שיר טרומשחרי 754
בשיתוף עם:

דג אנונימי? } כתב־עת מקוון לספרות 
www.anonymous-fish.com

מתוך גיליון חודש נובמבר.



קישורים
דג אנונימי? - כתב־עת מקוון לשירה עברית
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

יש משהו מפתה בטרומיות הזו 42782
שיר טרומבריאתי, שיר טרומשכלי, שיר טרומזכרי/נקבי, שיר טרומקבוצתי, שיר טרומחלומי, שיר טרומחנוכייתי, מעוז צור ישועתי.
אלתרמן לעניים 42784
מעוניה הרב בוטנים וגרעינים.
אכן אלתרמן 42819
''גשומת עפעפיים'' מופיע כבר ב''עוד חוזר הניגון'' כידוע.
בלי קשר לזה, השיר מזכיר במידה רבה את אלתרמן. ''שפת התמונות'', הריתמוס, תיאורי הטבע.
השיר בנוי יפה לדעתי וחלק מצירופי הלשון שבו באמת מרהיבים. עם זאת, רבים המקרים שלא עלה בידי להבין מה עומד מאחורי חלק מהם או כיצד הם מתקשרים לשיר כולו.
פוזה 42820
אולי כי זאת התיפיפות שאין מאחוריה כלום.
פוזה? - מישהו צריך "שטוזה" 42834
גישתך מזכירה את ביקורתו לפני כ-‏40 שנה של נתן זך על אלתרמן. הייתי סובר שכיום, ממרחק זמן, יהיה זך הראשון להכיר בנמהרותו מאז, באותו אקט רצח-אב של נעורים פורצים בדקדנטיות חדה, אירונית, מבשרת רעות (ominous ) וגורפת של גישתו החדשה.
אך מה לעשות, ושיריו של אלתרמן הינם עמוקים ונוגהי יופי בצד התימטיקה המופלאה והאיתנה, וחדורי ריתמוס אמיץ של הוויה בונה החותרת קדימה. זאת בצד העשרת הוויתנו בדימויי קסם שהם יקום ומלואו.
כך, מחזות כפונדק הרוחות (המזכיר מוטיב נצחי המועלה גם בפר-גינט למשל), או שירים כבירי מטען כ"מות האב" או הקובץ "כוכבים בחוץ", הבוראים יקום מלא.
יש מקום נכבד לחזרה למקצבים האלתרמניים, הדימויים והקסם,
באשר מדובר כאן בטרנספורמציות נצחיות וגלגולי צורה של מוטיבים על-זמניים.
אכן יש מקום לאלתרמן 42846
ואני אומר זאת כמעריץ מושבע שלו, שבימים אלו סיים רומאן ממושך עם כוכבים בחוץ ונע הלאה אל שמחת עניים, סוף סוף.
עם זאת, ישנו הבדל ניכר בין אלרתמן לשיר מלבב זה. כרגע, כפי שאני מבין את השיר בעיון ראשוני זה, לרבים מן הצירופים המטפוריים פה אין פשר או שאינם קוהרנטיים או שאינם רלוונטיים. אצל אלתרמן לא קיימים חסרונות אלו, לפחות לא בצורה ניכרת למיטב ידיעתי. אולי גם אינם קיימים פה ואני טרם גיליתי זאת.

אני אנסה לגשש בשיר בצורה גסה וראשונית.
בגדול המצב הוא כזה:
יש לנו תיאור של דמות שהולכת ממש ברגעי הזריחה. השיר מתאר די יפה כיצד היום עולה ובמקביל נחשף לנו עוד מן העולם: העץ מתגלה למשל, הירח הולך ונעלם, מתגלה כי הדמות היא אישה (איך אני שם את השיר פה למעלה? אני כבר לא זוכר).
לבסוף מתברר כי הדמות היא בכלל בחלומו של מישהו.
התיאור המסיים: נשף שפתיה מקיץ את שנתי - הוא נהדר. נשף כידוע הוא גם מסיבה, גם שלילה ופה גם נשיפה. כלומר הבל הפה של הדמות נראה בחלום שהוא גם בלילה. הנשיפה הזו שהיא גם הלילה עצמו מעירה את הדובר. הוא קם משנתו גם בגלל החלום שהוא בלילה והיא מרכזו, גם בגלל נשיפתה וגם כי נשיפתה היא כעין מסיבה, נשף שלם.
צריך עוד להעמיק פה.

בכל מקרה, ישנם בשיר ביטויים בעייתיים:
זכר השחר - הרי זכר זה בסוף ולא בהתחלהץ למעשה זכר השחר הוא כשהיום כולו עולה ולא בתחילת השחר

ירח כתום?? בשחר??
שזיף לחייה? איך יודע הדובר- המתאר הצופה בעולם כמונו ממש פרטים כה נקודתיים בדמות המגיחה מן האפילה?
הבית השני כולו חידתי בעיני ולוקה באינפלציה מטפורית מסויימת.

אפר הלילה? מה הכוונה?
מקיץ את שנתי פירושו מעורר שינה להבדיל ממקיץ אותי משנתי. ואולי הדובר צופה בדמות באמת ונשף שפתיה מרדים אותו?

יש בשפה של השיר סתירות כאלו, מעין הפכים, כמו זכר השחר במקום רמז השחר או משהו כזה, התחלתה של שינה בשחר הזה במקום סופה, שירי ערש של תחילת שינה בזמן השחר.

אז או שיש פה סתירות רציניות שנובעות משימוש מוגזם בשפה או שאלו הן סתירות מכוונות המתארגנות ליצירה של מרד של השיר, כאילו יש פה משהו הפוך. הלילה מתעורר במקום להתפוגג, השינה מתחילה במקום להסתיים.

גאונות או רשלנות?

תחשבו על זה.
מקיץ את שנתי 42852
איך בדיוק מקיץ את שנתי פירושו מעורר שינה? מקיץ, מלשון קץ, כלומר סוף.

בנוגע לשאלה - גאונות או רשלנות - אני תומך בגאונות כל עוד לא הוכח אחרת. זו מין נאיביות כזו שמתירה לי להכליל כל מיני דברים גבוליים תחת הכותרת אמנות, מה שבשבילי הוא רווח נקי.
זוהי אכן אפשרות שחמקה ממני 42873
אני ראיתי מקיץ מלשון יקיצה, כלומר התעוררות. מקיץ מלשון קץ זו צורה שאני נתקל בה לראשונה כאן והיא לא מוצלחת במיוחד לדעתי במשמעות שאתה מציע, אם כי בהחלט בהחלט אפשרית.
שוב, יש פה ביטוי נוסף לאותה כפילות שדיברתי עליה והיא מתחילה להיראות לי מכוונת. צריך להתעמק בעניין זה.

בענין הגאונות, אני פשוט לא חורץ דין עד שהוכח לכאן או לכאן. ליתר דיוק, משלא מוכח כי הטקסט נהדר אני פשוט זונח אותו. טקסטים לא מוצלחים פשוט לא מעניינים אותי לא לשבט ולא לחסד. אני לא מחפש לבקר ולחסל שירים של אנשים. למה זה טוב?
זוהי אכן אפשרות שחמקה ממני 42890
הילדה בסך הכל בת חמש עשרה. אני בטוח שעוד נכונו לה גדולות.
הניתוח הצליח 42936
אני חושב שאם בסופו של ניתוח אמנותי נשארת השאלה ''רשלנות או גאונות'' פתוחה, זה אומר משהו מאד עצוב על המנתח, או על השיר, או עלי.
קיטומים באפלת אלון הכהה 42853
אור,

אני מסכים לחלק נכבד מדבריך. בעיות מסוימות בכל זאת פתירות:

לעניין הערתך על "זכר שחר". השיר הוא טרומשחרי ( על משקל "קדמשנתי" של וולך, כלומר, קדמשחרי), והוא יכול להשאר כזה אם נשתדל להבין במילה זכר, למשל: אות, סימן, רמז. כלומר, סימני אור ראשונים של שחר שבאמצעותם מתחילים להתגלות מעט פרטים בחשיכה.

"שזיף לחיה". מכיוון שהאפילה בשיר כמעט גמורה, התמונה שהצטיירה לי היא אותם שזיפים שחורים מאוד כהים שיש בשווקנו. הבעיה היא אכן עם הירח הכתום, כפי שציינת.

אני אהבתי את 3 השורות הראשונות, שמעבירות תחושה מאוד מיוחד של קיטום, קיצוץ, זימור בחשיכה.
ראשית בשורה הראשונה, המסתיימת במילה "במרומי". משהו נקטם פה, מכיון שבאופן טבעי אנחנו מצפים להמשך (מרומי השמים, מרומי ההרים וכו'). והדבר מכין יפה את החרוז בשורה השלישית "וזומרי", מילה שפירושה אף הוא קיצוץ בנטיעות. וכמו כן יש לנו "שבבים חשוכים". עוד מוסיף לתחושת החיתוך "מתחדד ובולט" בשורה השניה.
איכשהו כל המשחק הקיטומי הזה - והאמצעים שבו הוא נבנה - דיבר אלי מיד בקריאה הראשונה.
קיטומים באפלת אלון הכהה 42877
חולק עליך בעניין הזכר. זזכר אכן משמש במשמעות אות, רמז, אבל זהו רמז של בדיעבד, של משהו שנעלם ולא של משהו שעתיד לבוא. "אין לזה שריד וזכר", "אין שם זכר של..."

השיא אכן מדבר לקורא, בעיקר בבית הראשון. תכונה זו נשענת על מאפייניו הריתמיים עול היכולת שלו לצייר עולם בצורה פשוטה ומשכנעת: שחר, ירח, אלון. תיאור חי ומשכנע. פה בהחלט יש לזקוף קרדיט לטובת היוצרת. אולם עדיין נשארים ביטויים רבים שטרם פיענחתי

אלון הכהה - סטייה תחבירית שפירושה...?
שבבים חשוכים על העץ..?

חשוב להבהיר נקודה אחת. זכותו ואף מטבעו של כל שיר ושל לשונו לכתוב מטאפורית. אבל תנאי הוא שמאחורי המטפוריות הזו מסתתרת משמעות. כלומר, אם השיר מייצג עולם, כפי שהוא בהחט עושה כאן, אז הרי שמאחוריו חייב לעמוד עולם כזה. השיר מתארת סיטואציה קונקרטית למדי: דמות צועד בטבע בזמן הזריחה. לא מדובר פה באיז מציאות פנטסטית. אם כך, שבבים על העץ חייבים להיות שפה פיגורטיבית למשהו אמיתי בעולם. משהו אשר עולה בקנה אחד עם תיאורי העולם שכבר ניתנו ורק מסתתר (!) מאחורי שפה אחרת מתוך שיקולים של המחבר. מהם השבבים החשוכים? עלים? פירות?
כיצד יכול ירח לצבוע (גוון) את פניו בצבע לחיה של הדמות, או שהוא משתקף בהם וזה לא כל כך סביר.

כלומר, לא ניתן להסתפק בכך שכל ציור לשוני כשלעצמו מעלה תמונה מסויימת. על התמונות האלו עצמן להתיישב זו עם זו באיזו דרך התואמת את חוקיות העולם המעוצב בשיר. כך גם היה אצל אלתרמן.

אפשרות אחרת היא לגלות פה מציאות פנטסטית. אבל זה כבר דורש כבר ראייה אחרת אשר אינה אוטומטית.
פיצול ושילוב בזמן ובמרחב 42864
אחד הקסמים האלתרמניים הוא הפיכת הדבר לנושן. אתה גם חווה בהווה, אך גם חש שהדבר הינו משכבר, איזה זכר ישן. כאילו היה משכבר הימים, דבר המבטא קרבה או חזרה לשורש איזו הוויה קרובה לך שהיתה תמיד שם, אך אתה זנחת אותה (לשווא..). אלתרמן מפצל את הזמן.
אשר להבחנה בפרטים חרף מעורפלות, הרי רכיב כלשהו עשוי לאפיין את הדמות במרחב תחושותיך, אף בדיעבד, ומדובר באיפיון שההתקרבות אליו הינה דרך איפיון ויזואלי. אף המרחב מתפצל כאן. מרחב אישי אך גם ממרחב מיתי קסום - הממשות שמאחורי הדברים - תוך פיצול אך גם שילוב במרחב הפיזי הממשי. אלה נעשים שלובים זה בזה, מתוך פיצולם המובחן,כשהשילוב המובחן הזה הופך לממשות עמוקה/תלת מימדית.
אין זה מעניין הדיון הזה 42879
אבל סבורני כי עדיף לראות את הקסם האלרמני כהופך ישן לחדש ולא חדש לישן. זוהי התכונה הבולטת והמרכזית של כוכבים בחוץ. אלרתמן מבצע הזרה של הבנאלי וכן הלאה וכן הלאה
פיצול ושילוב בזמן ובמרחב 42884
תודה.
מאוד התרגשתי.
אין צורך בתשובה.
ומכיוון שאין צורך בתשובה:
הליקון מארגנים סדנת שירה.
בסדנה מקום לארבעה עשר משוררים מתחילים, כולם מגובים במילגה מלאה.
בתי התמודדה, אחת מתוך אלף.
והיא זכתה!
שוב, סיפרתי מכיוון שאין צורך בתשובה. בקיבוץ שלי לא סיפרתי לאיש (חשש מעין הרע, מה לעשות, פרימיטיבית).
מנשר-נגד מהפכה הנאו-אלתרמנית 42857
מאז חגיגות הדורימאניה וההברקות הפסאודו-שיריות של אנה הרמן בתרבות וספרות "הארץ" רווחת הדיעה ש"לא רע; באמת לא לרע ואפילו די טוב ואפילו ממש מהפכני לכתוב בחרוז ובמשקל והיי הופ - יש מהפכה אלתרמנית בארץ הזאת".

תקיפתו האלימה אפילו של זך את אלתרמן אי-אז הייתה מוגזמת, לכל הדיעות, אך השיגה גבולות-שיריים חדשים ובכך הייתה *טובה*.

לצד זך ובו בעת - מולו - עמדו אבידן וולך, הטענו שלזמנים החדשים דרושים "אמצעי מיפוי" חדשים; הם אמצעי המיפוי השיריים. המיתודה האלתרמנית אינה תופשת את קצב השירה בתקופת אבידן/וולך ואלו ממציעים שירה חדשה בכל מובן.

אך בום טראח דורי מנור בא וטרם הלך---

"יש מקום נכבד לחזור למקצבים האלתרמניים"?
משום מה? "לא לדעת את האמת" זוהי טפשות; "לדעת את האמת ולא לפעול על פיה" - זהו פשע ("גלילאו", ברכט, כמדומני).

את אלתרמן נותר לנו להוקיר כמשורר דגול, ציניקן בחסד, רומנטיקן הדור ולהטוטן שירי לא קטן; אך על דרך ההשלכה, אני מתאר לעצמי, שאם אין לנו לאן ללכת - אזי, יש בזה להצדיק את הבדידות, ובעיקר בעיקר - את היאוש הגדול.
דע מאין באת ולאן אתה הולך 42859
תומר,

לעניין שורות הסיום של מנשרך. יש לאן ללכת אם יודעים מנין באים.

לא חסרה אלתרמניות גם באבידן (אומנם המוקדם יותר), דוגמא: "הרחובות ממריאים לאט"

אצטט כאן רק את הבית הראשון והבית האחרון של השיר הנפלא הזה:

הרחוב היפה היפה יעצר לבסוף בדרכו
השלווה אטומה וקשה תחתך כמו חלה לאורכו
והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי. מברקו.
......
......
וידיך שרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק
ועיניך פורחות כמו פנינים של זכוכית על צוואר הברק
רק ראשך העייף צף באור העמוק. ורק פיך שרק.
''אין עילית רוחנית בארץ הזאת'' 42866
ובהמשך מוסיף אבידן ברגע של כנות (בתחילת שנות ה-‏60 ) - "ואיני יודע מה יש לנו במקומה". זה באשר למעשה הפוטש שנערך באלתרמן והרחבת גבולות הנסיון-צמוד-המלל המשתרשר. היה זה זך עצמו שבעקבות חזרתו משהייתו המתמשכת באנגליה בשנות ה-‏80 דיבר בראיון לה"ארץ" על מכת ה"יצירה" הישראלית -שלשול מילולי, בעוד האנגלים מתאפיינים לדבריו בהיפוכם - "עצירות" ביקורתית. אל ילין על מעשה "שוליית הקוסם" נוסח דיסני שהוא עצמו החל בו. באשר להיסטריה, לסנסציונליזם ולמטה-מודעות המוכוונת לתעתועי-סרק לינגוויסטיים משמימים - אלה הינם תוצרים בלתי נמנעים של החצנה והרחבת השימוש במסמנים אקסוגניים כתחליף לרצף עמוק של הווייה.
לאן שאני הולך ומאין שאני בא. 42876
שמעון,

אם דבריך כוונו אל האמירה "לא חסרים חרוז ומשקל אצל אבידן", אזי אתה צודק אלף צידוקים. אך באשר לניסוח המקורי "לא חסרה אלתרמניות גם באבידן"; עלי לשלול זאת ומכל וכל.

מהפכתו של אבידן המוקדם הייתה מהפיכה תכנית, שדמתה (אם לגשר גשרים ארוכי-טווח) למהפכתם של ת.ס. אליוט וו.ה. אודן; המבנים המקובלים שומרו ואף פותחו פה ושם, אך הטון המודרני המגה-מטפורי ("רק ידיך שרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק", "הקירות הכבדים מבינים משהו ונופלים בשתיקה") או הטיפול בעניינים מופשטים יותר ("ביום שכזה מן הסתם בבתים שום תינוק לא נולד אף לא מת שום אדם ואכן"--- וגו') אלו כינסו בשיר אתת ראשית המיפוי החדש, ושם בסיס רחב לשינוי הצורני בשירה שהגיע מאוחר יותר, ולא בכדי.

אצל אבידן הייתה אלתרמניות בעל כורחה, כפי שבך ובי יש בן לאדן. זוהי רוח התקופה, לא התקדמות רצונית. אלתרמן אצל אבידן, אפשר שהיה נקודת התחלה; אך אי אפשר לכנות זאת תופעה דוגמטית-אבידנית-שירית.
לאן שאני הולך ומאין שאני בא. 42896
תומר,

אין לי מחלוקת ממשית איתך, במידה רבה רציתי לומר ''אל ייאוש, יש מנין לבוא'' בהתייחסות לשורות האחרונות במנשר שלך.

אני מניח ששמת לב שציינתי בסוגריים אבידן המוקדם, אז אפשר אולי לכנות זאת אלתרמניות בעל כורחה. אך לא התכוונתי רק לחריזה. אין לי הכלים לנתח זאת, אך באינסטינקט אני יכול ''להריח'' אלתרמניות אצל אבידן אך לא ביאליקיות למשל. אפשר שזה קשור בין היתר לעניין הלהטוטנות המילולית שייחסת בזלזול מה, דומני, לאלתרמן. גם אצל אבידן יש הלהטוטנות הזו. אצל אבידן המאוחר יש בעניין זה גלישה והפרזה עד כדי כך שחלק משיריו הפכו לתרגילי שירה (כפי שהוא עצמו מעיד עליהם) ואחרים לשילשול מילולי מימי.

אשמח אם תסביר לעומק את מונח ''המיפוי'' שאתה משתמש בו וגם תדגים מעט אם אפשר.
מיפוי החוויה 42967
טענתם הראשית של אבידן/וולך/מוקד/עמיחי נגד זך וניתוץ האלתרמניות הטוטאלי הייתה נגד הטוטאליות.

זך טען שאלתרמן בחרוזיו ומשקליו לא יוכל לתיאור שירי-חווייתי אמיתי, ולכן כל שיריו בטלים. קפצו החבורה הנ"ל ואמרו "אך ראה, 'כוכבים בחוץ' הרי היא יצירת מופת! כיצד תוכל להכחיש את התיעוד ב'כוכבים בחוץ'?" והללו שכללו את הטענה:

אלתרמן אינו בטל; הוא פשוט אינו עובד על חוויות עדכניות.

החוויה העדכנית היא במלים פשוטות - המודרנה. שיר על מע"מ שיר על מחשב על מעבדי תמלילים (אני נוטל גוזמאות גרוטסקיות בכוונה תחילה, אין לי צידוד או חציצידוד לשירים מעין אלו, לא כעת, לפחות) ושירים כיו"ב אלו מתארים מצבים מודרניים--- מצבים של תודעה מתקדמת יותר, תודעה מדינית מתקדמת יותר, תודעה חברתית מתקדמת יותר וחשוב מכל - תודעה שירית מתקדמת יותר.

"מיפוי" החוויה הוא היכולת לתפשה בעזרת החוש השירי על ארכה ורחבה מבלי לפספסה בתרגום מן התודעה האנושית אל טורי השירה.

אלתרמן לא היה יכול לכתוב שהרחובות ממריאים לאט מפני שלא היה בידו לחוש זאת, חושיו הרלבנים היו מנווונים, עם זאת, אבידן למרות דיגומיו המושלמים, לא כתב את כוכבים בחוץ, מפני שבשק חפציו היו מטא-כוכבים, ושירים אלתרמניים היו אפשרות, לא הגיון.

המשך יבוא?
מיפוי החוויה 43019
דוד אבידן כתב שירים ופרוזה על מע''מ, על מחשב, ועל מעבדי תמלילים. ראה, למשל, ''הפסיכיאטור האלקטרוני שלי'', שהודפס מחדש לא מזמן, לשמחתי.
הפסיכיאטור האלקטרוני שלך 43024
למיטב זכרוני אין בו, בפסיכיאטור האלק', איזכור למע"מ כלל וכלל, ויש שימוש מתודי במחשב ובמעבד תמלילים; עם זאת, הטקסט הוא פואטי, ואינו מתקרא "שיר" אלא "שיחה" ("שמונה שיחות עם מחשב").

אבידן השתמש במתודה המודרנית, ולא סגד למודרניזם כמושא שירי.
הפסיכיאטור האלקטרוני שלך 43026
ייתכן שלא מוזכר הצירוף _מע"מ_, אך אבידן בהחלט משוחח שם על מסים והכנסות, וגולש לוידוי ספק מרתק ספק מביך על המניע לכתיבת הספר, יחד עם המניע השני, שהוא, בניגוד לטענתך, בהחלט עוסק במודרנה (אם לא במודרניזם) בצורה ישירה: אבידן מייחל לפתרון טכנולוגי לתחלואי הגוף, לתשוקת הבשרים, ולבעית הגוף והנפש בכללותה, ואף מתאר תוואי אפשרי לפתרון – זהו בפירוש עיסוק משמעותי במודרנה (לא הייתי משתמש בפועל 'סגד').

אגב, כה לחי על מפעלכם בענין השירה העברית העכשווית.
הפסיכיאטור האלקטרוני שלך 43158
בספר, כמדומני, אבידן מנסה להיות הפסיכאטר של עצמו, מנתח רזי נפשו שלו, דרך תשובותיו הסתומות של המחשב. הוא מוביל עצמו באף שאלה אחר שאלה ומתעקש לחקור את המחשב בעניינים, שלמעשה, הוא נמנע מלתחקר את עצמו ברצינות.

כך שאין בשיחות הללו שירה (למרות הפואטיקה האבידנית המודרנית לה איני מתכחש) ויש בהן סוגיות מודרניות (אך רק בבחינת סיטואציות לא מטאפוריות, אלא מתודיות; לצורך קידום השיחה באופן מעשי, ולא על מנת ליצור מתח שירי כלשהו בה) אך אין בהן, למיטב זכרוני, ייחול אבידני לפיתרון טכנולוגי לתחלואי המין האנושי. מדובר בעזר-טכנולוגי שכל אדם בעל הכישורים המילולים האבידניים המפותחים מספיק יוכל להשתמש בו; ואני כותב "מפותחים מספיק" כי הפסיכיאטור האלק' שלי הוא חוברת-עזר לתקופה הזו (שתבוא, בוודאי תוך שנים מספר) כדי לעודד את הכושר המילולי בשיחה מול מחשב, הוא כינוס מלל אמיתי בעל איכויות רטוריות ופואטיות מול מחשב שאינו מעריך זאת על מנת לנתח נפש אדם, הוא אגב, קשור מאוד למפעל השירה העברית - שעל מחמאותיך לגביו נותר לי רק להודות - בגין פיתוח פואטיקה בסביבה נטולת הערכה פואטית.

אך זה כבר דיון אחר, ואולי אפתח אותו. אולי לא אפתח אותו. אולי תפתח אותו אתה ואתפתה.
אזימוט לקרטוגראף המתחיל 43254
שניה לפני שמאתחלים או מאפסים את ה GPS

הנה לינק (מצטער על הפורמט זה מה מצאתי)

והעברית עדכנית מתמיד.
לאן שאני הולך ומאין שאני בא. 42915
תומר,

אני חושב שהאלתרמניות של ''הרחובות ממריאים לאט'' היא לא אלתרמניות-בעל-כורחה אלא פרודיה מודעת. אבידן מוכיח ב''ברזים'' שהוא יודע לכתוב בצורה שונה מאוד מזו, ונראה לי שב''הרחובות ממריאים לאט'' יש כוונה ברורה למצות את כל השטיקים האלתרמניים, לעוות אותם, ואחר כך לדרוך עליהם בכוח.
מיפוי וממשות 42865
דומה שהדגש על גבולות חדשים, ועל אמצעי מיפוי הינו בבחינת
''לדבר על'', ''לחקור את'' (גבולות המושא). זאת בדומה לילד החוקר את גבולות ההשתטות והפריעה המוצבים לפניו, חקר-פקר שהינו אופייני לכל גלישה לברוטאליות משמימה וצמודת פני השטח של הדברים. למפות הינו לעשות רדוקציה של ממשות תלת מימדית לדו-מימד. אכן, קיימת במהפכת-זניחת-השווא הזו דגש חזק על מורפולוגיה דו-מימדית מוכוונת לינגוויסטיקה, המסתייעת בתרועות-שווא של סנסציוניזם ריק ועקר כדבעי, בתוספת לקורטוב אירונייה-כביכול ומטא-מודעות אדולסנטית, שכמו במקרה של וולך, גובל בהיסטריה. חיפוש הגבולות אכן היגיע לסיפה של היסטריה מדולדלת וצעקנית.
''לזרום כנהר לאור היום'' 42867
אולי להצדיק גם את ''הזרימה כנהר לאור היום'' כפי שמוסיף אבידן. כאן עלי לצטט את שוב את אלתרמן ברוח הדיאלוג השנון והמהיר שמנהל גליליאו עם הקארדינאל בלרמין (העשוי להרעיף כל טוב, אך גם לזמן את האדונים הדומיניקנים הללו מן האינקוויזיציה) על פי ברכט - ''שמרי נפשך מרחש חשדות ודבר אשם'' במשאו לביתו תרצה אתר.
מנשר-נגד מהפכה הנאו-אלתרמנית 42914
צריך קצת יותר מכמה חרוזים כדי לחולל מהפכה. אני לא מכיר את שירתו של דורי מנור ואת המהפכה שמייחסים לו, אבל חשוב לציין שכדי לעורר מהפכה ניאו-אלתרמנית לא יספיקו כמה חרוזים ואולי ריתמוס נאות. היה באלתרמן הרבה יותר מזה למעשה דווקא מבחינה זו הוא נופל מאביו מולידו, שלונסקי, אשר הגיע לשיאים וירטואוזיים באמנות החרוז. חריזה הייתה גם לפני אלתרמן ולמעשה די הרבה לפניו.

המרד של זך, למיטה ידיעתי, לא הסתכם בקריאה: אל תחרזו, שכן גם זך עצמו הוא אמן המוסיקליות הלשונית וחלק משיריו שקולים היטב. טענתו של זך, כפי שאני מבין אותה, הייתה נגד חריזה או משקל מוגזמים אשר עומדים בסתירה לתוכן השיר ולרוחו.
טוב, אז מצאתי טעות ראשונה: 42807
בשיר כפי שהוא מופיע ב"דג?", בשורה השלישית של הבית השני נכתב "כמות" ולא "כמת" (גרסה דקדוקית יותר ועדיפה בעיני).

וחוצמזה - שיר מרהיב.
טוב, אז מצאתי טעות ראשונה: 42839
לא הבנתי איפה הטעות כאן. איך אתה מנקד את המילה "כמת" העדיפה בעיניך?
הטעות היחידה שישנה בשיר היא בניקוד המילה "לחיה" (למעשה, שתי טעויות במילה אחת).
טוב, אז מצאתי טעות ראשונה: 42841
הטעות היא בשינויי הגרסאות: או שהגרסא שב"דג?" שגויה, או שזו שכאן שגויה. וכנראה לא הייתי ברור - הנוסח שאני מעדיף הוא דווקא הנוסח הדגי ("כמות").
הנוסח הנכון 42843
ובכן, הנוסח ה"דגי" הוא אכן הנוסח הנכון; חלה טעות בהעברת השיר. הגרסה המתוקנת תעלה לאייל בזמן הקרוב מאוד. יא חד-אבחנה שכמוך.

תומר
הנוסח הנכון 42844
אצלי היה מהתחלה ''כמות''...
נשאר רק לתקן את לחיה.
ומה לגבי הכתיב של שם המשוררת? 42845
שם המשוררת הוא: 42847
עינה לקח (a-ya-na le-ka-ch). קמץ ביו"ד בימים טובים, אופטימאליים יותר.
או או 42875
אם כך, הכתיב חסר-הניקוד של השם הוא אכן עיינה. עם זאת, כיוון שמדובר בשם פרטי, היקר בוודאי לבעליו, רצוי לקבל גם את הכתיב ''עינה'', אבל שיופיע כך גם בכותרת הסיפור וגם בכותרת השיר.
חשוב, אך לא קשור למאמר 42827
מר א. מאן אינו מצליח "לעלות" לאתר מגרמניה. לאיש נגרמה טרחה מיותרת ועוגמת נפש. נראה, לתשומת לב המפעילים, כי קיימת כאן בעיה.
למעשה בכך כולנו נענשים, שכן למותר לציין את חשיבות תגובותיו. משקלם הסגולי של השגותיו גדול במיוחד, שכן האיש, המעוגן עמוקות במחשבה הקונטיננטלית, מתווה כוונים חדשים, פרספקטיבות והשגות פוריות במיוחד. כמובן שאין בהכרח להמעיט גם מהחשיבות חברתית/קולקטיבית בחזרה מילולית על המובן מאליו והבעת עמדות בנאליות כבמעין מנטרות קלישאיות חוזרות ונשנות. אבל הדבר השגור הזה, שיש לו תכופות מקום, רק מבליט את חוסר התחליף והנדירות של תורמים אינטלקטואליים בעלי שיעור קומה כמר מאן, וחבל על דמאבדין.
חשוב, אך לא קשור למאמר 42830
לצערי אני נאלץ (שוב) לקבוע כי הבעיה נעוצה, כפי הנראה, בחיבור האינטרנט של מר מאן, או בספק האינטרנט שלו.

האתר נגיש לחלוטין מישראל, ארה''ב ובריטניה, לכל הפחות, ואינני מוצא שום סיבה או רמז לסיבה לכך שלא יהיה נגיש גם ממקום מושבו של מר מאן.

ניסיתי ליצור עימו קשר בימים האחרונים, ולא נענתי. אם אתה בקשר עימו, אנא הפנה אותו אלי. תודה.
חשוב, אך לא קשור למאמר 42832
טל,

צילצלתי לאלכס, מסרתי לו את מספרי הטלפון שלך והוא יתקשר אליך. בזאת ניתן לסיים את דיון המשנה הזה ולחזור לשירה של עינה בעל הקסם האפל.
Read zou loud and clear 42833
No problems reading from Switzerland too.
Nice poem
חשוב, אך לא קשור למאמר 42837
תודה על תשומת הלב. תוכל מכל מקום, לשלוח לו דואר אלקטרוני, ולהצביע על פתרונות אפשריים, כאלה שאינם קשורים
ב-EXPLORER שלו,שכן הדבר אינו נעוץ כאן, אולי פרט לבעייתיות אפשרית בנושא ה-COOKIES.
42850
קשה מאוד להגיב על שירה, באין משהו *רע* לומר. כיוון שאינני מבין גדול בתחום, אמנע גם מניתוחים מיותרים למיניהם.
עבורי, כאדם שאינו עוסק בשירה עברית באופן מקצועי, השיר מהווה ראשית כל אתגר לשוני - בהחלט לא ניתן לאמר עליו כי הוא 'זורם' בקריאה ראשונה - הגורם לניכור מסויים מהאמירה האמנותית או אפילו מזו האסתטית.
אהבתי את השימוש ה'משונה' בצירופי מילים ('מקיץ את שנתי') בצורה שאינה מלאכותית כמו אצל רבים אחרים. התיאורים - לאחר שפוענחו כראוי - באמת מרהיבי עין, והתמונה המצטיירת מרהיבת דמיון.

אשמח לקרוא אי-אלו ניסיונות לפירוש של השיר; ואולי גם תוכל המשוררת לענות להם (וכך נוכל גם אנו להעיד על 'חילופי העונות'...)?
ערפל (סתם כי בא לי) 42897
שלום שלום שלום.
איך אפשר שלא להתאהב בקסם שכזה?

אני מודיע קבל עם ואייל - גוון הירח בשזיף לחיה פשוט גורם לי אושר שלא יתואר במילים! (מקסימום בשירים).

ושאלה קטנה לי בצד הכישוף, הטעות נפלה בגילה של עינה?
שכן שנת 86 כה קרובה היא, הייתכן?
ערפל (סתם כי בא לך) 42919
טוב, לי לא נגרם שום אושר. גם לא התאהבתי בקסם (הי, אם לך מותר לחלוק בלי לנמק, אז גם אני רוצה).
תשובה קטנה לשאלה קטנה 43082
כן, 86'. אין כאן טעות: לעינה יקירתנו טרם מלאו שש-עשרה.
מילא 15 43150
אבל בת!??!
הערת אגב 42978
נראה שהבחירה דווקא בשיר ידידותי-למשתמש כמו "שיר טרומשחרי" לפרסום באייל מבטאת סוג של פחד-קהל אצל ידידינו שבדג. האם הייתם משליכים לגוב-האיילים שירים כמו שיריו של אשר שכטר (לדוגמא - http://www.anonymous-fish.com/page18.html), שירים שדורשים-דיון הרבה יותר מכפי שדורש אותו שירה של עיינה?
הערת אגב 42995
תהרגו אותי איך מקבץ המילים נטול הפשר הזה הוא שיר, אבל מה אני יודע. אני מניח שידידנו הדגים האנונימיים נותנים לנו לעכל את המדור החדש לאט לאט. איילים, כידוע, הם בעלי מערכת עיכול ארוכה ומטאבוליזם איטי להחריד.
לא נהרוג - נגדע 43011
דובי,

לפני שאתה מגדיר את שיריו של אשר שכטר (שבאופן אישי ידוע לי שאינו מגבב מילים כדי ליצור את שירתו) כ"מקבץ מלים", טרח נא לקרוא את שורות "מניפסט האדם הבודד" (דג 11) מאת שכטר. אמנם, הסגנון הפרוזאי רב המלים מקשה אף יותר מן הסגנון השירי המהודק-מילולית, אך אנא - לפני שהבנת את הרציונאל מאחורי שירתו (ויש רציונאל מאחורי שירתו, שכן אינני סבור שאם אפול ואטעה בזאת יפלו אחרי החזקים ממני, הם חברי [וחברותי] לדג) אל תגדיר אותו כלא-שיר.

ובכן, באשר לעיכול האיטי - אמת ולא אמת כאחד. עיין בתגובתי לעמר ועודד.
לא נהרוג - נגדע 43055
כלומר, את השירים של מר שכטר אפשר לקרוא רק עם הוראות הפעלה? את חוברת ההפעלה של הסלולרי שלי לא קראתי לפני שהתחלתי להשתמש בו, למה שאקרא את חוברת ההפעלה של שיר לפני שקראתי אותו?
או בקיצור, כפי שנאמר ע"י אחרים בדיון בשיר הקודם - שיר שאינו עומד בפני עצמו בלי הסברים, הוא פשוט לא שיר מוצלח.
לא נהרוג - נגדע 43059
למה? עם הטלפון הסתדרת בלי הוראות הפעלה, אבל ההשוואה נראית לי מאוד לא הולמת. שירה הדורשת "מדריך למשתמש" היא פשוט סוג אחר של אומנות - לא בהכרח טובה יותר או פחות, תלוי בשיר. (השווה זאת להנאה האסתטית שתאר ירדן, בדיון אחר, מלימוד שפות).
יחי הסילוף 43169
דובי,

הרשה לי, במילותיו של מ. פרי, לערער את הגשר שבנית עליו את טיעוניך תוך היבריס גמור ומנוי. וגמור (במילותיו של א. ברטוב עם תוספות).

נאמר שהיית בן לשבט לובנגולו שבזולו. היה בא אליך לסבנה יום אחד, אחד תומר ליכטש לבן כמו הירח, מראה לך שירים. אתה אתה יודע מזה בננה, מקסימום מזה נמר. אין לך מושג שירים. בנננמר. אתה אפילו לא יודע לקרוא.

האם השיר לא עומד בפני עצמו? הדוגמא לא יכולה להיות שקופה יותר. במילות הסרט "גו": "אם תהיה פחות שחור תהיה שקוף".

השיר עומד בפני עצמו, אך דרושים לך הכלים לקראו. אשר שכטר מדבר אל חלקים בתודעה שנוונו אצל הקהל הרחב, ומעורר אותם. אל נא תדבר בזכות הניוון ובגנות ההשכמה המאוחרת.

ברכם.
גו זה הסרט עם הבחורה מדוסון? 43178
אני חושב שהסרט ''גו'' הוא הסרט הגרוע ביותר שראיתי מימי. יצא לי גם לראות סרט בבימוי ועל פי תסריט של ז'אן קלוד ואן דאם. טכנית ואן דאם היה יותר גרוע, אבל גו היה הרבה יותר נפוח, שיקי, מצועצע ומניפולטיבי ביחס לטמטום הנושב ממנו.

סתם, פתאום נזכרתי.
בולשיט במטותא 43182
דבר אחד הוא להבין את השפה, ודבר אחר הוא להבין דמוי-שיר חסר פשר (בדומה לבדיחה המקברית המפורסמת על האמא של הלן קלר שנתנה לה ב-‏1 באפריל וופל על מנת לקראו בכתב ברייל).
כך למשל, עלינו להיות מסוגלים להניע את אצבעותנו ואת ידינו באופן מובחן (תינוק אכן לומד זאת בהדרגה) על מנת להקליד על מנענעים בודדים ומסויימים, בנבדל מטריקה באגרוף קמוץ על המנענעים), אך העובדה שיש ללמוד כושר זה
(כלומר "לרכוש את הכלים", במילותיו של מר ליכטש), עדיין לא ערובה לכך שאנו מקישים משהוא שווה ערך לסונטה של בטהובן, ואולי לא אפילו לסוויטה "אנפילאות מגדיאל" מאת יוחנן בן-תוכי.
יחי הסילוף 43187
מה אשר שכטר עשה במסתו הוא פשוט מאוד (מבחינת העיקרון, לא הבנתי ממנה יותר מדי אבל גם לא התעמקתי מספיק).

במקום לכתוב שירה חדשנית תוך הסתכנות בבזיון בהווה ובתהילה בעתיד הוא פשוט קיצר תהליכים והסביר את עקרונות שירתו.שימו לב: "עקרונות שירתו" לא את "שיריו". יש הבדל לא קטן פה. למען האמת, אין הדבר שונה מאוד ממה שעשה נתן זך. עד היום ניטש ויכוח האם שירתו של זך לבדה הייתה מחוללת את המהפך שחוללה אם לא הייתה נתמכת במאמרי הביקורת הנוקבים שלו על אלתרמן. ואולי, מי יודע, הייתה ביקורת זו כה נוקבת רק כאמצעי לחולל מהפכה, דבר שאינו קל בכלל.
עד היום אני מתקשה להבין איך אדם שכתב שירים כה עדינים ורגישים כזך יכול היה לכתוב בברוטליות כזו נגד אלתרמן ואף להגדיר את שיריו כ"שד מדדה" (בסיום של זמן וריתמוס).
משוררים הכותבים מסות על שירה אינם נדירים כלל וכלל וראו הסימבוליזם בצרפת, זרמים בתחילת המאה הזו ועוד ועוד.

בקיצור, לדעתי, התוויתם של קוי יסוד חדשים לשירה אינו נוראים כמו הסברת השירים אך פחות טובים מלתת לשירים לחולל את המהפכה בכוחות עצמם.
יחי הסילוף 43196
תומר, תודה על ההסברים, אבל אינני בן לשבט לובנגולו. אני שולט בשפה העברית ברמה סבירה למדי, ואני אפילו מאמין שאני מבין את מרבית המילים בשירים המדוברים - ובכל זאת, גבב מילים ותו לא. אינני טוען שאינני מבין את השיר. אני אף פעם לא מבין את השיר. גם את השיר שבראש עמוד זה לא הבנתי עד שהסבירו לי אותו. אני לא בטוח שאני מבין לאשורם שירים של הספייס גירלז. אבל לא זה העניין - אני יכול להבחין בין שיר בעל משמעות (גם אם נסתרת ממני) לבין מה שהוא לא יותר ממקבץ מילים רנדומלי. אני מבחין בכך, על פי הקשרים שאני כן יכול למצוא בין מילים. בשיר למעלה, הייתי יכול להבין מקבצים של שתיים או שלוש מילים. לא הבנתי מה הקשר בין מקבץ למקבץ - אבל זה כבר יכול להיות אשמתי. כשאני לא מבין למה מילה אחת עומדת ליד חברתה - אני נוטה להאמין שהבעיה אינה בי. אם אפילו לאחר עיון בפרושי ראשי התיבות למטה, עדיין לא הבנתי מה לעזאזל המבנה התחבירי של המשפטים בשיר (אם יש כאלו), אני מתנצל - אבל הבעיה היא בשיר.

אבל אני לא דוגמא לשום דבר. אני לא מבין מהחיים שלי באמנות.
עם בזך עסקינן (גם לאור) 43235
"רגע אחד. שקט בבקשה. אנא. אני
רוצה לומר דבר מה. הוא הלך
ועבר על פני. יכולתי לגעת בשולי
אדרתו. לא נגעתי. מי יכול היה
לדעת מה שלא ידעתי" (רגע אחד, נתן זך)

ובכן השיר הזה שלפנינו עורר הדים דומים לאלו המתעוררים מול אשר שכטר בדיון זה.
"לא מובן" סברו אחדים, "חסר משמעות" טענו, "אי-סדר" ו"לא קוהרנטי", אף פרודיות חוברו בגינו של שיר זה; אך הנה - שלושים שנים לאחר מכן - אינני סבור שיש אחד בין קוראינו שעלול לחשוד שאין בשורות הללו איכויות שיריות, משמעות, פשטות וחידוש.

דעתי בעניין שיריו של אשר שכטר גובשה לאט; מן הדחייה אל הסקרנות אל ההבנה המוטלת בספק, המתגבשת.

אנא. הוא רוצה לומר דבר מה. הוא חולף כאן. אנו יכולים לגעת בשולי אדרתו. לא נגענו? מי היה יכול לדעת מה שלא ידענו.
''ריק כמו ציפור, קשה כמו אבן'' 43240
שיר זה של זך הוא נפלא ומרגש, כשירים רבים שלו, ועשיר בתימטיקה הפורשת בעדנה תרחישים קיומיים - לעיתים בעלי טון של הרות-גורל, המעוררת תהיות, בחינה מחדש ואולי אף מסמנת אפשרויות חרטה קיומית/מטפיזית (בדומה מעט ל-like a roling stone של בוב דילן). אבל מה בצע לה בהצמדה פבלובית של שיר מופלא זה למעשה ידיו של מר שכטר?
סביר ששיר זה מרגש רבים מלכתחילה, אינו מותיר אותנו מגששים באפלולית צמיגה. אם גונה בזמנו, היה זה קרוב לוודאי מטעמים קונספטואלים וביקורתיות מיקדמית/טבועה אודות מהותה של שירה, ולא עקב המגע הבלתי אמצעי והחי עם השיר.
זאת בעוד שירו של שכטר אינו נראה עביר למאכל אדם ברמות בסיסיות, ודומה שגם רפורמטור גדול ומרחיב גבולות השפה הוא איננו.

יש כאן גימיק שניתן לכנותו "גימיק איינשטיין". נכון שגם איינשטיין, יתכן, לא הובן בזמנו ואף ספג ביקורת, שלא בדין, מצד רבים וטובים. אך מכאן בוודאי שלא נובע שכל אחד שסופג ביקורת קוטלת ושנתפס כמפיק גבב מושגי/מילולי הינו איינשטיין, או אף נתן זך או אליוט, לצורך העניין.
עם בזך עסקינן (גם לאור) 43253
''רק שנייה, בחייאת. שששש. תפאדל. צ'מעו קטע. מישהו הלך לידי, התעלמתי ממנו ועכשיו אני מתבאס'' (''רק שנייה, בחייאת'', אייל אלמוני).

אותו הרעיון, בלי הפומפוזיות, בלי קיטועי השורות הרנדומליים וחסרי הפשר, בלי המסתורין המזויף, בלי היומרה לקרוא לזה ''שיר''.

בוז לשירה המודרנית.
אולי תוכל תומר 43279
לציין את מראי המקום המגנים את שירו זה של זך?
זוהי תגובה לכל 43286
בנים לשבט לובונגולו ובנים לשבט האייל הקורא,יכולתם להבין אחד את השני-עניין פשוט של למידת שפה,אפילו לשון שיח מסוגלת להילמד.לא כן לגבי בני אדם מבודדים,אשר לא לשון השיח נעדרת מהם,אלא השיח.
אינני תומך בצביעות.להכביר במילים על דבר הבדידות,אולי אף להוסיף ביטוי מרגש,נוסח כינורות,דמע ואהובה שסרחה,זו צביעות כל עוד אדבר בלשון שיח-למשפט 'אני מבודד' מובנים רבים,אשר הובהרו במניפסט במלואם(אינך מבין כי זהו אינו גבב מילים,אלא חייו של אדם,לדאבוני,גם לא אוכל להרחיב בבת אחת,מבלי להעתיק את המניפסט כולו),אך רק מובן אחד מעשי.מניפסט האדם הבודד,כשמו כן הוא.
אגב כך,אני מתעב את הרעיון הזה,'שיאמרו' לך מהי משמעותו של השיר,משמעותו היא מה שתהפוך אותו,וסלח לי אם לא אניח לך להתעצל,ואכפה עליך את עשיית העבודה הזו בעצמך,אם לא תיסוג,כפי שאכן נסגת בתחילה.
אתה לא אמור להבין,אמנות איננה מנהל עסקים,וגם למדע הכלכלה מפרשים רבים.
צדקת הדבר,אדם החותר למשמעות אחת בלבד למילה או מקבץ,הוא שונא שירה מובהק,אם לא שונא אדם.

שירו של זך גונה מפני שגונה,אך נוותר על זך,מטעמים רבים,ונפנה אל השפעה מבורכת עליו,הרי הוא,כפי שיודע כל אוהב שירה,פאול צלאן.הנה שירו האחרון של צלאן,אשר נכתב מספר ימים טרם הטביע עצמו במימי הסיינה:
*
כורמים חופרים
בשעון חשוך-השעות,
עומק אחר עומק,

אתה קורא,

הבלתי-נראה
מזמן את הרוח
לגבולה,

אתה קורא,

הפתוחים נושאים
את האבן מאחורי העין,
היא יודעת אותך,
בשבת.
-----------------
מנותק,סתום,בלתי ניתן לפירוש,נאמר.ההבדל הוא,שנוסה נסיון,היכן שאתה הרמת ידיים טרם טרחת להתבונן.
האדון קנניגסר טען שאינו מסוגל להבין,ולכן נפטר הדבר כגבב מילים אשר אין לטרוח בו אף לדקה יקרה,בה נוכל להכביר פירושינו על שיריהן של הספייס גירלס.כיוון שויתר,לא נוח לו פיסית,ולא להיפך.
למי איכפת מדעתו של האיש באוניברסיטה,עת כתיבה?
אינני דורש ממך,אתה הוא הדורש ממני נוחות(ספה?),בקריאתך על,נניח,חיי,מדוע זאת,אם הם אינם נוחים כל כך?

אתן דוגמא,במחילה:אם תתבונן על פרק ידי,תבחין בחיוורות,בלובן,לא תראה חתכים,לא תראה צלקות,לא תראה דבר מלבד וריד או שניים,בתנאי ראות טובים דיים.לא תראה,כי שיטתי היתה אחרת,ולא בחתך,לא בפרק היד.כבר עוותה הבנתך את השיר,הסיפור,או המוסק מן המילה.
חשוב,לא אוכל לכפות עליך את שכרתת למען לא ישוב.נצור את המחשבה,ואת אי הידיעה,אין נכונה ממנה.

קשה לי לומר כי אינני מוחמא למראה אי נוחותם של חלק מקריאת מילותי-לכך בדיוק כיוונתי,ומי שיטרח בדקה או דקותיים,לקרוא את המניפסט,יבין במלוא מובן,את כוונתי.
ולבסוף,באשר לשתיקה:
אין 'שתיקה רועמת',שתיקה ישנה אחת,בלבד.והיא זהה.ירמיה שתק,והרוצה לברר יותר על שתיקתו של ירמיה יכול לפנות גם לסטפן צוויג,אם יחפוץ,שתיקתו היתה גדולה מנשוא,בהקריבו את אהבת לבו לעם,בדברי מדון.ומכך,יגון.
בודדים מעולם לא התקדמו במרכזים פוליטיים כלשהם,אלו היוצרים קואליציות המבוססות על המאחד באי-הבנה,כן.
אינני מסוגל להיות עוין לדבר אשר אינני מכירו.לא שנאה,זרות.
מטיפה?חלילה וחס.מטיפה למה?למי?
המילה גדם,נכונה.גדם.
קישור אגבי 43290
www.babel.co.il
קישור אגבי 43303
אכן יש לך מה לאמר. נושא תרבות שיש להכנס להבנותיה ומיקצבה. נקווה שאיני טועה.
איזה כיף שיש מי שמובן פחות ממני 43291
קראתי את המניפסט שלך בדג עם פרסום אותו גליון. לא מובן לי מדוע אתה שואב נחת מהיותך בלתי מובן בדבריך באייל, שלא לומר - בשיריך. כדבריך יצירת אומנות אינה מוצר מסחרי ואינה מחויבת בתודעת שירות ללקוח. עם זאת, הצהרת זחיחות למשמע בקשות להסברים אינה מועילה לקידום הדיון, ואף עשויה להיחשב, ובצדק, להתנשאות. אם ברצונך לתרום לדיון, אני מעוניין ביותר להאזין לדבריך. אם לשיטתך שבט האייל הקורא פראי מכדי לזכות להתייחסות, אנא הימנע מפיזור עלבונות כנ''ל וקח את עצמך, במטותא, מפה.

למותר לציין,כי כתיבה שלא בהתאם לכללי פיסוק אלמנטריים אינה תורמת להבנתך או להערכתך.די אם אציין כי כתיבה מעין זו,לו היתה נשלחת לפרסום בבמה חדשה למשל,היתה זוכה לטיפולו המסור של עורך קטין ופותה,שלאנינותו האומנותית,כמדומני,אתה וחבריך מיטיבים ללעוג.
אבל אדוני מדוע אתה צבוע. 43317
ליאור שלום,

"מדוע אתה שואב נחת מהיותך בלתי מובן..."; ובכן, מלה אחת תסכם את העניין כולו: ענתפש.

אך ארחיב:
כפי הזכור לי בערב הקראה לא רחוק, הקראת שיר ג'יברישיאלי לחלוטין. האם חשת שהקראתך נחוצה? ששירך נחוץ? ששירתך נחוצה? האם חשת סיפוק מהיותך "מתוחכם" או "בלתי-מובן"? האם שאבת מכך נחת?
הצבע ממכרה הפחם אליו נמכרתי,אדון 43322
אהלן תומר,

ראשית, רוב תודות על ההזדמנות לפרסום עצמי חסר בושה - דבריך מתייחסים לשירי 'אם כבר מובן'(1). בחרתי להקריא דווקא אותו בערב דג כיוון שלטעמי ניתן לדון בו ("רקיעים במרקע ינתפרו/
בשר ברקמה וזולת באני"). לצערי לא נהוג לדון בערבי דג בטקסטים הנקראים, עובדה תמוהה עד משעשעת לדעתי. בשיר נעשה שימוש מכוון בכמה מילות ג'יבריש ברוח לואיס, אך בעיני הוא רחוק מלהיות ג'יבריש מוחלט, וישפוט הקורא.

כאמור, מר שכטר לא מחויב למסור לי טקסט מובן, קל וחומר כששירו מצוטט באייל בלא ידיעתו (?). עם זאת, כאשר הוא נגלה באייל ומתייחס לדברי הקוראים מן הדין שיתבטא בצורה מובנת, שלא לומר תקינה. איני מכיר את שכטר אישית, אך חזותו הוירטואלית של אדם הבוחר להתגונן באופן ילדותי מאחורי זכותו הבלתי מעורערת להגיב בלי שאיש יבינו אינה מרשימה בעיניי. אם הבנת מה ידידך מנסה לומר באייל (להבדיל מאשר בשירו, שיכול לצורך הדיון להישאר שמורת טבע סתומה), אודה לך אם תסביר גם לי ולבני שבטי.

הניגון המאולץ על השורש נ.ח.צ. נראה לי לא רלבנטי. לשאלתך, יצירתי אינה נחוצה, גם אם לעתים נדירות היא מביאה לי נחת. שלא לומר, התייחסות מצד בחורות.

(1) שזכה אמנם לניקוד 1- בבמה חדשה: http://stage.co.il/Stories/24398.
סלח לי,אך לא התגוננתי 43326
לפחות לא ככל הנוגע ל'זכותי שלא יבינו'.אם כבר,אזי שקוננתי על אי היכולת לכך,באין לרבים וטובים אחרים את היכולת לשאת בזאת.את שאומר,אומר,שתיקה יש אחת בלבד.גם לשון.
אם כבר,אזי שקוננתי על אי הרצון,גם רצונכם,לחשוב,לתהות ולהעלות אפשרות,אשר אמנם לא תועיל בדבר לגאולתי ממלכות השמיים,אך זוהי האפשרות היחידה,להבנתי-הבנת מילים אלו,לעצמכם.אם לא,פטרו אותן כפי שהן.מכל מקום,בלא שינוי,אהיה.
לא זחיחות,במחילה 43324
זהו לבטח לא דבר להתגאות בו.אך,גם לא להתבייש.
הסברתי ככל יכולתי,כל היותר יחרוג מעקרונות שהובעו כבר,ועיקרן לא באין רצון,אלא באין יכולת.ומתוך כך,טוב שכך,אל לי לפטור את הניתן כלא כלום,הוא כל שיש.
באשר לשבט,היתה זו תגובה ישירה לדוגמא שניתנה באחת מן התגובות למעלה,דוגמא על שבט זולו,או כדומה-לא נסיון לעלבון,חלילה,צר לי.
סימני פיסוק?אמור לבקט.
ולמי איכפת מבמה חדשה?
בקט, קאמינגס, ויומרה 43475
נכון, בקט התעלם מכללי הפיסוק המקובלים (אם כי בעיקר החסיר אותם, ולאו דווקא ויתר על רווחים בינם לבין מלים). וקאמינגס כמעט שלא השתמש באותיות רישיות.

אז מה? זה אומר שזה טוב? זה אומר שזה קריא? כמובן שלא (ועובדה שלאנשים מספר זה הפריע עד כדי כך שטרחו לנסח תגובה בנושא). אבל אנחנו סולחים לבקט, ולקאמינגס, ולאחרים, משום שאנו מוצאים ערך אומנותי בשימוש שלהם בשפה. קאמינגס, למשל, מלמד אותנו להקשיב בזהירות לכל אות רישית שהוא *כן* משלב בשירתו.

אבל כאן השאלה הגדולה, מר שכטר. האם בפולמוס הבלתי-בהיר שאתה מנהל כאן תוך התעלמות מכללי פיסוק אלמנטריים יש *ערך* להתנהגות הזו? האם אתה עושה זאת בכוונה? יש להניח שכן, משום שלו היה זה פיזור נפש, היית ודאי שם לב אחרי ההערה הראשונה. מדובר בכוונה תחילה, אם כן. ובכן, האם הכוונה אמנותית? האם תיאות להסביר לנו מה החשיבות של אי-שימוש ברווחים בתגובותיך *כאן* (לא קראתי את שירתך מעודי), ואיך, לדעתך, החשיבות הזו עולה על המחיר שאתה משלם בקריאות (שהובהר לך, ללא ספק)? או שמא אתה באמת מוצא סיפוק בפוזה, וכל ענינך כאן להאדיר את תחושת עליונותך האמנותית באמצעי השחוק של חוסר קוהרנטיות?

אנא, הסבר לי.
פעם אחרונה בקשר לנושא הזה 43529
אין שום עניין עקרוני או מהותי בעניין חיסור הרווח הזניח בין נקודה למילה,זו עצלות בלבד- הנה, אני יכול. ומה בכך?
אם לא קראת,על מה אתה מנהל דיון?
צעדאחדקדימה 43561
מוצאתחןבעיניהעצלותנמבורכתשלךעדכדיכךשהחלטתילקחתאותהצעדאחדקדימה
מישלאמוכןלהתאמץכדילהביןאתהפשרהעמוקשלדברימפסידואיננימוכןלהקלעליולמהליאנילאחייבלוכלום
הנהנולדלנובהסחהדעתעודמשורר
פעם אחרונה בקשר לנושא הזה 43567
אבל אשר - זה שהרווח הוא זניח זאת בדיוק הנקודה: דהיינו ללא תוספת גדולה של מרחב, לאפשר הקבצות למילים, המקלות בהרבה את העומס ה"פיזי" על מוחנו.
כך למשל, נסה ממבט ראשון לזכור את המספר

475975343

לא נעים ומכביד, לא? אבל רגע, מה בדבר

5343 47597

- האם אתה חש בהקלה?

אפקט זה נמצא על ידי צמד החוקרים
(1981 ) Kahneman & Henik , דהיינו הם מצאו שהפרדה מרחבית
כזאת הגדילה באופן תלול את שיעור הזכירה (מסביבות 30% ל-‏85% ) כאשר הספרות הוצגו להרף עין.

נכון, נעשה שימוש פואטי בצרופי מילים כמו דנידין או שירארס (אבידן), וצרופים כאלה מקובלים בהרחבה למשל בשפה הגרמנית - כמו Lebenskunstler (אמן החיים, מעין "גורמה" של החיים), אך אלה גבולות יכולתנו. לבטל קליל את הרווחים בין המילים וליצור קושי והכבדה מתמידים ומלאכותיים? האם מישהו הושפע כאן מגישות שבטיות (קרלוס קסטנדה) הגורסות שאנשים מכבדים אותך יותר ככל שאתה קשה יותר לגישה? זוהי גישה של שאמאן או שליט הנעזר בגימיקים כאלה, אך בעניני שירה, אנא תנו לכשרון ולאמנות השירה לדבר, ואל תסתייעו בגימיקים מלאכותיים. ואם אתם מחפשים חדשנות, הרי "חדשנות" זאת היא מהסוג הצרופי עליו דיברתי למטה - קומבינציה שונה של חומר נתון, ולא בריאת חומר חדש.
לא 43569
ההיפך.
החומרים הם נתונים באותה מידה, גם אם אינך יכול לחזות בהם, אין זה אומר דבר אלא שאנו זרים אחד לשני.
לא בראתי דבר, אך כפי שנאמר: 'השפה העברית הכירה בכך שאת דבר הבריאה רשם אדם, כפי שידוע.'
ואם תרצה תוספת ל'בריאת' העולם מן היחיד ,שהרי מן האחד ברא הוא את העולם...
? _ ? 43581
קטע מספר המיתמה הצצ'ני (המושפע תוך ניגוד שניוני מ"ספר המתים הטיבטי" אותו ביטל חנוך לניו בקריאתו "זה חבר'ה מייתים זה? זה לא צ'צ'יק" (בכתיב חסר-נ!), וכבר היו מירבד ששכצ -ל5B
(מעוילם-גולםקינדער;אפשער.איך,ווילען/שפילען@אין_ קארטען?-))ב"ז שהוא מסדר שרישי ב"ן אשה פרוצת מידותש.

(בתרגומו של מחבר הסוויטה "אנפילאות אפרסק-קצוצפלומה" יוחנן (שייבעל'ה) בן-תוכי (ועוד תסריט הנמצא בכתובין).

"בראשית היה סימן-שאלה, והוא באחריתו. שכן רוח האחד-שתיים מחרפת מימית. והעוילעם כולו תלוי על סימנו ששאלה היא, וכול'ה נוטה ליפול. וגיבור בגיבורים ארכמדס-אנקידו ניסה/אנסי להזיז עולם צורו בעזר מנוף.תש כוחו.אבן לחיי. ו. ומאז ועד עת.ה?אנו תקועים/סובבום כחוני.זה. מעגלות/
ומיטת סדום היא הגלקסייה, כה אמר אנקידו. ועוד אפשער להב.ין כאן דברשתיים. אך טקסטיםו יש ש ? ? ? מרחפים שם
ואין.עזר.תש"
? _ ? 43586
נ.ב. ברוח הדברים ההם-

הלאה החידוש!
יסובסד מחיר החלם!!
להזניח את הזניח!!!
רווח זה סרח!!!!!
חשיש זה שכיח!!!!!

הרואין זה הרואי?
קפה הפוך זה כמו כר בלי פוך??
<המשך הכיבוש = נרות בלי קידוש >
עראפת וירושלים, עראפת וירושלים - הולכים ביחד כסוס ומגפיים.
&

שתית משהו, מר שרון? 43589
(כמה זמן חיכיתי לומר את זה חזרה למישהו)
שתית משהו, מר שרון? 43641
יאבול, מיין הר, שתיתי מלוא החופן בירה שנאפס ישר ממרתף בירה במינכן, לאחר שיחה עם הר אלכסנדר מאן.

הייל ציגלר!
תום עונת הדממה 43675
------------------------------------------------------------------------------------
ברצוני להודות לה"ה ערן טרומר וטל כהן באופן הישיר והברור ביותר, היות ובזכותם בלבד אני מצליח לשוטט במרחביו השונים של אתר זה. הללו סדרו ואירגנו עבורי צורת קשר נוספת דרך שרת אמריקאי.
------------------------------------------------------------------------------------

אני אישית מעדיף בירה צפון גרמנית ‏1 על פני כל סוג בירה אחר, ולו מהסיבה הפשוטה כי אנשי הצפון ברובם אינם נוטים לזלול ולסבוא כבני דרום גרמניה.

גם היי"ש (שנאפס) זר בהחלט למנטליות הגרמנית הכללית, היות ומשקה זה גורם לירידת תפקוד כללית ולאובדן חושים, כפי שהדבר קורה במזרח אירופה, אשר שם שותים האנשים שנאפס לרווייה.

ככלל - ההיסטוריה של אירופה ניתנת להבנה מחודשת באם מתבוננים בהרגלי השתייה של עמים שונים, אך על כך בפעם אחרת.

בברכה

אלכסנדר מאן

1 עם חשש שביעית ועורלה כמובן
תום עונת הדממה 43726
שביעית אין בגרמניה. עורלה יש לגרמנים, אבל לא לשעורה שלהם.
תום עונת הדממה 43798
באמת, מה ה"קטע" של חשש עורלה?
Bis Bis 43605
? _ ? 50406
HUH? מסוקרנת קשות. נא הפנייות. תודה.
גם לי 43306
"קשה לי לומר כי אינני מוחמא למראה אי נוחותם של חלק מקריאת מילותי"

חללךג עכחי עגכחיעגכ עחכגי עכוןרטאקר ארןאר רוןאט רםר םראו ארםואע עכםןם גכחגיכ. חרןו גחעיר פפ4גכג !
לא נכון, אני מבקש, צ"ל: 43309
חללךג עכחי,עגכחיעגכ
עח
כ,גי
עכוןרט
אקר

ארןאר
רוןאט ר
םר, םר או
אירמיהו,ם
ואע עכ,םןם
גכחגיכ. חרןו
עיר פגכג !

שהם בגימטריה:
אימם מאזין, צוחק
דוחס/
דוהה, אבוד/
באופן סימולטאני/ (או שמא 'בלי בושה'?)
אימפוטנציה

בלבביות/
בקבוקון מפייס/
כדורי, ספק דג/
פילוסוף, אידיוט/
זדוני גזעי, דימיוני/
נבואה. אפגאניסטן/
סיטאר פואטי!

אל תשאלו אותי מה זה אומר, אני רק מתרגם.
שגיאה שלי בתעתיק השורה האחרונה 43310
סיטאר בעצב בידי!
(הערה אחרונה בנושא, אל חשש)
גם לי 43313
סוף סוף ניתן היה להתגלגל מצחוק משחרר.
אל מעמקי הבור. האם שומע? עבור. 43331
אשר,

קראתי את מניפסט האדם הבודד שלך, ואכן, כשמו הוא, מניפסט אקזיסטנציאליסטי, מעין קוסמולוגיה של בדידות היחיד, אך אין זה, לדעתי, מנשר פואטי. אין בו התייחסות למהות השירה אלא במשפטים כמו "שני צדדים לה לשירה, מניעה וזיכרון". אין בכך לייחד את הפואטיקה, אפשר להחיל זאת גם על פרוזה, על כל שיח.

מעסיק אותך במנשרך היחס בין המשורר לנביא לאור הבדידות שבה שניהם שרויים. זו חווייתו המכוננת של המשורר והסופר פנחס שדה כפי שתיאר אותה ב"החיים כמשל". חוויה אקזיסטנציאליסטית. אפשר שהשירה שלך היא כלי למפות את הבדידות הקיומית הזו (במובן שהשכילני השבוע תומר), כך ניסיתי לקרוא את שני שיריך שהוצגו באתר הדג. זה הועיל במעט.

שירך הראשון באתר הדג נותר סתום מבחינתי. אולם מילותיו של השני איכשהו התחברו לי. ברשותך אתאר כאן בקצרה לשבט האייל איך הן התחברו, אך אני מדגיש: איני רואה בכך פרשנות השיר, אלא תיאור מהלך הקריאה שלי את הטקסט (או, הזדמנות נוספת לגלגל על לשוני את מילת המפתח של תומר: אני עורך כאן *מיפוי* של מהלך הקריאה)

* "שא
שבר ארץ"

שא - כמו הציווי לאברהם אבינו "לך לך". אך פה לא מדובר באלוהים. (פה עוזר המניפסט: לנביא יש צו אלוהי למשורר יש רק האין, הריק). הצו בא איפה מתוך משבר גדול, ממדיו כבירים, "שבר ארץ". משא, כמשאו של אטלס הנושא על גבו את העולם כולו.

* "קחנה תתן כמנף"

המילה "מנף" אינה מופיעה במילונים שברשותי, אולם היא מעוררת אסוציאציות של "תנופה", "הנפה", "מנוף".
בקצרה, את השורה לעיל קראתי במובן: "קומה התנער כארי". יש לנו פה התנערות ויציאה מהמשבר, מבירא עמיקתא (עניין הבור, כך למדנו, משחק תפקיד אצל שכטר) אל איגרא רמא.

* תש תאומי
בימות ניצב

לא ברור מיהו התאום (שכטר אם תרצה, ספר לנו). אך יש לנו פה גם כפילות ניגודית: מצד אחד "תש", הכוח, ככל הנראה, אין אונות כלשהי. מצד שני "בימות ניצב", יש פה בכל זאת איזושהי התייצבות, עמידה זקופה.

* (לימי חיינו)
תת
אבה לח-
בהק מבעתי.

גם בית זה די סתום. אם כי גם פה נרמזת כפילות: "לימי חיינו", להבדיל אולי מן העולם הבא. גם "אבה לח-" סתום, אולם "בהק מבעתי" ברור למדי, מבצבץ מרכיב האימה, הפחד. התנופה נקטעת, שיתוק.

*ארגי בי האריג
כפעולה אחת

אחרונה.

נכנסת דמות אישה. "ארגי בי האריג כפעולה אחת". יש כאן סתירה מעניינת שפותחת צוהר. אריגת האריג, פעולה נשית באורח מסורתי, היא תמיד סבלנית מאוד ואיטית. לא ניתן לבצע אותה כפעולה אחת. קודם מתקינים את חוטי השתי ואחר כך מעבירים בהם את החוטי הערב. (ברמת האסוציאציות הספרותיות זכורה לנו פנלופה שבכל שנות מסעיו הארוכים של אודיסיאוס עסקה בפיסת אריג אחת אותה ארגה ופרמה וארגה שוב.) למעשה מבקש המשורר מהאישה בקשה בלתי אפשרית, "לארוג את האריג בפעולה אחת". מהו אריג זה? הדבר אינו נאמר במפורש, ובלית ברירה אנו פונים לחומרי השיר המעטים שיש בידינו: כוח, מתנשא, משא, תש - מדובר ככל הנראה באיזשהו אריג כוח פנימי.

אך מה עושה פה בעצם האישה בכל הבדידות הזו? מנין הופיעה ובאיזה זכות ניתן לבקש ממנה פתאום לארוג את כל מה שנפרם?

לא! היא הרי היתה פה כל הזמן. הבה נקרא מחדש את בית ב':

"קחנה תתן כמנף"

בתחילה ייחסנו את "קחנה" (קח אותה) ל"ארץ", אך בפירוש אפשר "לקחת אישה", כלומר, לשגול אותה, "לתת" לה, בתנופה, "כמנף". לבוא אליה בעוצמה, בסער.

ובעצם, אפשר שהארץ והאישה חד המה, כי הרי מה משאו הכבד ביותר של גבר צעיר צעיר ורגיש אם לא יחסיו, נפתוליו, בדידותו ומכאוביו עם אישה. והאישה כידוע יכולה גם להביא גאולה באחת לגבר הבודד "לארוג בו את האריג בפעולה אחת".

אפשר איפה לקרוא את השיר מחדש כמתאר יחסי גבר אישה. הוא מתנער, בא אליה בגאון, אך לפתע כוחו תש, בעת אוחזו, והוא פונה אליה שתחזק בו את כוחו וכו'

*******

אפשר "להבין" כך את השיר, אבל במידה רבה המהלך שביצעתי לעיל לא מוצא חן בעיני, הוא אנליטי מדי, ודומה יותר לפתרון תצרף (פאזל) מאשר לחווית קריאה בשיר.

מכיוון שחומריו של השיר מעטים ומופשטים מאד, אפשרים מהלכים רבים מעין זה. השיר מבחינתי מפולש מדי, מעין קליפה ריקה שאפשר להכניס לתוכה יותר משניתן לטעום מתוכנה.

יש לשיר חיתוך דיבור, אולם לא נגינה ממש. ואני כקורא אוהב מוסיקה בשיר (משום כך הבעתי בתגובה קודמת את הערכתי ל-‏3 השורות הראשונות בשירה של עיינה שניגנו לי מנגינה).

צר לי, אשר, ככל הנראה, איני הקורא המתאים לשיריך הנוכחיים, ואתה לא המשורר המתאים לי.

ובכל זאת,

שיהיה בהצלחה,

שמעון
אל מעמקי הבור. האם שומע? עבור. 43368
ניתוח מעניין; התחנה הבאה - מניפסט האדם הבודד.

מחשבה קטנה על הבית הסתום.

אולי כדאי לקרוא אותו כך:

(לימי חיינו)
תתאבה לחבהק מבעתי

הסוגריים מדגישים את המשפט השלם, בניגוד למשפט השבור.
תתאבה לחבק (אפשר לקרוא גם משורש ח.ב.ק וגם משורש ב.ה.ק, אני מעדיף את הראשון) - אולי הופעתה הראשונה של האישה, אשר חושקת לחבק את ה"בעת" (פחד, אימה) שלי, של הדובר.

אלך לקרוא ואולי אוכל להרחיב מאוחר יותר.
פירוש נחמד 43397
והרי שהוא טוב כשלי.היכן שאוכל,חושבני כי אוכל להרחב מעט,וחלילה לא להטות,את פירושך לשיר:
-שים לב לראשי התיבות,משמעותם בצדם.
למשל:
שא-(גם)ר"ת,שבר ארץ.
אבה-(גם)ר"ת,ארגי בי האריג.
תת-(גם)ר"ת,תש תאומי.
לח-(גם)ר"ת,לימי חיינו.

נא לא להקל ראש באלו,ברוב השירים ישנם גם פירושים מילוניים,כפי שנכתב בהערות,לראשי התיבות האלו-והרי שהשימוש בהם מהווה אמצעי כשלעצמו.

-האריג:
'אפלטון סיפר לעברו מעשיית חפץ,בדברה על אורג בא ימים כלילות עברוֹ,וכאשר שאלוהו לטיב עדות גילו,השיב בהראותו לנוכחים אריג פשט יד,באמרו כי רבים מהם ארג והם נתכלו רבים לרבות ימי חייו,אך אריג זה האחרון,כילהו בפניו,למרות עליונות חזקתו על החפץ;הלה נכלל גם להם,בני אנוש-היחיד בלבד,גם לו ארוגי אנוש ומכולם ירבה בהם,לכאבו,וזה האחרון גם הוא יכלהו בפניו,אחרון אדם לחיי אדם,יהה האהבה הטהורה.
אינני אריג,כי אם המציב את השאלה.'
(אותו שבוע בו נרשם קטע זה,אספר,נחתם השיר המדובר)

אגב,שמעתי גם פירוש כמו אותו אריג הוא התכריך על גופת אדם,כאשר הוא נישא בדרכו האחרונה,על כתפי נושאי הארון,וכאשר הוא נקבר.

-באשר לתאום,אנא בדוק את הספרות הנוצרית,במיוחד הבשורה על פי תומא(בארמית,פירוש השם 'תאום'-הספר עצמו עולה שקלים בודדים,ותורגם לעברית בהוצאת כרמל),שם מורחב על הרעיון עצום המידות,הכלול בתאום,פשוט עד כדי הכברה במילים...
התאום,בכל זאת,הוא כמייצג הדילמה של היחיד,ערך מקודש כשלעצמו בנצרות המוקדמת.אך לא זאת בלבד,למשמעות זו נוספים עוד רובדים,שבבסיסם דילמה זו(אם נפנה למניפסט,הרי שלפי הנצרות נתפס ירמיה כמין 'אב-טיפוס' מוקדם של ישוע,והיחס אליו בהתאם)

-ניתן לקרוא את השיר כיחסי גבר-אישה,אך אולי אטרח להרחיב מעט את שדה הראייה,ולהציע את קריאתו של השיר כמבט על יחסי גבר-אישה,מתוך הימנעותם.גם זו אפשרות,כמובן.

-'אבה(מתוך השורש א.ב.ה,לא טעות דפוס,כפי שמישהו אחר הציע)לח-בהק',המילה מאוחדת,אם מתאימה לפירוש.

-הפירוש מכל מקום,מרתק אותי,אך אינני מוכן לחתום בדמי עליו,הוא טועה והוא פוגע,פיורשך טוב אותה מידה בה טוב שלי,בדיוק.

------------------------------
זהו מנשר פואטי לכל דבר,בנסיון,והאמצעי שנמנע מן הרצון לנסות,והמובלע בהם.זוהי שירה,לטוב ולפרטים אשר בה.
השירה היא כל השיח.וכל עיסוקו של המניפסט הוא בשירה,מתוך מניעיה,רצונה.
השיר נכתב כתצריף,ונקרא כתצריף,והרי שלכך כיוונתי.ולכן,'הוחמאתי' מכך שבני אדם אשר אינם חשים בנוח לפענח תצריפים למיניהם או שאלות סבוכות יתר על המידה(בקשר לעצמם,שבשיר,חלילה לא אלי),לא חשו בנוח עשות כן,עמי.עניין של הצדקת הכתיבה ומניעיה.בלא מובן,והמובן ממנו.
מה שאתה מכניס אל תוך השיר,הוא הטעימה.כיצד 'תטעם' משורר נטול-טעם,בבדידותו?

אין שירי 'מתאימים' לכל אדם,אולי,אך לא אטול את האשמה על כך.לא אני.
פירוש נחמד 43513
אתה ממשיך לעלוב בקוראיך. אנשים "אינם חשים בנוח לפענח שאלות סבוכות יתר על המידה בקשר לעצמם". יופי אשר. איזה גבר אתה. הראת לנו מה זה. זה לא שאתה כותב באופן חסר פשר, זה שאני פחדן שלא יכול להתמודד עם עצמי. אני אתן לך 10 בדמגוגיה, אבל 0 בשירה.

אתה כל-כך מאושר מה"בדידות" שלך, שאני מתחיל לחשוד שאתה לא בודד כלל וכלל. אתה חי את חייך בזוגיות נפלאה עם אהוב ליבך - אתה עצמך.

שיבושם לך. אני בטח לא אטול את האשמה לכך ששיריך אינם אכילים לבני אנוש.
לעלוב בקוראי? 43528
מדוע?אם כך אתה נוהג,הרי שעליך לא לחוש נעלב,אם אתה חש נעלב מזוטות שכאלו,ואינך,לא כיוונתי אליך.מה שלא הבנת,הוא שאין אני נדרש 'לומר לך' את נושא השיר,או את הנכתב בו,אתה אמור לקראו,ולהחליט בעצמך(לפני שתי תגובות,ניתן פירוש יפה,למשל).
אני כותב באופן חסר פשר בקשר לעצמי,ככל שאתה מכיר אותי-אם אתה חפץ במשמעות למילותי,תמצא אותה,אף לא טרחת לקרוא,לכן גם לו ניסיתי להעליבך,לבטח לא את קוראי הייתי מעליב.ובכל זאת,הקראת?לא.
אני נשמע לך כאדם מאושר?היא,הבדידות,נדמית לך כמצב מאושר?
זה משנה,לאחד משנינו,בתחומי שיח זה?
אני חי את חיי,נקודה.היתר אינו מעניינך,בלי שום עניין אישי נגדך.פשוט כך.
אין אף אשמה בכך,פשוט ניכור ותגובה המולדת מכך,שוב,לא באשמה.
לעלוב בקוראי? 43537
אשר, שנינו אנשים כותבים ויוצרים - אתה בשירה, אני בפרוזה. אני תמיד שמח לשמוע אנשים מעלים פרשנויות מעניינות לסיפורים שלי, ואף שמח לאמץ את הפרשנויות הללו, גם אם לא היו שם במכוון. אך תמיד הייתה לי כוונה כשיצאתי לכתוב את הסיפור. תמיד יש פואנטה כלשהי שאני מנסה להעביר. לכן, אם מישהו מבין מהסיפור שלי בדיוק את ההפך ממה שהתכוונתי, אני עומד בפני בעיה - או שיש בעיה אצלו (הוא לא הבין משהו, הוא קרא משהו לא נכון) או שיש בעיה בסיפור (הוא בנוי בצורה שגויה, הוא סותר את עצמו). אין לי בעיה עם זה שאתה מעוניין שאני אשקיע זמן כדי לנסות ולהבין את השיר בעצמי - אבל יש לי בעיה עם העובדה שאתה טוען שזה ממש לא משנה מה אתה ניסית להגיד - כי אז המאמץ שלי הוא לשווא. אני לא מנסה להבין מה אתה שמת בשיר, אני מנסה להבין מה אני שם בשיר. אם הייתי רוצה לדעת מה אני שם בשיר, הייתי כותב שיר בעצמי. אם אני אספר לך שאני חושב שהשיר עוסק בחוויות פיצוח גרעינים אל מול משחק כדורגל, בזמן שהכלב של אחותי משתין על השטיח (למה? לא יודע. זה מה שעלה לי בראש כשקראתי את השיר) - האם גם את הפרשנות הזו תקבל כהגיונית ומקובלת לחלוטין?

בדיון אחר צויין שתאוריה "מדעית" שמסבירה הכל, בעצם לא מסבירה כלום. באותו אופן ניתן לומר שיצירה שמתארת הכל, בעצם אינה מתארת כלום, ולכן אינה יצירה מעניינת.
אני קראתי את היצירה. לא קראתי את המניפסט, ואני ממש מתעייף מקריאת התגובות נטולות הרווחים שלך (אתה מתעצל לכתוב עם רווחים? אני מתעצל לקרוא בלי רווחים). האם אתה נשמע לי כאדם מאושר? לא יודע אם מאושר, אבל בהחלט מאוד מרוצה מעצמו.
ובכן 43568
אין זה שאין מניע או זכרון מסויים,המלכד שיר מסויים אל תוך מילים הנכתבות, אלא שאין הוא רלוונטי כלל וכלל לדרך פירושך את השיר,לדעתי. השיר הוא מה שתעשה ממנו, וכך לדעתי ראוי שיינתן, בלא כבל או כפייה, אשר מנסיון אומר לך, אינך חפץ להבין. רבים וקרובים ממך, נכשלו בהיות רצון זה, להכירני.
פואנטה? לא אצלי.
כפי שנכתב במניפסט, אשר בו הרחבתי גם בנושא פירושה של השירה, ומדוע זהו עניין כה עקרוני, לטעמי, לא לפרשה ,ולא להעניק פתח ל'פירוש שבספר'- לטעמי, זהו צו פתווה לספרות , ורוצח המילה הכתובה. היא,הכתובה, חשובה מדי לדידי, מכדי שאמכור אתה בעבור חופן דולרים ו/או קוראים. צר לי, אך זוהי לא שירתי. אינני יודע לגבי עבודתך, אך זהו אנוכי.

מאמצך הוא לא לשווא, נדמה אתה כאדם הטוען שערכה של עבודה בערך שכרה, והרי שאי זה כך-עבודה היא עבודה,ועמל הוא עמל.
ובזאת ערכו.
זוהי ככתיבת שיר בעצמך, וכפי שאמרתי, אינני יכול, מה גם שאינני חפץ, להעתיק את חמשת דפי המניפסט לאתר ,בטוחני כי איתקל גם בהתנגדות מצד עורך האתר, אתה עצמך.
כן, אקבל אותה, פרשנותך טובה כשלי.
לא הייתי מגדירה ככלום, לא. טענתי היא, כי פירושי את היצירה, המניע לכתיבתה, אם תרצה, הוא בעל אותו ערך שיהה לפירושך את היצירה, את שלי, מסיבות רבות ומגוונות מאד, לא תרצה ולא תוכל להבין. בשיר, שנינו בודדים, אם חפצך לדעת מהי בדידות, ולו לדקה, הרי שאין בדידות עצומה כמו העמידה בפני סוד ומילה, או היעדרם, אשר באלם.
הנה, לא התעצלתי. מי יזמר עכשיו את האינטרנציונל?
לא מאושר ולא מרוצה, אך אין לי מפלט מעצמי, מיתר בני האדם יש לי מפלט, וזה היה משנה, לולא היה להם מפלט ממני, באותה המידה.
ובכן 43584
קראתי את השיר, ואת המאמר, ואת התגובות שלך, ושאלה אחת, מרכזית ועקרונית, נותרה בעיני פתוחה:
למה אתה כותב?

כלומר, בעיני לפחות כתיבת שירה ופרוזה היא מאמץ. השקעה של זמן ואנרגיה. לרוב כאשר אני משקיעה אנרגיה היא מושקעת מתוך מטרה כלשהי. כלכלית, חברתית, פסיכולוגית...
אתה עושה רושם שלאחר שכתבת שיר, ואף תוך כדי, השיר אינו חשוב לך יותר. לא ניסית להעביר מסר, אין פואנטה, לא אכפת לך אם יבינו, לא אכפת לך איך מפרשים. אז ממה כן אכפת לך? מה גרם לך לקום ולכתוב את השיר?
מתוך אי היכולת לחרוג מנסיבות חיי 43617
כאב,בלבד, אין לי שום סיבה לכתוב, מלבד הידיעה כי כך אוכל לרשמו, מלוא כאבי, בלא לכפות על אף אדם את אותו כאב ממש.
אין לי תמחיר,יעד שיווקי, או רצון לרגש אנשים ממיני סוגים- את רצונותי חפצתי ואכן שכחתי, אני כותב. וחסל.
השיר חשוב לי לאין ערוך, זהו המשוב שאיננו חשוב לי כלל וכלל, וכן, אני גאה לומר כי אני כותב לשמי בלבד, בלי לחרוד לשלום הכרתם של קוראי המעטים. אם חפצתי להיות זמר פופ, זה מה שהייתי, אני לא. בימינו אלו, תוכל לומר אמת, גם במחיר אי-הבנתה, או להשתכר מעצמך, וכך אני תופס את המשוב, השתכרות ודי.
מה שגרם לי לכתוב את השיר הוא פירושי אותו, ופירושם אותו,זניח עבורי ככל שיהיה(לא אכתוב למענו, ולא אפסיק מלכתוב לפיו), תוך כדי-גם אם לא הבינו, גם אם לא טרחו לנסות, גם זהו משוב ראוי, גם זוהי ,הלא מובנת, שירה היא.
המסר הועבר, אגב. אינני מאמין בפואנטות.
אין דבר שאני בז לו יותר מאשר מכירת השירה כדי להתקדם בדרך כלכלית, חברתית או פסיכולוגית,מבלי חלילה לרמוז שאת נוהגת כך, אך אם כבר עסקינן בסולמות אלו להתקדמות בחיים...
מתוך אי היכולת לחרוג מנסיבות חיי 43661
אז רגע, אתה כותב שירים, מפרסם אותם ברבים, ואף טורח לפרסם מניפסט שלם שמסביר את שיריך להדיוטות - אבל לא מעניין אותך שיקראו אותם, ומטרת הכתיבה הושגה בעצם אקט הכתיבה?
א-הא.
אט אט 43717
אתה מתחיל להבין.
כן.אין לי יעד חברתי או אחר לכתיבת שירה, יעד הכתיבה הוא בכתיבה עצמה ,אך גם בפרסום עצמו. כי כפי שנאמר במניפסט: 'פרסום השירה, עם זאת, איננו כמעשה הרכיבה; נהפוך הוא, פרסום השירה הוא כהסרת האוכף, וזאת אין היא אומרת כי לשחרור הסוסה נועדה, אלא כהודאה שלעולם לא יוכל לשחררה, ולעולם לא יכול להתנתק מאשמתו בזאת.'
(הכוונה היא לסיפורו של צ'כוב,'יגון')
המניפסט, במחילה, איננה מסביר את שירי, אלא מסביר מדוע לא אוכל, ואף לא אצליח, להסבירם. ומתוך כך, מדוע לא אחפוץ.
וקישור נלווה, לארי אייגנר:

אט אט 43719
כן, עיינתי במניפסט שלא הבנתי כלום. רפרנסים ספרותיים בד"כ חולפים הרחק מעל לראשי - לא משום שלא קראתי (את 'יגון' דווקא קראתי, אני חושב), אלא משום שאני לא זוכר דברים.

אז אם לא אכפת לך, בשפת בני אדם ובלי יותר מידי מטאפורות נעלות - למה אתה מפרסם שירים?
כדי לקבל צידוק 43756
לא לומר, על מנת לדעת, שאין אוזן לשמע, או פה(פי), למען אומר דברים.
(כדי לדעת את הנמנע, יש להושיט את היד, ורעיון זה מובע באופן ברור למדי, דומני, בשורתו הראשונה של המניפסט).
ישיר דיו?
פירוש נחמד 147283
זהו, שמה שג. שמעון אמר היה (אם הבנתי נכון), שהוא *כן* יכול להבין ולפרש את השיר, אבל הפירוש הוא כל כך רציונלי, והחומר המפורש נשאר כל כך סתום, שהוא מעדיף לפרוש מן החוויה.

האם שירה צריכה לפנות רק לשכל? רק לרגש? אולי גם וגם? השירה של שכטר אינה פונה לרגש, ודאי שלא לבטן, וגם לא למצוקות קיומיות. וזה דווקא מוזר לי, כשזה מגיע ממי שחוצב להבות בדיבורים על הרושם העז שהשירה צריכה להשאיר.
יחי הסילוף (מה?) 43757
לאדם יכולת להבין דברים בערוצים שונים.
דובי למשל מנסה למצוא הגיון בשיר הנ"ל (לא דבר רע בכלל לא חס וחלילה הגיון זה טוב) אבל אולי הגיון זאת לא הדרך להבין את השיר?
למה לא פשוט להנות מההרגשה, מהאווירה, מהדמיון שרודפים את השיר?

נכון, כל אחד מפרש\קולט\מבין בצורה אחרת ולכן אל לנו לשפוט את אלא שאוהבים(לכאורה מבינים) את השיר ואלו שלא (שלכאורה לא מבינים) ולהיפך.

אני נהנתי.
חיבורמלים 43758
זה דבר פואטי?
זלילת/סלשים 43775
זה באג טכני. במקרה זה, לפחות, נדמה לי שהבאג הידוע שבולע לוכסנים (slashes) הרים את הראש. הבאג, למיטב הבנתי, איננו בתוכנה של "האייל" אלא בדפדפן של כותב ההודעה, או במרכיב תשתיתי אחר.
זלילת/סלשים 43781
נראה שאפשר לומר בהקשר זה: "זה לא באג, זה פיצ'ר"
יחי האפקטים ה זולים 43759
אני שם לב ש*כל* מי שיש לו יד בדגנונמי נוטה לתצרפלצרוף מילים (ולכתב בכתב חסר). זה לא היה מעצבן אותי בכלל, אלמלא גם אני הייתי נוטה לעשות כן - עכשיו, במקום שזה יראה לי חינני, זה נראה לי מעיק.

לא שאני מתכוון להפסיק.
תשובה לא-אגבית 43009
לא הייתי מכנה זאת פחד-קהל. מאמרו הארוך (והסבוך אך מעניין) של אשר שכטר באשר לתפישתו השירית לא פורסם בדג, לצד שיריו, כך סתם כמתוך רצון למשוך דפים נוספים.

הוא פורסם כדי להביא תפישה שירית חדשה ובלתי מוכרת (עיינו שיח בעניין מיפוי החוויה העדכנית שנוהל קודם לכן) אצל משוררי השירה החדשה. אפשר שזהו זרם חדש לחלוטין.

בקיצור - באופן אישי אני נמנע מלפרסם את שיריו של אשר שכטר ללא המאמר הנלווה אליהם (לפחות בגליון דג זה) כדי למנוע חוסר הבנה שהוא מחויב המציאות, ועל כן אינני סבור שדיון רציני יכול להתקיים בין העוורים לשיריו של שכטר ובין החרשים אליהם.

אגב, שירה של עיינה נבחר, האמינו או לא, אף בשל איכויותיו השיריות.
אך חי 43075
(זאת כדי לחמוק)
דומני,כי ברשימת דברי הובעו הם,דיים,מכדי שאידרש להכל,באין נשאל ובאין משיב,לכן אתייחס רק לנקודה רלוונטית אחת,או שמא שתיים.
שירי אינם נוגעים לחייכם,אל תחפשו את הצדקתכם בי-השירה כללה לא נועדה,ולבטח לא שירי,להצדיק את מהלכי חייכם ו/או את הפנטזיות בהן אתם נוקטים העזה לחלום,בלילות לבני-סדין.אין זה מענייני.כפי שנאמר כבר,לוּ תרצו להפוך משוררים,למדו להרכיב את השיר,למדו כל מילה כפי שהיא מופיעה,בכם-אוננות היא,לפטור כל שיר כמחשבתו של אחר,וחסל.לכפות על אנשים את חייהם שלהם,זו מטרת השירה,לטעמי,גם אם פירוש הדבר להפוך משוררים,לרגע,היות בודד...
כל פעולה אמנותית מנותקת מחוקי המסחר והתקשורת שלכם,אחרת היא כשיחה בטלה בענייני דיומא עם אמכם,רשימת מכולת,פרסומת לממכר סבון-אם תחפוץ לדבר בטלפון סלולרי,אל תפנה אל שירה שבהכרח תכפה עליך את החוויה,שבלמידת לשון הבור,באשר לשמך הוא.
המניפסט איננו מדריך משום סוג,והשירה איננה מכשיר סלולרי.הקובעים זאת מצפים לאחוז במפשעתם,ולמשוך.זאת כל שאומר,על השוואה נקלית שכזו,בין מכשיר תקשורתי בעל תוצאות שמד,למילות חייו של אדם,יהיו אשר יהיו חיי הקורא.
השיר עומד בלא הסברים,אתה לא-כדי להשתחרר מדמותי,כמחבר המילה,נכתב המניפסט.לא רק לכם,הקוראים,גם לי אנוכי.
ומדוע איננו עומד ללא הסברים,כיוון שנדרש ריכוז,מחשבה,התבוננות,דיבור אל העצמי,בלא חוברת הפעלה,בלא יד?

ככל המדובר ב'זרם חדש',אני מעט מסתייג מן הדברים-מניפסט האדם הבודד,כשמו כן הוא:קבוצת משוררים בודדים,המתאגדים יחד תחת דגל הבדידות?
זרם,כן,טיפה חלושה,קירקגור,צלאן,אף אותו ירמיה,ששתק.
חוסר ההבנה נובע מרצון בלתי רלוונטי-שעל הקורא להשתחרר ממנו,כשם שעל המחבר להשתחרר מרצונות לו לא.
אך חי 43116
הבנתי. זה לא שהשירה שלך היא גבב מילים, זה שככה אתה מדבר. קבל את התנצלותי. מצד שני, אני לא בטוח שאני מעוניין לשוחח עם אדם שמתעקש לדבר באופן בלתי נהיר לחלוטין.

אגב, רמז ראשון: אחרי פסיק, נקודה או קו-מפריד: רווח!
הלם ראשון 43172
דובי, טון המכתב הזה חמור.

אין בי רגשות-מגננתיים כלפי אשר שכטר, אך מכתבך הזה אליו עורר בי כעסים גדולים בגין יחסך אל כותב שירים/בר-דעת-שירית תוך דיאלוג שירי.

הגיונותיך הסמיוטיים הם אך בגדר הצעה, ואפילו, אם אפשר, אילוץ. אל נא תכפה אותם על הזולת. חופש הכתיבה הוא טוטאלי יותר ממה אתה סבור (כפי שאני תופש את סברותיך לפי מכתב זה, ואחרים).

השיפוט הזריז שלך כמנהל במת-דיון מטריד. לא הבנת את כוונת אדם, אך הנך משוכנע ואף מנסה לשכנע שדעתו של אדם היא שגויה בגין הקריטריונים שקבעת לנכונים! הרי זהו הסילוף במלוא הדרו!

עיין בתגובתי האחרונה לאסף ברטוב בעניין ההיבריס.

אין פסול בפיתוח הרב-שיח, להפך - יש פסול בהתנצחות. וסוקרטוס ופידון, וודאי אף אשר שכטר ורוב משתתפי הדיון יסכימו עם זאת.
הלם ראשון 43181
מה אתה רוצה, הבן אדם מקשקש ועוד בלי רווח בין המילים.
למען האמת, גם אתה לא הכי מובן.
זה תנאי קבלה לכותבי שירה מודרנית?
הלם ראשון 43199
האם מנעתי ממר שכטר לכתוב? האם שללתי ממנו את חופש הדיבור? עצרתי בעדו מלקיים רב-שיח? לא, לא ולא. רק טענתי שאני לא מבין מה הוא רוצה, שפיזית לא נוח לקרוא מה שהוא כותב, ושאני, כאדם, לא מי יודע מה נלהב לשוחח עם אדם שמתעקש לכתוב באופן שאינו נהיר לי. אם תתחיל אתה לכתוב כאן בשפת ה-ב', אני כנראה אדלג גם על תגובותיך שלך - לא בזין שלי להתאמץ כל-כך אלא אם יש לי סיבה טובה. גם על הודעותיו של מיכאל, במחילה מכבודו, אני פוסח לעיתים קרובות, מאותה סיבה בדיוק.

אני אינני מנהל במת-דיון. אני עורך מאמרים, ואני מסיר תגובות מעליבות או עוברות-על-החוק. בכך מסתיים תפקידי באייל. אני לא מנחה את הדיון (מעבר לבחירת המאמרים), אני לא קובע את כיוונו (למורת רוחי, לעיתים), ואני לא צנזור (פרט למה שמחייב אותי החוק הישראלי, בדמות צווי איסור פרסום, חוק הוצאת לשון הרע ושאר ירקות).
לא ניסיתי לשכנע איש שדעתו של מר שכטר שגויה. אני לא חושב שהייתי צריך להתאמץ יותר מידי כדי להוכיח שדעתו של מר שכטר אינה נהירה כלל וכלל לאדם הפשוט באוניברסיטה. לך הוא אולי ברור מאליו, אבל אתה קראת את המניפסט שלו. אני לא. אני מסרב להתדיין עם אדם שדורש ממני ראשית כל לקרוא את המניפסט שלו. ירצה - יסביר לי את המניפסט כחלק מהדיון, ובשפה ברורה. לא ירצה - יתכבד האדון לשוחח עם שאר מבקרי האתר, שיהינו לעשות כן. אני - בחוץ.
הבנות 43233
דובי, תגובותיך כעורך ללא משוא פנים היו נהדרות.
כך גם טיפוח מסורות אופייניות לאייל, ועידוד תרומתו לביקורת האמנות העכשווית כאן, לעניות דעתי.ובוודאי קידומה של בהירות לשונית מירבית, ואי התלהבות יתירה מגבבה מושגית/לשונית כזו או אחרת.
אשר לי, הרי שבוודאי שניסיתי לשפר עוד יותר את בהירותי - גם בעקבות ביקורת - הרי תמיד יש לכך מקום. בוודאי שאני מתנצל אם ניסחפתי לעיתים לטון פוגעני בלוחמנותו, ואל יראה בכך מישהו עניין אישי, שכן נברנות והתקלסות בעלת אופי אישי אינה כוונתי, ואהיה עוד יותר רגיש לאפשרות כזאת להבא. זה מה שביכולתי לעשות ולהבהיר כרגע.
אך חי 43121
ברור, הרי כולנו קרדיות הניזונות מטיפות האור של שבבי עורך המתפזרים בהולכך שקוע ביצירה האומנותית שהיא אתה.
זוחלים קרי דם ושפופי גחון המשתוקקים לשמש שהיא אתה ושירתך הגאונית.

אני מעריץ אותך. לו הייתי עלמה נחשקת בפאב השכונתי הייתי שוכבת איתך כאן ועכשיו אך מאחר שאני לא, לא.
איפוא המבנה? שתיקת המקולסים. 43125
''ירמיהו ששתק''. אכן, עלעלתי שוב בספר ירמיהו, והתבוננתי בעשרות הדפים הריקים הנושאים עמם את משא שתיקתו. לא חלילה אדם שהרעים בקול גדול ונהיר להפליא כנגד עוולות ועוותים, שיצר אמירות מופלאות. מאחורי הבלבול יש לנו גם פוזה קלישאית להפליא, ונוסף לזה, אמירות שגויות והופכיות מציאות. ניתן לסבור שהכותב למעלה אינו כנראה נדרש למדריך תפעולי כלשהו שכן הוא נוטל על עצמו את מעמד המחוקק היחיד של מלאכת המסת-מאס של מראית הדז'ה-וי ותעתועי-הריק. ברוח דבריו ניתן להניח שכאשר הוא מתקשר בסלולרי, הרי שהוא שותק שם שעה ארוכה, תוך ''העזה לחלום'' (כדבריו) הבוחלת בחוקי התמחיר. אכן נסיון של אטומיזם אסוסיאציוניסטי כשהמילים הבודדות מסמנות, לרוב באופן ריק, מושאים חגיגיים. וכבר אמר מישהו, יש שתיקה ויש שתיקה. יש שתיקה רועמת ומהדהדת כצעקה גדולה, ויש שתיקת של אחוזת-קבר אשר בהיכנסך פנימה, הכל שקט, שוקט - אין שם מאומה פרט לגבב עצמות יבשות ואבק. נכון, בעלי המניפסטים האלה יודעים להרעים קולם להפליא, האנשים הבודדים האלא מתלכדים יופי כאשר מדובר בחלוקת תקציב כלשהו מצד מוסד ממשלתי או קרן ציבורית כלשהי.
גם שגויות וגם הופכיות מציאות? 43192
הייתכן?
גם שגויות וגם הופכיות מציאות? 43238
אולי חלקן כאלו, והקבוצה המשלימה - כאלו. טענה הופכית למציאות הינה מקרה פרטי של שגיאה. אם נגיד על משטח לבן שהוא אדום, שגינו, ואם נאמר - שחור - הרי כאן טענה הופכית-מציאות ושגוייה כאחת.
ואולי פריסת קורים לחיים הבונים? 43241
קראתי כרגע את המניפסט. אולי יש בזה משהו, איני יודע, הגם שהמניפסט מעמם משהו את רושם הסטראוטיפיות הנבובה שבהודעתו כאן. מבין השיטין עולה רושם של מישהו הגוער בנו
ומייסרנו, אך במעין ליטוף, משהו נוסח גערה המופנית כלפי הנוורוטיקן, אך העושה לו טוב. יש השגחה, יש המתייסר ונושא בעוולותיו וקובע לו מסגרת מובנית, בנוסח "ראה לאן הגעת, מתי תהיה כבר בן אדם?". סגנונית העניין נראה כמו תערובת שעטנז של אדם ברוך וניטשה ב"כה אמר זרטוסטרא", רק שהרבה הרבה פחות טוב.
אשר לשירה, יש כאן משהו העוין לחיים, אני חש, המייסר אותם באורח מוחלט ללא זיקה לגילוייהם, ותוך ניגוד מתעצם ונטירת טינה גודמת (שאף מטיפה כאן) ביחס לתנופתם הבונה. ניתן לכנות חלק מהם "מחרוזת שירי גדימה". ואולי הדבר יכול לשמש הדגמא לאותו כובד מצמית ומדביר של תוצאים חיוורים נוגדי-חיים עליהם דיברתי בהודעותי בשיר הקודם.
''עוין לחיים'' 43810
מעניין שגם זך - בהתקפתו על אלתרמן - טען שהאסתטיקה האלתרמנית עויינת את חיים הממשיים בעולמנו.

בכלל, אני חושב שכל יצירה תרבותית משמעותית (אני - נכון לעכשיו, לפחות - לא כולל את השכטריזמים בקטגוריה הזאת, שכן טרם גיבשתי דעה יציבה לגביהם) נבנית משאיפה אל האין, אל החלל (עיין ליכטש - http://www.anonymous-fish.com/issue10/page12.html), שאיפה שהיא בהכרח עויינת לחיים ו"מייסרת אותם באורח מוחלט ללא זיקה לגילוייהם".
''עוין לחיים'' 43821
תכנים מורבידיים, הרי-רשע, מבשרי-רע סתום/אפל (ominous) מדבירי חיים, מוכונים כלפי כשלונם האינהרנטי ועוינים להם ולפועלם באופן אבסולוטי מצויים בשפע מדהים אצל זך:

שבע פעמים אמר הזאב לגדי חדל. רק אחר כך טרף.

ידעתי כי קרוב לכבות אור עיני בלילה השחור.

(הערה: אז מי צריך את הלוחמה הפסיכולוגית בעברית ברדיו קהיר באותה תקופה בנוסח "בקרוב יעטוף אתכם המוות בגלימתו השחורה"?)

(השלמה וכניעה:)
הזמן קצר, אני איני קובל.

(משהו על גורלו של המפעל הציוני:)

לחוף ימים

עוד מעט ירד הלילה הגדול, לילו של המדבר,
שעות האור מועטות באיזורים האלה
ואנו נוותר עם הדברים *שחשבנום* ליפים
ולכדאים להלחם למענם, בבלי דעת
אם גם השמש העולה תסכים לדעתנו

(חוסר תוחלת הכרחית:)
מתמיה עד כמה הדברים הם סופיים
ועד כמה סופיהם צפויים מראש במעשים

שאול שומע מוסיקה
אשר נותנת לו רפאות (מלשון רפאים)

אין זה משחק, יתברר. זוהי רצינות, כמו כלי עבודה, יתד, סכין (הערה: האם כלי העבודה היחידים הינם בנוסח חרמשו של מלאך-המוות?)

לעולם, לעולם לא יהי לו מנחם.

והבינותי שבשבילי אין כל לובן בלילה
ואין אור שיכול למחוק גם את הרחוק ביגונותי.

(הרגעה בנוכח שיר ערש גרמני, בדומה ל "תישן ילדי תישן.
אמך בקבר; האב -בפומרלאנט; אבוי, פומרלאנט עלתה באש; תישן ילדי תישן.)

אל דאגה, אל דאגה,
מחר ניקח את החפצים מכאן, נזיז כסא או שולחן, מחר נרגע.
העקוב יהיה להר, אנחנו לבקעה.
מחר תשכח הרעה. הלילה ירד כמו שק של שינה הלילה ישקע.

ובהמשך:
הוא היה לימיו מה שהגרזן הוא לעץ, הפה לאוזן, ספר דברים לקן הציפור. כעת הוא שקט. הוא מת. כמו רוח, כמו עץ.
לבסוף השלים עם המילים ואמר מה שאמר. כעת הוא נגמר. פניו מעומלנות. האויר עוד רוטט. כעת הוא מת. הוא במילים ממעט.

כבר רועד ממגע מקורים נרגשים, בשר המסע מצטמרר,
הים שוב מנפח גופות ציפורים בטיסה.

האם "האסתתיקה האלתרמנית היא היא שעויינת את החיים בעולמנו" או שיש כאן פרוייקציה פסיכולוגית ברורה מנהמת נפשה של רוח גודמת? זך עצמו מודה "הרוח מודה ששגתה. לשקוע זה לא אהבה." הדברים מדברים בעד עצמם.

ביום ב' הבא עלינו בסביבות 10.15 בערב תוצג בערוץ ב' התוכנית אלטרמניה, על אלתרמן ויצירתו. וכבר במקטעים קצרים
ממנה הספקתי לראות את זך מפטיר בספק הערצה, ספק שלילה גורפת "מפיסטו" כלפי אלתרמן. אם אלתרמן הוא מפיסטו, הרי זך הוא מפיבוטש'ר.
רעות שכזאת 43824
מעניין שהפוטש שביצע זך כלפי אלטרמן לא מנע אפיזודות של ידידות והתרועעות-צוותא ביניהם, בתקופת "כסית" המאוחרת (אמצע שנות ה-‏60 ואילך, דומני), לאחר שאלתרמן השלים עם/את מה שהשלים. יעקב אורלנדר מספר, אם אני זוכר נכוחה,
אפיזודה אחת בה הילכו השניים בחברת ידידיהם ברחוב הירקון,
ומי מהנוכחים הפטיר קובלנה אודות חריצותן היתירה של בנות המקצוע העתיק העובדות בשטח. "בעצם אנחנו הזונות הכי גדולות פה" הפטיר אלתרמן בבדיחותא של קשיש שלא נס ליחו בפנייתו להסכמה לזך- שמיהר להסכים עמו לאחר הרהור קצר.

בקרוב אגב תועלה עלי במותנו תוכנית על תור הזהב של היי"ש של הווי "כסית" (שלונסקי, אלכסנדר פן, אלתרמן, זך, אורלנדר, מחבר "עטור מצחך זהב שחור", ואחרים).
"שירים שיצאו מכסית", בעריכת חנה מרון, אנסמבל תיאטרון הרצליה.
רעות שכזאת 43840
להרצליה יש תיאטרון? מהם חושבים להם שם, שהם בית שמש?
''עוינות לחיים'' - הבהרה 43841
מדובר באספקטים מסויימים בשירתו של זך, אך אין בכך כדי להמעיט בערכה וגדולתה.
פטפט תוכי יוסי, נחמני כזית 43974
למחבר של ''עטור מצחך'' קראו החבר'ה אברהם חלפי, וליעקב אורלנדר קראו החבר'ה יעקב אורלנד.
היפוכיסטאן ומנטרות 43975
קשה למישהו להתמודד עם מושגים, דימויים, ומילים מדוייקים וקולעים להפליא, אף אם קורה ולא זוכרים שם או שתיים?

לא נמאס כבר לחיות במציאות הרמטית של הפיכת הדברים, עוית הצחקוק, ועילגות המלמול, המאוששת על ידי מנטרות חוזרות ונשנות ושלהוב עצמי היסטרי?
היפוכיסטאן ומנטרות 43980
מיכאל,

לא נעים לי כקורא לראות אותך מתגונן מול ירדן, שבסה''כ ציין מי כתב את 'עטור מצחך'. ככלל כתיבתך הלא מובנת בזמן האחרון מעוררת בי אי-נחת.
כשכתיבתי שלי באייל הידרדרה לתהומות של חוסר הבנה ומעורבות רגשית, בחרתי לקחת פסק-זמן מן האייל. סבורני שאתה, המשכיל והבוגר ממני, תצליח להתנתק רגשית מן האייל גם מבלי לנקוט צעד דרסטי מעין זה.
אני כותב לך זאת בידידות, וודאי שלא מתוך כוונה לזנב בך.

כל טוב.
היפוכיסטאן ומנטרות 43995
בסדר, את גוף ההודעה הצלחת להסביר. אך איך אתה מסביר את כותרת ההודעה? סתם שרבוב מילים רנדומאלי נטול כוונה?
ומהי הכוונה לדעתך?
את הכותרת נתת אתה 44000
והיא מתקשרת כנראה לתוכן תגובתך המקורית, לא?
כותרתו של ירדן 44005
"פטפט תוכי יוסי". איך אתה מסביר אותה? שרבוב מילים רנדומאלי נטול כוונה? ומהי הכוונה לדעתך?
כותרתו של ירדן 44007
מיכאל, זהו ציטוט משירו (כנראה המפורסם ביותר אחרי ''עטור מצחך'') של אברהם חלפי - ''תוכי יוסי''.
מול חלוני חלון, מול החלון חלוני 44008
אתמול היה יום ראשון היום שני

אל תלעגו לרש
אם לבן הוא ואם כושי (???)
יש בו בחלש
מן האנושי אנושי

לדעתי זה השני הכי מפורסם של חלפי הנהדר.
מול חלוני חלון, מול החלון חלוני 44010
יתכן, בכל אופן השיר הראשון שעולה לי לראש, כשאומרים אברהם חלפי הוא ''עטור מצחך'' והשני הוא ''תוכי יוסי''.
אני יודע, שאני לא מדגם מיצג.
כותרתו של ירדן 44011
למה בחר דווקא בפסקה זו מתוך ריבוי הפסקאות בכתיבתו של חלפי, ובהקשר בו הוא מתקן את שגיאותי-כביכול (שם או שתיים שנשמט מזכרוני). סתם באופן רנדומאלי,
סתם אסוסיאציה מקרית בהקשר המסויים הזה?
כותרתו של ירדן 44015
קטונתי מלהסביר את ירדן, יתכן שאתה מעלה לו אסוציאציה של תוכי פטפטן (אם כי אני לא רואה איך זה מנחם אותו) אבל לי אתה דוקא מעלה אסוציאציה של ינשוף מפו הדוב, שמדבר בשפה גבוהה כך שאף אחד לא שם לב, שהוא לא יודע על מה הוא מדבר.
אגב ינשופים. 44017
כשהייתי ילד, גידלתי ינשוף. מזה באו לי הצלקות בפנים.
הייתי דומה לעכבר.
כותרתו של ירדן 44022
למי הוא מנסה להדביק כותרת של תוכי פטפטן, כדבריך, במצב בו הוא פונה כלפי, ונוקב בשמי? מה כל כך חשוב לו כאן? ולמה ומדוע?
כותרתו של ירדן 44041
תשאל את ירדן ולא אותי.
אין ספק שאתה לפעמים נשמע כמו תוכי, חוזר על מלים וביטויים מפוצצים, שלחלק ניכר מהקוראים אין שום מושג מה הכוונה מאחוריהם, (וספק אם לך יש) תוך נסיון להקנות לעצמך חשיבות.
תוך כדי כך אתה טועה או מפגין חוסר ידע, שביחס לחשיבות העצמית הגבוהה, שנובעת מהתוכן ומהצורה של דבריך מעמיד אותך באור מגוחך.
לדוגמא אי הכרתך את הציטוט מתוך השיר "תוכי יוסי" או אפילו את שם כותב השיר "עטור מצחך", או שימוש במילה Contrawise (שלא ממש קיימת בשפה האנגלית) ויחוסה לטווידלדי. מתקבלת התחושה, שאתה מנסה לנכס לעצמך ולא בצדק מראית של אינטלקטואל כל יודע וכל מבין.
כותרתו של ירדן 44042
האם קם לנו יורש לדמותו הקודמת של כ', אלא שהפעם היא מתגלמת בצורת היטפלות לטפל?
תוכן ולא השתלחויות 44047
היסקיך נראים, איך לאמר, קצת מבולבלים, ואולי הדבר מעיד משהו על מוריך, כך שאין בדברי מסקנה אישית.

"אי הכרתך את שם כותב השיר "עטור מצחך"?
כיצד אם כן יכולתי לאמר שמחברו היה מאנשי חבורת כסית (וספציפית -מחבורת שלונסקי ומבאי ביתו, פקיד ציבור ואף שחקן מזדמן, דומני, ואולי אף אדם שפגשתיו אישית מספר פעמים). האם בעיני רוחי השיר הזה הוא הוא שלגם יי"ש בהסבו לשולחן שם, ולא כותבו?
הרי אמרתי שהשם נשמט מזכרוני (בשעת הלילה בה כתבתי את הדברים), ומה זה כבר משנה בהרבה, שהרי השיר הוא המוכר לקהל הרחב.

"אין ספק שאתה נשמע כמו תוכי" - נראה שהספק אינו מבאי ביתך, אדוני נשמע מאוד ארוגנטי ובוטח בעצמו.

"תוך נסיון להקנות לעצמך חשיבות"
על בסיס מה אתה קובע זאת? האם אתה טלפאט, או שאין מנוס מלהכיר בעובדה שיש כאן מצידך שחצנות חסרת בסיס הנראית ריקה למדי (עוד לא זכיתי להתבשם מפרי עבודתך או אף מחשיבה פוריה ומענינת שלך, אדרבא, תקנני בעניין זה). ושחצנות זו מושלכת/מותזת כלפי בפעולה ברורה של השלכה. להיטותך לאמירות פסקניות חסרות הנמקה מספקת נראית תואמת את גישתך, אבל דחילאק, קצת מאמץ מוחי, הכל "חפיף חפיף"? האם זכרון-גרידא של כל שם ושם, גדול כקטן - דבר שאתה מייחס לו ככל הנראה חשיבות מרובה (כמובן שהדבר חשוב,אך קצת פרופורציה) יכול לבוא כתחליף למאמץ חקר ופיתוח מושכלים? תן קצת תוכן חכם, ולא השתלחויות, באם ברצונך להאיר את עינינו בדבר מה, להוסיף משהו ממשי.
תוכן ולא השתלחויות 44050
לא ביוגרפיה מרשימה נושא אני, חשיבתי אינה פוריה ודברי אינם בשומים, לא חקרתי ולא פיתחתי דבר ובפרט לא דברים מושכלים.
ואף על פי כן, אני העני מכל מעש מרהיב עוז לקרוא לך תוכי נפוח מחשיבות עצמית.
בסוגית החשיבות העצמית, אין כמו הנחתום עצמו להעיד על עיסתו בתגובתך האחרונה - "עוד לא זכיתי להתבשם מפרי עבודתך..." כרוצה לומר, "מי אתה ומה אתה, שתעיז להגיב להוד-גאונותי."
והתוכי? קרא את תגובותיך:
תגובה 44011
תגובה 44022
האין אתה חוזר כמו תוכי? וזה רק מהיום.
אין לי שום דבר נגד טעויות ושכחות, כולנו בני אדם. (חוץ ממיץ הארנב) יש לי נגד כאלו המשתמשים במילים גבוהות כדי להפוך את דבריהם למובנים רק ליודעי חן וזאת מבלי להבין בעצמם מה הם אומרים.
מה שיגורתי בא לי 44053
אכן כן .אשרינו שזכינו לחוצפן חדש.

מה קרה אינגעלא, קשה לך להבין? תשאל ואולי תקבל הסבר.
לא מעוניין להבין? דלג הלאה.
מה שיגורתי בא לי 44056
אצלנו בפולניה היו מורחים לו חרדל על הטוסיק, שילמד מה זה להתחצף לזקנים.
מה שיגורתי בא לי 44059
למה על הטוסיק? חרדל לא צורב במגע עם העור (למיטב ידיעתי).
פולנים, לך תבין. 44069
הייתי צריך לכתוב פי הטבעת אבל לא היה לי נעים. עכשיו כתבתי את השם המפורש באינטרנט ואני מסמיק בגללך.
פולנים, לך תבין. 44077
גם בתגובות האלו הסמקת?
תגובה 39097
תגובה 39958
תגובה 40094
תגובה 40633
תגובה 41016
תגובה 43042
תגובה 43051

(מבחר מצומצם, נמאס לי באיזשהו שלב).

אגב, אני מאד נהנה (ולא בצורה מינית...) מתגובותיך, והן תמיד מעלות לי חיוך על הפנים. לא, אל תספר לי מה תגובותי מעלות אצלך... מעדיף שלא לדעת...
האייל כמרקחה 44081
וערן ויעקב בוחרים לשחק בקקי (פחות או יותר).

התגובה הראשונה מבין התגובות המקושרות מאוד מוצלחת, חובה עליי לציין.

אפשר לבקש ממך אדוני פופק שתעבור על כל אחת מהתגובות שנוספו היום במאמר זה ותשזור את פניניך ביניהן, כדי להפיח בנפיחותיך המבודחות את משבי הכעס הפורעים מלבני האייל? הא - אין כקריאות מעיים, כחצוצרת צינורות כמוסים, כיללת סילוני ישבנים קפוצים לבדח ולשעשע. קטון עם גדול, רב עם פוחח. וכשישקוט האייל מסערות יומו זה, וכשיתנדפו מעל דפיו מולוקלות הנאדות שלך, ואטומי ויכוחי יתר מכובדינו, נברך כולנו שהגיענו למנוחה ולנחלה, ושכל הנושאים סוכמו מכבר, ושאין עוד להתווכח, אלא רק לקרוא בנחת ביקורות מסעדות שאף לא אחד מאיתנו ביקרן.
האייל כמרקחה 44084
אני מוצא את הערתך פוגעת משהו. למרות שאני נוהג לכתוב רבות על מין ונושאים הקשורים בו, אינני עוסק בפעילות מעיים כלל. אינני קיים בעולם הפיזי ולכן אינני אוכל ואמרו חכמים ממני ''מי שלא אוכל, לא מחרבן'' והוספתי אני, ''מי שלא קיים, לא מפליץ''.
אשר לבקשתך, אני אאלץ לדחות אותה משום שאינני אוהב התעסקות עם אנשים כעוסים (מיכאל יכול להיות מאוד מפחיד כשהוא מעוצבן) ואינני נוהג לעשות צחוק מאנשים שעושים זאת טוב מספיק בעצמם.

היה שלום, שמחה ואריכות ימים.
פולנים, לך תבין. 44082
אני מאוד שמח שאתה נהנה מתגובותי. אני עוד יותר שמח שהן לא גורמות לך לתגובה מינית.
גם אני נהנה לקרוא את הניתוחים הפוליטיים שלך. הם שופכים אור חדש על דברים שנראים להדיוט בעניינים פוליטיים כמוני תמוהים משהו.
כל הכבוד.
מה שיגורתי בא לי 44063
לא לכבודך לענות לי בEmail? חבל שטרחתי לשלוח לך.
אינגעלא תקרא לחברות שלך.
ואת מיכאל אני מבין יופי, תודה על הנכונות לסיוע.
מיכאל שאל אותי פעמים למה ירדן השווה אותו לתוכי.
עניתי לו פעמיים שישאל את ירדן ובפעם השניה, שניסיתי להסביר לו שהוא בדיוק עכשיו מתנהג כמו תוכי וחוזר על עצמו בלי להבין, הוא ואתה (צמד חמד) התנפלתם עלי.
ושוב, העובדה, שאני מבין את מיכאל ומוצא ענין בדבריו, לא גורמת לי להנות מניסוחיו הספק מתפתלים, ספק מתנשאים על קהל קוראיו.
אני מאוד מצטער, שהכנסתי את ראשי למיטה החולה שנקראת "לענות למיכאל" כי חוץ מלהסתבך במיתרים של מצנח (פלגיאט, אני יודע) זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך, בעיקר כשיש לו חברים עצבניים כמוך.
הייתי צריך לתת לו לתמוה עם עצמו מה לו ולפטפוטיו של תוכי יוסי ולא לטרוח לענות לו, אבל שוב, את הנעשה אין להשיב.
לא נורא, תמשיך להנות משפתו הייחודית של מיכאל ומההגנה על כבודו, הוא מן הסתם יודה לך וימשיך להתנסח בשפה קשה להבנה (ואני בספק אם הוא מבין את מה שהוא כותב) ואני אחזור לעקרון הישן שלי, לא לענות למיכאל, שמרגע לרגע אני יותר ויותר מצטער ששברתי.
מה שיגורתי בא לי 44065
מר איזי הנכבד,

חבל שאין לאדוני מספיק סבלנות להמתין לתשובה. האם אני מזהה כאן קצת חוסר הבנה כיצד מערכת הדואר האינטרנטית עובדת, עם מיני השהיות בדרך ותיבות דואר שונות הניפתחות בזמנים שונים.

אנא הודע לנו כאשר קיבלת את דואלי.
מה שיגורתי בא לי וכן הדואר 44073
דואלך הגיע בשלום, אם זה אכן דואלך. נראה, שתגובותיך כאן כתובות בסגנון שונה לחלוטין מאשר הסגנון בו אתה כותב דואל.
בכל מקרה, אפשר לצטט את ה Disclaimer שבסוף הודעתך? חוסר שייכותו לשאר ההודעה הופך אותה לסוריאליזם טהור.
מה שיגורתי בא לי וכן הדואר 44074
Dear Easy,

I understand that Michael tends to post very convoluted and hyperbolic responses, written is Sfat Sod or Sfat Rabanim if you will. Whatever meaning one finds (or elect to ignore) in his words, does not merit ridiculing him. Not even inadvertently.

I found the last comments, posted by others and your very self, offensive, condescending and literally bordering with juvenile behaviour. Especially I find the lax use of colloquialism very disturbing, and I mean Mr. Dubi usage of big-fucking-deal.

Hope this will end the poisonous attacks on Michael writing and let bygone be bygone.

Sincerely,

Ron

PS. K' is actually C, i.e. Clil, of which I had called in the past - a serial chutzpahn.
מה שיגורתי בא לי וכן הדואר 44105
תודה על הפרסום, אבל אני התכוונתי לתוספת, שבאה לאחר מכן. (פותחת במילה This ומסתיימת במילה Affiliate) חלק זה הוא הגורם לסוריאליזם המדובר ולא החלק שהבאת, שאיתו אני מסכים לחלוטין.
בכל מקרה, אם אינך מעונין, שחלק זה יפורסם, לא אוסיף מילה בנושא.
תודה על תרומתך להרגעת הרוחות. (וד"ש לאינגעלא.)
Cold blooded excessiv plagiarism 44144
In Israeli slang it is called "tailoring for someone a metal suite
he cannot get rid off
(Halifat Barzel.)
Plagiarism and rubbery of thousands of pages of notes, written since 69
is good enough reason for this "carry and bury" excessive plagiarism, which harms its object (unlike moderate plagiarism -where cooperation is still
possible) to the most
Much of the ugliness of human disgrace and treachery is exposed during the process.
Some good souls still shake your hand but mention they have their life to live.
The victim of such acts is displaced towards unrelated matters.
Being provoked to utmost anger and helplessness he utters words that are like wonderful music to the offender: "You see how he talks? what do you expect?
So, offensive acts are retrogradely "justified
"(What I call "playing Mozart" to the offender
Words- as a justification for confiscating
substantial products worked upon intensively with no holidays or weekends
This saga should, in the information age, be written one day in detail.
Quite the opposite, I assume 44140
Isn't it the exact description of how I don't write?
Quite the opposite, I assume 44143
אתה רשאי להמשיך להיתמם ולהאשים את ציבור הקוראים ברדיפתך. אם אדם בהשכלתך ובגילך בוחר להוסיף ולכתוב בצורה סתומה, לא נותר לי אלא לחבור לאיזי ולאחל לך כל טוב. ידידי מלחך הפינכה ידווח לי אם וכאשר תאמר משהו מעניין. לחיי הדיונים היפים שהיו בינינו, תהיה בריא מיכאל.
Quite the opposite, I assume 44151
מיכאל, רק רציתי לומר שאני נמנה עם דורשי טובתך ומלחכי הפינכה.
הגזמת, כרגיל. 44159
לא נעים, אבל אני חייב להגיד לך את זה, ליאור - תוציא את הצנונית מהתחת.
לפחות בתגובתך אתה מצהיר שאתה נכון לעקוב אחרי הכלל הפשוט שהותווה כאן, שניתן לנסח גם כך: if you can't read it, skip it, או משהו באנגלית קצת פחות קלוקלת לבחירתך (אם כי הערכתי שאכן תישמע לו הולכת ופוחתת עם כל מלבן שבו אתה חוזר ומצהיר זאת, וכל פעם בקרשצ'נדו של גסות).
אמאש'ך 44167
אני חושב שחילוקי הדעות בינינו בנקודה ברורים גם בלי הגסויות שאתה חש מחויב לשלב. יושב פה אדם שגדול מסכום שנות חיינו, שקרא כנראה יותר מכפי ששנינו קראנו יחד, שישב כנראה עם חלפי ושות. בכסית, שכתב איזה ספר או שניים, שהשריץ איזה ילד כנ"ל (?), והנ"ל מתעקש בצורה אינפנטילית למדי להשתמש במשלב שיחה מתפתל ומתנשא. לא די בכך - הוא גם קורא לי מסריח ומרבה להתקיף את מי שמבקש ממנו לדבר ברור. אז אדרבה, תמשיך לטפח את חיבת הקוויריות שלך באייל, עלי הזחיחות לבית שרון נמאסה, ופתיל הדיון הזה מוצה. איש לאהליו, 247.
But Dear Mr. Ben Jacob 44141
I don't understand. What you describe as my style of writing is absolutely different, unfortunately not even close to it. Is it some kind of a joke?
אינגעלא? 44138
לחברות שלו סביר להניח שהוא יקרא מיידלע...
;-)
תוכן ולא השתלחויות 44067
פוזת הענו המרכין עצמו לעפר, מה שמשווה מראית/מצג של מעין אמת פנימית לדבריו? אולי קצת עניניות במקום לטרוח כל כך, בקוקטייל של אמצעים ופוזות, להטיח רפש? נכון, יש המשקיע גם במלאכת ההרס ואפילו רבות,
אך מה יתרון בכך?
תוכן ולא השתלחויות 44070
פוזת המלומד המתנשא מעל כל, מה שמשווה מראית/מצג של מעין אמת פנימית לדבריו?
אתה מעז לדבר על הטרחה שבהכנת קוקטיילים של אמצעים ופוזות? או ליתר דיוק פומפוזיות?
איפה העניניות במאמריך? מעט עיקר והרבה טפל.
בכל מקרה, נמאס לי מחלופי הדברים האלו, הם לא משרתים שום מטרה ולא מענינים אף אחד. (חוץ מהקורא הנאמן ר.ב.י)
היום היתה הפעם הראשונה בה התיחסתי לדבר מהגיגיך וזאת הפעם האחרונה שאני עושה טעות כזאת.
לא היה נחמד לדבר איתך,
בכבוד לא רב,
איזי.

נ.ב. בבקשה אל תראה בכך מחמאה, אבל אני מוצא את רעיונותיך מענינים ומעוררי מחשבה, אם כי הטרחה הכרוכה בקריאתם ובליל התאורים המתפתלים ומסתבכים סביב להם, מעוררים בי גאווה לא קטנה כאשר אני מצליח להבינם.
Took y Easy 44076
אנא, אם כבר, טרח להמציא את גידופיך בכוחות עצמך, ואל נא
תהפוך השגות לגידוף. אילו כיניתיך תוכי, הייתי עובר בכך על הכרתי שאין להתעלל בבעלי חיים.
הטחת רפש והרס 44072
אין בכך יתרון ממשי. זה פשוט כיף.
תגובתו של לא-עורך 44023
די עם זה כבר! די עם השטויות האלה! נעלבת מירדן? לבן איתו את הסוגיה באימייל. כאילו זה לא מספיק שאתה כותב תגובות על גבי תגובות של טקסט בלתי קריא בעליל, כאילו זה לא מספיק שאני עשוי להכנס לדיון עם 10 תגובות חדשות ולגלות שכל-כולן הן תגובות שלך לעצמך (מה, אתה לא יכול לחשוב שתי דקות אם יש לך מה להוסיף לפני שאתה לוחץ על "שלח"?) - אתה עוד נעלב מכל מי שמעיז להגיב כלפיך. אז הוא כתב "תוכי יוסי" כי זה מה שבא לו לראש. ביג-פאקינג-דיל. תתחיל להרגיע, כי זה ממש ממש מיותר, שלא לדבר על לעצבן.

(כאמור בכותרת, את דברי הללו אני לא אומר כעורך, אלא כקורא)
תגובתו של לא-עורך 44027
אבל ראה נא, אם מישהו אכן מפטפט דברים חסרי ערך ולא מובנים, האם אין זה ברור מאליו, ולמה לשקוד כל כך להדביק לו דימוי כזה? ומאידך יש רבים הנכנסים איתי לדיאלוג עניני, או בוחרים בטעוני ופיתוחי כנקודת מוצא להמשך הדיון, מבלי לנסות כל כך להטיח בי בוץ בכל מחיר.
תגובתו של קורא מן השורה 44030
אוך, נו. אני דווקא נהניתי לקרוא את המלבנים של מיכאל, למשל. קצת חריגה ממסגרת המלבנים (אל מסגרות של כמה מהם) לא תזיק לאף אחד. להיפך, יכול להיות שיש בחוקה הזאת כוח ומשמעות.
על פי היכרותי (ורק מעל דפי האתר הזה) עם ירדן ניר, לא היו לו שום כוונות זדוניות, אך קשה לי להאשים את מיכאל בהתגוננותו - הרי לאחרונה (וגם לפני כן) הוא זכה מידי רבים לביקורת מאוד לא נעימה (ולא עניינית) על סגנונו - וזאת דווקא כשהוא משקיע הרבה מזמנו בכתיבתן. כשהשקעה כזו של זמן, וכשהצגה כזו של רעיונות, זוכה רק ל"לא מבינים אותך, מיכאל", יש להתפלא ולהעריך את רצונו של מיכאל להמשיך ולכתוב באייל הקורא.
דווקא בדיון זה מיכאל היווה דמות חשובה ומרחיבת דעת (ודווקא בדיון זה, שתוכנו שירה ויצירה וכולי, מוצאים אתם לנכון לבקר את סגנונו).

לא מחבב את הסגנון, דובי? במיוחד כקורא אין לך הזכות לבוא אליו בטענות. כעורך אתה עוד יכול לרטון לעצמך מתחת לשפם - ותו לא.
ואותו דבר אומר לליאור גולגר, שאני סבור שדווקא זכה להערכה בתקופת הסהרורים המשולהבים שלו.
תגובתו של לא-עורך 44035
אני מציע שהלא-עורך הנכבד יפסיק להשתמש בשפץ ביבים קוליקואלית שבניגוד למה שנראה בטלויזיה האנגלוסקסית, אין מקומה בשיח בני תרבות.
תגובתו של לא-עורך 137549
למה לא הוגלתה "תגובתו של לא-עורך" זו לאי השדים?
תגובתו של לא-עורך 137560
בזמנו לא היה אי שדים (כמו שאין עכשיו, נשאר שם רק מוזיאון) ולא התבצעה הגלייה רטרואקטיבית.
כלא-עורך ללא-עורך... 44048
יש מקום להתנסחות קצת יותר מתונה ומנומסת כלפי מיכאל (או כל משתתף אחר).
כיכר השוק האתונאית והאייל 44190
כוחו של הדיון כאן (בפורום,מאגזין,*.*) הוא בודאי ברמתו.אבל נדמה לי שכוחו הוא גם באופיו.והאופי של הדיון או הדיאלוג שנוצר כאן מזכיר אולי את האופי של הדיון שהתנהל בככר השוק האתונאית של המאה החמישית לפנה"ס זו שסוקרטס התהלך בה (ואולי גם היא לא היתה קימת מעולם אלא כאידיאל)
והכוונה כאן בדיון חופשי ,פתוח ללא מגבלות, אינטיליגנטי במידה שאינה גולשת ללמדנות אקדמאית גרידא (המעקרת לא פעם), ומונע יותר מכל על ידי סקרנות אמיתית ורצון לדיאלוג המורכב מקולות רבים.
המדיום בא כאן לעזר העובדה שצריך לנסח כאן תשובה בכתב ולא במלל (או בצעקות) מעדנת במידה את הדיון למול כל דיון המתנהל במרכזה של כל ככר השוק.
אבל (להדגיש שוב) המטפורה של כיכר שוק היא הנותנת לאתר כאן את כוחו.
ובככר שוק כמו בכיכר שוק יש מקום לכולם ויש מקום גם לפולמוס (ואפילו לקללות,מכובדות כמובן)
כך שבשולים (ולפעמים במרכז) תמיד ימקדו את תשומת הלב "תופעות קיצוניות"
משורר המשורר בשתיקה רמה את שירתו,
מרכולת אינטלקטואלית קשה עד בלתי מובנת לאחד ואקזוטית אולי לשני,
ותמיד כמו בהייד פארק ימצא מישהו שיעמיד כסא במרכז השוק וינאם את תורתו.
כל אלה הם חלק מחגיגת הדמוקרטיה והם הצובעים את השוק בצבעיו הססגוניים (ולפעמים מענינים אף יותר מן הדיונים היותר פוריים)
ובשוק יש להזכיר תמיד קימת האופציה להמשיך לדוכן הבא ולצרוך סחורה כדאית יותר.
איפה הגבול ומתי הדיון מתדרדר מעבר לגבולות הטעם הטוב (או אולי מתר לומר ה'מידה הטובה')
אין לי תשובה ברורה וזוהי אולי אומנותו של העורך לשמור על גבולות הנאותים (ונראה שעד עתה המשימה נעשית בהצלחה)
והגבול הוא חלק בלתי נפרד מן המידה הטובה כך טען סוקרטס.
הבהרות והתנצלות 44051
חן-חן לכל מי שיצא להגנתי; האמת היא, שכשבחרתי את הכותרת אכן התכוונתי לסנוט קצת, אבל ברוח טובה. נכון שלאחרונה אני שוב מוצא את כתיבתך נשגבת מבינתי לעתים קרובות, אבל אין זו דרכי להטיח זאת כך בפני מגיבים, וודאי שלא ללא פירוט. הייתי צריך לדעת שיש כאן סכנת עלבון, ועל כך אני מתנצלץ בוודאי ובוודאי שבציון שמות המשוררים התווכנתי רק... לציין את שמות המשוררים, ואינני רואה זאת לא לגנותך ולא לגנותו של אף אחד אם שכח או התבלבל.
הבהרות והתנצלות (2) 44052
ובמקום ה-ץ' במילה ''מתנצלץ'' היתה צריכה לבוא נקודה, כמובן. אוף.
משובח 44120
אין דבר חביב יותר משגיאה פרוידיאנית טובה.
ואני לא מתנצלץ.
סגירת מעגל, אורלנד נפטר 59609
עכשיו כבר לא משנה אם זה אורלנד או אורלנדר. כמובן שתמיד יהיו שינסו לראת סמליות שדווקא בימים אלו הלך לעולמו מחבר "עמוק עמוק העצב בעיניים" ו "אנחנו שרים לך, מולדת ואמא"

ובעיקר, מחבר ''שיר שמח'' 59611
מה פתאום, Contrawise 43826
למשמע חלק מן הדברים פשוט מתחשק להציב איזה אנדרואיד מחליק-מתהפך האומר אוטומטית contrawise נוסח טווידלדי (או שמה היה זה טווידלדאם, או מישהו אחר), בעליסה בארץ הפלאות, שחיבר הלוגיקן המתימטי לואיס קרול.
מה עם "מלחמה ושלום", לא שיר הלל בונה לחיים על גילוייהם המורכבים ?(בניגוד לסתם פלאקטיות "חיובית" בסגנון הריאליזם הסובייטי נוסח ז'דאנוב, או גילויי סטראוטיפיות פשיסטית -הגם שהפשיזם למען האמת, מורכב יותר ברבדיו וגילוייו מהריאליזם הסוציאליסטי "הבונה" -קח את הפוטוריזם האיטלקי או עזרא פאונד).

מה עם שירתו של ט.ס. אליוט, הפותחת גם אופקי מסעות ונופים אקזוטיים תוך פריסת גוון של שפע גילויי החיים באופן חכם ומעשיר? ומה עם יצירתו המונומנטאלית של אונור'ה דה בלזק? ומה עם וולט וויטמן (the lilac boosh למשל) או פוקנר? האם "זן ואומנות אחזקת האופנוע" של פירסיג או שני כרכיו המונומנטאלים של אלברט שוויצר על באך עוינים לחיים? וכך הלאה והלאה. הניב הגדמני אינו הכרחי. אולי השתלב במגמה סובייטית מסויימת הרואה בכוחות היוצרים של הפרט מעין היבריס כנגד עריצות שלטון הקולקטיב. זאת תוך השענות על מוטיבים קמאיים קדומים בהרבה, של דיכוי רוח האדם, במסגרת לוחמת טרור פסיכולוגי עתיקת יומין שמגמתה הדברת רוח האדם החופשי על ידי השמאן. גילוי האדם את מהותו היוצרת האנושית אינו מובן מאליו, גילויי מודעות-חזרה-למהות זאת הנן בנות כ-‏3000 שנה. ככל הידוע, רוח האדם החופשי היתה מודברת עשרות אלפי שנים בידי השאמאנים למיניהם, ורק בזמן המהפכה המדעית לפני כ-‏300 שנה מצטיירת תנופה ופריצת מדרגה קדימה והלאה. אך זאת במקביל גם להתגברות כוחות קמאיים החותרים להשבתנו לאחור, כפי שאנו רואים את גילוייהם בפגיעה "בתאומים" ותופעות חברתיות אחרות.
מעס-מאס 43828
השערתי היא שזך, שהוא אדם נבון ובעל אינטואיציות מפותחות להפליא, אין לייחס לו חוסר מודעות בעניין הנידון.
כלומר אין לייחס לו חוסר מודעות לאופי העדרי - התיצבותו, יתכן, לצו-קריאה בולשביקי-קולקטיביסטי והרתמותו למעס-מאס גדמני בשרות העריצות - לא רבותי! דברים בסדר גודל כזה, של גדמנות כלפי הרוח האנושית היוצרת וכלפי האינדיוידואליזם והרוח החופשית אינם נעשים בהיסח דעת:
האם ניתן לראות מודעות עצמית כזו, אפופה, יתכן, בחרטה קיומית אך גם מהולה בהשתבחות עצמית על תבונתו להמנות על ה"צד הנכון", בצוותא עם כוחות העריצות היושבים בטח, בשיר הבא:

איך זה שכוכב אחד לבד מעז,
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד,
אני לא הייתי מעז
ואני בעצם לא לבד.
מעס-מאס 43829
הרי לכם: ההיבריס הנוראי הזה, האינדיוידואל והכוח היוצר האנושי, הקורא תגר כביכול (איך הוא מעז למען השם) כנגד עריצות הקולקטיב ושלטון הטרור של השאמאן.
מעש-מאס -מה (ש)יש פה להבין 43830
אבל את הדבר הזה יש להבין, אף אם אין בכך "לא ישועה, לא מרפא ולא ראייה מצילה, אבל יש בו מה שיש בו (דוד אבידן מתוך "אין עלית רוחנית בארץ הזאת", 1963):
1960, מועד יציאתו לאור של "שירים שונים" של זך, היה עיצומו של מה שכונה אז "שילטון החושך" ועונת עזוז תנופתו של בולשביזם ממלכתי/פקידותי ללא מיצרין.
יש תגובות חדשות 43868
"אבל הן כולן של מיכאל העונה לעצמו‏1"

מתוך כתובית חדשה הנמצאת (או לפחות צריכה להימצא) בהרצה.

1היחיד שמבין כנראה מה הוא רוצה
אני מוכרח להודות: 43906
את רוב (כל) הדוגמאות שהבאת לא זכיתי לפגוש (מעבר להיכרות אקראית). זה אולי מביך ברמה האישית, אבל אני לא חושב שזה פוגם בטענה שלי. הטענה שלי לא היתה טענה *היסטורית* ("כל היצירות הרציניות שנכתבו הן...") אלא הצעה *נורמטיבית*: אני מטיל ספק כבד באפשרות לייחס ליצירה שאינה שואפת - בסופו של דבר - אל האיִן, אל שלילת החיים, ערך תרבותי משמעותי.

אבל אולי יש הבדל בין שלילת החיים מתוך שאיפה אל האין לבין "גדמנות" (הגישה השניה חונקת את החיים באיבם, בעוד הראשונה מביאה אותם למיצוים ומאיינת אותם על ידי כך).
אני מוכרח להודות: 43911
Absolutely there is such difference! Thank you for the
important distinction between these two tendencies
that you draw. The suffocation tendency you point out may well be part of a destructive/barbarian Death motive
עוד הערת אגב 44156
בתגובות למאמר ''דופקים את הראש'' ישנו תת-דיון קטן בעניני מבחן טיורינג והשאלה אם בוט מסויים עבר אותו בהצלחה בפורום לעניני שידוכים.

אני בטוח שבמאמץ סביר אפשר לכתוב תוכנה שתייצר שירים שלא תוכל להבחין בינם לבין השיר בלינק שלך.
משורר אלקטרוני 44174
יש כבר תוכנה כזו, ואף ניתן להורידה ברשת.
ראה תגובתי "המשורר הקיברנטי של קורצווייל"
תגובה 33292
משורר אלקטרוני 44176
אם זכרוני אינו בוגד בי, השנה זכה תלמיד תיכון בפרס בתחרות על תוכנה שכתב, שמחברת שירים בסגנון דוד אבידן. חיפשתי לינק אך לא מצאתי.
הנה קישורית 45017
הומאז'? 43020
השיר מוצא חן בעיני, פרט לענין השאילה מאלתרמן. "גשומת עפעפיים" הוא פסוק אלתרמני מובהק ומזוהה, ולא ברור לי מה הצידוק של המשוררת בשאילתו. האם מדובר בהומאז' לאלתרמן? להומאז' טוב דרוש הקשר, ואני לא מוצא הקשר ראוי להומאז' בשיר שלפנינו. אילו עוד הסברים ניתן למצוא?

אשמח במיוחד לתגובת המשוררת. בטוחני שניתן לוודא שהשאלה תגיע אליה.
או-קונטרייר מון פטיט פורמאז'! 43025
ההומאז' כאן הוא לא רק לאלתרמן, אלא גם לאלתרמן. הרי מדובר, אחרי הכל, באיילת השחר; ההומאז' הוא לפולקלור הרלבנטי, אולי לאיזכור אגבי של "מה עושות האיילות" ללאה גולדברג, וללא ספק, הזכרון האיילתי הארץ-ישראלי (והטרומשחרי, כמובן) מעלה על שפתי כל (ובמיוחד לאור חידושו של מר סחרוף) איילת גשומת עפעפיים. למרות ששני-שליש מן הציבור שר זאת בהופעה ואינו מצליח לבנות בעיני רוחו את התמונה, הלכה ומעשה, של איילת וטל צונן על עפעפייה השחורים. עיינה לקח, כפי הנראה, אינה נמנית על חלק ארי זה של הציבור הישראלי, או הציבור השירי-ישראלי.
או-קונטרייר מון פטיט פורמאז'! 43027
לפני שאשיב לך, הייתי רוצה להבין אם ההחלטיות שבתשובתך נובעת מייצוג דעת המשוררת, או מהיבריס. מדובר בפרשנות אחת, אפשרית, וכאן דווקא מענינת אותי כוונתה המקורית של המשוררת, יותר מאפשרויות הפרשנות לכאן או לכאן.
היבריסיסטמטי 43161
אסף שלום,

אינני מייצג את המשוררת; לא מדובר בהיבריס. מדובר באופן הדיבור הלוקה שלי.

אני מנסה, ברצינות תהומית, לפתח את הדיון לכאן ולכאן, ולהציג את הדיעה הנוכחית שלי (שעלולה להשתנות או להסתר) ואופן הבאת הדברים שלי הוא לעתים נחרץ. הנחרצות תפקידה הוא להביא נמרצות הדברים ואת קצב המחשבות את תת-קצב הדיון, דווקא, ולא את ההחלטיות הגורפת שאינה גורם כלשהו בשיחתנו זו.

תומר
או-קונטרייר מון פטיט פורמאז'! 43029
אתה בטוח שאלתרמן כתב על "איילת גשומת עפעפיים"?
לפי זכרוני מדובר ב"צמרת גשומת עפעפיים" והאיילת היא רק עדה לליטוף, אבל אולי אני סתם עושה צחוק מעצמי.
אכן צמרת גשומת עפעפיים 43030
כנראה לשון פיגורטיבית ל''צמרות גשומות''. עפעפיים - עלים
כנראה אחד מביטוייה הנוספים של ה''דרך'' וה''טבע'' האלתרמניים.
או-קונטרייר מון פטיט פורמאז'! 43038
והנה התגובה עצמה... 43040
לאחר פקשוש טכני קל, אחד מני רבים אצלי-

השיר משאיר הרגשה לא נוחה של התאמצות להרשים. סביר להניח שכמעט כל הכותבים שבעולם רוצים להרשים, זה אנושי. אבל יש כאלה שהמאמץ לא מורגש אצלם (אני לפחות לא מרגישה בו).

לגבי מה שאור כתב- השאלה היא אם צריך לבדוק בציציות תיאור הטבע ולאוששו או להפריכו אל מול המציאות. אין לי תשובה לכך. אבל אם כבר התחלת- רק ירח מלא מאיר את פני השטח מספיק כדי לראות צבעים. ונדמה לי שירח מלא נעלם תמיד הרבה לפני השחר (כי הוא עולה במקביל לשקיעת השמש, וכ-‏50 דקות מאוחר יותר כל לילה אח"כ). אך זו באמת קטנוניות.

עדיין- שליטה לשונית מרשימה, ואם הכותבת רק בת 15 אז יש לנו פה הבטחה גדולה לעתיד.
שיר ומציאות 43074
(יכול להיות שהודעה זו מופיעה פעמיים בשל טעויות בהדבקה. עמכם הסליחה)

אכן שאלה סבוכה למדי. מהי מידת הדקדקנות שעלינו להפעיל בקוראנו שיר. אם תהא זו רבה מדי הרינו חונקים את השיר אך אם תהא רפה מדי הרינו מסתכנים באיבוד ממד חשוב שלו: היחס שבין המציאות המתוארת לעולם האמיתי.
קחי לדוגמא את השורה הזו מתוך "ירח" לאלתרמן:
"ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך/וירח על כידון הברוש".

השיר מתאר את הירח כמעין כדור קטן המושחל על צמרת הברוש המחודדת. תיאור זה כמובן אינו נאמן למציאות האמיתית: הירח אינו מעל הברוש אלא מליון קילומטר ממנו ואינו יכול להיות מושחל עליו כי הוא גדול ממנו פי מליון. כלומר תיאור זה אינו נאמן למציאות, הוא מעוות אותה.
עם זאת, התיאור הזה, למרות שאינו נאמן לצורה שהדברים קיימים, הוא נאמן לצורה שאנו תופסים אותם בחושינו: הריח אכן נראה לנו כמושחל על כידון הברוש כאשר נצפה בו מזווית מסויימת. תיאור כזה, הנאמן לחושים ולא לידיעה שלנו את העולם, מביא כידוע ליצירתה של הזרה, מחזיר לאבן את אבניותה וכן הלאה, הדברים ידועים.

בתיאור ב"ירח", העובדה שהתיאור סוטה מן הדרך שאנו רגילים לתפוס את המציאות מביא למשיכת תשומת הלב אליו וממלא תפקיד בתמטיקה של השיר, שאין זה המקום לעמוד עליה. אך מה שחשוב בדוגמא הזו הוא שדווקא הדקדוק, כלומר הבדיקה לעומק עד כמה התיאור נאמן למציאות, היא שמפעילה את האפקט של התיאור. אם היינו מתעלמים מן הסטייה של התיאור מן האופן שאנו קולטים את העולם, היינו מפספסים את אפקט ההזרה הגלום בו ואת ההשלכות הנובעות מכך.
חשוב לזכור, כי תיאור של עולם בשיר נמסר דרך עיניו של "צופה פנימי" שלמעשה משמש לנו כעיניים. מידת הנאמנות של הצופה הזה למציאות שהוא מתאר היא בעלת ערך רב בקביעת אופיו של הטקסט ולא ניתן להתעלם ממנה. היא תקבע אם אופיו אימפרסיבי או אקספרסיבי, ריאליסטי או סוריאליסטי וכן הלאה.

מאידך, בהחלט קיימת סכנה של חנק השיר. של דקדקנות מעצבנת שפשוט מסרסת את היוצר וגם ממנה צריך להיזהר. הייתי פעם עד לביקורת על משפט בסיפור שבה טען המבקר הקשיש והדקדקן שהמשפט "הכביש התנהל" אינו תקין כי כביש אינו מתנהל אלא עובר או חוצה. זו הגזמה.

הכי קל לומר שהשביל עובר איפה שהוא באמצע, אבל אף פעם לא ברור היכן האמצע הזה. אני מניח שאם ישנן חריגות חוזרות ובולטות שגם תורמות למשמעו השיר או מתארגנות בדרך אחרת בינן לבין עצמן אז ניתן לומר שזה הקוטב שכן צריך לשים לב לחריגות האלה. הקוטב השני יהיה חריגות בודדות ולא בולטות שאינו בונות משמעות או מתארגנות אחרת משאר החומרים בשיר.
בין לבין הכל פתוח.
ונחזור לשיר עצמו... 43031
לאחר עיון מעמיק מעט יותר, אך בהחלט לא ממצה, דומני כי ביכולתי לעמוד כוונתו של הטקסט. אני אומר "כוונתו" ולא "טיבו" שכן בעוד אני מצליח לזהות כוונה הרי שהטקסט נוטה לערפל אותה ולטשטש אותה כשהוא משתמש בביטויים אשר, מה לעשות, לא כל כך מוצלחים.

ברור כי השיר שלנו עוסק בתיאור של נוף: דמות צועדת בשעת הזריחה.שימו לב לצורה המעניינת שהמידע נפרש לאורך הטקסט, כלומר לסדר המסירה:
השחר פושט, אחריו האלון מתכהה ואחריו שירי ערש על הצועדת. מה שיפה פה הוא צורת החיבור של הו' (ואלון, ועליו): הו' הזו יכולה להיות גם ו' של "וגם" כלומר הם קיימים באותו זמן ורק נמסרים בזה אחר זה, אולם סדר הדברים המתוארים מצייר לנו תמונה כאילו הדברים קורים ברצף: השחר פושט ואחריו כתוצאה מכך האלון מתכהה ולידו הדמות הולכת. כלומר נוצר מצב של רצף בעוד שלמעשה אין זה כך: הרי השחר לא עולה במהירות כה רבה עד שהאלון מתכהה תוך שנייה. זה לוקח כמה שעות אבל כאן זה נראה כמתרחש ברצף. תורם לכך גם סדר ארגון הדברים מלמעלה למטה: שחר, אלון, צועדת (מתחת לאלון או לידו מן הסתם).
הדברים נראים כנוצרים ברצף וזה כמובן תורם מאוד לתחושת החיות, כי, כמו שכולנו יודעים, הלשון היא מדיום ליניארי המעדיף רצף על מרחב.

לאחר שנוצרה התמונה הראשונה ויש לנו כבר אותה לנגד עינינו יש חזרה לשמיים: ירח גוון פניו, דהיינו משתקף בלחייה של הדמות. תיאור קצת מוזר אלא אם כן הדמות עשויה מפלסטיק נוצץ וגם אז קשה האמין שהריח ישזוף פניו השלמות בלחי קטנה אחת. אבל בלי קשר, גם הירח הזה שוקע מלמעלה למטה כמו צורתו של הבית הקודם. שוב נוצר של דחיסת אירועים. הירח הרי שוקע שעות(אם אפשר בכלל להגדירו שוקע, הוא יותר נמוג לטעמי) אבל הדמות לא הולכת שעות. כל המציאות מתכווצת סביב הליכתה של אותה דמות ומעניקה לה מרכזיות מכושפת משהו. הדימוי המסיים את הבית השני ארוך מאוד ודי פוגע ברצף לטעמי. גם הצבע כתום, לא רק שאינו אמיתי, הוא קצת מפר את צבעי השחר האפלים.

הבית השלישי גם הוא בסדר של למעלה למטה: אפר לילה (כנראה טל), ריחות, דמות ששואפת אותם. שוב,הכל מתארגן סביב אותה דמות הצועדת חרש על הקרקע. מסעה כבר נראה ארוך למדי שכן הוא נמשך כל השיר אבל אינו כזה. פשוט כל הטבע מתרכז סביבו.

אותה דמות הצועדת שואפת את ניחוח האלון כש"עפעפיה גשומים". כמובן שהביטוי מקבל פה משמעות אחרת מאצל אלתרמן שכן פה אין העפעפיים בגדר מטפורה ל"עלי הצמרת" אלא עפעפיי אמת, מדוע הם גשומים? בכי? הצטברות של טל? דלקת עיניים חמורה? גשם היא מילה קצת גדולה על עפעפיי אדם הייתי אומר.
בכל מקרה בסוף השיר אני נתקלים בנשף שפתיה. שפתיה מסיים תהליך נוסף של התמקדות בדמות: קודם היא דמות צועדת, אחר כך אנו עדים ללחייה ואחר כך אנו רואים את שפתיה ולא רק אלא את הנשף שלהם, הנשיפה (זוהי משמעות אחת של הצירוף).
כלומר תהליך ההתמקדות פה הוא כפול: מלמעלה למטה ומעינינו כצופים אל הדמות. דמות אשר, שימו לב, נשארת דמומה ומסתורית, כהה מן הסתם של החושך ששורר עדיין.

השורה המסיימת מסבירה את אופייו של השיר: מקיץ את שנתי הוא בעל משמעות כפולה. כפי שנטען פה למעלה, מקיץ פירושו שם קץ כלומר מעורר מן השינה. כלומר כל התיאור הוא חלום והתקרבות הדמות אל עיני החולם-צופה עד כי הוא רואה את שפתיה מעירה אותו. כנראה נשיפתה עושה כן. מאידך מקיץ את שנתי פירושו מעורר את שנתי להבדיל ממעורר אותי משנתי. כלומר נשף שפתי הדמות מעורר שינה. כמו כן ישנה פה קרבה למעורר משינה. המשמעות הראשונה - שם קץ לשינה - היא המתאימה פה לראייתי כי היא המסבירה את השיר כולו: תיאור של חלום. אחרת מה הקשר בין הדמות לשינה שלי?

עם זאת, המשמעויות המסולקות של השורה המסיימת עדיין קיימות ברקע ולמעשה תורמות לכפילויות המאייפנות את השיר שעליהן אעמוד כעת.
זכר השחר הוא סוף השחר ולא ראשיתו ואינו פושט כי אם מצטמצם עם עליית השמש במלוא עוזה.
ירח אינו שוקע כלל כי אם פשוט נמוג במרחק ומיטשטש.
לליל יש טל ולא אפר שהוא ההפך המוחלט שלו: חול מחניק מול טיפות מים טהורות.
מעפיץ אינו "מפיץ" ואף אינו דומה למפיץ. לפי המילון "עיפוץ" הוא כאשר צמח בונה ריקמה סביב איזה ביצה של חרק שמושתלת בו. אבל זה דומה למפיץ בצליל ומתאים למשפט במשמעות של מפיץ אבל גם במשמעות האמיתית שלו: עוטף את העולם בריחות.
ניחוחות אפלים - סינסטזיה נפלאה בעיקר כאשר אפל מתאים לא רק בדרגה של אור אלא גם כמשהו לא ידוע, מסתורי, וזוהי אוירת הליל שם.
נשף השפתיים - נשף הוא: לילה. נשיפה. מסיבה. כל השלוש מתממשות בשיר הזה: הלילה קיים סביב הדמות, נשיפתה נובעת משפתיה ומצטרפת למאפיינים הבודדים שלה: לחי ושפתיים.

מה פשר הכפילויות האלה?
המשמעויות הנוספות לכל צירוף כפול דומות באופיין האפל, הסותר את העולם, המעיד על מציאות שונה משלנו: ירח ששוקע כמו השמש, זכר שחר במקום תחילת השחר, שירי ערש לפנות בוקר ולא לפנות ערב (אה, שכחתי את זה למעלה), אפר של מוות במקום טל, ניחוח אפל במקום ניחוח חי של בוקר.

אולי מטרת הכפילות היא הענקת אופי סוריאליסטי משהו לעולם המתואר פה, אופי של חלום שמובחן רק בדיעבד, לאחר השורה המסיימת. אולי גם אוירה מאיימת משהו, מבשרת רעות. חלום שיש לפרש אותו שכן הדמות אינה אומרת דבר אלא רק צועדת לכיוון הצופה החולם.

ריבוי תיאורי הטבע מול מיעוט תיאורי הדמות הופך אותה למסתורית, ללא ידועה. משהו זר המתקרב אל הצופה עד כי הוא מעיר אותו משנתו ולכן גם תם השיר.

עם זאת ולמרות כל האמור לעיל, אני מוצא את הכפילויות בשיר לא מספיק חלקות וטבעיות וייתכן מאוד שהן ופירושן הן פשוט פרי מוחי ואינן מבוססות דיין בטקסט.
ונחזור לשיר עצמו... 43046
בעניין ''נשף שפתיה''- יש פה מעבר יפה מהשינה אל ההתעוררות. הצועדת שואפת את ריח האלון בשורה הקודמת, ואז, כשהיא נושפת אותו, הריח מעיר את החולם. כמו שקורה גם במציאות, כשריחות או צלילים מהסביבה מתערבים בחלום, ולפעמים מקיצים את הישן.
עפ''י ''היפופוטם'' לסטיבן פריי 43069
השיר היה קצר, וזה טוב. השיר היה מתוק, וזה טוב. השיר היה מחורז, וזה טוב. השיר היה רע, וזה רע. השיר נקרא "שיר טרומשחרי", וזה בלתי נסלח.

...אל תגידי שלא הזהרתי אותך. זה כמו להריח נפיחות של מישהו אחר, מה? בדרכו החיננית, דומה שהוא מתעד אוננות ביער.

(הספר, כמובן, מומלץ בחום).

----
פלגיאטים חסרי בושה (ואל תנסו להציע שמדובר בהתייחסות מכוונת לנתן היקר), דימויים רבי הוד אך נבובים לחלוטין, ותמונה דרמטית של המשוררת הענוגה שורצת בטבע הנשגב. תרשו לי, חברים יקרים, לקבוע נחרצות ובאופן חדצדדי ונמהר: זה שיר מחורבן של ילדה נבונה.

במקרה הטוב, זו הוכחה לכך שבני נוער צריכים הדרכה יסודית בעת קריאת שירה, וגם אז חסרה להם הבשלות להבין את שהם קוראים (ואגב, כתיבת שירה ע"י בני נוער היתה מוגדרת כאקט פלילי, לולא ארתור רימבו הוכיח שאחת לריבוא שנים נולד גאון).

במקרה הרע, זה ציור של שימפנזה בגלריה לאמנות - מתיחה תפלה, משומשת ועייפה על היחסיות שבקביעת איכותה של אמנות.
עבודתו של בלש 43174
מר וואלאס היקר,

כמשורר פיקציונאלי הייתי טורח לחזור אל מקורותיך הם מר פריי.

מר פריי היקר,

אמנם, היפופוטמך פוצח בציטוטו של אליוט, אך אינו אליוטי באף מובן לאורך מאתיים עמודיו.
אם דברי ביקורת בלבך, הבא אותם דרך טיעונים פחות דמגוגיים, שמסתמכים על ראיות אמיתיות, ולא דוגמות עתיקות יומין השגורות אצל הניהילסטים האנגלים המתקראים ברוב עוז ''משוררים''.

הספר, אגב, מומלץ, ולא בחום.
מכתב למערכת 43266
למקרא השיר השני המובא תחת הכותרת שירה , נראה שהמגמה הלירית אלגית שולטת ברמה
1)כך שאם יש סקס אחר ...
2)תשובה פואטית שמצאה חן בעיני מיום שישי האחרון
במשעולי אגי 43350
תודה ששלחת אותי לקרוא שוב את השיר.
קראתי אותו במהדורה המודפסת, נהניתי הרבה והרבה לא הבנתי (אולי בגלל הכרותי הכמעט לא קיימת עם דוד פוגל).
קראתי שוב, ואני עדיין הרבה לא מבין, אבל פתאום שמתי לב לדו-המשמעות של הצירוף ''מחסום כיסופים'' בסוף - אבחנה גאונית, אופיינית למשוררת.
אנתולוגיה שקולה לחגים (1) 43269
להלן הבית הפותח בחמישה שירים שקולים. המשך יפורסם ע"פ דרישה, אתם מוזמנים לשלוח יד בה במידה. שביתה נעימה.

איוב גראס / שיר אשליות יהוה

אדם משובש משימוש, לבבי
מאוייש בחסר
קוקאין בבוקר צלמוות
ספקנות, חופש, אנרכיה, אנשלוביץ

פוחלץ מבטיח / פתרון יהי הוא

רמת גן מפויסת עם גוי בוגד
אוצר לאומי גרמי
להחזיר כתר לפלסטין
בן לתרבות דלקת האדר

קופיף דג / צרעת האהבה של המעיים

פרעוש הבל מרתק
דג מרושע דואג
הבא מכת בכורות בהם
מרושע קטן, יתוש דמוקרטיה

ערב חג / הבא חג מושחת בדחיפות

עד חשוון עד פסח עד בוא שקרן דל
אמתין, נימול
סחבק נשמות מבטיח לחלום
שקרי סטרא אחרא מבית השחי

חיה רודן / בלי שטויות בבקשה, מלאכי

הצגה מוקדמת של קדוש
חלילן גרוש
חגב בתרבות ג'קוזי
רבנית מחפשת משגיח זהב

(1) = תעתוע עובדיה
סליחה, אבל 43277
מה בדיוק המשקל פה?
למעט קוצר נשימה לא הצלחתי לזהות דבר.
גימטריה, ידידי, שורה-שורה לשיר 43280
גימטריה, ידידי, שורה-שורה לשיר 43352
ניחשתי שמודבר במשחקי גימטריה, אבל לא הבנתי מה בדיוק המשחק (ואין לי סבלנות לחשב, ואין לי תוכנה לזה). מה זאת אומרת "שורה שורה לשיר?"
אגב, שירים יפים.
גימטריה, ידידי, שורה-שורה לשיר 43354
תודה, תפקידי בהם חלקי, ומזכיר (אם להצטנע) את חלקו של אבידן בשיחות עם המחשב. ובכן, כל שורה, בכל אחד מהשירים, שווה בגימטריה לשורה התואמת מן השיר המקורי. גם שם כל אחד מהמשוררים שקול לעיינה לקח, והכותרת - לכותרת. למותר לציין שהמדובר בשעשוע מייגע מבחינת זמן, ולכן (ומחשש לתגובות עוינות) נעצרתי אחרי הבית הראשון. אבל אני מוכן להמשיך, או לתת לחברים לשלוח ידם במעל.
סליחה, אבל 43282
שמישהו ידבר עם המרצים השובתים, ומהר!
הקורצות ומה שמעבר 43305
הבנה חכמה, דידקטית. בראבו!!! אני מבין שבגבב המתעתע היוצר עלינו עומס-יתר של אינפורמציה, משרבבים אויבי האנושות ופורעיה לתודעתנו, בראש וראשונה, מידי פעם חלקי משפטים ברורים (למעשה "מסרים סמויים") כמו "קוקאין בבוקר","ספקנות, אנרכייה" "להחזיר כתר לפלסתין" "יתוש דמוקרטיה".
האם אנו נמצאים תחת לוחמה פסיכולוגית סמויה, שהינה כלי עזר קמאי, עוד מתקופת טרם הציויליזציה וטרם הטכנולוגיה והמדע, בידי כוחות העריצות והשאמנים למיניהם? האם ניתן לראות בפיתוח המטימטיקה, המדע והטכנולוגיה על ידי טובי האנושות - בעלי הרוחות החופשיים - נסיון למחוץ את אותן קורצות תוך התנערות מהשפעתן המהממת, הנברנית, והטפילית/מדבירה?
43311
פעימות שקופות

אריחי המקלחת נפרמים אט אט
אני מתקלח, לי לא אכפת
עשן סיגריות נרטב ונוזל מראשי
כפותי מעשות את אפי הגושי
נים לא נים עומד בגבי אל הפלסטיק
אריחי המקלחת כמעט נעלמו
סילוני המים חופרים בבטון
בשרו של הבית נגלה לעיני
אוף, אלכוהול מאדה מחשבות
אתנגב, אתלבש, אטמע בקירות
הנס האנס, החרזן הננס. 43314
מגעיל.
הנס האנס, החרזן הננס. = 666 43315
(כל התגובה) = דגול! אני נפעם! ממש יפה!
אתה צריך לדבר יותר ברור, שיבינו גם בלי לדעת גימטריה.
זכותך להיות מיסטיקן. לא בעסק 43347
גימטריה אינה בדיוק עניני ואין לי כל רצון לחשב. זכותך
להיות מיסטיקן כרצונך.
התכוונת ברצינות? 43349
חשבתי ששירך היה מעין פרודיה דידקטית.
שמע, לא יפה. 43430
אבל מעניין אותי מה לא בסדר בשיר הזה, ודווקא תשובות של אצולת השירה מהדג יותר חשובות לי.
אצולת השירה? 43518
תזכיר לי מה הייתה השאלה.
לפחות עד בוא המהפכה 43520
למה השיר של ניסיון ראשון לא נחשב לשירה עילית?
חשבתי שאנחנו המהפכה 43522
תהייה חייב להיות מעט יותר מדוייק. איזה נסיון ראשון, נחשב באיזה עניין? על מה מדובר, לעזאזל? - כנראה שמכתב אחד או יותר חמקו ממני.
הצחקת אותי. 43523
תגובה 43311

לי אין שום הבנה, אבל קשה לי לראות הבדלים מהותיים בין הדבר הזה, לבין השיר שבראש הדף.
חזרה בתשובה 43592
ובכן,

השיר "פעימות שקופות" פחות-ערך שירי משירה של עיינה לקח (לדעתי האישית, כמובן). ראשית, השיר מחורז וממושקל באופן בלתי-מדוייק, עניין המצביע על חובבנות או לצון-כפוי שאינו עושה חן עם המלים המובאות בו, או המסר. המסר - אף הוא נפלא ממני. האם מדובר בדווח מה של אדם שיכור במקלחת? של הזיות-פטרייה אגב מקלחת? של סמים בחדר המקלחת, בהחבא?
בכל מקרה, החריזה המתוקה גורעת מן הנושא הקשה (אלכוהוליזם, סמים, השחתת אדם את עצמו) המובא. אינני טוען כנגד חריזה ונושאי-חיים-קשים, אלא נגד חריזה מאולצת כלכך, הבאה אך ורק לשם חריזה ולצון, ולא לשם אירוניה מסויימת.

לדוגמא "אוף, אלכוהול מאדה מחשבות". המשפט מאולץ, שחוק ופתטי.

"פעימות שקופות" אינו מהווה אתגר מילולי כלשהו לקורא. הוא מעביר מידע מסויים באופן מטאפורי-מדיי ובניסוח ילדותי ומאולץ (החריזה, קטיעת השורות).

חלק מן הדימויים ("סילוני המים חופרים בקירות", "אלכוהול מאדה מחשבות", "אריחי מקלחת נפרמים") עלולים להיות מוצלחים בקונטקסט הנכון, אך שלוותם מופרת באניסתם אלתוך המבנה האינפנטילי, כאמור.

* * *

שירה של עיינה לקח, "שיר טרומשחרי" הווה אתגר מחשבתי, מילולי, ניסוחי, שירי ואסתטי עבורי. בקריאה בלתי-מדוקדקת אפילו תתקל בשורה הראשונה המאתגרת "זכר השחר פושט במרומי" כאשר צירה ממוקם תחת המ"ם האחרונה של "מרומי".

אם מיכאל הזכיר את מושג ההזרה, זוהי הזרה מובהקת.

הזרת המלה, הזרת הקונטסט, הזרת הסגנון; יש פה מחסום היפותזי לא מבוטל; הקורא אינו מורגל למשפטים מעין אלו, ואין לו ברירה אלא להמשיך לשורה הבא המורה על תיאור-נוף-תחושה של בוקר מוקדם (וזאת רק על פי שם השיר, "טרומשחרי").

כעת לגבי המלה "זומרי" בשורה השלישית. יאמרו האומרים "הרי זוהי חריזה ממושקלת, האין ה י א גורעת מן השיר?"... אך אאלץ לומר שלא. המלה "זומרי" הרי הזרת המלה חלה עליה כפי שחלה על המלה "מרומי"; המלה כאילו מודגשת, הטיית הפועל הבלתי שגרתית מעוותת את הרצף המשקלי המדוייק, ויוצרת עניינוסף: דברי זמרה? מזמרים? למי מזמרים? מי מ ז מ ר ת ?

ושוב, מחסום על מחשבות הקורא, ואילוץ לעבור לשורה הבאה בה מתבררת הדמות הראשית בשיר: הצועדת.

* * *

לא אנתח את שאר השיר שכן אינני כותב מן החדר החמים, אלא ממחשב לא לי ועלי לסיים כעת, עם זאת, אשמח אם תקרא את שאר השיר בנימת הפירוש הראשוני הזה של הבית הראשון בלבד.

כמו כן, נסה להחל את סגנון הקריאה הזה על "פעימות שקופות" ואשמח לשמוע השגות נוספות בעניין.

תומר ליכטש

נ.ב. במסגרת ההתנצלויות: אין לי אין לי אין לי אין לי זמן כעת לעבור מכתבי בקריאה נוספת, כמו גם חשק להתמודד עם המצאות האכּספלורר לפורמאטים חדשים של האייל הקורא, ולכן אני מתנצל מראש על שגיאות שהיו עלולות ליפול במהלך כתיבת המכתב. ט.ל.ח.
חזרה בתשובה 43595
דווקא השתכנעתי. במיוחד מציק לי הרעיון שמאחורי השיר של ניסיון ראשון - או בניסוחך הפשוט: שיכור במקלחת.

אבל יש אמת מסויימת מאחורי הקונספט של ניסיון ראשון. תיאור דימויי במודגש של מראה עיניים הוא דבר די מאולץ מתוקף הגדרתו. העושר בשירה של לקח מהווה רק תיאור מצועצע של תמונה פשוטה. יכול אתה לבוא ולאמר שהיא מתארת את מה שהיא מרגישה, או את מה שהתמונה מחוללת בתוכה (ואתה אישית יכול לומר את זה עוד יותר מדויק ויפה, ככל הנראה), ועל זה אומר אני - שבעתי. תיאורי תמונה מצועפים נראים לי עניין אינפנטילי.
כאן יש ללמד סניגוריה על ניסיון ראשון. לא היתה לו את עזות המצח הנדרשת כדי לנסות ולמניפולץ את קוראיו, ולאנוס את פרשנותו לאשר הוא רואה. הייתה לו בהתחלה, אבל הוא העדיף, ברגע האחרון, לתרץ את הסוראליזם שבתמונה שהוא מתאר, ע"י גורם חיצוני שמשפיע על חושיו.

בנוסף, דווקא החריזה בשירו של ניסיון ראשון נראית לי כלי שהוא השתמש בו בתבונה: מתחיל חרוז, לרגע ממריא ומתנתק מהחריזה, ומוותר וגומר חרוז שוב - ומכאן ה"אוף". אני חושב שזה היה יפה מאוד.

לא ארצה לקפח את מיכאל, שתגובתו הייתה מעניינת מאוד - גם לו אגיב אי"ה.
43611
ואתה יודע מה, מר ליכטש?
השיר של ניסיון ראשון הוא לא משהו בעיני. יותר ממה שאני הייתי יכול להפיק, אבל זה לא הרבה. אפשר אולי לכופף את חוקי הפיסיקה, להקדים סיבה למסובב ושאר פעולות פוסט מודרניות (שעדיין לא הוסברו לי במלואן...) ולאמר שערכו הוא בעיני המתבונן. וממה שכתבתי למעלה, אותו אדון ניסיון ראשון הוא אותו נער כפרי, אלא שלא אמונתו היא הבוקעת ממשרוקיתו, אלא אמונתי - שתפתח שערי שמיים.
אם תעיין במלבני (נו, מי אני?) הקודם, תראה שם כמה התרסות נגד השירה ככללה, או לפחות כפי שהיא באה לידי ביטוי בשירה של לקח, ובשירו של ניסיון ראשון.

שירו של ניסיון ראשון בעיני הוא שיר ארספואטי לכל דבר ועניין, ומעבר לכך, הוא מנסה למוטט את השירה המודרנית, מעשה שמשון - אך בכוח דל (ויכול להיות שאין באפשרות אף יוצר בודד להצליח) למרבה הצער.

הכלי החשוב ביותר בשיר הוא אכן החריזה, ואני יכול רק להדגיש את הרעיון מתגובתי הקודמת - החריזה היא כבלים, אולי כבלי מוסכמות השירה העבשות (הלעג שהוא מפנה בחריזה מראה באירוניה את נוקשות הכללים הפואטיים החדשים - אלה של לקח, למשל, אם כי שכטר מצליח, בוותרו על הפואטיקה בעצם, להתעלם מהם). לרגע הוא משתחרר, אבל הדימויים הגרפיים הסוראליסטיים שלו בוטים מדי, הוא מתחיל להגזים ולשקר, מה גם שהוא נבוך, כי שירה היא לא עניין גברי במיוחד (בניגוד לסיגריות, אולי), ואז הוא מתפכח ומתרץ את העניין בשכרותו, ותוך כך גם מאשש את גבריותו.

ובאופן כללי, נסיונות תיאור תמונה נראים לי כסדק בחומת השירה החדשה. תן לי עוד קצת זמן למחשבה, או מוטב - תן לי חומר למחשבה, ואנסח את מה שיש לי לומר בבירור.

האמת שזו תגובה מחורבנת, אתרץ איכותה בכך שנולדה רק כדי לתקן - האייל הפרולטר הפואטי, ולא האייל הפרולטר סתם.
בכלל לא מגעיל 43632
להבדיל מידידי הפרולטר אני דווקא אוהב את 'פעימות שקופות', גם אם לא אוכל להשתפך בתיאורים ספרותיים מוצלחים כידידיי. עד כדי שגיאת הכתיב, אני סבור כי ''כפותי מעשות את אפי הגושי'' היא שורה מוצלחת המשתלבת היטב בעלילתו הזורמת של השיר. הבחירה ב'כפותי' מצוינת בזאת לשבח.
אני ננס רוחני לכל דבר ועניין, ולכן התחברתי לפואמה חביבה זו יותר מאשר לשירה המתוחכם של העלמה לקח.
עמדות, כוונות ופריבילגיות 43536
אנא, נשום עמוק לרגע, והתנער מרעל טרטורו כלפיך של תומר המנפנף כלפיך בשרביט "עורך שירה" - אמנם קטן מאד כרגע. זאת בטכניקה שהשאיל מגדולים ממנו, כלומר השמת עצמו כלא מבין וטרטורך/הטרדתך בשאלות תם, האמורות "להוציא ממך את המיץ". ההיפרעות היא על שהעזת לכנות מאן דהו בכינוי "אצולת שירה", בעוד הוא הוא הנוטל עליו בהקשר הנוכחי (!) את תפקיד המחוקק/הפוסק העליון בשאלות אלה. קליקות ספרותיות, נטירת טינה כדפוס מאפיין/הכרחי, ופריעה קרתנית תוך גינוני אדנות-כביכול שצברו להן וותק, הרי זה נושא בפני עצמו, כולל הגוונים המסויימים, המצטיינים בנקמנות/קטנוניות-יתר גבוהים במיוחד במקומותינו. הדברים ידועים ומוכרים היטב, וכבר טובים ורבים נדרשו להם, אך תמיד יש מקום למחקר אנטרופולוגי/חברתי נוסף.

ועכשו להסברה קצרה מה כוונתי:
אקט כתיבת שירה מצטיין תכופות במצב של תודעה וקשב אינטנסיביים/מועצמים, בהם הכותב הינו חד ביותר בהבנותיו- בניגוד לעיתים לרושם של כהות וערפיליות הנכתב. הוא מודע באופן חד ובהיר להפליא להשלכתן של רבות מהאסוסיאציות, הדימויים והמטפורות שהוא מעלה בתודעתו. כוונות כאלה ואחרות עליהן מורה הכתוב, אכן מצטיירות ברובן בבהירות גבוהה בתודעתו, הגם שהוא יכול להתנער מהן באלגנטיות מיתממת לאחר מכן. בנקודה זאת אל לו לקורא, במקרים רבים, להשלות את עצמו, חרף הערפיליות, ההזרה וההזחה כלפי תכנים אחרים, ומעטה שריון "אל תיגע בי" בגווניו השונים, בהם הוא עשוי להתקל אצל בעל הדבר. פריבילגיה של יוצר, או כזה הטוען לעמדת יוצר? אכן. פריבילגיה/פרהרוגטיבה כזאת אכן קיימת בתרבויות רבות, גם שבטיות וגם קמאיות, והינה פחות או יותר אוניברסאלית, ורבים שואפים לה, גם במקומותינו.
החרזנות שלפנינו הינה מטיפוס ההטפות הקיומיות אליהן התייחסתי בהודעה קודמת המתייחסת ליצירתו של מר שכטר. ללא להכנס כרגע לפרטים, מדובר במצב בו האדם/הסובייקט, חרף שינויים קטלניים עבורו ממשיך באנרציה, מנחם את עצמו ש"יהיה בסדר" ולא קרה כלום, ומתעלם כביכול מהקול הקורא, מהאידיקציות המתריעות, אף במצב קרוב לקריטי. זהו מוטיב ידוע ושחוק, החל מהקנטטות הדתיות של באך, וכלה בשירתו של אנרי מישו (תרגום מצויין לעברית)ועוד רבים אחרים. בשיר מדובר ברחצה באמבטיה, בסיטואציה בה האדם עירום וחשוף במיוחד, וכאן סביבתו מתחילה להשתנות לרעה, בניגוד להנחת האינווריאנטיות (חוסר השתנות) השגורה (ראה דיון על הנחות "אינוואריאנטיות" בספרי אודות חלוקת קשב). זאת בכוון של התמוססות האריחים והסביבה המלוטשת/מגינה בכוון עירומו של המבנה, כשמרומז במגמה זאת התפוגגותו של המבנה המגן כולו ונפילת הסובייקט לתהום. בנוסף, מתואר ב"שיר" סאובו של המתרחץ, עשן הסיגריות הזולג מראשו ועוד. כבר אמרתי שלרוב, געירה בנוורוטיקן, המדגישה את סאובו והמקום הרע אליו הגיע "בדרכו" עושים לו טוב, שכן הוא נוטל על עצמו אשמה קיומית דיפוזית. על כך מבוסס appeal קיומי של שיר מסוג זה, שכן מול עמדה אחת, זאת של "כולנו ילדים של החיים" - זאת של "תמימות מבורכת" - של שלום חנוך ואחרים (למשל ז'אן ז'אק רוסו), קיימת גם העמדה מהסוג הזה, שבמקרה זה הינה מרושעת, בוטש'רית ועויינת לחיים במיוחד. אולי נפשו של כותב השיר הושפעה עמוקות מ"פסיכו" של היצ'קוק בו מתואר רצח מתועב במקלחת. הדבר עלה בדעתי כאשר תהיתי איזה שם ניתן לתת לכותב השיר שהותיר חלל ריק ברובריקת השם.
וכל זה במילה 'מגעיל'? מדהים. 43539
וכל זה במילה 'מגעיל'? מדהים. 43551
גולגר מנסה להוכיח שאני השטן - הנה כאן נסיונו השקוף להראות שכל זה היה בראשי בהבזק, ולא כאילו פיתחתי בעקבות תחושת גועל ראשונית - מה יש לדבר: כשרון שטני ממש.
המודעות הזאת היכתה בגולגר בחטף -הרי הוא כידוע אדון מכובד ועל טהרת האוביקטיביות. גם מיסטיקן וגם צייקן, רק שאיך לאמר, קצת מסריח.
וכל זה במילה 'מגעיל'? מדהים. 43552
בל יעלב גולגר מכינויו החביב ''גולגר המסריח'' -והרי היה פעם איש כזה ב''מוסד'' בעל זכויות רבות וגישה חלוצית, והוא קיבל את הכינוי בחיבה ובהבנה.
וכל זה במילה 'מגעיל'? מדהים. 43553
חשבתי על דבריו ויש כאן לקח מעניין נוסף: הוא רואה העלאת ריבוי תכנים בתודעה כדבר מהיר ביותר - תופעה אופיינית למחונן -אך גם משקף קורטוב של צרות עין כלפי עניין זה.
מה פשר הדבר? אכן מדובר בצעיר מחונן, היכול להקיף ולהשתלט
על חומר רב - בלימודי הפיזיקה שלו ובתחומים אחרים - אך מה לעשות - עקר וחסר יצירתיות כצנון.
אכן מוכרות העבודות בפסיכולוגיה המראות שהאנשים התורמים ביותר לתחומם מצטיינים דווקא ביצירתיות גבוהה, ומספיק כבר IQ ברמה של 125-135 - ובכן יש להתמקד גם ברמת יצירתיות וכמובן -בחלוקת קשב -עניין שאני מנסה לקדם, לתשומת לב הנוגעים בדבר. אחרת חבל על הסכומים והמאמצים שהושקעו בגולגר ודומיו, התופסים מקום של כאלה העולים עליהם בהרבה.
ארכיטיפים קדימה! 43554
מיכאל היקר,

העובדה שלא קלטת את ההומור של מר גולגר ידידי, שכנראה בעקבות התגובה הזו (תגובה 43183) השיג את תוכנת הגימטריה מאתר "חופש" והחל להשתעשע בה, מה שהוביל אותך להוציא (בלי להתכוון כמובן) את תגובתו מההקשר הרחב (הכלל האיילי) שלה ולסווגו כמיסטיקן צנוני רב-תחומי מחונן (אני מוכן לוותר לו על שני הראשונים ולהשאיר את השניים האחרים) רק מעמידה אותך באור משעשע משהו, כסטנדפיסט שהוכה שוק על ירך ממשתתף מקרי בקהל. זה הזמן לכבוש פניך בידיך, וסליחה על המשפט הראשון הארוך-מדי. ניסיון עלוב לחקות את גיורא רייכר.

יום טוב.
אתמול רבתי עם... 43570
*גיורא* רייכר?
אתמול רבתי עם... 43578
אהם.. הרגשתי שמשהו שם לא בסדר. רייכר, גדעון רייכר.
אינטל' צירופית מול אינטגרטיבית 43555
סביר שהאינטליגנציה של מאן דהו היא מהסוג שכיניתי בספרי
"צרופית" כלומר יכולת על בסיס מצע (Array )או מטריצה
של אוביקטים הנתונים בתודעה - לחולל צרופים חדשים. אך לא ליצור מערך חדש לגמרי, תוך שילוב נתונים ואוביקטים נוספים. לדוגמא היפוטתית המסברת את האוזן, הרי מדען בעל חשיבה צירופית שפרוסים בתודעתו אברי גוף האדם (או קצת אנטומיה), יאמר: הטענה המקובלת היא שהאדם חושב דרך המוח. ובכן, כדי לחדש, חייבים לחשוב על דבר אחר בקרב ווקטור או מטריצת האיברים הפרוסה כרגע לפני. מה אני רואה שם? ישבן? אולי ננסה לבדוק את הטענה שהאדם חושב בישבנו? נו, את זה ניפסול על הסף. אולי נבדוק את הצרוף המוחי של האונה הפאריאטלית, בשילוב עם תפקוד ההמיספרות ונכניס גם את בלוטת הפנקראס לתמונה? יש לי הרי צוות ממשומע במעבדה, אפשר להתחיל לעבוד. לא הגענו לכלום (אבל תמיד מוצאים "משהו") -זה טיבו של המדע.
אבל לא חבל על הכסף של ממצאים דלים ביחס למאמץ והמשאבים המושקעים? אכן, הכל נעוץ בסוג האינטליגנציה המסויימת של מודל כוח האדם שבחרנו. מודל זה של אדם, במידה שהוא מחדש,
הרי זה פרי פלגיאריזם הכרחי, ופרי יכולתו לחדד במאמץ נוסף עוד קצת את הדברים, דבר שהיה נעשה ממילא על ידי היוצר המקורי בפחות משאבים.
לתשומת לבו 43563
אני פחות מחצי ממך בגיל, פחות מחצי ממך בהשכלה, וזמני הפנוי כרגע לפחות כפול משלך. אנא, עם כל הכבוד, אל תתחיל.

בפרט, לפני שאני פותח את WinGim ומתחיל להתחרע על מדרש שמך, למורת רוחם של כל הקוראים, אבקש התנצלות על הצירוף 'גולגר מסריח'.
קבל התנצלותי 43640
מתנצל בהכנעה על הכינוי השובב.
''גולגר מנסה להוכיח שאני השטן'' 43572
מיכאל,

זהו מכתבי השני אליך הבוקר.
לטובת בריאותך ובריאות הסביבה, אני קורא אותך לסדר: הרגע!

אין רודפים אותך. אין המנסים להוכיך כישות שטנית. כל עסקינן ב-thread זה הוא שירה, ושירתה של עיינה לקח בפרט (למרות שעל פניו הדיון נראה רחוק מכך כפי שרק דיון שירי יכול להיות רחוק מדבר מה).

האם המודעות הכתה אף בך בחטף? אחוז אותה! אל תתן לה לחמוק הפעם.

אינך השטן, אני משוכנע בזאת (אם זו נחמה).
עתירה ג/43588 ליכטש נגד שרון 43571
מיכאל שלום,

הפסקה הראשונה כולה במכתבך מבוססת על הנחות דוגמטיות ומוטעות ביסודן; קורטוב הפן הרומנטי שלך (ככל הנראה) מהול בהנחות אלו, פיתח מן גישה של חקר-אדם במקום חקר-שיר, ועלכך סליחתי נתונה לך.

באשר לתפישותיך השיריות: נראה שהן מוצקות להפליא, כמו הכושר הסופיסטי שלך, ואתה עלול (וזו אך רק אפשרות) להיות לא-כשיר לדיון פיתוחי-רעיון, להבדין מו ההתנצחות המוכרת לנו היטב מערוץ 1, 2 ו-‏33.

אפרופו שלום חנוך, ז'אן ז'אק רוסו והיצ'קוק:
נראה שסגנונו של אשר שכטר החל חודר אל עצמותיך כך או כך, שכן בהעדר אינצקלופדיה, מילון עברי-אנגלי, ידע בסיסי באסטרונומיה פילוסופית ו"די זמן" (כלשונו של ליאור גולגר) מצאתי עצמי אובד-עצות לגבי טיב רעיונך.

שהוסתר היטב בין ניסוחיך המדעיים, יש לציין.
''די זמן'' שאול, כמובן, מהיינלין 43576
'די זמן לאהבה' מומלץ לכל מי ששבלוניותו של היינלין נסבלת עליו.

בעוד שמר שכטר כותב בצורה לא מובנת מתוך אידאה ספרותית ולכן חדל מכך ברצותו, מיכאל (וגם אני יש להודות) כותב כך כדרך חיים ומשחר בחרותו.

מיכאל, סבלנותי פוקֶעֶת (ותשוקתי להתעלל בשמך גוברת). לכבוד הדיונים שכבר היו בינינו ולטובת אלה שיהיו, התנצל. (מיכאל בתשובה למיכאל = תחת גולמני). (יש עוד).
לא קשור לשיר אבל חשוב (ב') 43361
בשיחה עם מר אלכסנדר מאן היום נמסרו לי הדברים הבאים:
אין הוא מצליח להתקשר לאתר. כנ"ל גם מר הרטנגזון.
טכנאי לא גילה כל בעיה באופן ואפשרויות ההתקשרות מצידו.
הוא מיצר על חוסר יכולתו להיענות למבקרים באתר שביקשו תגובותיו. הוא מודה לכולם על התקופה הנעימה שהיתה כרוכה בשהייתו באתר. עם הקוראים הסליחה.
לא קשור לשיר אבל חשוב (ב') 43423
הנימה הטראגית (''היו שלום ותודה על המילים'') מיותרת. הוא יודע שאני עושה כמיטב יכולתי (המוגבלת, יש להודות) כדי לטפל בבעיה. הטכנאים אצל ספק האינטרנט שלו הם, איך לומר, אימבצילים. נסיון התקשורת לישראל נתקע קצת אחרי... ניו-יורק. עם זאת, אין זו הפעם הראשונה בה אנו נתקלים בבעיה זו, והיא כבר נפתרה בעבר (עם שינוי טבלאות הניתוב). גם הפעם, זה רק עניין של זמן.
לא קשור לשיר אבל חשוב (ב') 43428
אני מבין שבגולה הדוויה אי אפשר פשוט לטלפן לספק-האינטרנט, להגיד "היו שלום, אימבצילים. אני זקוק לגישה לאינטרנט, לא רק לחלקים נבחרים ממנה", לטלפן לספק המתחרה ולקנות ממנו שירות טוב יותר וזול יותר. מה חבל.

[פתרון זמני: שימוש בשירות אנונימיזציה כלשהו, או במי שיסכים לספק שירותי בא-כח (proxy) לאלכסנדר מאן].
לא קשור לשיר אבל חשוב (ב') 43429
אתה צוחק! להחליף ספק אינטרנט? הרי זהו faux pas ממדרגה ראשונה באירופה! אף מקום מכובד לא יהיה מוכן לקבל אותו, אם יעז!
לא קשור לשיר אבל חשוב (ב') 43456
הוא מודע לאפשרות לעבור למתחרים; לטענתו, השירות והמחיר של ספק האינטרנט שלו ("נט-קולון") הם ללא תחרות.

מישהו מכיר proxy נגיש-לציבור (כלומר, לא-תלוי-ספק) באירופה או בארה"ב? הפתרון שאני מנסה ליישם כעת הוא התקנת pseudo-proxy ייעודי עבור מר מאן על שרת בארה"ב, בעזרתו האדיבה של ערן טרומר.
בלי מילים המתחילות ב-ש'. 43544
הא! עוד דוגמא (אנקדוטאלית) להתרשמות (האנקדוטאלית) שלי: הגרמנים דהיום, בניגוד לסטריאוטיפ (המבוסס אולי, בצדק אולי, על הגרמנים דפעם), הם לא תמיד ממושמעים, לא תמיד מסודרים, ובהחלט לא תמיד יעילים. זה יכול לעצבן במקרים ספציפיים, אבל בגדול, תודו - יש בזה משהו משמח.
בלי שנים המתחילות באלף תשע מאות 43547
הרשה לי לחלוק עליך ולהציג את התמונה המצטיירת אצלי:

יש בעיה בפרוקסי שמוקסי. אלכס מתקשר ועונים לו: "יא?". הוא אומר שיש לו בעיה להתחבר לישראל. "הו, און יזראליכן יודה טוכן מוכן", מתלחששים משרתי השרתים. בטלפון עונים לו "מכין גיחן שטקר, און אלקטרושמיכן". טוב, אלכס התמים חושב שבאמת יש בעיות באייל הקורא. הבעיה מחריפה כשמתקשר טל כהן, יהודי מישראל, טפו.

לחילופין, וגם זה רק כדי לסכסך: על המסך של השרת יש פתק עם הכתובת של הפרוקסי, משהו שכתב בשעתו הר יורגן שמולר. לא משנה שהפרוקסי הזה כבר מת לפני שהמוסד הצליח להניח עליו את ידיו - הפתק זה הפתק, ולא נשנה את ההגדרות בשביל נודניק בודד.

כך או כך, למה לשמוח?
בלי מילים המתחילות ב-ש'. 43548
הם עדיין ממושמעים ומסודרים, וזאת בדיוק הבעיה. מרוב משמעת וסדר הם לא מסוגלים לאלתר פתרונות למצבים שחורגים אפילו בקצת
מהשגרה.
(אנא תבל את התגובה במלות סיוג ממוסגרות, לפי טעמך).
דבר(י) מה. 43749
היו לי דברים רבים לומר, אך דחיתי אותם ל"סוף".
(שכחתי את רֻבם.)

הֻפתעתי לקרֹא שרבים מצאו את השיר (טרומשִׁחְרִי, כך מנקדים) מחֹרז. אנפסטים מטעים.
את כונתי המדויקת לא אוכל להסביר גם אם ארצה, מפני שאצטרך להשתמש במִלים, הנושאות מטען שונה בראש כל אדם (וזה היֹפי בשירה עצמה.)

מניפסט האדם הבודד לאשר שכטר גרם לי לתהות רבות על ענין פרסום השירה. מה לשיר ופרסומו, מה לפרסום השיר ולמשורר?
איני יודעת. מסתבר שהדבר פחות חשוב לי ממה שחששתי/קיויתי.

בכל מקרה נהניתי מהנסיון.
לעתים התקוממתי (ואף התכונתי לומר דברים!) ולעתים חשתי שמלאכתי נעשית בידי אחרים.
מלחמות הבוץ ספקו לי (לא אכחיש) שעשוע רב.

אני חשה צורך להודות למי מכם שפקחו את עיני לפרשנויות ורבדים נוספים, ולבעיות נוספות בשיר.

שבתשלום,
עינה.

[כעת אפטור את עצמי מהפחד להשמע בנאלית ו/או *רחמנא לצלן* פלצנית, ואלחץ אשר]
פתאום הכל נראה כל כך פשוט 43761
"את כונתי המדויקת לא אוכל להסביר גם אם ארצה, מפני שאצטרך להשתמש במִלים, הנושאות מטען שונה בראש כל אדם (וזה היֹפי בשירה עצמה.)"

אז למה לעזאזל לנסות לנתח כל דבר חברים יקרים???

ושוב, אני נהנתי.

:-)
דבר(י) מה. 43766
רק ששימרי נפשך מאי אלה שעל פניהם האמיתיות ניתן היה לעמוד כאן, באשר נאלצו להגיב ולהחשף מחושך העוועים וטוב שכך.
אין הם יכולים להציע לך דבר, פרט לטינה לכשרונך האמיתי.
דברי. מה? 43785
ושוב עולה, למעשה, הטענה כי כל תקשורת (או לפחות תקשורת המנסה להביע רגשות) היא עקרה. לפי דבריך, לא יכול למעשה אדם להסביר לחברו דבר שאינו במישור הטכני או בגדר הטריוויאלי, שהרי מילים נושאות מטען שונה בראש כל אדם.

אני חושב שגדולתם של משוררים (מזן מסויים, לפחות) היא ביכולת לעורר בזולת רגשות - אולם לא רגשות אקראיים, אלא רגשות מאוד מסויימים, רגשות אליהם התכוון המשורר. ולעיתים מעניין לדעת מה היו הרגשות האלה; אני יודע מה הרגש שעורר *בי* השיר, ותוהה אם לזאת כיוונת. אני רוצה לדעת, למעשה, אם המשורר הצליח במלאכתו. אין כאן בקשה לנסות ולעורר בקורא את אותם הרגשות מתוך טקסט לא-שירי, אלא להסביר מה היו הרגשות שניסה המשורר לעורר (חמלה, נוסטלגיה, עצבות, פחד, רוגע וכו'). לעיתים מנסה השיר לרמוז על מצב, על תמונה, על אירוע (כמו בשיר הקודם שפורסם באייל); אין כל מניעה או פסול בלציין במילים פשוטות (ולא רב-משמעיות) מה היתה התמונה או האירוע שהובילו לכתיבת השיר.

האם ההימנעות המוחלטת מציון הרגש שאתם מנסים להעביר, או האירוע שאתם מנסים לתאר (אתם כאן במובן "המשוררים המסרבים לדון בשירתם") נובעת מחשש מפני כשלון? שהרי אם תאמרי: "בשירי ניסיתי לעורר את רגש החמלה" (למשל), ויתברר שבקוראים רבים הוא עורר רגשות שונים לחלוטין, אפשר אולי להבין זאת ככשלון. ואם תטעני: "לא ניסיתי לעורר אף רגש מסויים בשירי, ולא חשוב לי כלל מה הרגש שעורר", הרי שאת מצהירה, למעשה, שאין כל חשיבות לשיר, ואין בו כל עניין ציבורי מעבר להנאה האסתטית שהוא אולי מעורר.

(אגב, הערה טכנית: למרות שמרבית קוראי האייל מסתדרים היטב עם הניקוד שהשתמשת בו, מיעוטם - אלו המשתמשים בדפדפנים ישנים, למשל, או במערכות הפעלה ללא תמיכה עברית - "זכו" לראות רק "רעשים" בטקסט. לכן עדיף, במידת האפשר, להשתמש בכתיב מלא).
זו השקפה מאד צרה על האומנות 43792
הס מלהזכיר אות לגנאי, כ'בידורית'.
לשוחח ולכתוב הם שני דברים שונים לחלוטין, אל לנו להשוות בהם, מאלף ואחת סיבות שונות ומשמעותיות האחת לשנייה.
ההשקפה הטוטאליטרית משהו לפיה הסופר הוא השליט העליון ורק הדרך בה הוא מכוון להעמידך במקומך היא המשנה, מעמידה את האמנות כולה, ואת השירה בפרט, בעמדה של יחסי תועלת וייצור, והנה הפכת את הדגם החדש של מכוניות מיצובישי שקול למילותיה של המשוררת, דמי ימיו של הצייר, או נגינתו של הפסנתרן. אומנות איננה אוננות מחפצי מתכת, כבר נאמר.
'נכשל'?וכי מדוע? האם אינך נוכח בדבר מה אשר גורם לך לחוש אהבה עזה, ופוגש אתה ברעך אשר לו יגרום הדבר מורת רוח כה חדה, עד כי יתעב את הדבר כדי כך, שידיר רגליו ממנו? אם לא, היותר לי לשאול אנה נאבדה מקוריותך בפרט, וזכות האחרים למקוריות רגשית, שכלית ואומנותית, מחוץ לחברת המיליארדים והתמחור?
לפוליטיקאים יש עניינים ציבוריים, לא למשוררים.
זו הצרה 43794
משורר שאינו כותב למגירה, אלא מפרסם את שיריו בציבור, יש לו עניין עם הציבור.

משורר הכותב שיר שמטרתו לתאר כאב וסבל, וקוראיו מוצאים את שיריו קומיים ומצחיקים, נכשל: הוא ניסה להעביר רגש מסויים, ולא הצליח. כשמנסים, ולא מצליחים, התוצאה היא כשלון. יתכן שהשיר עצמו נהדר, יצירת מופת של ממש הראויה לשכון בפנתיאון היצירות הנצחיות של האנושות, והדבר לא גורע מכך שהמשורר נכשל (בניסיונו האמור).

משורר הכותב שיר ואין לו עניין לתאר דבר, אלא לעורר רגש, ולא אכפת לו *מה* הרגש שיתעורר ובלבד שיתעורר רגש - בל יתפלא אם הרגש שיתעורר הוא בוז. הדבר נכון גם לגבי מלחינים, נגנים או ציירים, אולם הוא נכון כפליים כלפי משוררים, שכן כלי עבודתם הוא המלה - אותו כלי בו משתמשים גם לתקשורת מילולית שאינה שיר.

אינני טוען כי "רק הדרך בה המשורר מכוון להעמידי במקומי", כדבריך, היא המשנה, אולם מה שאני מנסה וחוזר ומנסה להבהיר הוא זה: כשאני נתקל במאמץ לעשות משהו, ישנו ערך למאמץ עצמו, אולם יש גם ערך למטרה - לדבר אותו מנסה העושה לעשות. ובמקרה הזה, לרגש אותו מנסה המשורר להעביר. אם אראה אדם שר על בימה ציבורית, זמר מוצלח לכל הדעות, אולי אהנה משירתו. אולם אם יאמר לי כי אותו זמר שר כאות מחאה על סבלם של הבדואים באנטרטיקה, הדברים יקבלו פתאום משמעות שונה. פתאום תהיה משמעות לשירים אותם בחר הזמר לשיר; לשפה בה הוא שר; למקום בו הוא שר; וכן הלאה. יתכן ועדיין אהנה מהשירה, אך אומר לעצמי: מה לי ולסבלם של אותם בדואים? ומכאן שהזמר, גם אם נהנתי משירתו, נכשל.

האם, אגב, אתה כותב שירה כדי לבדר, או כדי להעביר מסר, כדי להביע מחאה, כדי לעורר רגש, או מסיבה אחרת? אם למשל אתה כותב שירה כדי לפרוק את כאבך, הרי שאין לך עניין בפרסום שיריך, והעובדה שעמלת על פרסומם מעידה שיש לך עניין בהכרת הציבור. יש לך, ממש כמו לפוליטיקאי, עניין ציבורי. אולי אתה רוצה שיכירו את כאבך; אולי בעצם שירך הם זעקה לעזרה; ואולי אתה כותב במטרה להיזכר לאחר מותך. כל הסיבות הללו הן סיבות לגיטימיות לחלוטין לכתיבת שירה. הסתרת המניע היא הגורם המוזר בעיני. ואולי מטרתך היא להציג חידה, והנאתך נובעת מצפיה באחרים מתחבטים בחידה זו? או לחלופין, אולי אתה מכיר בכך שמשורר יכול להכשל בניסיונו להעביר רגש מסוים, ואינך רואה טעם בהפיכת הכשלון לציבורי - די לך לקרוא את דברי האחרים, ולהבין אם הצלחת או נכשלת? (ואני שב ומדגיש, שאלת ההצלחה או הכשלון היא אורתוגונלית לחלוטין לשאלת איכותו של השיר).

יש לציין כי לא הזכרתי "בידור" בדברי המקוריים.
נראה לי שאתה מעניק למשורר תחכום 43806
שלא בהכרח יש לו או שאליו הוא שואף. משורר יכול לכתוב מסיבה אחת ולפרסם מסיבה אחרת. קשה לי להאמין שמשוררים באמת מפרסמים שירים כדי להביע את כאבם בפני הציבור. ונניח שהם יביעו אותו, אז מה? הכאב שלהם יעבור?
בפרסום של שיר יש אקט כפול של תקשורת. משורר-שיר ושיר-קהל. אין נובע מזה בהכרח כי קיימת תקשורת משורר-קהל.
בנושאים מסויימים אולי זה כן קיים. נניח שיר מחאה שמתפרסם ממש אחרי האירוע או אפילו לאחר שנים רבות. אבל שיר אהבה? למה שמשורר ירצה לחלוק עם הציבור הרחב שיר אהבה על בחורה שהקהל כלל אינו מכיר והמשורר גם לא טורח לציין את שמה? ושיר המתאר נוף או חויה אישית? נראה לך שמשורר באמת מצפה להבנה מקהל? אני מציע שישכח מזה.

נראה לי סביר שמשורר כותב קודם כל לעצמו. כדי ליצור דיאלוג עם עצמו, כדרך להביע את רגשותיו ולהגיע לזיכוך מסויים. לאחר מכן, כשכבר כתב, הוא חושב "למה לא לפרסם?" ואז מתחילה השפעת הקהל על השיר. למעשה השפעתו של הקהל על המשורר מתחילה כבר הרבה קודם כשהוא מתחיל לסגנן את שירו בהתאם לנורמות שיריות שהוא מכיר במודע או לא במודע. הרי מה לנורמה שירית כמו חריזה ולדיאלוג עם עצמך דרך השיר? זו השפעה אוטומטית לא מודעת של הקהל על השיר.

אז למה הוא מפרסם?
כי בכל מקרה יש פה צד של חיפוש אחר קרדיט, לראות כמה הוא טוב בעיני הקהל, עד כמה הוא הצליח במלאכת העברת המסר או הרגש למרות שאין זו מטרתו הראשונית. גם משורר הוא בנאדם וגם הוא מחפש מחמאות. חלקם גם מתפרנסים מזה או לפחות מנסים להתפרנס.
הכתיבה היא אקט רגשי והפרסום הוא חיפוש אחר תהילה ברובו. אולי גם יש בו משהו המחפש הבנה בקרב הקהל אבל זה לא הדבר העיקרי.
נראה לי שאתה צודק 43813
יפה אמרת. עם זאת, התקשורת משורר-קהל היא זו שמעניינת אותי, במידה והמשורר עודו בחיים; היא "סוגרת את המשולש" ומשלימה את התמונה. משוררים המצהירים במפורש שאינם מעוניינים בתקשורת שכזו מעניינים אותי פחות. קל וחומר משוררים המצהירים בריש גלי שאין בשירתם כל מסר, כל ניסיון לעורר רגש, וכו' - נדמה כי משוררים אלה, כפי שציינת, פשוט מחפשים תהילה, ואולי בסירובם לדון ביצירתם מעידים על מידה מסויימת של נביבות.
ישנו מסר 43815
ורגש הוא היחיד הישנו. והוא מועבר, אך לא אטול את האשמה על חוסר הבנתך את אלו לפרטיהם, רק אטול מכך מניע לכתוב עוד.
ניתן לדון על דברים אחרים, מלבד רכילות נבובה, אשר לה אנשים נוטים לייחס את כתיבת השיר. כך הופכים פרטי חייו של אדם לבידור זול, לנבובת רכילויות השולחן, תירוץ לרדידות השיח. לא.
ישנו מסר 43819
צר לי, אשר, אך נדמה שלא הבנת אותי כלל. מדוע שיח בין משורר לקהל חייב להיות רדוד? מדוע בהכרח יעסוק ברכילות? במה נפגם השיר אם תוסיף לידו, בכתב קטן: "שיר זה נכתב לאחר ש..."?

רחל כתבה:

לא פעם, בקיץ, עם רדת היום,
לאור השקיעה הדועך,
הלכתי אליך ועת ארכה
הקשבתי לקול זמרתך:
"קטן הוא ודל הוא חדרי,
ואני בו שרוי ערירי..."

וחי בי הזכר הזה הנוהר,
השקט הזה והרך,
ומתק-העצב אשר זמרתך
ידעה על הנפש לנסך.
"קטן הוא ודל הוא חדרי,
ואני בו שרוי ערירי..."

ויש כי נדמה לי, עם רדת היום,
בשלט בי תוגת-דמדומים,
עדין כקדם קולטת אזני
הלחן ההוא התמים:
"קטן הוא ודל הוא חדרי,
ואני בו שרוי ערירי..."

ממש כמו את שירה של דנה גודלברג ("אני יכולה להעיד על חילופי העונות") שפורסם כאן, ניתן להבין שיר זה כשיר פרידה מסיבות שונות - אחת מהן, פרידה בעקבות מוות. אולם רחל לא מהססת לדבר (מעט) עם הקורא: "לזכר ש.פ.", כתבה שם. מעט; ודי בזאת כדי להבהיר למה התכוונה. אין כאן לא "רכילות נבובה" ולא "בידור זול". אמת, ציון כוונה כזה אינו נפוץ במיוחד בשירתה של רחל, אבל דווקא שיר זה, שברור לי, לפחות במידה מסוימת, הרגש (או התמונה) העומד מאחוריו, מדבר אלי יותר. מדוע? קשה לי להסביר. זה קשור, איכשהו, לידיעה שהבנתי את השיר אינה מנותקת לחלוטין מכוונת המשורר. לעומת זאת, כשדנה סירבה לציין אם שירה נבע מפרידה או ממוות, וכו', ושני הפירושים מקובלים עליה באותה המידה, הרי שמיד עבר השיר הזרה בעיני.
בדיוק, לא יעברו 43814
ומהו הטעם, אם זרים הם?
באשר לנורמות שיריות, אלו מבינינו שאין בהם קהל בשום דרך, לא רואים בהכפפת עצמו לנורמות הקהל, משום ערך.
אני, לפחות, אינני מחפש קרדיט, או הצלחה מסויימת עם הקהל, אחרת הייתי מנסה להישמע מובן יותר בדברי. אינני מאמין בפירוש שבספר, אינני מאמין בסמכויות תרבותיות(או אחרות, למען האמת) עליונות מן הקורא היחיד עצמו?ומדוע שכן אאמין בכך? האם המוסד עולה על היחיד הקורא, בנסיונו היהיר לעלות על היחיד שכתבו? מדוע ההיררכיה?
לא שמעתי על משורר שהתפרנס מזה. נקלה הדבר.
תהילה? בצחוק, או ברצינות? וכמה תהילה נמצאת בעשייה התרבותית בכללה, עד כי בחרת לחפש תהילה בדבר מוקע כשירה? האם בודלר חיפש תהילה ומחמאות?לא,אך פירסם.
רימבו? לא, אך פירסם.
לסקר שילר? לא, אך פירסמה.
צלאן? לא, אך פירסם.
קירקגור? לא,אך פירסם.(אומנם, מתוך ייעוד ברור)
אלן-פו? לא, אך פירסם.

שים לבך, כי אף אחד מאלו לא זכה לתהילה לה היה ראוי בחייו, אף לא צלאן, אשר מעט תהילתו לה זכה בחייו, ואכן היתה מועטה, קיבל אותה באשר לפרטיו הביוגרפים(ניצול), ושיר אחד, אשר ממנו היחיד גיבשו אנשים את דעתם לגבי שירתו כולה, דבר אשר חרה לו מאד.
אז הבנה? הבנה ממי? ומדוע? ומה היא תשנה?
אין לי שום עניין עם הציבור 43812
מלבד אישור הידיעה המוחלטת, כי אין לי שום עניין עמו, ואף שום אפשרות לעניין שכזה, כמו הולך בצד הרצון.
הוא לא נכשל, הוא ניסה להעביר סבל וכאב, ואף הצליח-תגובת האנשים מעצימה את כאבו? הרי שיצא נשכר בכך! שכן, הם זרים לכאבו דיים, בכדי שנוכל לכנותו אמיתי.
המשורר לא אמור לנסות, משורר המנסה זאת, נכשל מלכתחילה, או שאינו משורר, אלא בדרן, שחקן, או פזמונאי למצעד להיטים.
וכמאמר קפקא: 'מדוע לקרוא ספרים שאינם חותכים בבשר החי, הדוקרים בך וצורבים את עורך?
...האושר אינו זקוק לספרים, היינו מאושרים גם בלעדיהם'.

אינני מנסה להעביר רגש או ליצור רגש, אני מנסה לאשר רגש קיים.
גם אינני זמר.
מה לי ולמסר, לבידור, למחאה? את הרגש שעלי לעורר אעורר בקרב אלו אשר אינם זרים לעובר אלי, וקוראים כאלו ישנם, אשר אינם מנסים לתפוס רציונל מסויים במילה זו או אחרת, אלא שהוא פרוש לפניהם, אלו שאינם זרים. ישנם, בצורה זו או אחרת, דיים כדי לקרוא.
אינני כותב כותב שירה או מפרסם אותה, כדי לפרוק, אלא כדי לאשר את אי הפריקה הזו, באי הבנתו של העולם את דרכי ההבעה להן אני מסוגל.
אינני עמל, ומעולם לא עמלתי, על פרסום שירה, אני עמל על כתיבתה.
פוליטיקאי שואף לכוח, להשפעה, למרות ולשררה-אני מוצא את ההשוואה נקלית ואיננה ראויה לשקילה, משוררים שהיו פוליטיקאים הוחלפו עם הקדנציות.

אולי.
אומר שוב, שיר איננו נמדד לפי הצלחתו או כשרונו, אין לו כאלו. מי שחושב שהשירה נועדה ליצור קשר, להעביר מסר או להצליח באלו, טועה לחשוב כי קיומם של כל האדם מוכר לו, ואין זאת כך. אתה זר לי כשם שאני זר לך, שירתי איננה אלא הכרה בזרות זו, ותיאורה מעיני. חידה עבורך? תגובותך איננה חידה עבורי, לא כיוון שהיא מובנת יותר, אלא כיוון שהיא מצופה.
הבידור ניבט מן הכל.
זו השקפה מאד צרה על מיצובישי 43795
להשוות את היוזמה, המקוריות, העמל והחריצות שהושקעו בתכנון וייצור של מכונית, להשוות את החן והיופי והאלגנטיות וההרמוניה הפונקציונלית של מיצובישי עם מילותיה של משוררת שבמשך כמה דקות או שעות כתבה שיר - דווקא לא רע, לדעתי - - זה כמו להשוות את המבול של נוח עם הגשם שמטפטף עכשיו על חלוני.
זו השקפה מאד צרה על מיצובישי 43804
מה גם שמתכנני מכונית מיצובישי (כך אני מניחה) מתיימרים או משתדלים להתאים אותה לכל ציבור הנהגים, ואילו המשוררת אינה מנסה להתאים את שירה לאיש. :)

(ותגובתי לטל-)
לא ניסיתי להעביר לך (או לאף אחד אחר) שום "רגש". (ולא שום דבר אחר.)
את מה שרציתי לומר בדיוק כבר אמרתי בשיר, וכל נסיון שלי לחדד את דברי לא יעשה אלא את הפעולה ההפוכה.
לא תכננתי ש"מישהו יבין משהו", כך שאין "כשלון" או "הצלחה" מבחינתי.

עינה.
המשורר המצומצם, כאי אפשרות 43818
יש האומרים שמשוררים דומים לנביאים. אלה האחרונים נדרשו לצמצם את עצמם כך שישמשו אך ורק צינור המעביר מסרים טרנסנדנציים לבני תמותה. נביא המערבב את אישיותו בנבואה, המצרף מהירהורי ליבו או מרגשותיו מועל בתפקידו ועובר לצד נביאות השקר.

כך, המשורר "שכח את כל אשר ידע" ודולה ישירות מנהרות התת-קרקעיים של המוזה שמעבר, והשירה יוצאת נקיה מכל האדרה עצמית, ואין סכנת עבודה זרה.

האל מתגלה ומוציא את הנביא מן העולם החומרי, השכלי אל עולם שמעבר ליש האונטולוגי (כך כתב יוסף דוב סולובייצ'יק) ולנבואה יש מימד א-שיכלי.

אבל האם באמת ניתן להתנבא, לשורר ללא השכל?
הסתכלות פסיכולוגית הכל נובע ממקור אחד והוא מוחו הקודח או הרגוע של המשורר. אולי כתיבה בטכניקת "זרם התודעה" שלמעשה צריכה להיקרא "זרם הלא-מודע" היא זאת ששואבת ישירות מחומרי הגלם של ההתנסות והזיכרון האישי ללא מגבלות התודעה המבקרת.
כמה משפטים מזוקקים מכך 44037
והוספה נטולת נבואה, שכן לא ניתנה לאילמים שכמותי, וקלעת לרעיון.
נקי, טהור, למראית עין, חשוף ומנוקה מהתועבה שהיא העצמי, האנוכי, אך הוא שוכן בתוכה, כאשר אלו הרוצים לראות בו, יראו.
אינם.
אכן כך 43822
אינני בא לזלזל בך או בשירך. למען האמת, אני חושב שבתור נערה בת שש עשרה את מדהימה.

ודאי שלך וליוצרי המיצובישי יש כוונות שונות, ואין שום תחרות אמיתית ביניכם. יצאתי רק נגד נימת הזלזול בהישגים טכנולוגיים שהם, בעיני, מרשימים הרבה יותר משיריו של המשורר היחיד שאני אוהב (ביאליק), ובודאי יותר מהשיר שלך.
יופי 43816
אך יצרני מיצובישי יצרו את המכונית מתוך מטרה אחת, והיא למכור מכונית זוטא. עיצובה והמקוריות(?) אשר הושקעו בפיתוחה אינם אלא מניע לגרום להמוני אדם לרכוש את המכונית, למען יאבדו הם כל חשש למקוריות(חלילה), סימאו את עיניך בעטיפה כה רבות עד כי אתה שוגה לחשוב שזהו יופי הניבט מן הנמכר.
אתה צודק, מכוניתך תזהם אלפי מונים יותר מכפי ששורות שירינו יזהמו.
והנה לכם, מה קורה כאשר מלאים את אדם בעטיפות תאגידיות כה רבות, עד שתפיסתו התרבותית נהפכת למקבילה לחיפושו אחר מכונית חדשה.
המשורר איננו מוכר מכוניות, הדקות(?) או השעות אשר הושקעו בכתיבת שיר אינן אלא כסות לחיים שלמים של הרהורים אשר הולידוהו, ואין להקבילן לדפיקת כרטיס במפעל מיצובישי דנן.
תמהני 43976
האם ההשוואה בין שירה - או כל אומנות אחרת אשר מראש אינה חומרית ואין ברצון יוצרה לשנע בריות אחרות ולהניען לעשות או לרכוש דבר מה, ובכלל כזו שאין לה כל ערך כלכלי ברור- לבין מוצרים טכנולוגיים או כל מוצר סחיר היא מוסרית?

כי הרי המשורר רושם את שיריו מתוך זרימת דמו ולא מתוך אינטרס להעשיר ולטפח את חשבון הבנק שלו. שלא כמו יצרני מכוניות המשורר אינו חפץ "להמכר" ולהיות קליט ופופולרי ואולי ההפך הוא הנכון והמשורר חפץ יותר מכל לחפש דרכי מבע חדשות לדברים טריוויאליים ולגלות פינות חדשות (לרוב אפלות) במציאות שלתוכה הוא נקלע ובעיקר בתוך האין שלו.
המשורר, בהיותו בלתי נהיר, אינו דורש מן הקוראים שיאהבו אותו או יביעו הזדהות עימו אלא דרישתו היא מעין בומרנג, ממנו היא יוצאת ואליו היא חוזרת.

הרי קל לישאול איזו מן תועלת חברתית יש לשירה?
איזו מטרה היא משרתת בעידן טכנולוגי ורציונלי (?) כשלנו?

לדידי השירה היא האנטי תיזה של החיים הממשיים, היא מורדת בהם ומנסה להפוך אותם למה שהם לעולם לא יוכלו להיות- יצירת אומנות.
אני מתאר לעצמי כי הפסקה הנ"ל נראת תלושה ולכן אתן מספר דוגמאות: 1. הפוטוריסטים באיטליה וברוסיה
2. הסוראליסטים והדאדאייסטים באירופה.
כאשר הגישה הראשונה אומרת הן לחיים ואף מקדשת את המהירות והאלימות והשניה מנסה לנטרל את היסוד האלים של האדם ע"י פענוח תת המודע שלו בעזרת הכתיבה האובוטומטית.
הסוראליסטים התיימרו לשנות את התפיסה שהושרשה זה מכבר במערב, התפיסה שגורסת כי האדם הוא יצור רציונלי.

(ל מאוחר ואין לי את הכוח להרחיב על כך, מקווה שהובנתי)

זילותה של התרבות היא איומה לדעתי ואין לי ספק כי את האשמה העיקרית יש להפיל על חסידיה השוטים של הטכנולוגיה.
כן,לכן אל תשווה 43979
כאשר אדם משווה, לרוב הוא נתקל בתנאי התחרות. אל תשווה.
לא, אין זה מוסרי כלל וכלל, אך לא במוסר עסקינן כאן, אלא בתועלת אשר איננה. וכמאמר אותו קפקא, המצוטט, לא זקוק האושר לספרים, היה מסתדר מצוין בלעדיהם.
אתה צודק, המשורר הוא מושיט היד, הנתקל בצלה שלה (שלו), כנאמר.
משורר נמכר, משורר הנאהב על הבריות כדי כך שחשבון הבנק שלו מועשר- איננו משורר, הוא איש עסקים בעסקי השירה, אחרים עוסקים בביטוח.
באשר לעידננו, הרי שעידן זה רצח את השירה ;ע"ע מדידת ערכה השירי של יצירת כפיים לפי פרמטרים של מכונית פופולרית, אשר איננה סתם כלי נסחר ועובר, כלה ופס עם יציאת דגמים חדשים, משופרים יותר-ושים לב,הדרוויניזם המטופש שלהם נכפה גם על השירה כיום-אלא שהיא בעיקר כלי רכב אנטי פואטי בהחלט (ושמארינטי יתהפך על משכבו בחרון זעם), אשר לא הניע את האדם לשום מקום בעל ערך, אלא החליף את הרגל האנושית ,והפך את המין האנושי לגידם מוטורית, היכן שכל תרבות הצריכה הפכה אותו לגידם שכלי ונכה תפיסתית.
לא רציונלי, אלא המתיימר לרציונל, תוך כדי נסיון לכפות על עצמו רציונל מסוים, ההבדל עצום.

אתה צודק, השירה היא אכן האנטי תיזה לחיים עצמם, אך בכך אתה שוגה בחשבך את הפוטוריסטים הנואלים למתנגדים להם, בשפטך את הכנגד לפי הכללים והפרמטרים של יתר האנושות. אל לך לעשות כן, אלו לא התנגדו לדבר, אלא ניסו לכפות עצמם על החיים ואת החיים על עצמם אלפי מונים, כראוי למתנודדי שתיים מן הטוטליטריות הגדולות, דיקטטורות ההמונים אשר להן ולבני אדם לא דבר ולא חצי דבר. הפוטוריסטים היו, ואינם. אשרינו.
חרון וזעם אינם אנטי תיזה לדבר מה, אלא השתלבות בזרם החיים המרכזי. הפוטוריסטים שאפו לכוח פוליטי, אותו תרגמו בחבירה למפלגות בעלות אידיאולוגיה אנטי-פואטית מובהקת, ובכתיבת משרים ומניפסטים הקוראים לכל פועל-עט לשרתם. הם שאפו להיות זרם התרבות המרכזי, ודיקטטור המחליף דיקטטור אחר איננו טוב יותר, לא מוסרית ולא פואטית.
צודק, אך זהו מן המיותר, להטיל אשמה, הם אף פעם לא הבינו, בכל מקרה. לא ניסו.
עידן זה (לא) רצח את השירה 43982
אני חושב שהאינטרנט עשה לשירה רק טוב. אם היום אני יכול לקרוא ירחון לשירה בחינם, ולחטט במדמנת היצירות בבמה-חדשה בציפייה לשלות כמה וכמה שירים מוצלחים בים השמאלץ, הרי אלה דברים שלא יכולתי לעשות בזו הקלות טרם היות האינטרנט.
אמנם מידת הסבלנות להתעמק בטקסטים מורכבים עשויה לפחות כתוצאה מהזמינות הגוברת של טקסטים אלטרנטיביים, ואמנם הנוער הולך ומיטמטם בזכות מערכת חינוך כושלת ותקשורת תאוות-בצע, אך השירה טרם נרצחה. במובן מינורי אפילו להיפך - לרוב אני מעיין תחילה בשיריה של יוצרת חדשה לי, במקום לבזבז זמן כפול ומכופל על קריאת סיפוריה המשמימים לרוב. אם השירים טובים עוברים לפרוזה.
לשלוח כמה שירים בים השמאלץ 44032
עידן זה רצח את השירה, כאשר האינטרנט עוקב אחריו, כמולד, לא כגורם החורבן עצמו. אם תרצה, ההריסות.
אף אדם לא אמור להרוויח כסף על שירה, לבטח לא המשורר. ובאשר לדעותי הפוליטיות, הרי שאינני תומך בשיטת הממון כלל וכלל.
לאינטרנט אמנם יתרונותיו היחסיים-מאד-שלו, אך הוא עדיין מתפקד כבועה, כלומר מהווה חלק מן הבועה הכללית, בועת-בת.
אך הכל נדרש להיות פתוח לכל יוצר, גם כך, לא בהכרח מתוך במות 'נחותות-מו''לית' כבמה חדשה, מס שפתיים על התנשאותם של עורכי ההוצאות לאור.
כן,לכן אל תשווה 44029
פעם, חשבו שדעת הרוב היא תמיד צודקת - זו הייתה תחילת הדמוקרטיה. אנשים התעלמו מדברים כמו עריצות הרוב, כמו זכויות המיעוט.
היום, משום מה, התהפכו היוצרות. בגליון האחרון של "פנים" גוער ניר ברעם בסטודנטים על שהם מעיזים להביע דעות שבקונצנזוס. ניתאי ארטנשטיין הביע תמיהה על החלטתי לפרסם טור דיעה שכהגדרתו ניתן היה למצוא בכל עיתון יומי. ואתה - אתה מכנה כל אדם ששירתו, במקרה או שלא במקרה, קולעת לדעת רבים, ועל כן הם רוכשים את ספריו. דעת הרוב, מסתבר, תמיד טועה. על האדם שמחפש את האמת, ככל הנראה, לבצע סקרי דעת קהל, ואז לבחור לעצמו את הדרך שבא צועד המיעוט, ואם אפשר - הדרך שבא איש אינו צועד.

אפשר לקבל הסבר מדוע? מדוע משורר (או סופר, בוא נדבר על סופרים, בסדר? כי אחרת תתחיל לזרוק לי שמות שאני לא מכיר) שמצליח למכור את ספריו במספר עותקים גדול ממספר חבריו הקרובים, הוא בהכרח "איש עסקים בעסקי [הפרוזה]"?

ולמה לעזאזל השירה היא אנטיתיזה לחיים עצמם? במהלך רוב קיומו של המין האנושי עיקר השירה דיבר בשבחי החיים והעולם הזה. כל פרקי תהילים אינם אלא שירת הודיה על העולם שברא האל. האם שייקספיר, על הסונטות השונות שכתב, ואפילו על הטרגדיות שלו, שאינו מיזנטרופיות כפי שאתה דורש מן השירה להיות, האם גם הוא אינו משורר?

העידן שלנו אולי רצח את השירה, אבל שירה כפי שאתה מגדיר לא התקיימה מעולם, עד לעידן הזה, בו יש משוררים שכל-כך טוב להם בחיים, שהם יכולים להרשות לעצמם לשנוא את כולם ולזלזל בכל.
כיניתי? 44036
לא, אך זו עדיין לא אמנות, לפי ראייתי, לא 'האמנות האמיתית'. בדומה, אגב, לראייתו של קירקגור את הנצרות הארותודוכסית, המנוגדת ל'נצרות האמיתית'.
הדמוקרטיה רקובה, ובני האדם משלמים וישלמו זמן רב, לצערי, על הטעות ושמה קפיטליזם.
אדם צריך להיות על דעת עצמו, צר לי אם זה פוגע בך, אין זה חטא לפסוע עם דעת הרוב, אך זהו חטא לצעוד לפיה, לפחות לדעת היחיד, ומה נותר לו לאדם, מלבדה?

כיוון שסופר של רבי מכר הוא בהכרח קולע לטעם הצרכנים, התמחור ותקשורת ההמונים, וזו הרי שהיא שטיפת מוח מוחלטת לכל דבר, אם הוא קולע לטעמו של קהל היעד לתעמולה, הוא בהכרח חלק ממנה.

היא אנטי-תיזה לחיים עצמם, כיוון שהיא מנותקת מהם, והשניים בהכרח מתנגשים. אך לא דיברתי, יש להבהיר, על שירת כל הזמנים, העתות וימי הבריאה, מלבד יהירות עצומה עד לבלי שאת, יש בדבר בורות שאין כמוה. כיוונתי לשירתי, בלבד. כנאמר, מניפסט האדם הבודד, כשמו כן הוא.

עיקר השירה? סלח לי, לא.
ומלבד זאת, מהו ספר תהילים, אם לא ספר דתי בעל מגמה ברורה, אשר נערך לשם שבח והלל, תקווה וקינה, מעט קינה, קינה הכרחית. אף אותו ירמיה 'הצליח' לרשום לזכותו את מזמור תהילים המפורסם ביותר, הוא המתחיל, אם תזכור : 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון'. זוכר?
שייקספיר נשחט, אך גם הוא לא הילל את החיים כפי שאתה טועה לחשוב שעשה כן, מה גם, שאין הוא מענייני, הוא מהולל מדי מכדי להתייחס אליו כאילם, מבלי לסגת אל המחקר האקדמי רב השנים.

אניח לרגע שהרשית לעצמך את החוצפה, היומרה ועזות המצח להתייחס אלי בדברך על שונאים, על בני אדם אשר 'כה טוב להם בחיים'. מבלי להלאותך ,באין חפץ או יריעה מספקת, בפרטים מהביוגרפיה המעט עמוסה מדי שלי, אספר לך כהנה וכהנה מדמנות:

אני פציפיסט, בעוד כשנה איכנס לכלא, ככל הנראה, מטעמי סרבנות מצפון. דעתי הפוליטית מתייחסת לאנרכיזם, כפי שהוא מיוחס לאנרכו-סינדיקליזם הראשוני של פרודון, כלומר, אותם דברים להם אתה מייחס את הטוב בחיים (ברשותך,אניח כי זהו דבר מה נוסח הדגם החדש של מיצובישי דנן), אני מתנגד להם.
זהו, אין אני חפץ ליותר מכך, שכן לו הייתי אני מעז להניח פרטים אלו או אחרים על הביוגרפיה הפרטית שלך(נניח,ילד שמנת עם חיי מין מועטים, ולא, זהו לא נסיון להעליב, אלא לתת דוגמא דומה לזו שנתת),הייתי זוכה לכינויים נוסח 'שונא אדם' 'סוליפסיסט', 'יהיר עד לגבול הסיבולת', וכן הלאה.
אדוני, מדוע להתחצף? אינך מכירני, ולבטח לא טרחת להקשיב למילה ממילותי, אם הנחת כי יש שנאה בלבי. היא אינה, אך הרי שזוהי שנאה, להכריחני 'בשוט' לחשוף כל פרט ופרט בחיי ולו רק כדי לספק את יצר המציצנות השירית של דומיך.
כיניתי? 44095
זה הנחה זה? קרא את דברי כאן באתר (ובמקומות אחרים ברחבי האינטרנט) והיית מגלה את שני הפרטים (המצערים) הללו, ועוד רבים אחרים. אני גם מקריח, הידעת?

אבל מהפרטים שחשפת כאן, הרשה לי להסביר לך למה טוב לך בחיים: אתה כולה תלמיד תיכון שיכול להרשות לעצמו אידיאולוגיה (כמה אידיאולוגיה היית מרשה לעצמך אם היית רעב ללחם?), שיכול להרשות לעצמו להכנס לכלא כדי לסרב לשרת (האם היית יכול להרשות זאת לעצמך אם היית באמת בודד ומעוניין להשתלב בחברה?), ושמנפנף בשירה נטולת משמעות, ובו בזמן טוען שלא אכפת לו מה כולם חושבים עליה.
אחזור על שאלתי פעם נוספת: אם לא אכפת לך מה חושבים אלו שקוראים את שירתך, מדוע היא מוצאת את דרכה לרשת, ולא מוכנסת אחר כבוד למגירה?

אבל עזוב, אני הרי לא קורא מילה ממה שאתה כותב.
או שאולי אני כן קורא, אבל פשוט לא מצליח להבין? נההה... האשמה בוודאי בי, ולא בך.
לעורך שלום 44104
בתגובתך זו, כמו גם בעוד דגובות פרי עיטך שראו אור בהסתעפויותיה של התכתובת הנ"ל, נראה כי אתה מותיר לעצמך להכפיש את שמו של אשר שכטר ולהציב "עובדות", כנראה שגויות, באשר לחייו הפרטיים.
התגובות העויינות החלו לזרום ממקלדתך לאחר שקראת לראשונה את מניפסט האדם הבודד ולא הבינות אותו. נראה כי מפני שהמניפס, כמו גם שיריו של שכטר אשר פורסמו בדג אנונמי, לא היו נהירים דיים עבורך, הכתרת אותם כקש וגבבה.
תהיתי ועודי תוהה מנין אתה שואב בטחון זה. הרי כבר במאמר
הצהיר אשר כי הוא מודע לאפשרות ששירתו כמו גם השקפתו תהיה מובנת אך למעטים.
היתכן כי אתה אינך נמנה בין האנשים אליהם כוונו דבריו? אינך "קהל היעד" של אשר שכטר?

לדידי, אין דבר שפל יותר מאשר לפסול אדיאולוגיה אישית, שלא לומר אינטימית, אשר נוצרה ונהגתה בהשפעת קורות חייו של המחזיק בה, מבלי להבינה.

נכון, המניפסט הינו סבוך ולא נעים מבחינה טקסטואלית אך ברי לי כי הוא נושא בחובו מסר, גם אם אזוטרי.

צר לי כי הפגנת חוסר רגישות שכזו.
עורך הלבן כענן במרום 44249
חיזקני עת עומדי על הגרדום
ובעת החשפי עריה ועירום
מבטך הגאה הקדים שקט אדום

(דובי קננגיסר, שירים בתעופה, 2001)

סליחה. מה שניסיתי להגיד זה רק - לא עורך ולא בטיח.
בדברי הסתמכתי על הפרטים שסיפק מר שכטר עצמו, והבעתי הערכה - לא קביעת עובדה - באשר למצבו האישי השפיר למדי.

שיריו של שכטר, כמו גם המניפסט שלו, היו אכן בלתי מובנים בעליל עבורי. אך גרוע מכך - תגובותיו כאן באייל היו חסרות פשר (בעיני) באותה המידה. מהמעט שכן הצלחתי לדלות מהן, עלתה התנשאות אימתנית שאיימה לכלות כל שריד של סובלנות במוחי העייף.
אני שואב את בטחוני מכך שאני קראתי את השיר ואת המניפסט (בחלקו), והגעתי למסקנה שהוא בלתי נהיר, ומכך שבכל תגובותיו של מר שכטר, הוא לא טרח אפילו פעם אחת לרמוז לכך שעשוי להיות להם פשר. אליבא דשכטר, אם אניח שהשיר אינו אלא אנאגרמה, וכי את משמעותו ניתן ללמוד מסידור מחודש של אותיותיו - הרי שהפרשנות הזו תהיה עבורו לא פחות סבירה מכל פרשנות אחרת. אם מר גולגר יטול את מכונת הגימטריה שלו ויחליף כל שורה במקביל גימטרי שלה, וישאב מכך את משמעות השיר - היינו הך הוא. ובכן, אם המשורר עצמו מסרב להודות שיש משמעות כלשהי לשיר (והרי, אם השיר מתאר הכל, הרי שהוא לא מתאר דבר), מי אני שאטען אחרת?

אני אינני מכיר בקונספט של "קהל יעד" של שיר. לא מבחינת הבנה שלו. כלומר, יתכן בהחלט שיש רפרנסים תרבותיים בשירה מסויימת, שאני לא אוכל להבינם, ואז אינני "קהל היעד" המקורי של השיר. אך גם במקרה כזה, צריכה להיות אפשרות שיסבירו לי את הרפרנסים התרבותיים, ואני אוכל להבין כיצד הם משרתים את השיר. אבל לא בכך מדובר כאן. אין כאן לא רפרנסים תרבותיים, לא רפרנסים אוטוביוגרפיים - לא כלום, כי לשיר, כפי שאמר שכטר עצמו, אין משמעות מוגדרת.

אינני יכול להבין את האידיאולוגיה האישית של שכטר, משום שהוא מסרב להסביר אותה. בצר לי, אני נאלץ לפסול אותה על סמך הידע המצוי בידי. אין זו שפלות כי אם חוסר ברירה.
לא סיפקתי אלא פרטים מעוטים 44253
ולא זכור לי כי אף מאחד מהם ניבטו אושר או, לחלופין, שביעות רצון מן המצב הקיים. אם כן, צר לי, לא בי המדובר. מה גם, שאינני חב לך דין וחשבון, ועוד לא הבנתי, מהיכן היומרה לטעון שכן.
הערכה, אולי. יחסך, כהיתה עובדה.
אנא, הסבר לי למען אדע, מדוע התנשאתי עליך? היכן יכולתי, האם בכך שהעזתי לטעון בתוקף כי היכולת נמצאת בך לחשוב בעצמך, לפרש בעצמך, ולא להיתלות כפאסיבי ותלותי בפירושי?
אני משיל ידי מדיקטטורות, ומהיות עצמי דיקטטור, אם אינך מעוניין לפרש, אשריך, אך לא אלאה אותך בפירושי. רבים, טובים, ומנומסים ממך, הס מלהזכיר מכירים אלו או אחרים, נכשלו בשמע כל אלו, אינני מוצא טעם או חפץ, להסבירם דווקא לך.
חזור ואומר טענתי, ועודני, לכל שירי פירוש מוסבר, מפורט וברור בעיני, אין אלו גיבובי מילים ככתמי הדיו למבחן רורשאך- טענתי היא, שהיות ולא תוכל להבין את פירושי, מתוך זרותך לנסיבות חיי, או היעדר אפשרותה של אמפתיה, או מה שלא תחפוץ בו, פירושך טוב כשלי. פירושך טוב כשלי, היות ושנינו מנותקים בחיינו, בדעותינו, ובמעשינו, אין שום סיבה שנהה מאוחדים בפירושנו השירי, מבלי לפגוע אחד בשני בכפיית פירושו של האחד על האחר. אם אתה, מתוך מזוכיזם מסויים, אולי, חפץ שאכפה עליך את פירושי, סלח לי, לא אעשה כן. מבחינתי, זהו לא מוסרי.
לפי ראות עיניך ועיני,זהות הן בחשיבותן, גם כלפי האדם השלישי הקורא זאת, מלבד שנינו- אינני מוצא סיבה מדוע תזלזל בעצמך כדי כך, שתכפה על עצמך את דעתם של אחרים. יש לך מוח, לשון, ראייה של השפה, למד להשתמש בה, וותר על השליטה.

אין לו משמעות מוגדרת, כיוון שאני יכול להגדירה כאוטוביוגרפית, ואתה כפוליטית-זהו הכל חלק מאותו מכלול, ולו היית טורח לקרוא את המניפסט עד סופו( איפה בכלל איבדתי אותך?), היית מבחין בפיסקה מפורטת בנושא זה, של הפירוש, נושא בו בעצם עוסק המניפסט כולו.
לכן, סלח לי, במכות אינך מצדיק אלימות.
הסברתי את דעתי, ואסביר בשנית, אך זה נדמה כשיח חירשים-אילמים. לו יש לך שאלה, אם לא הייתי מובן דיי, שאל. לראייתי, אין אתה ביישן כדי כך, שאל.
ומאיפה לך שאינני רעב ללחם? 44130
או, למען האמת, שאני תלמיד תיכון?
כן,הייתי יכול, מצפון איננו עניין של נוחות נוסח שתיים עד ארבע, והמחיר הזניח אשר נדרש אנוכי לשלם הוא כאין וכאפס לעומת המחיר שיידרשו אחרים, הסובלים מאותן הפעולות שמבצע צה"ל.
אינני מעוניין 'להשתלב בחברה', מעט מאוחר מדי מכדי שיהיו לי החפץ או היכולת לעמוד בנסיון שכזה, אין לי שום טעם, מטרה או רצון בכך.
החברה דחתה אותי, ודוחה אותי, את החברה שלי מצאתי, את חיינו עלינו להעביר עם הניתן בגבולות היכולת, על פיהם נמדדים חפצנו ורצונותינו.
הסברתי פעם אחת, במניפסט, וביקשת פירוט נוסף, לכן פירטתי, ושוב, בשנית הסברתי. חוששתני, כי אינני יודע כיצד עוד אוכל להרחיב בדבר ברגעים אלו ולהתאים עצמי לחפצך, בלא להשמיע את התשובה בה אתה מעוניין, מילה במילה, דבר אשר הוא, לדאבוני, שקר.
היא מוצאת את דרכה להרבה מקומות.

וקושיה לי: מהיכן שאבת ולו את הפרט הקטן ביותר על חיי, ואם מקורותיך היו כה מהימנים(?), כיצד זה שטעית בכל. ואם כך, להבין אתה מצפה?
ושאלה אחרונה, אבטיח: מנין לך היוהרה לחשוב כי אני מחוייב להעניק לך דין וחשבון על מעשי, רגשותי או הקורות אותי בחיי, באשר תגיש קובלנה ועלבון נוסף לה?

לא קורא? אשריך, אך אל תצפה גם להבין מתוך זאת.
חוששתני ? 44131
טעות הקלדה או בעיות בזהות המינית?
מה משותף לאשר ולדובי? 44147
תגובה 29871

תגובה 30716
השתיים גם יחד 44208
אין לי אחת.
ומאיפה לך שאינני רעב ללחם? 44132
תגובה 44036

(שם, לקראת הסוף)

בדרך כלל מתגייסים (או שלא...) לצבא לאחר התיכון, או בכל אופן בגיל 18.
ומאיפה לך שאינני רעב ללחם? 44251
יש לך קישור לאינטרנט. עני אתה לא. אם אין לך כסף ללחם ובכל זאת אתה מוציא את כספך על דיונים באייל - ליבי ליבי עליך.

תיכון - ראה תשובתו של בילינסקי. יתכן כי נטשת את התיכון, ואז נחשפתי אני בקלקלתי. מצד שני - אם אתה לא תלמיד תיכון, הרי שחייך כנראה מאושרים מחייהם של בני גילך.

את המצפון שלך הייתי רוצה לראות פועל בזמן אמת, לא בדיבורים בעלמה. להכנס לכלא לשלושה חודשים כדי להשתחרר מצה"ל גם אני הייתי מוכן, אילולא לחצים מסויימים מבפנים ומבחוץ.

כפי שאמרתי - אתה את החברה שלך כבר מצאת, ואין לך צורך להשתלב בחברה אחרת. אילו היית בודד באמת, היית עושה כל שביכולתך כדי להשתייך למישהו. טבע האדם. כאנרכיסט הייתי מצפה שתתמוך בגישה הזו, אחרת הובס צדק.

אגב, אני לא יכול לתאר לך כמה מגוחכת נשמעת הטענה שלך כאילו "החברה דחתה אותך ודוחה אותך". אבל אין לי כוח להכנס לזה.

ההסברים שלך, ידידי, הינם בלתי נהירים בעליל. אם, למשל, תוכל לכתוב לי הסבר באותו אופן שכתבת את התגובה לעיל (היינו, ללא רפרנסים מעורפלים ליצירות שאני לא מכיר או לא זוכר, בלי ציטוטים מוזרים ובלי מילים ארוכות מידי) - אולי נוכל לסיים את הדיון בהבנה משותפת. אינני מעוניין בתשובה ספציפית. אני מעוניין בתשובה.

שאבתי את כל הפרטים מהדברים שאתה אמרת (לפני גיוס) וממה שברור לעין (קישור לאינטרנט). טעיתי בהכל? האר את עיני. די לרמיזות המעורפלות. אפשר לחשוב שאתה בשב"כ - עד כדי כך אתה מיסתורי בעיני!

אתה טוען שאתה משורר. אתה מפרסם מניפסט ומצפה שאנשים יקראו אותו לפני שהם מעזים להעביר ביקורת על שיריך. ככתב, אני יודע שאתה לא יכול לצפות מאנשים להקשיב למה שאתה אומר, לפני שנתת להם סיבה טובה להקשיב דווקא לך. אחת הסיבות שאנחנו מעדיפים לפרסם מספר פרטים על כל אדם שמפרסם מאמר באייל. אינך מוכן לחשוף שום דבר על עצמך? אז אני לא מוצא סיבה טובה להקשיב לך. אינך מחוייב לדבר, אך היומרה לפרסם את שירתך ובו בזמן להתכחש לכל מחוייבות לקהלך - היא התמוהה בעיני.

לא ציפיתי להבין דבר - ואכן, לא התבדיתי.
אז כך 44259
אינני מוצא לנכון הענקתו של דין וחשבון מפורט באשר לנסיבות חיי, המחשב ממנו אני כותב, או מצבי הכלכלי- הס מלהזכיר, הסיבות לו.
התנשאות צדי? לא, פולשנות מצדך.
חיי הם חיי, מאושרים וכואבים ככל שיהיו. אינני מניח הנחות לחייך, אינני מתיימר להציגן כנכונות, ולבטח אינני מתייחס אליך בהתאם להן.
מה עוד, שאינני פולש לארנקך ומציע חסכנות למיניה, או לדיאטה שלך. שלי בסדר גמור, תודה. כמה כאן יוכלו להעיד, דומני.
לכן, אני מצפה ממך לאותו יחס.
טוב שהיית מוכן, אך לא עשית. והאם אתה יכול לטעון להבין בלחצים ובעוינות, כפי שחוויתי אני?
סלח לי אם זהו נדמה כמזלזל, אך העובדה היא, שעל אף הכל, סבלנו אני אחרים, ונסבול. אל תתיימר להיוותר מחוץ למעגל, ורגלך בפנים.
את החברה שלי מצאתי, ובחברתך, סלח לי, אין לי היכן להשתלב. באשר לאחרים, אשמור זאת לעצמי, במחילה. גם למיטתך אינני נכנס.
חמוד-אילו הייתי בודד באמת...
אינני מוצא צורך להגן על עצמי ככל הנוגע לדברי בלע שכאלו, דינם כדין הפירוש השירי דנן, לא תרתי אחר אהבתך, רעי.
קירקגור צדק. אך התדע משהו על בדידותו? על ניתוקו מן החברה כל ימיו, הקרבתו ליצירה? הלא היה בודד באמת?
וצלאן, על אף נישואיו, הלא היה בודד בסבלו?
ולסקר-שילר, הלא היתה בודדה ,בהזיותיה לירושלים, בשנותיה האחרונות?
וקפקא, אותו קפקא אשר לבטח גם אותו תתעב, היות ואין ולו אדם אחד היכול להציע פירוש מוחלט וקוהרנטי ליצירותיו, או לערכן? האם לא היה בודד, גם הוא? האם אתה בודד, שלא תחוש כה זר לבדידות, עד כי לא תכירה?
וזך? וולך?
אלו מעוטות, דוגמאות אלו, ממיני הסופרים הרבים אשר סבלו מעולה.
חיי עמי, לכן סלח לי אם אינני מסכים עמך, לא אוכל להיפרע מהם למען חיים כשלך- אמנם לא רבה היא,אך אודה על כך בכל יום, לא אתחרט על שאני. על אף הכל, כן.

מגוחכת? טוב שכך. רק להצדיקה הצדקת.
אין תשובה, די לכפות עלי את הרציונל שלך, לא אתאים עצמי לפיו. אם יש לך שאלה, שאל, ואענה כמיטב יכולתי. אף אשקיע וארשום רשימה לפי שאלותיך, באם לא נענו דיין במניפסט, אך אל תצפה כי תשובתי תתאים לתשובה שהוצאת מפי. שתקתי כל העת.
וגאה להיות מסתורי, אין לי שום טעם לחשוף מעצמי בפניך. אם ישמח אותך העניין, או יהווה לך נחמה מסוג מסויים, הורי לא יודעים יותר ממך, גם לא סבי, סבתי ז"ל או אחרים. זר, כן, אך לא אכפה עליך להכירני, היכן שאולי תכפה עלי להכירך.
צר לי, לא.

אין אני נדרש לסרטיפיקט רשמי, כחול או אדום. משורר, כן. תגובותיך רק עונות לשוללים זאת, בחיוב. משורר.
אם מטרתך היא ביקורת, ישמרך האל, אין לי ולו מילה עמך בעניין שכזה. אם מטרתך היא הבנה, או אז אוכל להסביר כמיטב יכולתי ,אבל לתת עצמי לביקורתך השנונה בעליל? הרי שזאת עשיתי עד היום( לפחות לפי מבחן התוצאה)!
חפץ להבין, קרא. צעירים, חכמים, ואף בורים או זרים לשירה יותר ממך טרחו לקראם זה זמן טרם לכתיבת המניפסט, והבינו. מקוראים בתנועת בני עקיבא אשר במויעין, ועד לגוש דן.
היכן נכשלת אתה, שהצליחו הם? חלקם, אגב, באופן מעורר הערצה, כמו שמעוני, באלם...

לא התבדית. אינני חובב חדירות, פלישות ומחטים, אינני מאמין בחשיבות הביוגרפיה לשירה, אלא לאחר המוות. חכה, עוד יגיע, לא זמן רב, אולי, יגיע, המוות, שהיה בראשית...
עוד יגיע, אם למותי אתה מצפה, עד אז, חתום ונעול, לא מובן, וטוב שכך, אין לי רצון לחשוף עצמי בפני אלו הקוראים תועבה בחוצות הרחוב.
מחוייבות? לא מעט בורגני?

אבהיר שוב ושוב, לא אחשוף דבר יותר משחשפתי, אלו שיודעים-יודעים, אלו שיכולים לדעת, יכולים לדעת. לא אתה, לא, ולבטח לא תחת במה זו. ולשם מה, להציבם כאן? האם הבנתך נגועה בחסד עליון, במגע אל, התתיימר לטעון כי יכולה להיות לה איזושהי חשיבות, לחיי או להתייחסותך אליהם, שתהפכן ל'מחויבות'?

צחוק, כן.
סלח לי אם אני מתפרץ לדלת פתוחה 44261
אך לא מובנת לי אותה חיבה נשנית לסגפנות. איזו מעלה יש בסבל, בבדידות, באי-נחת? איזה ערך בא על סיפוקו בעריריות קשישים בטרם-עת שכזו? ונניח שהיו יוצרים חשובים ומוערכים שחיו בבדידות איומה, מה בכך?
אני שואל כדי להבין ולא כדי להתריס.

באשר לחילופי הדברים ביניכם, דומני שהם ירדו לרמת הוידויים האישיים, ואלה מעוררים בי איזו אי-נחת עמומה. אבל, מי אני שאתערב, לי כידוע טמונה צנונית אי-שם. אני גם לא מזיין מזה זמן. הרי לכם וידוי אישי שמעורר בכם לבטח אי-נחת, הא.

לילה טוב.
סלח לי אם אני מתפרץ לדלת פתוחה 44268
האם באזניך יש בצלצלים?
אליבא דקישון, זה רק אצל גילית 44269
אבל מספיק לדבר עלי
אליבא דסידון, זה רק אצל גילית 44270
אבל מספיק לדבר עלי
צידקת כל 44372
צודקים, דיון זה אכן נמשך זמן רב יתר על המידה, יחסית לתובנות שעלו בו(הערת אגב: את כספי, המועט או הרב מספור, אשקיע בדעת, בין כה וכה, לא בלחם, אם איאלץ לבחור), ואכן אני זוכה למידת מה של מרמור ומדון עקב השתתפותי האינטנסיבית בו, מצד גורמים אלו או אחרים בסביבתי- בניגוד ליתר ימי השנה,ואנוכי.
מלבד הימשכותו הארוכה בימים, גלש דיון זה אל האישי יותר מדי פעמים, ונתקל בסירוב ממושך, עקבי, אשר עודני אוחז בו בתוקף, לחשוף פרטים מחיי כדי להצדיק, להוריד או להעצים את כעסם של הדון קנניגסר ודומיו. אינני מאמין כלל בצידקת קיומו של כעס זה, אינני מוצא לנכון להתייחס אליו.
היכן שלא מכירים אותי רוב בני האדם החיים, אינני מוצא לי לנכון לחשוף מחיי והקורות אותי בהם לשם סיפוק יצריותם של חלק ממשתתפי דיון זה. חיי אינם פרושים לבידור. עשר דקות אחר שמיעת סיפורי, אשר באמת קצרה היריעה מלחשפו בפניכם, זרים לי לחלוטין, תאכלו, תשתו, תצפו אולי בטלוויזיה. הבידור ימשיך. אינני מוצא לי לטעם לאשש או לפגום בטענותיכם על חיי או שירתי, בשל כך. אין טעם, אין לכך השפעה.
במהרה, נכפה דיון זה לחורבות הצדקת הבידוד, היגון או השירה. זוהי טיפשות לשמה. אין טעם לשאול מדוע, אין אנו קובעים את מעשינו לפי חלומות ראשנו, אנו מבצעים אותם, או לפחות אמורים לעשות כן, לפי הניתן לנו ביכולותינו, ולפי הטוב האפשרי, לנו ולאחרים. אין טעם לשאול, מדוע כך ומדוע כך. כך הוא. אינני יודע מדוע כלל נדרשתם לדעת, כאב או שמחה אשר הניעה אותי לרשום שירי אלו- פולשנות? חוסר אונים? חרדה? מציצנות אובססיבית של צופי טלוויזיה? סתם מעשה אנוש שבשגרה?
אני כותב, כך. לא טענתי לעוני או לאושר, מצבי כמות שהוא, בנסיבות שהוא, אינני מוצא לי לנכון להסבירו לכם, מטעמים שהוסברו.
אינני נדרש לחבב את הסגפנות, תואר אשר ניתן לי או לדרכי כאן ולא העזתי לתת אני לעצמי, אינני נחוץ לדרוש במעלתה. ככל שניסיתי, לא צלחתי, נקודה. החפץ נאבד מתוך כשלון בו, במאבק בין הדוחה לנדחה על האפשרות, ויתרתי אני, כמו ניתנה לי הזכות לכך, ופסתי מקיום רצוני. וחסל.
אין שום סיפוק, אף אחד לא בוחר בכך. 'בכוח' הכנסתי עצמי לכך? ישנם גם אלו האומרים זאת. למען האמת, אין זה מענייני לקבוע זאת, אך גם לא מעניינם. חיי ניצבים בפני אלו השואפים לשנותם, לא אלו החפצים לדעת בהם. גם אלו אינם, סמכו עלי, גם לא אתם.

אין יכולת ביטוי טובה או רעה, ישנו ביטוי, נצור אותו או דחה אותו, כל תגובה מתקבלת על הדעת, בלא עוררין. תגובתו של מר קנניגסר איננה פחותה כיוון שהיא שלילית, אלא כיוון שלא טרח לקרוא כלל, אי ידיעה איננה כהשכלה, הלא נכון?

(ולטענתי, כיוון שבכל זאת החל כאן דיון שירי, טרם לדיון על שכטר ואשר אינו שכטר)

המניפסט החל בטענה פשוטה, תוך שימוש בדמותו של ירמיה ,על כל המשתמע מכך, כעל דרך המשל. אדם המוכנס לבור, לצורך העניין נאמר כל חייו, ושנים אלו כל שנותר לו לדבר עם עצמו, נמצא לכוד בבורו כל ימיו. בבורו, טענתי, נשא ירמיה קול, ומתוך כך ניתקה לשונו מלשון האדם, ובהיותו לכוד בזכר אותו בור, נוצרה לשון לו בלבד. לשון זרה לכל אדם, בבידודו.
טענתי השנייה היתה, כי היכן שהמכבירים במילה על המוות, היכן שהבאים בשיחה שואפים להתקיים, מכך מתכלה המשורר בחייו. כיוון שהם חיים, בלבד, כמן החברה.

המשורר, איננו האומר, אלא הכותב. נשיאתו בקול רם איננה אלא שגעון, בפי אחד האדם, כתיבתו תוכל להיכתב בלשונו בלבד, אחרת איננה חיי בדידות, אלא הרפיה מבורכת מחיי חברה. סלחו לי, אך אני דובר אמת, ולא התיימרתי לייצג אלא את שירתי שלי- אך בדברי אמת, לא שאפתה לנתק עצמי ממנה, לשם הדיווח, דובר האמת הוא גם האמת עצמה. וטוב שכך, כל נסיון אחר היה, לדידי, צביעות לשמה.
את דוגמת היד, החוזרת על עצמה מדי פעם בפעם לאורך המניפסט, ייחסתי למצב בו מושיט אדם, בודד בחדר, את ידו, ונתקל רק בצלה. המשלתי זאת למצבו של המשורר, באומרי כי הושטת היד עצמה, ולא הנסיון להושיט כנגדה (' מה לאושר ולספרות?', ציטטתי כאן קודם את קפקא), הוא דבר השירה. המשורר, טענתי, איננו העושה פעולות (נתתי את אגי משעול כדוגמא לכך, בהתייחסותי לאחד משיריה בהערות), אלא עושה הפעולה, '... כמתוך ייאוש, נסוג מריבויה', וגו'.
האם השירה מניעה לפעולות או מדיחה מהן, האם משמעותה לחיים גובלת בחיים עצמם, או בזניחותם, שהיא זניחותו של הבודד? שאלו את עצמכם, מתי תאמה השירה את צריכתכם והלכי יומכם, ומתי עשתה כן פרסומת מסויימת. את הנסיון להפוך את השירה לפרסומת, כמו בשירה של משעול דנן, רואה אני כחמור, לא מעט כיוון ששולל הוא את הקרקע, השירית כמו גם האנושית, תחת רגלי.
המשלתי לסיפורו של צ'כוב, יגון, אלו שאינם זוכרים אותו יכולים להסתייע ב'אשכבה' של חנוך לוין( סיפורו של הרכב הוא עיבוד לאותו יגון צ'כובי), או פשוט להניח עינם על הסיפור עצמו. כסף לא דרשתי.
באשר לפרסום השירה, אינני יודע כרגע כיצד אוכל להסבירו במילים אחרות, אשר יתאימו יותר מדוגמתו של יגון. דיבור אל העצמי, בחדר מלא אדם. חברה.

ירמיה, אמנם, היה נביא. ניתנה לו מטרה אלוהית אשר הפרידה אותו ממשוררים נטולי אלוה, הוא אמנם לא חפץ בכך, אך אין זה מוריד מערך קיומה של המצווה והצו, אשר אין.

'המבדיל בין משורר לנביא, איננו בהיעדר אמונה (לשניים, גם יחד, אין שכזו), אלא בהיעדר היש (לירמיה היה אלוה, לוֹ בחר לציית; המשורר עודנו לאין, מציית)'

שמו של ירמיה הוא המשמש בצרפתית למילה 'קינה', אגב.

חלקו השלישי של המניפסט עומד בפני עצמו,לכן לא אפרסמו כאן כלשונו, אלא אעניק קישור.

(גם עמודים 14 ו16,אותו החלק).

ובכן, מדברים אלו תוכלו להסיק די בכדי לפסוק, כי המניפסט לא התיימר להיות הוראות הפעלה או מדריך לסלולרי, אלא כשמו ,נסיון הבעתו של אדם נטול יכולת-הבעה, על הבעתו. אולי, לעיני אחרים זהו גבב מילים, חלק זהו מנשר פואטי, או אנטי-פואטי, לחלופין.
ובאשר לשירים, דומני כי הוסבר די.

בתודה,
הנני.
החיים כמשל 44378
אשר,

בתגובתי בה הצעתי מעין פירוש או מיפוי של אחד משיריך הזכרתי את המשורר והסופר פנחס שדה. האם קראת את ספרו "החיים כמשל"?
בספר זה מספר שדה על בדידותו כמשורר; על אי ההכרה בו מצד החברה (הפרק "אין פנחס שדה", למשל); על התרחקותו מהבלי התרבות הצרכנית; על הלהט הדתי של המשורר (אצלו דמות המופת איננה ירמיהו כי אם ישוע); ועל מרכיבים נוספים דומים שהעלית בתגובותיך. אם לא קראת את ספרו של שדה הרי שלדעתי הוא עשוי לדבר לליבך, ואם כן קראת, אשמח לשמוע את התרשמותך ממנו ויחסך אליו.
החיים כמשל 44390
Personally, I loved the book and read it or parts of it many times over. I think his writings are exceptional
and unmatched
in Israeli literature
What do you think?
''אין פנחס שדה'' 44397
30 שנה מאוחר יותר כותב פנחס שדה "בספר האגסים הצהובים" על אותו ספרן בבית ביאליק, שהביאו להבנת אין קיומית.
"דור הולך ודור בא ואי ההבנה עומדת, כי הנה לא מכבר מצאתי בכתב-עת אחד חיבור מאת עיתונאית צעירה על אודות בית ביאליק והספרן הישיש אשר עדיין מכהן בו, וקראתי על הספרן לאמור, כי "אחד שלא ישכח כנראה לעולם את הציניות המרושעת שבאישיותו הוא פנחס שדה" – וקראתי עוד היאך הספרן "מדדה לו עדיין בצעדים קטנטנים, כפוף, מצומק ומצהיב כדפי הספרים שעל המדפים" ואת דבריו שאמר: "לי אין חיים פרטיים, אין לי אשה ואין לי ילדים, ואת כל חיי אני מקדיש לכאן" וכשקראתי זאת התעצבתי אל ליבי, וצר היה לי מאד, ועל כן כותב אני עכשו שורות אלה".
דומני שפנחס שדה הוא הדבר הטוב ביותר שארע לספרות העברית בעת החדשה. ראוי מאד גם לקרוא את הקובץ המאוחר והמופלא "ספר האגסים הצהובים"(1985) (הכולל שירים נפלאים וקטעי פרוזה יוצאי דופן ומרגשים כמו "חורינכם").
צידקת כל 44393
ראשית, לא אמרתי ש''דיון זה אכן נמשך זמן רב יתר על המידה'', אם כי אין ספק שמזה זמן הוא הפליג ממחוזותיו הנינוחים של שיר העלמה.
התקשיתי לעקוב אחר דבריך כעת, ממה שהבנתי אינך רואה בסגפנות ערך, ולכן דבריהם של אסף ואנוכי לא רלבנטיים לגביך. תקן אותי אם אני טועה.

אם להיות צנון, אציין כי אני מוצא את שלושת הפסקאות הפותחות את תגובתך זו (עד ל'המניפסט החל...') לא רלבנטיות לדיון שהתפתח עד כאן. לא שיש משהו רע בהוספת נקודות חדשות לדיון, גם אם לי כקורא לא נשאר כ''כ מקום להתייחס לדברים האישיים כ''כ שתיארת.
על הבדידות 44421
שמעון ומיכאל הזכירו ברוב חן וחוכמה את פנחס שדה כמי שחוקר וניזון מהבדידות. אם אני זוכר נכון, זה היה לצנינים בעיני כמה מבקרים שראו בכך מין פוזה מסוימת. קראתי בספרו לפני שנים, באותו גיל מיוחד שבו בדרך כלל קוראים את פנחס שדה, הרמן הסה וטאגור. מעניין יהיה לראות מה תהייה תגובתי היום אם אקרא בספר שנית. הרי חלק מהעניין של מעבר מגיל העשרה לגילאים מתקדמים יותר זה העלאת שכבות של ציניות תוך קילוף אותו דוק מצועף של סנטימנטליות (ורומנטסיסטית?).

שדה היה משורר רליגיוזי-קדושתי, אם כי אני לא בטוח שהיה דתי. לעומתו, הרב סולובייצ'יק‏1 היה אדם מאמין בכל נימיו. הוא העמיד את עיקר האמונה על בסיס דילמה יחידה - " אני בודד". זו איננה בדידות חברתית נטולת מכרים ידידים ואוהבים אלא חווית הבדידות של האדם המאמין, מין סיטואציה אבסורדית אשר באופן דיאלקטי מתישה ומייאשת ועל כן, מתוך התסכול, מניע את המאמין הבודד לעבודת הבורא.

עבור סולובייצ'יק אין זו פוזה ואפילו לא נסיון רטורי אלא מהות החיים. הכרה שנובעת משנים של הגות ופרקטיקה אמונית.

עד כמה הבדידות המניפסטית שלך היא אכן עמוקה ואותנטית, רק ימים יגידו.

____________

{1] הרב, כך הוא מכונה בה 'הידיעה, שנפטר בתחילת שנות התשעים היה מהוגי הדעות החשובים ביותר של האורתודוכסיה המודרנית בארה"ב ובישראל. הוא היה מראשי ישיבה יוניברסיטי בניו יורק במשך למעלה מארבעים שנה.
אז כך 44262
אני עוקב אחר הדיאלוג הזה בעניין רב. את דעתי על השירה המודרנית הבעתי בשיר הקודם. לא חשבתי שיש צורך לכתוב שוב, במיוחד כשאין לי משהו חדש לומר.

רק דבר אחד עולה במוחי כשאני קורא אותך. זה נראה כאילו אתה מכניס את עצמך לסרטים של מסכן. קראת יותר מדי על המשורר-העני-המסכן ואתה מנסה להכניס את עצמך לקטגוריה הזאת. אולי בכח.
אני מבין שהמציאות היא סובייקטיבית. יכול להיות ומישהו מדוכא בלי כל קשר למצב אובייקטיבי.
במקרה שלך, אתה מחובר לאינטרנט לכל אורך שעות היום, וכבר מכך העניות שלך מוטלת בספק.
יכולת הביטוי הלא טובה שלך ואווירת המיסתורין בה אתה מקפיד להתעטף, לא משרים אמינות לדמותך.
דגל שחור 44149
מישהו נכנס אי פעם לכלא צבאי על תמיכה באנרכו-סינדיקאליזים הראשוני של פרודון?
נראה לי שבשביל לזכות בסימבול של סרבנות מצפון צריך להתאמץ קצת יותר ?
דגל שחור 44181
אני בטוח שהקצין בבקו"ם ממש יזעם כשישמע שאשר תומך באנרכו-סינדיקאליזים הראשוני של פרודון.
(כדי לכתוב את זה עשיתי cut וpaste).
דגל שחור 44203
יזעם במקרה הגרוע, יספוק כפיים במקרה הטוב,
בכל מקרה נראה שמכתב השחרור הפותר משרות צבאי יהיה בדרך
הכל חלק ממכלול 44209
אתה נכנס לכלא על סירוב לשרת,נקודה.לא איכפת להם אם אתה אנרכו-סינדיקליסט, פשיסט, או מר''צניק.
הכל חלק ממכלול 44212
בשירותי הסדיר שימשתי כמנקה שמשות כלי רכב של קצינים בכירים בשערי הקריה. באחד הימים עבר שם אורי שגיא (הוא היה אז ראש אמן) ועל שמשת מכוניתו היה כתם קטן בצורת לוגו של ידיעות אחרונות שסירב להיכנע לאיבחות המגב האכזריות שלי. ניסיתי להוסיף למיים חומר ניקוי מרוכז במיוחד, לא עזר, ניסיתי לגרד את הכתם עם הציפורן ואפילו ניסיתי להיעזר בתרמיל של כדור שסיפק לי שומר הבסיס אך כשלתי במאמצי ובסופו של דבר הוריתי לנהג להמשיך לנסוע כשהכתם מככב על שמשת מכוניתו של הקצין המהולל.
שניות ספורות מאוחר יותר הוא התנגש בעמוד חשמל. כתוצאה מהתאונה הנוראית הזו נשלחתי ל 14 יום מאסר בכלא 4 אבל העונש הזה היה זניח לעומת רגשי האשמה שבגללי הסתובב ראש אמן במשך חמישה שבועות כשסביב צוארו כרוך צוארון אורטופדי מגוכח.
כשחזרתי מהמאסר הורדתי לדרגת טרש והועברתי לתפקיד מנקה המשקפיים ומבריק הדרגות האישי של רסר הבסיס.
הכל חלק ממכלול 44214
כתבתי על האירוע הזה שיר שנדחה בכעס מסיבות תמוהות ע''י כל העיתונים ומאוחר יותר אתרי האינטרנט שבהם ניסיתי לפרסמו.

מישהו ניסה לגרד את הכתם
מעל השימשה
אבל הכתם היה כהה מידי
או להיפך בהיר מידי.
בין כך ובין כך
הכתם נשאר על השימשה.
הכל חלק ממכלול 44217
רס"ר בסיס עם עיגולדים...? וואו.
משקפי קריאה 44219
משקפי קריאה 44221
רס"ר, וקורא?
חותם על פאסים 44276
אצלנו הוא עשה את זה בטביעת בוהן 44285
אצלנו הוא עשה את זה בטביעת בוהן 44287
שינסה לעשות את זה לרמטכ''ל.
הדיסקורס הדכאני הצה''יל 44271
על סרוב לשרת ,במצב הנוכחי תשוחרר על אי התאמה.
בשביל להכנס לכלא תתצטרך להשתתף בחלקים מן הדיסקורס הצבאי דהינו להתגיס קודם ואחר כך לצאת למסעות צלב של סרבנות.
דגל שחור 44408
מישהו פעם הוצא להורג בשל תמיכה באנרכיזם, אז מאסר צבאי הוא לא עונש יוצא דופן באכזריותו ל-"פשע" זה.

ראה מקרה סאקו ו-וונזטי:
נ.ב - אין דבר כזה סרבנות מצפון רשמית בישראל.
דגל שחור 44428
לפי מה שכתוב במאמר, הוצאו להורג סאקו וונזטי מפני שהורשעו בשוד ורצח. פסק הדין הושפע מדעות קדומות של חבר המושבעים, מפני שהשניים היו איטלקים ומפני שהיו אנרכיסטים. ניסוח שקול לשלך היה טוען שהם הוצאו להורג בשל היותם איטלקים.
דגל שחור 44446
אני מודע לכך.
ההרשעה נבעה מהיותם אנרכיסטים (ואיטלקים), ולא בשל הפשע בו הורשעו, ואותו לא ביצעו (בקישור שסיפקתי רשום גם שהם זוכו בדיעבד).

לכן: הם הוצאו להורג בשל האנרכיזם בו תמכו, כאשר הסיבה המשפטית הרשמית הייתה השוד והרצח בו הם הורשעו.
דגל שחור 44507
סאקו וונזטי הופללו על רצח ספר אחד. הם לא ביצעו את המעשה, שנים לאחר מכן הוכח חד משמעית שהרצח לא בוצע על ידם. גם נעשה סרט, ככל הידוע לי, בעניינם.
הם לא הוצאו להורג על מוצאם, אלא על דעותיהם הפוליטיות.
בארה"ב יושבים עתה שני אסירים עם רקע דומה, מומיה אבו-ג'מאל, עיתונאי רדיקלי שהופלל ברצח בנסיבות מחשידות ביותר, ולאונרד פלטייה, אשר סיפורו הלא ייאמן סביב התארגנותו למאבק למען זכויות הילידים האמריקנים הוא מדהים בשמיעה ראשונה, עד שמקשיבים לכתב ההאשמה כנגדו, שמאמת את הכל.
לא זכור לי אם זוכו סאקו וונזטי במשפט חוזר לאחר הוצאתם להורג, אך זכור לי כי הוכחה חפותם עד מעל לכל ספק אפשרי. הסיפור של התביעה נתפר במספריים...

אגב, מה עם נרצחי היי-מרקט? והאנשים שהוצאו להורג בשל כך, בלא אשם בכפותיהם?
כיניתי? 44179
1) מהו התחליף הבשל והישים שאתה מציע לדמוקרטיה?
2) האם תחליף כזה או אחר יבוא ללא תג של מחיר?
אין אוטופיות 44198
1) איזו מין שאלה זו? מן הסתם האנרכיסטים רואים את האנרכיזם כתחליף בשל ואף ישים.

אומנם התאוריה האנרכיסטית מתבססת על הנחות יסוד מסוימות בנוגע לאופיו של האדם (כיצור חברתי עם אינסטינקט לסולידריות ושאיפה לחופש) אבל ההנחות אינן בלתי סבירות, ובהנתן אותן ההנחות האנרכיזם נראה ישים ואף עדיף.

2) לחיים יש תו מחיר. לחיים עם אחרים יש תווי מחיר, ולחיים לבד יש תוי מחיר. וכך גם לאנרכיזם. אף אנרכיסט לא מבטיח העלמות מוחלטת של הניצול, הפשיעה והסבל האנושי.
האנרכיסטים רק מציעים אלטרנטיבה, שלדעתם היא עדיפה על המצב הקיים. (שגם לו כידוע יש תו מחיר).
יופי 43977
האין עיצובים מסויימים יכולים להיות יפים להפליא, למזג את המכונית ותכונותיה במעטפת אינטגרטיבית? זאת כשתכונות אלה הינם פלא-הישג של מחשבת האדם החופשי -עשרות אלפי שנים כיתתו אנשים את דרכם בשרב וחיו חיים חרופים עד סביבות גיל 30, הזדקנו בטרם עת. האין עיצובים יפים וזורמים משנעים מתן דחף למה שהאדם יכול וראוי להיות, ולא מעודדים בהכרח סאוב ועצלות?

האדם משלם עבור מוצר כאקט של הוקרה בערך. הכסף שבידיו אמור להיות, בחברות תקינות, פרי מאמציו המושכלים, פרי דברים בעלי ערך מעשי ידיו. האם דווקא יש לקדש את חוסר הערך, להטיף לזילות אינהרנטית וטוטלית?
אדרבא, יצהיר נא הכותב שהוא נאה מקיים ולא רק מטיף, ומתנגד מעתה ואילך לקבל כל תמורה שהיא לעשייתו, הן מצד אנשים בודדים והן מצד כל קרן ציבורית.
צפירת ארגעה 44189
די.

נדמה כאילו לדיון הזה התנקזו הרבה יותר מדי אמוציות שליליות, וכמות הבוץ והרפש שהושלכה כאן גבוהה מזו שבמרבית הדיונים האחרים גם יחד.

אז - בקשה אישית לכל הקוראים: עלבו בכם? הבליגו. פגעו בכבודכם? מיחלו. תנו לסערה לשכוך, ונקווה שנוכל גם לשכוח, ולחזור לרמת דיון סבירה.

תודה.
השערה באשר לשיר 44235
אז רגע, הצועדת דומם הלא היא השמש, נכון? ואז נשף שפתיה הם קרני השמש? והירח המלא 'גוון את פניו השלמים' מאור השמש?

כי אם כן, אז אריאל עלה על זה בקריאה ראשונה, ואני, הפותה, רק בעקבותיו. טרומשחרי, כן...
תגובה 298078
לדעתי שני הבתים הראשונים נפלאים רק שלי ישנה בעיה עם הבית השלישי כי אצלי דוקא היתה תחושה של התעוררות בשני הבתים הראשונים ששדרה אופטימיות. משהו בהתעוררות, ושירי הערש אשר אבדו את מקומם כדי להתעורר ואפילו הכותם ושוקע.ובקריאה ראשונית נראה אין מקומו של בית אחרון בשיר זה אבל לאושרי דוקא אפר הליל הוא שמזכיר הכי את זכר השחר הנזכר בהתחלה שמחזיר אותנו לאיזה זכרוןמחלום כפי שכבר כתבו בתגובות אבל עדיין אינו משתלב בתהליך אופטימי אלא מהווה סוד כמוס של המשורר אשר העלים מאתנו סודו ויכול להיות מאד שדוקא זה מה שהיינו צריכים כדי להשאר אופטימיים רק שבמקרה זה מאד חשוב להזהיר את המשורר שאם גילו צעיר טוב לו כי ישתדל לסיים את שיריו באופטימיות מובהקת ולא יתגרה במבוכות הזקנות
שיר קדמתרמני 303890
דוד אבידן לא הסתיר בכתביו הראשונים את חיבתו העזה לאתרמן ופן. הוא הושפע מהם אפילו יתר על המידה. השיר הזה מזכיר דמיון הגובל בגנבה לעוד חוזר הניגון. כמה טוב שאבידן מצא כעבור מספר שנים את הסגנון הקסום שלו. אלתרמן ענק אבל הארץ לא צריכה עוד אלתרמן או עוד פן. הקהל רצה אבידן וקיבל אבידן בשנות ה60 וה70 בשנות ה80 וה90 אבידן נטש את הקהל או שהקהל נטש אותו או שזה היה הליך עדדי. בכל אופן שירתו האחרונה של אבידן לאדומה בכלל לשירתו הטרומית כדוגמאת שיר זה. בערך מהספר שירי לחץ אפשר לראות את השינוי.
שיר קדמתרמני 304086
אתה טוען שהשיר הזה נכתב על ידי אבידן?

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים