בתשובה לאור, 11/10/02 7:26
מספר שאלות 97973
מודה. לאחר קריאה (נוספת) של הודעתך הקודמת, גיליתי שכיווצתי את "כמיהה אל עבר רחוק" עם ה"רומנטיציסטי" שפתח את המשפט ועשיתי סלט מהמשפט כולו. צריך היה להיות "כמיהה רומנטיציסטית לעברחוק".
אם כן השאלה בעינה עומדת, היכן בשיר טמונה, לדעתך, הכמיהה הזו?

ובאשר לסתירה, לא ענית לשאלתי.
אני לא מפחד מסתירות בשירים, כאשר הן משרתות את העניין, כך שאין צורך שתתייחס שנית לעניין הפגם/לאפגם.
אני, בפשטות, לא מוצא כל סתירה.

טלי כבר טרחה (בתגובה לך בהמשך) לתת קישור לתגובתה אליה התייחסתי (תודה, טלי), אני סומך ידי על התגובה המקורית וגם על החדשה.
לא מצאתי כמיהה 97976
אני מחפשת כבר זמן מה את הכמיהה לעבר רחוק או למחוזות רחוקים, אבל לא מוצאת אותה.

האזכורים היחידים הישירים לדרום אינם רומנטיים כלל ועיקר:
1) "כי אדמת המקום אינה חשה
בצפוניותה"
נראה לי תיאור נייטראלי ולא מלא כמיהה.

2) "תחלואי התעש הדלוחים של איי הדרום"
בוודאי אינו רומנטיציסטי.

אמנם מיד נכתב: "הרומנטיקה / הויקטוריאנית של גוגן", אך זו, כאמור, אינה מייצגת נכונה את איי הדרום, שכן היא שייכת בסופו של דבר לגופי הידע הצפוניים, הלוקים בחסר, בנוגע לדרום.

3) "משאבימתכלים" אף הם אינם רומנטיציסטיים במיוחד, אלא ריאליים.

המקום היחיד שמצאתי שניתן לפרשו לשני פנים הוא המלח של הבית האחרון. אך לדעתי המלח אינו מייצג פה איזו כמיהה רומנטית, אלא להפך, מן גורם מזהם (את המרחב הצפוני).

עם זאת, ייתכן שאור התייחס לתחילתו של השיר, למפה המצחקת ולחדר ההפוך. אמנם אין פה עבר רחוק, אבל ייתכן שיש משאלת ילדות כמוסה, בדומה לזו של עליסה בנופלה במנהרת השפן.
הכמיהה מובנית ב''איי הדרום'' 97990
ברגע שעודד השתמש בביטוי "איי הדרום" הוא יצר כמיהה אצל הקוראים. וכבר לא ישנה כ"כ מה הוא ימשיך ויאמר על איי הדרום -תיאורים נייטרליים, הרהורים על ידיעה ואי ידיעה, איזכורי חוליים מודרניים- כל זה לא יכול לבטל את רגש הכמיהה שמתעורר אצל רוב בני האדם באופן ממש מותנה, למשמע הצירוף "איי הדרום".
[האם עודד /התכוון/ ליצור כמיהה או לא, זה עניין אחר].
הכמיהה מובנית ב''איי הדרום'' 97992
קראתי שוב, אני נוטה להסכים.
תודה.
הכמיהה מובנית ב''איי הדרום'' 97995
אני בינתיים יושבת לי כאן ושואלת את עצמי אם גם בימינו כל אחד יכול לעבור לגור שם, כמו שסטיבנסון וגוגן עשו...

(מניחה שלא. אחרת איי הדרום יוצפו באלפי פליטי העולם המתועש, המחפשים מרגוע לעצביהם הרופפים, ותוך זמן קצר האיים יהפכו לבלתי-כמיהים..)
הכמיהה מובנית ב''איי הדרום'' 98066
איני מכירה את איי הדרום בעיקר כי שנאתי גאוגרפיה :).
אני כן יכולה לספר לך שלפני שנה ערכנו טיול משפחתי למארטיניק שבקריביים הצרפתיים (שגם שם שהה גוגן תקופה מסוימת) והם יפייפיים וקסומים ועם זאת, שפע התיירות והעולם המערבי שנכנס לחלקים באי לא יכול להרוס את הטבעיות והנאיביות ששופעים מהם.

עודד, נהניתי מכל מילה ואני מעדיפה לא לנתח.
הכמיהה מובנית ב''איי הדרום'' 97996
את מתייחסת לכמיהה שעולה בקורא, לא דווקא בכמיהה הנמצאת בדובר.
הכמיהה מובנית ב''איי הדרום'' 97999
לכן הוספתי בסוף, שהכוונות שלך הן עניין אחר.
אבל למה באמת התכוונת?
הרי אתה מודע לכוח האצור בביטוי "איי הדרום".
הכמיהה מובנית ב''איי הדרום'' 98018
אני סבור שהכמיהה הזו נובעת ומהווה חלק מהגורמים לתפיסה שלנו את הרחוק (במקרה זה - איי הדרום), לפיכך התייחסותי אליה בשיר (ע''י השימוש בביטוי), כמו גם לגוגן וסטיבנסון (אם כי סטיבנסון, בקטעי מסעותיו המעטים אותם קראתי, איננו רומנטי, לטעמי, כלל וכלל).
הכמיהה מובנית ב''איי הדרום'' 98020
לדעתי, גורם המרחק לבדו אינו יכול ליצור כמיהה כמו זו שנוצרה כאן‏1. אילו כתבת "איני יודע דבר על אוסטרליה", ונשאר עם אוסטרליה לאורך כל השיר, ולא מעלה את "איי הדרום", לא היתה קורית הכמיהה הזאת. למרות שגם אוסטרליה רחוקה מאוד, וכל מה שאמרת לגבי האיים יכול להיאמר גם לגביה.

1 כמעט כל המגיבים נזכרו בספרי ילדות, והתגובות היו בפירוש רגשיות בנקודה הזאת.

זה כמו הקסם שהיה/יש למלה "אמריקה" באוזניים מזרח אירופיות (לפי הסיפורים). בשונה מ"ארצות הברית", שכארץ היא יעד הגירה מבוקש מן הסתם, אך כמלה אין בה את הצליל הקסום שיש ב"אמריקה".
הכמיהה מובנית ב''איי הדרום'' 98056
נכון, זו אחת מהסיבות שבחרתי לכתוב כפי שבחרתי.
ניתן, אולי, לטעון (כנגדי?) שאיי הדרום מספקים נושא נוח לכתיבה שכזו, מכיוון שעבור רבים הם דומים יותר לנרניה מאשר לאירופה, או לישראל/פלסטין.
החורג אתה ממנהגך, עודד? 98063
דומני כי הצהרת פעם כי אתה נמנע מלדון בשיריך שלך. אם כי השתתפותך מבורכת כמובן.
לא 98067
אני עדיין נמנע מהצגת התפיסה שלי את השיר.
אין זה אומר שאני מונע עצמי מלבאר דבר זה או אחר.
כמו בדברים רבים אחרים, חשובה המידה, לאיו דווקא העקרון.
מספר שאלות 98062
כל שאני מצאתי בהודעתי הוא ''כמיהה אל איזה טבע רחוק'' שום איזכור למילה עבר.
שיח החירשים (או עיוורים במקרה זה) נראה גם בחלקים אחרים של הדיון, כמו למשל שברקת ראתה מטבח שלא קיים בשיר. זהו מצב מעניין. קורא השיר מוסיף או מאייך את הכתוב בהתאם למאגרי המידע וצורת החשיבה של מוחו. קבוצת אנשים קוראת אותו טקסט בדיוק אבל כל אחד רואה תוספות אחרות לפי משאלות ליבו. תכונה זו אופיינית לא רק לשירה אלא לסוגים אחרים של טקסטים, אפילו סתם כתבה בעתון, אולם כשמדובר בשירה העניין ראוי ליחס שונה. אין זה סתם זיכרון לקוי. בניית אווירה או ערך מוסף, הצגת תמונה חלקית תוך הנחה שהקורא ישלים את השאר היא כלי חשוב בידיו של המשורר. עליו, לדעתי לפחות, לקחת בחשבון גם את מה שלא כתב אבל עלול להיקרא כשהוא כותב את השיר ולדאוג שלא יווצרו רשמים שגויים. שלא יבוא אחר כך בטענות ''לא כתבתי''. שיר אינו מסמך משפטי ומה שחשוב בו זה לא רק הרושם הכולל והסופי אלא גם רשמים ראשוניים, שגויים או לא מדויקים, שנבנים במהלך הקריאה.

ולענייננו, השימוש במונח הרומנטי קסום איי הדרום ובמשאלת ליבו של ילד בפתיחת השיר מעניקה לגוון זה של השיר אפקט ראשוניות חזק המשפיע על שאר התפיסה. אי אפשר לספור מילים ולבדוק מה בדיוק כתוב ומה לא, יש לדברים ערך מוסף בשירה וצריך לקחת אותם בחשבון. בעיקר אם המשורר רוצה לתפוס את קהל מאזיניו ולא כותב כביטוי עצמי עיוור.

באשר לסתירה, דומני כי כן עניתי על שאלתך. הביקורת מוכיחה ידע שלא עומד בקנה אחד עם הבורות המוצהרת לגבי איי הדרום.
מספר שאלות 98065
זאת ועוד. הקביעות שגם אם יאמר קנקנקה לא ידע ממש על איי הדרום או שאם יקרא את סטיבנסון לא ידע ממש על איי הדרום הן קביעות שיכול לעשות רק מי שכבר יודע על איי הדרום ולא מי שלא יודע. כמובן שסביר להניח שהדובר מביע מרחשי ליבו: הוא מאמין שאם יקרא או יאמר לא ידע ממש על איי הדרום, וזה גם הגיוני, מה כבר יודעים מקריאת ספר, אולם דווקא שורות אלו נכתבות בביטחון מבלי לסייג את הדברים כהבעת דעה.מה גם ששורות אלו מופיעות אחרי ההסקה שבטצעה בית אחד קודם ולכן נראות כחלק מאותה קביעה שנעשית באותה רוח.

אם כי, עליי להודות, שבקריאה נוספת הסתירות האלה מתרככות במידה רבה בעיניי. זה כוחה של קריאה עשירית. מה שכן,עדיין הנאמר על אנשי הצפון או על המשאבים המתכלים צורם בעיני ונראה לי סותר את רוח השיר, כך גם השורות המסיימות את השיר.
מספר שאלות 98068
אשיב כאן גם על הודעתך הקודמת.

באשר לבעיות הקריאה שלי - צר לי, אך במקרה זה מדובר על שילוב בעייתי של מספר גורמים: אלכוהול (אתמול בלילה - אם שותים לא כותבים, מישהו רוצה להוציא כזה סטיקר?), הזדחלות למיטה בשעות בוקר מוקדמות ושליפה ממנה בשעות בוקר לא מאוחרות בהרבה.
לולא חשתי כי יש ערך לכך שאגיב בהקדם, הייתי ממתין עד מחר (בתקווה שהלילה אישן כראוי) והיתה נחסכת מאיתנו אי-ההבנה.

אני מסכים כי על המשורר לקחת בחשבון גם את שאינו כתוב בשיר, אלא משתמע, ממספר גורמים צורניים ותוכניים שונים.
כך עשיתי.
על המצאותו של הגוון הקסום (כפי שציינתי בתשובה לאסתי, כמדומני),
איני חולק, אני חולק על ייחוס תחושת הכמיהה לדובר.

אפנה אותך שוב אל שתי הודעותיה של טלי בנושא הסתירה, דומני שהנושא מוצה.

באשר לביטחון, הוא אינו עומד בניגוד לידיעה על איי-הדרום. הוא אינו מתייחס, בעיקרו, לאיי הדרום כלל וכלל.
מספר שאלות 98074
ובאמת, קקננקקנקקה מהו?
השאלה הזו קוראת לתשובה, עודד 99371
השאלה הזו קוראת לתשובה, עודד 99404
well, Kanaka is a word in a natives' tongue of the islands, in which the natives refer to themselves (as opposed to the white ppl).
שאלה לאו-דווקא קשורה 98109
תוכל להסביר בכמה מילים על הרציונל (אם ישנו כזה) העומד מאחורי חיבורמילים שאתה, ואחרים המקושרים לדג (?) נוקט(ים) בו?
ככלי שירי אני יכול להבינו, אולם עם זאת אני יכול לחשוב רק על מופע אחד שבאמת מצאתי "מוצדק" - "זמזם איתם המנון הללדם - הלל אדם"‏1 (כאן בחיבור המילים ישנו כפל משמעות ועל כן הדבר נושא ערך מוסף על פני השימוש ב"הלל אדם" או "הלל לדם" בנפרד).
אולם שימושים כגון אלה שראיתי כאן, כמו גם השימוש בחיבורמילים בטקסט שאינו שירי, יוצרים אצלי תהייה מצטברת.

אנא?

_____________
1 "לא צייד", אולי שלך, לא הצלחתי לוודא (אין מנגנונחיפוש בדג?). סליחה על צורת הזיכרון הלקויה.
חיבורי מלים 98116
הרשה לי להפנות אותך אל רשימה לא ארוכה מאת דוד אבידן המצויה בספרו "משהו בשביל מישהו" (סוגרת את הספר) ובה עומד אבידן על חיבור המלים ומסבירו כפיתוח לשוני/לשון מפותחת או כלי שרת ל"למשק השירי" של אבידן, כדבריו.

די לילה פה, ואין לי הרבה חשק אז אסיים. קרא את הרשימה, היא מעניינת ביותר ומוסיפה להבנת הקורא את שירת אבידן ובכלל.
חיבורי מלים 98214
מעניין להעיר בעניין חיבורי המילים משהו על התפיסה הפורמליסטית הנושנה של חקר השירה. (סילחו לי על שאני מייגע אתכם חודשים בתפיסות ארכאיות אלה, גם פה וגם בדג, אך הן בוערות בעצמותיי כרגע)
אחת הטענות הייתה שחקר השירה אינו יכול להסתפק באיתור "תחבולות", (כמו חיבור מילים). עליו לברר גם מהי הפונקציה שלהן, איזה תפקיד הן ממלאות בשיר. תחבולה שאינה מתפקדת כתחבולה אינה תחבולה. כך למשל, אי שקילת שיר כיום כבר אינה בגדר מרד במוסכמות ספרותיות (מה שנקרא הזרה של נורמה ספרותית), היא לא ממלאת את הפונקציה הזו. אולי משהו אחר, אבל לא את זה.

באותה דרך, חיבור המילים שכבר אינו חדש אינו בגדר מרד לשמו והוא יהיה בגדר תחבולה רק אם תמצא לו פונקציה אחרת במסגרת השיר. מכאן שעל החוקר לאתר פונקציה כזו או לא לייחס לחיבור המילים ערך של תחבולה. ועל המשורר ליצור פונקציה או...
לא להשתמש בתחבולה בכלל.

טענת המשורר יכולה להיות שאם לחיבור המילים כבר אין כל כוח הרי שאין מניעה להשתמש בו כדבר רגיל בשירה, כמו אי שקילה, אולם דומני כי חיבור המילים נמצא במצב של "באמצע": הוא כבר לא תחבולה ספרותית, אולם טרם התקבל, לפחות באינטואיציית הקורא, כדבר רגיל כמו אי שקילה או אי חריזה או שימוש בלשון יום יום בשיר. מכאן שהמשורר יכול "להצטדק" כי אין מדובר בטכניקה שלא עובדת אלא בדבר שהוא כבר נורמה, והחוקר אולי יכול להסכים עמו. אולם הקורא, שאין לו ולא כלום עם תאוריות רוסיות מעלות עובש או עם הצטדקויות וטענות, לא מבין לא יצטרף מן הסתם לדעה הזאת וחיבור המילים יפריע לו ויפגום בהנאתו. נראה לי שהתגובות בדיון זה מעידות על כך היטב, בדיוק כפי שאין פה תלונות על אי שקילה מהוקצעת.

בסופו של דבר הקורא הוא הקובע. החוקר מתרץ והמשורר יוצר אבל הקורא הוא השופט הסופי. דומני כי משפטו בעניין המילים המחוברות בשיר זה ובאחרים שהוצגו פה פוסק לרעת הנתבע. אולי כדאי שהנתבע ונתבעים אחרים יקחו בחשבון את פסק הדין לפני שיהפוך לגזר דין של כליה.
חיבורי מלים 98333
"הוא כבר לא תחבולה ספרותית, אולם טרם התקבל, לפחות באינטואיציית הקורא, כדבר רגיל"

האם ההפרעה לקורא עצמה, למשל, אינה יכולה להיחשב ל"תחבולה ספרותית"?
או כמחווה מודעת למשורר אחר? 98373
האם זאת פונקציה מספקת?
ואם היא תיחשב, אז מה? 98484
ההפרעה לקריאה כשלעצמה כן יכולה להיחשב כתחבולה ספרותית, אבל אם היא נחשבת, אז מה? זו תחבולה חסרת הקשר, חסרת שלם להשתלב בו, ואז כסתם תחבולה אין לה יותר מדי ערך. היא סתם מעצבנת ומיותרת. בל נגיע לשירה "נובו-רישית": גיבוב חסר ערך וחסר טעם של תחבולות.
מכאן שלדעתי תחבולה שסתם מפריעה לקריאה היא או לא תחבולה או תחבולה שנעשה בה שימוש גרוע.

השלם, רבותיי, השלם הוא הקובע. ההתחברות של הדברים, ההתלכדות שלהם, הקוהרנטיות המוקנית ברמות שונות לחלקים שונים: צליל, חרוז, לשון, תוכן, דימוי. קוהרנטיות המשתלבת ליצרתו של שלם אחד אשר מכתיב אותה בחזרה.

זה אחד ההבדלים, אם יורשה לי שוב להעיר, בין הפורמליזם המוקדם למאוחר. בעוד הראשון הסתפק בראיית השיר כסט של תחבולות חיפש האחרון "שלם", "אורגניות", "מבנה", כיצד הדברים משתלבים זה בזה ונובעים ממקור משותף, יוצרים אפקט משותף. יותר מאוחר הפך הפורמליזם המאוחר לסטרוקטורליזם שדוגל בדברים האלה.

לפי גישה זו, ואני בהחלט תומך בה, זה לא חכמה סתם לחבל בקריאה, סתם לפזר דימויים או חרוזים או מילים מחוברות. על "ההפרעות" להתחבר באופן שמצדיק את קיומן ומראה שהן בעצם לא הפרעות כלל אלא חלק משלם. זה, אם יורשה לי שוב להעיר, אחד ההבדלים בין משורר מתחיל למשורר בוגר. הראשון נוטה להציף את שירתו בכל מיני "אמצעים אמנותיים" שמחבלים בתהליך הקריאה הרציף בצורה זו או אחרת, בעוד האחרון יודע כי השלם הוא הקובע, האפקט הסופי הוא החשוב. המשורר הבוגר יודע כי השלם הוא יותר מסכום חלקיו והשלם הוא העיקר. ריבוי חלקים עלול ליצור סתירות שרק תפרענה לראיית השלם ובסוף מרוב הפרעות לקריאה אי אפשר לקרוא כלל.

אין די בשימוש בתחבולה ספרותית, עליה למלא פונקציה - אבל לא רק לעצמה (פשוט להפריע) אלא במסגרת הכוללת של השיר. כמובן, אין צורך להיסחף ולחפש משמעות בכל חרוז או שבירת חרוז, ישנן גם מטרות משניות כמו אסתטיקה לשמה או ציות לקונבנציות. תחבולה יכולה למלא תפקידים שונים בדרכים שונות ומשונות. אבל בכל זאת דומני כי זה לא ממש מסובך לראות תחבולה שעובדת ותחבולה שסתם תקועה שם בלי סיבה.

אבל מהו "שביל הזהב"? האם על שיר להיות טקסט רגיל המעוטר בתחבולות או שמה אוסף של תחבולות שנזהר לא להגזים? כיצד יוצרים את הערך המוסף בלי להגזים? כמה חלקים דרושים להרכבת השלם וכיצד מחברים אותם?
הלוואי וידעתי.
ניבוי 98560
(היי, אל תשכחו שלי מותר...)

התחבולה הספרותית הבאה שתשטוף את השירה העברית תהיה שגיאות כתיב. בנוסף לכל המעלות הטרומיות שלה היא גם תאפשר לאנאלפבתים גמורים לכתוב שירה, וזה נראה לי פוסטמודרניסטי לאללה.

אגב, האם התחבולה של חיבור מילים מקובלת גם בשפות אחרות?
מסתבר שזה כבר נוסה 98587
רק כמה דוגמאות:
---------

(http://stage.co.il/Stories/152067)

there is fire
in my mind , through my mouth , to my bad
its keeping me all beeting

before i touch it - i stare
while -im bearning up
after - i can see the damage

it had already taken over my obssesive mind
my posesed body

there is no such thing as fire in his world
his wearing sunglasses , unremoved
smiles, nodes , enjoy the constant show
at the end of the day he eat me hole
grab my souring body from the bearning flour
after watching it dance for hours

intertained, not able to understand the fire
he light it up again

------

(אפשר להתענג לא רק על שגיאות הכתיב, אלא גם על הסירוב הברור להשתמש באותיות גדולות).

-----

(http://stage.co.il/Stories/150842)

hold my pain it wont less for long
hold this night here comes dawn
hold yourself dont cry
dont break move on
dont just sit there
i know it hurts
a bleeding pain in your heart
well i cant even feel mine

it'll all be over soon.

i need u to frame this image
to frame me in a box
with golden curves
put it on the right side
of your bed now
dont let it slide
dont let it age
dont let it die
dont let it fall
like me

and it will all be over soon.

------

כאן קיימת גם הרחבה לכיוון של סירוב שימוש באפוסטרופי (dont), כמובן אותיות גדולות הן מחוץ לתחום, ובנוסף קיצורים אינטרנטים כמו u.

------

ואחרון להיום:

(http://stage.co.il/Stories/150716)

I understood it
Long time ago
Our lives is a game
That is played by those
Who sit in their chair
In the parliament hall
They doesn't care
About the poor people

The people are like seeds
Of free running salt
Wedged in a can
The government's dolls
The people are like seeds
Of free running salt
Where is the justice?
I'm sick of it all

Corrupted government
Of filthy politicians
Seeding just hate
In the people who chose them
Free running salt
Stuck in a vault
Where no one can hear
The hunger and fear

The people are like seeds
Of free running salt
Wedged in a can
The government's dolls
The people are like seeds
Of free running salt
Where is the justice?
I'm sick of it all

Free running salt
I'm sick of it all
Free running salt
What is the goal?
I'm sick of it all

------

כשהגעתי ל- They doesn't care, הכאב נעשה כבד מנשוא.
הציניות של יושבי האייל מייגעת 98603
בעניין האותיות הקטנות - באופן אישי אני באמת מתענג על כך. היה זה קאמינגס, אם אינני טועה, שהתחיל במסורת זו, של כתיבה באותיות קטנות בלבד, ובכך מישמע מחדש את השימוש באותיות גדולות, שהפך אוטומאטי זה מכבר.

אין בהערה זו כדי להעיד על הנאתי מן היצירות הספציפיות הנ"ל, אך שוב ושוב אני מוצא "מבקרים" פתאומיים שמבקרים שיטה או מתודה, או טכניקה, לגיטימיות לחלוטין, כמושאו העיקרי של שיר, במקום לבקר את השיר.

עורו!
לא נבואה היסטרית, לא 98601
שגיאות כתיב הן תחבולה לגיטימית, אך כאשר הן נעשות שלא על דרך הכוונה, ואם הללו נעשות מתוך ליקוי כלשהו (דילסקציה, דיסגרפיה וכו') אין בכך כדי להעיד על איכות היצירה. אחת המגבלות של יצירות בבמה חדשה היא שאין עורך רציני בצמוד ליוצרים, ובכך נופלות לא מעט שגיאות, ולצערי גם לא מעט טקסטים גרועים תחת הכותר ''יצירה''.

כמו כן, תחבולה זו יושמה באופן נפלא בטקסט הסיפור ''פרחים לעכבר לבן'' מאת דניאל קייס. שגיאות הכתיב הוכנסו בכוונה הן באנגלית הן בעברית וזאת על מנת לדמות את מנת משכלו של הנבחן. השפה משתפרת לאיטה, לאורך הניסוי להרחבת האינטלגנציה, אך מדרדרת בהמשך.

כך שאין צורך לפחד ששגיאות כתיב תהיינה תחבולה ספרותית. הן כבר. מאז ומעולם היו. אל תטעה בין חוסר-ידיעה לעשייה-מכוונת, זה ההבדל בין תחבולה לרשלנות.
לא נבואה היסטרית, לא 98606
כן, ב''פרחים לאלג'רנון'' השימוש בשגיאות כתיב היה מושכל, כמו בכל מקום בו הוא מופיע בהקשר הנכון - ואפשר להזכיר גם את פו הדב.
נו, זה כמו בקולנוע 98624
בשפה הקולנועית, jump cuts היו ‏1 טאבו בערך מאז ראשיתה, בגלל ההבנה שיש ליצור חלל קולנועי מגובש שהצופה יקלוט אותו. הבמאים של הגל החדש (גודאר כדוגמה) התחילו להשתמש בג'אמפ קאטס גם כדי ליצור זיקה לסרטי B אמריקאיים זולים, גם כדי להדגיש את תפקידם כבמאים השולטים באמצעי המבע ולא כמספרי סיפור שקופים, וגם סתם, דווקא להכעיס. אחר כך הג'אמפ קאט הפך לטכניקה מקובלת למדי בסרטים שרצו לעשות רושם אוונגארדי (ובקליפים של מוזיקה). בקולנוע של היום אין לו הצדקה כמעט (= צריך למצוא סיבה טובה מאוד כדי להשתמש בו).

1 כלומר, חיבורי עריכה "לא הגיוניים", "לא לפי הספר".
אני חייב לציין 99596
שזו אחת התגובות הבודדות בין דיוני השירה לדורותיהם, שרמתה השכילה להשאר בתחום שמעל פשטנות בסיסית אך מתחת להתפלספות אקדמית-יתר-על-המידה. עבור אנשים כמוני, החובבים שירה אך אינם חוקרים אותה (ובטח ש''עוד לא משורר, אני'', כפי שנכתב במקום אחר), תגובה כזו באמת מעוררת את המחשבה בנקודות הנכונות, ועל כך - תודה.
שירת העתיד. 99621
XISLA ZOGA ZOGA YODA
itchy young soda
XOSLA NERT VOSH AMEER
lot amor sadeer
TASH AMINA LOT AMOOL
lo atama neek amoor
LERDEN SHOKEN LAZ AVADA
me sakat mitreel nevada

AZURECOLOR AFEL AMA
vos da road amoom
IS AZURE SHARD YAMA
vos de derech, sheer atoom.

LOTREON LOTREON, ALAS LOTREONS
ME SHATAL TAR EH-MET
LOTREON LOTREON
WHAT EEZ-IT
LOTREONS
EEEZ EET
REELEE
emet
?

שאלה לאודווקא קשורה 98274
בלי להיות משורר, גם אני מחבר מלים (כשאני מלמד). למשל, איבר של חוג יכול להיות "אי פריק", דהיינו, לא "פריק". אלא שלדעתי המושג "אי פריק" הוא יסודי יותר מאשר "פריק", וההגדרה ה"נכונה" היא שאיבר פריק הוא איבר שאינו-אי-פריק. מכיוון שהעברית אינה אוהבת צירופים כאלה, אני מגדיר "איפריק", ורק אז "פריק" = לא איפריק.
שאלה לאו-דווקא קשורה 98334
ישנו רציונל, אך הוא אינו תקף (בעבורי) לכל המקומות בהם אני נוקט חיבור מילים.

הקו המנחה אותי הוא להשתמש בכל מה שאני סבור שמועיל לשיר, יהיה זה מן הבחינה התוכנית, הקצבית/מקצבית, הצורנית או הסגנונית.

מילימחוברות משמשות אותי בכמה אופנים, הראשונה היא תוכנית, יצירת משמעות שונה לצירוף המילים בשל החיבור (כמו בדוגמה שבהבאת).

שימוש נוסף הוא מקצבי, חיבור המילים משנה את הקצב של המשפט, זאת בהנחה שהקורא נענה לשימוש ואינו מפריד אותן באופן מלאכותי-תחבירי.

מן הבחינה הסגנונית, כפי שציין אור בתגובתו הראשונית לשיר, מילימחוברות מעוררות תחושה "מודרנית" (איני משתמש במונח במובנו האקדמי), אשר עשויה להתאים לאוירה הרצויה בשיר.
דבר נוסף, מילימחוברות, במקרימסוימים, מכניסו מימד של משחקיות בשיר, אשר עשוי להיות רצוי.

בכל מקרה, בעת הכתיבה אני מנסה לשקול את ההשלכות של חיבור המילים ולבחון האם הוא מתאים לשיר אותו אני כותב.

באשר למילים המחוברות בתגובה זו, למשל, הרי שהדבר נובע משתי סיבות עקריות, חסכון ושעשוע.
החסכון (באות או שתיים) איננו משמעותי, כמובן, אך דומני כי אי-חיבור המילים (אלא אם נפגעת משמעותית היכולת להבין את הכתוב) אינו יותר ממוסכמה ריקה מתועלת, חיבור המילים יותר אלגנטי, לטעמי.
הסיבה השניה היא החיבה האישית שלי לנוהג, אני נהנה לקרוא מילמחוברות ונהנה לחבר אותן, אולי זה נובע מהאלגנטיות שציינתי קודם.
האח! 98338
תחי מחתרת החיסכון והשעשוע!

הלאה הדוגמטיזם הרוגוביני!
דוגמטיזם? תמהני 98764
אם דוגמטיזם הוא נוקשות וחוסר יכולת לקבל רעיונות חדשים הרי שאין הוא נכון לגביי. הוא היה נכון לו הייתי קשיש הקורא שירה מאז ימי ביאליק, אולם זה לא המצב. המצב הוא שאני גדלתי על אותה שירה שעליה גדלו המשוררים העכשווים וקוראי השירה בני דורי. בכל זאת, אני נוטה לכיוון שירה אחרת, ישנה יותר, בעוד הם סולדים ממנה. אם אני נוטה לכיוון שירה שלא אותה הכרתי מלכתחילה ואחרים דבקים בשירה שהיא מובנת מאליה, שירה עכשווית, הרי יוצא שהם הדוגמטיים ולא אני!

אין מדובר במצב שבו אדם מסרב לקבל את שאינו רגיל לו. מדובר במצב שאדם מסרב לקבל את שהוא אמור להיות רגיל לו ובוחר באופציות אחרות. מה שנחשב ישן הרי עבורי ועבור כל סטודנט מתחיל (וחבל שהם נוטים לשכוח זאת) הוא חדש! מכאן שבן גילי המעדיף לקרוא שלונסקי במקום רוני סומק או שרון אס או אפילו אבידן וזך הרי הוא החדשן, הוא המרדן, הוא שלא הולך בזרם. ואילו אדם צעיר שרץ אחרי החידושים האחרונים הוא השוחה בזרם באופן תמידי כי זה הכיוון של הזרם.
הנהייה אחר החדש מבלי להכיר את הישן היטב היא לטעמי השטחיות במיטבה. תמיד משעשעים אותי סטודנטים הנחושים בעתם להבין מהי דקונסטרוקציה בעוד שאין להם יותר מצל של מושג מהו הסטרוקטורליזם שהצמיח אותה או סטודנטים שנחושים בדעתם לעסוק במודרניזם בעוד שאין להם מושג מהו קלאסי. כך גם בשירה. רק זה המכיר היטב, הכרה לא רק שכלית אלא הכרה התנסותית את השירה שקודמת לזך יכול להבין את החדשנות שלו באמת. מי שמתחיל לבנות את המגדל מלמעלה כשבבסיס הוא מניח כמה סיכומים זריזים מהאנציקלופדיה סוף מגדלו יהיה כסוף מגדל בבל.
ולהגיד לכם את האמת, לאחר שקראתי במשך שנה את כוכבים בחוץ בצורה הכי מעמיקה שאני יכול, כבר לא יכולתי להביט יותר בשיר של זך. הדף מעולם לא נראה לבן יותר.
כשאתה מכיר כבר את הישן, לא תמיד תרצה לשוב אל החדש. לאחר שלמדתי פרוזודיה לא יכולתי לשוב ולקרוא שירים שאינם שקולים בעוד שעד אז לא קראתי מעודי שיר בצורה שקולה. זה דוגמטיזם? להפך, מי שדוחה את המשקל והצורה הוא הדוגמטי כי הוא דוחה את החדש. דוגמטיות נמדדת לפי חדש/ישן ביחס לקורא ולא ביחס למציאות.

בכל זאת, נחמד לראות מונח על שמי: "דוגמטיזם רוגוביני". נשמע כמו איזו זרם מחקרי זקן ונידח באיזו אוניברסיטה בסיביר. ניחוח של מרחקים אקדמיים.
געגועים לגבעטרון 98770
כמו שאמרה יהודית רביץ לפני שבוע על הנהייה אחרי השירים של פעם:
עכשיו בועטים במרד.
געגועים לגבעטרון 98886
או, בניסוח אחר, היום אין לך דבר נון-קונפורמיסטי יותר מאשר להיות קונפורמיסט.

(בלי קשר לאור)
הדוגמטיזם הרוגוביני 99189
עיקר עניינו של הדוגמטיזם הרוגוביני אינו בהעדפת סגנון שירי אחד על פני משנהו. העדפותי השיריות אינן רחוקות מאוד מאלו שלך, אם כי הן משתנות בקצב מהיר יותר.

הדוגמטיזם הרוגוביני הוא זה הבא לידי ביטוי במשפטים כמו "החוקר מתרץ והמשורר יוצר אבל הקורא הוא השופט הסופי"; "ועל המשורר ליצור פונקציה או... / לא להשתמש בתחבולה בכלל"; "בל נגיע לשירה 'נובו-רישית"' ודומיהם. משפטים פרסקריפטיביים כאלו משרים על שיח-השירה שלך אווירה שלו הייתי משורר-רך-לבב היתה גורמת לי לנטוש את המקצוע. "דוגמטיזם" לא כהיענות-לדוגמה אלא כהכתבתה.

ועוד הערה קטנה ואופטופיקית: איך, בשם האל, הצלחת לכתוב בהפרש של שתי שורות את שני המשפטים הבאים - "רק זה המכיר היטב, הכרה לא רק שכלית אלא הכרה התנסותית את השירה שקודמת לזך יכול להבין את החדשנות שלו באמת"; "לאחר שקראתי במשך שנה את כוכבים בחוץ בצורה הכי מעמיקה שאני יכול, כבר לא יכולתי להביט יותר בשיר של זך"?
הידד, זכיתי למונח משלי! 99313
אף כי מכתירי חסר את הכוח הדרוש להכתרת מלכים או להענקת דרגות, ואף כי הוא ממציא סיסמאות כמעט בכל אחת מהודעותיו, בכל זאת, אין זה דבר של מה בכך.

ולעניין. אני כמובן לא מכתיב דבר לאיש. זה הבוחר לקחת את דבריי ברצינות רבה מדי כפי שעשה ליכטש בהתקוטטות הראשונה והעתיקה שלי עימו בבמה לפני שנות אור ממש, הרי עושה את הדברים על אחריותו בלבד. אם אצליח לגרום לאיזה שינוי ולו הקטנטן ביותר בליבו של משורר מתחיל זה או אחר הרי ייחשב הדבר לכבוד לי, אולם זו אינה מטרתי. אם אצליח לגרום לאיזה משורר שהוא לא לשכוח שיש קורא מן הצד השני, לא לשכוח כיצד עובד מוח אנושי שמנסה להבין שיר והכי חשוב: לגרום לו להבין שהוא יוצר שלם ולא אוסף חלקים, הרי עשיתי את מלאכתי לעשור הקרוב. אבל, לומר את האמת, אם אני הייתי משורר לא הייתי משתין לכיוון שלי. מה יודע איזה קשקשן על חדוות היצירה? על המאמצים העצומים הקשורים בה? שיתעסק בספריו מעלי העובש ויניח לי לכתוב את שלי.

לגבי שני המשפטים שציטטת, מה הבעיה? לאחר קריאה באלתרמן אני רואה היטב את החדשנות של זך (ודווקא בכמה זוויות פחות בולטות משאלת הצורה) אבל עדיין לא יכולתי להביט בשיר שלו. "להביט" כמיטונימיה ללקרוא ולהבין כמובן, לא לראות ודי. לאחר שראיתי את החדשנות של זך הבנתי שהוא אולי מחדש אבל החידוש די דומה למי שימציא סוג חדש לש מרכבה לסוס בתקופת החלליות.
כך חשבתי אז. כיום אני יותר סלחן ופתוח, אבל זה דרש תקופת הצטננות רצינית. בעצם היום אני עסוק בכלל בשלונסקי שהיה קיצוני עוד יותר מאלתרמן ואז שוב אני מתרחק מזך. מה לעשות, אני מסוגל לראות רק זווית אחת בכל פעם.

אני כבר לא אשאל מה פירוש אופטופיקטי.
אופטופיקי=off topic 99367
נדמה לי שאני חייב לך התנצלות על הטון של שתי הודעותי דלעיל. עוד לא הכרעתי סופית בעניין (ברצינות!), אבל הנה: סליחה.

"חדוות היצירה" הוא מושג מפתח כאן. חדווה עולצת זה בדיוק מה שחשתי למקרא התרסתו העניינית, השלווה והפונקציונלית של עודד (תגובה 98334) כנגד הדיון הפרסקריפטיבי שלך (תגובה 98214) על חיבורמילים. ההודעה הקצת-בוטה-מדי שלי היא תוצאה של העליצות הזו, והיא באה לומר לך בדיוק את מה שאתה אומר כעת: "שיתעסק [אור] בספריו מעלי העובש ויניח לי [עודד] לכתוב את שלי". בקיצור, אנחנו בסוגשל הסכמה, נדמה לי.
ובכל זאת, 99591
יוצר מפרסם כדי לקבל תגובה, יוצר מניח לשירו להגיע לדיון באייל בדיוק לשם קבלת תגובה. ולא סתם תגובה, אלא דיון של ממש שבו הוא יכול להשתתף. נראה לי שבפורום הזה לפחות, תגובותיי, כולל תגובות פרסקרפטיביות, הן בהחלט לעניין. תגובות אלו היו גם הן ענייניות, לא פחות מתגובתו של המשורר הנדון.

עוד אומר, כי למרות מגילותיי לא נקטתי בטון הציני או האישי שנקטו בו מתנגדים אחרים לעניין חיבור המילים. למעשה נדמה לי שתגובתי על אף תוכנה המתנגד הייתה שלווה ולעניין. מעולם, לא פה ולא בשום מקום, ככל הזכור לי לפחות, לא אמרתי למשורר מילה אישית או ביקרתי אותו בצורה פוגעת, זה אם ביקרתי אותו בכלל. אני מנסה להפוך את השיר למוקד של דיון עקרוני וענייני מבלי להתייחס בכלל לעובדה שנכתב בידי אנוש חי ונושם. לא להתייחס לטוב ולא להתייחס לרע.

עוד דבר מעניין בעניין חיבורי מילים שאתה בטח יודע. גיליתי כי בשמחת עניים של אלתרמן ישנו שימוש בחיבור מילים. ומעניין לא פחות שהחיבור הזה הוא חיבור ''לא תקין'' לפחות לא לפי האופן שעודד הסביר פה על עקרונות החיבור שלו. זהו חיבור אחד בלבד במילה ''חצרמוות'' ובריבויה ''חצרותמוות''.
חצרמוות 99678
אור,

אלתרמן לא היה צריך להמציא את הצירוף חצרמוות הוא קיים בתנ"ך: "ויקטן ילד... ואת חצרמות ואת ירח" (בראשית, י 26). זה שמו של עם שיש בדרום חצי האי בתימן הדרומית ועד היום אזור מושבו נקרא כך, או בשינוי קל: "חדרמות".
חצרמוות 99912
נו, יופי. פתרת לי את דילמת האבולוציה של השירה העברית מבחינה זו. תודה על המידע.
ובכל זאת, 100055
אני לא יוצר, לא מפרסם, ולא קוראים לי עודד, אבל נדמה לי שיוצר שמפרסם מעוניין לקבל תגובות של קוראים. בעיני, התגובות שלך אינן בגדר תגובות של קוראים, אלא מיני-מחקרים, ולו הייתי יוצר הייתי נרתע מהן. אין כאן עניין של התעמקות-יתר: הניתוח של תומר ודאי לא היה מעמיק פחות משלך, אבל הוא נכתב מזווית ראייה של קורא, ולא של מורה לספרות. מה שאין בו ויש בניתוחים שלך הוא הטון הדידקטי, הפרסקריפטיבי, הדוגמטי (שים לב: האשמתי אותך בדוגמטיזם, לא בחוסר-נימוס).

נדמה לי שאתה משחק כאן משחק דו-פרצופי: מצד אחד מצטדק - "לו הייתי משורר לא הייתי מקשיב לי בכלל" (מילים שלי) - ומצד שני מניח שהמשורר כן מעוניין לשמוע את דעתך. אני חושב שהוא אכן מעוניין בכך, ובכל זאת אני מרגיש דחף עז לצאת נגד סוג השיח השירי שאתה מייצר. למה? אולי כדי שקוראיו הרכים של האייל לא ילמדו לזהות אותו עם שיח שירי בכלל; ואולי סתם כדי שלצד השיח הדוגמטי תישמע גם ביקורת עליו.

בכל מקרה - אין כוונתי שתפסיק לכתוב את מגילותיך, כמובן. גם אם הייתי רוצה שתפסיק (אני לא) לא היתה לי זכות לדרוש זאת, במיוחד כאשר אני כמעט ולא משתתף כאן בדיון. אבל אני מתקשה לראות את התרומה שלהן לדיבור השירי (המדולדל...) כאן.
הוא לא כותב רק בשביל המשורר. 100100
הוא כותב גם בשבילי...
ובכל זאת, 100790
דבריי הבאים עלולים להישמע שחצניים במידה רבה ואם כך אני מתנצל מראש אולם אומר אותם בכל זאת. אני מקווה שהדבר לא ייזכר לרעתי.

דומני עומר כי טענתך "אבל נדמה לי שיוצר שמפרסם מעוניין לקבל תגובות של קוראים. בעיני, התגובות שלך אינן בגדר תגובות של קוראים, אלא מיני-מחקרים, ולו הייתי יוצר הייתי נרתע מהן" אינה מדויקת כל כך.

קודם כל בהתבסס על ניסיון אישי, אני קיבלתי רק תודות על מאמציי לפענח את השירים שמתפרסמים. גם פה וגם בבמה הזכורה לטוב או לרע. למען האמת אני סבור שאותם "מיני מחקרים" הם ההשקעה המתנה הגדולה ביותר שניתן להעניק ליוצר. לא בקלות ימצא מי שאינו מפלה בין שיר שלו לשיר של ביאליק ומעניק להם אותו יחס שווה, חסר פניות, יחס של אובייקט מחקר.

אולם העיקר הוא שתגובותיי, לפחות הראשוניות הנוגעות לשיר עצמו ולא לדיונים המתמשכים ממנו, הן קודם כול תגובות של קורא. אולם אני מנסה לא להסתפק בתגובות כאלה ולנסות לפרש אותן ולהסביר את מקורן בהתבסס על כמה עקרונות פשוטים שלמדתי עם השנים (באמת לא גבורה גדולה). דומני כי המשורר יצא נשכר הרבה יותר מתגובות כאלה אשר אינן רק מבקרות או מביעות דעה אלא גם מנסות להצביע על הנקודות בשיר שגרמו לתגובה אינטואיטיבית זו או אחרת. המשורר רשאי לקבל את ההצעה או לא אולם הוא ידע לא רק מה הרגשתי לגבי השיר אלא גם למה. מחקר הספרות והשירה בפרט לכוד בתוך פרדוקס: עליו להיות תמים וערמומי כאחד. על החוקר לקרוא את השיר כאילו אינו יודע דבר בשירה ולהסביר את השיר כאילו הוא יודע הכול. אני מנסה לאחוז במקל בשני קצותיו: גם להרגיש בלי לחשוב וגם לחשוב למה הרגשתי מה שהרגשתי. האובססיה שלי לקוהרנטיות אינה ניתוח אינטלקטואלי אלא להפך, התמימות בהתגלמותה! כי החיפוש אחר קוהרנטיות היא הדחף הבסיסי של כל קורא ולכן העיסוק בה הוא קודם כל תגובה של קורא, אם כי תגובה מדויקת יותר.

לגבי ניתוחו של תומר: אני אף אוסיף על טענתך ואומר שלא רק שניתוחו לא היה פחות מעמיק משלי, הוא יותר מעמיק ממנו! מה שכן, אני חולק עליך שהוא נכתב מזווית ראייה של קורא. הוא נכתב בדיוק מהזווית ההפוכה! מזווית המבקר, המסאי, הפרשן, איש התרבות (בכוונה אני לא אומר חוקר). מי שמגיב במונחים הלקוחים מתוך הפילוסופיה היוונית אינו מגיב תגובה של קורא! הוא מגיב תגובה מושכלת הרבה יותר.

לגבי הטונים השונים שהבחנת בקולי.
הטון הדידקטי – תוצאה, עגומה אולי, של כמה שנות הוראה, אבל בעיקר פשוט צורת חשיבה. גם כשאני כותב עבודה אני נוקט בטון הזה וגם כשאני מסביר לחבריי מדוע בחרתי בעבודה כזו ולא באחרת. ככה אני חושב, אין פה נימת התנשאות.

טון דוגמטי – טוב, פה כבר דרשת עבודת מחקר רבה יותר כדי לדעת מה דעתי במגוון נושאים כדי ליצור השוואה. אולם טון זה קשור לטון הפרסקרפטיבי שהוא

הטון הפרסקרפטיבי – אם חשת בו, כי אני לא, הוא נובע, כמו הטון הדוגמטי, מאופייה המוגבל של צורת החשיבה שלי. אני, לצערי, לא ניחנתי ביכולת לראות דברים מכמה זוויות שונות ולבחור כל פעם בזווית שמתאימה לעניין. בתחומים אחרים הייתי קורא לגישה זו חלקלקות. אני תופס את הדברים בצורה אחת וכך אני מתייחס אליהם תמיד. כשאמצא צורת חשיבה טובה יותר אעבור אליה ואז אראה את הדברים רק כך. אני יכול להבין תפיסות אחרות אולם אני לא יכול להסכים איתן ולהפנים אותן. אני פשוט לא מבין איך אחרים יכולים.

אולם, דומני עומר שאתה מוצא בדבריי דברים שיותר משהם קיימים בכתוב הם נובעים מליבך. ראשית, כי איש לא אמר שהוא רואה אותם או אפילו צל שלהם. שנית, נראה לי שאתה מקצין בדבריך. אם כי תגובותיך לגיטימיות בעיניי. חבל שאתה לא תורם יותר לדיון בשיר כמו שאתה תורם לדיון המטא-פואטי.

"המשחק הדו פרצופי שלי" לא היה יותר מהומור קלוש. לא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות. לא נראה לי שקוראי האייל יזהו את השיח השירי שלי עם שיח שירה בכלל, זו קצת הגזמה, אף שאם אצליח להשפיע על תפיסת השירה שלהם אשמח מאוד. תפיסת השירה שלי היא התפיסה הבסיסית, היסודית והדי-לא-מפותחת בעיניים מסוימות. זו גם השיטה הבסיסית שנלמדת באוניברסיטה. אם ממנה יצאו הקוראים לתפיסות אחרות, יופי. אם יגיעו לתפיסות אחרות מבלי להכיר אותה, אבוי. אני באופן אישי, למדתי אותה כבסיס ומעדיף להישאר איתה. לפחות כרגע.

הגישה שלי היא פשוטה ואינה יותר מחידוד התפיסה הטבעית שלי כקורא. משהו מעין מודעות-שירית. זו נראית לי הגישה ההגיוניות ביותר לטקסט. מדוע? כי נובעת ישירות מהמכנה המשותף לכולם: קורא-טקסט. לא פילוסופיות, לא מידע חיצוני, לא דעות ואידאולוגיות. אלא הסקה סבירה ורגישה של מסקנות מנתונים.
אכן, 100796
אני חושבת שעבור משוררים, ניתוח מעמיק ומשכיל הוא אחת המחמאות הגדולות ביותר.
איני טוענת למיומנות הניתוחים של אור או של תומר, אבל אפילו תשומת לב יתרה שלי זוכה תמיד לתגובה חיובית.

וסתם שתי דוגמאות (משוררים מצויינים, בחירה כמעט אקראית של השירים ההפנייה היא לגיליון התגובות):

יעקב שי-שביט - בתשובתי:
בילי פטריק או'ניל - Me and Stivie G:
למעשה, מעולם לא נתקלתי בתגובה שונה, כאשר ניסיתי להתייחס ליצירה, לא כקוראת, לא בצורה מושכלת, ולא בשום אופן אחר. כל עוד ההתייחסות היא רצינית, היא מוערכת.

ובעצם מה שאני מנסה לומר, תמשיכו! השיר, לאחר שנכתב, הוא של הקהל. המשורר המפרסם לא רק מודע לזה, אלא ברוב המקרים מעוניין בזה.
אכן, 100888
והשיר הזה של יעקב שי-שביט מקסים ופשוט בצורתו. ככה הכי קשה לכתוב, נדמה לי.
אכן, 100916
אם כן, סיכוי טוב שתאהבי גם את זה (מאותו בית יוצר):

אכן, 100925
כן אבל פחות :-) משום מה. אולי מפני ההתחכמות "אז פשוט אין מה להשוות".

יש גם השפעה אבידנית (ואולי גם זכית) קלה, כאן :

אגב, בדף היוצר שלו מצוין שהוא כתב ספר בשם "בעיקר שירי אהבה". ליהונתן גפן היה ספר בשם זהה, אאל"ט.
וואו 100956
בהחלט שיר משובח (וראוי לניתוח מעמיק).
(והשפעה זכית בהחלט).

אילולי בזבזתי את כל עתודות הזמן והאנרגיה הספרותית שלי כבר כאן הבוקר http://stage.co.il/s/147061?resp=yes, הייתי יושבת "לטפל" גם בו כעת.

ועוד שיר עם השפעה זכית, משהו, לדעתי, הפעם מבית היוצר של ינאי ישראלי (צעיר, צעיר, אבל לדעתי עוד יגיע רחוק):
ושיר אהבה שלו, אם כבר הגענו עד הלום:
אכן וואו 100961
כמו שכתבה מישהי בתגובות ל"רפונזל", קשה לנשום אחרי השיר הזה. לפני הכל, צריך ששירה טובה תעצור את הנשימה ככה. ואחר כך קוראים שוב ושוב את השורות, לנסות להבין למה בדיוק ומה עצר את הנשימה.

_____________
ברקת, מושפעת מהדור הצעיר, מלנכולית אך אופטימית, קיבלה הודעה משמחת על התגשמות חלקית של משאלותיה בעבודה. איך יכול להיות שהכל הולך פתאום כמו שרוצים?
אכן וואו 100969
אחרי השיר הזה = רפונזל? (טלי, מוודאת יכולות בהבנת הנקרא).

וכן, יכול להיות שהכל הולך כמו שרוצים, אבל צריך להיזהר לא להתמכר לזה.
אכן וואו 100977
1. כן.
2. אני לא רואה סיבה שהרע יהיה יותר ממשי/שכיח/צפוי מהטוב :-)
אכן, 101073
צר היה לראות: שביט הופתע מכך שהבנת את רמזי המקורות שבשיר.
ובכל זאת, 100806
אתה בסדר אור תמשיך. הסגנון שלך לא תמיד לגמרי נקי ואובייקטיבי אבל אתה משתדל ובדרך הנכונה.
האופן הזהיר שבו אתה שם את הנפש שלך כמקרופון רגיש נכון בעיני.
אם ארצה פעם תגובה לשיר שאכתוב אשלח אותו אליך מתוך ידיעה שאתה עניני והגון.
יום אחד כשתרגע ההתלהבות הפוסט פוסטמית יחזור הצמא למשהו פשוט כמו מים,לנקודת מבט שלא מלהגת על מה שמתבוננים בו אלא מקשיבה למה שיש לו להגיד על עצמו.
שאלה לאו-דווקא קשורה 98372
מדועתה חושבכיחיבורמילים הואלגנטיותר?
שאלה לאו-דווקא קשורה 98386
'עתה'? אני לא הייתי מחבר את זה, מכיוון שזה מאולץ (אלא אם כיוונת ל'עתה' ולא ל'אתה' ואז איני מבין את המשפט).

גם 'חושבכיחיבורמילים' הוא לא משהו שהייתי מחבר אלא אם הייתה לזה פונקציה שירית מקצבית (של סירבול, למשל).

'הואלגנטיותר' הוא דוגמא טובה לחיבור בעייתי משהו, מכיוון שמה שמחבר בין מילימחוברות הוא צלילים, לאיו דווקא האותיות.
אני מוצא קושי במעבר מצליל ה-U לצליל ה-E ואח"כ מ-I ל-O.

ובאשר לשאלתך, חסכנות, צמצום ודיוק הן תכונות שאני מוצא אלגנטיות.
מדוע לכתוב פעמיים את שניתן לכתוב פעם אחת?
הייתי מוסיף לתגובתך: 98388
דובי, פעם אחר פעם אני מוצא בשאלותיך נימת תוכחה, כמעט כעס תמים וכן, על שיכלולי שפה או רעיונות, בעיקר בתחום השירה, שעליו הצהרת, לא פעם, שאינך מבין בו יתר על המידה. באופן אישי, כמעט חברי, הייתי מציע לך לנסות ולהבין במהלך הדיון (בו נידונים דברים ורעיונות, לא אנשים, ולא למוות) ולנסות לפתח רעיון במקום לשללו בציניות, ובכן, קננגיסרית.

לעניינינו: ישנו מושג (ובטוחני שאור יאיר את עינינו בביבליוגרפיה נרחבת בנושא) הנקרא "הפונקציה הפואטית". בקיצור נמרץ: הפקונקציה היא לשונית והיא מנתבת בין בחירת מלים, ניסוח, סגנון ונשארת נאמנה לאמירה מסויימת.

דוגמא:

פלוני-עיתונאי לעניין מזה"ת יכתוב:
"ישראל פרשה חטיבות חי"ר ושריון לאורך גבולה הצפוני"

פלמוני-משורר ינסה לפייט את העניין ויכתוב:
"מדינת היהודים העמידה חיילי רגלים וטנקים בדרום לבנון"

כעת, המשפטים הללו אומרים את אותו הדבר בדיוק, רעיונית, אך בחירת המלים שונה. העיתונאי ניסה לשוות לדבריו נימה אקטואלית, עניינית וסיכומית, בעוד המשורר ניסה לשוות לדבריו נימה פואטית, אולי אישית, סגנונית, הרחבת הדברים על ידי דה-אוטומטיזציה של המושגים (ישראל=מדינת היהודים, ישנה פה גם אמירה נוספת בעניין ישראל עצמה שאינני מסכים עמה, אגב). ההבדל בין שני המשפטים, לסיכום, הוא הפונקציה הפואטית בכל אחד מהם. פואטיקה של אקטואליה או פואטיקה של שירה (גם אם גרועה, כפי שהצגתי במקרה זה).

חיבורי מלים, אגב, אינה תופעה שכוחת-אל שהופיעה לא מזמן והנה היא חולפת; לא לא. גם בכתבי אצ"ג תוכל למצוא זאת, בטח ובטח בסילוגיזמים שונים בשפה האנגלית ועוד.

הודעתך המקורית, אגב, דובי, שנכתבה כולה על דרך חיבור המלים, הייתה בלתי קריאה בעליל, בעוד שמושג פתאומי כ"ספרימתעופפים" או "חדרימתהפכים" או "מזשיר" (חיבור משולש של דוד אבידן) מובנים יותר, בטח ובטח בהקשר המשפט הכולל שנכתב בשפה מפורדת ומבוזרת.
הייתי מוסיף לתגובתך: 98493
אני, דובי, הייתי מייעץ לך בדיוק ההפך. דבוק בגישתך המוכיחה, חפש היגיון ברזל בכל צעד ואל תשנה את עמדותיך המקוריות אלא אם כן תיתקל בעמדות מוצקות יותר. לא רק כשמדובר בשירה, אלא בעיקר כשמדובר בשירה. חקר השיר אינו שונה במאומה מחקר פונקציה או מחקר חיידק. נכון,אופי הנתונים שונה ופונה אל צדדים שונים מעט מן הרגיל אולם דווקא משום כך אסור לאבד את הראש. אינטואיציה היא חלק חשוב בחקר השיר ויש לעשות בה שימוש אולם שימוש מפוכח. יש לתת לה משקל וערך ואהבה אולם גם היא חייבת להיות כפופה לשכל ולמעשה בעיקר היא צריכה להיות כפופה לשכל כשמדובר בחקר השיר.

חקר הטקסט הספרותי הוא קודם כל חקר. וחקר הוא ניתוח שיטתי ומתודולוגי של נתונים. אם נתחיל לשנות את עמדותינו כדי להבין אז אולי נבין אבל נישאר בלי עמדות וזה יותר גרוע. אם עמדותיו של אדם מביאות אותו רק עד נקודה מסוימת עדיף לו לדעתי לא לעבור את אותה נקודה מאשר לעבור אותה ולהישאר בלי עמדות, כלומר בלי שורשים ובלי להיות מסוגל לקשר את שהבין לדברים אחרים שהוא יודע.

כפי שתמיד רציתי לומר למורה שלי למתמטיקה ולא אמרתי: אל תסבירי לי מדוע הפתרון שלך נכון הסבירי לי מדוע הפתרון שלי שגוי ואיך אני מגיע לפתרון הנכון בהתבסס על גישתי המקורית. כי פתרונות אפשר להבין אולם אי אפשר לחבר אותם לנטייה הבסיסית שלך.

בעניין הפונקציה הפואטית, אני חושש תומר שאני חולק על הסבריך. הפונקציה הפואטית, לפחות כפי שהבנתי אותה אחרי קריאה חוזרת ונשנית של המאמר במשך כמה שנים (משום מה זה פשוט לא נכנס לי לראש, אולי מרוב שזה פשוט), מסבירה את אופן ההתארגנות של המילים בטקסט. בעוד שבשפה רגילה מה שקובע איזו מילה נבחר היא מידת הדיוק שלה בתיאור המציאות ורק אחר כך שיקולים אחרים (סגנון, רובד) הרי שבשירה זה הפוך: מה שקובע את בחירות המילה הוא היחס שלה לשאר המילים במשפט (חריזה, משקל, תקבולות).
כלומר הגורם הדומיננטי בטקסט הנשלט על ידי הפונקציה הפואטית הוא גורם "רוחב", פנים לשוני, בעוד שהגורם הדומיננטי בטקסט רגיל הוא גורם "אורך", היחס בין הלשון לעולם. מכאן שטקסט הנשלט על ידי הפונקציה הפואטית הוא "אוטונומי", "אמנות לשם אמנות", כי הגורם המסדיר את השימוש בשפה אינו הגורם החיצוני אלא השפה עצמה. הגולם קם על יוצרו. מכאן שאם המשורר בחר את "מדינת היהודים" כדי ליצור דה-אוטומטיזציה של המושגים הרי שמדובר ביחס בין השפה לעולם ולאופן שבו הוא נתפס ולכן אין זו הפונקציה הפואטית. מאידך אם היה בוחר אותה מתוך שיקולים פנים לשוניים כגון חריזה, משקל או גם סגנון (אם כי זה פחות מובהק) זוהי הפונקציה הפואטית, כפי שאני מבין אותה לפחות.

לפונקציה הפואטית אין דבר עם נימה פואטית, אלו הן שתי הגדרות שונות של פואטיקה. אם קיים איזה קשר הוא שהראשונה גורמת לאחרונה.נימה אישית לא יכולה להקביל לנימה פואטית כלל, כי הראשונה מוכתבת לפי תוכן הטקסט והשנייה לפי חוקי השיר העצמאיים.

בעניין חיבור המילים, כאן בהחלט ניתן לדבר על פונקציה פואטית. השפה פועלת על פי שיקולי רוחב, שיקולים פנים לשוניים. היא פועלת על פי כללים משלה שאינם כפופים לכללי השפה הרגילה. עוד לא הצלחתי להגדיר את היחס בין המילים המחוברות, אולי משום שהן מפסיקות להתקיים כמילים בודדות, אך ישנה פה הזרה חדה של השפה. תחבולה יש פה, מה תפקידה? עד כמה היא יעילה? ישפוט כל קורא לעצמו.
הייתי מוסיף לתגובתך: 98983
למה לענות בעצמי אם דייב בארי עושה את זה כל כך הרבה יותר משעשע?

but 99594
uc, these are xactly the same reasonz who led to what u can call now 'hackslang' (very mistakengly, prolly, & b4 it was brutally raped by stuph like 2pac (or the 'kewl' culture portrayed in cellphonez ads, sms's etc)). while it has its place in certain cstances u wont expect it in n academic discussion becuz of the contempt it relayz to the other side of the conv.
dont u think?
שאלה לאו-דווקא קשורה 130275
בנוגע למילימחוברות:

שאלה לאו-דווקא קשורה 130519
סגנון הכתיבה המחוברת הינו פאן נוסף לשירה לא פלצנית לכותבים אשר אינם כבולים ל"אקדמיה" לחוקי ה~כתוב נכון~
ולא התחושה ה"מודרנית" כדבריך.. ומי אמר שאסור?? http://stage.co.il/Stories/178154#top
לפניך לינק נוסף אשר יעניין אותך (אני מאמין) ליצרה לא קונבנציונלית אחרת ורטיקלית במקרה זה: http://stage.co.il/Stories/175477

בברכת כתוב איך שבא לך וקח הכל בהומור !!
מוטי פרי-מור
מילה של מומחה לכיפוף צנרת! 130523
מילה של מומחה לכיפוף צנרת! 134633
בכל זאת....מ ו מ ח ה !!

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים