבתרגום של כרמי הפך למשפט אחרון נפרד) - אני כל כך לא מבין את החלטת התרגום הזו, שעולה בדעתי שאולי הוא תרגם מגרסה שונה של המקור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת היא שאני לא יודע את התשובות לשתי השאלות האלה, אבל אני יכול לנחש: 1. ככל הנראה לא, כי אני לא זוכר שהיא הפריעה לי כשקראתי את הסיפור בעברית (זה היה מאד מזמן, אבל אני לא זוכר ש*משהו* בתרגום הפריע לי). 2. מובן ש"אפשר לדמיין אותו" כותב את זה, אלא שאינני רואה שום סיבה למה מה שלא הופיע בפרי עטו המקורי היה מופיע לו היה כותב בעברית. זה לא שהמשפט באנגלית עם ה " entirely repulsive" לא ניתן לתרגום נאמן, וזה לא שהצפרדע לא היתה יכולה למצוא את דרכה למקור, אלא שההעדפה הספרותית של דיימן היתה להשאיר אותה בחוץ (אלוהים יודע שהיא עסוקה עד מעל הראש בהצלת עקרבים טובעים). באופן כללי אני דווקא לא מתנגד לתרגומים חופשיים יחסית, אלא שזאת רק כאשר יש צורך אמיתי לסטות מהמקור - בגלל מבני שפה שונים, משחקי מלים וצרות דומות, כמו למשל אותה "עוית הרחם" המפורסמת במקום "housemaid knee" בתרגום מוקדם של "שלושה בסירה אחת". לו היה לי קשר עם מישהו שתרגם ספר מאנגלית לעברית, במיוחד ספר שכולל תעלולים לשוניים, הייתי בטח שואל אותו אם גם הוא החליט לסטות מהמקור רק בגלל שעלתה בדעתו דרך טובה יותר להגיד מה שהסופר אמר, או איזו חוכמה שחמקה מעינו של היוצר. המממ1. אלא שלדעתי השאלות אלה אינן השאלות החשובות באמת לענייננו. באנו לקרוא את ראניון לא את כרמי, והייתי מציע למתרגם מבחן פשוט: אם לדעתו גם בשפת המקור הגירסה שלו עדיפה הרי זאת סיבה טובה מאד לא לסטות מהמקור. מתרגמים, כמו ראשי ממשלה, צריכים להיות מודעים למגלומניה שלהם ולהשתלט עליה. _________ 1- מה אמר הגניקולוג לאמא של ידלין לאחר בדיקת הריון? (שלוש, שלוש, שתיים או שלוש). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לא בכל מקום שבו במקור יש איזה משחק מילים או טוויסט סגנוני אפשר לתרגם אותו בצורה מוצלחת. אחד הכשלים החמורים של מתרגמים הוא לתרגם בכוח טוויסטים כאלה גם כשזה לא עובד טוב. עדיף לפעמים "לשטח" קישוטים כאלה, אבל אז זה מצדיק הוספת קישוטים במקום שלא היו במקור. נכון שזה מצריך מהמתרגם להיות אמיץ/מגלומן. כשאני קורא יצירה מתורגמת ברור לי שאני קורא יצירה של שניים. אני חושב שאני מעדיף מתרגם (מוכשר) מגלומן על מתרגם (מוכשר) צנוע מדי. כנראה שאם המתרגם לא מוכשר, עדיף שיהיה צנוע מדי (או לוותר על הקריאה, יש מספיק ספרים טובים אחרים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שעדיף מתרגם (מוכשר) מגלומן על מתרגם (מוכשר) צנוע מדי, אבל לא עדיף בלי מתרגם בכלל? אם אתם שולטים בשפה האנגלית, למה אתם קוראים את התרגום לעברית? לא עדיף לקרוא ספרים בשפת המקור (כשאפשר)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא. יש הבדל בין שליטה בשפה לבין שפת אם. אני קורא לא רע באנגלית, אבל ספק אם אני מסוגל להבחין בדקויות ספרותיות כפי שאני מבחין בעברית. בקיצון, כאשר אני קורא שקספיר אני קורא ברמה של ילד בין 12 הזקוק לפירוש ר"שי בכל משפט ומשפט. זה פחות קיצוני עם דיימון ראניון, ג'ון סטיינבק וג. ר. ר. מרטין. אבל גם שם קושי הקריאה מכריע אותי פעמים רבות. שלונסקי, אני חושב, תאר קריאת תרגום כנשיקה דרך מטפחת. אני חושב שצריך להפוך את קו המחשבה. מתרגם טוב, הוא כמעט הדרך היחידה ליהנות באופן מלא מיצירות שאינן בשפת האם שלך. לא לחינם, טובי המתרגמים הם לפעמים יוצרים וסופרים בעצמם. אגב, מישהו קרא את ספרו של מרקו פולו, אפילו למשל בתרגומו האנגלי? אני שואל משום שקראתי שהספר לא תורגם לעברית עד היום. וגם משום שאני סקרן לדעת אם הטקסט עצמו מאפשר גיבוש דעה כמה מן המסופר הוא אמת וכמה בדיה או גוזמה1. _____ 1. בזמנו טענה מחברת אנגליה כי הכל בדיה משום שבין היתר פולו לא מזכיר את החומה הסינית2. יותר מאוחר התברר שזו לא כל כך התקיימה בזמנו וצורתה המרשימה דהיום נבנתה בימי שושלת מינג כמאה שנה אחרי זמנו3. 2. כך סברו בני דורו של פולו שכינו את הספר "המיליונים" ע"ש מיליוני הסינים שתאר פולו. 3. הגרסה המקובלת היום היא שהספר מלא בהגזמות של מרקו פולו או של הסופר רוסטיצ'לי שכתב את הדברים מפיו, אבל עיקרי הדברים מתאימים למציאות של סין ואסיה בזמן אמת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשזה אנגלית אני אכן מעדיף לקרוא באנגלית, אבל אם הספר טוב ועם שפה מיוחדת, תמיד מדגדג לי קצת לקרוא גם את התרגום, ולפעמים אני מזפזפ קצת. ב"מהתלה אינסופית", שהצלחתי לשרוד 20% ממנו, זפזפתי; בקטעים הקשים ביותר התרגום לעברית הציל את המצב. אבל גם ריחמתי על המתרגמת - עבודת פרך, הייסורים מורגשים וגם ההצלחה, אבל בשביל מה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי הארי פוטר בעברית, קראתי באנגלית - ההגיגית (Pensieve) והחיז"לים (inferius) של גילי בר הלל הן הברקות תרגום שמתעלות על המקור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצעירותי1 התחלתי לתרגם את "הילד שקנה את כדור הארץ" מאת קורדווינר סמית' (הידוע גם בשם "נורסטריליה"). מכל המלאכה עדיין זכורה לי רק ההתלבטות איך לתרגם rollicking and frolicking. למזלי גנבו לי את התיק באילת עם הספר וכתב היד בתוכו אחרי שתרגמתי בערך רבע הספר, והתייאשתי. למזלי כי אחר כך התברר לי שהספר כבר יצא לאור בעברית. כמובן שמיד קניתי את התרגום והשוויתי מהזיכרון את המקומות שהתקשיתי בהם. בחלק מהם שלי היה עדיף, אבל בחלק אחר, הגדול יותר, נאלצתי להודות שמיכאל תמרי עשה עבודה טובה יותר מהחובבן בן העשרה. ______ 1 בטרם נחת הקומודור 64 בארצנו, ובטח האינטרנט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכור לי כסופר מעולה, אבל כבר שכחתי על מה כתב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נורסטריליה היא פלנטה שיש בה סם, די דומה למרקוח של חולית, אבל מופק מכבשים ענקיות וחולות. הפלנטה עשירה מעבר לכל דמיון ביחס לשאר הפלנטות אבל גזרה על עצמה מכסים עצומים והאוכלוסיה שם חיה חיים פשוטים. הגיבור הוא בן עשרה מנורסטריליה שעובר הרפתקאות יוצאות דופן. בספר משולבים ''תתי אדם'' שהם חיות משופרות וחסרות זכויות, שמופיעות בסיפורים אחרים של קורדווינר סמית'. הכתיבה מיוחדת במינה. הזכירה לי סיפור בעל פה. לסמית' יש ''עולם'' שבו שילב סיפורים רבים המשתרעים לאורך אלפי שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, זוכר את הכבשים. תודה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |