 |
הברווז, השימוש ההוגן ונחלת הכלל (חלק א') | 3063 |  |
|||||||||||||
 |
|
 |
||||||||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
במאמר כתוב: > גם שימוש פרטי ולא מסחרי אינו נחשב עוד שימוש הוגן, הבעיה אינה ששימוש זה אינו נחשב שימוש הוגן, אלא שהוא בכלל מוגבל ע"י זכויות יוצרים. אם קניתי ספר, מותר לי לקרוא אותו בשירותים גם אם היוצר ניסה לאסור על כך במפורש. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הגנת השימוש ההוגן נוגעת למקרים שבלעדי ההגנה היו אסורים - כמו פרסום או העתקה. מכיוון שהקריאה בשירותים אינה אסורה מלכתחילה, אין צורך בהגנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מה אם הספר זמין רק כ־eBook? במקרה זה לפי הפירוש המקובל של החוקים היום אין לי אפשרות לקרוא אותו ללא העתקה ("לזכרון של המחשב"). ולכן גם פעולת הקריאה שלי היא בפועל בתחומי זכויות היוצרים. ובאופן דומה, עצם השימוש בתוכנה הוא "הפצה" שלה לפי אותו פירוש מרחיב. הבעיה היא הבלבול בין הפצה לבין העתקה. העתקה היא פעולה שהיום לא קשורה רק להפצה. חוקי זכויות היוצרים רצו להתייחס להפצה אך מנוסחים בהתייחסות להעתקה. נניח שאני רוצה לקנות במיטב כספי את http://www.virtzberg.com/34984/ahiala [1]. כלומר לקבל עותק של השיר. הייתי מצפה שהדברים הבאים יהיו מחוץ לתחומי זכויות היוצרים: 1. העתקת השיר לדיסק שאני צורב או לנגן שלי. 2. השמעת אותו השיר לחבר. 2א. השמעת השיר בציבור, לעומת־זאת, כבר דורשת קבלת אישור (מבעלי זכויות היוצרים. אישור כזה יכול להיות גם רשיון שימוש) 3. להשאיל את התקליטור או הנגן עם השיר לחבר. 4. לאפשר לחברים מהרשת השכונתית לשמוע את אוסף השירים שיש לי על השרת הביתי. זה כבר קצת יותר מסובך. לדוגמה: האם הזכות הזו צריכה להיות לא רקורסיבית? לשכן מותר לשמוע, אך אסור לפרסם? או שעצם השימוש במינוח הזה מעיד על כך שאני כבר מפיץ? [1] איך אני יוצר קישור ישיר לקניה של השיר? אפשר לקנות אותו ב־http://songs.co.il , אך לא מצאתי דרך להוסיף קישור ישיר לשיר עצמו, להבדיל מהאלבום. ומכאן: מתוצאות חיפוש של שם השיר יכולתי להגיע בקלות למילותיו, אך לא לאפשרות לקנות אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום זכויות יוצרים כוללות גם זכות הפצה. לא רק העתקה. (ועוד הרבה זכויות אחרות. זכויות יוצרים כוללות מעבר לזכויות העתקה מזה למעלה ממאה שנה). 1-2 ו-3 אינם אסורים ואין סיבה שיהיו אסורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אם בחישובי החברות הגדולות נלקחה בחשבון האפשרות שהתייחסות אמנותית או שימוש שאיננו נחשב הוגן במותג תרבותי יכול למשוך אנשים לצריכתו של אותו מותג? (אני, למשל, קראתי את ברונו שולץ בעקבות השימוש שעשה ביצירתו גרוסמן ב"עיין ערך אהבה"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לאחר התייעצות עם Magic 8 ball) לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שהכדור שלך פסימי מאוד ביחס לרמתם של הכלכלנים הרלוונטיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה? הכדור שלי מאמין שגם הם מתייעצים ב-Magic 8 ball. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות יוצרים אמורות להגן על יצירה ולא על מותג. בכל מקרה מה שקורה הוא שבפועל יוצרים רבים רואים שאין דרך מעשית למנוע העתקה ולכן מנסים לגרום לה לפעול חלקית לטובתם: רשיון שמאפשר העתקה ושימוש בלתי־מסחרי. לדוגמה: תוכן ברשיון CC-nc כלשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הבעיה העיקרית המוצגת במאמר היא לאו דווקא מצד החוק או האתיקה, שכן העקרונות שמאחורי שמירה על יוצרים והתרת שימוש הוגן יציבים ודי מוצלחים לטעמי. הבעיה היא שהכלי לפתרון סוגיות של מהו שימוש הוגן מוטה באופן חזק לטובת בעלי כיסים עמוקים כתאגידים, ולעובדה שיוטיוב או האדם הפרטי לא רוצים להסתבך ולהיכנס להוצאות, ולכן מעדיפים להימנע גם ממה שבית משפט היה פוסק שהוא שימוש הוגן, בגלל עלות המשפט. המאמר כומס אולי פתרון לבעיה - בהציגו את נושא השימוש ההוגן ביצירות תאגידיות כאינטרס של הציבור, אולי ההגנה צריכה להיות על חשבון הציבור? משפט ארוך טווח של המדינה [1] מול טיים ורנר שיגדיר מחדש את גבולות השימוש ההוגן יפתור לדעתי את רוב הבעיות שעולות מהמאמר. מאמר ש, אגב, כתוב היטב ומאד נהנתי לקרוא. כה לחי. [1] ואולי עדיף של שכנתנו הגדולה שמעבר לים, ולא ארצנו הקטנטונת הטרודה בקאסמי היוםיום |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהמאמר חולק עליך בעניין העקרונות. לגבי יעילות: משתמשים כיום מצפצפים על חוק זכויות היוצרים במקרים רבים. לכן אני לא משוכנע שמדובר על חוק מוצלח. בפרט החוק הזה יכול לפעול היטב במציאות שבה יש קבוצה קטנה יחסית ומצומצמת של מפרסמים (מוציאים לאור). כיום כל אחד פתאום מפיץ תוכן והאכיפה הופכת להיות בעייתית מאוד. מאוד לא ברורה לי גם ההצדקה למשך הארוך של זכויות יוצרים. הנזק ממנה לתרבות ברור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם זה שכותב המאמר יחלוק עלי בנושא העקרונות אני מסכים, אבל אני חושב ששנינו (ואולי שלושתנו) נחלוק בעיקר בשאלת המידה ולא עצם הקיום או הצדק שמאחוריהם. לפסקתך השנייה אני חושב שכותב המאמר הפעם יחלוק עליך, וגם המציאות. כי גם אם יש ריבוי מפיצים, הרי שכל מפיץ פופולרי דוגמת יוטיוב הופך מטרה למכתבים מעורכי דין שהם יעילים מעבר להגנה המוקנית בחוק. בקשר למשך הארוך אני מסכים איתך, וגם לי נראה ש90 שנים הן זמן ארוך מידי, במיוחד בקצב המהיר של שינויי התרבות בזמנים המודרניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התכוונתי למשתמשים הביתיים, לא לגופים מסחריים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בארץ זכות יוצרים היא 70 שנה לאחר מות היוצר. לכן תקופת ההגנה על "שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת" היתה 112 שנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי שהסכמתי איתך לגמרי לפני חמש דקות במקום אחר, אנצל את ההזדמנות לגוון קצת, ולחלוק על דעתך כאן. המושג של "זכויות היוצרים" אינו צודק. ראשית, יש לשים לב שהמושג של "בעלות" אינו טריוואלי. איסור (או אישור מותנה) על גישה ושימוש בדברים הוא צורה של אלימות, וזו דורשת הצדקה. למיטב ידעתי, ההצדקה המרכזית למושג ה-"רכוש" באופן כללי מגיעה מהתופעה העגומה של "מחסור". אין מספיק מהכל לכולם, והרכוש הוא מבנה-חברתי שמאפשר לחיות עם העובדה הזו יחסית בשלום[1]. ובכן, ברור שקו המחשבה הזה אינו תופס באופן ישיר גם לגבי זכויות אינטלקטואליות (שמושאן הן מידע או אינפורמציה, וניתן לשכפל אותם ולהפיץ אותם מבלי שלמישהו יחסר). יש צורך בווריאציה על הרציונאל הזה, ובד"כ הוא קשור לאספקטים מסויימים של העבודה המושקעת ברעיון (או במוצר). כיוון אחד, הוא לומר משהו כמו "העבודה המושקעת במוצר, מקנה ליוצר זכויות על התוצר". אפילו דוגמא פשוטה מאד, כמו למשל קטיפת תפוח מהעץ, ממחישה את הרעיון: אוקיי – יש המון תפוחים שם בחוץ – מספיק לכולם - אבל ברגע שניגשתי לעץ וקטפתי תפוח, התפוח הזה הוא שלי. רוצה גם? לך וקטוף אחד בעצמך. קל וחומר כאשר מדובר על השקעה רבה יותר, או אישית יותר. אבל האינטואציה המוסרית אליה פונה הטיעון, מבוססת בעיקרה על הנחה סמויה של "בעיית מחסור" מוכללת. ההנחה היא שאמנם יש אינסוף משאבים טבעיים, אבל בתוצרים יש מחסור ("תפוחים בכלל" לעומת "תפוחים זמינים" בדוגמא). לו גם אלה היו מצויים ללא הגבלה - וזה המצב עם רכוש אינטלקטואלי - היא לא הייתה מחזיקה. כיוון אחר, היא להעניק משמעות עמוקה יותר לזיקה בין היוצר למוצר[2]. אפשר לנסח את הרעיון בערך כ-"המוצר הוא פרי רוחו של היוצר שלו, שברא אותו יש-מאין, ולכן..." ואת המשפט אפשר להמשיך ב-"מגיע לו תגמול" או לחילופין ב-"יש לו זכות לקבוע מה ייעשה בו". אבל, ראשית, המוצר אינו נברא יש-מאין על ידי היוצר שלו. איש אינו עומד לבדו - הוא חלק מציוויליזציה, ולזו מגיע הרבה קרדיט. לא רק שהיא אפשרה לו ליצור ולחשוב במקום להפוך את השרדותו לפרוייקט חייו[3], היא גם סיפקה לו מצע רעיוני (וטכנולוגי) עצום[4], מבוסס על עבודותיהם והזיותיהם של מיליוני ומילארדי אנשים, שבלעדיו ספק אם מישהו מאיתנו היה מגיע לרעיון מורכב מ-"אני רעב עכשיו". גם המימוש של הרעיון – כל רעיון שאינו סופר-אולטרא-טריוויאלי – נסמך על רשת מורכבת של תהליכי-יצור והקשרים חברתיים. אז עד כמה מהקרדיט על הרעיון מגיע ליוצר, וכמה לחברה בתוכה הוא חי? אולי כדאי להזכיר (וזה קשור לדיון על גאונות שהתפתח כאן לא מזמן), שאפילו מהפכות ענקיות כמו החשבון האינפינטסימלי ורעיון הברירה הטבעית הבשילו במקביל בערך באותו זמן, באופן בלתי תלוי על ידי אנשים שונים. אני מקווה שזה שם בפרופרציות הולמות את רעיון ה-"בריאה יש מאין" (לא ניסיתי לשלול אותו, אני בעצמי מאמין בגרסה שפויה שלו). ושנית, גם אם ליוצר יש חלק אישי רב ביצירה (ואני מאמין שיש לו, אם כי אולי קצת פחות מהמקובל לחשוב בדרך כלל) - איך נגזר מכאן שהוא זכאי לקבוע מה ייעשה בתוצר? מן הסתם - הוא רשאי לא לספר על רעיון שלו לאף אחד, או לא להפיץ את הסרט שהפיק - אבל ברגע שיש למישהו אחר גישה למוצר, ואת היכולת לשכפלו, אנחנו חוזרים למשבצת הראשונה: צריכים הצדקה טובה לאיסור (אלים) על כך, וכאן לא נראה שיש כזו. נראה שההצדקה היחידה שעומדת עדיין על הפרק היא זו התועלתנית: אלמלא אכיפה של זכויות יוצרים על רכוש אינטלקטואלי - יקרה אסון. ספרים לא יכתבו, סרטים לא יופקו, מוזיקה לא תוקלט, תוכנה לא תהונדס וטכנולוגיה לא תפותח[5]. כאן אולי יש מקום להפריד בין שני סוגים של זכויות יוצרים: מוצרי תרבות (שבהם המאמר עוסק) מחד, וטכנולוגיה מאידך. בכל הנוגע ליצירה תרבותית, הטענה הזו שגויה לחלוטין בעיני. תרבות היא חלק בלתי נפרד מהציווילזציה האנושית, עוד אפילו מלפני שהייתה כזו (נותרו המון עדויות ליצירה מהתקופה הפרהיסטורית). היא לא מונעת מ-"הכוונה" כלשהי או מנגונים שתומכים-בה, ולמעשה, אפילו מנגנונים שניסו לדכאה בעבר לא צלחו. התרבות אולי (אולי!) תשנה את צורתה באופן שהוא כנראה לא צפוי כתוצאה מהפצה חופשית של אינפורמציה - כפי שקורה על ימין ועל שמאל בעקבות שינויים טכנולוגיים (דפוס, קולנוע, טלוויזיה, אינטרנט), אבל היא לא תיפגע. אנשים ימשיכו ליצור, אנשים ימשיכו לצרוך, וכנראה שההפצה וההפקה רק תהפוכנה לקלות יותר. לגבי טכנולוגיה - אני לא שולל לגמרי את מקומה של רגולציה מסויימת. בהחלט ייתכן שגרסה כלשהי של מושג הפטנט, שיהפוך השקעה מחקרית עצומה ומסוכנת לכדאית, הוא רעיון מועיל והוגן[6]. ----- [1] ישנה עוד הצדקה עקרונית לזכות לרכוש, והיא האמונה שבני אדם זכאים לתחושת אוטונומיה, וזו מצריכה שליטה מסויימת בסביבתם כמו "מקום פרטי משלהם", או חפצים אישיים עם ערך סנטימנטלי וכו'. לטעמי לנקודה הזו אין שום נגיעה לזכויות יוצרים, ולכן אתעלם ממנה. מה עוד שלא מדובר על אותו מובן של "בעלות" (למשל הדירה שאני שוכר היא "שלי" במובן הזה, בעוד שהיא אינה רכוש שלי). [2] נקודה אירונית 1: הזיקה בין העובד לתוצר שלו, היא מושג מרכזי אצל... מרקס. העדרה הוא בדיוק ה-"ניכור" באמצעותו מרקס תוקף את הקפיטליזם. [3] אפשרה לו לקבל בקלות יחסית אוכל, משקה, מחסה, הגנה, טיפול רפואי וחיים בחברה בריאה והגיינית. [4] גירויים, דוגמאות, רעיונות, שדות-תרבותיים, טכנולוגיה (גם "פסנתר" הוא טכנולוגיה, וגם "עיפרון"). הרשימה ארוכה מאד, ועמוסה בדברים שקופים עבורינו, אך קריטיים - כמו למשל "שפה". [5] נקודה אירונית 2: זו טענה שנושבת ממנה רוח של "הנדסה חברתית", די משעשע לשמוע אותה תכופות דווקא מפי ליברטריאנים. [6] זכרתי שהתפרסם בעבר באייל מאמר בנושא, ומסתבר שגם אותו חיבר דרור דיון 2462. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוא נשאר רגע במישור התועלתני. מה ההבדל בעצם בין חברה שמשקיעה רבות ביצירת פטנט, ובין יוצר בודד שמשקיע רבות ביצירה שלו? זה נכון שיהיו יוצרים אחרים, אבל כולם יצטרכו או ליצור או כתחביב (כי צריך לחיות ממשהו), או בתשלום ולפי הכוונה מגבוה במסגרת תעסוקתית כלשהי. בלי זכויות יוצרים אתה לא מאפשר לעצמאיים המעטים שמצליחים ליצור להתפרנס בכבוד, ומונע מאחרים לחלום להיות במעמדם ובוודאי שנשלם על כך בעומק ובמגוון היצירה. הרי דמיין לדוגמא את עולם המוזיקה ללא זכויות יוצרים - להקה תוכל להתפרנס רק מההופעות שלה, כי דיסקים שלה כל אחד עם רשמקול וצורב שהיה בהופעה יכול למכור. מה שגם אומר שהם לעולם לא ילכו להקליט באולפן כמובן, שכן אחרי העותק הראשון של הדיסק הם לא יראו יותר כסף מהמכירות כי אין להם זכויות יוצרים. (אני לא מדייק, כי אולי יצא שמשתלם להקליט ולהפיץ כדי להגדיל את כמות האנשים שבאים להופעות, אבל בכל מקרה, כנראה שיהיה הרבה פחות משתלם. מה גם שאת ההופעות שלהם גם מותר לחקות בעולם ללא זכויות יוצרים) אם אתה רוצה לאפשר יצירה "מקצועית" ועצמאית, ואני חושב שתסכים איתי שאתה רוצה, או שנישאר תקועים עם מה שיש ביוטיוב, אז אתה חייב לאפשר לאנשים להתפרנס ממקצוע היצירה. את זאת אפשר רק מתוך הגנה על זכויותיהם להרוויח מהיצירה. במישור העקרוני, אני לא בטוח שמושג הבעלות מגיע דווקא מכיוון של טיפול במושג המחסור וכתוצאה מההשקעה. להפך, אני יכול לדמיין חברת שפע בה אין צורך בהשקעה רבה כדי להמנע ממחסור, ודווקא אז למושג הבעלות יש עוד יותר חשיבות! (אני מתייחס לחברה שאנו חיים בה אגב). לדעתי מושג הבעלות ומערכות המוסר והחוק המטפלות בו מגיע ממקום עמוק בנפש האנושית, מקום בו האגו האנושי, מיד כשהוא גומר להגדיר את מושג ה"אני", פונה למושג ה"שלי!". ולסימוכין בנושא אפנה אותך לבן השנתיים הקרוב למקום מגוריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרור כותב על גבולות הבעלות. קח למשל את הבעלות על פרסום התמונות של אלברט איינשטיין שלקחו יורשיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאר לעצמך שיורשי בן גוריון היו רוצים להרוויח על כל פרסום צילום של פניו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מילא. תאר לעצמך שהם ידרשו ממך תמלוגים בכל פעם שתזמין מונית לנתב''ג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גלעד, אני לא בהכרח מסכים איתך לגבי התפקיד של זכויות היוצרים. זכויות היוצרים הן זכויות יתר שאנו נותנים ליוצר על־חשבון הציבור למען מטרה מסויימת. צריך להזהר זהציבור לא יפסיד יותר מדי. לדוגמה: אם יוצר מסויים בוחר לא לפרסם יצצירה מסויימת כי זה לא משתלם לו, הציבור הפסיד. ע"ע התוכניות של הטלוויזיה החינוכית. לכן שאלה שצריך לשאול היא מה בדיוק אתה מנסה להגביל. זכויות היוצרים נוסחו במקור בעולם שבו הדפסה והפצה היו יקרות בהרבה מהיום וקלות הרבה לפיקוח. לכן היה הרבה יותר נוח להגיד שזכויות היוצרים יפקחו על ההפצה ולא ישפיעו על השימוש. ההפרדה הזו החלה להתערער עם המצאת מכונת הצילום והתערערה לחלוטין עם הופעת האינטרנט. עקב כך בעלי זכויות היוצרים קיבל זכויות חזקות בהרבה. שירים שמותר לך לשמוע אותם רק חמש פעמים. ספרים שמותר לך לקרוא רק עם תוכנות מסויימות (ולא להדפיס). למי שלא מכיר: למה DRM זה רע (וגם לא יעבוד) מצד שני, המחבר של אותו מאמר (במקור: הרצאה) מפרסם את ספריו (חלק מספריו?) תחת רשיון שימוש אשר מגביל שימוש מסחרי (CC-by-nc או CC-by-nd-nc). כלומר הוא אישית לא היה רוצה לראות את זכויות היוצרים נעלמות. האם נדרש שינוי באיזון? האם השימוש האישי צריך להיות מוגבל ע"י זכויות יוצרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא האינטרס החברתי. אני לא בטוח באיזה תנאים פיתוח טכנולוגי ראוי להגנה בדמות "מונופול מכוח חוק" (כלומר, פטנט) - אבל למרות שאני נוטה לחשוב שבד"כ אין הצדקה לכזו הגנה - ברור לי שבתנאים מסויימים זה דווקא בסדר גמור, ועל כן מבחינתי נותרת רק שאלת האפיון הזהיר של התנאים האלה. הסיבה לכך שזה מוצדק, היא קיומו של אינטרס חברתי מובהק לאפשר תנאים בהם מחקר חשוב שדורש השקעה גבוהה ונושא סיכון גבוה, יכול להיות רווחי (למשל, פיתוח תרופות)[1]. לעומת זאת, במקרה של יצירה תרבותית, אני לא רואה שום אינטרס חברתי להגן על הקניין הרוחני. למעשה, במאמר מעלינו יש כמה נימוקים לא רעים בזכות אי-הגנה, שפונים בעצמם לאינטרס החברתי. אבל כאמור, נקודת המוצא שלי היא שאין צורך להסביר למה "לא צריך הגנה", אלא להפך - יש צורך בהצדקה ממש טובה כדי למנוע ממני להפיץ או להשתמש ברעיונות ובמידע לאחר שנחפשתי אליהם. אתה טוען שיעילות היא כזו, וחשוב לתת תמריץ ליוצרים. אני ממש לא דואג למוזיקאים, לקולנוענים ולסופרים. אם הם לא יצליחו להתפרנס מזה, שיתפרנסו מדברים אחרים (כמו שעשו מאז ומעולם). באופן אישי אני מאמין שהם כן יצליחו להפרנס מעיסוק בזה - אבל קטונתי מלחזות כיצד הדברים יתפתחו. גם אם היית שואל אותי "מה יקרה לאמנות?" דקות לפני המצאת הדפוס, לפני המצאת הקולנוע או לפני המצאת האינטרנט - הייתי כנראה נכשל בגדול. אבל למה לחשוב שהתרבות תיפגע עמוקות מהסרת המגבלות האלה? אל תשכח שהתרבות האנושית קיימת כחמישים אלף שנה[2], ומעולם לא הזדקקו אנשים לתמריץ חומרי כדי ליצור. יצירתיות היא אחד ממאפייני האנושיות, וברור שאנשים ימשיכו ליצור תרבות ולצרוך תרבות כמעט בכל תנאי ומצב. תמשיך להיות מוזיקה, ימשיך להיות קולנוע וימשיכו להכתב ספרים ושירה, וסביר גם שאנשים יתחילו לבטא את עצמם בדרכים שאני לא יכול לדמיין כרגע. אז אולי ממשיכי דרכם של מטאליקה ובריטני-ספירס כבר לא יהיו מולטי-מיליארדרים, ואולי הפקת סרטים בשלוש-מאות מיליון דולר תהפוך לזיכרון רחוק. אולי במקום זאת כל מה שיהיה זו "סצינת אינדי" אחת עצומה עם הרבה להקות קטנות ומוכשרות שכל חבריהן עובדים כשליחי-פיצה ומהנדסי-תוכנה ביום ומנגנים על קונטרבס וסינתיסייזר בלילה[3], וסרטי-איכות בהפקה בייתית[5] שיופצו באינטרנט. זה דווקא עתיד שקוסם לי, אבל כמובן שבשורה התחתונה אין לי מושג איך הדברים יראו. אני רק משוכנע שלחובבי התרבות, הן מהצד היוצר והן מהצד הצורך, אין מה לדאוג. במישור העקרוני - אכפת לך להרחיב? אני לא חושב שירדתי לסוף דעתך. [1] ייתכנו גם מנגוננים אחרים שמאפשרים את זה מלבד "פטנט". [2] בחרתי שרירותית ב-"קפיצה הגדולה קדימה" כנקודת מוצא, אתה מוזמן לבחור נקודה אחרת כרצונך - כך או כך, זה יהיה שקול ל-"מזמן". [3] סצינה מאד מאד מוצלחת, אגב, עם אמנים שאינם נופלים בכשרונם, עוצמת ההופעות שלהם ואפילו איכות ההפקות שלהם מהזמרים שממלאים את וומבלי. וזה כך בכל בעולם המערבי[4]. [4] כלומר תל-אביב, לונדון, ניו-יורק וברלין. אין לי מושג מה קורה במקומות אחרים. [5] שכנראה תשווה באיכותה לזו המוסדית של היום תוך כמה שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם רוב דבריך. האמירה שזכויות היוצרים, פטנט, קניין רוחני-מעודדים את היצירה האנושית, אינם מדוייקים. חוקי הקניין הרוחני בולמים בהרבה מיקרים את היצירה האנושית. מישהו פיתח משהו, עיגן את זה בפטנט וזהו. גם אם חשבת לעשות דבר מה דומה בלי לדעת על המקור ואםילו משהו משופר ואין לך הרבה כסף לעורכי דין- שכח מזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לציין שתגובתך מתייחסת (כמעט?) רק לפטנטים, בעוד שההודעה של עומר מתייחסת בעיקר לזכויות יוצרים. הפטנטים הם נושא כאוב בפני עצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה לא דואג למוזיקה ולקולנוע, מה דעתך על עיתונות? אני צריך קצת לאמץ את הדמיון כדי לדמיין אנשים שתחביבם בשעות הפנאי הוא ניהול תחקירים, התלוות לפוליטיקאים, כוחות צבא וכו', ועריכה ביקורתית של מסרי דוברות. אבל האמת, המאמץ משתלם ואני מודה שזה לא מופרך; בצד החיובי, קל לראות את היתרונות שיהיו לעיתונות משוחררת משיקולים כספיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על העובדות שמביאים עיתונאים (תחקירים, סקופים) אין זכויות יוצרים בכלל אלא רק כללי אתיקה בין העיתונאים לבין עצמם. אם כולבוטק מוצאת קוליפורמים בחומוס, למחרת יכולים כל העיתונים לפרסם כתבות על קוליפורמים בחומוס בהתבסס על מה שהם שמעו בכולבוטק. קוראים לזה ''פולו אפ''. ובכל זאת, עיתונאים טורחים לתחקר ולחפש סקופים - ויש מי שמשלם להם משכורת עבור עבודתם זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר. עדיין, כל הכלכלה של התחום עדיין מבוססת על כך שלאנשים רבים יש סיבות טכניות לרצות שיהיה להם מוצר הנייר הפיזי, ומוכנים לשלם על כך (זה, ופרסומות); עוד טיפ-טיפה שכלולים טכניים בתחום ה"נייר הדיגיטלי", ותוכלי טכנית לשלוח עותק של העיתון שקיבלת לאלפי אנשים אחרים, בקלות ובאפס עלות. ואז גם כאן נמצא עצמנו רק עם פרסומות (שנויות במחלוקת, מוגבלות בשוויין, ופגיעות לחסימה דיגיטלית), זכויות יוצרים (שנויות במחלוקת, בדיון זה) או התנדבות (הצעת עומר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה צריך להתאמץ כדי לדמיין זאת, כשהבלוגוספירה פרושה ממש לפניך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות (באמת!) שאני לא מעודכן. מבין התחקירים החשובים בתקופה האחרונה שגילו לכלל עובדות חדשות ונחשבות-לחשובות על הפוליטיקה, על מוסדות שונים, ועל אירועים שנחשבים-למעניינים, כמה נעשו במסגרת הבלוגוספרה, וכמה על-ידי העיתונות למטרות רווח? (ולהשלמת התמונה, כמה על-ידי עיתונות ממשלתית, או מטעם כל מוסד אחר שעניינו לא רווח מעיתונות?) יש לי איזה רישום מטושטש בזיכרון של דיבור על סקופים שבאו מהבלוגו', אבל נדמה לי שזה הובלט בתור (מטא-)חדשה מפתיעה בפני עצמה, בגלל שזה עדיין כל כך בשוליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
BBC וערוץ 1 הם עיתונות ממשלתית? חוץ מזה, לתיק דבקה היו המון סקופים :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאד משכנע. אני חושב שהתגובה שלך ממש עזרה לי להכריע בסוגיה שאני מתלבט לגביה הרבה זמן. ישר כוח. בעיה אחת: אני חושב שעדיין יש בעיית מחסור בנוגע ליצירות אומנות, רק שהיא שונה קצת: המחסור הוא לא ביצירה עצמה, שכן היא ניתנת לשכפול, אלא בשווי היצירה בכסף. היצירה המקורית שווה x כסף, כסף הוא משאב מוגבל, ושכפול של היצירה שוחק את הערך שלה בכסף. בדוגמאת התפוחים, הדבר דומה למקרה שבו יש אינסוף תפוחים זמינים, אבל רק לזה שלי יש ערך תזונתי, ולכן אני לא רוצה לתת לך אותו. אם אני אתן לך אותו, הוא יאבד את הערך התזונתי שלו, ושאר התפוחים הזמינים בכל מקרה יהיו חסרי ערך תזונתי. ליצירה שלי, באופן אנלוגי, יש ערך בכסף רק כל זמן שאני לא משכפל אותה. פספסתי משהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שיצירה תהיה שווה כסף? למי היא שווה כסף? ליצירה יש דווקא ערך יותר גדול ככל שהיא מופצת יותר. המחסור שיכול להיות הוא ביצירות חדשות. בדוגמה שלך אין משמעות לאין־סוף התפוחים (אתה פשוט מתעלם מהם) ולכן לא ברור לי מה היא תורמת כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא שווה כסף לאדם שיצר אותה, או כך לפחות הוא טוען. מכיוון שכסף הוא משאב מוגבל, יש מחסור. לאדם שיצר אותה. אפשר להתעלם מדוגמאת התפוחים, היא אולי באמת מסרבלת את המצב. הנקודה הייתה שאם ישנם אינסוף תפוחים, אז אין אפילו תפוח אחד בעל ערך (תזונתי), כשם שאם ישנן אינסוף יצירות, אין אפילו יצירה אחת בעלת ערך (כספי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה מובן היא שווה כסף? אם כלכלי - אז אולי היא תמשיך להיות שווה כסף, ואולי לא - זה תלוי ספציפית בכל מקרה, ובחיתוך של עקומות היצע וביקוש. השאלה לא מטרידה אותי. אם במובן ערכי - אז יש לי שתי-תשובות: (א) אמנם להשקפתי לבני אדם יש זכות לחיות בכבוד, איך להם "זכות להרוויח כסף". אם מישהו לא ירוויח כסף, לא נורא. (ב) אם אנשים מעריכים שליוצר מגיע כסף על יצירותיו מטעמים ערכיים (לא כלכלים), הם מוזמנים לתת לו כסף. מודל של ספונסרים פעל בהצלחה רבה מאד בעבר, ולדעתי הוא יוכל לפעול שוב (רק טוב יותר: כי היוצר לא יהיה מחוייב לספונסר יחיד, אלא לקהילה). נניח, בדומה למה שרדיוהד עשו עם "אין ריינבוס". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. הטענה היא במישור הערכי. אני חושב שאני מסכים עם סעיפים א' וב'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלבום In Rainbow של RadioHead אינו דוגמה מספיק טובה לדעתי, מכיוון ש: 1. הלהקה כבר היתה מספיק מפורסמת כשהיא שחררה אותו. יש להם כבר מספיק מעריצים שיקנו את התקליטים. 2. הם לא ויתרו על זכויות היוצרים. מתוך הערך בויקיפדיה: In a Wired interview, Yorke explained that "every record for the last four—including my solo record—has been leaked. So the idea was like, we'll leak it, then."[18] Radiohead's managers have said that they would not have released the album as they did unless they were sure the physical CD would sell well.[31] Writing about the unusual release method, Jon Pareles of The New York Times commented, "For the beleaguered recording business Radiohead has put in motion the most audacious experiment in years." כלומר, הם לא מונעים הורדות פרטיות, כי הם חושבים שהאצבע הקטנה שלהם לא תסתום את הסכר.In_Rainbows#Formats_and_promotion [Wikipedia] לעומת זאת, הם עדיין מחזיקים בידיהם את המונופול על מסחור השיר. אני לא יכול למכור אותו ללא רשותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זו לא "דוגמא מדוייקת" למשל מהסיבות עליהן הצבעת, אבל אני חושב שזו כן דוגמא טובה להתנהלות אלטרנטיבית, שרומזת לאיך הדברים עשויים לפעול בעולם ללא זכויות יוצרים. בהקשר בו הזכרתי את האלבום, הנקודה החשובה היא לא מה הלהקה עשתה ומה המניעים של יורק, אלא איך הקהל הגיב: הציעו לו מוצר בחינם, עם אפשרות לשלם כרצונו - והוא עשה בדיוק את זה. כלומר לא רק "חובה חוקית", אלא גם מניעים כמו "הבעת ההערכה" או "עידוד יצירה" יכולים לגרום לאנשים מרצונם החופשי, וזה גורם לי לחשוב שמודל של "ספונסרים קהילתיים" הוא אפשרות ריאלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זה היה עובד ללהקה בראשית דרכה? האם היה להם כסף להקליט אלבום ללא ההכנסות מאלבומים קודמים? כמוכן יש לציין שמכירות התקליט לא ממנו בפועל את הפקתו (אלא אם כן הם לקחו הלוואה) מכיוון שההורדות דרך האינטרנט החלו רק כאשר האלבום הושלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי השאלה הכספית: נראה לי ברור שכן. יש אינספור דוגמאות, כולל כמה שאני מכיר מקרוב. הפקה והקלטה סבירה של שיר היא פרוייקט שנגיש לכל מוזיקאי בתחילת דרכו (הקלד כתובת אקראית במייספייס, ותראה), וגם הפקת דיסק - אף בסטדנרטים הגבוהים ביותר - היא משהו שמוזיקאים מתחילים יכולים לעמוד בו כלכלית בכוחות עצמם. "האם זה היה עובד?" - אני לא יודע, וזה גם תלוי למה אתה מתכוון. א. להקה בראשית דרכה כנראה שלא תוכל להתפרס כך, וחבריה יצטרכו להפרנס מדברים אחרים, ולממן בעצמם את תחביבם המוזיקלי (כמו שאני מנחש גם ריודהד עשו בראשית דרכם). ב. האם להקה תוכל לבסס לעצמה באופן הזה קהל-מעריצים שיסכים לממן את המשך פעילותה? אני מאמין שכן, ואני חושב שהמקרה הזה מחזק את הסברה הזו. ג. האם להקה תוכל להגיע ככה לקהל רחב, למשל מסדר הגודל של הקהל של רדיוהד? אני לא יודע. להערכתי - כן, אבל גם אם לא, ויווצר מצב בו אין "כוכבי-רוק\פופ" או מוזקאים ש-"כולם מכירים" - כמו שהיה עד לא כל כך מזמן - אז מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סתירה בין ב' ל־ג'. רדיוהד הם בדיוק "כוכבי־רוק/פופ". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, הם כאלה. והקשר הוא...? איזו סתירה אתה חושב שמצאת? להקה עשויה לבסס לעצמה קהל שיסכים ויוכל לממן את המשך פעילותה, גם מבלי שזה יהיה קהל עצום שיהפוך אותם ל-"כוכבי-רוק" או מוכרים לכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות. אבל הם לא דוגמה. עוד שתי דוגמאות לעסקים קטנים שבונים על זכויות יוצרים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"כמוכן יש לציין שמכירות התקליט לא ממנו בפועל את הפקתו (אלא אם כן הם לקחו הלוואה) מכיוון שההורדות דרך האינטרנט החלו רק כאשר האלבום הושלם". אז מה? ואלבום (פיסי, על דיסק, עם קופסת פלסטיק, עטיפה מעוצבת וחוברת עם כל המילים) קונים לפני שהוא מושלם? מאיפה היה להם כסף להקליט את האלבום הראשון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, תודה: התגובה הזו שלך (ואחרות בשני הדיונים) היא הדבר הכי טוב שקראתי באייל כבר הרבה זמן, וגרמה לי לשידוד דעות בנושא שחשבתי שחשבתי עליו לעומק. ולאחר הדברים האלה, הנה משהו שמציק לי, ואולי גם לאחרים, בחזון שלך, ולא נאמר עדיין. אחת ההצדקות לשיטת השוק החופשי, או אחד הדברים שגורמים לו למצוא חן, הוא שבגדול אדם מתוגמל לפי תרומתו לחברה, כשתרומתו לחברה נמדדת לפי המידה שבה אנשים רוצים את התוצרת שלו (ולפי הייחוד שיש לו ביכולת ליצור את התוצרת הזו: כמעט כולם רוצים שרות של קופאי בסופר, אבל כמעט כולם גם יכולים להיות קופאי בסופר, לכן המשכורת נמוכה). והנה יש לנו תחומים שלמים שבהם אדם יוצר, באופן הייחודי ביותר האפשרי, משהו שהמונים רוצים, שגורם להם אושר או תורם להם חוכמה, ואין לו יכולת לקבל על כך תגמול. במקרה הקיצוני, לפי חזונך יכול להיות שאמן שמעניק את טעם החיים למיליונים בעולם, אבל שלקוי בכישוריו האחרים, יגווע ברעב. לפחות אצלי זה יוצר תחושה של חוסר צדק. אני יכול לחשוב על מקרים אחרים שבהם אנשים נותנים שירות לזולת, או גורמים לו אושר - אפילו תוך השקעה כספית - ומקובל שאינם מתוגמלים על כך כספית: למשל, אלו בשכונה שלי ששותלים פרחים יפים ליד ביתם, ואני נהנה בעוברי. או עובר אורח שמסביר לי איך להגיע לכתובת שאני מחפש (יכול להיות שהוא ממש חסך לי כסף! וכל מה שהוא מצפה בתמורה הוא לתודה וחיוך, שעוד מתקזזים עם על-לא-דבר וחיוך מצידו). אבל קל לראות את ההבדלים ממקרה היוצרים: 1. סדר גודל שונה לחלוטין של מספר הנהנים מהשרות, 2. סדר גודל שונה לחלוטין של מידת ההשקעה מצד נותן השרות, 3. העובדה שבמשך תקופה לא ארוכה בהיסטוריה, שאולי נגמרת בימים אלה, כן היה תגמול כזה באופן שיטתי, וכבר התרגלנו לטוב. ויתרה מכך, זה נגמר לא בגלל שהשתנו הערכים המנחים את האנושות השתנו, אלא בגלל התפתחויות טכנולוגית שאדישות לעניין. אני לא יודע אם זה מספיק כדי להצדיק חוקי זכויות יוצרים, ואני מקווה שיתפתח להם תחליף טוב (ביסוס כלכלת האמנות על תרומות - יש לי זכויות יוצרים אייליות על זה (-: דיון 106), אבל בעיניי זה בכל אופן משהו די רציני לזכותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עלות הליטגציה היא עיקר הבעיה בכל תחום בו הצדדים אינם שקולים, וזאת בעיה אינהרנטית של מערכת המשפט המודרנית. גם במקרה של תביעת פטנטים, חברה גדולה יכולה לבזבז עשרות מיליוני דולרים שלחברה קטנה אין. לכן במקרה שהחוק הגיוני אבל הפרקטיקה מנוצלת לטובת צד מסויים בניגוד לכוונת החוק, על החוק להיות יותר ברור. על הפתרונות המוצעים תאלץ להמתין ולקרוא בחלק ב' של המאמר. המחשבה שהמדינה צריכה לתבוע בשם הציבור את חברות המדיה, בנסיון להביא לתקדים משפטי מסויים, היא מעניינת אך מעט נאיווית. ראשית כל, הגישה הליברלית תומכת במינימום התערבות של המדינה בתחומים שהם בין האדם לחברו. לכאורה למטרות כאלו קיימים מלכ"רים שמייצגים את האינטרס הציבורי. שנית, מי יקבע מה האינטרס הציבורי? זאת שאלה פוליטית, וחברות המדיה יכולות לשכנע פוליטיקאים שהאינטרס הציבורי הוא כזה או אחר, כפי שהן הצליחו לשכנע את חברי הקונגרס שהארכת תוקף זכויות יוצרים ב-20 הוא האינטרס הציבורי. שלישית, אם "המדינה" (נניח שהכוונה לגוף המחוקק) חושבת שדבר מה הוא האינטרס הציבורי, היא יכולה באמצעי הקרוי "חקיקה" לקבעו בחוק. זה אמצעי הרבה יותר בטוח, זול ופשוט ממשפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה, הפסקה השנייה שלך שיכנעה אותי. עם דיון בפתרונות נמתין לחלק ב'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר טוב מאוד, אך קשה לי להבין כיצד כותב המאמר פירסם אותו ללא כל התייחסות לתנועת "המידע החופשי" הגדולה למדי שצמחה בארה"ב. מקור התנועה הוא, באופן אירוני למדי, דווקא במתכנתים - אילו שיש להם הכי הרבה מה להרוויח מתוכנה שעליה יש זכויות יוצרים. הפרדוקס הוא, שבניגוד להמצאות, עליהם ניתן פטנט, על תוכנה ניתנות זכויות יוצרים, שעליהן יש תוקף רק הרבה יותר. זאת למראת שבבירור אין מדובר פה על מוצר תרבותי. התנועה מקדמת קוד חופשי, ומתגאה בפרויקטים שונים, שמתרכזים סביב ה GPL, רישיון שודורש שכל מי שמשתמש בתוכנה שנכתבה ברישיון, שיפרסם את הקוד שכתב באותו רישיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכנה היא לרוב משהו שמוציאים כסף על פיתוחו. לכן טבעי שתוכניתנים יחשבו על איך לפתח תוכנה יותר בזול. פיתוח תוכנה כתוכנה חופשית מסלק הרבה מכשולים מיותרים ולכן הוא יותר זול בסופו של דבר. הרעיון היפה של רשיון ה־GPL (ורשיונות copyleft דומים) הוא שהוא יצר אינטרס לטווח הקצר שאפשר לתוכנה חופשית להגיע ל"מסה קריטית" כדי שהיא תהיה שימושית עבור מספיק אנשים. וחשוב לציין בהקשר הזה גם את הופעת האינטרנט, אשר הפכה בפועל את עלות הפצת התוכנה לשולית ופישטה אותה מאוד. ההבדל העיקרי בין תוכנה חופשית למידע חופשי הוא ביחס לעבודה נוספת. תוכנה חופשית מוזילה את עלות יצירת תוכנה חדשה. תוכן חופשי (ברוב המקרים) לא מוזיל. ויקיפדיה היא דוגמה קיצונית למדי, וגם שם לקח לה המון זמן להגיע לגודל הדרוש כדי שגופים יעדיפו לתרום לה במקום לפתח משהו משלהם (כדי לראות את שתי האפשרויות: השוו את ה"אנציקלופדיות" של ynet ושל ואללה) מכיוון שהיתרון הזה אינו משמעותי במיוחד, הרבה מה"תוכן החופשי" באינטרנט הוא למעשה ברשיון שמונע שימוש מסחרי. דוגמה קנטרנית: האתר של התנועה הירוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב התוכנה החופשית לא נכתב עבור כסף, אלא על ידי מתכנתים שלא לשם רווח. מצחיק שאתה מציין את האינטרס של פיתוח זול יותר בתור המוטיבציה העיקרית לקוד פתוח. יש עוד לא מעט אחרים - בטיחות, קומפטביליות, איכות. היכולת של כל אחד להסתכל על הקוד. דווקא הסיבה של פיתוח עתידי זול היא אחד המוטיבים המרכזיים במאמר - שאמנות וזכויות יוצרים מונעים ומייקרים פיתוח של אמנות חדשה. אולי, כמו קוד ה GPL על תוכנות המחשב, הגיע הזמן לקוד GPL על אמנות. אבל איזה אמן יסכים לא להרוויח מהאמנות בה השקיע זמן רב? טוב, יש הרבה מתכנתים שעשו זאת. אבל יכול להיות שאמנים אנוכיים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בדיוק בטוח איך אתה מודד את הכמות. לפי מספר התוכנות או לפי כמות הקוד? מן המפורסמות היא[1] שעיקר התוכנה החופשית נכתבת כיום ע"י גופים מסחריים. (יש המון תוכנות קטנות, אולם סביר להניח ששחוק ה־80/20 או משהו דומה תקף גם כאן ועיקר הקוד שייך למספר יותר קטן של פרוייקטים גדולים) יש משהו מקביל ל־GPL על אומנות: רשיון CC-by-sa . [1] כלומר: אני מתעצל לחפש כרגע רפרנס. אבל בינינו: אתה לא סומך עלי? ;-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון של הדוגמה שהבאתי לתוכן חופשי: ויקיפדיה היא אולי תוכן חופשי, אולם גם אצלה יש משמעות ניכרת לצבירה. הוספת הערך ה־50,000 באנציקלופדיה קלה בהרבה מהוספת הערך החמישי. לכן גם כאן יש אינטרס לגופים חיצוניים להשתמש בתוכן החופשי. וגם כאן לא משתלם להחזיק עותק פרטי עם תיקונים, מכיוון שעלות מיזוג התיקונים גבוהה. ואכן יש עוד כמה מאגרי מידע "חופשיים" (במובן זה שאין מגבלות שימוש ושכל אחד יכול ליצור לעצמו עותק של המאגר). כמה דוגמאות אחרות: מבין כל המאגרים שהזכרתי רק openclipart אינו משתמש ברשיון copyleft (או משהו שקול). freedb פותח ע"י אנשים שחוו חטיפה של המאגר שהם יצרו (CDDB) ולכן הוא מתוכנן בצורה מבוזרת מספיק כנגד "חטיפה" ע"י גורם יחיד. מאמר טכני במקצת על OpenStreetmaps בהקשר לזכויות יוצרים. ה"פרטים" שבמאגר שלהם אינם מספיק משמעותיים כדי שזכויות יוצרים יגנו עליהם. (אני לא מוצא המשך לזה בחיפוש זריז כרגע) ודוגמה גרועה במיוחד לחטיפתו של מאגר מידע ע"י מפעיליו: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנועת הקוד הפתוח אינה "הצד השני" של המטבע. רשיונות ה-copyleft משתמשים בחוקי זכות יוצרים כדי לאפשר שימוש תחת מגבלות מסויימות (GPL) או ללא מגבלות (BSD). כלומר בעלי הזכויות מאתגרים את חוקי זכות יוצרים באמצעות הצהרה על וויתור חלקי על זכויותיהם. כנ"ל רשיונות GFDL ו-CC. שים לב שחוקי זכות יוצרים מגנים על "דרך ביטוי של רעיון", בעוד שחוקי פטנטים מגנים (בפרקטיקה) על "רעיון" ללא קשר לדרך מימושו. אם כתבתי תוכנה שיודעת לכווץ אוסף קבצים לקובץ ארכיב, חוק זכות יוצרים מגן על דרך הביטוי, כלומר הקוד של התוכנה, ולא על הרעיון של כיווץ של קבצים לקובץ ארכיב. לכן WinZip ו-WinRAR לא מפרים את זכות היוצרים אחד של השני. לעומת זאת, הפטנט על אלגוריתם LZW יכול למנוע מהכל, למעט בעל הפטנט, להשתמש בפורמט ZIP. בנוסף, זמן מחצית החיים של תוכנה היא כחמש שנים, ולכן לזכויות היוצרים אין ערך כלכלי של ממש משהתוכנה הופכת למיושנת. לעומת זאת, לפטנט יש ערך כלכלי כמעט כל חייו, והוא תקף על כל דרך ביטוי של הרעיון שבבסיסו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון קטנוני: הפטנט על LZW יצר בעיות עם GIF ובעוד כמה מקומות, אך לא עם פורמט ZIP. כמוכן יש לציין שיש כאלו שאומרים שמכיוון שזכויות היוצרים הם כיום עובדה קיימת, עדיף שהתוכן יהיה עם רשיון מתירני (כל אילו שהזכרת למעלה) מאשר עם רשיון פחות מתירני, אולם זה לא אומר שהם תומכים בקיום זכויות יוצרים. הדעה הזו בהחלט נפוצה בקצה היותר אידאולוגי של מחנה התוכנה החופשית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון, ZIP מתבסס על LZ77 [Wikipedia] ולא על LZW [Wikipedia]. לא אמרתי שהם תומכים בחוקי זכויות יוצרים אלא שהם מאתגרים את חוקי זכויות יוצרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זמן מחצית החיים שבו מרוויחים מתוכנה הוא אולי כ 5 שנים, בפועל משתמשים ברוב התוכנות הרבה מאוד זמן, והן נמצאות בכל מיני מקומות שכוחי אל. דווקא אז עבודה בקוד סגור ועם זכויות יוצרים היא עוד פחות הגיונית, אתה גם לא מרוויח, וגם מפריע לאחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין להם שום בעיה להעתיק מעצמם: http://www.hemmy.net/2006/04/26/disney-animation-reu... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלה למומחים - האם יש הבדל חוקי בין זכויות יוצרים וזכויות הפצה? זכות יוצרים היא הזכות של יוצר על תוכן יצירתו, ומבחינה מעשית היא לא פגה לעולם (גם היום, למרות הזמן הרב שעבר, אף אחד לא יכול לכתוב מחדש את מזמורי תהילים כשירים שלו). זכות ההפצה היא הזכות להעתיק ולהפיץ את היצירה, בשלמותה או קטע ממנה. ובגלל שהיא תלויה בזמן, מותר היום לכל אחד לצטט מיצירות ישנות בלי לשלם תמלוגים. האם ההבדל הזה מתבטא בחוקים הנוגעים לזכויות יוצרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות מוסריות לא פגות לעולם, וזכותו של שלמה אבן גבירול להכרה כמחברו של "כָּתַב סְתָיו" קיימת ושרירה גם אלף שנים לאחר שהעלה את השיר על הכתב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נכון ויפה. אבל - האם לזכות הזו יש תוקף משפטי? האם מי שיפרסם את 'כתב סתיו' כשיר שלו חשוף לתביעות משפטיות? הוא חשוף, כנראה, ללגלוג פומבי. אבל רק עד שיהפוך את שכפול היצירות לקונספט, ואז יהפוך לאמן בעל שם וחתימה השווה מליונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, כי החוק נותן הגנה משפטית על זכויות, גם מוסריות וגם כלכליות, רק לתקופה מוגבלת. הסיבה לכך היא שיש שתי זכויות מוסריות – הזכות לקרדיט על היצירה, והזכות שהיצירה לא תסולף או תשונה ללא הסכמת היוצר. מכיוון ששימוש חלקי ביצירה נחשב "סילוף", לא ניתן להגן על זכות הוטו יותר מהנדרש. הזכות לקבלת קרדיט היא זכות מוסרית שאינה תלוייה בחוק, אבל החוק מגן על הזכות הזאת לזמן מוגבל בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי על שתי סיבות שבגללן חברת וולט דיסני רוצה למנוע שימוש בדמויות שלה: 1. כסף - למה להרשות למישהו להשתמש בחינם בדמות דיסני, אם אפשר לגבות תשלום? 2. תדמית - החברה עדיין משתמשת בדמויות האלו ומרוויחה מכך שיש להן 'אופי' מסויים. אם יוצרים אחרים ישתמשו באותן דמויות הם עלולים לשבש את האופי שדיסני רוצה לשווק (תארו לכם מיקי מאוס ערמומי, או דונלד דאק רהוט ושליו). נניח שמתישהו יפסיקו להאריך את הבלעדיות של חברת וולט דיסני על הדמויות, והיא לא תוכל להמשיך לגבות תשלום על השימוש בהן, האם החברה תוכל לתבוע על הוצאת דיבה את מי שיציג את אחת הדמויות שלה עם אופי 'לא הולם'? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אפשר לשאול את זה גם הפוך: למה שרק הם יוכלו להרוויח מזה כסף? 2. ננסה להסתכל על משהו שלא נגזר מ־(1). השם (המוניטין וכו') של אדם, גוף או מוצר הוא דבר שהוחק מכיר כבר־הגנה מסיבות שונות. בניגוד לזכויות־יוצרים, התוקף של סימן מסחרי לא פג. האם אפשר להתייחס אליהם בתור מותגים של חברת דיסני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כתבתי שזה מה שרוצים מנהלי חברת וולט דיסני, לא כתבתי שהם צודקים או שהחוק מצדד בהם. אז למה באמת? כי הם (מייסד החברה, או עובדי החברה) המציאו את הדמויות. ולא רק הם יכולים להרוויח מזה, אלא הם וכל מי שמקבל את רשותם להשתמש בדמויות. מי שיוצר סרטון הכולל את מיקי מאוס כדמות, לא מצייר עכבר אקראי עם פרצוף עגול, אלא משתמש בדמות מוכרת, עם הסטוריה ואופי והקשרים. כלומר - הוא משתמש בדמות שהכינו עבורו יוצרי וולט-דיסני, ועל השימוש הזה הוא אמור לשלם. כמו שכתב דרור צ. דביר, הזכות הזו, בדומה לבלעדיות של בעל הפטנט, מוגבלת בזמן. אחרת איש לא יוכל ליצור כי כמעט תמיד היצירה כוללת התייחסויות או חיקוי של יצירות קודמות. (בעצם, למה להגביל את הבלעדיות בזמן? למה שלא כל יוצר ישלם למי שהוא מחקה או מתייחס אליו? אולי כי יצירה ששורדת זמן רב מתחילה 'לחלחל' ליצירות אחרות, של יוצרים שהכירו אותה בצעירותם, לפעמים בלי שישימו לב להתייחסות. ועדיין, יש הבדל בין רמז או דמיון להעתקה מובהקת. אני נכנע, למה שלא יגבו לנצח כסף מכל מי שמעתיק את דונלד דאק?) 2. כאן אתה חוזר ל1. - סימן מסחרי הוא עוד סוג של זכות בלעדיות, בדומה לזכות יוצרים. חלק מהדמויות הן אכן מותגים של דיסני, ואם הזכות לסימן מסחרי לא פגה אז הם יוכלו לנצח לגבות תשלום ממי שמעתיק את דונלד דאק. אבל זה עדיין לא מגיע לתביעת דיבה בשמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין נושא שלא דנו בו באייל: הפתיל המתחיל בתגובה 77320. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעט נושא אחד, שהס מלהזכיר את שמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד נוח תמיד לראות בארה"ב את מקור כל הרע. אנחנו עושים את זה, בין היתר, כי על ארה"ב הכי קל להסתכל, ובגלל שיש בה תעשיות בידור אינטרסנטיות. אבל הסתכלות על התמונה המלאה חושפת תמונה שונה. במציאות מי שדוחף להרחבה קבועה של זכויות היוצרים זו דווקא אירופה, ואילו ארה"ב מנסה באופן קבוע להתנגד לכך. לרוב אירופה מנצחת וארה"ב "מתיישרת" בחירוק שיניים. ולפעמים, כמו שרק ארה"ב מעזה לעשות, היא פשוט "מצפצפת" על אירופה ועל יתר העולם, ונשארת עם חוקים שמקנים זכויות יוצרים מצומצמות יותר. כדי להבין איך הדברים עובדים, צריך קודם כל להבין שדיני זכויות היוצרים בכל העולם נובעים מאָמָנוֹת בינלאומיות שבהן חברות כמעט כל המדינות בעולם. האמנוֹת האלו מתפתחות מדי פעם ומוחלפות באמנות בינלאומיות חדשות (או שנוספים להן פרוטוקולים חדשים), כשתמיד ההתפתחות היא בכיוון אחד: הרחבת זכויות יוצרים. זה מתבטא בכמה מישורים. קודם כל, יש את המישור שהוזכר בכתבה, בקשר למספר השנים שיש זכויות היוצרים על כל יצירה. המספר הזה הולך וגדל בכל העולם. שנית, יש את מושא הזכות. ככל שעובר הזמן, עוד סוגים של יצירות הופכים להיות מוגנים. בהתחלה זכויות יוצרים היו רק על ספרים וקטעים כתובים, אחר-כך ההגנה הורחבה גם למפות, ציורים ויצירות מוסיקליות, אחר כך גם לתמונות, אחר-כך גם למבנים אדריכליים, והיום אפילו תוכנות מחשב מוגנות, ואולי אפילו שיטות לעשיית עסקים(!). שלישית, יש את הזכויות עצמן. אם בהתחלה הזכות היתה רק "העתקה", כלומר הדבר היחיד שהאמן יכול היה לאסור עליך זה להעתיק את היצירה (ומכאן שמה של הזכות - copy right), הרי שאחר-כך נוספו לזה עוד זכויות כמו ביצוע ציבורי (למשל הקרנה של סרט או דיקלום של שיר בציבור), פרסום ראשון, המחזה, יצירה נגזרת ועוד ועוד. כל אמנה מרחיבה את שלושת הרבדים האלה. בכל אמנה יש זכויות יוצרים ארוכות יותר, שחלות על יותר סוכים של יצירות, ומקנות ליוצרים זכויות רבות יותר. מאיפה זה מגיע? מה שקורה, זה שבדרך-כלל מדינות אירופה יוצרות סטנדרט חדש בתוך האיחוד האירופאי, שמבוסס על החוק אצלן, ואחר-כך הן יוצרות לחץ כדי להכניס אותו לתוך האמנה החדשה. ארה"ב בדרך-כלל מתנגדת, ובסוף היא בדרך-כלל מתיישרת, אבל לא תמיד. דוגמאות? בבקשה! שימוש הוגן: בחוק יש הגנות על המפרים, שמאפשרות להפר את זכויות היוצרים בנסיבות מסויימות. ההגנה הרחבה ביותר בדין, שהכי מאפשרת להפר, היא הגנת "שימוש הוגן". ההגנה הזו רחבה מפני שהיא סטנדרט פתוח. החוק לא מגדיר בדיוק מה היא כוללת, אלא הוא נותן כמה קווים מנחים שלפיהם צריך לפעול. כל יתר החריגים הם מאוד מאוד ספציפיים, ולא עוזרים כמעט בכלום. אם אין לך הגנת "שימוש הוגן", אז 95% שאין לך הגנה בכלל. עכשיו, בכמה מדינות יש את ההגנה הרחבה הזו? בדיוק בשתיים. אחת - ארה"ב; שניה - ישראל (שאימצה את הדין מארה"ב, בהתחלה באמצעות פסיקה ואחר-כך בחוק מהשנה שעברה). בכל יתר העולם אין הגנה כזו. בכל יתר העולם מסתפקים רק בהגנות הנקודיות. בארה"ב ובישראל יש גם את ההגנות הנקודיות וגם את הגנת השימוש ההוגן. מה שחשוב להבין, זה שהגנת השימוש ההוגן מנוגדת כנראה לאמנוֹת הבינלאומיות, שלא מאפשרות הגנה על סטנדרט פתוח אלא רק במקרים "מוגדרים וברורים". זה יצר וממשיך ליצור המון חיכוך בין ארה"ב ליתר העולם, אבל ארה"ב די מצפצפת על כולם, פשוט כי היא יכולה. מסקנה: מבחינת החוק, מבין המדינות החתומות על האמנות הבינלאומיות (כלומר - כל מדינות המערב ורובן המכריע של יתר מדינות העולם), ארה"ב וישראל הן שתי המדינות עם ההגנה הכי רחבה על המפר. נמשיך: זכויות מוסריות. האמנות מחייבות להגן על שתי זכויות מוסריות. ברוב מדינות אירופה יש יותר משתי זכויות מוסריות, ובחלקן יש ארבע זכויות מוסריות שונות. זה לא מפתיע, כי באירופה באופן כללי יש את ההגנה הכי חזקה על זכויות יוצרים. בישראל יש רק את השתיים שהאמנוֹת מחייבוֹת (אבהות וסילוף). ובאיזה מדינה אין זכויות מוסריות בכלל? באיזה מדינה מותר "להפר" את הזכויות האלה, פשוט כי אין את מה להפר? נכון, ארה"ב. וזה, שימו לב, למרות שהאמנוֹת מחייבות את ארה"ב לתת זכויות מוסריות. ארה"ב עשתה איזשהו "תרגיל" והיא טוענת שמשהו אחר שיש אצלה בחוק הוא "מספיק דומה" לזכויות מוסריות - הכל כדי לא להרחיב עוד יותר את זכויות היוצרים. ועוד דוגמה: מנעולים אלקטרוניים. אחת ההתפתחויות המסוכנות בדיני זכויות היוצרים היא ההגנה על מנעולים אלקטרונים. הרעיון של מנעולים אלקטרוניים הוא פשוט: שמים במכשירים ובמוצרים תוכנות שמונעות העתקה או שימושים מסויימים במידע. למשל, ב-DVD שלנו יש מנעול אלקטרוני שמונע מאיתנו לצפות ב-DVD ממדינות אחרות, למרות שרכשנו אותו כדין ומותר לנו לצפות בו. עכשיו, לפעמים מנעולים אלקטרוניים זה לגימי, כי זו הדרך היחידה להבטיח שלא ייפגעו זכויות יוצרים. מצד שני, לפעמים זה לא לגיטימי, בגלל שהמנעולים האלה חוסמים גם פעולות חוקיות ולגיטימיות (למשל, צפיה ב-DVD ממדינה אחרת, או העתקה של יצירה שזכויות היוצרים עליה פגו כבר, או העתקה שנחשבת "שימוש הוגן", וכו'). עד כאן אין למנעולים האלקטרוניים שום קשר לדין. ה"מנעולים" האלה זה פשוט משהו שהיצרנים הכניסו לתוך המוצרים שלהם. אין לזה קשר לחוק. אלא מה? אנשים התחילו "לפרוץ" את המנעולים האלה. למשל - פורץ DVD. מה עשו האירופאים? קבעו שגם לפרוץ "מנעול אלקטרוני" זה מנוגד לזכויות היוצרים! אז עכשיו, אם "פרצתי" מנעול כדי לבצע פעולה חוקית למהדרין, כמו לצפות ב-DVD שרכשתי בחו"ל במיטב כספי, או לעשות עוד עותק של ה-DVDלשימושי הפרטי (זה מותר!), אז עצם פעולת ה"פריצה" היא מנוגדת לחוק. בדרך הזו "עוקפים" את ההבחנה שהחוק עושה בין מה שמותר לבין מה שאסור. כל מה שצריך לעשות זה לשים את הכל מאחורי מנעול - והכל אסור. האמריקאים, יש לומר, אימצו את זה בסוף, אבל הם לא היו המקור לזה. המקור היה באירופה. ארה"ב היתה האחרונה לאמץ חקיקה מהסוג הזה. ודוגמה אחרונה ומרגיזה: מאגרי מידע. על מאגרי מידע יש הגנה מאוד מאוד קטנה בזכויות יוצרים, אם בכלל. למה? כי לבעל מאגר המידע אין בעלות על המידע. הוא רק סידר אותו בצורה מסויימת (למשל - ספר טלפונים שמסודר לפי הא"ב). הוא לא היוצר שלו. אם כך, מותר להעתיק מידע ממאגר מידע, נכון? אז זהו, שהאירופאים לא אהבו את זה, אז הם יצרו דירקטיבה חדשה שמקנה הגנה חזקה מאוד לבעלים של מאגרי מידע. כמה חזקה? יותר חזקה אפילו מזכויות יוצרים רגילות. במילים אחרות - אפילו במקרים שמותר להפר זכויות יוצרים, אסור להעתיק מתוך מאגרי מידע. מרגיז? מקומם? זה הדין באירופה, אבל עדיין לא בארה"ב. עם זאת, יש להניח שזה יהפוך להיות הדין בקרוב, עם אימוץ הפרוטוקולים הבאים לאחת מהאמנוֹת הרלבנטיות. ועוד דוגמה אחת (אני יודע שאמרתי שהקודמת תהיה האחרונה, אבל נזכרתי בעוד משהו): ארה"ב היתה בין המדינות האחרונות עד כה להרחיב את מספר השנים שיש זכויות יוצרים מ-50 שנה אחרי מות היוצר ל-70 שנה אחריהן. זו התפתחות חדשה יחסית. האמנוֹת, יש להודות, דורשות רק 50 שנה, אבל הדירקטיבה האירופית היא של 70 שנה, וזה יצר לחץ חזק על ארה"ב. למה? בגלל כלל שנקרא "כלל התקופה הקצרה", שאומר שאמנים מקבלים במדינות זרות זכויות יוצרים רק לתקופה שהם זכאים לה במדינה שלהם. לולא ארה"ב היתה מיישרת קו עם אירופה, האמנים והתאגידים שלה היו מקבלים באירופה זכויות למשך פחות זמן מאשר האמנים והתאגידים האירופאיים באותן מדינות. ארה"ב היא גם בין המדינות היחידות (אם לא המדינה היחידה) שהחוקה שלהן אוסרת על הענקה של זכויות יוצרים לנצח. לסיכום, התהליכים שמתוארים בכתבה הזו הם (פחות או יותר) נכונים, אבל זיהוי ארה"ב בתור המקור שלהם הוא שגוי. המקור הוא כמעט תמיד אירופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כל, המצב עם פטנטים בפירוש גרוע יותר בארה"ב, אשר מנסה לגרום לחקיקה שתאפשר פטנטים על תוכנות גם בחלקים אחרים של העולם. לא קשור לנושא המאמר, אך משפיע על הדימוי של ארה"ב. לא ברור לי בפרט: שימוש הוגן: גם אתה מבלבל בין מה שסתם נמצא מחוץ לגבולות זכויות היוצרים לבין שימוש הוגן. מותר לי לקרוא את הספר בשירותים או להשאיל אותו לשכן ללא קשר לחוקי זכויות היוצרים. שימוש הוגן הוא, לדוגמה, הבאת ציטוט מיצירה לצורכי ביקורת או מחקר. איפה בדיוק האירופאים קבעו שעקיפת הגנה כשלעצמה מנוגדת לזכויות היוצרים? האמריקאים: בשנת 1998. והלכו קצת יותר רחוק: גם מי שמספר לך איך אתה יכול לפרוץ מפר זכויות יוצרים. יצרני מדפסות השתמשו בזה (כמעט בהצלחה) כדי למנוע שימוש במחסניות דיו שלא מתוצרתן במדפסות. ההגנה לא צריכה להיות אפילו יעילה [1] החוק המדובר הוא כמובן DMCA . [Wikipedia] מאגרי מידע: כל פריט בנפרד אולי אינו בר־הגנה עפ"י זכויות היוצרים (זה משתנה ממאגר למאגר) אך האוסף כולו מוגן ככלל, גם לפי זכויות היוצרים הקלאסיות. בפרט: גם לפני שנים אסור היה לי להעתיק ספר טלפונים[2]. באופן כללי נראה לי שלגבי זכויות יוצרים המצב בארה"ב מתועד הרבה יותר טוב מאשר בשאר העולם. בפרט בויקיפדיה האנגלית יש המון מידע על המצב בארה"ב והרבה פחות על המצב בשאר העולם. [1] למי שלא מכיר, גרסה עברית של נוסח אנגלי מקובל: "ההודעה הזו מוצפנת ע"י הפעלה כפולה של הצפנת אתב"ש. כל נסיון לפענח אותה או לתעד את פיענוחה הוא הפרה של זכויות היוצרים שלי [בארה"ב]." [2] ומצד שני, לפי כללי השימוש ההוגן מותר לכתוב ביקורת ספרותית על ספר טלפונים, למי שזוכר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימוש הוגן: אין לי מושג למה אתה חושב שאני מבלבל בין ההגנה לבין מה שלא מוגן מלכתחילה. אני לא. למעשה, אני הוא זה שיצר את ההבחנה הזו מלכתחילה (בתגובה לטוקבק הראשון כאן). מאגרי מידע: לפי הדירקטיבה האירופאית ההגנה מתפרשת על מעבר ההגנה הצרה שזכויות היוצרים מספקים. זה בדיוק העניין. לגבי עקיפת הגנה על מנעולים אלקטרוניים, החוק הזה הוא כרגע אחיד, מכיוון שהוא מופיע באמנוׁת הבינ"ל הרלבנטיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזו אמנה בינלאומית יש על DRM? אתה מתכוון ל-ACTA? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה מצויינת, ולכן זכית שאענה לך בחום. (♪♫) אני מסכים איתך שארה"ב אינה מקור כל הרע בתחום, וקשה לי להתווכח איתך לגבי משחק הכוחות בין ארה"ב לאירופה. באירופה יש לכל מדינה את חוקי זכויות היוצרים שלה, שבמסגרת האיחוד עוברים תהליך של הרמוניזציה. באירופה ובישראל תוקף זכויות יוצרים הם 70 שנה לאחר מות היוצר. במקרים מסויימים תקופת ההגנה באירופה ובישראל ארוכה מתקופת ההגנה בארה"ב, ובמקרים אחרים (למשל יצירות מוזמנות או הקלטות), תקופת ההגנה בארה"ב ארוכה יותר. אבל בכל זאת, באירופה באקלים הפוליטי הנוכחי יש התנגדות להארכת זכויות יוצרים, למשל על יצירות מוזיקליות*. אני דן על מערכות ניהול זכויות (DRM) בחלקו השני של המאמר. לראשונה חוקק איסור על עקיפת מערכות DRM דווקא בארה"ב, במסגרת חוק ה-DMCA (חוק זכות יוצרים בעידן הדיגיטלי), שנחקק ב-1998. רק ב-2001 האיחוד האירופאי העביר את ה-EUCD (צו על הרמוניזציה של אספקטים מסויימים בזכויות יוצרים וזכויות נלוות בעידן המידע, או בקיצור, צו זכויות יוצרים), שמכיל אלמטים דומים. באירופה היתה התנגדות עזה להעברת הצו, ולעומת זאת חוק ה-DMCA בארה"ב נחקק בקלות יחסית. אולי הייתי צריך לתת במאמר אבחנה ברורה בין שימוש הוגן (Fair Use) וטיפול הוגן (Fair Dealing). שימוש הוגן מורכב מרשימה פתוחה של נושאים שיש לשקול "לצורך בחינה של הוגנות השימוש ביצירה". טיפול הוגן מורכב מרשימה סגורה וממצה של מעשים ש"לא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים". חוק זכות יוצרים החדש החליף את ה"טיפול הוגן" ב"שימוש הוגן", ולכן מהווה שיפור משמעותי של המצב. לדעתי אחת הסיבות לשינוי היה פסק הדין במשפט וולט דיסני נגד דודו גבע. שימוש הוגן במובן של החוק הישראלי יש בארה"ב (שהיא במקרה זה המודל של החוק הישראלי) ובדרום קוריאה. למרות שבשאר העולם המונח המקובל הוא "טיפול הוגן", בקנדה למשל הפסיקה מתייחסת ל"טיפול הוגן" עפ"י הקריטריונים של "שימוש הוגן". אני לא חושב ש"טיפול הוגן" מפר אמנות בינלאומיות, אבל אשמח להבהרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ"ל: אני לא חושב ש"שימוש הוגן" מפר אמנות בינלאומיות, וגו'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי המנעולים האלקטרוניים הייתי הכי פחות בטוח, ואולי באמת במקרה הזה ארה"ב הקדימה את אירופה, אבל בכל יתר הנקודות שהעליתי אני איתן לחלוטין בדעתי - אירופה היא המחמירה יותר בזכויות יוצרים, וארה"ב היא הנגררת. היו גם מקרים שבהם קבוצות לחץ אמריקאיות (!) לא הצליחו לשכנע את הקונגרס להרחיב את זכויות היוצרים, אז הם הלכו במקום זה לגופים הבינלאומיים כדי לקדם שינוי בַּאַמָנוֹת... המעבר מ"טיפול הוגן" ל"שימוש הוגן" לא ממש רלבנטי. קודם כל הוא בוצע רק בישראל. בארה"ב מלכתחילה היה "שימוש הוגן" - שזה סטנדרט פתוח יותר, ולכן מעניק הגנה רחבה יותר על מפרים. (אם אתה בכל זאת רוצה להיכנס לזה, אציין רק שבכל אופן, בשני המקרים מדובר בסטנדרט פתוח (מי יותר מי פחות), והמעבר של ישראל מ"טיפול" ל"שימוש" רק פתח את הסטנדרט אפילו עוד יותר, כך שכעת המפרים זוכים ליותר הגנה, כמו בארה"ב.) לפי הדעה השלטת ברובו המכריע של עולם המשפט, סטנדרט הגנה פתוח כמו "שימוש הוגן" מפר את תנאי הסעיפים המתירים יצירת הגנות רק במקרים ספציפיים ברורים, מוגדרים, מצומצמים ומיוחדים (סעיף 9(2) לאמנת ברן, סעיף 13 לאמנת TRIPs). יש סתירה עקרונית בין סטנדרט פתוח ורחב לבין דרישה להגנות במקרים ספציפיים ומצוצמים בלבד. הפרשנות העיקרית שניתנה לסעיפים האלה עד כה היא ב-Report of Panel של ה-WTO (ארגון הסחר הבינלאומי), ושם הובהר שההיתר ליצירת הגנות ב"Certain Special Cases" משמעותו רק מקרים שהם "Clearly defined", ו-"Narrow in scope". הגנה של סטנדרט פתוח היא ההיפך הגמור משתי הדרישות האלו, או לכל הפחות של הדרישה הראשונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זכויות ביצירות מוקלטות (מה שדומה אצלנו לזכויות מבצעים ומפיקים) נוספו בארה''ב רק בשנות השבעים, באופן חלקי, וגם זה רק אחרי לחץ אירופאי כבד. הזכויות האלה בארה''ב הן גם פחות מקיפות מאשר באירופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו מורידות כל מה שבא לנו במהירות שיא. כמה שקלים במט"ח דרך PayPal והעסק מוסדר. למה להתייאש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רפידשייר? או יש משהו עדיף ולא שמעתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפיליידי. נסי ותתעני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. לפרטים ספציפיים ניתן לעיין בדף החיפוש כאן: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומהי העמדה? מה אתם הולכים לעשות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי לא הצבעתי לירוקים בגלל הסכנות הקיומיות של ע''י. ככה חברות הענק אוכלות אותנו בגלל מצוקתנו הקיומית, בקלות ובלי חשש מיגבלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התנועה הירוקה מימד. מוזר, אני כן הצבעתי להם בגלל הסכנות הקיומיות של עם ישראל... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביהמ"ש העליון בארה"ב יחליט על אילו שיטות עסקיות ניתן להגן בפטנט, נושא שעשוי לשנות חלק ניכר של הכלכלה. ביה"ש הפדרלי לערעורים קבע גבולות צרים לרישום פטנטים לתהליכים הקשורים במנגנון מסוים או שמשנים את מצבו של דבר או חפץ. ביהמ"ש פסק נגד המגישים שביקשו לרשום פטנט על שיטה לגידור סיכונים במסחר סחורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוכר לי מאיפשהו: תגובה 507920. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעות בפירוש תוצאות החיפוש. תגובה 507486 כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזוכה באוסקר בקטגוריית סרט אנימציה הקצר הטוב ביותר הוא... Logorama. הסרט מורכב כולו מסמלילים מוגנים של חברות שונות, ומה שדודו גבע עשה לדולנד דאק זה כלום לעומת מה שהבמאים מעוללים לרונאלד מקדונלד לאורך 15 דקות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינת הרעיון ומבחינה ויזואלית, סרטון מקסים ומעורר מחשבה. אבל כמו סרט אחר שזכה באוסקר, היו צריכים להשקיע יותר בעלילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נקודה מעניינת נוספת הינה ביקורתו של דרור צ. דביר במאמרו "הברווז, השימוש ההוגן ונחלת הכלל", אשר מתייחס גם, בעיקר וכפי שמרמז שם המאמר - לפרשת דונלד דאק." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר, מחבר המאמר מסתמך על ויקיפדיה בתור מקור לנתונים. ההערה לאחר ההערה עם הקישור למאמר: אשר נכון לאתר ויקיפדיה, עמדו הכנסות דיסני נכון לשנת 2007 על 35,000,000,000 דולר ארה"ב - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%9... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |