התרבות שלנו, שירה וספרות, ציור ופיסול, וכמובן דת, שרויים ורוויים במיניות, כשהדימויים הנוזליים אינם מקריים. כך עולה מספרה המיוחד של הפרופסור למדעי הרוח קאמיל פאגליה Sexual Personae או ''פרצוף מיני''. בסגנון שתואר כ''גרילה אקדמית'' חודרת פאגליה לשכבות העמוקות של הטבע הערום והקמאי אשר רוחש מתחת למעטה הדק של תרבותנו. שם, היא חושפת את השתקפויותיהם של הכוחות הבראשיתים שנמצאים בתוך התחכום הרציונלי בו אנו כביכול משתכשכים.
מיניות היא כוח, טוענת פאגליה, כוח בראשיתי אשר מהווה מניע עיקרי בחיינו. המיניות, שנתפסה בצורה בלתי אמצעית על ידי האדם הראשוני, הפרימיטיבי, עברה במהלך הדורות תהליך של הפשטה, תוך הרחקה מן המקור הטבעי, הבראשיתי וחסר הפניות. התרבות העבירה את היחס הישיר של האדם אל הטבע למערכת מסועפת ומורכבת של מופעים מיניים, מסכות או פרצופים שונים המסגירים את העובדה שבסופו של דבר האדם הינו חלק בלתי נפרד מהטבע העיוור. הפרסונות המיניות השונות מבצבצות מתוך הטקסטים הדתיים ומתוך יצירות האמנות והספרות, אם בתופעה הבסיסית של זכר ונקבה, או במושגים מיניים מורכבים של גבריות ונשיות, אנדרוגיניות, הומוסקסואליות, עריות, לסביות, סגירות מינית, דו־מיניות או חילופי זהויות. הטבע הוא התרחשות מעורפלת בלתי פוסקת חסרת מוסר או תכלית, והפרסונות המיניות הן צירופים בלתי פוסקים של מינים ארוטיים שבעזרתם האמנות, הדת והתרבות מנסים להמלט מכלאו המאיים של טבע אמורפי.
פאגליה מוסיפה ואומרת שהפרסונה המינית מובילה לזהות עצמית. מתוך בליל התוהו של הטבע נחצבים בתודעתנו מופעים שונים של זכרים, נקבות או תמהיל שלהם, בעלי פרסונות שונות. אולם, כל זהות עצמית מחייבת היווצרות של מערכת יחסים בין זהויות שונות, שבאמצעותן מנהלים אנשי הציויליזציה בעלי הזהות מערכות יחסים הדדיות. אך ''מכיוון שאין יחסים שאינם נצלנים'', הרי שעצם הזהות מובילה בהכרח לעימות בין זהויות, ליחסי שיעבוד והתמסרות, או לכל הפחות, ליחסי קח־ותן בין הפרסונות השונות. מכאן מגיחה פרסונה מינית נוספת שלובשת את מסכת הסאדומזוכיזם.
ההיסטוריה אותה חושפת פאגליה היא מטוטלת דיאלקטית שנעה בין רציונליות תרבותית לזוועות של הטבע הקמאי שהוא ''פסולת דרווניסטית ושפיכות דמים''. זו היסטוריה של המיניות המאורגנת דרך ניתוח מהפנט של יצירות אמנות וספרות, של מיתוסים ודת. בדומה לבדיחה מלוכלכת שמשחררת את תת ההכרה, פאגליה מעמתת את תאוות הבשרים והחושניות הבראשיתית עם הרוחניות והטוהר יצירי התרבות, על פני שני צירים תמטיים עיקריים.
הציר הראשון של הספר מעמת את הנקביות והנשיות עם הזכרות והגבריות, או את הטבע הגולמי, הקדמון והנשי עם תרבות שהיא זכרית בבסיסה. לאורך הציר הזה מראה פאגליה כיצד המציא הזכר, הוא הפרסונה של הגבר, את ההגיון, את המתמטיקה, את הלוגיקה תוך נסיון לברוח ולהשתחרר מהטבע הנקבי. האמנות הזכרית, ''המבט המערבי'' על המציאות, עומדת כנגד ''אדמת הביצה הטובענית'' של הטבע המזוהה עם גוף הנקבה - במעיה רוחשים מסתורי כוחות החיים והמוות. כך זיהה הזכר את הטבע עם הפות הטורף, Vagina Dentata, האיבר המיני הנשי המאיים־המושך.
הציר השני של הספר משרטט את המתח והמאבק הבסיסי בין הכוחות הטיטאניים של הטבע הנקבי לבין ההגיון הזכרי. הרציו הזכרי יצר את התרבות ולכן שרויה הציויליזציה, ובעקבותיה היצירה האמנותית והדתית, בתוך הוויה הומוסקסואלית חבויה המתבטאת לעיתים באחווה הגברית ובכוחות זכריים יוצרים. הניתוח שלה מעמיד את התרבות על בסיס ביולוגי, כשהמתח והפערים המיניים והמגדריים בוראים תרבות.
פאגליה נוקטת במכוון בסגנון כתיבה סנסנציוני, במטרה לעמת רגשות עם תבונה והגיון, ומטרתה ''להראות משמעות שעולה מדברים ומושגים יומיומיים, חתולים, חנויות מכולת, גשרים ופגישות מקריות ולשחרר אותם מהכלא של הספריות וכיתות הלימוד''.הציויליזציה אותה היא מנתחת היא בעיקר זו של תרבות המערב, שלדבריה מושתתת על ''אובייקטים בעלי זהות נפרדת'', בניגוד לתרבות המזרחית השואפת להרמוניה עם המציאות.
לאורך למעלה מ-700 עמודים, בוחנת פאגליה יצירות אמנות ודת, החל מפסלונים של נקבות פריון בני 30,000 שנה, דרך המלכה המצרית נפרטיטי, עבור במיתולוגיה והתאטרון היווני־רומאי, אמנות הרנסס של בוטיצ'לי ודה־וינצ'י, דרך שירת הרומנטיקה האירופאית של גיתה, סאד, קולרידג' וביירון, ועד למשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון אותה היא מכנה סאדיסטית אוטוארוטית (מושג שאליו עוד אשוב).
''בראשית היה טבע'', מתחילה פאגליה, ''זה הרקע שכנגדו עוצבו כל הרעיונות על אלוהים''. אי אפשר לברוח מהטבע, הוא זה שעיצב את מחשכי התודעה האנושית, ודרך המיניות, שמהווה חלק מהטבע, עוצבה ראייתנו את העולם. מראייה זו עוצבו התרבות והחברה, מתוך הריטואלים השאמניסטיים הקדומים שהולידו את הדת, את יצירות האמנות ואת האפוסים השיריים הגדולים.
לאורך ההיסטוריה, התפיסה שלנו את עצמנו בתוך הטבע, עוברת תהליך של עידון ושיכלול, של הפשטה והסמלה, אלא שתמיד נשמר הגרעין הבסיסי של מיניות, של יחסי סאדומזוכיזם בין זהויות שונות, של הומוסקסואליות מופנמת, וכמובן יחסי עריות. דוגמא לקשר התת־קרקעי בין ארוע מודרני ובין קדם־פגניות אפשר לראות באקסטזה הריטואלית שמתרחשת בשיאן של הופעות רוק.
מחזוריות של יצירה והרס
הטבע הוא חסר מוסר, א־מוסרי, וכולו התפרצויות אקראיות של טרור, אימה, ואלימות. ארועי הטבע הם חסרי פשר ולכאוטיות שלו אין מובן. הטבע שרוחש ומבעבע ללא הפסק, יוצר מתוך הרס. אנחנו חווים, חסרי אונים, התפרצויות אלימות של אנרגיה עיוורת המשתחררת בהתפרצויות וולקניות, בשטפונות ומבול, בשריפות ענק וברעידות אדמה, שבעקבותיהן נוצרים מבנים חדשים בטבע. עבור האדם, החברה התרבותית משמשת כבקרה ואזור מפלט שחוצץ בינו לבין חוקי היקום המאיימים, שפועלים על החומר ועל המחשבה. ואם למישהו זה מזכיר את רוסו או את פרויד, אין זה מקרי. הטבע, שפועל במחזורים שונים כמו עונות השנה, גאות ושפל או מולד הירח, הוא גס ואלים וממית, אך באותה עת הוא גם נותן חיים. הטבע גדוש ברפש ובגועל, הוא נושא במעיו את ריקבון המוות אך בו זמנית, מתוך אותו רקב, בורא חיים חדשים.
לכן הטבע והנקביות ניתפסים כמהויות זהות. כמו הטבע, גם האישה נתונה בסד של מחזוריות, כשברשותה היכולת והכח לנתינת חיים דרך גועל של דם וצרחות מכאב הלידה. האישה ניתפסה כמחזוריות לא מובנת של סירחון הפרשות הווסת, אותם נוזלים צמיגיים שבתוכם צפים קרעים ריריים לא מזוהים. המיסתורין של האישה הוא הפשר הלא מובן של המחזוריות, אשר מתעצם ממסתורי אבר המין שלה המוסתר והנחבא, כך שאפילו האישה איננה מסוגלת לראות את עצמה. בניגוד לנקבה, לזכר יש אבר מין גלוי ונישא, ברור לעין כל. דימוי האם הגדולה מרובת השדיים, שלעיתים מופיע גם כפות טורפני בעל שיניים, הוא דימוי הטבע הנשי המפרה והמרסק. כך, האישה נהיתה ל''אוקלט'' Occult, שפרושו המילולי הוא ''הנסתר'', ''הבלתי נראה'', או כפי שנראה בהמשך בהקשר יהודי, ''הטמיר''. אני יכול להביא כדוגמא את תאורי לילית (אשתו של אשמדאי) כיפיפיה שחלקה התחתון הוא אש להבה, הפות השורף.
אני רוצה להדגיש שהדברים הללו אינם אמורים להמעיט מערכן של הפרשנויות המסורתיות של אנשי הכהונה, אלא שפרשנויות אלו נתונות כבר במסגרת של תרבות שהתרחקה מהשכבות הקמאיות. כך אני יכול אולי לראות שלתפיסת הטבע שיוצר ובורא ללא הפסק, יש מקבילה מוסלמית שעברה ליהדות, אשר רואה במעשה ההתיחדות עם האל בתפילה תהליך של בריאה ממשכת.
סגפנות מסוכנת
התרבות הזכרית התאמצה ליצור חפצים, כלים, מעשי אמנות, שהם כולם נסיונות להפוך את המראה האחיד, השלם של הטבע לאובייקטים נפרדים וברורים. אך אבוי, המאמצים הללו היו לשווא. האל, כותבת פאגליה, לא הצליח להשתלט על האם הגדולה של הטבע, על הנקביות שרוחשת סביב. שוב ושוב אמא־טבע מתגלה בכוח ההרס שלה, ובחיים שהיא נותנת, דרך כח המיניות. נסיונות הכיבוש של הטבע הערום והבסיסי, תוך קידוש והפרדת אובייקטים שונים מתוך הביצה הנוזלית והצמיגית, עולים בתוהו.
אחד הנסיונות הללו הוא המושג הדתי של הצניעות. זו מסמלת כביכול את נצחונו של אפולו סמל התבונה, על דיוניסוס שהוא ההתרחשות הא־מוסרית של הטבע. הנשמה היהודו־נוצרית מנסה להתגבר על הטבע הקיצוני, הקטקליזמי, לכבוש ולהדחיק את המיניות. אך מסתבר שצניעות היא דווקא רהב.
הצניעות היא נסיון לכבוש את כוחו הקמאי של המין, המחשבה הרוחנית שכביכול מתעלה על הגוף והטבע. אולם, למגינת ליבו של הזכר, מסתבר לו שהוא עצמו ''חודר בנצחון ונסוג בחולשה''. בכך הגבר הופך להיות שה לעולה והפות הנשי הופך להיות הכבשן. הנסיון הדתי לגבור על המין איננו אלא נסיון לגבור על כוח ההולדה, על כוח החיים והמוות, בדרך אל המטרה הסופית שהיא התגברות על הטבע העיוור. פאגליה מציינת שביוון הקדומה, הקרובה לטבע הרוחש, הפגני, התגלמה הצניעות דווקא בדמותה של האמזונה, אישה לוחמת ותקיפה (שהשחיתה את גופה), שהתנזרה מגברים.
בגילגולה היהודו־נוצרי, הפכה האמזונה הצנועה לנזירה סגפנית ורוחנית, לבתולה חסודה וביישנית, ''כל כבודה בת מלך פנימה'' אני יכול להוסיף. פאגליה מראה איך הצניעות הזו איננה אלא פרסונה של אנדרוגינוס אדיש וטורפני, שתתגלגל גם לדמותה של טורפת הגברים, הפאם פטאל, כפי שהשחקנית מרליין דיטריך, שנהגה להתלבש כגבר, גילמה בסרטיה ובחייה.
בחלק ב': על מין רוחני ומיניותו של האל.
|
| |
קישורים
Sexual Personea - לרכישת הספר ב''אמאזון''
חלק ב' של המאמר
|
|
