דאגלאס ר. הופשטטר התפרסם לראשונה בספרו "גדל, אשר, באך" (גא"ב), שראה אור בשנת 1979. הספר, שזכה בפרס פוליצר לשנת 1980, עסק בחידת התודעה ובאפשרות התיאורטית ליצור בינה מלאכותית; אולם, כפי שהופשטטר עצמו העיד פעמים רבות בשנים הבאות, מעטים הבינו באמת את נושא הספר, ורבים התמקדו באופן ההצגה יותר מאשר בתוכנו הממשי.
הופשטטר, פרופסור למדעים הקוגניטיביים ולמדעי המחשב באוניברסיטת אינדיאנה, פרסם ספרים נוספים העוסקים בתחום; הנודע שבהם הוא "The Mind's I", אוסף מאמרים וסיפורים שערך יחד עם הפילוסוף דניאל דנט. ספרו האחרון, "אני לולאה מוזרה", ראה אור השנה, ועוסק גם הוא בשאלת התודעה. לאחר פרסום הספר, הסכים להתראיין עבור "האייל הקורא". הראיון נערך בדואר אלקטרוני, ולכן תשובותיו ארוכות ומפורטות יחסית; נדמה כי בראיונות שהוא מעניק בעל־פה, הופשטטר מתבטא באופן לקוני למדי.
 | "אני לולאה מוזרה" - עטיפת הספר |
חלקו הראשון של "אני לולאה מוזרה" דומה לגרסה מתומצתת של "גדל, אשר, באך", וחוזר על הניסיון להסביר את התודעה כלולאה מוזרה. אך שלא כמו גא"ב, ספר זה לא דן בבינה מלאכותית. האם אתה מאוכזב מהאופן בו התקדמו המחקר הקוגניטיבי ומחקר הבינה המלאכותית בשלושת העשורים האחרונים? האם האמנת, כמו חוקרים רבים אחרים באותן השנים, כי מכונות תבוניות נמצאות ממש "מעבר לפינה"?
"בפירוש לא האמנתי כי מכונות תבוניות נמצאות ממש מעבר לפינה כשכתבתי את גא"ב. סוף פרק י"ט בגא"ב (שכותרתו "בינה מלאכותית: מבט לעתיד") מבהיר זאת היטב.
"האם אני מאוכזב ממידת ההתקדמות במחקר קוגניטיבי ובבינה מלאכותית בכשלושים השנים האחרונות? כלל וכלל לא. להפך, הייתי מודאג מאוד אפילו אם היינו רק מתקרבים לתבונה אנושית – הייתי מפחד כי תבונתנו ונשמותינו הן חסרות עומק. השגת מטרות הבינה המלאכותית בתוך כמה עשורים הייתה גורמת לי לאבד לחלוטין את הכבוד שאני חש לאנושיות, ובפירוש לא רציתי בכך (ועדיין איני רוצה).
"אני מעריץ מושבע של האנושיות כשהיא בשיא עומקה ובשיא כוחה – של אנשים כגון הלן קלר, אלברט איינשטיין, אלה פיצג'רלד, אלברט שוויצר, פרדריק שופן, ראול ולנברג, פאטס וולר, וכן הלאה. אני מוצא עומק אין־קץ באנשים שכאלה (וברבים אחרים שהזכרתי ב"אני לולאה מוזרה"), ולא הייתי רוצה לחשוב שניתן להביע את כל היופי ועומק המחשבה והטוּב הללו – ולו בקירוב! – במכשירי החישוב הנוקשים להחריד של ימינו."
האם אתה עדיין מאמין שזה יקרה, בסופו של דבר?
"קשה לי לומר בוודאות, אבל אני חושב שכן, בסופו של דבר. אולם לא הייתי רוצה להיות בסביבה כשזה יקרה. עולם כזה יהיה זר לי מדי. אני מעדיף לחיות בעולם שבו מחשבים עודם מאוד, מאוד טפשים. ואני נהנה מאוד לצחוק על חוסר הגמישות הבלתי־צפוי והמגוחך המופיע במודלים הממוחשבים של תהליכים מחשבתיים, אותם הדוקטורנטים שלי ואני מתכננים יחדיו. זה משמש עבורי כתזכורת תמידית לדקויות המרובות והחמקמקות האדירה של התבונה האנושית.
"למעשה, אני שמח מאוד שיש לפנינו עוד דרך ארוכה במסע אל הבינה המלאכותית. אני חושב שנקודת המבט ה"פסימית"-לכאורה שלי היא בעצם סוג עמוק של אופטימיות, בעוד שהגרסאות ה"אופטימיות" של ריי קורצווייל ואחרים נדמות לי כתפישה פסימית עד מאוד של טבע התבונה האנושית."
(עוד נדבר על ריי קורצווייל בהמשך הראיון).
בספר, אתה משתמש במלה "נשמה" (soul) במקום "מודעות". אמנם הבהרת היטב שאין למונח, כפי שאתה משתמש בו, שום קשר עם הקונוטציות הדתיות המוכרות שלו, אך עדיין, קשה מאוד להתנתק מקונוטציות דתיות אלה; "נשמה" היא מלה טעונה מאוד בהקשר זה. מדוע בחרת להשתמש בה, ולא, נניח, במילים "מודעות", "תבונה", "נפש", או כמה חלופות אחרות, טעונות פחות?
"אני משתמש במלה "נשמה" משום שנדמה לי שמבין כל החלופות בהן ניתן לבחור, זו המלה שמרמזת באופן הטוב ביותר על עומק המסתורין של הקיום בגוף־ראשון, שכל אדם בעל נטייה פילוסופית ודאי תוהה לגביו פעמים רבות במהלך חייו. אבל אני חושב שכינוי הגוף הראשון, "אני", הוא מלה המרמזת על כך לא פחות. אני מניח שיכולתי גם להשתמש במלה "נשמה" (spirit), אבל נדמה שגם מלה זו הייתה טעונה בקונוטציות דתיות עבור קוראים רבים.
"העניין הוא שבכל פעם שמדברים על מהות החיים, מבפנים, מתקרבים מאוד למהות הדת עצמה. כך שאין זה מפתיע שבחרתי במלה בעלת טעם דתי כדי לדבר על מסתורין עמוק הקרוב כל־כך ללב־ליבה של הדת."
אחד הטיעונים המפתיעים המופיעים בספר (ולמעשה, הופיע כבר בספרו הקודם, Le Ton beau de Marot), הוא הרעיון לפיו הנשמה שורדת לאחר הגוף בכך שעותקים שלה, "רסיסי נשמה", קיימים במוחות רבים – מוחותיהם של אחרים, שהכירו את המנוח; מעין גרסה חזקה יותר של האמונה לפיה האדם קיים כל עוד קיים זכרו. בספר הקודם דן הופשטטר ברעיון זה כשסיפר על מותה בדמי ימיה של אשתו קרול, וציין כי הוא מוצא נחמת־מה במסקנה כי במובן זה היא עדיין "קצת בחיים"; הוא הודה כי רבים יחשבו כנראה שהוא בחר באמונה כזו רק מפאת אבלו.
אתה מציג טיעונים חזקים בזכות הרעיון לפיו הנשמה שורדת את הגוף הפיזי בכך שהיא "מפוזרת" על־פני מוחות רבים; ככל שהאדם מוכר יותר לאחרים, כך נשמתו "שוכנת" יותר במוחם. מה דעתך על הטענה לפיה הימצאותה של נשמה אחת במוחו של אחר היא אך ורק הדמיה, מנגנון סימולציה שהתפתח אבולוציונית כדי לשפר את סיכויי ההישרדות של הפרט? (אחרי הכל, היכולת לחזות מה חבר אחר בשבט מתכנן לעשות יכולה להוות כלי הישרדותי חזק).
"הטיעון שלי מוצג בבירור ב"אני לולאה מוזרה". אם נשמתו של אדם היא באמת תבנית, אזי ניתן להביעה בתווכים שונים. בכל עת שתבנית זו מתקיימת באופן מפורט דיו, הרי שזוהי, על־פי הגדרתי, הנשמה עצמה, ולא מין "אך ורק הדמיה" שלה."
בהמשך הראיון יזכיר הופשטטר תרגומים שונים של "יבגני אונייגין", יצירת המופת של פושקין, וכאן הוא מציין: "נשמה היא תבנית שניתן להביעה במדיומים שונים – בדומה לתבניות של טקסט שניתן להביען במדיומים שונים של שפה ותרבות".
הביטוי "אך ורק הדמיה" מזכיר באופן חשוד את דיבורו של ג'ון סירל כשהוא מבטל, בסגנונו הלעגני, את הבינה המלאכותית. כפי שאני רואה זאת, אין כל קו היוצר הפרדה של שחור ולבן בין "אך ורק הדמיה" של ישות מורכבת לבין מימוש מלא שלה – ישנם רק גוונים רבים מאוד של אפור לאורך כל הדרך. אני מתייחס לקשת רחבה זו במקומות רבים בספריי, ובכלל זה בשלושה סיפורים קצרים נהדרים של סטניסלב לם שנכללו באוסף The Mind's I."
גם לסיפוריו של לם עוד נחזור...
אם נשמה אכן יכולה לשרוד בכך שתימצא במוחות אחרים, אזי נשמות מסוימות שורדות מאות רבות של שנים לאחר מות המוח המקורי שלהן. דוגמא אחת שאתה מציג היא פרדריק שופן, באומרך כי "שופן, האדם עצמו, שורד במידה רבה בעולמנו, אפילו כיום".
יש האומרים כי סופרים "זוכים לחיי נצח" בזכות ספריהם. רעיון רסיסי־הנשמה שלך שופך אור חדש לחלוטין על אמירה זו, ומרמז כי סופרים (ואמנים, כגון מלחינים) מאריכים ממש את הישרדות הנשמה שלהם, בכך שהם הופכים את יצירתם למוכרת. במובן זה, נדמה כי ספריך שלך כוללים מאמץ כביר להציג את פרטי חייך ואת נימי נפשך בפני הקוראים; למשל, במקום בו סופרים רבים היו כותבים "מהותי הושפעה רבות מאנשים רבים, מנילס בוהר ועד צ'רלי בראון", הרי שאתה מספק רשימה מפורטת של מעל ארבעים וחמישה שמות. הספר (כמו גם ספרך הקודם, Le Ton beau de Marot) מתובל בעשרות אנקדוטות על חייך הפרטיים. כקורא, אני ודאי מרגיש שאני מכיר אותך אישית טוב יותר מכל סופר אחר, קל וחומר בהשוואה לסופרים אחרים של ספרות מדעית. האם ניתן לראות בכך ניסיון להטביע רסיסים מנשמתך במוחם של הקוראים? האם זהו הניסיון שלך לזכות באלמוות?
"לא, איני מנסה להשיג אלמוות דרך ספריי. אני גם לא חושב ששופן ניסה להשיג אלמוות דרך יצירתו המוזיקלית. זו נראית לי מטרה אנוכית מאוד, ואני לא חושב ששופן היה אנוכי במיוחד. הייתי אומר גם שמוזיקה מביעה את נשמתו של המלחין הרבה יותר משרעיונותיו של סופר מביעים את נשמתו־הוא. אולי כמה רעיונות רגשיים שאני מביע בספריי יכולים להעביר מעט ממהות נשמתי לכמה מהקוראים, אבל אני חושב שהמוזיקה של שופן ודאי עושה עבודה טובה בהרבה [מבחינה זו]. והדבר נכון, כמובן, לגבי מלחינים רבים אחרים.
"לי אישית אין כל מחשבות על "ניסיון לזכות באלמוות" כשאני כותב. אני כותב פשוט כדי להביע רעיונות שבהם אני מאמין ושאותם אני מוצא מרתקים, משום שאני רוצה לאפשר לאנשים אחרים לחלוק רעיונות אלה. אבל רעיונות אינטלקטואליים כשלעצמם, ולא משנה עד כמה הם מרתקים, אין בהם די כדי להעביר נשמה ממוח אחד למשנהו. אולי, כפי שאמרתי, הפסקאות האוטוביוגרפיות שלי – חלקן לפחות – מעבירות רסיסים זעירים של נשמתי לכמה אנשים. אבל כאמצעי להעברת נשמות, סיפורים אוטוביוגרפיים הם אמצעי יעיל הרבה פחות מחיים לצד מישהו שאתה אוהב במשך שנים רבות, וחתירה משותפת ליעדים עמוקים בחיים – זה ברור!"
המדען והממציא ריי קורצוויל מציג מסלול אחר אל האלמוות – מסלול ארצי יותר. כמוך, קורצווייל רואה בנשמה "תוכנה" שניתן להריצה על סוגים שונים של "חומרה". יתרה מזו, הוא מאמין כי בפרק זמן קצר יחסית, תהיה ברשותנו חומרה אלקטרונית שתהיה שקולה למוח האנושי (אותו אתה עצמך מתאר כ"מכונה אוניברסלית", המסוגלת להריץ כל סוג של "תוכנת־נשמה"). ברגע שתהיה ברשותנו חומרה שכזו, טוען קורצווייל, נגיע לאלמוות: "נוריד" את תוכנת־הנשמה שלנו למוחות אלקטרוניים, ובזאת נהפוך בני־אלמוות, המסוגלים ליצור גיבויים של נשמתנו שניתן לשחזר במקרה של אסון, ויכולים לעבור ממקום פיזי אחד למשנהו במהירות הורדת־תוכנה.
האם אתה מסכים עם קורצווייל, כי חומרה המסוגלת להריץ את "תוכנת הנשמה האנושית" תהיה זמינה בעתיד הנראה לעין? האם אתה האם אתה שותף לתפישתו לפיה זוהי המקבילה לאלמוות – האם התוכנה הרצה על מחשב אלקטרוני תהיה אותו "אני"? ולבסוף, האם אתה חושב שנוכל לפתור את החצי השני של הבעיה, דהיינו היכולת לקרוא את חומרת המוח הביולוגי כדי "להוריד" את הנשמה?
"אני חושב שקורצווייל מבועת מהיותו בן־תמותה, וכמֶה בכל מאודו להימנע ממוות. אני מבין את האובססיה הזו, ועוצמתה הפראית אף נוגעת לליבי, אבל אני חושב שהיא מערפלת את ראייתו עד מאוד. נדמה לי כי תקוותיו הנואשות של קורצווייל מטילות צל כבד על האובייקטיביות המדעית שלו.
"אני חושב שקורצווייל מאמין שהטכנולוגיה מתקדמת כה מהר, ובאופן כה דטרמיניסטי (חוק מור, וכו'), עד כי בעוד כמה עשורים, באופן בלתי־נמנע, החומרה תהיה כה מהירה והננו־טכנולוגיה כה מתקדמת עד כי דברים שכיום אנו מתקשים להאמין בייתכנותם, יהיו אפשריים ואף פשוטים. נקודת מפתח בחזון הזה היא שאיש לא יצטרך להבין את הנשמה או המוח כדי לשכפל בדיוק מושלם את מוחו של אדם מסוים, משום שטריליוני "ננו־בוטים" ישחו בזרם הדם שבמוחו של האדם וידווחו על כל "פרטי החיווט" של אותו מוח ספציפי, ובנקודה זו המידע נשמר בטבלת־מידע מורכבת מאוד שניתן להזינה אל תוכנת מחשב אוניברסלית המריצה דימוי של "יריות" ניורונים, והופה! – נשמתו של אותו אדם נוצקה מחדש במדיום אלקטרוני.
 | "הסינגוּלריות קרובה": עטיפת ספרו של ריי קורצווייל |
"באופן אירוני למדי, חזון זה עוקף לחלוטין את הצורך במדע קוגניטיבי ובבינה מלאכותית, משום שכל שאנו זקוקים לו הוא תוכנית חיווט מפורטת של המוח האנושי, ואז אפשר בקלי־קלות להעתיק את המוח לתווך אחר. וכך, אומר קורצווייל, נגיע לנשמות בנות־אלמוות החיות (אולי לעד) על חומרת מחשב סופר־מהירה. וקורצווייל מאמין שכל זה יתרחש מוקדם כל־כך, שמוחו־שלו "יועלה" לחומרה סופר־מהירה, ולפיכך הוא מצפה (או לפחות, טוען בקול שהוא מצפה) כי יהפוך לבן־אלמוות – פשוטו כמשמעו, ולא באופן בו שופן הוא "בן־מעין־אלמוות", עם רסיסים זעירים בלבד מנשמתו ששרדו, אלא עם מלוא נשמתו שמורה לנצח.
"הבעיה היא שנשמה לבדה תצא מדעתה; היא חייבת להתקיים בעולם מורכב מאוד, והיא חייבת לשכון בעולם זה יחד עם נשמות רבות אחרות, ולהתרועע עמן ממש כפי שאנו עושים כאן בעולם האמיתי. ודאי כי קורצווייל לא רואה בכך כל בעיה, משום שיהיו לנו עולמות וירטואליים לרוב "שם למעלה", בגן־העדן הקיברנטי, וכמובן שתהיינה שם נשמות למכביר שתרוצנה על אותה החומרה. וקורצווייל חוזה כי נשמות־התוכנה החדשות תתרוענה זו עם זו בדרכים שאנו לא מסוגלים לחזות, או אף להעלות על דעתנו, כיום.
"ובכן, עבורי יהיה עולם חדש ו"מהולל" זה קיצה של האנושות כפי שאנו מכירים אותה. אם חזון זה יתממש, ודאי שיהיה זה קץ החיים האנושיים. שוב, איני רוצה להיות בסביבה אם חזון מעין זה יתממש אי־פעם. אבל ספק רב, לדעתי, אם כל זה יקרה בזמן הקרוב. מתי כן? איני יודע. מאות שנים, לכל הפחות. אבל איני יודע. איני עתידן כלל וכלל. אבל קורצווייל הוא "אופטימיסט" (כלומר, פסימיסט במידה מדכאת, מנקודת המבט שלי) בנוגע לקצב בו שינויים מרעישי־עולמות אלה יתרחשו.
"בכל מקרה, החזון שקורצווייל מציע (ומציעים גם אנשים חכמים מאוד אחרים, כגון האנס מורווק, ורנור וינג', אולי גם מרווין מינסקי, ורבים אחרים – שנדמים לי, אני חייב לומר, כבני טיפש־עשרה מגודלים המכורים למדע־בדיוני) מעורר בי סלידה. על־פניו זה אולי נשמע אידיאליסטי ואוטופי, אבל עמוק בפנים כל זה נראה לי אנוכי ותאוותני עד מאוד. זה נשמע לי כמו "אני, אני, אני!" – "אני רוצה לחיות לעד!". אבל מי יודע? אני אפילו לא אוהב לחשוב על הסצינה מפארת־הטכנולוגיה הזו, המכונה כיום בדרך־כלל "הסינגולריות" (ויש המכנים אותה "אקסטזת היורמים" – ביטוי נהדר!), זה מעורר בי חלחלה. מצטער!"
טיעון מפתיע אחר המופיע בספר הוא טיעון "זני" כמעט, לפיו המודעות אינה אלא אשליה; הזיה המתקיימת משום שהיא הוזה את עצמה. אפשר אולי לטעון כי תשובתו של הופשטטר לבעיה הפסיכו־פיזית היא פשוט, "אין בעיה, משום שאין כל פסיכו. זה רק נדמה לנו" – והעובדה שזה נדמה לנו היא־היא שמובילה, למעשה, לקיומו של הפסיכו. זהו ליבה של הלולאה המוזרה שהעניקה לספר את שמו. ההזיה נובעת מכך שהמוח מייצר ייצוג של סביבתו (כדי לשרוד בה), וחלק מייצוג זה כולל, בהכרח, את המוח עצמו, ה"אני", מנגנון המייצג את עצמו ובכך מוביל לעצם קיומו. ברור שלא כל מוח מייצג את סביבתו במידת פירוט שווה; בעלי־חיים שונים, למשל, מייצגים את העולם במוחם באופן נחות יותר, ולכן גם ייצוג העצמי שלהם – ומכאן, ה"אני" שלהם, "נשמתם" – ירוד יותר; אפשר אולי לומר שהם סובלים פחות מהזיות. (לפני שאתם תוקפים את הרעיון, זכרו שהוא מוצג כאן על קצה המזלג; מומלץ לקרוא קודם את הספר כדי להבין את הרעיון לעומק, גם אם אינכם מסכימים איתו).
לצורך הדיון המציא הופשטטר "סולם" דמיוני למדידת רמת ה"נשמה" של מוחות שונים: סולם הַאנֶקֶר. סולם זה נקרא על־שם ג'יימס האנקר, מבקר מוזיקה שכתב, לפני כמאה שנה, כי "אנשים קטני־נפש אסור שינסו לנגן זאת, ולא חשוב עד־כמה זריזות אצבעותיהם" בהתייחסו ליצירה מסוימת של שופן – התבטאות ששבתה את ליבו של הופשטטר בצעירותו.
ב"אני לולאה מוזרה" אתה טוען כי ה"אני" אינו אלא מיתוס, הזיה הנהזית בידי הזיה. ודאי כי מנקודת־מבט זו, ניתן להניח כי אין כל דבר מקודש בנשמות. אבל נדמה כי אתה עצמך מייחס קדושה לנשמות, למשל בהיותך צמחוני. האין תפישות אלו סותרות? אם הנשמה אינה אמיתית, ואינה אלא תוצאה מרמה גבוהה של תהליכים ביו־כימיים, מדוע עלינו לדאוג לנשמות אחרות (קל וחומר לנשמות שאתה מדרג נמוך בסולם האנקר, כמו נשמות של בעלי־חיים)?
"איני יכול להסביר זאת באופן רציונאלי לחלוטין. ברור כי גם המוח שלי נשבה במיתוס האוניברסלי של ה"אני" – ההזיה הגדולה, אם תרצו – ממש כמו כל מוח אנושי אחר. והזיה זו מובילה בהכרח לרחמים ואמפתיה (כן, אמפתיה להזיות אחרות, אבל זה מה יש). במקרה שלי, בנקודה כלשהי, רחמי כלפי "יצורים" אחרים הובילו אותי באופן טבעי לחלוטין למסקנה כי אין זה קביל להשמיד יצורים תבוניים אחרים (או הזיות אחרות, אם תרצו), כגון פרות וחזירים וכבשים ודגים ותרנגולות, כדי לצרוך את בשרם, אפילו אם אני יודע כי מודעותם (ההזויה) אינה מרמה גבוהה כמודעותם (ההזויה) של בני־אדם.
"היכן, ועל־סמך מה, למתוח את הקו? כמה האנקרים צריך כדי לזכות בכבוד? איני יודע בדיוק. פעם מתחתי את הקו בין יונקים לבין שאר ממלכת החיות, ודבקתי בהחלטה זו במשך עשרים שנה בערך. אבל לאחרונה – לפני כמה שנים, בעת שכתבתי את "אני לולאה מוזרה" ונאלצתי לחשוב שוב לעומק על כל הנושאים הללו – "הורדתי" את הרף האישי שלי, וחדלתי לאכול חיות מכל צורה וגודל. אני שלם יותר עם עצמי כעת, למרות שלעיתים אני חושד שקצת הגזמתי. אבל אני מעדיף להעניק תשר גדול מדי לנותן־שירות על־פני תשר קטן מדי, וזה דומה. אני מעדיף לטעות לכיוון נדיבות־יתר מאשר לצד השני, ולכן אני צמחוני. (אבל אני לא דואג לנשמותיהן של עגבניות, כפי שאני מבהיר בפרק הראשון של הספר)."
לקראת סוף הספר אתה דן בביצועים של מוזיקה מאת באך. יש מבצעים מודרניים שאתה מעריך במיוחד? ומה בדבר וריאציות על באך? ביצועים ג'אזיים של באך, למשל, נפוצים.
"אני לא כל־כך שם לב למבצעים של מוזיקה קלאסית, משום שעבורי מרבית המבצעים מהליגה העליונה נשמעים דומים מאוד זה לזה. ישנם כמובן הבדלים עדינים בין מבצעים דגולים, אבל מה שחשוב לי בעיקר הוא רצף התווים וההרמוניות של המלחין, ואלו תמיד נמצאים שם, באופן די מושלם. להבדלים קטנים באופן בו התווים וההרמוניות מופקים יש השפעה קטנה ותו לא. מוזיקה קלאסית עוסקת בדברים העמוקים שהביע המלחין, ולא בשינויים קלילים שנגרמים בידי המבצעים. כך לפחות אני רואה את הדברים.
"אתם יודעים עד כמה אני אוהב אנלוגיות – אז הנה עוד אחת. עבורי, האזנה למבצעים דגולים רבים המבצעים את אותה היצירה (ופעם הייתה לי חוויה כזו בדיוק – הייתי בפסטיבל מוזיקה באספן שבקולורדו, ושם קבוצה שלמה של פסנתרנים צעירים וכשרוניים להדהים בצעו בזה אחר זה את הפרק הראשון והיפהפה של קונצ'רטו מאת שומן, והאזנתי לכך במשך כמה שעות, וזה היה מרתק) היא כמו צפייה בטלוויזיה בגולשי הסקי הטובים בעולם מתחרים זה בזה באולימפיאדה. כולם עושים את מה שהם עושים באופן מדהים, וכולם מגיעים לסוף המסלול הארוך בהפרש של שנייה או שתיים זה מזה, ולעיתים רק עשיריות או מאיות השנייה! ההבדלים ביניהם הם כמעט מיקרוסקופיים, בסופו של דבר. תענוג לצפות בכולם אך איני מבדיל ביניהם. אם מישהו היה אומר לי כי הם כולם אותו האיש, לבוש בכל פעם מדים בצבעים שונים, לא הייתי מכריז "לא ייתכן!". ואתם?
"חשוב להדגיש שכל זה לא בא להפחית במאום מכשרונם הרב של אותם אנשים, אלא רק לומר שאנשים מוכשרים שונים רבים יכולים להגיע להישגים מדהימים, שאני עצמי לא יכול לחלום להגיע אליהם, אך שקשה מאוד להבחין ביניהם. מה שהם עושים מרשים מאוד, אבל ההבדלים בין הביצועים של האנשים המוכשרים הללו אינם גדולים כל־כך. וכמו בסקי, כך גם בביצועים של מוזיקה קלאסית.
"אגב, כדי להבהיר, הייתי אומר שהעניין שונה מקצה לקצה כשמדובר בג'אז ובמוזיקה פופולארית, משום שבמקרים אלה כל המבצעים לוקחים לעצמם חופש רב – הבעה עצמית היא שם המשחק! "אותו השיר", כשהוא מבוצע בידי אלה פיצג'רלד ובידי פרנק סינטרה יכול להיות שונה להדהים (וכמובן שהבדל כביר זה נובע גם מהלהקה המלווה את הזמרים, כמו גם מעיבוד מוזיקלי שונה). בג'אז ובמוזיקה פופולארית, חשוב לי מאוד מי מנגן או שר. כל ההבדל שבעולם. אבל במוזיקה קלאסית, המבצע חשוב הרבה, הרבה פחות, כל עוד מדובר במבצע מוכשר מאוד.
"אני חייב לומר שתרגום ספרותי דומה יותר לג'אז או מוזיקת פופ מאשר לביצועים של מוזיקה קלאסית, משום שגם כאן, אישיותו של המתרגם הופכת לחלק מהותי ומרכזי ב"קול" המדבר. לא ניתן להתחמק מכך, ולכן תרגום הוא אמנות עמוקה וחשובה כל־כך".
תרגום ספרותי הוא נושא שהופשטטר מתעניין בו מאוד, מאז שעזר לתרגם לצרפתית את "גדל, אשר, באך". תרגום הוא הנושא העיקרי של ספרו Le Ton beau de Marot, והופשטטר חוזר לנושא גם בשאלה האחרונה. למעשה, הוא מנצל את השאלה כדי לקשור את כל נושאי הדיון גם יחד:
כשהספר עוסק בשאלת הנשמה, "אני לולאה מוזרה" (כמו גם כמה מהמאמרים ב-The Mind's I) שואב מנושאי מדע־בדיוני רבים, כגון טלפורטציה. אבל רשימת האנשים שהשפיעו על חייך לא כוללת אף סופר מד"ב, ודמות המד"ב היחידה ברשימה היא קפטן נמו. האם אתה נוהג לקרוא מד"ב? מה דעתך על הסוגה?
"כשהייתי בן 10 או 12, אהבתי מדע בדיוני (אני עדיין זוכר בפרוטרוט כמה היבטים של הספר "כוכב אדום" מאת רוברט היינליין) והוא היה עבורי מסעיר מאוד, אבל כעבור זמן־מה עייפתי מכך. ובכל זאת, אני כן מעריץ כמה סופרי מדע־בדיוני, כגון רוברט ל. פורוורד (שהיה פיזיקאי במקצועו – הוא מחברו של הספר "ביצת הדרקון", שלו הקדשתי פרק שלם כמעט ב-Le Ton beau de Marot), וסטניסלב לם (מחבר ספרים רבים, ובהם "הקיבריאדה", ששני פרקים ממנו נכללים ב-The Mind's I, יחד עם יצירה אחרת שלו, Non Serviam). אבל אפילו לם, חרף דקות־המחשבה המדעית והתובנות הפילוסופיות שלו, לעיתים אינו לרוחי (אני זוכר כי קראתי פעם ספר ארוך מפרי עטו, שפשוט לא סבלתי!). הבעיה היא שנוטלים חירויות רבות מדי, ולא ניתן להאמין עוד בתסריט.
"אני מניח שאני די מיושן בטעמי הספרותי. אני אוהב ספרים חזקים ואמינים, כגון "רודף העפיפונים" ו"אלף שמשות זוהרות" מאת חאלד חוסייני, ששניהם מתרחשים באפגניסטן, וכמובן "התפסן בשדה השיפון" של ג'. ד. סלינג'ר, והרומן־בחרוזים המופלא של ויקראם סת', "שער הזהב".
"מקור ההשראה לזה האחרון, אגב, הוא ספרו המחורז המופלא של פושקין, "יבגני אונייגין". למעשה הגעתי ל"יבגני אונייגין" כשפגשתי את סת' פעם על כוס קפה, לפני כעשרים שנה, בחנות ספרים בפאלו אלטו, ושם גיליתי עד כמה הושפע מהתרגום לאנגלית של "אונייגין" מאת צ'ארלס ג'ונסטון. זמן קצר לאחר מכן בלעתי בשקיקה כמה תרגומים לאנגלית של "אונייגין" (כולל את זה של ג'ונסטון, כמובן), ובדרך התאהבתי בגרסה היפהפייה והמשכרת של "אונייגין" שתרגם ג'יימס פאלן. אחרי כמה שנים הוביל אותי סיפור אהבה זה, באופן בלתי־נמנע, להתמודד עם הטקסט הרוסי המקורי – ולתדהמתי, מצאתי את עצמי לומד על־פה קטעים ענקיים מהספר (כפי שעושים הרוסים), ואז גם תרגמתי בעצמי את הספר לאנגלית. הרפתקה זו, שארכה כשנה, הייתה אחד הפרקים המופלאים ביותר של חיי, והסיפור כולו מופיע ב"הקדמת המתרגם" שלי לספר.
"תרגום של "אונייגין" לאנגלית מחורזת בסגנון שלי, ובחינת הטקסט בסגנונות של אחרים באנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית וכו', העניקה לי מטאפורות רבות לדיון על הנשמה האנושית וכיצד היא יכולה לשרוד בתווכים שונים – אחרי הכל, הנה "נשמת הספרות הרוסית" (כך רואים הרוסים את "יבגני אונייגין"), והיא מועתקת לתווכים כה שונים ובכל זאת שורדת באופן נפלא, למשל, בגרסה האנגלית של ג'יימס פאלן או של בבט דויטש (ואולי גם בשלי, אבל איני יכול להיות אובייקטיבי בנקודה זו).
"לעיתים קרובות הרהרתי בתסריט מדע־בדיוני היפותטי בו נעלמת לבלי שוב הגרסה הרוסית המקורית, כך שכל שנותר מ"יבגני אונייגין" הוא, נניח, התרגום לאנגלית של ג'יימס פאלן – האם "יבגני אונייגין" שרד? והתשובה שלי לשאלה זו תמיד היתה "כן" פסקני ומוחלט! כך גם אני חושב על שרידתן של נשמות אנושיות במוחותיהם של אנשים אחרים – אלא שכאן, ה"תרגום" של הנשמות אינו מתקרב באיכותו לתרגום של פאלן למקור של פושקין. חבל, אבל אלה החיים. לוקחים מה שיש.
"פושקין מנסח זאת כך, בבית 38 בפרק ב' של יבגני אונייגין. הוא מדבר על משורר־לעתיד בשם לנסקי, הניצב בבית־עלמין לצד קברי הוריו ומהרהר פואטית בטבעם הנדיף של החיים. אני רוצה להשוות כאן בין תרגומים, אבל לטובת קוראי "האייל הקורא", כדאי אולי שתציגו קודם את התרגום לעברית של שלונסקי – לא קראתי אותו בעצמי, אבל שמעתי שהוא מצוין".
הנה שלונסקי:
וַיֵּבְךְּ, וּבְרוּחַ שֶׁהִפְעִימָה
זָכַר בִּכְתֹבֶת־נְכָאִים
גַּם עֲפָרָם שֶׁל אַבָּא־אִמָּא...
אֲבוֹי, כִּי עַל תַּלְמֵי־חַיִּים
בְּסוֹד הַהַשְׁגָּחָה מִמַּעַל
דּוֹרוֹת, כִּיְבוּל־חֲלוֹף כִּי יַעַל,
יָנֵצוּ, יִגְמְלוּ, יִבְּלוּ;
וְשׁוּר: כְּבָר אֲחֵרִים עָלוּ...
כָּךְ, בְּחָפְזוֹ, גַּם בֶּן־דּוֹרֵנוּ
יִפְרַח, יִרְגַּשׁ, רָגוֹשׁ וּסְעוֹר,
וַאֲבוֹתָיו יִדְחַק לַבּוֹר.
תָּבוֹא, תָּבוֹא גַם שְׁעָתֵנוּ,
וְגַם נִינֵינוּ לַמּוֹעֵד
יִדְחוּ רַגְלֵינוּ עַד אוֹבֵד!
"הנה התרגום שלי לקטע:
And there he, on the the stark, dark marker
Atop his parents’ graves, shed tears,
And praised their ashes – darker, starker.
Alas, life reaps too fast its years;
All flesh is grass. Each generation,
At heaven’s hidden motivation,
Arises, blooms, and falls from grace;
Another quickly takes its place.
And thus our race, rash and impetuous,
Ascends and has its day, then raves
And hastens toward ancestral graves.
All too soon, death’s sting will get to us;
Aye, how our children’s children rush
And push us from this world’s sweet crush.
"אגב, שימו לב לכך שכל שורה מתחילה ב-A; סתם קפריזה שלי (וששפרה, אני חושב, את איכות התוצאה, משום שאילוץ זו שהיטלתי על עצמי הכריח אותי להעניק תשומת־לב יתרה לכל מלה ומלה ולכל שורה ושורה כדי שהמכלול יזרום בטבעיות למרות האילוץ).
"והנה, רק לשם השוואה, תרגומו הלירי, המופלא והערב־לחך של ג'יימס פאלן לאותו הבית:
And then with verse of quickened sadness
He honored too, in tears and pain,
His parents’ dust... their memory’s gladness...
Alas! Upon life’s furrowed plain --
A harvest brief, each generation,
By fate’s mysterious dispensation,
Arises, ripens, and must fall;
Then others too must heed the call.
For thus our giddy race gains power:
It waxes, stirs, turns seething wave,
Then crowds its forebears toward the grave.
And we as well shall face that hour
When one fine day our grandsons true
Straight out of life will crowd us too!
"אני מקווה שמהשוואת שתי הגרסאות האנגליות, וזו העברית, עבור אותו מקור רוסי, תוכלו לחוש כיצד "אותה תבנית" קיימת בכולן – שתיים בתווך, או מצע, אנגלי; אחת במצע עברי; ואחת, שלא מופיעה כאן, במצע רוסי. עבורי, זוהי מטאפורה מופלאה להעתקת הנשמה מתווך לתווך".
|
| |
קישורים
גדל, אשר, באך
באופן לקוני למדי - ראיון עם דאגלס ר. הופשטטר בניו-יורק טיימס
Le Ton beau de Marot
הסינגולריות - תיאור הרעיון במאמר מאת ריי קורצווייל
הקיבריאדה
|
|
