בתשובה לאפופידס, 04/08/25 17:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האמת שקצת רימיתי, אבל לדעתי באופן משני לשאלה. זיהיתי היטב את ההקשר, זכרתי מאיפה הסצינה, מי היה המורה ומי היה התלמיד ומאיזה סרט ומה העלילה. אבל לא זכרתי בדיוק את *השם* של הסרט1. בשביל השם השתמשתי באינטרנט והתביישתי בצד. 1 פעם הייתי ממש טוב בזה, מתחיל להדאיג. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת, בוודאי יש לך דברים חשובים יותר לאחסן כגון ענייני משפחה, עבודה וספרים שקראת מאשר את אבני הדרך בקריירה של ג'יי קיי סימונס. אחת החביבות עלי אגב היא דיבובו את היזם קייב ג'ונסון ב-Portal 2. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אהבתי אותו בסדרה ''מקביל'', שם יוצא לו לשחק בהצלחה מרובה שתי דמויות עם אופי מאד שונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שהוא שיחק שם מצויין, אבל מבחינתי לא היה די בו להציל את הסדרה שהיתה די מרוחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שהעונה הראשונה היתה טובה מאד ואת מבחן העונה השנייה היא כבר צלחה בקושי רב. אתגר נפוץ ביותר שרק עילית הסדרות צולחות אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני צפיתי בראשונה בהנאה, ואת השניה לא סיימתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אגב תופעה נפוצה, ונראה לי שיש לה גורמים אינהרנטיים באופן שסדרות מופקות ומשווקות היום. כמעט תמיד, הכותבים מכוונים לעונה אחת, כי סכין הביטול של סדרות עובדת בין עונה לעונה, ומהר מאד הרשתות מורידות סדרה שהעונה הראשונה שלה לא הביאה המון קהל. כתוצאה מזה הסדרות שעברו בהצלחה את המשוכה הזו, נשארות עכשיו עם סיפור מסגרת שעבד היטב בעונה אחת - החל מגימיק מוצלח ועד לסיום של קשת עלילתי מז'ורית - ומכעט אין להן ברירה אלא להמציא מחדש את הסדרה, העלילה והדמויות. מאחר והגימיק והעלילה שכבר ניסו ככל יכולתן לחדש ולהפתיע בעונה הראשונה אבדו את זוהרן, יש שני כיוונים מנוגדים: הראשון הוא עוד מאותו דבר. וברור שזה יכול די לשעמם ולא לסחוב. השני הוא טוויסטים ושינויי כיוון דרמטיים, שמן הסתם מאבדים חלק מהקסם של העונה הראשונה. הסדרות הכי טובות מצליחות למצוא איזה שביל זהב באמצע, כשמעטות מאד מצליחות ללכת בדרך השנייה ולשחזר את ההצלחה, לפעמים אפילו להתעלות עליה1. וכן יש סדרות שהיוצרים שלהם היו מספיק שאפתניים ובטוחים בעצמם, שברור מראש שהעונה הראשונה היא רק סיפתח לעלילה כולה2. אם ניקח את הסדרה אולי הכי מדוברת של השנה - "ניתוק" - העונה השנייה שלה קצת קפצה בין שני הענפים שהזכרתי, ולדעתי היא אכן היתה לא אחידה ברמתה, אבל בסיכום כולל כן הצליחה להיות עונה טובה ומספקת. 1 "הנותרים" היא דוגמת הדגל שלי כאן. 2 "שובר שורות" למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים ומעלה- לא מספיקים נתוני צפייה טובים. גם עלויות ההפקה נלקחות בחשבון. רק בשבוע שעבר קראתי שנטפליקס לא תפיק עונה שניה לסדרה "המעון" שקלעה לטעמי וכנראה לטעמם של רבים. למרות שנתוני הצפייה שלה היו טובים מאוד עלויות ההפקה היו גבוהות ונטפליקס עשו חשבון שלא משתלם להם. היום אגב למדתי מויקי שזו גם הסיבה שסטאר טרק: הדור הבא לא המשיכה אחרי 7 עונות, למרות נתוני הצפייה המעולים. השחקנים היו חתומים ל 7 עונות והיה צפוי שידרשו העלאות שכר מהותיות בחוזה חדש. אגב- מלכתחילה פרמאונט הפיקה את הסדרה בעצמה כי הרשתות הגדולות חששו לקחת את הסיכון של הפקה יקרה. אכן בודדות הסדרות שקווי העלילה שלהם התפרסו מראש על מספר עונות. פורצת הדרך היתה "בבילון 5" שכל קווי העלילה הראשיים שלה היו מתוכננים מראש לכל העונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנצל את ההזדמנות שהזכרתי את "בבילון 5" לערוך רשימה של סדרות המד"ב/פנטזיה האהובות עלי ביותר. אני לא אדרג, כי זה תפוחים ותפוזים. מאז שנות השבעים העולם השתנה, הטלוויזיה השתנתה, ואני הצופה השתניתי. אין ערובה שמה שעבד אז יעמוד במבחן הזמן. שנות השבעים - מסע בין כוכבים הסדרה המקורית - האיש השווה מיליונים שנות השמונים- תשעים - טווין פיקס - בבילון 5 - סטאר טרק הדור השני - דוקטור הו - תיקים באפלה המאה הנוכחית - סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי - ג'סיקה ג'ונס - ריק ומורטי מי לא נכנס? כמה סדרות שמקבלות ממני צל"ש אבל מבחינתי היה חסר להן משהו כדי להגיע לרמת החיבה שחשתי לאלו שלמעלה - אקדמית המטריה - אבודים - סווכני שילד- אהבתי אותה מאוד, אבל חוץ מזה שמעונה לעונה היא מתחה את גבולות השהיית אי האמון, היא גם היתה צריכה להתעדכן כל הזמן מול היקום הקולנועי של מארוול שהתקדם והוסיף אירועים במהלך עונותיה וההדבקה נראתה לי רשלנית. סדרות מדוברות שלא התחברתי אליהן כל כך - בטלסטאר גלקטיקה- בזמנה ראיתי כמה פרקים וזה הרגיש לי טלנובלה, העתק חיוור של בבילון 5. - אפל (סדרה גרמנית)- להפתעתי קיבלה ציון גבוה למדי ב IMDB. מבחינתי היתה בסדר ולא יותר. - כל הסדרות ביקום של "מלחמת הכוכבים" את מי שכחתי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(גבי ודבי, מנהרת הזמן ווונדרוומן צריכים להכנס הרבה לפני סטיב אוסטין לדעתי המאד לא אובייקטיבית) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה סצנות מסטיב אוסטין שחרותות בי עד היום. אני לא זוכר אפילו סצנה אחת מהאחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אם זאת דרך המדידה אז באטמן עם אדם ווסט היה נכנס למקום הראשון ולא יוצא ממנו לעולם לו היה משודר בישראל כמו סטיב אוסטין - רק דוגמא ולא הכי מוצלחת שבהם) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיכיתי בסבלנות שהעטלפיש ישתין על הפתיל. התאכזבתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אפל" - מאד אהבתי, גם אם בעונה האחרונה הם כבר נאלצו ללכת רחוק ומפוזר מדי. היא אחת העדויות להרגשתי שבעשור מאז היא יצאה האיכות והמקוריות של נטפליקס (וחברותיה) נמצאת בירידה. כמה פעמים היא תפסה אותי בהפתעה לא צפויה, וזה קורה מעט מאד מאז. מוסיף לשנות השבעים - גם לי יש זכרונות שכילד "מנהרת הזמן" היתה Mind-blowing. בטלסטאר גלקטעקה - הדמויות היו טובות והיה קל להתחבר אליהן, היו בה קצת אספקטים טלנובליים שלא אהבתי, ולקראת הסוף היא דעכה עד להתרסקות מפוארת בסיום. לטווין פיקס - מצטרף ומוסיף את העונה השלישית מלפני כעשור. אבודים - כבר כתבתי כאן שהיא סדרה פורצת דרך לדעתי, למרות החסרונות פה ושם. ראיתי אותה השנה שוב וזה היה כמו לחזור לבקר חברים ותיקים וטובים. מהיקום של מארוול, הסדרה היחידה שתפסה אותי היא וונדה-וויז'ן. היא היתה ייחודית בעיצוב והויזואליות, וגם בנושא שהיא טיפלה בו (שהיה חבוי קצת מתחת לאקשן) עם קצת יותר עומק מהשטחיות האופיינית לז'אנר1. הרשימה שלך גם מראה חלק מהאכזבה מז'אנר מ"דב/פנטזיה בשנים האחרונות - כי סדרות שהושקעו בהן הרבה מליונים לא הוזכרו, כמו המוסד, הפריקוולים לשר הטבעות ומשחקי הכס, גלגל הזמן ועוד אחרים. 1 ואז הגיע הסרט הבא של מארוול וחירב לגמרי את כל הקו העלילתי והסיום שלו בסדרה. מעצבנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו הרבה סדרות טובות, וכמה מצויינות, אבל הן לא היו שותפות לשקיקה שבה חיכיתי לפרק חדש באלו שהזכרתי. נגיד משחקי הכס- סדרה מצויינת. מושקעת, סוחפת, מפתיעה, מטלטלת, פה ושם קורצת לצופה, דמויות עגולות, דיאלוגים מעולים, קווי עלילה משתלבים. The works. מאוד אהבתי. אבל לא הייתי צופה בה שוב. מה חסר לי? מה מבדיל בינה לבין סדרה שהייתי צופה בה שוב? לא יודע. גם מ"אבודים" המושקעת מאוד נהניתי (לא ראיתי בזמן אמת, רק לפני שנה-שנתיים). וגם מ"דברים מוזרים" שהיתה סטיבן קינג יותר מסטיבן קינג. סדרות מצויינות. אני מחיל עליהן את הכתוב (תהלים ח', ו'): "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" בדירק ג'נטלי צפיתי בשנית ועדיין מאוד נהניתי למרות שזכרתי את קווי העלילה הראשיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני איכשהו לא הצטרפתי לקהילת מעריצי משחקי הכס. אולי הצטרפתי לצפייה מאוחר מדי, ולא מהתחלה. וגם לקראת הסוף היא ממש התדרדרה. זה אגב אחד הקריטריונים הקשים לסדרת מופת - שהיא מצליחה לסיים היטב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש עלילות שאני לא רואה בכלל אפשרות לסגור אותן יפה, ומעדיף כבר שישאירו אותם פתוחות. הסוגה של ''אבודים'' מייצרת לכותבים בעיה אינהרנטית. כדי לסגור את העלילה הם צריכים להחליט איך להפגיש את הפנטזיה עם המציאות. אני חושב ש''אבודים'' הצליחה במשימה, כלומר הצליחה לחמוק מסוף שהורס הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך, גם לגבי העקרון וגם לגבי אבודים. דיימון לינדלוף, שאחראי לסדרה וגם לסיום הזה (שמאד שנוי במחלוקת בין המעריצים), בהחלט למד מן הנסיון וגאל את עצמו ב''הנותרים''. אבל למשל לגבי משחקי הכס, זו סוגה שאפשר לסיים אותה היטב. מן הידועות שהסדרה ''השיגה'' את הספרים הכתובים, ומשם כנראה שהכותבים לא עמדו ברף של ג'רר מרטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. למרות שזו סוגה שמאפשרת לסגור את קו העלילה הראשי בלי בעיה, אני חושב שדווקא משחקי הכס לא היתה חייבת לסגור אותו. השאלה מי יישב בסוף על כס הברזל, למרות שהיא קו העלילה המרכזי, לא חייבת להפתר. עיקר העניין שלי בסדרה היה בעלילות המשנה, במעקב אחר התפתחות של דמויות (מעניין שרוב הדמויות שחווות1 התפתחות הן נשיות) ובקונפליקטים שהן פותרות, ולא בקרבות האפיים. מה שהסדרה לא פתרה בכלל מבחינתי זה את המניעים של ההלכים הלבנים. איכות סיפורי גבורה היא כאיכות הנבל, ולמרות שהסדרה הצליחה להפיק נבלים אנושיים מעולים, היא כשלה מבחינתי ביצירת סיפור לנבלי העל. מבחינה זו כל קו העלילה הדי מרכזי של "החורף מגיע" כשל. ל"מלתעות" ול"נוסע השמיני" מותר להיות כח הרסני חסר סיפור רקע, לא להלכים הלבנים. ___ 1 שלשה ווים או ארבעה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי באיזו סוגה: לדעתי, לא לסגור עלילות מסתורין (ו"אבודים" בכלל) זה פשע תסריטאי מדרגה ראשונה. נורא קל לייצר מסתורין עלילתי ("הרצח התרחש מאחורי דלת נעולה, איך זה יכול להיות?!" או "הספינה נמצאה שטה כשהיא ריקה מנוסעים ומצוות!") ובעוד שבמציאות חייב להיות הסבר הגיוני, לא כך בתסריט. לפעמים התסריטאי עושה ממש Double Down על המסתורין, מה שמגרה אותך לסקרנות - אך בד בבד איתה, את האכזבה כשהעניינים לא נפתרים. אם ה Hook העלילתי מבוסס על משהו אחר, כמו קרבות אפיים או עלילה פוליטית, אני יכול להתמודד עם מסתורין לא פתור; אבל אם התסריטאי הולך למסלול ה"קל" של הפקת מסתורין עלילתי, חצוף מצידו לא לחשוב על פתרונות מראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה הכללית היא לא בהכרח ''עלילות מסתורין'' או לחשוב על פתרונות מראש. אלא איזה ציפיה אתה יוצר אצל הצופה. באבודים פיזרו רמזים (אפילו מחוץ לסדרה אאל''ט) והיתה ציפיה לאיזשהו פתרון ובסוף הרבה צופים הרגישו מרומים. גם בסדרה טווין פיקס או בסדרה הותיקה יותר ''האסיר'' היתה עלילה מבוססת על מסתורין. אבל הן היו בנויות בצורה שונה והצופים לא הרגישו מרומים למרות שהמסתורין לא נפתר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשתי עדה לכך שצפינו ביחד בשניים/שלושה הפרקים הראשונים של אבודים. בערך באמצע הפרק השלישי פרשתי והכרזתי שאני לא מתכוון להמשיך לצפות בדבר הזה וכי זה נראה מסוג הסדרות שהולכות להמון כיוונים ולא מגיעות לשום מקום. היא המשיכה לצפות בלעדי בכל הסידרה (כשמידי פעם דיברנו על הסידרה קראנו לה Lost in plot). אחרי שהיא ראתה את הפרק האחרון היא אמרה לי שצדקתי ושזה היה בזבוז זמן לראות את הסידרה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי להשוויץ שפרשתי אחרי שתי עונות, מאותה סיבה, ומאז זכיתי להערצתם של לפחות שלושה גיקים שסיפרתי להם את זה, ושבעצם כנראה הפרישה הזו היא אחד מהישגי השיא של חיי - אבל ההישג שלך מגמד את שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עונה 4 היא הכי טובה :-) אבל רק הערה שקצת מתקשרת עם פתיל האנימציה שהיה כאן לאחרונה - התחום הכי חזק באבודים זה הדמויות. כמו הויזואליזציה באנימציה. מי שבא רק בשביל העלילה (אני טוען שברוב העונות גם היא מעל לממוצע, אבל ניחא), יתאכזב. מגרד לי לכתוב שגם המשחק מצטיין, אבל כשאני כותב את זה נראה לי שזה קצת מוכל בקריטריון הדמויות. אי אפשר לפתח דמות טובה בלי משחק ממש טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוגה הזאת של מד"ב/פנטסיה שמתרחשת בכאן ועכשיו אני מקבל את זה כמעט כנתון שהיוצרים לא יצליחו לפתור את זה יפה. אפילו טווין פיקס המקורית לא ממש סגרה את רוב הקצוות (וגם לא היתה צריכה). צפיתי ב"אבודים" רק לפני שנה, וכבר ידעתי מראש שהאוהדים של הסדרה לא היו מאושרים מהסוף, אבל נהניתי מהסדרה בכל זאת. לפני כן צפיתי ב"מניפסט" שהיא חיקוי של "אבודים", בתחילה בהתלהבות, אבל די מהר ההתלהבות הלכה ודעכה, ואיפשהו פרשתי. היה ברור לי די מההתחלה שלא ניתן לפתור את התעלומה הראשית בצורה סבירה, אבל זה לא מה שהניע אותי להמשיך או להפסיק לצפות. בניית הדמויות, הקונפליקטים שהן מתמודדות איתן (כלומר כל עלילות המשנה), הדיאלוג, המשחק, אלה גורמי המשיכה העיקריים שמאפשרים לי למתוח את השעיית אי האמון שלי עוד ועוד. ברגע שהללו יורדים ברמתם לפתע מתגלה התפלות של העלילה המרכזית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסקה האחרונה (''בניית הדמויות...'') מנסחת טוב ממני את מה שרציתי לומר. הדיאלוג והמשחק ב''מניפסט'' ממש הפריעו לי. לפחות אצל חלק מהדמויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה הא! צפית! :) בניית הדמויות וכו' זה מה שכל כך אהבתי ב"סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי". אתה אמנם צריך לשכוח שקראת את הספרים, כי זה רימייק, אבל לדעתי עשוי למופת. דבר חשוב נוסף ששכחתי להזכיר הוא הליהוק. ב"אבודים" הליהוק היה מעולה (חוץ מזה שהיו יותר מדי חתיכים וחתיכות על מטוס אחד1) וב"דירק ג'נטלי" הוא פשוט יוצא מהכלל. לא רק הדמויות הראשיות אלא גם הנבלים (מג'ון האנה שעושה להטוטים עם הגרסה המודרנית של המכשפה מצ'יטי צ'יטי בנג בנג ועד אהרון דאגלס שעושה דמות של "חרא קטן" להפליא2) ודמויות המשנה (ריצ'רד שיף! מיגל סנדובל!). אני לא מדבר על בניית הדמויות אלא איך השחקן מצליח ליצוק בהן נוכחות אקסטרא מעבר לתסריט. ________ 1 את זה שהיו הרבה יותר מדי פושעים על מטוס אחד אפשר לייחס לעלילה המרכזית. 2 גורדון רימר הוא בעצם סוג של וולטר וויט, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו בא לי לצפות שוב בדירק ג'נטלי. נדמה לי שהיא גאלה אצלי את אלייג'ה ווד והסירה ממנו את כתם ההוביט-שכל-הזמן-נראה-בעיקר-סובל. ________ להתלונן על זה שבטלוויזיה או בקולנוע יש חתיכים וחתיכות זה קצת כמו להתלונן על זה שבאולימפיאדה האנשים שריריים. (אבל הארלי1? וצ'רלי? ולוק? וברנרד?) 1 הדמות הכי טובה ביי פאר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשצפיתי ב"אבודים" עד כמה שזכור לי אהבתי את הדמויות, אבל לא מאוד-מאוד. בדיעבד ההערכה שלי עוד ירדה. יש סדרות שאני מתגעגע לדמויות, ב"אבודים" לא. הן נראות לי קצת מפלסטיק, עם רקע מפלסטיק וקונפליקטים מפלסטיק, קצת כמו ליהוק ל"אח הגדול". האמת שאין לי סדרת פנטזיה, אפילו במובן הרחב, להצביע עליה כדוגמה חיובית. ב"טווין פיקס" לא צפיתי לצערי, את "דברים מוזרים" אהדתי עוד פחות מאת "אבודים" (מההתחלה בעצם, אבל משכתי שתי עונות למען שלום בית). בספרות כמובן מקובל לסגור דברים יפה, לפחות מהמדגם הקטן שלי, כש"הארי פוטר" הוא דוגמה מופתית במיוחד. זה חייב להיות פחות טוב בטלוויזיה? בגלל המודל הכלכלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינתי דברים מוזרים לא בליגה של אבודים. ובכלל לא בליגה הלאומית. העונה הראשונה עוד שילבה פאן של אייטיז עם אימה של סטיבן קינג ושחקנים כריזמטיים ברובם. משם זה התדרדר. העלילה צפויה בדרך כלל, המשחק לא אחיד והרבה מאד פתרונות מופרכים. היא עדיין סדרת אימה/נוסטלגיה סבירה, אבל רחוקה מלהיות סדרת מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מחפש סדרת פנטזיה (במובן הרחב) להצביע עליה כדוגמה חיובית - אני ממליץ על הילדה1 והמקום הטוב2. 1 הילדה (סדרת טלוויזיה) [ויקיפדיה] 2 המקום הטוב [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניטפוקון: בקישור הראשון למדתי שויקיפדיה העברית כותבת שהסדרה עלתה "בשירות ההזרמה נטפליקס". משהו בתרגום הזה, שלא נתקלתי בו עד כה, צורם לי באוזן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ! מצטרף להמלצה על הילדה שהיא סידרה מקסימה ומלאת הומניזם. You snooze you lose you shoes. כמובן שמדובר בסידרת אנימציה ולכן אני חושב וממליץ לאלו שפחות מתחברים לסדרות אנימציה, להאבק בעצמם ובכל זאת לראות. לא להמתין ל״הגירסה המצולמת״ כי אלו בדרך כלל מוציאות ו/או רומסות את כל הקסם שהיה ביצירה המקורית. אחזור גם על ההמלצה לנסות לראות את שלושת העונות של סידרת האנימציה Avatar - The last airbender. אם תצליחו להלחם בתחושות של ״למה לעזאזל אני צופה בסידרת ילדים של ניקלודיאון? זה לא ילדותי?" ולצפות בסבלנות, תגלו סיפור שלא נופל ברמתו ועומקו מכל רשימת ה״סדרות למבוגרים״ שתוארו למעלה בפתיל. על קצה המזלג, מה הנושאים שהסידרה הזאת נוגעת בהן באופן קצת מפתיע לתוכנית של ניקלודיאון? - רצח עם ופשעי מלחמה - אי סדר חברתי, מאבקי כוח ופוליטיקה - חיים אחרי אובדן ושכול - התמודדות (ומאבקים פנימיים) בשל היותך אזרח או אפילו בן אצולה במשטר דיקטטורי - גזענות והבדלי תרבויות - היתרון בסינתזה של מספר נקודות מבט והשקפות - זהות והתבגרות - סליחה וגאולה - איזון בין האדם לטבע - בחירה חופשית מול גורל הדמות האהובה עלי, דמותו השמחה-עצובה של האב השכול והגנרל בגלות Iroh. חמלה וחכמה, כוח דרך איזון, גאולה אישית והדבר שאני הכי מזדהה איתו - פילוסופיה של חיים פשוטים (עד כמה שרק ניתן). אם רק יותר בני אדם היו עוצרים הכל כדי לשתות תה ולשוחח עם Iroh, ברגעים הנכונים, העולם שלנו היה מקום טוב יותר. ועוד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הסדרה שהוא רוכב על ספק דובון ספק סן ברנרד ענק מעופף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל השנים הייתי בטוח שזה נסיון להעביר את העולם של הסרט הנורא של קמרון לאנימציה, בזכותך גיליתי שזה ממש לא, ושזה פנינה אמיתית. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. זו אכן זוועה שלשני הדברים הלא קשורים הללו יש שם דומה. אני תמיד אומר שהשם (הרשמי!) של סידרת הסרטים המשעממת (אך מרשימה טכנית) של קמרון זה ״רוקד עם דרדסים (בחלל)״. זו פגישת הפיטצ׳ של סרט ההמשך. החדשות הרעות הן שקמרון מתכנן שסידרת הסרטים המיותרת הזאת תמשיך עד 2031 ותהיה בסה״כ בת חמישה סרטים. האימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, רוב הדמויות די סכמטיות, והחיבור הנפשי אליהן הוא לא ברמה שאתה צועק עליהן "אידיוט! מה אתה עושה??" מהכורסה אלא רק מניד בראשך. אבל אלו עדיין דמויות עגולות למדי. חלק יותר (לוק, צ'רלי, הארלי, הקוריאנית) וחלק פחות. הדמות של ליינוס היא מעניינת ולא סכמטית בכלל. יש לה כמה גליצ'ים קטנים של חוסר עקביות פנימי, אבל לא ברמה שתשעה עבורי את השעיית אי האמון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליינוס הוא מהנבלים המוצלחים בתולדות הטלויזיה לטעמי. מעט דמויות שנאתי כך (זה ציון לחיוב) עד וולטר ווייט. דוקא בגלל שהוא מורכב. כשאני חושב על זה בדיעבד - יש בו וייבים קילגרייבים. ולגבי שאר הדמויות - יחסית למקובל היום בז'אנר (נניח דברים מוזרים שהוזכר), הן מורכבות לאין ערוך. אפילו הטייפ קאסטים הקלאסיים (ג'ק) מכילים לא מעט סטיות מהסטנדרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם את וולטר ווייט אתה ממש שונא, מה אתה חש כלפי ג’ימי מק’גיל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי לא הספיקותי לחזות בקשת השלמה של עלילותיו, התחלתי עונה אחת כמדומני ואיכשהו לא מעבר לזה. אומרים שכדאי לי לחזור לזה, אולי זה יקרה. חלק מהקטע הפחות חיובי בסדרות ארוכות ועם קשת עלילתית ארוכה, זה ההתחייבות להתחיל בצפייה בהן, כי זה לא ייגמר בכמה ערבים מול המסך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי BCS עולה על BB, אבל אני מודה שההתחלה קצת איטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. ליינוס נבל מאוד מוצלח. הסיפור של הנבל הוא אולי הסיפור הכי חשוב. אגב, אחד הנבלים הכי אידיוטיים בעיני הוא ת'אנוס (בסרט). דמיגוד שלא מבין כלום בדמוגרפיה. דמיגוד דמיקולו. נרדמתי באמצע הסרט (בכל ימי חיי זו היתה רק הפעם השניה שנרדמתי בסרט, וראיתי סרטים גרועים בימי חיי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרטי ת'אנוס הם דוגמה די קיצונית גם בעיניי לחוסר איזון בסדרי גודל בין התקציב והאפקטים לבין הכתיבה החלשה והעצלנית. בכל זאת נהניתי חלקית מהם, אבל ת'אנוס ממש Sucks. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא *חייב* להיות פחות טוב בטלוויזיה. הרי בזמנן היו סדרות שהייתי מחכה בכליון עיניים שבוע לפרק הבא. בדרך כלל זה פחות טוב בטלוויזיה בגלל ריבוי כותבים ובמאים (מה הסיפור שכל פרק מבויים בידי במאי אחר?), אילוצי הפקה שונים ומשונים, והנחיות מהתאגיד. וכן, יש עכשיו הרבה (הרבה) יותר זיבורית בגלל הסטרימינג. כשהיו ערוצים בודדים הדברים שזכו למשבצת שידור היו כאלה שעברו מסננת יותר קפדנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתאום נזכרתי בהנפילים (סדרת טלוויזיה) [ויקיפדיה]. אני חושב שראיתי רק את העונה הראשונה, והיא היתה מצויינת בעיני. לדעתי היצירה הכי מוצלחת של רובי דואניאס, וסדרת המד"ב הכי טובה בעברית. שם סלחתי להכל בזכות העלילה המרתקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתפר של שנות ה 90 ותחילת האלפיים ראוי לציין את: - פיוצ'רמה - פיירפלי - קאובוי ביפופ (הסדרה המצוירת) - סטארגייט מהמאה הנוכחית שכחת את: - black mirror אם אתה חובב סטאר טרק - אני ממליץ לצפות בפרק uss callister של מראה שחורה (פרק מוצלח בכללי) וגם בסדרה אורוויל. שניהם בבירור בהשראת הסדרה.- arcane - stranger things - the expanse - for all man kind - the orville אבל התכשיט האמיתי ברשימה, לטעמי, הוא קאובוי ביפופ. סדרת מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה.. קאובוי ביבופ | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למאה הנוכחית אני מוסיף באיחור שתי מיני סדרות. Watchmen בשביל הראשונה עוזר להזכיר קצת רקע (הסרט הלא מאד מוצלח של סניידר יספיק).Station eleven. השנייה היא על סף יצירת מופת לדעתי. אגב, יש סדרה לא מצוירת בשם קאובוי ביבופ, זכורה לי כחביבה. לא ראיתי את המקור המצויר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סדרת ה live action היא צל חיוור של המקור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפיתי בגרסה לייב אקשן של קאובוי ביבופ והיה חביב בעיני. אנסה לצפות בגרסה המצוירת. יש לי בעיה עם סדרות מצוירות שאינן קומיות. ניסיתי לצפות בסמוראית כחולת העין המוערכת ולא הצלחתי לעבור יותר משתי דקות. נכון, שכחתי את "מראה שחורה". הפרק USS Callister מצוין גם בעיני, אבל הסרט "כיבוש הגלקסיה" עשה את זה לטעמי יותר טוב. בסך הכל סדרה טובה אבל לא מעולה. ברוב הפרקים העלילה מתוארת במשיכות מכחול עבות מדי. בפרקים רבים ניחשתי את התפתחות העלילה מראש. ברוב הפרקים הדיאלוגים קצת יבשים ונועדו לקידום העלילה בלבד ולא לבנית הדמויות. אני מבין שצריך לדחוס עולם שלם לפרק אחד, וזה מחייב לעשות הנחות, ועדיין. עובדה ש"אהבה מוות ורובוטים" הצליחה לדחוס עולמות שלמים לפרקים קצרים בהרבה. היי, הנה הצלחתי לראות סדרה מצויירת לא קומית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מראה שחורה מאד לא אחידה ברמתה, כמו שאתה אומר. הפרקים הטובים שלה בהחלט טובים מאד, בתור המקבילה לסיפורי מד"ב קצרים. אבל זה אולי 30% מהם בקושי. יש הרבה פרקים חביבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי יש בעייה עם סדרות מצויירות. למרות שראיתי את כל הסמוראית כחולת-העין, ואני יכול להעריך חלקים ממנה, אני לא מצליח להתחבר לדמויות מצוירות וזה די הורס את הכיף. הכל נראה לי כמו השועל מפוצץ את הroad-runner או להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכשלונות החוזרים של זאב הערבות בלתפוס את ה - road-runner הם מהאלגוריות המוצלחות ביותר בהיסטוריה של היצירה למצב האנושי. אם לא ה! המיתוס של סיזיפוס של אלבר קאמי זה פינאטס ליד זה. אבל קצת יותר ברצינות: המדיום של אנימציה הוא לא פחות מאשר מדהים בעיני ואני לגמרי מתחבר אליו. הסמוראית כחולת-העין ו-Cowboy bebop (המקורי - לא השטות המצולמת) הן יצירות מופת (בעיני). למי שאוהב את המדיום של אנימצה (ממוחשבת או מסורתית יותר) אני מאוד ממליץ על האנתולוגיה שהיא סידרת Love, Death & Robots. כל פרק הוא משהו אחר לחלוטין (סגנונית ובתוכן). כל פרק מתחיל ואז נגמר מהר לפני שמתרגלים. נותן את התחושה של פורמט שהיה פופולרי פעם בפסטיבלי סרטים עם הפקות נסיוניות וקצרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Hear, hear! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעות, סליחה, התכוונתי לזה (וואו, התאריך!) ואז קראתי את המשך הפתיל וראיתי שאני ממחזר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה טוען שאנחנו ממחזרים, לא מתקדמים לשום מקום, מנהלים את אותו הדיון על זה שוב ושוב וחוזרים על אותם השטנצים בלי סיבה או תכלית, אז או! זו בדיוק הנקודה! ביפ ביפ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את האנתולוגיה המדוברת. קצת כמו מראה שחורה, חשבתי שהפרקים מאד לא אחידים ברמתם. חלקם מאד צפויים - שלו לומר חסרי פואנטה, חלקם מוצלחים. ויזואלית אני מעריך שחלק גדול מהם ממש טוב, אבל כמו שאמרתי - אני לא ממעריצי הסוגה, אז השיפוט שלי לגבי איכות האנימציה הוא שטחי1 מאד. מהמעט שאני זוכר, חלקם היו מאד גרפיים ואלימים, שגם זה לא כוס התה שלי2. הם בהחלט היו יותר מהודקים מפרקי מראה שחורה, ולו בגלל האורך3. 1 הה! 2 והבה נכניס קצת התנשאות כי למה לא: חלק מהסיפורים הקצרים מזכירים מאד אם לא מעתיקים נושאים וקווי עלילה שמי שקרא הרבה מד"ב בנערותו - כזה של פעם עם אסימוב והיינלים וסימאק וחבריהם, וקבצים של סיפורים קצרים שזכו בתחרויות השנתיות (הוגו?) - כבר פגש פעם אם לא פעמיים. היו פרקים שראיתי וממש זכרתי את השם של הסיפור הקצר ההו-כל-כך-דומה. 3 והמגמה הכי מעצבנת בסדרות פנטזיה - מה אלו לעזאזל הפרקים הארוכים האלה? למי יש כח לשבת מול הטלויזיה בעשר וחצי בערב ולראות פרק של שעה ומעלה? ולפעמים גם שעתיים4? זו סדרת טלויזיה, תחלקו את זה לשני פרקים (או שלושה) וכולנו נרוויח. ממילא חלק גדול מהסדרות האלה יוצאות כעונה שלמה לצפיית בינג' מתוזמנת אישית. לאחרונה אחד הקריטריונים שמעלים ערכה של סדרה בעיני - פרקים של עד 45 דקות. 4 דברים מוזרים - אני מסתכל עלייך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה למצוא צירוף של שתי מילים בתגובה הזאת שאני מסכים איתו ואני לא מוצא. על טעם ועל ריח וכל הג׳אז הזה. במקום להתוכח על הכל, אתרכז בדבר ספציפי שהכי צרם לי ואני לא מתחבר אליו בכלל: תאור ה-״חסרי פואנטה״. מדובר באומנות/פורמט ששם דגש על האסתטיקה הויזואלית ולא על קוי עלילה מורכבים ומלאי פואנטה. כמישהו שמאוד אוהב את הסוגה - לפעמים הסגנון, האווירה והאלמנטים הויזואליים הם כל ה״פואנטה״ שצריך. אף פעם לא התחברתי לסנטימנט שלסיפורים (או לאומנות בכלל) צריך להיות פואנטה (זה אחד הדברים שיכולים לעשות משהו למעניין ובעל ערך, אבל יש עוד רשימה ארוכה של דברים אחרים). אפילו החיים הם חסרי פואנטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד השירים האהובים עלי הוא ''שירים במיץ עגבניות'' של מנור וכספי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא באמת ויכוח - מאחר ואתה מדגיש כאן את הויזואליה והאסתטיקה, ואני כבר הצהרתי שאני פחות מתחבר אליהם, התוצאות ההעדפתיות ברורות. ואחרי ששכחתי בהמלצות - גם מבחינה אסתטית, ויזואלית, פס קול, משחק וגם מבחינת עלילה: העונה הראשונה של Westworld היא מאסטרפיס של מד"ב. העונות הבאות התמודדו עם כל המכשולים שעלו כאן, בהצלחה חלקית. אבל הראשונה, שיכולה בקלות לעמוד בפני עצמה, שווה כל דקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן - אנחנו מדברים במקביל / בשפה שונה. להתיחס רק לקוי עלילה בלבד, במדיום של אנימציה (בו שפה חזותית זה *ה*דבר) נשמע לי כמו תלונות על חוסר התוכן המקורי במונה ליזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן נשמע שגם כשאני צופה בסדרת אנימציה, הציפיות שלי ושלך שונות לחלוטין. כשאני צופה, אני מודע לאסתטיקה כעוד שכבה, אבל מצפה שמתחתיה יהיו עלילה, משחק, התפתחות של הדמויות ועוד ירקות בדיוק כמו שאני מצפה מסרטים שאינם אנימציה. גם בסרטים האלה אסתטיקה אגב יכולה להיות משמעותית מאד, יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות. אבל מבחינתי הופעה של "שוט קפוא ומסוגנן לעילא" היא תמיד תיבול, לא המהות וחזות הכל. אולי בגלל זה אני גם לא סובל את הסרטים של ווס אנדרסון. תגיד, כשאתה רואה סימפסונס, האסתטיקה של הציור של הומר או בארט זה מה שמחזיק אותך מול המסך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שבכל הדוגמאות שהעברת עליהן ביקורת למעלה כאילו אין בהם עלילה, משחק או התפתחות של הדמויות יש עלילה, משחק או התפתחות של הדמויות. כמובן שכל אחד במסגרת מה שצריך להיות בסוגה הספציפית. אני מאוד אוהב את הסרטים של ווס אנדרסון. וגם בסרטים שלו יש עלילה, משחק והתפתחות של הדמויות (חוץ מאוד דברים נפלאים אחרים. כמו השפה החזותית, החיבה לאבסורד, הנושאים שלו שמדברים אלי, סגנונו של תיאטרון-אבסורד וההומור היבשושי משהו). אנחנו עד כדי כך לא צופים בדברים באותו האופן שהשאלה האחרונה שלך מפתיעה אותי ולקח לי קצת זמן להבין מה אתה בכלל שואל. ברור שהאסתטיקה היחודית בסימפסונים והשפה החזותית של האנימציה של הסימפסונים היא אכן חלק מהקסם וממה שיחודי בסידרה של הסימפסונים. אם יעשו גירסה מצולמת (או עם אנימציה ברמה של פיקסר) של הסימפסונים (למשל) וישארו נאמנים לתסריט המקורי ולדיאלוג אחד לאחד, (רוב הסיכויים ש)זו תהיה זוועה שאי אפשר יהיה לצפות בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי ש'אין בהן עלילה ומשחק וכו'. זה איש קש. אמרתי שכששופטים - אביא כדוגמה את הסמוראית כחולת העין וגם חלק מפרקי אהבה ורובוטים - לפי הקריטריונים האלה, לא התרשמתי מהן במיוחד. העלילה של הסמוראית עברה על מלא קלישאות נקמה ורשעים מרושעים וסמוראים בודדים וצודקים והעלילה שלה לא חרגה מסדרת נטפליקס טיפוסית וממוצעת. כנ''ל ''המשחק'', עד כמה שאני מסוגל לשפוט אותו על דמויות אנימציה. אז קיבלתי (קצת מקצין) עוד סדרת נטפליקס בינונית עם הרבה אלימות ואנימציה ממש מוצלחת. ולכן - מאחר ואנימציה-ממש-מוצלחת לא מרשימה אותי מספיק - אני מתקשה מאד להבין למה אחרים, כמוך, מגדירים אותה כסדרת מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע מה לעשות עם ״לא התרשמתי מהן במיוחד״. כפי שראינו מהפירוט למעלה, הטעם שלנו מאוד שונה ואנו נותנים ערך שונה לדברים שונים. כבר מהמשפט ״עד כמה שאני מסוגל לשפוט אותו על דמויות אנימציה״ (רגע, מה?) אני מבין שלא יכולה להיות לנו שפה משותפת בנושא הזה. אפרוש בזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שיש בינינו חילוקי דעות ניכרים, ולכן זה מעניין, וממילא אני לא מנסה לשכנע אותך שאני צודק, רק להסביר את נקודת המבט המאד-שונה-משלך שלי. לגבי קריטריון ה'משחק' אנסה להבהיר מה שכתבתי. אחד הקריטריונים שמבדילים בין סדרות דגולות לסדרות בינוניות הוא איכות המשחק - עד כמה השחקנים והשחקניות מעוררים בנו אמון והרגשת אמינות בשפת הגוף, ההבעות שלהם והדרך שבה הם מדברים בהתאם לדמות המגולמת. חלק ניכר מהדיונים (והתלונות) ברשת על סדרות כאלה ואחרות הן לגבי המשחק של מי שמגלמת את הדמות הזו או ההיא. מבלי יכולת לנסח זאת בחוקים כתובים, אני מרגיש שיש לי יכולת להבחין בשחקן גרוע ולהתעצבן ממנו, ולחליפין בשחקנית שמשחקת דמות באופן מורכב, מעניין ואמין. גם אם אני יכול לחשוב על אנלוגיה לדמות מונפשת, היכולת שלי - ואולי אפילו הציפיות שלי - לאבחן מהו גילום ''אמין'' של דמות כזו היא מוגבלת מאד. מקווה שזה מסביר את המשפט שלא הבנת למעלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון מה הופך סדרת טלויזיה ליצירת מופת מעניין אותי. נראה לי שבעיניך סיינפלד היתה כזו, למרות שאיכות המשחק של מי שגילם את הדמות הראשית ידועה לשמצה. אם ניקח כמה סדרות שנחשבות יצירות מופת בקונצנזוס, אולי אפשר לברר מה האלמנטים המשותפים להן. אני חושב שהדרישות מהסדרה משתנות בהתאם לסוגה. איכות המשחק, לדוגמה, תהיה מרכיב קריטי בסדרות דרמטיות אבל לא בסדרות קומיות. זה פותר לדעתי את חוסר ההסכמה בינך ובין אביב. מעניינות אותי הדרישות מסדרות מד"ב. סיפור מסגרת מקורי ומעניין, למשל, לא נראה לי תנאי הכרחי. לחלל עמוק 9 ולבבילון 5 יש בערך את אותו סיפור מסגרת, אבל אחת בעיני סדרה בסדר, והשניה סדרה עילאית. אני גם לא זוכר איכויות משחק יוצאות דופן של מפקד התחנה עוזריו בבבילון 5 (של דמויות השגרירים דווקא כן, והכי הרשים אותי וולטר קניג, לשעבר צ'כוב הזוטר והמפוחד, בתור נבל איכותי ביותר) נראה לי שבמד"ב האתגרים והקונפליקטים שעוברות הדמויות הם אלו שנדרשים להיות המקוריים והמעניינים. הקלאסיקה בעיני הם האתגרים והקונפליקטים שעוברים על דמותו של מר ספוק בסדרה המקורית עקב ייחודו כבן כלאיים. כמובן שנבל מוצלח תמיד מקפיץ את האיכות- דיויד טננט כקילגרייב ב"ג'סיקה ג'ונס" עשה לי את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיינפלד היא קומדיה, אז זה קצת אחרת. אבל למרות זאת, בעוד ג'רי שיחק בעיקר את עצמו ולכן גם נדרש לטווח משחק מוגבל, הקונצנזוס הוא ששלושת שותפיו הם שחקנים קומיים אדירים. נכון שבמד''ב ניתן להתפשר במשחק לעיתים על חשבון העלילה, אבל יש לזה מחיר. לדוגמה, לדעתי לוטננט רייקר מהדור הבא של סטאר טרק היה שחקן בינוני ועצי למדי ודמותו נפגעה מזה מאד. קילגרייב של טננט נבל למופת, מסכים לגמרי. ודייויד טננט שחקן נהדר גם סדרות. התגובה כבר ארוכה, אז אוסיף רק עוד פירור למרכיבי סדרת מופת - תשומת הלב לפרטים. כשאתה רואה פרק ב''שובר שורות'' וכל סצינה בפני עצמה מצולמת, משוחקת, כתובה, מקדמת את העלילה, ואתה מרגיש שכל תנועת מצלמה, הרמת גבה ושורה בדיאלוג נמצאות שם כי מישהו חשב הרבה והחליט שהן צריכות להיות שם, בדיוק בצורה הזאת וברגע הזה בסיפור. והוא לא השאיר שום דבר ליד המקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל הזכיון של סטאר טרק היו שחקנים בודדים שהפגינו יכולות משחק עילאיות לטעמי, ואני לא מתכוון לפטריק סטיוארט. בהנתן רמת הדיאלוג זו היתה מראש משימה קשה במיוחד. ולכן אני מסיק שבסוגה של הרפתקאות בחלל לא הדיאלוג ואיכות המשחק קובעים. בדרמות פשע- הסמויה, שובר שורות, אוז, הסופרנוס- לבנית הדמויות בתסריט, לדיאלוגים ולאיכות המשחק יש חשיבות רבה. בשובר שורות במיוחד, שהיא ממש טרגדיה, אתה מכיר את הדמות ויודע את הבחירה האיומה שהיא הולכת לעשות. אתה צועק (בראשך או אל מסך הטלויזיה)- אל תעשה את זה, וצופה בה עושה את זה בכל זאת. רק בניה מוקפדת של הדמויות בתסריט ומשחק אמין מייצרים מעורבות רגשית כזו. גם במשחקי הכס יש אלמנטים טראגיים כאלה. גם שם הדיאלוגים והמשחק מעולים. אבל משום מה המעורבות הרגשית שלי היתה לרוב נמוכה. קשה לי לומר מדוע. מכל משחקי הכס הטרגדיה היחידה שממש טלטלה אותי היתה זו של הודור ובראן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן סטאר טרק - יש לה הילה מיתולוגית וכבודה במקומה מונח, אבל בסטנדרטים של הטלויזיה של היום לא הייתי מגדיר אותה כסדרת מופת. לגבי משחקי הכס: מראש הדמויות שם כל כך מוקצנות לטעמי, שקשה, לי לפחות, להזדהות איתן. מה שהיה כל כך טרגי וגם מעורר אימה ב"שובר שורות" זה שרוב הדמויות שם מתחילות במקום שלי ושל השכנים שלי. ולכן אפילו לא ידעתי בכל מצב מה הדמות תעשה (קשה לזכור את החוויה אחרי עשור וחצי, ונראה לי שהידיעה בדיעבד משנה את הזכרונות ואת התפיסה שלהם). ולפעמים אפילו הצליחו לשכנע אותי שבמצבים מסוימים גם אני הייתי מתנהג ככה. לפחות בהתחלה. לקראת הסוף פיתחתי שנאה עמוקה לדמות הראשית, ואני זוקף את זה לטובת הסדרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקראת הסוף? החרא מסתכל על החברה של פינקמן נחנקת למוות מהקיא של עצמה בעונה השניה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גרוע מכך, החרא מסדר את ראשה כך שתחנק מקיאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אתה מצפה מתיש זקן לכמת על פי הזכרון טיים-ליין של סדרה מלפני יותר מעשור, ועל סמך מילה אחת? תחליף את "לקראת הסוף" ל"בהמשך העלילה"1. 1 ועל הדרך - הרבה פעמים אני מוצא שהזמן בזכרון שלי לגבי ספרים וגם סדרות הוא לא לינארי. אני חוזר אליהם ומגלה שרוב ה"עלילה המרכזית" כפי שאני זוכר אותה מתרחש בשליש הראשון, ואחר כך כבר נוספים מעט פרטים יחסית. יש שיארמו שזה נכון גם לסיפור החיים שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קונצנזוס ששלושת שותפיו של סיינפלד הם שחקנים קומיים אדירים? חלקתי על זה בתגובה 656952, ואני רואה שבהמשך הפתיל שם כבר הבאנו את נימוקי ההגנה והתביעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מחסרונות (ויתרונות) האייל - אתה (אני) צריך להתמודד עם 20 שנה של תגובות, ועוד של עצמך. אולי זה גם יתרון. ב. מצד אחד זה מקשה מאד להיות מקורי. בטח מול אותה מערכת נוירונים. ג. מצד שני - זה משמח לראות שמערכת הנוירונים עדיין עקבית, גם כשהיא כבר לא בשיאה. זה יתחיל להיות באמת מביך כשהיא תסתור את עצמה. ד. איך לעזאזל אתה מוצא תגובות עתיקות? רק בעזרת מנוע החיפוש של האתר? אולי זה עובד עם נושאים שמילות החיפוש שלהם פחות נפוצות כאן. אם אעשה חיפוש על פלסטינאים אקבל מאות תגובות ישנות ולא אמצא כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד. זכרתי שהשוויתי את סיינפלד לחמישיה הקאמרית, אז חיפשתי את הצירוף הזה עם השם שלי. זה לא הביא תוצאות, אז חיפשתי זוגות מתוך השלשה. לקח זמן, אבל התעקשתי ומצאתי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יגעת ומצאת - תאמין. שאפו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוגה, מדיום ובחירות אסתטיות זה שורש העניין. חלק מהדברים שבפתיל הזה אתם מסווגים כ״טוב״ או ״רע״ אלו בחירות אסתטיות אישיות שלכם ולא באמת דברים שהם טובים או רעים. אם היה מוצג בפניכם שחקן בסידרה והוא היה מתנהג כמו ששחקן קבוקי מתנהג על הבמה או מתנהג כמו דמויות במחזה אבסורד של בקט, אפשר בטעות לסווג את ההופעה שלו כגרועה. היא אכן היתה גרועה / לא מתאימה, אם היא היתה נעשת בקונטקסט לא נכון (ב-Expanse למשל), אבל היתה יכול להיות נכונה בקונטקסט אחר (סרט מצויר אנימה עם נינג׳ות ומלודרמה יפנית מוקצנת, המושפע מסגנון משחק בתיאטרון קבוקי בדוגמה הראשונה או סרט עם דמויות הזויות של האחים כהן בדוגמה השניה). לכן אני חושב שהשיפוט שלכם למעלה למה טוב / לא טוב ב-Performances של שחקני קול בסדרות אנימציה הוא שיתוף לגבי טעם אישי (אי התחברות לסוגה מסוימת) אבל לא מעבר לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה "שלכם"? אני בסך הכל מעולם לא הצלחתי להתחבר לאנימה1, ולא ניסיתי לשפוט אותה. אני שופט את הסוגות שאני מכיר היטב ואוהב. ואני לא שופט את ריק ומורטי לפי הקריטריונים של הסופרנוס. ________ 1 ואמרתי שאני אנסה את קאובוי ביבופ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קאובוי ביבופ הוא יחסית קל לעיכול בתור אנימה. כמעט כל המרכיבים שלו (כולל מרכיבים ויזואליים/קוליים) יותר קרובים לז'אנרים אחרים מאשר לאנימה. הסדרה הקלאסית ה"לב" (מרקו) היא יותר אנימה מאשר קאובוי ביבופ. עדיין יש כמה מרכיבים (יחסית שוליים) שהם ללא ספק אנימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי אוקי. מחק את המ׳ הסופית. הנקודה החשובה שלי היתה שזה תלוי סוגה. _____________ 1 יש אלמנטים רבים ב-Cowboy bebop שנעשו טוב יותר בסדרות אחרות והיא אצלי בפנתאון לא בעיקר בגלל מה שהיא עשתה אלא מתי היא עשתה את זה ועל מי היא השפיעה אחר כך. לא לשכוח שזו סידרה מצוירת מסוף המאה הקודמת. משהו אחד שכן מחזיק מעמד / עובר את מבחן הזמן זה דווקא הפסקול המעולה של הסידרה. קלאסיקות: קטע הפתיחה Tank וגם כאוס המרדף של Bad Dog No Biscuits |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מסביר מצוין. זה לא אתה, זה אני. אני לא מתחמק מהדיון כי עשית משהו לא בסדר. אני מתחמק מהדיון כי אין לי את הכלים או הסבלנות לכתוב פה מגילה על ההיסטוריה של האנימציה (ועוד מתרבויות שונות) והמסורות האסתטיות בסוגות שאתה לא מתחבר אליהן. ״עד כמה השחקנים והשחקניות מעוררים בנו אמון והרגשת אמינות בשפת הגוף, ההבעות שלהם והדרך שבה הם מדברים בהתאם לדמות המגולמת.״ כבר במילה "אמין" מסתתרות המון הנחות ובחירות אסתטיות. ממה שאני קורה, הנטיה/העדפה שלך היא לבחירות אסתטיות הנוטות לשפה קולנועית המושפעת מהזרם הריאליסטי בקולנוע. גם אם מדובר בסיפור בדיוני/פנטזיה, אתה מצפה לסיפור שיוצג באופן כאילו הבד בקולנוע / מסך הטלביזיה הם בעצם חלון למציאות אחרת. תהיה המציאות הזאת שונה ומיוחדת מזאת שאנו מכירים, אבל בכל זאת מציאות שהיתה שם כאילו אם גם אתה לא היית שם כדי לצפות בה. אני טוען שזאת דרך אחת מיני רבות לספר סיפורים. סיפור טוב וסוחף יכול להגיע גם מאיש שמתלבש מצחיק ליד מדורה ומספר את הסיפור עם נפנופי ידיים מוגזמים והקולות שהוא עושה לדמויות השונות הם לא שיא הדיוק. סיפור טוב יכול להיות גם מסופר עם בובות או צלליות על קיר מערה. באופן דומה, אנימציה היא סוגה עשירה מאוד (דמיין מאמר ארוך כאן על זרמים שונים) והשיפוט מה טוב או רע בה דורש כלים קצת אחרים מאשר אלו אשר אתה מפעיל כדי להחליט מה טוב יותר Star trek TNG, The Expanse או Foundation באפל TV. בקיצור: תפוחים ותפוזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם אתה מסביר היטב. לאור הפתיל הזה מובן לי לחלוטין שמעבר לחוסר החיבור הרגשי שלי לאנימציה, אכן אין לי את הכלים ההיסטוריים, תרבותיים ואסתטיים לשפוט או להעריך סדרות אנימציה. אני מרוצה מהפתיל הזה, לא כל יום אני לומד תובנה חדשה על מדיום שלם ועל פערי ידע נרחבים מהצד שלי. שאפו. יש לי הרגשה ש-Station Eleven אולי כן יקלע גם לטעם שלך. הנסיון לחבר מסורות אסתטיות ואמנותיות למציאות בלתי נתפסת הוא אחת התימות המרכזיות שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוספתי לרשימת הדברים לבדוק. המלצה שלי לסידרת אנימציה טובה1 שאפשר לראות עם הילדים (אבל גם בלעדיהם): Avatar - The last airbender (המקורית, לא המצולמת של Netflix). ______________ 1 נחשבת בעיני רבים לאחת סדרות הטלוויזיה המצוירות הטובות והמוערכות בעשורים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 נו אז? אני גדלתי על הסיפורים הקצרים של אסימוב, היינלין וחברים. למה זה בעיה? גם אני מזהה מה מגיע מאיפה ואפילו היוצרים עצמם לא מנסים להסתיר את ההשפעות. האמת שכל הרעיון מאחורי הסידרה הזאת מגיע מהחלום רב השנים של היוצר הראשי של הסידרה Tim Miller לשחזר עם David Fincher את Heavy Metal1 משנות ה-80 שמאוד השפיע עליהם. הפרויקט עבר המון גלגולים עד שהוא בגיע לצורתו הנוכחית כאנתולוגיה של סרטי אנימציה קצרים בהם כל פרק מבוים על ידי מישהו אחר לחלוטין עם חופש כמעט מוחלט לגבי התוכן והסגנון. אז האלמנטים הנוסטלגיים / ההומאז׳ים לרוח התקופה זה לא באג אלא פיצ׳ר של ההפקה. ________________ 1 Heavy_Metal_ [Wikipedia](film)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי רעיונות ממוחזרים: אין מה לעשות. בתור הזהב של המד"ב היו כל כך הרבה מוחות מבריקים ויצירתיים שחפרו על כל נושא, שקשה מאוד להמציא היום רעיונות ממש מקוריים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לחשוב שרעיונות בסגנון ״הגולם קם על יוצרו״ או ״המפלצת של פרנקשטיין״ (We were the real monsters all along!), אפוקליפסה, אימה, Cautionary tales של ״אל תחקור במופלא ממך״, דיסטופיה, אוטופיה, "עולם הפוך" (The World Turned Upside Down), סאטירה חברתית באמצעות סיפורים על חברות דמיוניות והרפתקאות מחוץ לכדור הארץ - אפשר לחשוב שאלו המצאות מקוריות של המאה ה-20 או של מה שקוראים לו ״תור הזהב של המד״ב״. גם אני אוהב מד״ב של המאה ה-20, אבל יאללה יאללה, תרגיעו :-) עם כל הכבוד לאסימוב והיינלין (ויש) גם הם שחזרו ומיחזרו רעיונות שהיו קיימים הרבה לפניהם ותרבות הסיפור הזאת יושבת על גבי אלפי שנים של ספרים, מיתולוגיות וסיפורי עם (וזה הולך אחורה בזמן לזמנים בהם עשו את זה במפגש ה-D&D השבועי, עוד לפני שקראו לו ככה, מסביב למדורה עם מספר הסיפורים או ה-Shaman בתפקיד ה-Dungeon master של השבט). סופרי המאה ה-20 נתנו Spin משלהם לדברים (ברוח המקום והזמן), אבל עשו זאת לפניהם ועושים זאת אחריהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. מצד אחד הם מיחזרו לפעמים את הומרוס דנטה ושות' אבל נראה לי שגם היו להם כמה רעיונות מקוריים. יש כנראה סיפורים שהולכים עם המין האנושי מאז שלמד לדבר, כמו סיפור החניכה וההתבגרות, מסע הגיבור (מגלגמש עד ג'ון וויק) וטרגדיית האהבה (מאורפיאוס ויורידיקה עד אנקת גבהים) אבל נראה לי שיש טוויסטים לסיפורים האלה שאי אפשר היה לתת לפני המאה העשרים. ויש אפילו תמות חדשות של העולם המודרני- ניכור ובירוקרטיה (מתחיל מקפקא?), קפיטליזם והעולם התאגידי, המרוץ הטכנולוגי בכלל ומרוץ החימוש בפרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. היו להם גם רעיונות מקוריים. לא אמרתי אחרת. גם באנתולוגיה המקושרת למעלה יש המון רעיונות מקוריים (גם אם זה מזכיר לכם איזה סיפור קצר שקראתם לפני 30 שנה). בחלקם לא בקו עלילה מקורי (ועם קריצה למוסכמות ז׳אנר By design), אבל מי קבע את החוק שרעיונות זה משהו שאפשר להכניס רק ב״עלילה״ או ב״פואנטה״ או כדי להגיד משהו ״שימושי״ לגבי העולם? לפעמים הרעיון המקורי הוא באיך לספר סיפור ולא בקו העלילה של הסיפור. ראה לדוגמה את הפרק שכל הרעיון שלו זה בדיוק לשחק על כל הקלישאות הכי שחוקות של סרטי זומבים (Night of the Mini Dead) אבל עם בחירה סגנונית מכוונת והומוריסטית בה הכל מוצג בפרספקטיבה מרוחקת ועם שימוש ב - Scheimpflug principle. זאת לשתי מטרות: גם כדי לשעשע (זה מצחיק ומקורי - אף אחד לא עשה דבר כזה בעבר אף פעם) וגם בשביל האמירה (תאור האבסורד באירועים, אפילו אם הם גלובליים כי אנחנו חיים על גולת אבק זעירה באיזו מערכת שמש לא חשובה בגלקסיה חסרת חשיבות. אפוקליפסה זה כלום ושום דבר). Night of the mini dead |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לשאמאנים העתיקים, לא היו להם מכונות חושבות, מסעות בחלל, חייזרים, קוונטים, מחשבים ומסעות בזמן כדי לתפור מהם עלילות. אולי חייזרים זה הרחבה של אנשים משונים מיבשות אחרות, אבל שאר הקונספטים של שלהי המאה ה-19 והמאה ה-20 בהחלט היוו כר לרעיונות חדשים ומקוריים. התימה של "הכל כבר נכתב בתנ"ך"(/בההוואד גיטה/אודיסאוס/וואטאבר) נראית לי ארכאית למדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, השתמשתי במינוח מוכר ואולי קצת הקצנתי. קיוויתי שרוח הדברים תובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירות מוקדמות עם יסודות סיי-פיי לוקיאנוס מסאמוסאטה – "סיפור אמיתי" (המאה ה-2 לספירה) - נחשב ליצירה הראשונה עם אלמנטים של מדע בדיוני. - כולל מסע לירח, מלחמות בין עמים שמימיים, ותיאורים של חיים חוץ-ארציים. - סאטירה על סיפורי מסעות מופרכים, אך עם דמיון מדעי מרשים. אבן טופייל – "חַי אִבּן יַקְזָאן" (המאה ה-12, אנדלוסיה) - סיפור על ילד שגדל לבד באי ומפתח הבנה פילוסופית ומדעית על העולם. - השפיע על פילוסופים אירופאים כמו ג'ון לוק. - שילוב של מדע, פילוסופיה, ואוטודידקטיות – יסודות סיי-פיי קלאסיים. תומאס מור – "אוטופיה" (1516) - תיאור של חברה אידיאלית על אי דמיוני. - עוסק בטכנולוגיה, מוסר, פוליטיקה – נחשב לאב-טיפוס של ספרות אוטופית. פרנסיס בייקון – "אטלנטיס החדשה" (1627) - תיאור של חברה מתקדמת מדעית וטכנולוגית. - כולל מוסד מחקר בשם "בית שלמה" – דמוי מכון מדעי עתידני. סוויפט – "מסעות גוליבר" (1726) - בפרק על לפוטה, אי מעופף עם מדענים מנותקים מהמציאות. - ביקורת על המדע והטכנולוגיה של זמנו, עם אלמנטים סאטיריים וסיי-פיי. וולטר – "מיקרומגס" (1752) - יצורים מכוכבים אחרים מבקרים בכדור הארץ. - סאטירה פילוסופית על האנושות, הדת והמדע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי בייקון, סוויפט ווולטר קרובים כרונולוגית הרבה יותר למאה ה-19 מאשר לשאמאנים העתיקים. אתה רוצה שאשים את הגבול במהפכה התעשייתית ולא במשוואות מקסוול? סבבה מבחינתי, הטיעון העקרוני עדיין בתוקף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הגבול הצבתי לעצמי כשז'ול וורן, ה.ג'. וואלס ואלדוס הקסלי פותחים את הדור החדש שנמשך עד ימינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לגבי arcane (מספר 26 ב TOP IMDB TV)? לדעתי יצירת מופת, באנימציה (לפחות העונה הראשונה). ולדעתי גם יצירת המופת Attack On Titan (מספר 19 ב TOP IMDB TV), שהיא בהחלט יצירת מופת בפני עצמה ומגוללת מסע אפי, ביקורת חברתית והמון מסתורין שנפתר אט-אט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ. Arcane היא מרשימה מבחינה טכנית, אבל העונה השניה היא באמת Meh. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |