בתשובה להאייל האלמוני, 18/08/25 14:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רק לצורך כיול - ממעט הסדרות שראיתי בעשורים האחרונים, אהבתי יותר מאת שרלוק את: סיינפלד, הסופרנוס, הסמויה, ג'יווס ווסטר. כולן בפער ענק, אלה התותחים הכבדים שלי. אני מתקשה למצוא סדרה שאהבתי יותר אבל בפחות פער1. כן אהבתי אבל פחות מאת שרלוק: סוסים איטיים, האוס, ברודצ'רץ', 18 אחוז. 1 אולי הישראליות, "שישה אפסים" ו"כתב פלילי". סדרות ישראליות מפעילות אצלי אזורים אחרים ברגש, אז קשה לי להשוות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי את שרלוק אבל את סוסים איטיים אני יותר אוהב (היא עוד לא נגמרה) מאשר את סיינפלד, אם כי פחות מאשר את הסמויה ובערך כמו הסופרנוס, ועל כל הנ”ל עולה לטעמי סמוך על סול (כששובר שורות גם סביב הסופרנוס). האוס בערך כמו סיינפלד. את השאר שציינת לא ראיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב להודות שלא את כולן ראיתי, וגרוע מזה, את חלקן ניסיתי והרמתי ידיים. היחיד שאני חושב שאני מכיר מספיק טוב על מנת להביע דעה זה סיינפלד (והדעה היא: נע בין מביך למבריק וככל שהעונות מתקדמות המבריק נהיה יותר ויותר נדיר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(דוקא סיינפלד ידועה בזה שהעונה הראשונה התחילה בינוני והיא השתבחה בהמשך. אבל לא נתווכח על טעם וריח). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי מאד את סיינפלד בשעתו, אבל כשניסיתי לחזור אליו בנטפליקס לא החזקתי מעמד אפילו שני פרקים. לטעמי הסידרה הקומית הטובה ביותר היא Faulty Towers. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהיום היא היתה יותר מביכה מאשר מצחיקה. אני גם מנחש, שקצב הבדיחות שבה היה גורם לילדים שלי (למשל) להשתעמם. אני חושש שזה נכון לרוב הסדרות הקומיות שגדלתי עליהן. את סיינפלד ראיתי לראשונה בשלמותה בנטפליקס. עד אז יצא לי לראות רק פרקים בודדים בזמנים שונים וללא שום סדר הגיוני. דווקא נהניתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צפיתי במלון של פולטי באיחור של עשור או שניים, והיא כבר נראתה לי מיושנת. לא זוכר אם ממש לא צחקתי או שצחקתי אבל לא התפעלתי. סיינפלד בצפייה חוזרת לאחרונה נראה לי עדיין טוב, אבל לא מושך להשקיע בו זמן בידיעה שזו צפייה חוזרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין צוחק כשאני צופה בקטעים ממנה, בניגוד לכמעט כל קומדיה אחרת, בסידרה או בסרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנ״ל. אפילו היבשושיות והדיביליות של Blackadder מצליחה להצחיק אותי מחדש כל פעם כשיוצא לי לראות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלון של פולטי הוא tour de force של הקומיקאי ג'ון קליז (ממונטי פייתון) שהוא באמת קומיקאי בריטי שאין שני לו. הסדרה באמת מצחיקה (איך נכתב כאן? כאבי בטן. הפרק על האורחים הגרמנים זכור לי עד היום). אבל מעבר לכך אין בה דבר מעבר לקומדיית מצבים טיפוסית בנוסח "מישהו מטפל בך". אני לא חושב שיש לה שום ערך מוסף שמשאיר אותה במצעד כלשהו לאורך הזמן. כניגוד לה הייתי מציג את סיינפלד והתכנית של לארי דייויד. שתיהן עוסקות בנושאים חשובים מעולמם של בני אדם עם תבונה ממוצעת ומעלה החיים בעולם המודרני (יחסי שכנים, אמנות, חברות, יחסים בין המינים, קונפורמיזם ויחסים עם החוק). סיינפלד, בניגוד גמור למה שטענה באחד הפרקים, אינה סדרה על שום דבר, אלא עוסקת באופן די מתוחכם במגוון נושאים שלא מעניינים כל כך בני נוער, אבל מעניינים מאד מבוגרים רבים. בניגוד ללארי דייויד, סיינפלד גם מצחיקה מספיק. אני לא הייתי מצפה שסיינפלד תעניין במיוחד בני נוער ואנשים אחרים שלא התקדמו מאז היו בני 16. יש בה גם נטייה לאזוטרי ולחריג. אפאחד מגיבוריה שכולם רחוקים כבר מימ עלומיהם, אינו מקיים יחסי משפחה שגרתיים (מלבד אולי קוסטנזה שמצליח להרעיל את ארוסתו עם בולי דואר רעילים). לא צריך לצפות שסדרה כזו תזכה להתלהבות המונית בנוסח חברים, משחקי הכס או האח הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אני לא חושב שיש לה שום ערך מוסף שמשאיר אותה במצעד כלשהו לאורך הזמן'' - במצעד שלי היא צועדת בראש כבר שנים רבות, עם מע''מ ובלי מע''מ. אין לי שום דבר נגד ניתוחים מהסוג שאתה עושה, אלא שעבורי החלק החשוב היחיד (לא העיקרי, היחיד) בקומדיות הוא כמה צחקתי וכמה נהניתי מהן. תודה שהזכרת לי את ''מישהו מטפל בך'' שאף היא היתה מצוינת בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפראפרזה על גראוצ'ו מארקס אומר:"זוהי דעתי. ואם היא לא מוצאת חן בעיניך, ובכן יש לי אחרת". ג'ון קליז,מונטי פייטון וקומיקאים בריטים נוספים הם ממשיכים נאמנים יותר של מסורת הסאטירה העתיקה והימי-ביניימית. הסאטיריקאן משתולל, מתבזה ומבזה כל מוסכמה של החברה הטובה, כאשר העובדה שהוא עושה זאת במסגרת חגיגה או קרניבל מוגבלת במקום ובזמן, הופכת את הסאטירה במידה מסויימת למסמנת ומאשרת את ההתנהגות הקןנפורמית בימי החול ובשגרה, כמו שתייה עד דלא ידע בפורים. קומדיות אמריקניות בחלקן נוטות לז'אנר הפוך בנוסח מונודראמה או סטנדאפ. הקומיקאי מציג עצמו כאדם מן השורה (סיינפלד) והקומדיה היא מסווה שמאחוריו מסתתרים לפעמים מסרים חדשניים וחתרניים. לפעמים המסרים עצמם הם שמרניים ו/או קונפורמיים והקומדיה מסתתרת בפער בין מה שמוצהר לבין מה שקורה בפועל. אפילו קומיקאים יהודים ושחורים, שהמסרים שלהם יותר פלגניים וכועסים, מגלמים דמות של איש מן הרחוב ולא דמות של ליצן מטורף. אפילו בקצה היותר קרקסי (האחים מארקס ושלושת המוקיונים) זה סלאפסטיק ולא סאטירה. נראה שלסאטירה יש קשיים בחציית האוקיינוס. וכאשר זה מגיע, זה מגיע בניחוח אירופאי מובהק (מל ברוקס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העונה האחרונה היתה די גרועה נדמה לי (והפרק האחרון קטסטרופלי), אבל עד אליה לדעתי הרמה נשארה עילית קבועה (עם החסרונות הידועים של סיינפלד, גם הם קבועים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די מסכים, בייחוד לגבי הפרק האחרון שהיה גרוע1. לגבי שאר העונה לא זכרתי שהיא התדרדרה. אני דוקא חושב שהעונה הראשונה היתה הפחות מוצלחת, ומשם הם השתפרו - שזה מאד מאד נדיר. וזה מזכיר לי עוד סדרה מהכיוון ההפוך - "האמריקאים", סדרת ריגול מהעשור הקודם שמדורגת אצלי למעלה בעשירייה הראשונה, שפרק הסיום שלה הוא מופתי. 1 אני לא מגדיר אותו כקטסטרופלי, כי לדעתי הוא היה גרוע בפני עצמו - פשוט לא מצחיק - אבל לא חירב את כל שאר הסדרה כמו סיומים קטסטרופליים באמת2. הוא לא פגע באפיון הדמויות, בקווי עלילה כלשהם, בבניית העולם וכן הלאה. כידוע, יש דוגמאות מובהקות לכל אלה2. 2 איך פגשתי את אמא - אני מסתכל עלייך. בטלסטאר גלקטיקה, גם. משחקי הכס, גם (אבל צפוי כי כל העונה האחרונה היא התרסקות ארוכה ומפוארת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אחת הבעיות של נטפליקס (לא החברה, הרעיון), פעם כשרשת לאומית בחרה להפיק סדרה היא השקיעה בה כל כך הרבה1 שהיא לא יכלה להרשות לעצמה לוותר בקלות, ולכן הן נתנו לסדרות זמן להשתפר (הסימפסונס היא אולי הדוגמא הכי מובהקת). היום לפעמים מספיק חצי עונה פושרת בשביל שיסגרו לך את הברז. 1 לא רק ההפקה - שעת השידור היה משאב נדיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בהחלט, היה שיפור מהעונה הראשונה לשלישית, אבל מהעונה החמישית היו יותר ויותר פרקים שנראים לי היום מביכים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הופתעתי לגלות שהדור של היום (שתי בנותיי מבחינתי מייצגות אותו באופן מדעי) מתחבר יותר בקלות ל"חברים" מאשר לסיינפלד. אני מוצא יתרונות בכל אחד מהם, אבל לדעתי ההומור של סיינפלד יותר איכותי וגם יותר אחיד לאורך העונות. ההסברים המאד לא מבוססים שאני מוצא לזה, הם שההומור של סיינפלד יותר מיזנטרופי, וש"חברים" גם קצת עוברת בתור דרמת יחסים feel good, שהולך טוב עם בנות-עשרה מהמילניום הנוכחי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כל פעם מופתע מכמה כל המילייה שלי, כך נדמה, אוהב את "חברים", ורק אני לא. אין לי שום דבר נגדה, רק שאני יכול לחשוב על מאה דרכים מהנות יותר להעביר 25 דקות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה בכלל ענין ז'אנרי? אולי אתה פשוט לא כל כך אוהב סיטקומים - וסיינפלד היא חריגה נישתית? כשאני חושב על עצמי עשורים אחורה, נהניתי לצפות בלא מעט כאלה לאורך השנים, מארצ'י באנקר ושלושה בדירה ומישהו מטפל בך, דרך סיינפלד וחברים מופע שנות ה-70 והמפץ הגדול ואיך פגשתי את אמא. וגם כשאני מכיר בזה שלא כולן, ומן הסתם גם לא רוב הפרקים הם ברמה עילית - אני הראשון להודות שחלקן גם התדרדרו נמוך מאד לאורך השנים - אני גם זוכר בחיבה רבה כמה וכמה פרקים ודמויות שמבחינתי היו שוות את זמן הצפייה. אולי מראש רף הציפיות שלי לא בשמיים בסוגה הזו, וברור לי שאני לא מתיישב כדי לראות מאסטרפיס. וייתכן שהיום גם אתקשה לחזות בפרקים ישנים. אבל הנסיון מראה שעד לפני כעשור הייתי מסוגל למצוא סיטקום ולהנות ממנו מספיק כדי לצפות בעשרות פרקים. יכול להיות שאנשים אחרים מעדיפים פשוט לבלות את זמנם עם ז'אנרים אחרים של טלויזיה, שחביבים עליהם. למשל אנימציה, שכבר דיברנו עליה כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני גם לא חובב של חברים. אני מנסה לנסח למה, אבל לא נראה לי שזה בגלל שאני ״לא אוהב את הז׳אנר״. נראה לי שזה נופל לתת קטגוריה בתוך הז׳אנר של סיטקום. כן יש דברים שהם בז׳אנר של סיטקום ואני מאוד אוהב: - בלק אדר - המלון של פולטי - סיליקון ואלי - מישהו מטפל בך - סיינפלד - תרגיע - איי.טי. (The IT Crowd) - המשרד (גם הבריטי וגם האמריקני) - כן אדוני השר / ראש הממשלה דברים בז׳אנר שאני לא אוהב (ממאוד לא אוהב ועד Meh/לא מצחיק): - חברים (ראיתי לא הרבה אבל גם לא מעט פרקים כי אנשים התעקשו להמליץ לי. התוכנית הזאת לא מצליחה לעלות לי על הפנים אפילו חצי חיוך. לא מבין את התופעה, למרות שאני מעריך את היכולות הקומיות של השחקנים1). - ביג בנג (חיבבתי קצת בהתחלה אבל נהיה שטאנץ מאוד מהר ונמאס) - איך פגשתי את אמא - מליון סיטקומים אחרים שכולם מרגישים אותו הדבר ואותו השטאנץ. כתיבה קומית עצלנית. מישהו אומר משהו, מישהו עונה איזה זינגר, שחקנים ממתינים לצחוק שנשמע מאולץ גם כשהוא מול קהל אמיתי וחוזר חלילה, הסתמכות יתר של הכותבים על כך שיש ״Fan base״ (עם בזינגה שטנצי שמתחנף לקהל השבוי) במקום לכתוב קומדיה שעומדת בפני עצמה בכל פרק. בקבוצה שאני לא אוהב יש גם הרבה דברים בריטיים (שאני אפילו לא זוכר את שמם), אז זה לא העניין. זה גם לא צחוק הקהל (האמיתי או הפייק) שמפריד בין הקבוצות (כי בשתי הקבוצות היו תוכניות עם או בלי צחוקים). נראה לי שהדברים שאני לא אוהב הם: סיטקום שהוא "קומדיות יחסים" אמריקנית קלאסיות. חברים, איך פגשתי את אמא, ביג בנג, נשואים פלוס - כולן שמות במרכזן מערכות יחסים רומנטיות/משפחתיות עם עומק של בריכת ילדים ועם גאגים חוזרים (עד לעוסים לאורך שנים). שם ההומור לרוב רח יותר, סנטימנטלי, עם "פאנץ’ ליין" שאפשר לצפות ממרחק שמדגדג יותר על האיזור במוח של ״המוכר ונעים״ ולא באיזור שבו יושב חוש ההומור שלי (ציני, ביקורתי, קצת מרושע, שובב, מופרע, מונטי פייטוני ועם העירבוב הראוי שבו צריך להתסכל על בני אדם - אהבה/שנאה. סלט מיזנטרופיה והומניזם). _______________ 1 למשל Lisa Valerie Kudrow היא לגמרי סבבה כבנאדם ושחקנית קומית, אבל חברים פשוט לא מצחיקה אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתקופה שלפני שה-VOD (ועל אחת כמה וכמה,ֿ שלפני הכבלים) בארה״ב הזמן היה משאב מוגבל לרשתות הגדולות. הם לא היו יכולים לשדר עשרות סדרות בתקוה שאחת מהן תתפוס, לכן הן ניסו ללכת על בטוח. לפחות במידה מסויימת. חברים היא הסטארבקס של הטלויזיה - מוצר עשוי באופן מקצועי שאף פעם לא יפתיע אותך לטובה או לרעה, אבל בלי חברים NBC לא היתה יכולה לקחת הימור כמו סיינפלד כמו שבלי מי הבוס ABC לא היתה יכולה לקחת את הסיכון ברוזאן. מה שאני רוצה להגיד זה שלא הוגן לשים אותם באותה קטגוריה. (מאלה שהזכרת לשלילה, נשואים פלוס היא היוצאת מהכלל, פוקס היתה רשת חדשה יחסית ולקחה הימור די גדול על סדרה מאד שונה ממה שהיה נפוץ בזמנו - ע״ע קוסבי או צער גידול בנות. אבל כשאתה מהמר באופן קיצוני אין סיכוי שתקלע לטעם של כולם, הם לא קלעו לטעמך אבל לא מדובר במוצר תעשייתי כמו שאר הרשימה) (מאלה שהזכרת לחיוב, אני חושב ש״מישהו מטפל בך״ הוא יוצא מהכלל שבמבט לאחור היא קומדיה מאוד שטאנצית עם הומור מאד נמוך ולא מתוחכם שאלמלא המבטא לא היתה מצליחה כל כך בארץ, אבל יכול להיות שאני טועה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לגבי ״מישהו מטפל בך״. הוא לא צריך להיות ברשימה. אם אראה את זה היום, סביר להניח שזה לא ממש יצחיק אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לאזכור החיובי של ''נשואים פלוס'' שסטתה לטובה (לדעתי) מהמיינסטרים והיתה בועטת ולא מנומסת יותר מהשאר. בעשור האחרון אין שום סיכוי שסדרה עם הומור סקסיסטי ומיזנטרופי כמוה היתה מתקבלת בחיוב. ולגבי מישהו מטפל בך - דומני שזו היתה אחת הסדרות הראשונות בפריים טיים בארץ עם דמות מובילה שהיא הומוסקסואלית בגלוי. לאור השמרנות של החברה הישראלית, זה נזקף לטובתה (של הסדרה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אהבתי את נשואים פלוס. א. היו שם שני שחקנים מעולים- אד אוניל וכריסטינה אפלגייט. ב. בזכות השחקנים היו לסדרה לפחות שני רבדים: ברובד אחד אתה צוחק על הנלעגות של הדמות. ברובד השני אתה מזדהה עם אספקטים בדמות וצוחק על עצמך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שזה עניין ז'אנרי. אני די מזדהה עם מה שאביב כתב, אבל לא בטוח כמה אצחק היום גם מאלו שהוא כן אוהב (כנראה ''כן אדוני השר'' כן, ''בלאק אדר'' לא.) ז'אנר שנדמה לי שלא דוסקס פה הוא מוקומנטרי. אהבתי מאוד את ''לארי סאנדרס'' ואת ''המשרד''. בזו האחרונה, אהבתי קצת את הבריטית והרבה יותר את האמריקאית (כמה עממיקו מצידי). את הישראלית לא יצא לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש חשש שכן אדוני השר יהיה היום יותר עצוב ממצחיק. יש לי זכרון מאד רחוק ועמום שלארי סנדרס היה מוצלח, אבל זה היה ממש מזמן וללא שידורים חוזרים, אז קשה לי לסמוך על מעט הרושם שנותר אצלי בתור משהו אמין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לארי סנדרס אהבתי וסלדתי ממנו בו זמנית. הוא היה לדעתי מהסנוניות הראשונות של הגל העכור שאחר כך שטף את הקומדיה האמריקאית של להצחיק דרך מבוכה. לא רק מבוכה של הדמות הקומית אלא בעיקר מבוכה של הצופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. אני שונא להיות נבוך כצופה, זה ממש מדכא צחוקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשמחתי המונח "קרינג"' שגדל בפופולאריות שלו ב 2012-2016 מתאר את הסיטואציה כהוויתה. לא עוד "סרטי קרינג"'! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |