גיור במחשבה תחילה 1661
שאלת זהותו העצמית של הקולקטיב היהודי ומשמעות הצטרפותו של בן-הנכר אליו אינן יורדות מסדר היום הציבורי. נראה כי הציבור הרחב אינו יודע מהי התפישה הכוללת לגבי מהות הגיור, מנקודת מבטם של חכמי ההלכה. לפני שמהלכים אימים על הציבור נגד ההלכה היהודית, יש לברר את הכללים בני אלפי השנים להצטרפות אדם לשורות העם היהודי.

גורם ציבורי בכיר הגדיר לאחרונה את הליכי הגיור בישראל "שערורייה" ותקף את הרבנים על כי הם "מחמירים מדי" בגיורם של העולים החדשים. "אני לא רבי," פתח אותו גורם כמתוך התנצלות־מה, "אבל מדוע לבקש מן המהגרים משהו שאיש מאִתנו אינו יכול לקיים?" והוסיף בנימה אישית: "גם אני לא הייתי מצליח להתגייר בארץ". בדבריו הצית מחדש על סדר היום הציבורי את הסוגיה הסבוכה של "מי הוא יהודי ומי הוא גר".

העמדה, לפיה אין מקום לדרוש מן המתגייר לחיות על־פי ההלכה מפני שהישראלי הממוצע אינו חי על־פיה, מתבססת על ההנחה המוטעית, לפיה יש שוויון מעמדי בין ישראליות לבין יהדות. ייתכן שרוב אזרחי ישראל היו נכשלים במבחן הגיור הרבני, אבל אין להסיק מכך שהמבחן הוא בגדר שערורייה. השאלות של מבחני הגיור נוגעות למושגי יסוד ביהדות, כי תהליך הגיור מחייב לימוד ממושך של עיקרי היהדות ויישומם בחיי היומיום. התהליך הופך נוכרי ליהודי, והוא כולל שלושה יסודות עיקריים: מילה, טבילה וקבלת עול תורה ומצוות. המילה היא הסרת העורלה מגופו של הגבר המתגייר; הטבילה היא הטבלה מלאה של גוף המתגייר או המתגיירת במקווה טהרה.

ההלכה היהודית קיימה את עמנו דורות על דורות. אורח חיים יהודי־דתי הוא תנאי לגיור. מליצות וסיסמאות בלבד אינן יכולות להפוך אדם ליהודי: מי שרוצה להצטרף לאומה היהודית, חייב גם ללמוד וגם לחוות יהדות. תהליך הגיור חייב להיות אפוא ממושך ויסודי, ולא מהיר כבסרט־נע. אין ביהדות גיור המוני: גיור הוא עניין הלכתי שנוגע בראש ובראשונה לפרט, ויש לבחון כל אדם לגופו. זה לא מבצע הכשרת כלים לפסח. מדובר על מאות אלפים ויותר, ובלתי אפשרי לגייר כמויות כאלה של אנשים.

במקום לבקר את התהליך המסורתי, המקודש, יש להעלות בדחיפות את הידע הבסיסי של ילדי ישראל ביהדות, ועל־אחת־כמה־וכמה – של נבחרי הציבור, שאמורים להיות נציגי העם היהודי בישראל ומחוצה לה, למען לא נבוש ולא ניכלם בעיני עצמנו ובעיני יהדות התפוצות. במקום לצאת נגד תהליך הגיור הקיים בעם ישראל מדורי דורות, יש לבער את הבערות בנושאי יהדות בקרב הציבור הישראלי. הפתרון לבורות חברתית אינו טמון בהקלות בגיור, אלא בתגבור מערכת החינוך ובהעמקת הקשר בין העם למורשתו היהודית ולזהותו העצמית. כך סבורים גם רבים שאינם רואים עצמם דתיים. אמנון דנקנר, סופר ישראלי ועורך העיתון "מעריב", כתב במאמר שבו ניסה להתחקות אחר פֵרוֹת הביאושים של מערכת החינוך הממלכתית בישראל: "בעיית פריעת המשמעת ובעיית דלות ההישגים הלימודיים, מקורן באיזה ריק תרבותי מפחיד, המכרסם והולך עשור אחרי עשור במערכת החינוך כשם שהוא מכרסם בחברה כולה. התרבות הישראלית במובנה הרחב מתפקדת כשהיא מנותקת מן השורשים שלה יותר ויותר. אין לה מהיכן שתינוק מסורות, נימוסים, דרכי התנהגות, משמעת עצמית, יחס ללימוד שהם עמוד השדרה של כל תרבות, של כל מערכת חינוך. אין מאיפה, אף שבעצם יש ועוד איך: קיימת המסורת היהודית המפוארת שהצמיחה דור אחרי דור של יודעי ספר, אנשי תרבות, שהפרו את תרבותם והעשירו באורח מזהיר תרבויות אחרות" ('באין תרבות', מעריב).

ההיגיון העומד מאחורי הליך הגיור ההלכתי

חכמינו ז"ל לימדונו כי "קשים גרים לישראל כספחת" (ילקוט שמעוני ישעיה י"ד: תי"ז), לאמור, אל לו לעם ישראל להיות מיסיונרי ולגייר גיור המוני. עם זאת, גדולים וטובים בישראל היו גרים או צאצאי גרים: יתרו חותן משה, רוּת המואבייה (שזכתה להיות אֵם מלכות בית דוד, ושממנה עתיד לצאת המלך המשיח), שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, אונקלוס, הכוּזרים, עובדיה הישמעאלי (בתקופת הרמב"ם) ועוד רבים וטובים. היהדות היא דת אוניברסלית, בורא העולם והאדם הוא אלוהי כל באי העולם, ובתורתו התווה תוכנית בעבור כל אחד ואחד מיצורי תבל. כידוע, כל הדתות בעולם טוענות לכתר האוניברסליות, כולן מנסות להעביר אליהן את כל בני המין האנושי, אבל יש להן אך ורק תוכנית־אב אחת, ולדעתן, על כל בני האדם להיכלל בתוכניתן, ולא – יהיה סופם מר ממוות בגיהינום.

אבל לאמיתו של דבר, אין זה מתקבל על הדעת שלכל בני האדם, על סוגיהם השונים והמורכבים כל כך, יש תוכנית חיים אחת זהה. גישתה של היהדות הגיונית יותר: גם היא אמנם טוענת לכתר האוניברסליות, אולם להבדיל מכל האחרות, אינה מדברת על תוכנית אחת שכולם חייבים לכפוף עצמם אליה. "מדברת היא על אוניברסליות הגיונית," כותב הרב מרדכי נויגרשל, "לאמור: לכל סוג יש את התפקיד המתאים לו, ולכל תפקיד הנהלים שלו וההתחייבויות הנובעות ממנו" ("למה הם שונים", עמ' 51). ביהדות ישנן מצוות המיועדות להביא את הנוכרי לשלמות רוחנית, הלוא הן "שבע מצוות בני נח", שקיומן מבטיח לו נאמנה חלק בעולם הבא.

כך נאמר במדרשו של אליהו הנביא (תנא דבי אליהו רבה ט): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין ישראל בין נוכרי, בין איש בין אישה, בין עבד ובין שפחה – הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח הקודש שורה עליו". האינטלקטואל הצרפתי אמה פאלייר, שלמד אצל הרב אליהו בן אמוזג בליוורנו שבאיטליה, דבקה נפשו באהבה ליהדות וחפץ להתגייר, שטח את בקשתו במכתב שכתב לרבו. להפתעתו, לא מיהר הרב לעודדו, אדרבה, הרב בן אמוזג הסביר לו שאינו צריך לבוא בברית היהדות על מנת להיות אחינו הלאומי ואינו מחויב לקבל עליו עול תורה ומצוות. באותה הזדמנות הציע לו הרב בן אמוזג להקים מחדש את "דת בני נח" – גויים החיים לפי תורת ישראל ללא קיום תרי"ג מצוות שמצווים עליהם היהודים, כלומר, מי שממלאים אחרי כל מה שתורת ישראל מצפה מהם למלא כגויים (ראו "בשבילי המוסר" לרב אליהו בן אמוזג). לפני שנים ספורות החליטה קבוצת גויים בארה"ב להרים את הכפפה והקימה קהילה המכונה "כרם בני נח". הקבוצה חרתה על דגלה לנהל אורח חיים על פי ציוויי תורת ישראל לאומות העולם. בהצהרה שהצהירו בתום האספה הכללית הראשונה שלהם נאמר: "אנו נשבעים ללמוד, לחקור ולקיים את שבע המצוות שציווה האל את אבי האנושות, את נח. אנו מכירים בהבדלה שהבדילה ההשגחה ביניכם, בני ישראל, לבינינו, גויי הארצות, ומאחר שהזכות לקבל את ההוראות מפי האל שלכם היא, אנו קוראים לכם ליטול את האחריות וללמד אותנו את חובותינו...".

ובמילים אחרות, להבדיל משתי הדתות השולטות בכיפה, הנצרות והאיסלאם, אין ולא תהיה כל מיסיונריות יהודית, משום שאין היהדות מתלהבת מגיור אומות העולם. "הדתות האחרות רואות במעשה ההמרה חסד, שכן לדעתם ההצטרפות לדתם היא הדרך הבלבדית להגיע לישועה ואילו היהדות אינה רואה כל עניין בכך," מדגיש הרב נויגרשל, "אדרבה, מי שנולד כבן אומה אחרת הוא חייל בחזית אחרת וביחידה אחרת, שלה ישנן מחויבויות משלה. אין ליהדות מאומה נגד מי שאינו יהודי, אדרבה, כל אדם יימדד ביחס ישיר למידה שבה הוא ממלא את תפקידו שלו" (שם, עמ' 52).

מי שלמרות כל זאת רוצה באמת להיות יהודי – הרשות בידו, ובלבד שיעשה זאת מהסיבות הנכונות – כי הוא מאמין באחדות האל ורוצה לקיים את מצוות היהדות ולהעמיס על כתפיו 613 מצוות עשה ולא־תעשה (במקום שבע מצוות בלבד), שאם לא כן, לשם מה ירצה אדם להיות יהודי? כדי לקבל סל קליטה במדינת ישראל? כדי להינשא ליהודי (או יהודיה) ולגרוף לכיסו מן הקופה הציבורית מדי חודש בחודשו? כדי לשחק כדורגל בתור אזרח ולא בתור זר? האמנם גיור תמורת גיוס? כולנו מגנים את הצביעות, אך לעתים איננו שמים לב לקיומה בקרבנו אנו. האם יעלה על דעתנו שאדם הבא להתנצר יוכל לעשות זאת בלי שיצהיר כי הוא מאמין בשילוש הקדוש? או כי מתאסלם יודיע שאינו מתכוון לצוּם ברמדאן? אם כל דאגתם של היהודים־החילונים נתונה רק כך שאורח חייהם של המתגיירים יהיה כאורח חייהם־שלהם, אין כל סיבה לדרוש מהרבנים לעשות חוכא ואטלולא מההלכה היהודית לדורותיה על־ידי גיור שלא כהלכה, ועוד לכעוס עליהם על הערמת הקשיים ואף להשמיצם בשל עמדתם האיתנה על עקרונות ההלכה. לא ניתן לפתור את הבעיה הדמוגרפית של ישראל "על ידי התזה של קורטוב אבק קסם רבני על ראשי המהגרים ולהכריז עליהם כיהודים", כהגדרת העיתונאי יונתן רוזנבלום בעיתון "מעריב". ואין זה מן הראוי "לדחוף רבנים אל התפקיד המפוקפק לפתור סיטואציה שלא הם יצרו".

קיימת תשובה פשוטה לתמיהה מדוע נדרש מהמתגייר הרבה יותר ממה שנדרש ממי שנולד יהודי: מי שנולד יהודי, הוא יהודי משום שאבות אבותיו קיבלו עליהם את חובות היהודי במעמד הר סיני, והיהדות מוטבעת בצאצאיהם מאז. מי שרוצים להצטרף לעם היהודי חייבים לעשות אותו הדבר. הגיור, כותב הרמב"ם, הוא תהליך מחודש של קבלת התורה המקורית, מעין קבלתה במעמד הר סיני (משנה תורה: קדושה, הלכות איסורי ביאה, י"ג). לכן המחסומים בכניסה אל היהדות גבוהים יותר מאשר נדרש כדי להישאר יהודי.

יתרה מזו, כל החלטת גיור, בייחוד על־ידי מי שגדלו בחברה שבה בוזתה הדת בשיטתיות במשך שמונים שנה (החברה הקומוניסטית), היא בבחינת נס. נסים, מעצם טבעם, אינם יכולים להפוך לפס ייצור המוני. ולבסוף יש להזכיר, שלא הרבנים הם שיצרו את הסיטואציה החברתית המורכבת והמסובכת של הבאת מיליון מהגרים לישראל, ששני שלישים בקירוב מהם אינם יהודים לדעת רוב הדמוגרפים, ואיש לא התייעץ אִתם מראש. אדרבה, כאשר התריע על הבעיה שעתידה להתרחש שר הקליטה והעלייה דאז, הרב יצחק פרץ (כיום רבה של העיר רעננה) – גורמים ממלכתיים רשמיים בישראל היפנו עורף להתרעותיו ואף הקהו את שיניו.

ההיגיון שבהלכה היהודית

מה שנעלם מעיני המבקרים הוא ההבדל הבולט שבין היהדות לנצרות ולאיסלאם. דורשים מאתנו להקל בהליכי הגיור ולקצרם, ושואלים מדוע כה קל להיעשות נוצרי או מוסלמי וכה מסובך להיעשות יהודי. אכן, ברגע שאדם נכנס למסגד, חובש את הטורבן ומודה בחמשת עיקרי אמונת האיסלאם הופך הוא למוסלמי לכל דבר. ברגע שאדם עובר את טקס ההטבלה אצל הכומר הופך הוא לנוצרי. כומר או קאדי יקבלו את המועמדים להמרה לדתם בשמחה ויעשו כל מאמץ להקל עליהם את ההליכים הפורמליים. ואולם להיות נוצרי פירושו להשתייך פורמלית לדת הנוצרית, וכגון זה גם באיסלאם. מה שאין כן ביהדות.

ראשית, היהדות היא הוויה ייחודית ומיוחדת שאין דומה לה בשום עם ובשום לשון, ואי־אפשר להחיל עליה את מה שאנחנו מחילים על עמים אחרים ועל מדינות אחרות, כי היא לא נענית לתיאוריות אותן מחילים על עמים שונים. ישראל הוא העם היחיד בעולם שדתו היא רק שלו. הנצרות, האיסלאם, הבודהיזם, התפשטו על פני כל העולם ועמים רבים דבקים בהן. הדת היהודית היא הדת של העם היהודי, ואין אף עם אחר שמחזיק בה.

שנית, במחשבה היהודית קיים הבדל רוחני־מהותי בין היהודי לגוי. אין זה הבדל במוצא או במבנה גנטי מסוים, אלא בשורש הנשמה. ליהודי שורש נשמה שונה מזה שיש לגוי, ועל־כן יהודי לא יוכל לעולם להיות גוי, וגוי לא יוכל לעולם להיות יהודי – מבחינת שורש נשמתם. הדעת נותנת אפוא כי לא תהיה כל אפשרות להתגייר, מדוע לא כך הם פני הדברים? "בספרי סוד למדנו כי בערש ההיסטוריה התפזרו 'ניצוצות' של נשמות יהודיות בעולם ו'נשבו' בין הגויים. אחד מתפקידי העם היהודי הוא 'לפדות' את אותן נשמות יהודיות אבודות ולהחזירן לשרשן. אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות הגיור" (הרב נויגרשל, שם, עמ' 53).

נמצאנו למדים שעלינו לוודא כי המועמד לגיור אכן יש בו שורש של נשמה יהודית, שאם לא כן, אין הוא מתאים לגיור, והשאלה הגדולה היא: כיצד יודעים ומבררים חקרי לב? "מבררים בראש ובראשונה שאכן נמשך הוא אל הייעוד היהודי ואל היהדות עצמה, ואין איזו סיבה צדדית אחרת שהביאה אותו לעשות את הצעד הזה. עוד מבררים שלא משהו שכלי מושך אותו ולא משהו רגשי, ולכן מסבירים לו כי אין לו כל צורך להתגייר כדי להיחשב שלם בעיני הבורא, וגם מסבירים לו כי קשה להיות יהודי, ומגלים לו חלק מהמצוות כדי להפחידו ולהניעו, אולי יחזור בו, ורק אם אחרי הכל עמד בדעתו מקבלים אותו. משברור כי לא מניע שכלי ולא מניע רגשי משך אותו, כלומר שמשהו פנימי קורא מתוכיות נשמתו, אין זאת אלא שנשמה יהודית בקרבו, ואז מגיירים אותו" (הרב נויגרשל, שם; וראו: בבלי, יבמות מ"ז: א'-ב'; רמב"ם, משנה תורה, קדושה, הלכות איסורי ביאה, י"ד; רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, יורה דעה, רס"ח).

"כל אלה הדורשים להקל בהליכי הגיור ולגייר גיור סיטונאי, לא מבינים במה מדובר. לדידם, כל עניין הגיור הוא עניין פורמלי, וממילא אינם מבינים מדוע יש להתעקש כל כך על עניינים טקסיים. זאת ועוד, לדידם עניינים רוחניים אינם קיימים, וכל המשמעות של היות יהודי היא פולקלוריסטית־לאומית בלבד. וממילא, אם הגיור יקל על הזוג לקיים את ביתם, מדוע נכביד עליהם. ואם גיור המוני יוסיף 'יהודים' רבים למדינה ולעם, תוספת שיש בה כביכול לחזק את כוחנו, מדוע נימנע ולא ננצלה" (הרב נויגרשל, שם). לשואלים אלו יאמר: היהדות אינה זקוקה לחיזוק באמצעות הרחבת מעגל מאמיניה, שכן היא איננה נשענת על מאמיניה, אלא על האמת הפנימית שבה: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם; ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז', ז').



לדוד בן־גוריון היתה הצניעות להודות בכובד משקלה של בעיית "מי הוא יהודי?" (הגם שמדובר בתרגיל הכשר לנכדו הגוי), והוא שלח מכתב אל כחמישים אנשי הגות ומחקר מן הידועים ביותר בעולם היהודי, וביקש את דעתם בסוגיה שהיא דתית ביסודה ובעלת השלכות חברתיות (סוגיית רישום ילדים של יהודי ולא־יהודייה במרשם התושבים של ישראל). בתשובות פירטו הכותבים את השקפותיהם הייחודיות באשר למהותה של הזהות היהודית, כאשר 16 הרבנים והסופר ש"י עגנון המשיכו לתבוע גיור כהלכה כתנאי להכרה ביהדות. אך מכובד משקלה של השאלה השנויה במחלוקת חריפה (עד עצם היום), כל ארבעים ושש התשובות נגנזו ולא נעשה בהן כל שימוש חוקתי. בן־גוריון העלה חרס בידו אף שבעצמו סבר כי "לא מדינת ישראל מקנה ליהודי את זכות העלייה כי אם יהדותו... זכות זו קדמה למדינה, עומדת מעל למדינה ומושרשת בחוקי ההיסטוריה".

ואולם, השאלה שיש לשאול היא: מהו המניע ההגיוני בהליך הגיור והכניסה לעם היהודי במסורת היהודית לדורותיה. כך שבעצם השאלה היא לא "מי הוא יהודי?" ואף לא הגדולה שבשאלות שנשאלים היהודים בני הדור הזה: "מה הוא יהודי?" (כלומר: מהי המשמעות של היהדות שלהם?), אלא "מי הוא גר?". ושאלה זו צריכה להעסיק כל יהודי באשר הוא (שכן בשאלת הגיור משתקפת המשמעות של הגדרת הזהות היהודית), כמו כל נוכרי אשר שוקל להתגייר ברצינות, וכל גר אשר כבר קיבל אישור גיור.

מצוות "אהבת הגר" חרף החשדנות

המצווה "ואהבתם את הגר" (דברים י', י"ט) היא המצווה הנזכרת ביותר בכל תרי"ג המצוות: 36 פעמים לדברי חז"ל (בבא מציעא נ"ט, ב'). שני סוגי גרים יש, ואלה הם: "גר צדק" – גוי שקיבל עליו את כל מצוות התורה, עבר תהליך גיור ונעשה חלק מעם ישראל, לחובות ולזכויות; ו"גר תושב" – גר "חלקי", גוי שקיבל עליו לקיים את "שבע מצוות בני נח" בלבד. מעמדו עקב כך שונה מזה של גוי, אך גם שונה מזה של "גר צדק". הוא רשאי לשבת בארץ ישראל, אך לא ביישובי הסְפָר וכן לא בירושלים, ויש לו זכויות וחובות משלו.

תורת ישראל מזהירה לשמור על כבודו ועל ממונו של הגר בנימוק הרגשי שגם אנו, בני ישראל, היינו גרים בממלכת מצרים והרגשנו את "הטעם המר" של הגֵרוּת (שמות כ"ב, כ'; כ"ג, ט'). וחכמינו ז"ל לימדונו על היחס הראוי כלפיו: "חביבים הגרים בעיני הקב"ה, שבכל מקום המקרא מקיש אותם לישראל", והם מציינים שם היקשים רבים (מדרש רבה במדבר ח', ב'); "כל המקרב את הנוכרי ומגיירו – כאילו בראו", ו"גר שנתגייר דומה לקטן שנולד" (יבמות מ"ח, ב'; בכורות מ"ז, א'). כלומר, דומה הוא לקטן שנולד ואין מזכירים לו את היותו גר. הגרות מוחקת את זהותו ואת מעשיו הקודמים, והוא כלידה (מחדש) עצמאית. שכן, זוהי משמעות תהליך גיורו: המילה היא הינתקות מזהות אתנית נוכרית, והטבילה וקבלת המצוות הם היוולדות לתוך זהות אתנית יהודית־דתית.

הרמב"ם כתב באיגרת חמה ומלבבת אל גר צדק בשם עובדיה: "דע שהחובה שחייבתנו התורה על [היחס הראוי אל] גרים, גדולה היא מאד. על האב ועל האם נצטווינו בכיבוד ובמורא, ועל הנביאים לשמוע להם, ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו; ועל הגרים ציוונו באהבה, דבר המסור ללב: 'ואהבתם את הגר' (דברים י', י"ט), כמו שציוונו לאהוב את שמו: 'ואהבת את ה' אלוהיך' (שם ו', ה'). והקב"ה בכבודו אוהב את הגר, שנאמר: 'ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה' (שם י', י"ח)". ובהמשך: "לא כסיל קרא ה' שמך, אלא משכיל מבין ופיקח, והולך נכוחות, ותלמידו של אברהם אבינו שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי השם" (איגרות הרמב"ם, מהד' יצחק שילת, א', רל"א־רמ"א).

עם זאת, נראה כי לאורך דורות וגלויות ההלכה היהודית חשדנית כלפי הגר, שמא הוא מתגייר כדי להפיק טובות הנאה (נישואים, אזרחות), ולא מתוך הכרעה רצונית שמקורה באמונה ובהזדהות. וכבר נקבע להלכה בתלמוד הבבלי (יבמות כ"ד, ב'): "אחד איש שנתגייר לשם אישה, ואחד אישה שנתגיירה לשם איש וכו' – אינם גרים". וראו בספר "שארית ישראל" של הרב ישראל זאב מינצברג המנוח, מי שהיה רב העיר העתיקה בירושלים, והנה הדיון שם נשען על ההנחה כי "גרים שבזמננו רובם ככולם נתגיירו לשם אישות". יחס חשדני עלול להיות מופנה כלפי המתגייר באשר הוא. מן המתגיירים אפשר לצפות שיבינו את הגישה הזאת: בתקופות שונות בתולדות עם ישראל מיעטו הגויים להתגייר, אף שחיינו בתוכם ממש, ואילו כיום רבים מהם מבקשים להתגייר. ונשאלת השאלה, האם אין לכך קשר למצבנו הכללי, המשופר יחסית למצבם. אפשר אפוא לפקפק בטוהר כוונותיהם. על כן, הגרים והגרות, חזקו ואמצו, קבלו עליכם עול מלכות שמים, ובכך תוכיחו לסביבתכם שהתגיירתם מאמונה ומהזדהות, ולא משיקולים אינטרסנטיים.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "דת והעידן החדש"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  אכן, ראוי להפריד • ע' ראש השב''כ לענייני חיות הבר • 25 תגובות בפתיל
  ניצוצות של נשמה יהודית • קורא נבוך
  הגיור • יוסף עוזר
  "גוי אינו צריך להתגייר", "ניצוצות נשמה יהודית"... האמנם? • חתול • 2 תגובות בפתיל
  שאלת ה''מה אתה יותר'' • הדר אבירם • 3 תגובות בפתיל
  הזכות הבסיסית להתאזרחות - תגובה למגיבים • אורי פז • 104 תגובות בפתיל
  מורשת תרבותית • נגה • 180 תגובות בפתיל
  אבחנה קטנונית • יריב מ • 6 תגובות בפתיל
  הכל הבל הבלים • קיין • 2 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אסף שרעבי • 28 תגובות בפתיל
  על האגוצנטריות • אוזניים ארוכות • 25 תגובות בפתיל
  ציטוט קטן • דובי קננגיסר • 116 תגובות בפתיל
  מי ישמור על השומרים? • האייל האלמוני
  ומה בנוגע לאיסור על הלבנת פני גר? • רות • 12 תגובות בפתיל
  הלל ושמאי • ערן בילינסקי • 59 תגובות בפתיל
  מכתב מעניין • אורי פז • 321 תגובות בפתיל
  מה קורה שם? • ערן בילינסקי • 43 תגובות בפתיל
  אדם ברוך על גיור תמורת כסף • אורי פז
  גיור רפורמי יוכר לצרכי חוק השבות • ערן בילינסקי • 27 תגובות בפתיל
  מדוע ביהדות אין מיסיון? • אורי פז
  צה''ל הנהיג ''גיור ידידותי'', ומאות עולים מתגיירים מדי שנה • ערן בילינסקי • 16 תגובות בפתיל
  האתגר שבגיור? • אורי פז • 11 תגובות בפתיל
  קבלת התורה מתחילה בקבלת הגר • אורי פז
  מיתוס הגיור הרפורמי • אורי פז
  תעתוע ושמו ''גיור קל'' • אורי פז • 2 תגובות בפתיל
  למתעניינים בגיור • האייל האלמוני • 2 תגובות בפתיל
  אולפן ''גיור יהודי'' • עופר

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים