פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר (חלק א') 1173
"פוסטמודרניזם" מאת פרדריק ג'יימסון, הוצאת רסלינג, 74 עמודים.
הכול מדברים על פוסטמודרניזם, אך מעטים מצליחים לומר מה זה בדיוק. כשאדם מן היישוב משוחח על כך עם מי שמזהה עצמו כפוסטמודרניסט, הלה נוטה להשיב תחילה שהפוסטמודרניזם חומק במודע מהגדרה, ואם בסופו של דבר יואיל בכל זאת לומר למה הכוונה במושג זה לדעתו, עלולה הגדרתו להיות שונה למדי מהגדרה שהשמיע קודמו. הניסיון לקרוא טקסט פוסטמודרני כלשהו כדי להבין סוף־סוף במה מדובר מסתיים לרוב במפח נפש. מתברר שהוא כתוב בלשון נפתלת בעלת ז'רגון בלתי מתקבל על הדעת ומשורבבים בו שמות צרפתיים כמו דרידה, פוקו, בודריאר, בורדייה ואחרים; וכך, עד מהרה, מגיע האדם מן היישוב למסקנה שמנסים להאכילו דייסה משונה שיכולה לערוב רק לחיכם של פסבדו־אינטלקטואלים מנופחי חשיבות עצמית. בקצרה, בקרב ציבור רחב נתפס היום הפוסטמודרניזם כתיאוריה שמטרתה לשבש את השכל הישר ולחתור תחת כל מה שיפה וטוב בחברת הרווחה המערבית. האמנם?

מאמר זה אינו מתיימר לפתור את כל מגוון השאלות שמעורר המונח פוסטמודרניזם, הוא עוסק אך ורק בהצגת ספרו של פרדריק ג'יימסון שלאחרונה יצא לאור בתרגום עברי (הגרסה הראשונה של הספר התפרסמה ב-‏1982). ג'יימסון נחשב לבכיר מבקרי הספרות והתיאורטיקנים של התרבות במסורת המרקסיסטית בעולם הדובר אנגלית. בחיבורו זה הוא מנסה לאפיין את הייצור התרבותי במחצית השנייה של המאה העשרים, עידן הקרוי הקפיטליזם המאוחר, ולהבדילו מהייצור התרבותי בתקופות הקפיטליסטיות הקודמות. חלק נכבד מהספר מוקדש להבחנה בין יצירות מופת אחדות של המודרניזם בתחומי האמנות, הספרות והאדריכלות לבין יצירות מאוחרות יותר שאותן מסווג ג'יימסון כפוסטמודרניות. מתוך ההשוואה עולים המאפיינים של הייצור התרבותי הפוסטמודרני, והקורא מתוודע למושגים כמו "היעדר עומק", "דעיכת האפקט", "פסטיש" ועוד - מונחים שג'יימסון מתאר כנוגעים למנגנוני הייצוג ולדפוסי החוויה של התרבות הפוסטמודרנית.

בעיית תיחום הזמן

עצם המילה פוסטמודרניזם מכניסה אותנו לשאלת הפריודיזציה, מפני שתיחום הזמן הפוסטמודרני כרוך בהכרח בהגדרת גבולותיו של הזמן המודרני שמתוכו הוא נולד. האמנם הסתיים המודרניזם? ובעצם, מתי הוא התחיל? בבואנו לבחון זאת אנחנו נוכחים לדעת כי הגדרת המושג מודרניזם ושאלת תיחום זמנו אינן ניתנות להפרדה זו מזו. יש הרואים את תחילת המודרניזם בעלייתה של ההשקפה הפילוסופית־מדעית מבית מדרשו של דקארט שחי במאה ה-‏17, אותה תפיסה רציונליסטית שביקשה לראות את העולם כמנגנון מכני הניתן לפענוח ולשליטה בעזרת התבונה האנושית. יש הסבורים כי את הגבול יש להעתיק מעט קדימה, אל המאה ה-‏18, לתקופת "הנאורות" ("ההשכלה"). הוגים מרקסיסטיים סבורים שהמודרניזם חופף להיווצרות ההון הקפיטליסטי בראשית ה"מהפכה התעשייתית", ולעומתם יש היסטוריונים שמזהים ניצני קפיטליזם כבר במאה ה-‏16.

הבעיה אינה נעשית חריפה פחות כשאנו נפנים לבדוק את תוויות התיקוף המוצמדות לתחומי האמנות השונים. "האם המודרניזם בספרות התחיל בריאליזם וברומנטיקה של המאה ה- 19 (בלזק, דוסטוייבסקי, ובעיקר פלובר) או שמא יש לדחותו עד לביקורת התרבות נוסח מוסיל ומאן, או לזרם התודעה נוסח וולף, ג'ויס פוקנר ופרוסט, בעשורים הראשונים של המאה העשרים?" (דוד גורביץ', "פוסטמודרניזם", ע' 59). אנחנו רואים אפוא שלכל אדם המודרניזם שלו, והקושי בהתוויית גבולות הגדרה וזמן חד־משמעיים יוסיף להטריד גם בבחינה של תחומי תרבות נוספים.

אולי מן הראוי שנחדל לייחס חשיבות להגדרות המכלילות הללו הכורכות בחבילה אחת אמנים שונים זה מזה בתכלית? אנחנו מבקרים במוזיאון לאמנות מודרנית ומתבוננים בציוריהם של קלוד מונה, מארק שגאל, סלבדור דאלי, ג'קסון פולוק ואחרים - ההבדלים ביניהם הרי משמעותיים, חדים וברורים. אנחנו מזהים מיד הבדלים בטכניקות הציור, בנושאים, בצבעוניות, בקומפוזיציה, ומה לא? הסגנונות שונים לגמרי. אמנם החלוקה לסגנונות ולזרמים אמנותיים כמו "אימפרסיוניזם", "קוביזם", "סוריאליזם" מתקבלת על דעתנו, אך מה מאגד את כל אלה תחת הכותרת "מודרניזם" מלבד ההשתייכות לפרק הזמן שבין שלהי המאה ה-‏19 לאמצע המאה העשרים? האם ניתן למצוא מכנה משותף ביניהם מלבד תיחום זמן זה הנראה לכאורה שרירותי?

ג'יימסון משיב לשאלה זו בחיוב. הוא סבור שניתן לדבר על מצב התרבות בכללו בתחום זמן מוגדר. עם זאת, כדי להבין את שיטתו יש לתת את הדעת על מושג מרכזי המופיע בספרו: "דומיננטה תרבותית" (cultural dominant). מושג זה שבעזרתו מפתח ג'יימסון את תפיסת הפריודיזציה שלו, אינו מתייחס לסגנון אמנותי ספציפי, ויש בו מידה של גמישות המאפשרת לו לעמוד על רגליו למרות בעיית תיחום הזמן שהוצגה כאן.


פרופ' פרדריק ר' ג'יימסון


הפוסטמודרניזם כ"דומיננטה תרבותית"

נאמן למסורת המרקסיסטית, קושר ג'יימסון בין המצב הפוליטי והכלכלי בחברה לבין תרבותה. לפי תפיסה זו המבנה החברתי־כלכלי משתקף ומשתבץ - לעתים באורח מסובך וסמוי מן העין - בתוצריה התרבותיים של כל חברה נתונה. בפריודיזציה שלו מסתמך ג'יימסון על עבודתו של ההיסטוריון והכלכלן ארנסט מאנדל, שהציע חלוקה תקופתית המיוסדת על שלושה שלבים בהתפתחות הטכנולוגיה בעידן הקפיטליסטי:

"ייצור ממוכן של מנועי קיטור מאז 1848; ייצור ממוכן של מנועי חשמל ומנועי בעירה מאז שנות התשעים של המאה ה-‏19; ייצור ממוכן של מנגנונים אלקטרוניים וגרעיניים מאז שנות הארבעים של המאה העשרים - אלה שלוש המהפכות הכלליות בטכנולוגיה שהוליד אופן הייצור הקפיטליסטי מאז המהפכה התעשייתית 'המקורית' בשלהי המאה ה-‏18."

שלוש מהפכות טכנולוגיות אלה חופפות לשלושה שלבים בהתפתחות הקפיטליזם: א. שלב כלכלת השוק, שבו התחרות בשוק היתה במסגרתה של מדינה אחת; ב. שלב המונופול או האימפריאליזם, שבו מדינות התרחבו ויצרו אימפריות; ג. השלב הנוכחי, הקפיטליזם המאוחר, שבו הגבולות הישנים נמחקים ונוצר השוק הגלובלי, שלב שג'יימסון מכנה אותו "רב־לאומי".

מושגים אלה מתארים שלבים בהתפתחות התשתית החברתית־כלכלית, וג'יימסון מציע הקבלה בינם לבין שלושה שלבים בתרבות: בין השלב הראשון לבין "הריאליזם", בין השלב השני לבין "המודרניזם", ובין השלב השלישי לבין תרבות זמננו, "הפוסטמודרניזם".

הפוסטמודרניזם הוא אפוא מושג המאגד את המאפיינים של התרבות החדשה שהתפתחה בד בבד עם עלייתו של סדר חברתי־כלכלי חדש בעידן הקפיטליזם המאוחר. כאמור, לפי ג'יימסון אין לתפוס את הפוסטמודרניזם, ההגיון התרבותי החדש, כסגנון אלא כ"דומיננטה תרבותית: תפישה המביאה בחשבון את נוכחותם ואת קיומם זה בצד זה של מגוון רחב של מאפיינים שונים מאוד, ועם זאת כפופים למאפיין הדומיננטי."

ג'יימסון אינו סבור שהייצור התרבותי העכשווי כולו הוא פוסטמודרני. גם בימינו כותבים ספרים, מחברים מוסיקה ובונים בניינים שאין להם במובהק המאפיינים הפוסטמודרניים שהוא ימנה בהמשך. "עם זאת," הוא מדגיש, "הפוסטמודרניות היא שדה הכוח [מצב התרבות בכללו] שבתוכו חייבים לפלס את דרכם דחפים תרבותיים מסוגים שונים מאוד". ג'יימסון גורס אפוא שהיוצרים אינם סוכנים עצמאיים ואוטונומיים לגמרי בשדה התרבות אלא מושפעים מקווי הכוח שלו, כלומר, מאיזשהו הגיון תרבותי דומיננטי השורר בתקופתם - ובימינו מדובר בפוסטמודרניזם.

כל זה טוב ויפה, אך כדי שנשתכנע באמת ובתמים שחלה הסטה תרבותית, שאכן אנו חווים מצב תרבותי חדש, עלינו לבחון זאת בשטח. עלינו להשתכנע שיצירות התרבות בנות זמננו באמת נבדלות מיצירות הנחשבות מודרניות במובהק, ולנסות להניח את האצבע על ההבדלים ולנסח את מאפייניהם. ואמנם כך עושה ג'יימסון בספרו.

נעליים מודרניות ונעליים פוסטמודרניות

המאפיין הפוסטמודרני הראשון שג'יימסון מצביע עליו מכונה בפיו היעדר עומק (depthlessness). אם נחשוב על ציור מודרני, לדוגמה, מובנית בו, לפי ג'יימסון, הזמנה לפרשנות, להשלמת העולם המוצג בתמונה מעבר למה שעינינו רואות בה במפורש. בציור פוסטמודרני, לעומת זאת, "מה שאנחנו רואים זה מה שאנחנו מקבלים" (WYSIWYG). לא ייווצרו בינינו לבין התמונה יחסים הרמנויטיים (פרשניים), פני התמונה הם גם משמעותה. היעדר העומק נתפס אצל ג'יימסון כסוג חדש של שטחיות.

ג'יימסון ממחיש את מושג היעדר העומק בעזרת שתי יצירות: "זוג נעליים" מאת ואן גוך, יצירה קאנונית של המודרניזם העילי באמנות החזותית, ו-"נעלי אבק יהלומים" מאת אנדי וורהול.


"זוג נעליים", ציור מאת וינסנט ואן גוך


ג'יימסון מצטט את פרשנותו של היידגר לציור: הפתח האפל של הנעל מעלה על דעתנו את צעדה היגע של האיכרה. בכבדות ובמוצקות של הנעליים מובעת ההיאחזות באדמה במשך דורות רבים בצעדים איטיים בשדות המשתרעים, האחידים. בעור הנעל ניכרת לחות האדמה. בסוליות יש מבדידותו של משעול השדות כשהערב יורד. בנעלים אלה "מהדהדת קריאתה הדוממת של האדמה, מתת התבואה המבשילה שהיא מעניקה בלי אומר וצייקנותה החידתית בשיממונו העקר של השדה החורפי." בעור המרופט בא לידי ביטוי העוני המשווע שבחיי הכפר הפרימיטיביים והחרדה שבאי הידיעה אם השדה יצמיח לחם. "נעלי האיכרים הללו," מדגיש ג'יימסון, "יוצרות בהדרגה סביב עצמן את כל עולם החומר הנעדר שהיה לפנים ההקשר החי שלהן," יצירת אמנות זו "גוררת את העולם והאדמה הנעדרים כולם להתגלות סביב עצמה."

ג'יימסון עצמו מציע פרשנות מעט אחרת לציור, אולם הנקודה החשובה כאן אינה השאלה מי מהשניים מדייק בפרשנותו אלא העובדה, שבשתי הפרשנויות נתפסת היצירה "כרמז או כסימפטום לאיזו מציאות נרחבת יותר."


"נעלי אבק יהלומים", ציור מאת אנדי וורהול


לעומת זאת, "'נעלי אבק יהלומים' של אנדי וורהול שוב אינן דוברות אלינו באותה מיידיות של הנעליים של ואן גוך," טוען ג'יימסון ומוסיף, "מפתה לומר אפילו שהן אינן דוברות אלינו כלל." מובן מאליו שאנו יכולים לגלגל בראשנו אסוציאציות לגבי הנעליים של וורהול - לטעון, למשל, שהם "גל נעליים שנותר מאושוויץ או שרידיה ושייריה של איזו שריפה טרגית תמוהה בדיסקוטק הומה אדם." אך אין בציורו של וורהול רמזים אמיתיים לכך; אסוציאציות אלו הן אידיוסינקרטיות, שרירותיות. אין בציור נקודות אחיזה שיאפשרו לנו להשלים את המהלך הפרשני, שבאמצעותן נוכל להשיב "לפריטים בודדים אלה את מלוא ההקשר החי הרחב של הדיסקוטק או הנשף."

ג'יימסון טוען אפוא שציורו של וורהול נעדר עומק מפני שאין אנו יכולים למצוא בו משמעות מעבר למה שנראה בתמונה. אפשר שאמרתה המפורסמת של הסופרת גרטרוד שטיין, "ורד הוא ורד הוא ורד", היא ההולמת ביותר את יצירתו של וורהול, שאומרת דבר אחד בלבד: "נעליים־אופנתיות הן נעליים־אופנתיות הן נעליים־אופנתיות."

הציר המרכזי שסביבו סובבת יצירתו של אנדי וורהול הוא המסחור. תמונות בקבוקי הקוקה־קולה ופחיות המרק של קמפבל "מבליטות במפורש את פטישיזם הסחורות של המעבר לקפיטל המאוחר," אולם הן אינן אומרות עליו דבר מטוב ועד רע. לא נרמזות בציורים אלה אמירות פוליטיות או ביקורתיות חזקות. לכל היותר אומר לנו וורהול בציוריו: ראו, ככה זה. היעדר העומק מעלה אפוא תהיה בדבר האפשרות ליצור אמנות פוליטית או ביקורתית בעידן הפוסטמודרני, בפרט לנוכח קביעתו של ג'יימסון, ש"הייצור האסתטי כיום השתלב בייצור הסחורות הכללי," טענה שעוד נשוב אליה בחלק ב'.
קישורים
"פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" מאת פרדריק ג'יימסון - לקניית הספר במיתוס
המאמר המלא של ג'יימסון (באנגלית)
הוצאת רסלינג
חלק ב' של המאמר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

האבן הראשונה 98245
"נעלים מרופטות הן נעלים מרופטות הן נעלים מרופטות". נדמה לי כי ההבחנה שיוצר ג'יימסון בין הציור של ואן-גוך לזה של וורהול היא, איך לומר, מאולצת.

מנין לנו שהנעלים המרופטות הן של איכרה דווקא? (ודוק: איכרה-אישה, ולא איכר). אולי אלו נעלי חיילים? נעליו של איש מכירות המתקדם מדלת לדלת ושוחק את הסוליות בקצב נוראי? או כל אחת מעשרות אפשרויות אחרות?

ההבדל המהותי *היחיד* בין הנעלים של ואן-גוך לאלו של וורהול הוא במצבם (בלויות מול חדשות) ובמיקומם (קרן-זוית לעומת חלון ראווה). לאלה הראשונים ניתן להצמיד סיפור, משום שיש להן "עבר", אבל גם לאלו האחרונות ניתן להצמיד סיפור, משום שיש להן "עתיד". ברור שסיפור על ה"עבר", על מה שהיה, נשמע אמין יותר, אולם התמונה לא מספקת כל פרט על אותו העבר, למעט קיומו: אלו נעליים משומשות. נעלי איכר? איכרה? חייל? מי יודע; הסיפור שאבחר אני להצמיד להן, כמי שנדד בין דוכני השוק בחפשו אחר נעלים צבאיות ישנות כדי לא להשפט על אובדן קרטון נעליים, יהיה שונה מהותית מהסיפור בו בחר – הסיפור אותו המציא מדימיונו – פרופ' ג'יימסון.

"מפתה לומר אפילו שהן [הנעלים של וורהול] אינן דוברות אלינו כלל", אומר ג'יימסון, ומשליך מתחושתו-שלו אל כל הצופים האחרים בתמונה. אני בטוח שעבור נערות בגיל ההתבגרות (או תלמידות בלט, או מה שזה לא יהיה) בתקופה בה ציור הציור (כלומר, הנעליים היו עדיין אופנתיות) הציור של וורהול יספר הרבה יותר מזה של ואן-גוך.

ישנה תמונה אחרת של ואן-גוך, בשם "I Primi Passi", ובה נראית ביתו של איכר רצה לעבר אביה, כשאימה עומדת מאחור (ברשת מצאתי רק גרסה מאוד מוקטנת: http://www.tamsquare.com/thumbnail/Y10168.jpg). הבה ונשווה תמונה זו אל מול "פורטריט משפחתי" של Largillierre (כאן: http://btr0xw.rz.uni-bayreuth.de/cjackson/l/largilli...) - גם כאן יש בעל, אישה ובת בשדה. אבל איזה הבדל! הרי כל-כך קל להצמיד סיפור חם למשפחה בתמונה של ואן-גוך לעומת המשפחה הזו, הנדמית כאילו היא מצולמת בחלון ראווה. האם Largillierre, שפעל במאה ה- 18, היה פוסט-מודרניסט? או שהקישור בין ציור "נעדר עומק מפני שאין אנו יכולים למצוא בו משמעות מעבר למה שנראה בתמונה" לבין פוסטמודרניזם הוא קישור מדומה?

בקיצור: מדובר בדוגמה מאולצת, שג'יימסון כופה עליה את תפיסת-עולמו. מעניין לציין גם שוורהול צייר סדרה שלמה של ציורים תחת אותה הכותרת ("נעלי אבק יהלומים"), רובם צבעוניים, וג'יימסון בחר לבודד דווקא את זו הצבועה בגווני אפור. מקריות? אולי. ואולי לא.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98383
טל,

אני מודה לך על תגובתך המפורטת והמנומקת, אני מקווה שאצליח להקיף בתשובתי לפחות חלק מהנקודות שהעלית:

אתה מעלה את השאלה "מנין לנו שהנעליים המרופטות הן של איכרה?" כלומר, האם הפרשנות של היידגר לציור (המצוטטת אצל ג'יימסון) נכונה?

לכך יש כבר תשובה שמצוינת במפורש במאמר: "ג'יימסון עצמו מציע פרשנות מעט אחרת לציור, אולם הנקודה החשובה כאן אינה השאלה מי מהשניים [ג'יימסון או היידגר] מדייק בפרשנותו אלא העובדה, שבשתי הפרשנויות נתפסת היצירה 'כרמז או כסימפטום לאיזו מציאות נרחבת יותר."'

תיתכן אפוא יותר מפרשנות אחת ליצירת אמנות. למיטב הבנתי, אין זה קריטי לשאלה שמעסיקה באמת את ג'יימסון אם תטען שמדובר בנעליו של נווד עירוני שישן בשלוליות העיר ומשום כך נעליו לחות ומרופטות, או אם מדובר בנעליו של חייל כפי שאתה ציינת כדוגמה נגדית. תשובה מוסמכת לשאלה "למי בדיוק שייכות הנעליים?" אפשר בוודאי לקבל מחוקרי תולדות האמנות שיש בידיהם מקורות למידע מהימן יותר בכגון אלה. (אגב, "זוג הנעליים" של ואן גוך אף הוא חלק מסדרה. חיפוש ב"גוגל" באמצעות המילים Van Gogh ו"pair of shoes" יעלה זוגות נעליים נוספים מאת ואן גוך. כשעשיתי חיפוש כזה ב"גוגל" אף התעורר בי החשד שזוג הנעליים שמתייחס אליהם היידגר בפרשנותו אינו הזוג שמביא ג'יימסון בספרו, אך כאמור זו אינה הנקודה הקריטית ברמת הדיון שמנהל ג'יימסון).

בהתייחסו ל"היעדר העומק" מתמקד ג'יימסון בעיקר בנקודה של "הנכחת מציאות נעדרת", קרי, במגמה הקיימת באמנות המודרנית להעלות למודעותו של המתבונן מציאויות שנדחקו לשוליים - בדוגמה של ואן גוך מדובר בעולם של עמל האיכרים המפרך שנדחק למצב מאוים, פרימיטיבי ושולי עם התפשטות התיעוש (או אם תרצה, טל, בפרשנות אחרת, הנכחת המודעות למצוקתו של ה"הומלס" העירוני). אביא עוד דוגמה להנכחת עולם נעדר: בציוריו הסוריאליסטיים המפורסמים של סלבדור דאלי (המודרני) יש הנכחה של עולם התת-מודע הנסתר (הפרודיאני) באמצעות סצנות חלומיות.

אם אני מבין את ג'יימסון כהלכה, הרי שהוא טוען שהמתבונן בציור מודרני אינו צריך לדובב אותו בכוח, הציור מדבר מיידית, הציור מרמז מיידית על המציאות הנעדרת, הוא בנוי כך שהוא קורא למתבונן להעלות לנגד עיניו את המציאות שהיומיום דחק לשוליים (האקט של הנכחת המציאות הנרמזת בציור הוא אקט פרשני).

אם נתרכז בשלב זה בפרשנות שעיקרה "הנכחת מציאות נעדרת" קל לראות בעצם מדוע ציוריו של וורהול אינם מזמינים פרשנות מהסוג שג'יימסון שם עליה את הדגש בעת הדיון על "היעדר העומק" (חלק ב' של המאמר עוסק בדגש על היבטי פרשנות נוספים) – ציוריו עוסקים בעיקרם ב"מציאות נוכחת", בעולם המוצרים והסלבריטאים של הקפיטליזם המאוחר. וורהול, בווריאציה הסגנונית המיוחדת שלו, הוא מעין ממשיך (על קנבס) של ה"רדי מייד" של מרסל דושאן (ג'יימסון רואה בדושאן שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-‏20 אחד ממבשרי הפוסטמודרניזם). וורהול אמנם "מטפל" בנושאיו (בקבוק הקוקה קולה, למשל), ואינו מציגם כמות שהם אלא מעביר אותם מה שכונה בפיו "פרוצס" (והוא גם הופך אותם, לדוגמה, לדקורטיביים יותר, ומצייד אותם בתכונות אסתטיות אחרות), אך עם זאת, לפי ג'יימסון, הוא אינו מנכיח מציאות נעדרת כלשהי, או מציג אמירה פוליטית מובהקת. אם מישהו מהקוראים יצליח לדובב, באופן לא מאולץ, ציור מציוריו של וורהול ולהמחיש לנו שהיא מרמזת על מציאות נעדרת כלשהי, אשמח לקרוא.

נ.ב.

טל, התשובה התארכה והתארכה לי, ובכל זאת לא אמרתי דברים רבים שהיה בדעתי לומר. אני יכול לשער שתשובתי לא הניחה לגמרי את דעתך. עם זאת, אני מקווה שכעת קווי המתאר של הדיון בשאלת "היעדר העומק" ברורים יותר.

לא התייחסתי בתגובתי לציור מהמאה ה-‏18 שהבאת מפני שבכדי לדון בכך ברצינות יש צורך לפרט את הקודים של ציור מתקופה זו, וזה יגרור אותנו למקומות באמת רחוקים. אני מציע להסתפק כרגע בהשוואה בין העידן המודרני לפוסטמודרני. תגובתי הלא מנומקת לעניין הציור מהמאה ה-‏18 היא שהוא אינו פוסטמודרני במאפייניו (אך אין זה שולל לגמרי את האפשרות לכך שיצירת אמנות מוקדמת תיתפס כבעלת מאפיינים פוסטמודרניים).
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98391
האמת היא שכשראיתי את היצירה של וורהול דווקא היה לי רעיון לסיפור על מוכרת נעליים בחנות יוקרתית. בסוף הסיפור (אותו אני יכול לספר כי לעולם לא אכתוב אותו) היא מציתה את החנות.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98488
למה היא מציתה את החנות?
ניחוש פרוע 98543
כי היא אף פעם לא תוכל להרשות לעצמה זוג נעליים שעולה כמו משכורתה החודשית, ונמאס לה לקבל בחצי המחיר את הדגמים של השנה שעברה. מין עניין נשי כזה :)
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98429
אם כך, מדובר פה בשאלה של טעם אישי לחלוטין: האם מראה התמונה מעלה בדעתך סיפור, או שיש צורך "לדובב" אותה? כפי שכבר אמרתי, עבור רקדנית בלט (מפונקת?), התמונה של ואן-גוך עשויה לדרוש דיבוב רב בהרבה מזו של וורהול.

אני רוצה להצמד דווקא לדוגמא של הציור מהמאה ה- 18. כדאי להבהיר שאני רחוק מלהיות מומחה באמנות, אבל מה לגבי (למשל) סדרות על גבי סדרות של ציורים ממאות קודמות בסגנון "דומם עם תפוח"? אני מנסה להבין מה השוני המהותי בין ציור של פחית קוקה-קולה לציור של קערת פירות. שניהם מוצרי צריכה נפוצים, וקשה לי לחשוב על מאפיין מהותי של האחד שאינו מופיע באחר. האם ציורי "דומם עם תפוח" כוללים מאפיינים פוסט-מודרניים?
למה מפונקת, למה? 98462
רקדניות בלט עובדות מאד מאד קשה.
שעות של אימונים, דיאטה קפדנית, מאמץ גופני טורדני...
למה ללכלך?

________
העלמה עפרונית, שחושבת שיותר קשה להיות רקדנית מאשר בייביסיטר של רקדנית, אבל לא שאלו אותה ממילא.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98473
טל,

אצל ג'יימסון (ולא רק אצלו) אין מדובר בטעם אישי ובפרשנויות אידיוסינקרטיות. הפרשנות אינה יכולה להביא בחשבון כל סיפור או אסוציאציה. ההנחה היא שכל יצירת אמנות פורשת "מרחב פרשנות" שמצד אחד גבולו אינו מסומן (לא בגבול ירוק ולא בגבול סגול), אך מצד שני אם הרחקת לכת אזי ברגע מסויים ברור שחצית אותו.

אולי כדאי להעזר בדוגמה חיה שיש לנו כל העת במדור השירה. אור רוגובין הוא פרשן מן הסוג השמרני (כמו ג'יימסון), כל פרשנויותיו לשירים מעוגנות בנקודות אחיזה שיש בשיר, לעולם לא תמצא אותו מפליג הרחק מהשיר. ולכן, לא בכדי (מנקודת ראותו) הוא ביקר את תומר ליכטש על כך שהוא הפריז במה שמכונה "אינטרטקסטואליות", קישור לכל מיני טקסטים פילוסופיים שיש ספק אם הטקסט מכוון אליהם ("מרפר" אליהם) באמת. (ראה הדיון בין השניים על פרשנות השיר על "איי הדרום").

באשר לטבע דומם:

למיטב ידיעתי (ואם אני טועה אודה למי שיתקנני) טבע דומם כנושא שלעצמו אינו נפוץ במאה ה-‏18 (אף שיש אלמנטים של טבע דומם בציורים שהתמה שלהם רחבה יותר).

"טבע דומם עם תפוח" יכול להיות קיטש שמוכרים בתחנה המרכזית (כלומר מלכתחילה הוא נעדר עומק) והוא יכול להיות ציור מודרניסטי בנוסח סזאן (חיפוש קצר בגוגל יניב להערכתי המון תוצאות), שהוא מאוד אקספרסיבי, סוער ורב הבעה (איזו הבעה בעצם יש לתפוח? הנה, כבר הזמנה לפרשנות); הוא יכול להיות טבע דומם "קוביסטי" שעושה מניפולציה על החלל שמוצג בתמונה, מעוות אותו בצורה כזו או אחרת האופיינית לקוביזם (ושוב מעלה תהייה המזמינה לפרשנות). אני מקווה שברור השוני בין דוגמאות אלה לבין החפצים בתמונותיו של וורהול.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98479
או זהו, שההבדל כלל לא ברור לי; למעשה, חוסר ההבדל הוא בדיוק מה שמפריע לי. ציורי "דומם" למינהם צוירו בהמוניהם במאות קודמות, גם ע"י ציירים דגולים (סזן למשל - "תפוחים ותפוזים"). הבה ונשוב אל ואן-גוך לרגע: האם מרחב הפרשנות של "חמניות" גדול מזה של "נעלי אבק היהלומים"?

הטענה שלי היא שציורים עם מרחב פרשנות מינימלי-עד-בלתי-קיים היו קיימים מאות שנים בטרם הפוסט-מודרניזם; ולכן אני מתקשה לקבל "מרחב פרשנות זעיר" כמאפיין של פ"מ.

בעצם, עדיין אין לי הגדרה עבור אמנות פ"מ; אינני יודע מהי אמנות זו. ברור שקל לראות הבדלים בין ציורים מתקופות שונות, ובפרט סגנונו של וורהול, למשל, הוא ייחודי ומובהק. (אינני יודע אם הייתי מזהה את ה"נעלים" בגרסה זו כציור שלו, אבל את גרסאות הצבע הייתי מזהה מיד). אין לי שום בעיה עם הגדרת הסגנון הייחודי של וורהול ודומיו בשם כלשהו, והשם "פוסטמודרניזם" כשיר למטרה זו בדיוק כמו כל שם אחר (למעט אולי העובדה שעבור אנשי מדע רבים, המלה "פוסטמודרניזם" מהווה סמרטוט אדום, משום שפ"מ במדע – להבדיל מפ"מ באמנות – הוא, כך נדמה לי, אוסף של טענות מגוחכות וחסרות יסוד).
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98489
יש מימד נוסף - לפירות וירקות אין לוגו (או לפחות בזמן שבו צוירו התפוחים של סזאן לא היתה עליהם מדבקה של מועצת הפירות). הם חפץ טבעי, וכמו הגוף האנושי או נוף העולם, שימשו בציור, מסורתית, לתיאור ריאליסטי מצד אחד ולהעברת מסר רגשי או רוחני מצד שני.

לעומת זאת, פחית קוקה קולה היא לא חפץ טבעי, היא מותג. אפשר להניח בצדק שוורהול לא כיוון להעביר דרכן שום רגש של ממש. אמירה כן, רגש לא. וכשיש העברת רגש באמנות פ"מ, זה רגש ממוחזר, עייף, משתקף בעצמו אלף פעמים.

ודבר נוסף - יש לה ערך כלכלי. את האמנות הפ"מ אי אפשר להפריד מההבט הכלכלי שלה (קפיטליזם מאוחר, כן? כל היחסים הם יחסים כלכליים) ומהרמיזות הציניות לעולם שבו היא קיימת.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98491
יש לה ערך כלכלי = לאמנות של פחיות הקולה. וגם לפחית הקולה עצמה. הרי היא רק סמל לתאגיד ענק, למפלצת של תרבות שבלעה את כל העולם. אותו דבר לגבי המרקים של קמפבל, הפנים של מרילין מונרו והקטשופ של היינץ. הכל משתטח, אומר וורהול, לכדי הערך הכלכלי והכוח התרבותי שנובע מהערך הכלכלי הזה.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98514
"..., אומר וורהול, ...". כלומר יש אמירה, יש מרחב פרשנות. הוא פשוט שונה, זה הכל.

האם יכל וורהול לצייר פחית קולה ("טבע דומם עם פחית") ללא לוגו? עם לוגו של חברה מפוברקת? האם לא היה זה חטא לאמת מצידו? ממש כמו ואן-גוך והחמניות, הוא צייר עצם סתמי מהמציאות שסביבו. האם זה שהמציאות השתנתה (יש סוגים חדשים של עצמים סתמיים) מוביל בהכרח לכך שגם האמנות השתנתה?
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98556
וורהול לא בחר עצם סתמי ''סתם'', אלא עצם עם מותג ונוכחות חזקה. אתה אומר שהמציאות השתנתה, כלומר שיש סביבנו יותר עצמים כאלה. אבל קח לדוגמה את מוזגת החלב של ורמיר. מן הסתם הכד שהיא מחזיקה והחלב שהיא מוזגת היו גם כן סחורה עוברת לסוחר, אבל אנחנו לא תופסים אותם ככאלה. אנחנו רואים בהם חלק מרגע קסום שהאמן תפס (או כל תיאור רומנטי אחר שאוהבים לתת לאמנות של ורמיר). אצל וורהול, לעומת זאת, ברור שמדובר בסחורה. הוא לא התאמץ אפילו לצייר נערה מודרנית שותה קוקה קולה. אצלו המוצר הוא הכוכב.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98669
אגב, התכוונתי לציור הזה:

מתקן מים של ''מי עדן'' כאמנות 98529
ברקת,

בתגובתך העלית את הנושא של הקשר בין הכלכלה לתרבות, אז הנה דוגמה שנתקלתי בה ביום שישי האחרון על גבי העמוד האחורי של "מוסף הארץ": פרסומת למתקן מים של מי עדן שנמכר באופן מוצהר כיצירת אמנות:

על המתקן, לכל גובהו, מוטבע ציור דיוקן פניה של אישה בלונדינית בסגנון הקומיקס המאפיין את ציוריו של רוי ליכטנשטיין, אמן פוסטמודרני. (אין זה מקרי, הציור הוא חיקוי במובהק של ליכטנשטיין). לפיה של האישה המצוירת מוצמד ה"בלון" שבתוכו הטקסט שדוברים גיבורי הקומיקס, והאישה אומרת לנו: "אמרתי לו פיליפ... אתה אמן גדול, כל הכבוד... כוס מים אפשר לקבל?"

למטה מופיע הכיתוב הבא: מי עדן מזמינה אתכם להציב במשרד או בבית יצירת אמנות, שעוצבה על ידי פיליפ סטארק מעצב בעל שם עולמי, אז קחו לגימה מהחיים אצלכם במשרד או בבית.

כלומר, כשאתם רוכשים מכונת שתייה של "מי עדן" אתם בעצם רכשתם לכם יצירת אמנות. מה יותר טוב משתי צפורים במכה אחת?

הפרסומת הזו (עם המוצר עצמו, כמובן) היא מהדוגמאות המובהקות ביותר שנתקלתי בהן המאשרות את טענתו של ג'יימסון שבעידן הפוסטמודרני "הייצור האסתטי השתלב בייצור הסחורות".
מתקן מים של ''מי עדן'' כאמנות 98564
האם בעלי מלאכה בעבר לא ניסו ליצור מוצרים אמנותיים במידת האפשר? האם יצירות של (נניח) חייטי צמרת במאה ה- 17 לא נחשבו ליצירות אמנות (בחוגים הנכונים)? מה לגבי גביעי יין מפוארים? יצירות אמנות ארכיטקטוניות? קופסאות תכשיטים? וכן הלאה.

ההבדל היחיד כאן הוא, לטעמי, בייצור *ההמוני* של הסחורות/יצירות האמנות. אבל אמנות במוצרים יומיומיים תמיד היתה קיימת (רק שפעם היא היתה לעשירים בלבד).
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98541
טל,

מה שעושה הבדל מהותי בין הטבע הדומם של סזאן (שהזכרתיו בתגובתי הקודמת) והחמניות של ואן גוך לבין ''נעלי אבק יהלומים'' הוא האקספרסיביות, סערת הנפש, שמביע סגנונם של שני הציירים המודרניים (במשיחות המכחול ובאופי הצבעוניות, למשל) לעומת שיוויון הנפש בסגנונו של וורהול הפוסטמודרני. אך באזכור הבדל זה אני כבר גולש למאפיין אחר של הפוסטמודרניזם שנקרא ''דעיכת האפקט'' או הרגש, שעליו כידוע לך הרחבתי בחלק ב' של המאמר.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98563
המממ... אז נמשיך לתהות על כך בחלק ב'.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98765
(שיבוא בדיוק שבוע לאחר תאריך פרסומו של חלק א', למי שתהה).
עוד משהו על ציור כמסמך חברתי 98972
באופן כללי ציור, ובפרט ציור משפחתי, יכול לשמש כמסמך חברתי, והוא טומן בתוכו את סיפור התקופה, או חלקה במובנים רבים. (ולכן, ככל שידע התקופה מעמיק יותר, האסוציאציות הנלוות יהיו חזקות יותר וברורות יותר).

אם ניקח (כדוגמא) את ציורי הפורטרט המשפחתי (זוגי) והתפתחותם:
ניתן לראות בז'אנר זה מהלך ברור של שינוי האינטראקציה בין הדמויות במהלך תקופת הרנסאנס ולאחריה. בציורים המוקדמים של תקופת הרנסאנס הדמויות תמיד מופרדות זו מזו לחלוטין, אפילו באמצעות לוחות נפרדים (פיירו דלה פרצ'סקה, "דיוקן פדריגו דה מונטפלטרו", "דיוקן בטיסטה ספורצה"), או שהן עומדות רחוקות זו מזו באותו הלוח (יאן ואן אייק. "נישואי ג'ובאני ארנולפיני ג'ובאני וג'ובאנה סנאמי", 1434), וזאת למרות שמדובר בחתונה.
לעומת זאת, בתמונות המאוחרות יותר חלה התקרבות בין הדמויות. בתמונה של רובנס – "רובנס ואשתו איזבלה על רקע נוף העיזנית" (1609-1610) קיימות נקודות השקה רבות בין הגבר לאשתו, כשהבולטת בהן – ידה המונחת בחיקו. בתמונה מאוחרת אף יותר, בציורו של האלס "זוג בגן" (בערך 1622) חובקת זרועה של האישה את מותניו של הגבר – מגע של חיבה, ללא ספק, שלא יופיע בציורים המוקדמים יותר.
עוד מעניין לציין כי תהליך דומה ניתן למצוא אפילו בציורים של דמויות תנכיות, כמו אדם וחוה. בציור מוקדם של מזאצ'ו (1425+) אין בין הדמויות כל מגע גופני, ואילו בציור של הולביין (1517) אדם חובק את כתפייה של חוה והיא מושיטה לו תפוח. עוד ניתן לראות כי בציורים אלה, שאינם מציגים דמויות ריאליות בנות התקופה, תהליך ההתקרבות בין בני הזוג חל מוקדם יותר.
בבדיקה היסטורית של תהליך ההתקרבות של דמויות הפורטרט הזוגי, ניתן לראות כי תהליך דומה עובר על הקשר הזוגי באירופה בתקופת הרנסאנס ואילך ‏1. בעוד שבתקופת הרנסאנס הזוגיות הבין-אישית רופפת, הנישואין מהווים, יותר מכל דבר אחר, עסקה בין-משפחתית, והרומנטיקה איננה בנמצא, הרי שבמאה ה- 17 חל תהליך של שינוי בו הקשר התוך-זוגי מתחזק תוך כדי היחלשות מתמדת של הקשר המשפחתי הרחב. מסתבר ששינוי זה ניכר גם בציורי בני התקופה.

1 Stone, L. Family, Sex and Marriege in England, 1500-1800. New York: Harper and Row, 1977

להפך טל, להפך 161356
ביקורתך הנילהבת, טל, מובנת. אכן ניראה כי על-פניו הכית את פרופ' ג'יימסון מכה ניצחת בעקבותיה ישקול לשלולל מעצמו כל תואר אקדמאי, לעשות חינה ולהגר לניקרגואה באישון לילה. NOT!
אומנם בימינו הפרועים, כשסגנון הלבוש מטלטל עצמו עשרות שנים אחורה וקדימה בין לילה, עשויות נעליו של ואן-גוך להתאים לאלף פרצופים- חייל בודד, פריקית בת 12 שירדה לצמח להופעה של אביב, רוכלת משופמת ופזורת דעת ההולכת לפה ולשם במיתחם שנקין... זהו, נידמה לי שזה ממחיש את הנקודה. אבל בימיו של ואן גוך, טל (אפשר טלוש?) היה צו האופנה כבול ואזוק בחבלי הפאודליה חסרת הפשרות. גם ראשוני הבורגנים טרם העזו להפר צו זה ונעליים דוגמת אילו בציור פנו לכיוון אחד- איכרים (מילה שאיבדה כה הרבה ממשמעותה במרוצת השנים).נעליי חיילים בכל אופן, היו שונות בתכלית (עליי). היידיגר, ששחה בנבכי התרבות והמסורת האירופאיות כמו קרפדת-גוליית בביצות החולה, השכיל לשייכן נכונה (את הנעליים).
טל לא.
לא נורא, זה קרה גם לי פעם.

ציורו של Largillierre הוא דוגמא גרועה. הוא ממחיש בדיוק את ההפך ממה שהתכוונת- מאחורי הציור יכולות לעמוד אינספור עלילות, אל כולן בעלות גוון זהה.הציור מזמין אותך להשלים פרטים, פרטים היכולים להיות שונים מצופה לצופה (כבר אמרתי שעיקביות הסיפור זו לא הנקודה) אך יציירו עולם דומה (משפחת אצולה רנסאנסית, או הרכב אנושי כל שהוא השייך למעמד ולתקופה). איזה עולם אחיד וברור עולה מנעליו של אנדי? אף לא אחד. הוא אינו מכיל פרטים משייכים, ולכן הינו חסר עומק-משמעות ולכן ג'יימסון צודק.
מ.ש.ל.
(ולכן טל טועה).
נ.ב.- הדברים לא נאמרו בנימה אישית ואין להבינם או לפרשם בדרך זו.
היות והינני מודע לאובססיה המיתנצחת שבי (או שבילד שבי) אשמח ואף יותר לתגובה (בעיקר מטל)
טל השתדלתי להמעיט בפניות אישיות אלייך כי אני לא ממש סגור על מה את/ה בדיוק (השמות הטרנס-ג'נדרים ברשת זה ממש באלאגן).
ספור מילים לפני שתספור נעליים. 161444
ספרתי 7 פניות ל טל ו טלוש, לעומת פניה אחת ל"אנדי". זה נקרא אצלך "השתדלתי להמעיט בפניות אישיות " ? ואתה עוד כותב "מ.ש.ל"
להפך טל, להפך 170367
ובכן, זיו (אפשר זיב'לה?), הנעלים של ואן-גוך הן, על-פי דבריך, ללא ספק נעלי איכרה. הנה אני הולך למנזר. הרי גם הנעלים של וורהול הן בבירור נעליים מסוג מסוים. כפי שכתבתי בתגובה המקורית: לאלו יש עבר, ולאלו יש עתיד, ולטעון שתמונה אחת מכילה יותר "סיפור" מחברתה נשמע לי, אישית, כטענה תמוהה למדי.
האבן הראשונה 614778
קישור חדש לתמונה של ואן-גוך שהזכרתי בתגובה לעיל: http://commons.wikimedia.org/wiki/File:1890_van_Gogh...

והציור של Largillierre, כאן: http://www.greatmastersdisasters.com/2012/01/30/the-...
הנעליים של ון-גוך כמוקד השראה 98252
ז'אק דרידה התייחס ל"זוג נעליים" של ון-גוך בהקשר שונה, אך בתוך המסגרת הכללית שבה עוסק ג'יימסון, והמאמר המרתק של שמעון גלבץ שבא בעקבותיו.

דרידה השתמש בציור ובביקורת שלו על הפרשנות של היידגר לאותו ציור כנקודת מוצא לביקורת שלו כנגד מוסד האוניברסיטה, תהליך יצירתו ועליית כוחו.

סיימון וורתהאם כתב מאמר מעניין שמציג את גישותיהם השונות של ג'יימסון, היידגר ודרידה (במסגרת דיון עם פרופסור מאייר שפירו) על הנושא.
המאמר שלו חושף מספר קשיים באופן הביקורת הכרונולוגי של ג'יימסון, וגם מתאר את הקשר שביטא דרידה בין פטישיזציה של רגליים, כוחו של המבט, והקשר של כל אלו לגוף הנקרא "אוניברסיטה".

"הנעליים של ון-גוך, או, האם לאוניברסיטה יש שתי כפות-רגליים שמאליות?" - מאת סיימון וורתהאם:
הערות של מודרניסט 98291
1. "מודרניזם" הוא ביטוי שהומצא על-ידי פוסטמודרניסטים, ואינו שגור בפי מודרניסטים. מכאן שאין טעם לתארך את לידת המודרניזם. רצוי, וראוי לתארך את לידת הקפיטליזם והנאורות, שני הרעיונות היפים ביותר שהמציאה האנושות. זה המקום להעיר ש-‏1492 נחשבת לשנת הלידה הרשמית של שניהם, ולא המאה ה-‏16, ה-‏17 או ה-‏18.

2. השימוש במונח "מודרניזם" מדגים את מהותו של הפוסטמודרניזם. הפוסטמודרניזם הוא רעיון מסוג ב', כזה שאין לו קיום עצמאי ואפילו השם שבחר לעצמו מעיד על כך. כשם שברור שהנאורות היתה קוראת לעצמה פוסט-ימי-בינמיות, וברור לכל שתנועה כה מקורית היתה חייבת לבחור לעצמה בשם מקורי, כך ברור שהפוסטמודרניזם אינו מושג עצמאי אלא תלוי כל כולו במודרניזם ובלעדיו אין לו קיום.

3. הפוסטמודרניזם נולד עם עמנואל קנט, ולא חלילה במאה ה-‏20. מכיוון שנולד עם קנט, ונמשך עם הגל ומרכס, ברור לנו מדוע הפוסטמודרניזם לא קורא לעצמו בשם "פוסט-קפיטליזם". לא נח לפוסטמודרניזם לזהות עצמו עם הקומוניזם, שהרי בכך הוא מזכיר לבני האדם את שותפותו ברצח עשרות מיליוני אנשים, אם לא מאה מיליונים, במאה השנים האחרונות.
הערות למודרניסט 201364
1. שנת 1492 היא תאריך רומנטי אך לא מאוד רלוונטי: נהוג כיום לראות בקפיטליזם צורת מחשבה שהושפעה והומרצה רבות ע"י תורתו של ז'אן קלווין, 1509-1564. הנאורות היא מונח המתאר בד"כ את הגות המאה ה- 18 בדיוק נמרץ, אולם גם אם בחרת לכנות כך את כלל הגות העת החדשה המוקדמת ישנם תאריכים מתאימים יותר- 1454, המצאת הדפוס ו- 1517, תחילת הרפורמציה הפרוטסטנטית (שהיא אולי כדור השלג האינטלקטואלי הפוליטי והחברתי המשמעותי ביותר שנוצר). 1492 לעומתם אולי מסמלת בצורה נאה את הגלובליזציה ותהליכים אחרים המאפיינים את העידן המודרני (והפוסטמודרני) אך אינה מצביעה על אירוע *ראשוני* יחסית שהביא לבאים אחריו.

2. אם הפוסטמודרניזם יצר את המושג מודרניזם, במה הוא שונה מתנועות הרנסנס והנאורות, שיצרו את מושג ימי-הביניים (שלמעשה לא היו כ"כ מפגרים). למעשה, הצהרת הניגוד שבין "פוסטמודרניזם" ל"מודרניזם" היא עמוקה ומהותית בדיוק כמו זו שבין "נאורות" ל"ימי הביניים החשוכים". זו דרכם של יוצרי מושגים: נתינה בהקשר.

3. האם קומוניזם היא הדרך היחידה לפוסט-קפיטליזם? או אפילו יותר ממוקד- האם הפוסטמודרניסטים, בהתאם למסורת הערפול המושגי שלהם, לא יכלו להעניק למושג "פוסט-קפיטליזם" משמעות (או פסוודו-משמעות) אחרת?
הערות למודרניסט 201605
לא הפוסט-מודרניזם יצר את המושג מודרניזם. המושג מודרניזם היה קיים זמן רב ובעל משמעות ברורה, לפני שבא הפ''מ.
הערות למודרניסט 201748
''זמנים מודרניים'' של צ'פלין.
הערות למודרניסט 202523
עזוב ''יצר''. הנקודה היא שהתייחסות פנימית לרעיון הנוגד, הקיימת לעיתים קרובות במושגים, היא טבעית ואינה מצביעה על נחיתות.
נפילת הפוסט מודרניזם 98397
הדבר שנקרא "הפוסט מודרניזם " היה בשנות התשעים כמעט דומיננטי בקמפוסים האמריקניים והאירופיים וחדר גם לישראל .
אולם בשנים האחרונות כל התנועה חטפה מכה אנושה . מדען בשם אלן סוקאל שלח מאמר "מדעי " למגזין פוסט מודרניסטי בולט מאמר שהתיימר לתאר את המדע ו"יחסיותו " מנקודת מבט פוסט מודרניסטית . למעשה היו אלה גיבובי מילים ומונחים מדעיים במיטב הסגנון הפוסט מודרניסטי נפוח המליצות והמונחים שרוב קוראיהם ( וכנראה גם כותביהם ) אינם מבינים המאמר היה לאמיתו של דבר בדיחה אחת גדולה . אלא שעורכי המאמר הפוסט מודרניים נפלו במלכודת ופירסמו את המאמר שאותו לא הבינו כלל ולא טרחו לשלוח לביקורת לאנשים מתאימים בקול תרועה גדולה בחוברת שהוקדשה למאבק בין "מדע ותרבות " .
במקביל פירסם המחבר סוקאל מאמר שבו חשף את המתיחה והסביר שהסיבה לה הייתה הנזק שגורם הפוסט מודרניזם לכל תפיסת העולם המבוססת על הגיון ורציונליות .סוטקאל הוא אגב איש השמאל אלא שהוא בתנועה הפוסט מודרניסטית כגורמת נזק עצום לשמאל האמיתי ( ואני מסכים איתו ).
הפוסט מודרניזם שוב אינו מה שהיה בעולם הקמפוסים האמריקני מאז ,במיוחד כאשר לאחרונה פירסם סוקאל ספר שבו ניתח אחת לאחת את הטענות השונות של נביאי הפוסט מודרניזם השונים כמו לקאן ופוקו וחבריהם בנושאי מדע שונים והוכיח מעל לכל ספק תוך ניתוח מפורט של סבך המליצות והמונחים המדעיים כביכול שאיש לא העז לעשות ללפניו שבתחומים אלה אנשים אלה לא ידעו כלל על מה הם מדברים . המדובר למעשה במקרה ברור מאוד של שארלטנות ואף הונאה.
סוקאל הקפיד לא לנתח את טענותיהם בתחומים אחרים שבהם אינו מומחה כמו פסיכולוגיה אך נראה לי שאם מישהו מומחה בתחומים אלה יעשה בדיקה דומה יגלה שהתוצאות יהיו דומות .
לאחר החשיפה הזאת של סוקאל שוב אי אפשר להתייחס יותר לפוסט מודרניזם כתחום מרכזי במדעי הרוח , יותר ויותר מתברר שהמדובר בתופעה שולית "אופנתית ". .
עוד על החשיפה הזאת של הפוסט מודרניזם ניתן למצוא באתר של סוקאל :
נפילת הפוסט מודרניזם 98398
תודה על המידע ועל הלינק, אבל המסקנה שלך נשמעת כמו משאלת לב - אתה כותב ''אי אפשר להתייחס יותר לפ''מ כתחום מרכזי במדעי הרוח''. אבל דא עקא, שהרבה מקומות בחוגים למדעי הרוח (והאמנויות) מאוישים בידי אנשים שניזונים מתפיסת העולם הזו. אולי התלמידים שלהם לא סובלים את זה, אבל הם ממשיכים ללמד ולהפיץ את התורה. לכן, אני לא יודעת אם ההתפכחות הכוללת שאתה מתאר אכן מתרחשת. יותר סביר שמדובר בתהליך איטי מאוד, שיושלם לגמרי רק עוד עשור או שניים.
נפילת הפוסט מודרניזם 98999
ואת התוצאות ההרסניות ידעו לנתח רק עוד עשור או שניים אחר כך.
נפילת הפוסט מודרניזם? 98423
נראה לי קצת חפוז להסיק מסקנות כל כך נרחבות (נפילת הפוסט-מודרניזם) בהתבסס רק על המקרה המאוד מעניין של סוקאל. גם אם אפשר לפרש את הפרשה הזו כסימפטום לכשלים רחבים יותר בזרמים הפוסטמודרניסטיים למיניהם, עדיין מדובר במאמר אחד, וכתב-עת אחד. בכל מקרה, פשלות אקדמיות גרועות מזו התרחשו בזרמים אקדמיים רבים וטובים, ולא הביאו לקריסתם.

במישור ה-ought - יש לי וידוי: אני אוהב את רוב הגישות הפוסטמודרניות. בדרך כלל הן מרעננות ומעמיקות, עד כדי כך שלידן גישות מוקדמות יותר נראות לי חיוורות וארכאיות. גם במישור ה-is - אני חושב שהעולם האקדמי והאומנותי כבר שונה ללא הכר על ידי הפוסטמודרניזם, כך שנפילה היפותטית שלו תהיה לא יותר מאשר מהפכה שהגשימה את יעדיה ומיצתה את עצמה.
פשלות אקדמיות גרועות יותר? 98453
מה קרה בכתב עת מדעי, שהוא גרוע יותר מפרסום מאמר שכותבו מעיד עליו שאין לו שום משמעות?
פשלות אקדמיות גרועות יותר? 98534
אמממ... הצגת גולגולת של "החוליה החסרה" שלמעשה הורכבה ע"י רמאי מגולגולת אדם ולסת של שימפנזה?‏1

1 אדם פילטדאון. אחד הרגעים המביכים ביותר בחקר האבולוציה האנושית.
יש הבדל 98608
אדם פילטדאון היה הונאה. מי שנפלו בפח היו מדענים שהסיקו מסקנה חפוזה על סמך העובדות (המפוברקות) שהוצגו בפניהם.

המאמר של סוקל לא היה הונאה, משום שלא היה מאמר כלל. העורך שפירסם אותו לא שגה בהבנה מוטעית של המאמר, הוא שגה בכך שכלל לא ניסה להבין אותו.
פשלות אקדמיות גרועות יותר? 98611
אורנג-אוטן, לא שימפנזה.

(אז מה? אז כלום. סליחה)
ועוד זיוף: 108181
פלאונתולוגיה, מסתבר, היא כר פורה לרמאים:

הפוסטמודרנים מגן על עצמו 98426
בכך שהוא טוען שלא האמת בראש מעייניו, אלא הלהג (היה זה דרידה שאמר ''...נשאר רק להמשיך את השיח'').

אין טעם להתווכח עם הפוסטמודרניזם משום ששום תועלת לא תצמח מכך. צריך להתעלם ממנו ולהמשיך הלאה.
טעות 98433
אי אפשר לעזוב משהו ולהתעלם ממנו בתקווה שהוא יעלם מעצמו כי בדרך כלל זה לא מה שקורה. נכון בעצם הויכוח נותנים לו לגיטימציה מסויימת אבל אין זה משנה.
לדוגמה המדענים התעלמו במשך שנים מתופעת העבמים ולא ראו טעם להתייחס אליה ,בנתיים התופעה צמחה למימדים מפלצתיים שאליהם אולי לא הייתה מגיעה עם הייתה התמודדות בלתי פוסקת עימה מצד עולם המדע .
הפוסט מודרניזם הפך לסרטן שאכל כמעט כל חלקה טובה בעולם בעולם האקדמיה גם בגלל שהמדענים לא טרחו ולבסוף גם לא העיזו להתמודד עימה. הדבר הפך לאופנה ולמי שזוכר בכלי התקשורת הישראליים לא היה חולף יום בשנות ה-‏80 שבו לא הוזכרה המילה פוסט מודרניזם בהקשר כלשהו. עד שלבסוף קם אדם אמיץ אחד בשם אלן סוקאל שטרח ללמוד את התופעה המשונה היטב היטב ולהתמודד עימה בכלי הנשק שלה .
כיום אחרי החשיפה של סוקאל שוב אי אפשר לקחת יותר מדי ברצינות את הגורואים של התנועה לקאן שות' יותר משאפשר לקחת ברצינות אנשים כמו רון האבארד מיסד הסינטולוגיה .
אלה אנשים עם רעיונות מעניינים זה נכון אבל גם שארלטאנים.
אבל להתמודד עימם צריך בהחלט.
אלן סוקאל 98458
עשה שירות חשוב ביותר לתרבות האנושית. אני מודה לו על המחקר שערך ושמח מאוד שהוא קיים.

אבל, הטענה שלי היא שעדיף לפתח איזה עיקרון חדש, לגלות משהו או להמציא משהו, מאשר לערוך מחקר דוגמת זה של אלן סוקאל.

אם תשאל אותי מה הייתי מעדיף,
להשקיע שנת מחקר בתחום ההתעניינות שלי, או להשקיע שנה בעריכת מחקר דוגמת זה של אלן סוקאל, הייתי מעדיף את האפשרות הראשונה.
נפילת הפוסט מודרניזם 98430
כדאי אולי להבהיר שהמאמר תחתיו מתנהל דיון זה מתייחס (גם בחלקו השני) אך ורק לאמנות פוסמודרנית, ולא לאספקטים אחרים של פוסמודרניזם, כמו אלה שסוקאל שם ללעג בהצלחה כה מרובה. בהקשר של אמנות (ציור, מוזיקה, ארכיטקטורה וכו') יתכן בהחלט (אינני יודע) כי יש משמעות לפוסטמודרניזם.
נפילת הפוסט מודרניזם 313485
לא פוסט מודרניזם, אלא סתם מודרניזם - תעלול סוקאלי בתחום השירה, של המשורר Ern Malley (הלא קיים): http://jacketmagazine.com/17/ern-dl.html
נפילת הפוסט מודרניזם 313487
אני לא מבין גדול בשירה, אבל אני לא חושב שה"נפילה" של אותם עורכים, שפרסמו את "יצירתו" של "ארן מלי", דומה בכלל לזו של העורכים של סוקאל. במקרה של סוקאל מדובר במאמר שמתיימר להיות מדעי ובעל משמעות, והעורכים קיבלו אותו ככזה למרות שהיה חסר משמעות. במה נפלו מפרסמיו של שירי ארן מלי? הרי לא מדובר באוסף מילים מקרי, אלה בשירה. לא ברצף מילים אקראי, אלא בטקסטים שאפשר בהחלט למצוא להם משמעות, ואני לא אבוא בטענות למי שרואה בזה שירה איכותית.

עובדתית, הטקסטים פורסמו באנתולוגיות שירה גם לאחר שנודע שהם בדיחה. בפועל, ה"בדחנים" התגלו כמשוררים לא רעים בסגנון שניסו לבזות. הדבר היחיד שזה אומר על שירה מודרנית הוא, "אנשים מוכשרים יכולים ליצור שירה מודרנית בקלות רבה". אבל את זה כבר ידענו מזמן (ראה תגובה 32869).
נפילת הפוסט מודרניזם 98435
אלי,

לפני שבועות אחדים התפוצצה פרשה שהסעירה את כל העולם המדעי. יאן הנדריק שון, חוקר בכיר ביותר ב"מעבדות בל" היוקרתיות, בעלות עבר מפואר של מחקר מדעי, זייף ממצאים במשך 4 שנים. ממצאים אלה פורסמו במשך תקופה ארוכה בכתבי עת יוקרתיים כמו "סיינס", "נייצ'ר", "אפלייד פיזיקס לטרס" ואחרים כבעלי פוטנציאל לזכייה בפרס נובל.

(קישורית לאחת הידיעות על כך:
אם נגזור גזירה שווה בין מסקנתך מהסיפור (בעל הזקן הארוך) שהבאת על סוקול ובין הפרשייה שהסעירה והביכה את את העולם המדעי, הרי שאנחנו צפויים גם לנפילת המדע המקובל.

לא רק שאני מקווה שהמדע המדויק לא יקרוס אלא שאני בטוח שזה לא יקרה עקב פרשיית הונאה כזו או אחרת בידי מדענים בודדים או פרסום שלהם בכתב עת מסוים. אגב, אין מדובר במקרה בודד. קראתי לאחרונה מאמר שנכתב בעקבות פרשת מעבדות בל, המציין שאחוז ניכר למדי של ממצאים מדעיים מזוייף (לצערי איני זוכר היכן).

ועכשיו לעניין אחר: הוצאת "בבל" בה פרסמת את ספרך מ"טרזן ועד זבנג" מוציאה ספרים רבים הקשורים באופן ישיר או עקיף ב"תיאוריות פוסטמודרניות" ונדמה לי שהיא דווקא בקו עלייה ולא בקו ירידה. בהתקיפך את התיאוריות הפוסטמודרניות אתה בעצם כורת את הענף שאתה יושב עליו. עד שקם דור חדש של חוקרי ספרות בעלי אוריאנטצייה פוסטמודרנית לא היתה התעניינות רבה באקדמיה ב"ספרות זולה". היות שבתרבותינו הפוסטמודרנית (במובן שמפרטו ג'יימסון) מצטמצם הפער בין "ספרות גבוהה" ו"ספרות נמוכה" (הנושא יידון בחלק ב' של מאמרי) החל מחקר הספרות להתעניין גם בספרות הקלה. לא בכדי את הסקירה האוהדת ביותר והמקצועית ביותר שאני קראתי על ספרך כתב חוקר ספרות שכבר מצויד בכלי ניתוח פוסטמודרניים. ראה תגובתי באייל:
תגובה 92572
נפילת הפוסט מודרניזם 98456
ההבדל בין הסיפור על יאן הנדריק שון (שהוא לא ''חוקר בכיר ביותר'' - את הדוקטורט הוא סיים לפני שנתיים-שלוש) לבין המעלל של סוקאל הוא ברור.
במקרה הראשון מדובר בזיוף תוצאות. מאמר עם תוצאות מזויפות ''עובר קומפילציה'' - הוא כתוב בשפה הנכונה ומתאר תופעה ש(אם היתה נכונה) היתה ראויה לפרסום. במאמר של סוקאל יש גיבוב מלים מנופח - ואם הוא התקבל לפרסום, מותר להניח שבהרבה מאמרים דומים אין יותר מזה.
הכללה חפוזה. 98465
עוזי,

אכן יש הבדל בין שני המקרים, אך יש גם דמיון. עורכים של כתבי עת בכל התחומים נסמכים במידה רבה לא על היכולת שלהם לבדוק את נכונתם של מאמרים אלא גם על יוקרת מחבריהם. כך, לדוגמה, קשה לי לדמיין שעורך של כתב עת בענייני יחסים בינלאומיים ידחה מאמר של קיסינג'ר כי לדעתו התזה המוצגת בו אינה ניראית לו מבוססת דיה. העורך של כתב העת שפרסם את מאמרו של סוקול רצה להתהדר בנוצות מדעיות, ביוקרה של פיזיקאי בעל שם, ונפל בפח שסוקול טמן לו.

דווקא חוקרים הנחשבים פוסטמודרניים מעוררים שאלות באשר לתקפות הידע בתחומים שונים בטענה, שלא רק הידע כשלעצמו משחק תפקיד במגרשים האקדמיים (הן במדעי הטבע והן במדעי הרוח) כי אם המבנה המוסדי ומערך יחסי כוחות שונים במגרשים אלה.

הסוגייה הזו אכן מעניינת כשלעצמה אך אין לה כל נגיעה למאמרי העוסק בספרו של ג'יימסון (ראה גם הערתו של טל כהן), ומבחינתי אני יכול למצות את עמדתי לגבי פרשת סוקול בכך שההכללה שעשה אלי לגבי מעמדן או תקפותן של כלל התיאוריות הפוסטמודרניות היא ''הכללה חפוזה''.
האמנם תקפות ידע? 98470
התגובה שלך מדגימה כיצד נראה טיעון פוסטמודרניסטי ומה הקשר שלו למושגים "אמת" ו"מציאות".

איך היית מציע שנתייחס לטיעון "...קשה לי להאמין שעורך של כתב עת... קיסינג'ר..."

יש לך דוגמא קונקרטית?
אתה חושב שחשוב לעצם הדיון שתהיה דוגמה קונקרטית?
נפילת הפוסט מודרניזם 98629
הממממ.... ומה יש במאמר של ג. שמעון אם לא "גיבוב מילים מנופח" ?
נפילת הפוסט מודרניזם 98643
לא נכון. רציתי כבר מקודם להגיב ולומר, שאיזה יופי שסופסוף מישהו כותב על פ.מ. בצורה ברורה ומעניינת.אבל לא היה לי נעים לנגז' סתם.
עכשיו באמת אומר את זה: תודה, שמעון, על המאמר המעניין, ובמיוחד על הכתיבה בשפה פשוטה ובהירה על נושא שבד"כ אכן סובל מגיבובי מלים.

ולאייל המשועמם: נה!
נפילת הפוסט מודרניזם 98495
אכן בפוסט מודרניזם יש גם כמה צדדים חיוביים שבמקרה רלבנטיים לי ( ואגב אני עוסק גם בכישוף הכאוס שהוא בהחלט רלבנטי מבחינת הפוסט מודרניזם ) .
לרוע המזל נראה שלפוסט מודרניזם היו יותר מדי השפעות שליליות . לדוגמה : החדירה לעולם האקדמאי בארה"ב של תיארוריות מטורפות שונות שמקבלות לגיטימציה מאחר שהן מעלות את הערך העצמי של מיעוטים שונים .
למשל הטענות של חוקרים שחורים שהמצרים הקדמונים היו שחורים , שאריסטו למד את כל חכמתו בספריה באלכסנדריה ( שנבנתה רק לאחר מותו אבל למי איכפת מכאלה קטנות ) וכו' וכו' שטויות מטורפות שאם מנסה חוקר רציני למחות כנגדם מיד מאשימים אותו בגזענות וב"אי הבנה למיעוטים" או "גנדר" או עוד אחד מאותם גיבובי מילים חסרי משמעות שכל כך אהובים על הפוסט מודרניסטים .כל זה מהווה לדעתי בגדר גזענות הפוכה. כל הנסיונות להראות שבני האדם הם שווים נהרסים על ידי הפוסט מודרניסטים ששמים דגש על הקיפוח של קבוצות קטנות והולכות שרק הן בעלות חשיבות ולא האינדבידואל ככזה (למשל איזה אקדמאית פוסט מודרניסטית סיפרה לי פעם שהיא מגדירה את עצמה כ" אישה מזרחית ,מרוקנית ,מסורתית , נרדפת ," מה שזה לא יהיה) .
אני מציע לכל מי שמתעניין שיקרא את מאמריו של גדי טאוב על הנזק העצום שגרם הפוסט מודרניזם לשיח האקדמאי הליברלי במיוחד בספר "המרד השפוף". .
ואשר להוצאת בבל : הם מוציאים ספרים על פוסט מודרניזם כמו שהם מוציאים ספרים גם בתחומים רבים אחרים . זה אינו תחום התמחות שלהם.
נפילת הפוסט מודרניזם 98508
אלי,

הערה קצרה: שים לב שהפוסטמודרניזם על פי הגדרתו אצל ג'יימסון אינו אידיאולוגיה אלא ניתוח של מצב. יש להבדיל (קטגורית) בין תיאוריה על מצב התרבות בכללו לבין עובדת קיומן בימינו של תנועות אידיאולוגיות-פוליטיות המחזיקות בטענות פרטניות כאלה ואחרות מהסוג שהעלית.
נפילת הפוסט מודרניזם 98545
גדי טאוב עוסק ב''תקינות פוליטית'' (מה שהוא מכנה ''הנאורות החדשה''), ולא בפוסט-מודרניזם. אני לא לגמרי סגור לגבי הקשר בין שני אלו, אבל אני בטוח שאלו אינם מושגים נרדפים.
גדי טאוב והפי.סי. 98546
הסקירה של גדי טאוב במרד השפוף (שים לב: הוא מדבר שם על הפי.סי., לא על הפוסט מודרניזם. ויש הבדל.) היא עויינת ביותר. הדוגמא של אריסטו, למשל, היא אחת משלוש הדוגמאות לחוסר הרצינות של "מדע תקין-פוליטית" שחוזרות שם שוב ושוב לאורך עשרות עמודים. עם כל העוצמה הרטורית שיש להתקפה כזו, חשוב להיזהר מלשאוב ממנה את כל הידע שלך על התופעה.
גדי טאוב והפי.סי. 98767
ובעקבות השיעור הראשון (ויתכן גם האחרון, אבל זה לא קשור) שלי בקורס שמעביר גדי טאוב - הוא דווקא עושה רושם שאין לו שום דבר נגד פ''מ. להפך, הוא מאוד מעריך אותו, אם כי הוא קצת מלגלג על ''התאוריה'' (יעני, הביקורת הפוסטמודרניסטית כדומיננטה אינטלקטואלית).
הוא גם הבטיח שעד סוף הקורס, אנחנו נדע להסביר מה זה פ''מ בעשר דקות או פחות. לצערי, כאמור, אני כנראה לא אשאר עד סוף הקורס, אז לעולם לא אוכל לנסות להסביר לכם.
גדי טאוב והפי.סי. 98769
הגדי טאוב הזה שאתם לא מפסיקים לדבר עליו, זה זה שהיה פעם בערוץ 1 וכתב כל מיני ספרי ילדים מקסימים, או שיש עוד גדי טאוב (כי אני תוהה כבר יומיים)?
גדי טאוב והפי.סי. 98772
אותו אחד ממש, רק שמאז שערו המחומצן והמגניב האפיר, והוא נראה הרבה יותר עייף בימינו.
גדי טאוב והפי.סי. 98791
אני לא אתפלא אם הוא האפיר רק מהנסיון להיכנס לאוניברסיטה.
גדי טאוב והפי.סי. 98998
או אולי, הוא האפיר כדי להיכנס לאוניברסיטה.

כמו שנאמר (הגדה של פסח):
"אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה..."

ובפירוש:
ולא בן שבעים, שקפצה עליו זקנה כשנתמנה נשיא, כדי שלא יחלקו על נשיאותו, אם יתראה בחור.
הגדה של פסח? 99000
המקור הוא כמובן מסכת ברכות, המשנה האחרונה בפרק א'.
כמובן. 99028
גדי טאוב והפי.סי. 98990
הוא כתב גם ספר סיפורים למבוגרים, ואפילו טוב מאוד:
"מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב"

104561
קראתי את הספר לפני יומיים (מדהים איך אני עושה כל מה שאומרים לי וגם מה שלא). ספר מ-עו-לה. אחד הספרים הכי טובים שקראתי בזמן האחרון.
הייתי ממשיכה להתלהב, אבל עברו יומיים ונרגעתי.
אז אם כבר 104570
אז אם כבר סיפורים קצרים של סופרים ישראלים, קראי גם את ''אני אנסטסיה'' של אלונה קמחי.

מומלץ ביותר.
אז אם כבר 104863
וגם חיפוש בבמה החדשה עם המפתח ''טלי וישנה'' מעלה סיפורים לא רעים.
אז אם כבר 110198
מזל טוב לטלי על זכייתה במקום הראשון בתחרות "מקור ראשון"!
גדי טאוב והפי.סי. 98868
אתה אמור לאהוב אותו. הוא כתב ספר עליך - ''מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב''.
גדי טאוב והפי.סי. 98951
אני יודע. חברים שלי קנו לי אותו במתנה, וכתבו לי בפנים הקדשה: "כלום".

כמו שנאמר, עם חברים כאלו, וגו'.
גדי טאוב והפי.סי. 98954
אל תיקח ללב: כתבו עליך גם שיר (מספר 6) יפה.

גדי טאוב והפי.סי. 98962
השיר ההוא באמת נשמע כמו משהו שכתבו על דובי האהוב והנוגה שלנו.
ועכשיו - מדעי המחשב? 293204
שלושה דוקטורנטים ב- MIT בנו "מחולל מאמרים אקראיים במדעי המחשב", ואז הגישו את אחת העבודות של המחולל לכנס בתחום.
המאמר התקבל "unreviewed": מארגן הכנס הודיע להם שמכיוון שלא התקבלה חוות הדעת של המבקר, הוא מחליט לקבל את המאמר ללא בדיקה.

(אני לא חושב שהסיפור הזה מעניין במיוחד. בהרבה כנסים העבודות אינן עוברות ביקורת מראש, וכל-עוד העובדה הזו ידועה, האחריות הבלעדית מוטלת על המחברים).
נפילת הפוסט מודרניזם 103697
האם פרופסורים צרפתיים לסמיולוגיה הצליחו להתחזות למדעני פיזיקת תיאוריית המיתרים, ולפרסם מאמרים מופרכים בכתבי-עת חשובים, א-לה אלן סוקאל?

אם כן, האם פיזיקת הקוואנטים היא, לשיטתך, "תופעה שולית 'אופנתית"'?
נפילת הפוסט מודרניזם 106651
מישהו עוקב אחרי הסיפור המשונה הזה?
נפילת הפוסט מודרניזם 106658
הבדל קטן 107581
להבדיל ממקרה סוקל, "עולם המדע" (היתה גם תוכנית רדיו כזו. מישהו זוכר?) עלה על העניין די מהר. מאידך, סוקל לא נתן לסוציולוגים, או מי שזה לא יהיו, הזדמנות לחשוף את בירבוריו. אך גם אם לא היה מזדרז הוא להיחשף, ספק אם מישהו היה שם לב לחוסר פשר מאמרו. גם אם היה מישהו חושב שזהו גיבוב של שטויות, ספק אם היה הוא מרהיב לטעון ולנתח זאת. הרי אחרי הכל, אחת הרעות החולות של הPM (או אולי זה הNew Age?) הוא שהכל הולך. לכל ביטוי נכון תחבירית יש איזושהי משמעות וחשיבות והוא מבטא איזושהי אמת ואין באמת טעם להתווכח.

בכל זאת, לטעמי, ראוי היה לו לסוקל לחכות, שכן אף החלטה של עורך או referee זה או אחר, אין בה כדי להוכיח דבר על תחום שלם, לא במקרה של סוקל וגם לא בזה של הבוגדנובים. אם לעומת זאת היה מתפתח איזשהו שיח משמעותי בנושא המאמר, ראוי היה יותר, אולי, לשים את כל השיח הPM למשל ולשנינה.
בכל מקרה, מה שקרה, טוב שקרה.
נפילת הפוסט מודרניזם והתאומים 130507
ואם לא הפיל אותו סוקאל, עוד יבוא מי שיגיד שבן לאדן הפילו.
חכו להיסטוריוני העשורים הבאים.
לא הבנתי משהו 98776
בתחילת המאמר מובאת דעתו של ה"איש מן הישוב" על הפוסט-מודרניזם. האף הרטורי שלי הריח (אולי בצדק אולי לא) שדעותיו של ה"איש מן הישוב" על הפוסמודרניזם, מוצגות ברמז כנובעות מבורות. בסוף תאור דעותיו של ההדיוט על אופיו של הפוסט-מודרנים, נשאלת השאלה : "האומנם?".

לאחר השאלה, המאמר דן (לאחר הסתיגות מבורכת מיומרה) בשני דברים לגבי הפוסטמודרניזם:
1) ממתי?
2) עפ"י מה קובעים זאת? (עפ"י ההבחנה ב"דומיננטה התרבותית")
3) הפוסטמודרניזם אכן קיים בחברה שלנו (הנסיון לבסס, ע"י דוגמא, "שאכן אנו חווים מצב תרבותי חדש")

אינני מבין כיצד 1 עד 3 עונים על השאלה "האומנם?".

נניח לרגע שניתן בקלות לזהות את האופי הפוסט-מודרני בציור מאת אנדי וורהול. האם זה שהצלחנו להבחין בקיומו של הפוסטמודרניזם שולל במידה כלשהי את דעתו של אותו "איש מן הישוב" הדיוט "שמנסים להאכילו דייסה משונה שיכולה לערוב רק לחיכם של פסבדו-אינטלקטואלים מנופחי חשיבות עצמית"?

אם "ג'יימסון טוען אפוא שציורו של וורהול נעדר עומק מפני שאין אנו יכולים למצוא בו משמעות מעבר למה שנראה בתמונה" וכך הוא בעצם מאפיין את הציור הפוסטמודרני, האם לא יכול להיות שיש משהו, במסקנתו של ההדיוט, שהפוסטמודרניזם משבש את השכל הישר ואף את היופי (והמשמעות!) שבאומנות?

אם הפוסט-מודרניזם מחולק לשנים:
1) הפוסטמודרניזם עצמו.
2) התאוריה המתארת את קיומה של דומיננטה פוסטמודרנית בחברה המערבית.
אז דעותיו של ההדיוט יכולות להיות נכונות לגבי 1 ואולי אפילו מחוזקות ע"י 2.

אני פשוט לא הייתי קורא ל-‏2 פוסטמודרניזם. אני הייתי קורא לזה סוציולוגיה.
לא הבנתי משהו 98793
אז אשתדל להסביר:

א. בעניין בורותו של "האדם מן היישוב": אכן האדם מן היישוב בור בהרבה דברים. לדוגמה, אין לו מושג ירוק "בתורת הקוונטים" או "בתורת היחסות", אולם אך לעיתים נדירות תשמע אדם מן היישוב טוען ש"תורת הקוונטים" היא הבל הבלים. לעומת זאת, תרבה לשמוע זלזול מופגן מפיו של האדם מן היישוב (לא כולם, כמובן) בפעמים בהם נשמע המושג "פוסטמודרניזם" ("גיבוב מילים" כפי שהתבטא אחד המגיבים למאמר זה, אם כי לשמחתי בדיון כאן הוא היה במיעוט). למעשה, המונח פוסטמודרניזם הפך בפי רבים למילת גנאי ממש - מילה חלופית לפסבדו-אינטלקטואליות - בלי שאנשים יידעו בעצם במה מדובר.

ואמנם לא פשוט לדעת במה מדובר, כדי להעמיק בנושא דרושה הכשרה תיאורטית שתלמיד התיכון המצוי לא זוכה לה או לפחות השכלה כללית רחבה למדי בתרבות המערבית ובתולדותיה.

מצד שני, גם סוכני התרבות (מרצים, עיתונאים, כותבי מאמרים וכו'), שאולי מנסים לקדם הבנה של התיאוריות הפוסטמודרניות, לרוב לא עושים מלאכה טובה בפנותם לציבור רחב. הרושם שנוצר בציבור לגבי התיאוריות הפוסטמודרניות
אינו מקרי, סוכני התרבות אשמים בכך במידה לא מבוטלת (וגם לכך נרמז בפסקת הפתיחה של המאמר. בדוק.) אף שכאמור דרוש ידע בתחומי תרבות שונים להבנת הנושא, אינני מאמין שאדם מן היישוב אינו יכול לרכוש לו מושגי יסוד בנושא. לו הייתי סבור כך לא הייתי מפרסם את המאמר הזה באייל. כללו של דבר, השד בכל זאת לא נורא כל כך.

2. "האמנם?" שבסוף הפסקה הראשונה מתייחס לכלל התיאוריות הפוסטמודרניות ולשלל הגדרות המונח (או לעמימויותיו), ובעצם משאיר פתוחה את השאלה האם הפוסטמודרניזם *בכללו* הוא דייסה אינטלקטואלית או אם לאו (בלי להתחייב לכך שהוא ייתן על כך תשובה בסופו, גם לא בחלק ב').

מיד בפתח הפסקה השניה באה הבהרה מפורשת שהמאמר ייתן תשובה מצומצמת בלבד לשאלה "האמנם?", הוא לא יענה על כל התהיות באשר למונח פוסטמודרניזם אלא יעסוק אך ורק בספרו של ג'יימסון, בספר אחד מהקאנון הפוסטמודרני, ובאשר לכל השאר, אין המאמר מתחייב לחוות דעה כלל ועיקר.

אני מקווה שכעת, אחרי ההבהרה הארכנית לעיל, אתה מבין ש"האמנם?" שבפסקה הראשונה אינו מציג כלל שאלה שהמאמר אמור לענות עליה בהמשך, כלומר, הוא מלכתחילה אינו אמור לענות על הנקודות 1-3 (ע"פ המספור בתגובתך), כפי שסברת.

3. איני בטוח שהבנת את השימוש שעושה ג'יימסון במושג "דומיננטה תרבות", ומכל מקום, אני בטוח שאני איני מבין את מה אתה מכתיר בשם "סוציולוגיה". האם תוכל להבהיר לי למה כוונתך בנקודה זו?
לא הבנתי משהו 98795
תיקון הגהה למשפט האחרון בתגובתי לעיל, צ"ל: "דומיננטה תרבותית".
תודה על ההסבר. 98799
כוונת המאמר ברורה לי עכשיו יותר. הספר נכנס לתור הספרים ש"צריך לבדוק".

אני מניח שאתה יותר מ"קצת צודק" כאשר אתה אומר שלא הבנתי את המושג "דומיננטה תרבותית", הרי עדיין לא קראתי את ספרו של ג'יימסון (יתוקן בעתיד). האם אתה יכול להרחיב (עוד קצת) לגבי המושג?

"אני הייתי קורא לזה סוציולוגיה"

שמתי לב שיש בילבול, פעמים רבות, בין זרם הפוסטמודרניזם עצמו (בלי קשר כרגע לשאלת הגדרתו המדויקת) המתבטא בפעולותיה השונות של החברה (באומנות, בפוליטיקה, במדע, בהגות וכו') לבין אלו אשר מדברים על קיומו של הזרם הזה ומתארים אותו.
הבילבול הזה קיים, לא רק בקרב הנחשפים להגות הפוסטמודרנית, אלא גם בקרב הכותבים/הוגים/פסודו-מדענים עצמם.

אם מישהו מפתח תאוריה אשר מתארת ומסבירה את התמורות שחלו על החברה, אחרי העידן המודרני, והוא אפילו משתמש ב"ג'רגון" פוסט-מודרני, מדוע עלינו לכנותו פוסט-מודרניסט?
אם התאוריה שלו היא תאוריה סוציולוגית על קיומו של הפוסטמודרניזם אז הוא פשוט סוציולוג שעושה את עבודתו.
אם הוא פוסטמודרניסט אשר משתמש בכלים לא-מדעיים על מנת להסביר מה זה פוסטמודרניזם‏1 אז פשוט מדובר בחסיד אמונה מסוימת המתאר לנו את אמונתו מתוך קונטקסט האמונה שלו.

מקובל עלי קיומו של זרם פוסטמודרניסטי באומנות או בפילוסופיה(העוסקת בשאלות ערכיות). אינני מבין זרמים פוסטמודרנים אשר מתימרים לתאר לנו את המציאות (האנושית או בכלל).

במילה סוציולוגיה, אני מתכוון למשמעותה הרגילה: חקר מדעי על התנהגות החברה האנושית (כשהדגש הוא על הארגון החברתי ולא על הפרט).

---------------------
1 והוא גם מוסיף הסברים של "למה זה טוב" או "למה מודרניזם זה רע" או "למה צריך להתגעגע למודרניזם".
תודה על ההסבר. 98845
ישראל(?) אביב,

העלית כאן עניינים שלהערכתי מחייבים תשובה ארוכה למדי, אשיב לך לכשאתפנה מאוחר יותר (אשתדל עוד הערב).
מבנה-בסיס ומבנה-על 99069
אביב,

אני מקווה ששני המושגים המצוינים בכותרת ויובהרו בהמשך יסייעו בהבהרת הקשר בין המבנה החברתי-כלכלי של חברה נתונה לבין תרבותה, ומכאן גם את המונח "דומיננטה תרבותית".

ג'יימסון מחזיק בתפיסה הגורסת כי בחירותיהם האסתטיות והאמנותיות של יוצרים מושפעות משדה הכוח של הציווליזציה בת זמנם, ואין הם סוכנים עצמאיים ואוטונומיים בשדה התרבות.

אין זה עקרון חדש, הוא הוצג עוד בתחילת המאה ה-‏18 על ידי ג'אמבטיסטה ויקו שטען, לדוגמא , כי השגב ההירואי בשירה המיתית ההומרית לא היה יכול להיווצר אלא בתקופה שגיבוריה "פרועים, גולמניים ונוראים" ולכן "אחרי המצאת הפילוסופיות ואמנויות השירה והביקורת לא קם משורר שיכול אפילו להתקרב לכדי תחרות עמו". אין זה מפני שאחרי הומרוס לא קמו יוצרים בעלי שאר רוח אלא משום שטיפוסי האדם בחברות מאוחרות השתנו והמוסדות החברתיים החליפו צורה. גיבוריו של שקספיר אינם עולים על הגיבורים ההומריים או נופלים מהם, הם פשוט שונים. הנקודה החשובה שוויקו הניח עליה את האצבע היא שיש קשר בין המבנה החברתי-מוסדי לבין התרבות של חברה נתונה.

ראה גם מאמרי: ג'אמבטיסטה ויקו ו"המדע החדש" (חלק ב')
דיון 988

בתיאוריה המרקסיסטית פותח עקרון זה (מרקס הכיר את כתביו של ויקו) בעזרת צמד המושגים "מבנה-בסיס" ו"ומבנה-על". המוסדות המארגנים את מערך "יחסי הייצור" והתשתית הכלכלית-חומרית בחברה נתונה הם "מבנה-הבסיס", ואילו התרבות – הדת, האמנות, האידיאולוגיות החברתיות וכו' – היא "מבנה-העל".

התיאוריה המרקסיסטית טוענת ש"מבנה-העל" הוא מעין בבואה של "מבנה-הבסיס", שכל תשתית חברתית-כלכלית יוצרת שדה תרבות אופייני לה. כך, לדוגמה, חברה ריכוזית כמו מצרים הקדומה הולידה תרבות שבה המלך (פרעה), ראש הפירמידה החברתית, הוא גם במעמד של אל מהבחינה הדתית. למען הסר ספק, יש להבהיר ש"מבנה הבסיס" אינו מכתיב את "מבנה-העל" על כל פרטיו ודקדוקיו. הוליווד מפיקה מאות סרטים עלילתיים שונים זה מזה מדי שנה, ומובן מאליו שאין התיאורטיקן המרקסיסטי טוען שפרטיה ונפתוליה של עלילה כזו או אחרת נובעים אחת לאחת מ"מבנה-הבסיס", כמו בפונקציה מתמטית; מה שהוא ינסה להראות הוא , לדוגמה, כיצד תואם סרט מסוים נוסחה הוליוודית מקובלת, ואיך היא משרתת את ההגמוניה הקפיטליסטית בחברה האמריקנית.

מאחר שמבנה-העל הוא שיקוף של מבנה-הבסיס, הרי שכאשר חל שינוי במבנה הכלכלי-חברתי חל בהתאמה שינוי בתרבות. עם זאת, התיאוריה המרקסיסטית אינה טוענת שאם נתבונן בחברה ברגע היסטורי נתון נגלה הלימה מושלמת בין "מבנה הבסיס" ל"מבנה-העל". תרבות אינה מתגבשת בין לילה, ואפשר ש"מבנה-הבסיס" של החברה השתנה אך "מבנה-העל" הוא עדיין המבנה הישן, גם אם חלו בו סדקים וניתן כבר לזהות את ניצני הזרמים החברתיים והתרבותיים החדשים. (מכאן בדיוק גם נובעת ההתקפה של המרקסיזם על מה שמכונה בלשונו אידיאולוגיות כוזבות - הדת והלאומיות בחברה האירופית של המאה ה-‏19, למשל. המרקסיזם הקלאסי טען שכל עוד התרבות הרווחת בחברה אינה משקפת את "מבנה הבסיס" היא מסתירה את המציאות הממשית).

תיאוריית התרבות המרקסיסטית הקלאסית בוקרה רבות במשך השנים והתגלו בה פרכות בעייתיות ביותר. אולם גם בימינו אין היא יורדת מסדר היום של תיאוריות התרבות, שכן, במקביל לביקורת, קמו תיאורטיקנים שעידנו, שיכללו ופיתחו תיאוריות חדשות במסגרת המסורת המרקסיסטית. בין השמות הידועים המזוהים עם מסורת זו: לוקאץ' גראמשי, ולטר בנימין, חברי "אסכולת פרנקפורט" ( אדורנו, הרברט מרקוזה ואחרים), ובימינו, כאמור, פרדריק ג'יימסון.

לשם הבהירות והפשטות בדיון המוגבל שלנו, ארשה לעצמי לומר כי באופן סכמטי המונח "דומיננטה תרבותית", הוא גרסה מתוחכמת או מקבילה מעודכנת של המונח המרקסיסטי הקלאסי "מבנה-על". התשתית החברתית-כלכלית בת זמננו קרויה "הקפיטליזם המאוחר" (מבנה-הבסיס בסכמה שלנו), והיא פורשת שדה תרבות אופייני לה (מבנה-העל). ג'יימסון מכנה שדה תרבות זה "הדומיננטה התרבותית" של הקפיטליזם המאוחר או "פוסטמודרניזם", ובספרו הוא מפרט את העקרונות השולטים בדומיננטה תרבותית זו והמאפיינים אותה.

אביב,

להלן התייחסות לשתיים מהערותיך:

1. אם הצלחתי להבהיר למה הכוונה ב"דומיננטה תרבותית", הרי שמובן מאליו כי אי אפשר להצמיד לה את השם "סוציולוגיה". עם זאת, ה"דומיננטה התרבותית" יכולה לשמש *מושא* למחקר סוציולוגי, למשל, במסגרת הסוציולוגיה של הידע או התרבות.

אכן בעבודתו של ג'יימסון יש היבטים סוציולוגיים מעצם העובדה שבמסורת המרקסיסטית יש קשר הדוק, בלתי ניתן להפרדה, בין חברה, כלכלה ותרבות. (אגב, בכל קורס מבוא לסוציולוגיה תשמע על שלוש הפרדיגמות שמתוכן התפתחה הסוציולוגיה - הפרדיגמות של מרקס, של וובר ושל דירקהיים). היום האקדמיה נוטה ממילא לרב-תחומיות, כך שסיווג תוארו של ג'יימסון נראה לי לא עקרוני.

2. לשאלתך האם יש לכנות את ג'יימסון פוסטמודרניסט? זה עניין של מינוח שאכן יש בו לעיתים בלבול, כמו שיש בלבול בשאלה מיהו אמן פוסטמודרני? ברשותך, אדחה את הבעת דעתי בנקודה הזו לדיון בחלק ב', ואם אשכח לעשות זאת מיוזמתי אודה לך אם תזכיר לי.
לא הבנתי משהו 99120
הדעה השלילית של "האדם מן הישוב" באשר לפ"מ מתייחסת בד"כ ל"מדע" פ"מ, ולא לאמנות פ"מ.

ונשאלת השאלה, האם יש למעשה קשר בין השניים?
ההיסטוריה של הזמן המודרני 98970
פול ג'ונסון, בספרו "ההיסטוריה של הזמן המודרני" סוקר בפרק הראשון את ההתפתחויות החשובות שחלו בתחילת המאה העשרים, ביניהן ניסוח תורת היחסות של איינשטיין.

ואז הוא מוסיף:
"ואולם למרבית האנשים, אשר הפיזיקה הניוטונים על קוויה הישרים וזוויותיה הישרות היתה מובנת [להם] על בוריה, יחסות לא היתה אלא מקור מעורפל לאי נוחות. הם הבינו כאילו הזמן המוחלט והאורך המוחלט הודחו ממעמדם ...
בתחילת שנות העשרים החלה נפוצה האמונה, לראשונה בשכבות רחבות, כי אין עוד שום דבר מוחלט - לא זמן ומרחב, לא טוב ורע, לא ידע, ומעל לכל לא ערכים. בטעות, אבל אולי באופן בלתי נמנע, בלבלו בין רלטיביות (יחסות) לבין רלטיביזם (יחסיות).

איש לא הצטער יותר מאיינשטיין על הסילוף הנפוץ הזה. הוא נדהם מן הפרסומים הבלתי פוסקים והטעויות שעוררה עבודתו...
[איינשטיין] עמד על דעתו, שהעולם נחלק לתחום אובייקטיבי ותחום סובייקטיבי, ושאדם צריך להיות מסוגל להיגדים מדוייקים על החלק האובייקטיבי.

זינוקו של איינשטיין ב- 1919 למעלת אישיות עולמית הוא דוגמה מרשימה לשניות רישומם של מחדשים מדעיים גדולים על האנושות. הם מחוללים שינוי בתפיסתנו את העולם הפיזי... אבל הם משנים גם את מושגינו, והשינוי השני קיצוני לעיתים יותר מהראשון..."

עד כאן הציטוט.
אני חוששת שיש בזה הרבה מן האמת.
תיאוריה מדעית של יחסות הובילה לתיאוריה חברתית של יחסיות, ושל אובדן אמת מוחלטת, וכל יתר תילי התילים של הפוסט מודרניזם, שאינם אוחזים הרבה מלבד גישה תפיסתית נחמדה, אך שולית, שמשום מה רואה את עצמה כראוייה לשם הבומבסטי פוסט-מודרניזם, כאילו מדובר בתקופה של ממש.
ההיסטוריה של הזמן המודרני 98971
רגע, רגע, גלבי המשפט האחרון - "פוסט" פירושו אחרי. מדובר בתקופת ביניים שלדעתי גם מכירה בעצמה ככזו, וכבר המציאה לעצמה אפילו "פוסט-פוסט". עצם שמה מעיד על כך שהיא לא קיימת לכשעצמה אלא בהתייחסות למודרניזם שקדם לה, שהיא היתה אובדת לגמרי לו היתה צריכה לפעול לא כמרד המופנה כלפי משהו אלא כדרך פעולה שמובילה לאנשהו. גם אם היא קוברת את המודרניזם לכאורה - זה טיבן של מהפכות (מדעיות/מחשבתיות), ומחר יום חדש.
ובאווירה פוסט מודרניסטית זו 98974
לא הבנתי - הלנו את אם לצרנו?

אני חושבת שאפילו השם "פוסט מודרניזם" הוא יומרני, כי "המייסדים" התייחסו אליו כאל תקופה אחרונה. מודרניזם, פוסט מודרניזם, ומה אז?
ולדעתי, שוב, מדובר באנקטודה חולפת בהיסטוריה של מדעי החברה.
ובאווירה פוסט מודרניסטית זו 98985
אני בעד הנגד ונגד הבעד :-) מה שאמרתי היה, שאת יוצאת נגד התפיסה של פ"מ כתקופה בפני עצמה - אבל לדעתי גם מובילי השיטה לא רואים אותה ככזו.

וההיסטוריה של מדעי החברה עדיין לא ארוכה מספיק כדי לקבוע ש-‏20-30 שנה הן אנקדוטה.
ההיסטוריה של הזמן המודרני 102102
"[איינשטיין] עמד על דעתו, שהעולם נחלק לתחום אובייקטיבי ותחום סובייקטיבי, ושאדם צריך להיות מסוגל להיגדים מדוייקים על החלק האובייקטיבי" - זה נכון מאוד-מאוד, וחלק חשוב בהגותו של אחד האנשים החכמים ביותר שהילכו על פני האדמה. אני מנסה לא פעם להסביר באייל את הרעיון הזה, אבל מישהו עשה את זה טוב ממני בעבר: פרופ' יוסף אגסי בספרו "אלברט איינשטיין אחדות וריבוי", שכבר המלצתי עליו לא פעם. ספר נפלא, כדאי!
ההיסטוריה של הזמן המודרני 102285
"אחד האנשים החכמים ביותר שהילכו על פני האדמה" זה היגד אובייקטיבי או סובייקטיבי?
ההיסטוריה של הזמן המודרני 102437
אם חוכמה היא מדד סינתטי או אנליטי, אז כן. אם לא, אז לא. צריך, כמובן, גם *להסכים* על "מה זאת חוכמה". אבל אם יש גם הסכמה, אז למה לא?
ההיסטוריה של הזמן המודרני 102440
אין הסכמה, די להסכמה, הלאה לקונצנזוס, פויה סדר לך מפה!

אהם. בכל מקרה, הצורך להסכים הוא שורש הבעיה - נראה כי האמת תלויה על חודו של קול.
ההיסטוריה של הזמן המודרני 102441
אוקי...?
ההיסטוריה של הזמן המודרני 453748
מה שמוזר עד כדי תמוה בתגובה שלכם, הוא שאתם מתייחסים לפוסט מודרניזם באמצעות מונחים מודרניסטיים. אין הוגים אשר מכריזים על עצמם כפוסטמודרניסטיים. פוסטמודרניזם איננו תנועה, או חזון, או תורה וכו'. הגדרתו המקורית היא כשבר, שלא ברור לגמרי מה בא אחריו. הוא מתייחס לשבר של המודרניזם והערכים שלו ולבלבול המוחלט שמגיע אחריו. להגיד שאנחנו עדיין מודרניסטיים משמעו לא לתפוס מהו מודרניזם.

בקשר לבחירת השם, גם היא לחלוטין מסמלת את הפוסט מודרניזם: שימי לב שלא התאמצו למצוא שם חדש, אפשר להעניק לזה פרשנות פשטנית כאקט של ריקנות מתוכן, לא במובן הרומנטי שנשא איתו המודרניזם, אלא פשוטו כמשמעו. תחושה של אי בהירות, חוסר יכולת ליצור משהו חדש, כנראה גם חוסר אמונה באופציה שכזו.

את(טלי) מאוד ממהרת לצאת בהצהרות על טעות מוחלטת, למרות שניכר כי אינך בקיאה לגמרי בהגדרות של המושג וזוהי למעשה גישה מאוד פוסט מודרניסטית, שהרי השבר חל גם על הכללים לכתיבה.
פוסטמודרניזם ורלטיביזם 103581
שאלת הרלטיביזם היא אחת השאלות המקוממות ביותר ביחס לאחדות מהתיאוריות הפוסטמודרניות. עד כה דחיתי את הדיון בה מכיוון שהיא אינה קשורה למאמר לעיל, שהציג את ספרו של ג'יימסון, והיא בעצם "אוף טופיק". אך מכיוון שזו שאלה המטרידה רבים, ומכיוון שמצאתי קישורית למאמר מאת התיאורטיקן החשוב סטנלי פיש, המציג עמדה פוסטמודרנית ביחס לרלטיביזם באופן ברור וצלול ביותר (בלי אף מילת ז'רגון אחת!) להלן תמצית עמדתו:

אין מערכת אוניברסלית של ערכים, סדרי עדיפויות ואמיתות מוסריות המקובלת על כל בני האנוש (לו הייתה כזו לא היו בעצם מחלוקות, אלא לכל היותר בירורים רציונליים של השאלה מה נגזר מן המערכת). מצד שני, אין זאת אומרת שאי אפשר לטעון טענות "אמיתיות", כלומר, פיש אינו שולל מראש את האפשרות, שלמשל, הוא עצמו, טוען טענת "אמת". כל מה שהוא אומר זה שאין מערכת אוניברסלית שיכולה לערוב לכך שכל אדם בר דעת ישתכנע מטענותיו (שהוא עצמו מאמין בהם עד עמקי נשמתו).

הלוז של הטיעון מנוסח במאמר כך:

הנקודה שרבים מחמיצים, היא שאין תלות בין שתי הטענות הבאות (הן אינן סותרות) כשהן באות מפיו של אותו אדם: (1) אני מאמין ש-X הוא אמת. (2) אני מאמין שאין מנגנון, תהליך, חישוב או מבחן, שבאמצעותם אני יכול בהכרח לשכנע בעמדתי אדם בר דעת שהגיע למסקנה אחרת (לא ששכנוע כזה מועד לכשלון מראש, אלא שהצלחתו היא אפשרית אך אינה ודאית.) כדי להצהיר דבר-מה בלא הסתייגויות, מובן שעליי להאמין באמיתותו, אבל איני חייב להאמין שאצליח לשכנע באמת הזאת את כל האנשים הרציונליים. הטענה שדבר מה הוא אוניברסלי וההכרה בכך שאיני יכול בהכרח להוכיח זאת אינן תלויות זו בזו. שני הדברים אינם מוציאים זה את זה.

הטיעון במלואו, כולל דוגמאות, מופיע במאמר שכתב פיש ל"הארפר מגזין" בעקבות 11 בספטמבר, ואף שהוא מעט ארוך, אני לפחות ממליץ מאוד לקרוא אותו (בפרט לכל מי שעוקב באייל אחר דיונים בין ליברלים לדתיים, כגון הוויכוח בין נתן רון ודובי ק. לגילית תחת המאמר "דרך מוות מפוארת?"; יש במאמר התייחסויות ספציפיות לוויכוחים בין ליברלים לדתיים).

למאמר המלא:
פוסטמודרניזם - ת.נ.צ.ב.ה. 106328
במרכז הגליון האחרון של מגזין הפילוסופר (חצי ממה שכתוב שם אני לא מבין) עמדו מאמרים בנושא הפ.מ. כשמאמר המערכת מספיד אותה. מעניין שכמו פיש, גם העורכים קבעו שהארועים הקשים של 9/11 נעצו את המסמר האחרון בבלון (או בארון, לדעתי זה תלוי בהשקפה) של הפ.מ. באותו יום המציאות נקשה בדלת של התורה הזו שכבר גססה במשך שנים. מציאות כמובן במידה שפוסטמודרניסטים מוכנים להודות שהיא בכלל קיימת, מהבחינה הפילוסופית, משום שעבורם אין למציאות סיפר (פ' צרויה ודגושה) מרכזי, אלא שישנם שברים של מציאויות תלויות במתבונן. נראה לי שאיכשהו זה עדיין קביל - הרעיון שהדעה שלך לא יכולה להיות תקפה יותר משל דעתו או נקודת מבטו של משהו אחר. אבל, העורכים טוענים שעבור הפוסטמודרניזם, כל הרעיון של הכחשת קיומה "הסבר למציאות אמיתית" היא עירבוביה של ריחוק אירוני ומשועשע שלא הסתבך בשום דיון על "רעיון האמת". בניגוד לרלטיביזם (ואם אני מבין נכון, לא כל רלטיביסט הוא בהכרח פוסטמודרניסט), יחד על איבוד האמת האובייקטיבית (עד כמה שיש כזו במסגרת של הנחות מסוימות) הפ.מ. לא הציעו שום רעיון או הסבר חלופי. יתרה מכך - הם טוענים שכל נסיון לחפש "אמת" הוא דבר נואל וטפשי.

לטעמי, למרות שכולנו מכירים את פופר (כדי שתאוריה מדעית תהיה תקפה היא אמורה להיות ברת הכחשה), הרי בכל זאת אספנו לנו במשך הדורות כל מיני אמיתות שלפחות מבחינה פרקטית אנחנו מחזיקים מהן "אמת מוחלטת" - למשל, ידע רפואי בסיס על תפקוד הלב או תנועת גרמי השמים. פיש כותב על זה בפסקה השניה "אין אמת, אין ידע, אין מציאות, אין מוסר, אין שיפוט". ואכן, אם פוסטמודרניזם טוען, אליבא דפיש, "שאין צידוק ואישוש אובייקטיבי לשיפוט אתי" הוא צודק כשהוא שואל "אובייקטיבי לפי איזה מובן?". למשל, לא צריך להניח שום סמכות חיצונית שתקבע מהו מוסר ותבדוק אם אכן אנחנו מבצעים ועומדים בקריטיריונים שהיא קבעה - אם לא היה אלוהים איש את אחיו יאכלו. מוסר כהתפתחות פנים-מערכתית, של מערכת המנהלת את עצמה, את יחסי הגומלין בין אדם לאדם (ואח"כ פורמליזציה ואבסטרקציה משוכללת של יחסים בסיסיים במסגרת חוק כתוב, תקשורת מילולית וכו'). אבל מתוך הרלטיביזם הזה אי אפשר להסיק שאין קריטריונים ברורים להתנהגות א לה פ.מ., אלא שהשיוויון שאליו המערכת מגיעה מפעם לפעם מהווה את אותה "אמת פרקטית אובייקטיבית" - כך לפחות אני נוטה לחשוב.

אם פיש כותב על פי הדוקטרינה של הפ.מ. "בארה"ב אי אפשר לגנות בצורה אמינה את ההתקפה של מרכז הסחר העולמי והפנטגון" אז עד כמה שאני מבין, לזכות הפ.מ. אפשר להגיד שהוא לימד אותנו שצריך להסתכל על הדברים מנקודת מבטו של האחר, של האויב, ולו רק כדי שנוכל לגנות בצורה יותר אמינה את מעשיו, ומבחינה פרקטית להתגונן ולתקוף אותו (מזכיר לי מה שכתבתי ב<דיון 696< "קדימה, לא לאחור" אחרי ההתקפה הטרוריסטית בניו יורק וושינגטון).

במאמר שהזכרתי (לצערי הם לא מפרסמים מאמרים באינטרנט כך שאני לא יכול לתת קישור) כתוב שפ.מ. מחפש גאולה לא דרך חיפוש דרכי הסבר אלטרנטיביות, או למעשה חלופה לאובייקטיביות, אלא שהגאולה הפ.מ.ית היא בחגיגת אובדן האובייקטיביות. 9/11 מוטט את התאוריה הזו - אם בודרילארד היה יכול לטעון שב 1991 מלחמת המפרץ לא ארעה, אז ב 2001 העולם התפוצץ בפניו ואי אפשר להכחיש את זה. אם ננסה לעשות ל 9/11 את מה שבודרילארד עשה ב 991 יהיה רע ומר - "המציאות" קיימת - אנחנו לא יכולים יותר לשחק בהכחשת מה שהעולם האמיתי טובע בהכרה שלנו. עורכי המגזין קובעים (כמו סטנלי פיש, אני חושב) שהכחשה פוסטמודרניסטית כזו היא "סכנה פוליטית ועצלנות אינטלקטואלית". רק אנשים שרחוקים מהתוצאות הקשות של הפנומנה הריאלית יכולים להרשות לעצמם שעשוע אירוני פוסטמודרניסטי יקר שכזה.

במקום אחר פיש שואל "למי יש סמכות לקבוע מהי הגירסא האמיתית של האיסלם?" כשהוא מנסה לראות אם בין-לאדן באמת פעל ממניעים דתיים או סתם השתמש בתרוצים דתיים. דווקא הדת היהודית (ואני חושב שגם המוסלמית) פתרו את הבעיה הפוסטמודרניסטית הזו (אין סמכות וכל פרשנות דתית היא לגיטימית). יש פרוצדורה ומסורת ברורה של העברת סמכויות מדור לדור, מי זכאי לקבל תואר, מה צריך ללמוד כדי להיות זכאי, מהן חובות הקהיליה בקבלת הסמכות וכו'. כך גם נקבע מהי ההלכה או הפרשנות המוסמכת (פחות או יותר) ומכאן - מהי הפרשנות "הנכונה" משום שמסגרת החשיבה הדתית מנוגדת בתכלתית הניגוד לחשיבה הפ.מ.ית - ישנה מסגרת קשוחה ואקסיומטית של תורה קדושה שהיא דבר האל וכל פרשנות צריכה להישאר מוגבלת בתוכה. "דיני ראיות" דתיים כאלה קיימים בעצם גם במדע שקובע מהי תיאוריה שמתקבלת על ידי קהילית המדענים, וכאמור, איזה עובדות הופכות לאמיתות-פרקטיות. אני לא בטוח איך פ.מ. יכול להסתדר עם פרוצדורה שהוא עצמו מקעקע.
פוסטמודרניזם - ת.נ.צ.ב.ה.? 106356
היי רון,

הערות אחדות ביחס לתגובתך:

א. מהניסוח בפיסקה הראשונה של דבריך, חוששני שלא הצגת נכון את עמדתו של פיש בנוגע לפומו/911. פיש אינו טוען שב-‏911 הוצא האוויר מהבלון של הפומו. המאמר שלו הוא מענה לכל אלה שקפצו על המציאה וניסו לעשות זאת. אפשר שהבלבול נובע מכך שבתחילת דבריו הוא מצטט ארוכות את כל הטוענים שהפומו ת.נ.צ.ב.ה, ורק אחרי כן משיב להם, ומציג את עמדתו.

אני מדגיש שוב שפיש אינו טוען כי המדע מופרך או שאין מציאות אובייקטיבית. הוא לא מוציא מכלל אפשרות שניתן להעלות טענות אמיתיות. טענתו היא שאין מערכת אוניברסלית שבאמצעותה ניתן לשכנע בהכרח אדם בר דעת בתקפותה של טענה X. כך, לדוגמה, בגלל העדרה של מערכת אוניברסלית כזו, פרופ' ליבוביץ', הרציונליסט האולטימטיבי, יכול היה להחזיק באמונתו הדתית.

ב. השימוש שלך בביטוי "הדוקטרינה הפוסטמודרנית" מסלף את "רוח הפומו". אם בכלל יש מכנים משותפים כלשהם לגוני הפומו השונים, הרי שאחד מהם הוא התנגדות לדוקטרינות. הפוסטמודרניזם אינו "משנה סדורה". הוגים פוסטמודרניים רבים המבקרים את הנאורות אינם באים להציג חלופה דוקטרינרית חדשה תחתיה. חלק מהותי של הביקורת הוא הקביעה שכל "גרנד נרטיב" הוא בעייתי.

הפומו אינו מנסה להקים "מגדל בבל" חדש במקום זה שהקימה הנאורות. הוא אינו מאמין שמגדלי בבל כאלה הם ברי הקמה,

ג. היות שהגעתי לעניין מגדלי בבל אצטט כאן דייב רובינזון (מחבר הספר "ניטשה והפוסטמודרניזם"): "איש אינו יודע באמת מהי משמעות התווית פוסטמודרניזם... ייתכן שפוסטמודרניזם אינו אלא תווית נוחה למערכת עמדות, אמונות ותחושות באשר לשאלה, מהי משמעות החיים בתום האלף השני. הוודאויות היחידות לגבי הפוסטמודרניזם הן, שהוא ספקני מאוד וכי ספק זה נגזר מעיסוק אובססיבי בשפה ובמשמעות. בעיית השפה היא, אולי, גישתנו הטובה ביותר לספקנות הפוסטמודרנית."

התמוטטות מגדלי התאומים אינה ממוטטת את ביקורת השפה של ויטגנשטיין, את התיאוריה הבלשנית של פרדיננד דה-סוסיר או את הגותו של דרידה.

ד. אפילו את הגותו של בודריאר, שנחשב גם בקרב פוסטמודרניסטים רבים, למפריזן קיצוני, אין התמוטטות מגדלי התאומים ממוטטת. בודריאר אינו טוען שמגדלים אינם מתמוטטים ואנשים לא נהרגים במלחמות. אולם הוא טוען שהייצוג של האירועים הללו הוא כזה שמיטשטש ההבדל בין בדיון למציאות. במונחי המשל של בורחס, שהזכרתי במאמרי: הבעיה הקריטית שאנו ניצבים בפניה כיום אינה העדפה מודעת של המפה המדומיינת על פני הטריטוריה הממשית אלא חוסר היכולת שלנו להבדיל בין השתיים: "משהו נעלם: ההבדל הריבוני ביניהן...כבר אין זאת שאלה של חיקוי או שכפול ואפילו לא של פרודיה," אלא היעדר האפשרות להבחין בין מסמני ממשות לממשות עצמה.

בודריאר אינו מכחיש קיומם של רגעים בודדים שבהם נפער חור ענק ב"מפה המדומיינת". כך היה ב-‏911 וברצח רבין לדוגמה. ההלם ברגעים הראשונים של רצח רבין, היה בין השאר כל כך חזק משום שלפתע, לדקות ספורות, ניצבנו בפני המציאות הממשית, ומאז שוב אפוף רצח רבין במסמנים תלושים שמפיקה המדיה.

אגב, בעניין הטענה שהפומו מחפש גאולה לא דרך חיפוש דרכי הסבר אלטרנטיביות אלא בחגיגת אובדן האובייקטיביות. הוגים פוסטמודרניים שאני מכיר (אולי יש אחרים) מתארים תופעה כזו, אך לא כאידיאולוגיה חליפית, לאידיאולוגית גאולה דתית, אלא כתיאור מצב (מונח נפוץ בהקשר זה הוא "הקרנבליות הפוסטמודרנית", מדובר בניסיון לפרוק את האימה המצטברת מן הידיעה שאין גאולה). גם לבודריאר יש מה להגיד על זה (אך רק ארמוז כי הארכתי כבר יותר מדי). בודריאר אינו חוגג את המצב: "מה שנותר כעת הוא אלימות ללא גאולה, התרגשות ללא מטרה, אימה ללא קתרזיס אריסטוטלי המביא לזיכוך והבנה."
שמשון הטרוריסט או פיש על הכוונת 117871
שמעון,

המאמר המצורף יכול לעניין אותך, ולו משום שלסטנלי פיש יש בו תפקיד מרכזי, נאשם מתגונן.

ג'והן קארי, העורך של שירת מילטון, פירסם מאמר בו הוא טוען ששמשון הגיבור לא היה אלא טרוריסט שהקריב את חייו למען מטרותיו שלו תוך הרג של חפים מפשע. לכן, טוען קארי, במיוחד אחרי 9/11 צריך להחרים את הפואמה של ג'ון מילטון (המחבר המפורסם מהמאה ה17 של Paradise Lost) "סמסון אגוניסטס" ולהפסיק ללמד אותו בבתי הספר.

אבל מסתבר שההתקפה על "יצירה שמפארת טרור" היא רק מסווה להתקפה על סטנלי פיש, ההוגה הפוסטמודרניסי. קארי מתקיף את פיש שכתב בספרו על מילטון "הערך היחידי שאפשר לתת למעשיו של שמשון הוא הערך שניתן לו דרך ההקשר".

סליחה על התרגום הצולע, הנה המאמר מהני"ט
שמשון הטרוריסט או פיש על הכוונת 117911
רון,

תודה על ההפנייה. לשאלה איך יש לקרוא את המיתוס על שמשון עונה פיש: "It depends on what you want from poets. If you want to find political values or eternal sentiments you can agree with."
בשאלה הזו עוסקת גם תגובה 36930 שכותרתה "אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית".
סוקאל והמהפכה הקופרניקאית כיביכול 132872
אלן סוקאל חשב שהוא עושה מהפכה קופרניקאית כשפירסם גיבוב של שטויות במאגזין פוסט-מודרני נחשב, למעשה הוא הוכיח בכך רק עד כמה הוגים פוסט-מודרניסטיים מסויימים הם בעלי טעם אסטתי גרנדיוזי ושטחי בכל מה שנוגע לסוגים שונים של שיח והתנסחות. סוקאל לא הוכיח כלום לגבי האמת, כי מבחינת הפ''מ המושג הזה במילא מתייתר והופך לסוג ה''יעיל'' ביותר של השיח. בהקשר הזה כדי לקרוא את הפילוסוף של האומנות-גודמן. הרדיקליות שלו עשוייה להישמע שרלטנית בהסתכלות ראשונית, בשל היומרות שלה לחתור נגד האינטואיציה הבסיסית ביותר של בני האדם, אך הטיעונים שלו, גם אם לא מסכימים להם לבסוף, קשה להתווכח על הדקות של חדותם.
יסמין הללי-האגודה למלחמה בחרמנות
סוקאל והמהפכה הקופרניקאית כיביכול 132887
איך את נלחמת בחרמנות?
דז'ה וו 132890
תגובה 130554
סוקאל והמהפכה הקופרניקאית כיביכול 133153
אולי היא ממש ממש מכוערת?

(דובי, תוהה אם זה ראוי שהעורך הראשי יגיד דבר כזה בפומבייסט)
סוקאל והמהפכה הקופרניקאית כיביכול 133157
לא, לא ראוי.

(ערן, גוער בעורך הראשי שלו שלפעמים לא יודע מתי צריך לשתוק ולא להתחכם)
סוקאל והמהפכה הקופרניקאית כיביכול 133173
או לפחות שיעשה את זה בשם בדוי. (וללא דואר)
סוקאל והמהפכה הקופרניקאית כיביכול 133260
את זה הוא כבר עושה מספיק.

ולהילחם בחרמנות? אני מוכנה להשאיל קלטות של אנגלברט המפרדינק.
מעבר לקיר משמיעים את בארי ווייט 133308
סנובים! משהו של שולמית ליבנת אין לכם? 133311
אני אישית לא נלחמת בחרמנות 135703
אני רק יו''ר האגודה למלחמה בחרמנות.
ואגב אני נראית ממש טוב-''היופי שלך הוא היופי האמפירי היחיד בעולם'' אמרה לי אחת האהובות שלי פעם.
חוץ מזה מדובר בחרמנות הקפיטליסטית העודפות, זאת שממיינת בני אדם ע''פ הסקס אפיל שלהם ע''ע מישל וולבק וספריו...
חצי קשור 147676
האוניברסיטה העברית תעניק בימים הקרובים תואר דוקטור כבוד ל"מפרק הגדול", ז'ק דרידה (וגם לחיים גורי ולאחרים, המפורטים כאן):

French philosopher Jacques Derrida, Israeli poet, author and journalist Haim Guri, and American human rights advocate Marian Wright Edelman are among nine distinguished figures from Israel and abroad who will receive honorary doctor of philosophy degrees Sunday, May 25, at the annual convocation ceremony of the Hebrew University of Jerusalem. The convocation opens the 66th meeting of the university’s Board of Governors.
Others who will receive the degrees are U.S. scientists Dr. William Paul and Prof. John Bahcall; and community leaders Stephen Lipper of Canada, Keith Sachs and Kenneth Stein of the U.S., and Ariel Elia of Belgium.

האינדבדואל ועוד ... 148510
שלום שמעון ,
לא כ"כ הבנתי את הפיסקה הנ"ל :
ציורו של מונק מעלה את פרדוקס האינדבדואליות : " כאשר אתה בונה את
הסובייקטיביות שלך כשדה מספיק לעצמו ותחום סגור ,אתה אוטם בכך את עצמך וגוזר
עלייך את הבדידות המחניקה של המונאדה ,הקבורה בעודה בחיים ונידונה לתא כלא
ללא מוצא ".
לעומת זאת ,שמסתכלים על דיוקנאות שצייר אנדי וורהול , לדוגמא של מרלין מונרו
לא מוצאים שום קשר בינם לבין ההיסטרים והנוירוטים של ימי פרויד.
הבנתי שציורו של מונק משקף את הלך הרוח ששרר באותה תקופה מבטאאת הניכור
החרדה
האינבדואל והאטומיזציה בחברה .
אבל לא הבנתי את הטענה מנגד .
שהוא מביא את מרלין מונרו וז'קי אונאסיס מה הכוונה ב "ההסטרים והנוירוטים של ימי פרויד"?
>
אודה לך מאד אם תוכל להסביר לי ..
תודה :)יפעת
האינדיבידואל ועוד ... 148521
יפעת,

א. האינדיבידואליות כקונסטרוקט (מבנה) תרבותי:

בפסקאות שציטטת מהמאמר מובלעת ההנחה הבאה: "האינדיבידואליות היא המצאה תרבותית". היא התפתחה באירופה מאוחר יחסית (אמנם התפתחויות תרבותיות הן עניין ארוך ומתמשך, אך יש הגורסים שהאינדיבידואליות במתכונתה המודרנית התפתחה רק במאה ה-‏18, עם עליית הבורגנות). אם זה נראה לך תמוה, הרי שבהחלט יש עדויות אנתרופולוגיות לכך שבחברות שבטיות, באפריקה למשל, אין תפיסה של "אינדיבידואליות" כלל ועיקר. גם במזרח יש תורות למיניהן הדוגלות "בהתחברות" ליקום, לרוח הקוסמוס וכו', להבדיל מההתבדלות וגיבוש האישיות כדבר שלעצמו, המאפיינים את האינדיבידואליות המערבית.

לפתח את "האינדיבידואליות" שלך, זהו אפוא ציווי תרבותי מערבי. אתה אמור לפתח את האישיות המיוחדת שלך, את הסובייקטיביות שלך. (כעת, קראי את הציטוט האירוני על הציווי הזה, שהבאתי בפתח חלק ב' של המאמר מאחד מספריה של אורלי קסטל בלום. את רואה את הקשר?)

ג'יימסון טוען שהציווי הזה מאפיין את המודרניזם, ואילו בעידן הפוסטמודרני הסובייקטיביות המודרנית שוקעת. השקיעה הזו מכונה "ביזור העצמיות" או "מות הסובייקט."

ב. פנים וחוץ:

בניית האינדיבידואליות הפרטית היא בניית תחום סגור. מודלים מודרניסטיים המתארים אותה ינקטו בתפיסה של פנים וחוץ. אם לומר זאת בפשטות, יש נפשיות, הנגישה רק לבעל הנפש ויש העולם שמחוצה לו, ולא בקלות נפרצת המחיצה בין הפנים והחוץ. כך, למשל, המודל הפרוידיאני מדבר על "הסמוי" לעומת "הגלוי". האנאליזה הפרוידיאנית היא שיטה (פרשנית) שלדעת המחזיקים בה מאפשרת לחדור פנימה בעד המחיצה (ההסתרות וההדחקות) ולגלות את נבכי הנפש (כולל גם את הנוירוזות והסיבות להיסטריות, בהקשר לשאלתך). ג'יימסון מכנה דגמים תיאורטיים של פנים וחוץ בשם "דגמי עומק". כזהו למשל גם המודל האקזיסטנציאליסטי של האותנטיות לעומת חוסר-האותנטיות.

היחיד, חווה את הנתק שלו מן העולם החיצוני - עקב כך שבנה את הסובייקטיביות שלו כשדה סגור לעצמו - בצורה של בדידות, חרדה וניכור (ואף היסטריה ונוירוטיות), ואלה באים לביטוי בציורו של מונק "הצעקה". הציור תופס את האינדיבידואל ברגע התמלטות הצעקה מן הפנים אל החוץ. הרגע הזה הוא רגע רב "הבעה", ובהקשר זה טוען ג'יימסון טענה מעניינת: "ציורו של מונק מראה לנו שההבעה מחייבת את הקטגוריה של המונדה האינדיבידואלית." במילים אחרות, הדגם של פנים וחוץ הוא תנאי הכרחי להיווצרות הבעה; ההבעה היא מעין קרינה של הפנים כלפי חוץ, אך אם אין לנו פנים וחוץ, לא תתאפשר גם הבעה.

וזה בדיוק מה שקורה בדיוקן מרלין מונרו (ודיוקנאות אחרים) מאת וורהול. זהו ציור חסר אקספרסיביות לגמרי טוען ג'יימסון. הוא שטוח, אין בו עומק, מה שאנחנו רואים זה מה שאנחנו מקבלים, שום פנימיות לא מסתתרת ולא נרמזת בדיוקן מרלין מונרו, יש לנו רק חוץ ואין פנים, ומשום כך גם מרלין מונרו זו לא משדרת שום הבעה.

הפוסטמודרניזם, אומר ג'יימסון, אמור לציין את קיצה של דילמת הבדידות המחניקה של המונדה (היות שהולך ומתבטל החיץ בין הפנים לחוץ). קץ "האני" הבורגני גורר עמו, מן הסתם, גם את קצן של הפסיכופתולוגיות של אותו "אני" (הנירוזות הפרוידיאניות, למשל).

נשאלת אפוא השאלה, האם עם היעלמותם של הניכור, החרדה והנירוזות המודרניים בעידן הפוסטמודרני הגענו אל המנוחה והנחלה, אל איזושהי נירוונה? אפשר, ששרי אריסון
הגיעה לכך, אבל כידוע רובינו לא, אנחנו סובלים מתסמונות אחרות. יש בספרו של ג'יימסון תיאור ואפיון של התפוררות הסובייקט בעידן הפוסטמודרני והשפעתה על הפסיכולוגיה שלנו. אולם לא פירטתי את הדגם הזה במאמר מפני שהוא מסובך ומניח התמצאות בשיטתו של לאקאן, ממשיכו הפוסטמודרני של פרויד, ובצרור מושגים תיאורטיים מורכבים נוספים.

במאמר הסתפקתי רק בהמחשת דבריו של ג'יימסון ש"הסובייקט הפוסטמודרני איבד את יכולתו לארגן את עברו ועתידו לחוויה לכידה (קוהרנטית)" בעזרת דוגמאות: הגיבור של הסרט "ממנטו" וגיבוריה של אורלי קסטל בלום. (ראי גם תגובתי באייל תגובה 100284 ותגובת ההמשך של קוראת בשם ברקת).
ורד הוא ורד 456228
אני מוצא בתמונה של וורהול "אבק יהלומים" כפי שהועלתה פה הרבה יותר ממה שנכתב -
""'נעלי אבק יהלומים' של אנדי וורהול שוב אינן דוברות אלינו באותה מיידיות של הנעליים של ואן גוך," טוען ג'יימסון ומוסיף, "מפתה לומר אפילו שהן אינן דוברות אלינו כלל." "

כפי שמצויר הרבה אצל וורהול - יש פה עיבוד שמרמז על הנושא,
התמונה (אחת מכמה ורסיות עם אותו שם) היא פשוט נגטיב, (יש אפשרות להעלות תמונות לדיון?)ובהיפוך הגונים בתוכנה לעיבוד תמונה רואים את המקור כפי שצולם, וגם השם מרמז על "נגטיביות" - לא יהלומים אלא אבק, מעין תהילה מזוייפת, פאר החסר כל ערך אמיתי, ואולי גם זיקנה - נטישת חיי הוללות והשארת הפאר בארון,
מזהוא כמו "הבל הבלים הכל הבל",
אני לא מתימר להיות מומחה בהיסטוריה של אמנות פוסט מודרנית - או כדומה - אבל לפחות ביצירה הספציפית הזאת - יש הרבה ניסתר ומתחת לפני השטח ולדעתי זאת לא "יצירה חסרת עומק" אלא יצירה עם "עומר מוסוה"
לחיי הבהירות 617880
שמעון גלבץ,

כמו בשירי יונה וולך שהלחנת, גם במאמר זה, אתה פשוט

מצויין ! הכל ברור ונהיר.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים