בתשובה לאח של אייל, 06/08/25 18:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
צפיתי בגרסה לייב אקשן של קאובוי ביבופ והיה חביב בעיני. אנסה לצפות בגרסה המצוירת. יש לי בעיה עם סדרות מצוירות שאינן קומיות. ניסיתי לצפות בסמוראית כחולת העין המוערכת ולא הצלחתי לעבור יותר משתי דקות. נכון, שכחתי את "מראה שחורה". הפרק USS Callister מצוין גם בעיני, אבל הסרט "כיבוש הגלקסיה" עשה את זה לטעמי יותר טוב. בסך הכל סדרה טובה אבל לא מעולה. ברוב הפרקים העלילה מתוארת במשיכות מכחול עבות מדי. בפרקים רבים ניחשתי את התפתחות העלילה מראש. ברוב הפרקים הדיאלוגים קצת יבשים ונועדו לקידום העלילה בלבד ולא לבנית הדמויות. אני מבין שצריך לדחוס עולם שלם לפרק אחד, וזה מחייב לעשות הנחות, ועדיין. עובדה ש"אהבה מוות ורובוטים" הצליחה לדחוס עולמות שלמים לפרקים קצרים בהרבה. היי, הנה הצלחתי לראות סדרה מצויירת לא קומית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מראה שחורה מאד לא אחידה ברמתה, כמו שאתה אומר. הפרקים הטובים שלה בהחלט טובים מאד, בתור המקבילה לסיפורי מד"ב קצרים. אבל זה אולי 30% מהם בקושי. יש הרבה פרקים חביבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי יש בעייה עם סדרות מצויירות. למרות שראיתי את כל הסמוראית כחולת-העין, ואני יכול להעריך חלקים ממנה, אני לא מצליח להתחבר לדמויות מצוירות וזה די הורס את הכיף. הכל נראה לי כמו השועל מפוצץ את הroad-runner או להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכשלונות החוזרים של זאב הערבות בלתפוס את ה - road-runner הם מהאלגוריות המוצלחות ביותר בהיסטוריה של היצירה למצב האנושי. אם לא ה! המיתוס של סיזיפוס של אלבר קאמי זה פינאטס ליד זה. אבל קצת יותר ברצינות: המדיום של אנימציה הוא לא פחות מאשר מדהים בעיני ואני לגמרי מתחבר אליו. הסמוראית כחולת-העין ו-Cowboy bebop (המקורי - לא השטות המצולמת) הן יצירות מופת (בעיני). למי שאוהב את המדיום של אנימצה (ממוחשבת או מסורתית יותר) אני מאוד ממליץ על האנתולוגיה שהיא סידרת Love, Death & Robots. כל פרק הוא משהו אחר לחלוטין (סגנונית ובתוכן). כל פרק מתחיל ואז נגמר מהר לפני שמתרגלים. נותן את התחושה של פורמט שהיה פופולרי פעם בפסטיבלי סרטים עם הפקות נסיוניות וקצרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Hear, hear! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעות, סליחה, התכוונתי לזה (וואו, התאריך!) ואז קראתי את המשך הפתיל וראיתי שאני ממחזר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה טוען שאנחנו ממחזרים, לא מתקדמים לשום מקום, מנהלים את אותו הדיון על זה שוב ושוב וחוזרים על אותם השטנצים בלי סיבה או תכלית, אז או! זו בדיוק הנקודה! ביפ ביפ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את האנתולוגיה המדוברת. קצת כמו מראה שחורה, חשבתי שהפרקים מאד לא אחידים ברמתם. חלקם מאד צפויים - שלו לומר חסרי פואנטה, חלקם מוצלחים. ויזואלית אני מעריך שחלק גדול מהם ממש טוב, אבל כמו שאמרתי - אני לא ממעריצי הסוגה, אז השיפוט שלי לגבי איכות האנימציה הוא שטחי1 מאד. מהמעט שאני זוכר, חלקם היו מאד גרפיים ואלימים, שגם זה לא כוס התה שלי2. הם בהחלט היו יותר מהודקים מפרקי מראה שחורה, ולו בגלל האורך3. 1 הה! 2 והבה נכניס קצת התנשאות כי למה לא: חלק מהסיפורים הקצרים מזכירים מאד אם לא מעתיקים נושאים וקווי עלילה שמי שקרא הרבה מד"ב בנערותו - כזה של פעם עם אסימוב והיינלים וסימאק וחבריהם, וקבצים של סיפורים קצרים שזכו בתחרויות השנתיות (הוגו?) - כבר פגש פעם אם לא פעמיים. היו פרקים שראיתי וממש זכרתי את השם של הסיפור הקצר ההו-כל-כך-דומה. 3 והמגמה הכי מעצבנת בסדרות פנטזיה - מה אלו לעזאזל הפרקים הארוכים האלה? למי יש כח לשבת מול הטלויזיה בעשר וחצי בערב ולראות פרק של שעה ומעלה? ולפעמים גם שעתיים4? זו סדרת טלויזיה, תחלקו את זה לשני פרקים (או שלושה) וכולנו נרוויח. ממילא חלק גדול מהסדרות האלה יוצאות כעונה שלמה לצפיית בינג' מתוזמנת אישית. לאחרונה אחד הקריטריונים שמעלים ערכה של סדרה בעיני - פרקים של עד 45 דקות. 4 דברים מוזרים - אני מסתכל עלייך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה למצוא צירוף של שתי מילים בתגובה הזאת שאני מסכים איתו ואני לא מוצא. על טעם ועל ריח וכל הג׳אז הזה. במקום להתוכח על הכל, אתרכז בדבר ספציפי שהכי צרם לי ואני לא מתחבר אליו בכלל: תאור ה-״חסרי פואנטה״. מדובר באומנות/פורמט ששם דגש על האסתטיקה הויזואלית ולא על קוי עלילה מורכבים ומלאי פואנטה. כמישהו שמאוד אוהב את הסוגה - לפעמים הסגנון, האווירה והאלמנטים הויזואליים הם כל ה״פואנטה״ שצריך. אף פעם לא התחברתי לסנטימנט שלסיפורים (או לאומנות בכלל) צריך להיות פואנטה (זה אחד הדברים שיכולים לעשות משהו למעניין ובעל ערך, אבל יש עוד רשימה ארוכה של דברים אחרים). אפילו החיים הם חסרי פואנטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד השירים האהובים עלי הוא ''שירים במיץ עגבניות'' של מנור וכספי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא באמת ויכוח - מאחר ואתה מדגיש כאן את הויזואליה והאסתטיקה, ואני כבר הצהרתי שאני פחות מתחבר אליהם, התוצאות ההעדפתיות ברורות. ואחרי ששכחתי בהמלצות - גם מבחינה אסתטית, ויזואלית, פס קול, משחק וגם מבחינת עלילה: העונה הראשונה של Westworld היא מאסטרפיס של מד"ב. העונות הבאות התמודדו עם כל המכשולים שעלו כאן, בהצלחה חלקית. אבל הראשונה, שיכולה בקלות לעמוד בפני עצמה, שווה כל דקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן - אנחנו מדברים במקביל / בשפה שונה. להתיחס רק לקוי עלילה בלבד, במדיום של אנימציה (בו שפה חזותית זה *ה*דבר) נשמע לי כמו תלונות על חוסר התוכן המקורי במונה ליזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן נשמע שגם כשאני צופה בסדרת אנימציה, הציפיות שלי ושלך שונות לחלוטין. כשאני צופה, אני מודע לאסתטיקה כעוד שכבה, אבל מצפה שמתחתיה יהיו עלילה, משחק, התפתחות של הדמויות ועוד ירקות בדיוק כמו שאני מצפה מסרטים שאינם אנימציה. גם בסרטים האלה אסתטיקה אגב יכולה להיות משמעותית מאד, יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות. אבל מבחינתי הופעה של "שוט קפוא ומסוגנן לעילא" היא תמיד תיבול, לא המהות וחזות הכל. אולי בגלל זה אני גם לא סובל את הסרטים של ווס אנדרסון. תגיד, כשאתה רואה סימפסונס, האסתטיקה של הציור של הומר או בארט זה מה שמחזיק אותך מול המסך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שבכל הדוגמאות שהעברת עליהן ביקורת למעלה כאילו אין בהם עלילה, משחק או התפתחות של הדמויות יש עלילה, משחק או התפתחות של הדמויות. כמובן שכל אחד במסגרת מה שצריך להיות בסוגה הספציפית. אני מאוד אוהב את הסרטים של ווס אנדרסון. וגם בסרטים שלו יש עלילה, משחק והתפתחות של הדמויות (חוץ מאוד דברים נפלאים אחרים. כמו השפה החזותית, החיבה לאבסורד, הנושאים שלו שמדברים אלי, סגנונו של תיאטרון-אבסורד וההומור היבשושי משהו). אנחנו עד כדי כך לא צופים בדברים באותו האופן שהשאלה האחרונה שלך מפתיעה אותי ולקח לי קצת זמן להבין מה אתה בכלל שואל. ברור שהאסתטיקה היחודית בסימפסונים והשפה החזותית של האנימציה של הסימפסונים היא אכן חלק מהקסם וממה שיחודי בסידרה של הסימפסונים. אם יעשו גירסה מצולמת (או עם אנימציה ברמה של פיקסר) של הסימפסונים (למשל) וישארו נאמנים לתסריט המקורי ולדיאלוג אחד לאחד, (רוב הסיכויים ש)זו תהיה זוועה שאי אפשר יהיה לצפות בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי ש'אין בהן עלילה ומשחק וכו'. זה איש קש. אמרתי שכששופטים - אביא כדוגמה את הסמוראית כחולת העין וגם חלק מפרקי אהבה ורובוטים - לפי הקריטריונים האלה, לא התרשמתי מהן במיוחד. העלילה של הסמוראית עברה על מלא קלישאות נקמה ורשעים מרושעים וסמוראים בודדים וצודקים והעלילה שלה לא חרגה מסדרת נטפליקס טיפוסית וממוצעת. כנ''ל ''המשחק'', עד כמה שאני מסוגל לשפוט אותו על דמויות אנימציה. אז קיבלתי (קצת מקצין) עוד סדרת נטפליקס בינונית עם הרבה אלימות ואנימציה ממש מוצלחת. ולכן - מאחר ואנימציה-ממש-מוצלחת לא מרשימה אותי מספיק - אני מתקשה מאד להבין למה אחרים, כמוך, מגדירים אותה כסדרת מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע מה לעשות עם ״לא התרשמתי מהן במיוחד״. כפי שראינו מהפירוט למעלה, הטעם שלנו מאוד שונה ואנו נותנים ערך שונה לדברים שונים. כבר מהמשפט ״עד כמה שאני מסוגל לשפוט אותו על דמויות אנימציה״ (רגע, מה?) אני מבין שלא יכולה להיות לנו שפה משותפת בנושא הזה. אפרוש בזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שיש בינינו חילוקי דעות ניכרים, ולכן זה מעניין, וממילא אני לא מנסה לשכנע אותך שאני צודק, רק להסביר את נקודת המבט המאד-שונה-משלך שלי. לגבי קריטריון ה'משחק' אנסה להבהיר מה שכתבתי. אחד הקריטריונים שמבדילים בין סדרות דגולות לסדרות בינוניות הוא איכות המשחק - עד כמה השחקנים והשחקניות מעוררים בנו אמון והרגשת אמינות בשפת הגוף, ההבעות שלהם והדרך שבה הם מדברים בהתאם לדמות המגולמת. חלק ניכר מהדיונים (והתלונות) ברשת על סדרות כאלה ואחרות הן לגבי המשחק של מי שמגלמת את הדמות הזו או ההיא. מבלי יכולת לנסח זאת בחוקים כתובים, אני מרגיש שיש לי יכולת להבחין בשחקן גרוע ולהתעצבן ממנו, ולחליפין בשחקנית שמשחקת דמות באופן מורכב, מעניין ואמין. גם אם אני יכול לחשוב על אנלוגיה לדמות מונפשת, היכולת שלי - ואולי אפילו הציפיות שלי - לאבחן מהו גילום ''אמין'' של דמות כזו היא מוגבלת מאד. מקווה שזה מסביר את המשפט שלא הבנת למעלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון מה הופך סדרת טלויזיה ליצירת מופת מעניין אותי. נראה לי שבעיניך סיינפלד היתה כזו, למרות שאיכות המשחק של מי שגילם את הדמות הראשית ידועה לשמצה. אם ניקח כמה סדרות שנחשבות יצירות מופת בקונצנזוס, אולי אפשר לברר מה האלמנטים המשותפים להן. אני חושב שהדרישות מהסדרה משתנות בהתאם לסוגה. איכות המשחק, לדוגמה, תהיה מרכיב קריטי בסדרות דרמטיות אבל לא בסדרות קומיות. זה פותר לדעתי את חוסר ההסכמה בינך ובין אביב. מעניינות אותי הדרישות מסדרות מד"ב. סיפור מסגרת מקורי ומעניין, למשל, לא נראה לי תנאי הכרחי. לחלל עמוק 9 ולבבילון 5 יש בערך את אותו סיפור מסגרת, אבל אחת בעיני סדרה בסדר, והשניה סדרה עילאית. אני גם לא זוכר איכויות משחק יוצאות דופן של מפקד התחנה עוזריו בבבילון 5 (של דמויות השגרירים דווקא כן, והכי הרשים אותי וולטר קניג, לשעבר צ'כוב הזוטר והמפוחד, בתור נבל איכותי ביותר) נראה לי שבמד"ב האתגרים והקונפליקטים שעוברות הדמויות הם אלו שנדרשים להיות המקוריים והמעניינים. הקלאסיקה בעיני הם האתגרים והקונפליקטים שעוברים על דמותו של מר ספוק בסדרה המקורית עקב ייחודו כבן כלאיים. כמובן שנבל מוצלח תמיד מקפיץ את האיכות- דיויד טננט כקילגרייב ב"ג'סיקה ג'ונס" עשה לי את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיינפלד היא קומדיה, אז זה קצת אחרת. אבל למרות זאת, בעוד ג'רי שיחק בעיקר את עצמו ולכן גם נדרש לטווח משחק מוגבל, הקונצנזוס הוא ששלושת שותפיו הם שחקנים קומיים אדירים. נכון שבמד''ב ניתן להתפשר במשחק לעיתים על חשבון העלילה, אבל יש לזה מחיר. לדוגמה, לדעתי לוטננט רייקר מהדור הבא של סטאר טרק היה שחקן בינוני ועצי למדי ודמותו נפגעה מזה מאד. קילגרייב של טננט נבל למופת, מסכים לגמרי. ודייויד טננט שחקן נהדר גם סדרות. התגובה כבר ארוכה, אז אוסיף רק עוד פירור למרכיבי סדרת מופת - תשומת הלב לפרטים. כשאתה רואה פרק ב''שובר שורות'' וכל סצינה בפני עצמה מצולמת, משוחקת, כתובה, מקדמת את העלילה, ואתה מרגיש שכל תנועת מצלמה, הרמת גבה ושורה בדיאלוג נמצאות שם כי מישהו חשב הרבה והחליט שהן צריכות להיות שם, בדיוק בצורה הזאת וברגע הזה בסיפור. והוא לא השאיר שום דבר ליד המקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל הזכיון של סטאר טרק היו שחקנים בודדים שהפגינו יכולות משחק עילאיות לטעמי, ואני לא מתכוון לפטריק סטיוארט. בהנתן רמת הדיאלוג זו היתה מראש משימה קשה במיוחד. ולכן אני מסיק שבסוגה של הרפתקאות בחלל לא הדיאלוג ואיכות המשחק קובעים. בדרמות פשע- הסמויה, שובר שורות, אוז, הסופרנוס- לבנית הדמויות בתסריט, לדיאלוגים ולאיכות המשחק יש חשיבות רבה. בשובר שורות במיוחד, שהיא ממש טרגדיה, אתה מכיר את הדמות ויודע את הבחירה האיומה שהיא הולכת לעשות. אתה צועק (בראשך או אל מסך הטלויזיה)- אל תעשה את זה, וצופה בה עושה את זה בכל זאת. רק בניה מוקפדת של הדמויות בתסריט ומשחק אמין מייצרים מעורבות רגשית כזו. גם במשחקי הכס יש אלמנטים טראגיים כאלה. גם שם הדיאלוגים והמשחק מעולים. אבל משום מה המעורבות הרגשית שלי היתה לרוב נמוכה. קשה לי לומר מדוע. מכל משחקי הכס הטרגדיה היחידה שממש טלטלה אותי היתה זו של הודור ובראן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן סטאר טרק - יש לה הילה מיתולוגית וכבודה במקומה מונח, אבל בסטנדרטים של הטלויזיה של היום לא הייתי מגדיר אותה כסדרת מופת. לגבי משחקי הכס: מראש הדמויות שם כל כך מוקצנות לטעמי, שקשה, לי לפחות, להזדהות איתן. מה שהיה כל כך טרגי וגם מעורר אימה ב"שובר שורות" זה שרוב הדמויות שם מתחילות במקום שלי ושל השכנים שלי. ולכן אפילו לא ידעתי בכל מצב מה הדמות תעשה (קשה לזכור את החוויה אחרי עשור וחצי, ונראה לי שהידיעה בדיעבד משנה את הזכרונות ואת התפיסה שלהם). ולפעמים אפילו הצליחו לשכנע אותי שבמצבים מסוימים גם אני הייתי מתנהג ככה. לפחות בהתחלה. לקראת הסוף פיתחתי שנאה עמוקה לדמות הראשית, ואני זוקף את זה לטובת הסדרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקראת הסוף? החרא מסתכל על החברה של פינקמן נחנקת למוות מהקיא של עצמה בעונה השניה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גרוע מכך, החרא מסדר את ראשה כך שתחנק מקיאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אתה מצפה מתיש זקן לכמת על פי הזכרון טיים-ליין של סדרה מלפני יותר מעשור, ועל סמך מילה אחת? תחליף את "לקראת הסוף" ל"בהמשך העלילה"1. 1 ועל הדרך - הרבה פעמים אני מוצא שהזמן בזכרון שלי לגבי ספרים וגם סדרות הוא לא לינארי. אני חוזר אליהם ומגלה שרוב ה"עלילה המרכזית" כפי שאני זוכר אותה מתרחש בשליש הראשון, ואחר כך כבר נוספים מעט פרטים יחסית. יש שיארמו שזה נכון גם לסיפור החיים שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קונצנזוס ששלושת שותפיו של סיינפלד הם שחקנים קומיים אדירים? חלקתי על זה בתגובה 656952, ואני רואה שבהמשך הפתיל שם כבר הבאנו את נימוקי ההגנה והתביעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מחסרונות (ויתרונות) האייל - אתה (אני) צריך להתמודד עם 20 שנה של תגובות, ועוד של עצמך. אולי זה גם יתרון. ב. מצד אחד זה מקשה מאד להיות מקורי. בטח מול אותה מערכת נוירונים. ג. מצד שני - זה משמח לראות שמערכת הנוירונים עדיין עקבית, גם כשהיא כבר לא בשיאה. זה יתחיל להיות באמת מביך כשהיא תסתור את עצמה. ד. איך לעזאזל אתה מוצא תגובות עתיקות? רק בעזרת מנוע החיפוש של האתר? אולי זה עובד עם נושאים שמילות החיפוש שלהם פחות נפוצות כאן. אם אעשה חיפוש על פלסטינאים אקבל מאות תגובות ישנות ולא אמצא כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד. זכרתי שהשוויתי את סיינפלד לחמישיה הקאמרית, אז חיפשתי את הצירוף הזה עם השם שלי. זה לא הביא תוצאות, אז חיפשתי זוגות מתוך השלשה. לקח זמן, אבל התעקשתי ומצאתי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יגעת ומצאת - תאמין. שאפו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוגה, מדיום ובחירות אסתטיות זה שורש העניין. חלק מהדברים שבפתיל הזה אתם מסווגים כ״טוב״ או ״רע״ אלו בחירות אסתטיות אישיות שלכם ולא באמת דברים שהם טובים או רעים. אם היה מוצג בפניכם שחקן בסידרה והוא היה מתנהג כמו ששחקן קבוקי מתנהג על הבמה או מתנהג כמו דמויות במחזה אבסורד של בקט, אפשר בטעות לסווג את ההופעה שלו כגרועה. היא אכן היתה גרועה / לא מתאימה, אם היא היתה נעשת בקונטקסט לא נכון (ב-Expanse למשל), אבל היתה יכול להיות נכונה בקונטקסט אחר (סרט מצויר אנימה עם נינג׳ות ומלודרמה יפנית מוקצנת, המושפע מסגנון משחק בתיאטרון קבוקי בדוגמה הראשונה או סרט עם דמויות הזויות של האחים כהן בדוגמה השניה). לכן אני חושב שהשיפוט שלכם למעלה למה טוב / לא טוב ב-Performances של שחקני קול בסדרות אנימציה הוא שיתוף לגבי טעם אישי (אי התחברות לסוגה מסוימת) אבל לא מעבר לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה "שלכם"? אני בסך הכל מעולם לא הצלחתי להתחבר לאנימה1, ולא ניסיתי לשפוט אותה. אני שופט את הסוגות שאני מכיר היטב ואוהב. ואני לא שופט את ריק ומורטי לפי הקריטריונים של הסופרנוס. ________ 1 ואמרתי שאני אנסה את קאובוי ביבופ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קאובוי ביבופ הוא יחסית קל לעיכול בתור אנימה. כמעט כל המרכיבים שלו (כולל מרכיבים ויזואליים/קוליים) יותר קרובים לז'אנרים אחרים מאשר לאנימה. הסדרה הקלאסית ה"לב" (מרקו) היא יותר אנימה מאשר קאובוי ביבופ. עדיין יש כמה מרכיבים (יחסית שוליים) שהם ללא ספק אנימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי אוקי. מחק את המ׳ הסופית. הנקודה החשובה שלי היתה שזה תלוי סוגה. _____________ 1 יש אלמנטים רבים ב-Cowboy bebop שנעשו טוב יותר בסדרות אחרות והיא אצלי בפנתאון לא בעיקר בגלל מה שהיא עשתה אלא מתי היא עשתה את זה ועל מי היא השפיעה אחר כך. לא לשכוח שזו סידרה מצוירת מסוף המאה הקודמת. משהו אחד שכן מחזיק מעמד / עובר את מבחן הזמן זה דווקא הפסקול המעולה של הסידרה. קלאסיקות: קטע הפתיחה Tank וגם כאוס המרדף של Bad Dog No Biscuits |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מסביר מצוין. זה לא אתה, זה אני. אני לא מתחמק מהדיון כי עשית משהו לא בסדר. אני מתחמק מהדיון כי אין לי את הכלים או הסבלנות לכתוב פה מגילה על ההיסטוריה של האנימציה (ועוד מתרבויות שונות) והמסורות האסתטיות בסוגות שאתה לא מתחבר אליהן. ״עד כמה השחקנים והשחקניות מעוררים בנו אמון והרגשת אמינות בשפת הגוף, ההבעות שלהם והדרך שבה הם מדברים בהתאם לדמות המגולמת.״ כבר במילה "אמין" מסתתרות המון הנחות ובחירות אסתטיות. ממה שאני קורה, הנטיה/העדפה שלך היא לבחירות אסתטיות הנוטות לשפה קולנועית המושפעת מהזרם הריאליסטי בקולנוע. גם אם מדובר בסיפור בדיוני/פנטזיה, אתה מצפה לסיפור שיוצג באופן כאילו הבד בקולנוע / מסך הטלביזיה הם בעצם חלון למציאות אחרת. תהיה המציאות הזאת שונה ומיוחדת מזאת שאנו מכירים, אבל בכל זאת מציאות שהיתה שם כאילו אם גם אתה לא היית שם כדי לצפות בה. אני טוען שזאת דרך אחת מיני רבות לספר סיפורים. סיפור טוב וסוחף יכול להגיע גם מאיש שמתלבש מצחיק ליד מדורה ומספר את הסיפור עם נפנופי ידיים מוגזמים והקולות שהוא עושה לדמויות השונות הם לא שיא הדיוק. סיפור טוב יכול להיות גם מסופר עם בובות או צלליות על קיר מערה. באופן דומה, אנימציה היא סוגה עשירה מאוד (דמיין מאמר ארוך כאן על זרמים שונים) והשיפוט מה טוב או רע בה דורש כלים קצת אחרים מאשר אלו אשר אתה מפעיל כדי להחליט מה טוב יותר Star trek TNG, The Expanse או Foundation באפל TV. בקיצור: תפוחים ותפוזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם אתה מסביר היטב. לאור הפתיל הזה מובן לי לחלוטין שמעבר לחוסר החיבור הרגשי שלי לאנימציה, אכן אין לי את הכלים ההיסטוריים, תרבותיים ואסתטיים לשפוט או להעריך סדרות אנימציה. אני מרוצה מהפתיל הזה, לא כל יום אני לומד תובנה חדשה על מדיום שלם ועל פערי ידע נרחבים מהצד שלי. שאפו. יש לי הרגשה ש-Station Eleven אולי כן יקלע גם לטעם שלך. הנסיון לחבר מסורות אסתטיות ואמנותיות למציאות בלתי נתפסת הוא אחת התימות המרכזיות שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוספתי לרשימת הדברים לבדוק. המלצה שלי לסידרת אנימציה טובה1 שאפשר לראות עם הילדים (אבל גם בלעדיהם): Avatar - The last airbender (המקורית, לא המצולמת של Netflix). ______________ 1 נחשבת בעיני רבים לאחת סדרות הטלוויזיה המצוירות הטובות והמוערכות בעשורים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 נו אז? אני גדלתי על הסיפורים הקצרים של אסימוב, היינלין וחברים. למה זה בעיה? גם אני מזהה מה מגיע מאיפה ואפילו היוצרים עצמם לא מנסים להסתיר את ההשפעות. האמת שכל הרעיון מאחורי הסידרה הזאת מגיע מהחלום רב השנים של היוצר הראשי של הסידרה Tim Miller לשחזר עם David Fincher את Heavy Metal1 משנות ה-80 שמאוד השפיע עליהם. הפרויקט עבר המון גלגולים עד שהוא בגיע לצורתו הנוכחית כאנתולוגיה של סרטי אנימציה קצרים בהם כל פרק מבוים על ידי מישהו אחר לחלוטין עם חופש כמעט מוחלט לגבי התוכן והסגנון. אז האלמנטים הנוסטלגיים / ההומאז׳ים לרוח התקופה זה לא באג אלא פיצ׳ר של ההפקה. ________________ 1 Heavy_Metal_ [Wikipedia](film)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי רעיונות ממוחזרים: אין מה לעשות. בתור הזהב של המד"ב היו כל כך הרבה מוחות מבריקים ויצירתיים שחפרו על כל נושא, שקשה מאוד להמציא היום רעיונות ממש מקוריים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לחשוב שרעיונות בסגנון ״הגולם קם על יוצרו״ או ״המפלצת של פרנקשטיין״ (We were the real monsters all along!), אפוקליפסה, אימה, Cautionary tales של ״אל תחקור במופלא ממך״, דיסטופיה, אוטופיה, "עולם הפוך" (The World Turned Upside Down), סאטירה חברתית באמצעות סיפורים על חברות דמיוניות והרפתקאות מחוץ לכדור הארץ - אפשר לחשוב שאלו המצאות מקוריות של המאה ה-20 או של מה שקוראים לו ״תור הזהב של המד״ב״. גם אני אוהב מד״ב של המאה ה-20, אבל יאללה יאללה, תרגיעו :-) עם כל הכבוד לאסימוב והיינלין (ויש) גם הם שחזרו ומיחזרו רעיונות שהיו קיימים הרבה לפניהם ותרבות הסיפור הזאת יושבת על גבי אלפי שנים של ספרים, מיתולוגיות וסיפורי עם (וזה הולך אחורה בזמן לזמנים בהם עשו את זה במפגש ה-D&D השבועי, עוד לפני שקראו לו ככה, מסביב למדורה עם מספר הסיפורים או ה-Shaman בתפקיד ה-Dungeon master של השבט). סופרי המאה ה-20 נתנו Spin משלהם לדברים (ברוח המקום והזמן), אבל עשו זאת לפניהם ועושים זאת אחריהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. מצד אחד הם מיחזרו לפעמים את הומרוס דנטה ושות' אבל נראה לי שגם היו להם כמה רעיונות מקוריים. יש כנראה סיפורים שהולכים עם המין האנושי מאז שלמד לדבר, כמו סיפור החניכה וההתבגרות, מסע הגיבור (מגלגמש עד ג'ון וויק) וטרגדיית האהבה (מאורפיאוס ויורידיקה עד אנקת גבהים) אבל נראה לי שיש טוויסטים לסיפורים האלה שאי אפשר היה לתת לפני המאה העשרים. ויש אפילו תמות חדשות של העולם המודרני- ניכור ובירוקרטיה (מתחיל מקפקא?), קפיטליזם והעולם התאגידי, המרוץ הטכנולוגי בכלל ומרוץ החימוש בפרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. היו להם גם רעיונות מקוריים. לא אמרתי אחרת. גם באנתולוגיה המקושרת למעלה יש המון רעיונות מקוריים (גם אם זה מזכיר לכם איזה סיפור קצר שקראתם לפני 30 שנה). בחלקם לא בקו עלילה מקורי (ועם קריצה למוסכמות ז׳אנר By design), אבל מי קבע את החוק שרעיונות זה משהו שאפשר להכניס רק ב״עלילה״ או ב״פואנטה״ או כדי להגיד משהו ״שימושי״ לגבי העולם? לפעמים הרעיון המקורי הוא באיך לספר סיפור ולא בקו העלילה של הסיפור. ראה לדוגמה את הפרק שכל הרעיון שלו זה בדיוק לשחק על כל הקלישאות הכי שחוקות של סרטי זומבים (Night of the Mini Dead) אבל עם בחירה סגנונית מכוונת והומוריסטית בה הכל מוצג בפרספקטיבה מרוחקת ועם שימוש ב - Scheimpflug principle. זאת לשתי מטרות: גם כדי לשעשע (זה מצחיק ומקורי - אף אחד לא עשה דבר כזה בעבר אף פעם) וגם בשביל האמירה (תאור האבסורד באירועים, אפילו אם הם גלובליים כי אנחנו חיים על גולת אבק זעירה באיזו מערכת שמש לא חשובה בגלקסיה חסרת חשיבות. אפוקליפסה זה כלום ושום דבר). Night of the mini dead |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לשאמאנים העתיקים, לא היו להם מכונות חושבות, מסעות בחלל, חייזרים, קוונטים, מחשבים ומסעות בזמן כדי לתפור מהם עלילות. אולי חייזרים זה הרחבה של אנשים משונים מיבשות אחרות, אבל שאר הקונספטים של שלהי המאה ה-19 והמאה ה-20 בהחלט היוו כר לרעיונות חדשים ומקוריים. התימה של "הכל כבר נכתב בתנ"ך"(/בההוואד גיטה/אודיסאוס/וואטאבר) נראית לי ארכאית למדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, השתמשתי במינוח מוכר ואולי קצת הקצנתי. קיוויתי שרוח הדברים תובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירות מוקדמות עם יסודות סיי-פיי לוקיאנוס מסאמוסאטה – "סיפור אמיתי" (המאה ה-2 לספירה) - נחשב ליצירה הראשונה עם אלמנטים של מדע בדיוני. - כולל מסע לירח, מלחמות בין עמים שמימיים, ותיאורים של חיים חוץ-ארציים. - סאטירה על סיפורי מסעות מופרכים, אך עם דמיון מדעי מרשים. אבן טופייל – "חַי אִבּן יַקְזָאן" (המאה ה-12, אנדלוסיה) - סיפור על ילד שגדל לבד באי ומפתח הבנה פילוסופית ומדעית על העולם. - השפיע על פילוסופים אירופאים כמו ג'ון לוק. - שילוב של מדע, פילוסופיה, ואוטודידקטיות – יסודות סיי-פיי קלאסיים. תומאס מור – "אוטופיה" (1516) - תיאור של חברה אידיאלית על אי דמיוני. - עוסק בטכנולוגיה, מוסר, פוליטיקה – נחשב לאב-טיפוס של ספרות אוטופית. פרנסיס בייקון – "אטלנטיס החדשה" (1627) - תיאור של חברה מתקדמת מדעית וטכנולוגית. - כולל מוסד מחקר בשם "בית שלמה" – דמוי מכון מדעי עתידני. סוויפט – "מסעות גוליבר" (1726) - בפרק על לפוטה, אי מעופף עם מדענים מנותקים מהמציאות. - ביקורת על המדע והטכנולוגיה של זמנו, עם אלמנטים סאטיריים וסיי-פיי. וולטר – "מיקרומגס" (1752) - יצורים מכוכבים אחרים מבקרים בכדור הארץ. - סאטירה פילוסופית על האנושות, הדת והמדע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי בייקון, סוויפט ווולטר קרובים כרונולוגית הרבה יותר למאה ה-19 מאשר לשאמאנים העתיקים. אתה רוצה שאשים את הגבול במהפכה התעשייתית ולא במשוואות מקסוול? סבבה מבחינתי, הטיעון העקרוני עדיין בתוקף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הגבול הצבתי לעצמי כשז'ול וורן, ה.ג'. וואלס ואלדוס הקסלי פותחים את הדור החדש שנמשך עד ימינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לגבי arcane (מספר 26 ב TOP IMDB TV)? לדעתי יצירת מופת, באנימציה (לפחות העונה הראשונה). ולדעתי גם יצירת המופת Attack On Titan (מספר 19 ב TOP IMDB TV), שהיא בהחלט יצירת מופת בפני עצמה ומגוללת מסע אפי, ביקורת חברתית והמון מסתורין שנפתר אט-אט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ. Arcane היא מרשימה מבחינה טכנית, אבל העונה השניה היא באמת Meh. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כהערת אגב, הרשימה הזאת פשוט לא נכונה. לא רק שהיא כמעט מתעלמת מהעולם שלא דובר באנגלית או יפנית, לא רק שהיא שמה תפוחים ובננות על אותו סולם, לא רק שהיא מתעדפת סדרות לפי שנת ההפקה שלהם (או, נכון יותר, הגיל בו היו העורכים כשהם צפו בסדדה) חלק מהמיקומים היחסיים הם פשוט לא נכונים. אין עולם בו דקסטר נכנס לפני (ועוד כל כך לפני) רצח מאדום לשחור, שרלוק לפני שחיתות, על שוטים ואנשים לפני הפתן השחור והמלון של פולטי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סדרות מעולות שפשוט נדחקו אחורה כי סדרות שלא מגיע להן ציון כל כך גבוה עקפו אותן. זה לא שהמלון של פולטי לא קיבלה ציון גבוה ומיקום מכובד (66), פשוט בוג'אק הורסמן (65) מעליה. אוז (מקום 95) מקבלת ציון נאה של 8.7 ובבילון 5 (לא ב 250 הראשונות) מקבלת 8.4 אבל שרלוק (עם בנדיקט קמברבאץ', מקום 23) מקבלת 9.0 ובטלסטאר גלקטיקה (מקום 102) מקבלת 8.7(!?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשוואה בין בוג'אק לפולטי נשמעת לי חסרת בסיס, כמו להשוות פורשה וג'ון דיר באותה רשימה (יצרני כלי רכב), מדובר על שני דברים שונים לחלוטין. ההשוואה הנכונה, לדעתי, היא בין פולטי לשוטים ואנשים ובין בוג׳אק לריק ומורטי (ולדעתי, בשתיהן הרשימה טעתה בגדול). (ובאופן כללי, למי שנתן לשרלוק 9.0 צריך לשלול את הרשיון לחלק ציונים. 7.8 נראה לי ציון מוצלח יותר, ולא רק לי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה טבעם של מצעדים, בטח שבאתרים/ערוצים שמתרכזים במיינסטרים. הידעתם: ב-1990 רשת ג' ערכה את מצעד המצעדים. בחירת השירים הטובים ביותר בחמישים שנה (1940 עד 1990). במקום הראשון זכה השיר למבדה של להקת "קאומה". האימה. האימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוכרני את האימה הזו, היא היתה מזעזעת גם בזמן אמיתי. מצד שני היא נתנה לנו את האפשרות לבוז לבחירת השירים הנחותה של רשת ג' ולהרגיש איכותיים ונעלים - גם זה משהו. ואם כבר ניטפוק פולני - אני לא בטוח שהריקוד של הילדים המאד צעירים ולכאורה זרים בקליפ היה עובר היום את קריטריוני ה-PC. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שלישי, הוא הגיע למקום עשירי בשירים הגרועים ביותר של עשור שנות ה-80 (במצעד של גלי צה״ל). גם זה סוג של הגזמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נסכים שהגזמה זה מעמודי התווך של האייטיז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שזו הגזמה. מן הסתם סביר ברשימת שירים גרועים לבחור שירים שהצליחו, וכמה שיותר הצליחו (חוץ מזה שיותר גרועים) יותר צריך לבחור אותם. ובתור שיר מצליח, "למבדה" הוא מאוס ודביק במיוחד, אין לו חן אפילו של קאמפ. אגב, אזכיר שוב, למי שהספיק כבר לשכוח את תגובה 1547, שבאותה רשימת גרועים הכניסו גם את "יקה יקה" - עוול וחרפה, כמו שכתב הנער המתלהם אך החמוד ההוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אוהב את יקה יקה. ב 99' אהבתי אותו מאוד. הייתי תומך בך אבל עוד לא הכרתי את האייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי הרבה פעמים דירוג שמתבסס על הקהל הרחב נשען על המכנה המשותף הנמוך של הקהל המדרג ולא יוצא מוצלח במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי רקורד עלוב בהרבה מלכם בסדרות, אבל FWIW שרלוק היתה אחת הטובות ביותר שראיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מי שנימק | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נימק באריכות... צפיתי ברבע שעה הראשונה של הנימוק, והכל נכון, אבל אלו דברים שלא הפריעו לי. נהניתי1 מהדמויות והדינמיקה ביניהן, במיוחד ממוריארטי, גם אם ברור שהן לא נאמנות לקונן דויל; נהניתי מאוד מהדיאלוגים; נהניתי מהסברים בלשיים שנונים, שאין ספק שהם מלאים חורים אבל הם נאמרו מספיק מהר שאשעה את האי-אמונה; ונהניתי ערכית מסדרה שעושה כבוד לרציונליות ולמדעיות, ע"ע לשלילה "אבודים" ו"דברים מוזרים" שהוזכרו כאן. 1 יכול להיות שבשעה ורבע שלא צפיתי מהביקורת הוא מפרק גם את אלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המניעים של הדמויות לא היו משהו, ואני דווקא לא אוהב שמכסים על חורים לוגיים בלהסביר מהר מדי1 ובכל זאת גם אני נהניתי מהדמויות. משום מה נהניתי במיוחד מהדמות המוגזמת של האבא. כל העלילות הראשיות, עם מוריארטי ועם האבא, הפכו את הסדרה בעיני ליותר פנטזיה מאשר בלש. ככזו, דמויות מוקצנות הן מבורכות (ע"ע טווין פיקס) ______ 1 הטריק התסריטאי הזה ישב לי בירכתי המח עד שהוצאת אותו עכשיו לאור. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה לא באמת זבל של סדרה. אבל בהחלט לא מקום 23 ברשימת הסדרות הטובות בהיסטוריה האנושית, בהחלט לא זכאית לציון 9, ובהחלט לא סדרת המתח הבריטית הטובה בהיסטוריה. לא יודע אם הייתי מכניס אותה לרשימת 250 הסדרות הטובות ביותר (אני לא יודע איך להתחיל לבנות רשימה כזאת) אני בטוח שלא הייתי מכניס אותה לעשירייה הראשונה של סדרות המתח הבריטיות(אולי בעשירייה השניה), ולא הייתי נותן לה יותר מ-7.5 (שני הפרקים הראשונים יותר קרובים לשמונה, העונות האחרונות מגרדות את ה-6 מלמטה בעיני). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי זו הזדמנות טובה לבקש את העשירייה הראשונה של סדרות המתח הבריטיות שלך1. 1 שגם אנחנו נהנה, כמו שהיתה אומרת המורה לטבע ביסודי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי לעשות רשימה וגיליתי שזה הרבה יותר קשה ממה שהיה נדמה לי. הסתכלתי על רשימות שעשו אנשים אחרים וגיליתי שאני לא מכיר חלק גדול מהסדרות שאמורות להיות טובות, וגם את הסדרות שאני מכיר קצת קשה לי למקם על סולם יחיד. במקום זה, אני חושב שיותר קל לי לסדר אותן בליגות (כשאין לי שמץ של ממושג מה הסדר בתוך כל ליגה, ברור לי שיש הרבה שאני לא מכיר ושלגבי חלק מהן אני מתקשה להיות אובייקטיבי). בליגת העל הייתי שם את: * שחיתות * לותר * ורה * החשוד העיקרי * רמפול בליגה הלאומית הייתי שם את: * וואלאנדר * בלתי נשכח * סקוט וביילי * כנופיית ברמינגהאם בליגה ארצית הייתי שם את: * שרלוק * וייטצ'אפל * חוק וסדר (כן, יש כזה בריטי) * עדות אילמת * מוות בגן עדן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, תודה שהזכרת לי את ''החשוד העיקרי'', אכן זכורה לטובה. והיא בתורה מזכירה לי את ''המפצח'' (עם רובי קולטריין). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רמפול" היתה נהדרת בעיני. כללית, קשה לדעת אם סדרות שמאד אהבתי היו טובות אבסולוטית או שאהבתי אותן רק על רקע השיממון הכללי של הערוץ היחיד ובשל היותן חוויה ראשונית למדי1. מעניין מה ארצ'י בנקר היה עושה לי היום, ואולי אטרח לבדוק את זה. אל תעצרו את נשימתכם עד לדיווח אלא אם אתם מתאמנים בצלילה חופשית. _________ 1- את הקומדיות הישנות של צ'רלי צ'פלין, לורל והרדי, באסטר קיטון, הרולד לויד וכל החב'רה הטובים ההם ראינו בתור ילדים וממש בכינו והתגלגלנו על הריצפה מרוב צחוק. זאת היתה חוויה שלפחות עפ"י מה שאני זוכר ממנה לא הצלחתי לשחזר בחיי הבוגרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מילולית נפלתי מהכסא מרוב צחוק בשני מקרים שאני זוכר: ב"סרט אילם" של מל ברוקס בשנות העשרה שלי הסצנה של האבירים עם ליזה מינלי שגם עכשיו בצפיה חוזרת גרמה ללסת שלי לכאוב. וב"עלילות משה בעיר הגדולה" בשנות השלושים שלי בסצנה שטל פרידמן עושה את המורה צפדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זכרתי את סצינת האבירים. עכשיו חייכתי חיוך רחב בעשר השניות הראשונות במסעדה, ואז זה נמשך עוד שלוש דקות שבהן השתעממתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני זוכר את כל החבר'ה הטובים שהזכרת ושהם בהחלט הצחיקו אותי בתור ילד (בעיקר הרולד לויד). יש לי זיכרון של כל המשפחה שלי צופה ב"התזמורת" עם ג'וליאן שגרן וספי ריבלין וכולם פשוט לא מסוגלים להפסיק לצחוק. מצאתי את זה לפני כמה זמן ב-YouTube. מצחיק, אבל לא כמו שזכרתי את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכרת לי שבשנות העשרה המוקדמות שלי צחקתי כמו משוגע ב"מה חדש חתלתולה". בכלל מאד אהבתי את ההומור של וודי אלן המוקדם, לפני שהפך להיות פילוסוף (מה שהיה, לדעתי, פשע נגד האנושות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי, אבל הקאסט מטורף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לצורך כיול - ממעט הסדרות שראיתי בעשורים האחרונים, אהבתי יותר מאת שרלוק את: סיינפלד, הסופרנוס, הסמויה, ג'יווס ווסטר. כולן בפער ענק, אלה התותחים הכבדים שלי. אני מתקשה למצוא סדרה שאהבתי יותר אבל בפחות פער1. כן אהבתי אבל פחות מאת שרלוק: סוסים איטיים, האוס, ברודצ'רץ', 18 אחוז. 1 אולי הישראליות, "שישה אפסים" ו"כתב פלילי". סדרות ישראליות מפעילות אצלי אזורים אחרים ברגש, אז קשה לי להשוות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי את שרלוק אבל את סוסים איטיים אני יותר אוהב (היא עוד לא נגמרה) מאשר את סיינפלד, אם כי פחות מאשר את הסמויה ובערך כמו הסופרנוס, ועל כל הנ”ל עולה לטעמי סמוך על סול (כששובר שורות גם סביב הסופרנוס). האוס בערך כמו סיינפלד. את השאר שציינת לא ראיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב להודות שלא את כולן ראיתי, וגרוע מזה, את חלקן ניסיתי והרמתי ידיים. היחיד שאני חושב שאני מכיר מספיק טוב על מנת להביע דעה זה סיינפלד (והדעה היא: נע בין מביך למבריק וככל שהעונות מתקדמות המבריק נהיה יותר ויותר נדיר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(דוקא סיינפלד ידועה בזה שהעונה הראשונה התחילה בינוני והיא השתבחה בהמשך. אבל לא נתווכח על טעם וריח). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי מאד את סיינפלד בשעתו, אבל כשניסיתי לחזור אליו בנטפליקס לא החזקתי מעמד אפילו שני פרקים. לטעמי הסידרה הקומית הטובה ביותר היא Faulty Towers. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהיום היא היתה יותר מביכה מאשר מצחיקה. אני גם מנחש, שקצב הבדיחות שבה היה גורם לילדים שלי (למשל) להשתעמם. אני חושש שזה נכון לרוב הסדרות הקומיות שגדלתי עליהן. את סיינפלד ראיתי לראשונה בשלמותה בנטפליקס. עד אז יצא לי לראות רק פרקים בודדים בזמנים שונים וללא שום סדר הגיוני. דווקא נהניתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צפיתי במלון של פולטי באיחור של עשור או שניים, והיא כבר נראתה לי מיושנת. לא זוכר אם ממש לא צחקתי או שצחקתי אבל לא התפעלתי. סיינפלד בצפייה חוזרת לאחרונה נראה לי עדיין טוב, אבל לא מושך להשקיע בו זמן בידיעה שזו צפייה חוזרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין צוחק כשאני צופה בקטעים ממנה, בניגוד לכמעט כל קומדיה אחרת, בסידרה או בסרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנ״ל. אפילו היבשושיות והדיביליות של Blackadder מצליחה להצחיק אותי מחדש כל פעם כשיוצא לי לראות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלון של פולטי הוא tour de force של הקומיקאי ג'ון קליז (ממונטי פייתון) שהוא באמת קומיקאי בריטי שאין שני לו. הסדרה באמת מצחיקה (איך נכתב כאן? כאבי בטן. הפרק על האורחים הגרמנים זכור לי עד היום). אבל מעבר לכך אין בה דבר מעבר לקומדיית מצבים טיפוסית בנוסח "מישהו מטפל בך". אני לא חושב שיש לה שום ערך מוסף שמשאיר אותה במצעד כלשהו לאורך הזמן. כניגוד לה הייתי מציג את סיינפלד והתכנית של לארי דייויד. שתיהן עוסקות בנושאים חשובים מעולמם של בני אדם עם תבונה ממוצעת ומעלה החיים בעולם המודרני (יחסי שכנים, אמנות, חברות, יחסים בין המינים, קונפורמיזם ויחסים עם החוק). סיינפלד, בניגוד גמור למה שטענה באחד הפרקים, אינה סדרה על שום דבר, אלא עוסקת באופן די מתוחכם במגוון נושאים שלא מעניינים כל כך בני נוער, אבל מעניינים מאד מבוגרים רבים. בניגוד ללארי דייויד, סיינפלד גם מצחיקה מספיק. אני לא הייתי מצפה שסיינפלד תעניין במיוחד בני נוער ואנשים אחרים שלא התקדמו מאז היו בני 16. יש בה גם נטייה לאזוטרי ולחריג. אפאחד מגיבוריה שכולם רחוקים כבר מימ עלומיהם, אינו מקיים יחסי משפחה שגרתיים (מלבד אולי קוסטנזה שמצליח להרעיל את ארוסתו עם בולי דואר רעילים). לא צריך לצפות שסדרה כזו תזכה להתלהבות המונית בנוסח חברים, משחקי הכס או האח הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אני לא חושב שיש לה שום ערך מוסף שמשאיר אותה במצעד כלשהו לאורך הזמן'' - במצעד שלי היא צועדת בראש כבר שנים רבות, עם מע''מ ובלי מע''מ. אין לי שום דבר נגד ניתוחים מהסוג שאתה עושה, אלא שעבורי החלק החשוב היחיד (לא העיקרי, היחיד) בקומדיות הוא כמה צחקתי וכמה נהניתי מהן. תודה שהזכרת לי את ''מישהו מטפל בך'' שאף היא היתה מצוינת בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפראפרזה על גראוצ'ו מארקס אומר:"זוהי דעתי. ואם היא לא מוצאת חן בעיניך, ובכן יש לי אחרת". ג'ון קליז,מונטי פייטון וקומיקאים בריטים נוספים הם ממשיכים נאמנים יותר של מסורת הסאטירה העתיקה והימי-ביניימית. הסאטיריקאן משתולל, מתבזה ומבזה כל מוסכמה של החברה הטובה, כאשר העובדה שהוא עושה זאת במסגרת חגיגה או קרניבל מוגבלת במקום ובזמן, הופכת את הסאטירה במידה מסויימת למסמנת ומאשרת את ההתנהגות הקןנפורמית בימי החול ובשגרה, כמו שתייה עד דלא ידע בפורים. קומדיות אמריקניות בחלקן נוטות לז'אנר הפוך בנוסח מונודראמה או סטנדאפ. הקומיקאי מציג עצמו כאדם מן השורה (סיינפלד) והקומדיה היא מסווה שמאחוריו מסתתרים לפעמים מסרים חדשניים וחתרניים. לפעמים המסרים עצמם הם שמרניים ו/או קונפורמיים והקומדיה מסתתרת בפער בין מה שמוצהר לבין מה שקורה בפועל. אפילו קומיקאים יהודים ושחורים, שהמסרים שלהם יותר פלגניים וכועסים, מגלמים דמות של איש מן הרחוב ולא דמות של ליצן מטורף. אפילו בקצה היותר קרקסי (האחים מארקס ושלושת המוקיונים) זה סלאפסטיק ולא סאטירה. נראה שלסאטירה יש קשיים בחציית האוקיינוס. וכאשר זה מגיע, זה מגיע בניחוח אירופאי מובהק (מל ברוקס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העונה האחרונה היתה די גרועה נדמה לי (והפרק האחרון קטסטרופלי), אבל עד אליה לדעתי הרמה נשארה עילית קבועה (עם החסרונות הידועים של סיינפלד, גם הם קבועים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די מסכים, בייחוד לגבי הפרק האחרון שהיה גרוע1. לגבי שאר העונה לא זכרתי שהיא התדרדרה. אני דוקא חושב שהעונה הראשונה היתה הפחות מוצלחת, ומשם הם השתפרו - שזה מאד מאד נדיר. וזה מזכיר לי עוד סדרה מהכיוון ההפוך - "האמריקאים", סדרת ריגול מהעשור הקודם שמדורגת אצלי למעלה בעשירייה הראשונה, שפרק הסיום שלה הוא מופתי. 1 אני לא מגדיר אותו כקטסטרופלי, כי לדעתי הוא היה גרוע בפני עצמו - פשוט לא מצחיק - אבל לא חירב את כל שאר הסדרה כמו סיומים קטסטרופליים באמת2. הוא לא פגע באפיון הדמויות, בקווי עלילה כלשהם, בבניית העולם וכן הלאה. כידוע, יש דוגמאות מובהקות לכל אלה2. 2 איך פגשתי את אמא - אני מסתכל עלייך. בטלסטאר גלקטיקה, גם. משחקי הכס, גם (אבל צפוי כי כל העונה האחרונה היא התרסקות ארוכה ומפוארת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אחת הבעיות של נטפליקס (לא החברה, הרעיון), פעם כשרשת לאומית בחרה להפיק סדרה היא השקיעה בה כל כך הרבה1 שהיא לא יכלה להרשות לעצמה לוותר בקלות, ולכן הן נתנו לסדרות זמן להשתפר (הסימפסונס היא אולי הדוגמא הכי מובהקת). היום לפעמים מספיק חצי עונה פושרת בשביל שיסגרו לך את הברז. 1 לא רק ההפקה - שעת השידור היה משאב נדיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בהחלט, היה שיפור מהעונה הראשונה לשלישית, אבל מהעונה החמישית היו יותר ויותר פרקים שנראים לי היום מביכים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הופתעתי לגלות שהדור של היום (שתי בנותיי מבחינתי מייצגות אותו באופן מדעי) מתחבר יותר בקלות ל"חברים" מאשר לסיינפלד. אני מוצא יתרונות בכל אחד מהם, אבל לדעתי ההומור של סיינפלד יותר איכותי וגם יותר אחיד לאורך העונות. ההסברים המאד לא מבוססים שאני מוצא לזה, הם שההומור של סיינפלד יותר מיזנטרופי, וש"חברים" גם קצת עוברת בתור דרמת יחסים feel good, שהולך טוב עם בנות-עשרה מהמילניום הנוכחי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כל פעם מופתע מכמה כל המילייה שלי, כך נדמה, אוהב את "חברים", ורק אני לא. אין לי שום דבר נגדה, רק שאני יכול לחשוב על מאה דרכים מהנות יותר להעביר 25 דקות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה בכלל ענין ז'אנרי? אולי אתה פשוט לא כל כך אוהב סיטקומים - וסיינפלד היא חריגה נישתית? כשאני חושב על עצמי עשורים אחורה, נהניתי לצפות בלא מעט כאלה לאורך השנים, מארצ'י באנקר ושלושה בדירה ומישהו מטפל בך, דרך סיינפלד וחברים מופע שנות ה-70 והמפץ הגדול ואיך פגשתי את אמא. וגם כשאני מכיר בזה שלא כולן, ומן הסתם גם לא רוב הפרקים הם ברמה עילית - אני הראשון להודות שחלקן גם התדרדרו נמוך מאד לאורך השנים - אני גם זוכר בחיבה רבה כמה וכמה פרקים ודמויות שמבחינתי היו שוות את זמן הצפייה. אולי מראש רף הציפיות שלי לא בשמיים בסוגה הזו, וברור לי שאני לא מתיישב כדי לראות מאסטרפיס. וייתכן שהיום גם אתקשה לחזות בפרקים ישנים. אבל הנסיון מראה שעד לפני כעשור הייתי מסוגל למצוא סיטקום ולהנות ממנו מספיק כדי לצפות בעשרות פרקים. יכול להיות שאנשים אחרים מעדיפים פשוט לבלות את זמנם עם ז'אנרים אחרים של טלויזיה, שחביבים עליהם. למשל אנימציה, שכבר דיברנו עליה כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני גם לא חובב של חברים. אני מנסה לנסח למה, אבל לא נראה לי שזה בגלל שאני ״לא אוהב את הז׳אנר״. נראה לי שזה נופל לתת קטגוריה בתוך הז׳אנר של סיטקום. כן יש דברים שהם בז׳אנר של סיטקום ואני מאוד אוהב: - בלק אדר - המלון של פולטי - סיליקון ואלי - מישהו מטפל בך - סיינפלד - תרגיע - איי.טי. (The IT Crowd) - המשרד (גם הבריטי וגם האמריקני) - כן אדוני השר / ראש הממשלה דברים בז׳אנר שאני לא אוהב (ממאוד לא אוהב ועד Meh/לא מצחיק): - חברים (ראיתי לא הרבה אבל גם לא מעט פרקים כי אנשים התעקשו להמליץ לי. התוכנית הזאת לא מצליחה לעלות לי על הפנים אפילו חצי חיוך. לא מבין את התופעה, למרות שאני מעריך את היכולות הקומיות של השחקנים1). - ביג בנג (חיבבתי קצת בהתחלה אבל נהיה שטאנץ מאוד מהר ונמאס) - איך פגשתי את אמא - מליון סיטקומים אחרים שכולם מרגישים אותו הדבר ואותו השטאנץ. כתיבה קומית עצלנית. מישהו אומר משהו, מישהו עונה איזה זינגר, שחקנים ממתינים לצחוק שנשמע מאולץ גם כשהוא מול קהל אמיתי וחוזר חלילה, הסתמכות יתר של הכותבים על כך שיש ״Fan base״ (עם בזינגה שטנצי שמתחנף לקהל השבוי) במקום לכתוב קומדיה שעומדת בפני עצמה בכל פרק. בקבוצה שאני לא אוהב יש גם הרבה דברים בריטיים (שאני אפילו לא זוכר את שמם), אז זה לא העניין. זה גם לא צחוק הקהל (האמיתי או הפייק) שמפריד בין הקבוצות (כי בשתי הקבוצות היו תוכניות עם או בלי צחוקים). נראה לי שהדברים שאני לא אוהב הם: סיטקום שהוא "קומדיות יחסים" אמריקנית קלאסיות. חברים, איך פגשתי את אמא, ביג בנג, נשואים פלוס - כולן שמות במרכזן מערכות יחסים רומנטיות/משפחתיות עם עומק של בריכת ילדים ועם גאגים חוזרים (עד לעוסים לאורך שנים). שם ההומור לרוב רח יותר, סנטימנטלי, עם "פאנץ’ ליין" שאפשר לצפות ממרחק שמדגדג יותר על האיזור במוח של ״המוכר ונעים״ ולא באיזור שבו יושב חוש ההומור שלי (ציני, ביקורתי, קצת מרושע, שובב, מופרע, מונטי פייטוני ועם העירבוב הראוי שבו צריך להתסכל על בני אדם - אהבה/שנאה. סלט מיזנטרופיה והומניזם). _______________ 1 למשל Lisa Valerie Kudrow היא לגמרי סבבה כבנאדם ושחקנית קומית, אבל חברים פשוט לא מצחיקה אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתקופה שלפני שה-VOD (ועל אחת כמה וכמה,ֿ שלפני הכבלים) בארה״ב הזמן היה משאב מוגבל לרשתות הגדולות. הם לא היו יכולים לשדר עשרות סדרות בתקוה שאחת מהן תתפוס, לכן הן ניסו ללכת על בטוח. לפחות במידה מסויימת. חברים היא הסטארבקס של הטלויזיה - מוצר עשוי באופן מקצועי שאף פעם לא יפתיע אותך לטובה או לרעה, אבל בלי חברים NBC לא היתה יכולה לקחת הימור כמו סיינפלד כמו שבלי מי הבוס ABC לא היתה יכולה לקחת את הסיכון ברוזאן. מה שאני רוצה להגיד זה שלא הוגן לשים אותם באותה קטגוריה. (מאלה שהזכרת לשלילה, נשואים פלוס היא היוצאת מהכלל, פוקס היתה רשת חדשה יחסית ולקחה הימור די גדול על סדרה מאד שונה ממה שהיה נפוץ בזמנו - ע״ע קוסבי או צער גידול בנות. אבל כשאתה מהמר באופן קיצוני אין סיכוי שתקלע לטעם של כולם, הם לא קלעו לטעמך אבל לא מדובר במוצר תעשייתי כמו שאר הרשימה) (מאלה שהזכרת לחיוב, אני חושב ש״מישהו מטפל בך״ הוא יוצא מהכלל שבמבט לאחור היא קומדיה מאוד שטאנצית עם הומור מאד נמוך ולא מתוחכם שאלמלא המבטא לא היתה מצליחה כל כך בארץ, אבל יכול להיות שאני טועה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לגבי ״מישהו מטפל בך״. הוא לא צריך להיות ברשימה. אם אראה את זה היום, סביר להניח שזה לא ממש יצחיק אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לאזכור החיובי של ''נשואים פלוס'' שסטתה לטובה (לדעתי) מהמיינסטרים והיתה בועטת ולא מנומסת יותר מהשאר. בעשור האחרון אין שום סיכוי שסדרה עם הומור סקסיסטי ומיזנטרופי כמוה היתה מתקבלת בחיוב. ולגבי מישהו מטפל בך - דומני שזו היתה אחת הסדרות הראשונות בפריים טיים בארץ עם דמות מובילה שהיא הומוסקסואלית בגלוי. לאור השמרנות של החברה הישראלית, זה נזקף לטובתה (של הסדרה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אהבתי את נשואים פלוס. א. היו שם שני שחקנים מעולים- אד אוניל וכריסטינה אפלגייט. ב. בזכות השחקנים היו לסדרה לפחות שני רבדים: ברובד אחד אתה צוחק על הנלעגות של הדמות. ברובד השני אתה מזדהה עם אספקטים בדמות וצוחק על עצמך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שזה עניין ז'אנרי. אני די מזדהה עם מה שאביב כתב, אבל לא בטוח כמה אצחק היום גם מאלו שהוא כן אוהב (כנראה ''כן אדוני השר'' כן, ''בלאק אדר'' לא.) ז'אנר שנדמה לי שלא דוסקס פה הוא מוקומנטרי. אהבתי מאוד את ''לארי סאנדרס'' ואת ''המשרד''. בזו האחרונה, אהבתי קצת את הבריטית והרבה יותר את האמריקאית (כמה עממיקו מצידי). את הישראלית לא יצא לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש חשש שכן אדוני השר יהיה היום יותר עצוב ממצחיק. יש לי זכרון מאד רחוק ועמום שלארי סנדרס היה מוצלח, אבל זה היה ממש מזמן וללא שידורים חוזרים, אז קשה לי לסמוך על מעט הרושם שנותר אצלי בתור משהו אמין. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |