ילד פלא לעשור שלנו 3855
בשבע השנים האחרונות אלון עדר הוא שומר גחלת הגאונות המוזיקלית בפופ וברוק הישראלי. עוד שבועיים הוא מעלה אופרת רוק. מה צפוי? שום דבר לא צפוי.

בכתבות על אלון עדר, ואפילו בתגוביות ששיריו מקבלים ב"בנדקאמפ", חוזר המוטיב של "ילד פלא שנות השבעים". עדר הוכנס למגירה הזו בעקבות אלבום הבכורה שלו, ומאז עמל לצאת ממנה. ילד הוא כבר לא, פלא הוא עדיין כן. וכפי שנראה, הוא ממש לא רק שנות השבעים.

אלבומו הראשון של עדר, מתחילת 2011, נשא רק את שמו. האסוציאציה לשנות השבעים התבקשה: רוב הטקסטים היו שירי משוררים, מולחנים למופת ומעובדים בטעם טוב; לא רוק, לא ממש פופ. הכותרת "שירי משוררים" נכונה טכנית אבל מטעה – כל השירים הם במשקל טקסטואלי קל, וטוב שכך. גם אם מלחינים שירי משוררים, מוטב שהטקסט יהיה קל יחסית, שלא יתחרה במוזיקה. מה גם ששירתו של עדר, מאז ועד עכשיו, נשמעת קלילה מכדי שיוכל לשכנע עם טקסט כבד.

שיר אחד מאלבום הבכורה הסתנן אפילו לגלגלצ, ולו בטפטוף: "ויש ציפור בשמים". אפשר להבין את הבחירה ב"ציפור" כסינגל: זהו השיר השלם ביותר באלבום. טקסט שנון של עמיחי, ולחן שלא מאפיל עליו אבל גדוש יופי בזכות עצמו. העיבוד הוא לגיטרה אקוסטית, פנדר רודס וחליל, ובזה האחרון מנגן מי אם לא שם טוב לוי; מישהו ביקש שנות השבעים?

עדר ליד הפסנתר

אלון עדר (באדיבות הבלוג של יובל אראל)



אני תוהה האם עדר היה זוכה ליותר פופולריות לאורך הקריירה שלו אילו היה בוחר לשלוח לרדיו את "ההוא עם הכלב השחור". "ציפור" הוא שיר נפלא, אבל מינורי; הוא אומר "שנות השבעים" בנימוס, וקל לפספס אותו. "ההוא עם הכלב השחור", לעומתו, צועק בחוצפה "מאחורי הצלילים": לחן הבתים מטורלל, מאולתר למשמע, ומנגינת הפזמון (ללא מילים, "פָּה פָּה פָּה" עם פסנתר) פרועה אף היא אבל קליטה מאוד, ותופסת את האוזן לא מוכנה. מה לעזאזל שמעתי עכשיו? מאיפה זה בא?

רגעים מוזיקליים מבריקים

"ההוא עם הכלב השחור" מדגים גם קשר אחר, עדין יותר, של עדר לשנות השבעים. באותו עשור פינקו אותנו כספי, גרוניך, רכטר, קנר ולוי ברגעים מוזיקליים שחורגים מ"מנגינה טובה" ואפילו "מנגינה יפה"; רגעים מוזיקליים שמוציאים אותך משיווי משקל, שגורמים לך לפחות לחייך בהתפעלות, ולפעמים לשמוט לסת. אחרי שנות השבעים הרגעים האלו התמעטו. היו הבלחות, כמו "טאטו", שלומי שבן, ובוודאי עוד רבים; אבל לאורך זמן, יסוד הלחן בפופ וברוק הישראליים (והעולמיים) הלך ואיבד מחשיבותו, ואיתו הידלדלו הרגעים של גאונות מוזיקלית. אלון עדר מספק, בכל אלבומיו, שפע של רגעים כאלה. הוא מלהטט במלודיות, בהרמוניות, בקצב, בתפקידים כליים מפתיעים. במובן זה הוא נשאר שנות השבעים גם כשיתר המאפיינים היצירתיים שלו התעדכנו.

אני מאמין שמאזינים לא הפסיקו לרצות לשמוע מוזיקה מבריקה. ומי שישמע את הפזמון של "ההוא עם הכלב השחור" יזכור את אלון עדר ויחפש אותו.

עוד שני שירים טובים באלבום הראשון הם "הפעמון" ו"הנדנדה". השאר נחמדים, אבל שומרים על שקט ופשטות שלא מחמיאים לעדר.

בסוף 2011 יצא "אלון עדר ולהקה", הטוב שבאלבומיו, לטעמי. השיר היחיד החלש יותר ברצף השירים המעולים הוא "כשקשה לך", דאחקת בלוז שמצטרפת למסכת עגומה של דאחקות בלוז מיותרות שהקליטו מוזיקאים ישראלים מבריקים בדרך־כלל, אך חסרי בלוז במיל. אבל זה נושא למאמר אחר.

בהאזנה ראשונה לאלבום תופס את האוזן "מוצא אל הים", והוא שוב שנות השבעים, עם מילים של מאיר ויזלטיר ועיבוד לא רוקי בעליל לפסנתר, כינור וקולות רקע בלבד. גם כאן המילים קלילות, לא יותר מבדיחה קטנה ולא מאוד מצחיקה. הלחן רב הפאתוס והאירוניה כבר מרים את השיר למדרגת בדיחה מפוארת. הלחן הזה, אגב, מזכיר פחות את מתי כספי ושות', ויותר דווקא את ג'נסיס בתקופת הפרוגרסיב שלה.

אבל שאר שירי האלבום הם כבר יותר רוקיים, עם גיטרה־בס־תופים, שאליהם מצטרפים כינור, חצוצרה, ושפע תפקידי קלידים. יש באלבום גלריה של סגנונות ותבלינים, של רוק ושל סוגות משיקות לרוק: Fאנק ב"אין לי מה לומר" (השיר האהוב עלי באלבום), פרוגרסיב ב"שיר מס' 10", בלדת כוח ב"הקלף נטרף", סינגר־סונגרייטר עם גיטרה אקוסטית ב"שוטף את המילים", ליווי טריפ־הופ ב"הפרס שצריך לשלם", ועוד ועוד. למרות שאפשר לזהות מושאים למחוות מוזיקליות, לא חייבים. השירים לא נשמעים כמו חיקוי של משהו מהעבר. והברקות מוזיקליות, כבר אמרנו, שופעות מכל עבר.


עדר עם גיטרה (באדיבות הבלוג של יובל אראל)



את הטקסטים, פרט להוא של ויזלטיר, כתב עדר עצמו. הכתיבה של עדר רהוטה ועשירה, וגם בזה הוא מתעלה מעל מה שהורגלנו אליו בעשורים האחרונים, למרות שאין לטעות בהיותו מוזיקאי הרבה יותר מאשר פזמונאי. מה שמאוד עדכני הוא הנושאים שעליהם הוא כותב. כמו מילניאל טוב, הוא כותב רק על עצמו, תמיד בהומור, אבל לא הומור של צחוקים אלא סרקזם עצמי. הוא בעיקר מספר באלבום הזה כמה הוא לוזר. ברוב השירים הוא אחרי מערכת יחסים כושלת, ובאשמתו.

על גלגלצ הוא כנראה ויתר בשלב זה – קשה לי לחשוב ולו על שיר אחד באלבום שיתאים לקהל הרחב.

שחרור קיטור יצירתי ומענג

ב-‏2012 יצא "Casio מטונף", אלבום קצר, בלי "להקה" ובלי להקה, בהקלטה ביתית, שבו עדר מלווה את עצמו רק בסינתסייזרים פרימיטיביים וזולים של קסיו (ובכמה זמרים אורחים). פרט להשקעה הנמוכה בליווי ובהקלטה, ניכרת גם השקעה נמוכה במילים ובלחנים בהשוואה לאלבומים עם "להקה". אפשר לראות באלבום חלטורה – או אולי, מכיוון שאין בזה כסף, שחרור קיטור יצירתי. אבל גם בלי שירים גדולים, זהו מיני־אלבום מענג ברובו. "בסוף העיר הכי יפה" הוא קטע ראפ – אמנם השירה־דיבור לוקה בתחום הגרוב – ולפחות עוד שלושה שירים הם מעין ראפ, אפילו שהמילים מושרות עם מנגינה. הם מעין ראפ בכך שהעניין המוזיקלי הוא לא במנגינת המילים, אלא בצלילים שברקע. עדר משתולל עם הקסיו. בלי ליצור יצירה מוזיקלית שלמה בעלת נפח, הוא יוצר שפע של רגעים קטנים ורבי המצאה.

"קסיו מטונף", אפשר כבר להבין, נטוע ב-‏2012 ורחוק מאוד משנות השבעים. ומה מטונף, אתם רוצים לדעת? אולי זה שיש שם מין.

האלבום השני עם "להקה" יצא ב-‏2014, "סיכום החיים עד עכשיו". אחרי האלבום הראשון שלהם הוא היה בשבילי אכזבה מסוימת. הברקות מוזיקליות לא חסרות בו, אבל סביב רובן לא מתהווה שיר מוצלח. בכל זאת, יש באלבום נקודות ראויות לציון. עדר מצא זוגיות יציבה ואפילו ילד בדרך (כן, הוא עדיין כותב רק על עצמו); החברים ב"להקה" תרמו גם לצד היצירתי, ולא רק בנגינה; השיר "פרה זה פרה זה פרה" הוא בדיחת זוועה מוצלחת ומשמח את הקהל בהופעות; "קצת אהבה לא תזיק", שיר מצוין שגם החזיר את עדר לרדיו (לפחות ל-‏88 FM); והשיר האהוב עלי ביותר מכל אלבומיהם, "מסכה".

"מסכה" מפתיע מכמה בחינות. המהלך ההרמוני הוא מהסוג שמשאיר אותך פעור פה, ומה שמפתיע בזה הוא שלא אלון עדר חתום על הלחן, אלא גיטריסט "להקה", רן דרום (שגם כתב את מילות השיר יחד עם חצוצרן "להקה", ספי ציזלינג). ההפתעה השנייה ב"מסכה" היא ש"להקה" על כליה האקוסטיים ממלאת בו תפקיד משני; רוב הצליל בשיר הוא של סינתסייזר, תכנותים, ועיוותי קול. מי שמנצחת על זה היא תום דרום, אשתו של רן. לילד אייטיז כמוני, שלרוב לא מתחבר למוזיקה אלקטרונית, כמה נפלאה האלקטרוניקה הזו עם לחן אינטליגנטי! יש לציין גם שכמו "קסיו מטונף", השיר נטוע לחלוטין בעשור שלנו.

קצוות חדים וקצוות רכים

זה הזמן לדבר על "להקה". ספי ציזלינג ואבנר קלמר הכנר הם נגני הופעות עסוקים בהרכבים רבים. נדב הולנדר הבסיסט הוציא אלבום שבו חוץ מלהלחין הוא מנגן על כל הכלים. רן דרום ויונתן רוזן המתופף מצוינים. הייתי מצפה שבאולפן ובהופעות לצד עדר הם יקבלו תפקידים יותר משמעותיים בשירים, אבל זה לא כל כך קורה (אפילו ב"יומבו", שהולנדר כתב, הלחין, ומוביל את הנגינה בו). רוב התפקידים האינסטרומנטליים המעניינים הם לקלידים של עדר, והאחרים נאלצים, או בוחרים, להסתפק בתפקידים פונקציונליים בחגיגה שלו.

ב-‏2015 יצא "Casio זעם", שוב אלבום ביתי בנגינה רק על כלי קסיו. יש בו עוד יותר ראפ, כולל הודאה של עדר על רמתו הלא מזהירה כזמר ראפ. הזעם המדובר הוא מוטיב דומיננטי במילים: קיטורים על זה שהוא היה אמור להצליח מסחרית והוא לא, גם בגלל שהמיינסטרים התרבותי מקולקל, וגם בגלל הלוזריות והעצלנות שלו. יש באלבום גם ראפ אהבה חושפני ודוקרני לאשתו, שכבר מופיעה בשמה – שני גבאי – ואפילו תורמת קצת קולות. מי שמחפש באלבום מנגינה יפה מוזמן ל"הסבלנות שלי עמוק בקבר" (זהירות, המילים לא נעימות). אבל מי שרוצה להסתפק רק בקטע אחד מהאלבום צריך לשמוע את "שונא", גלולת רעל ביזארית בת ארבעים ואחת שניות.

שני אלבומי הקסיו מלאים ברק מוזיקלי וניצוצות גאונות, אבל קשה באמת לאהוב אותם, מרוב הקוצים שהם מפנים למאזינים.

ב-‏2016 השתתף עדר באלבום הילדים המעולה "ריח של חלומות". הוא לא היה שותף ללחנים (המורכבים) – הם של נירוס – ואפילו לא לנגינה בפסנתר ובמקלדות (אלדד ציטרין). התפקיד שלו הוא דווקא שירה (וגיטרות). הוא לא רע כזמר (וכגיטריסט), ובכל זאת – בחירה מפתיעה, אפילו מוזרה קצת.

ב-‏2017 הוציא עדר עם "להקה" את האלבום "השמרנים שוב באופנה". למרות ש"תעצור לי", מאלבום זה, הוא עדיין שיר של עצבים על העולם, נראה שעדר הגיע סוף סוף לאיזשהו פיוס עם העולם ועם מקומו בו, וליותר בגרות מבאלבומיו הקודמים. יש באלבום כמה שירים שזכו להשמעות ברדיו, בעיקר "שיר לאמא". לשמוע את השיר הזה כלהיט ברדיו זה סוג של נס. יש בו חומרים שעושים להיט מיינסטרים: השם שלו, המילים (רן דרום) המנחמות על גבול הקיטש, והלחן הענוג. אבל יש בו גם, בסוף הבית, כמה שניות של מהלך מוזיקלי לא ייאמן, אלון עדר מרוכז. לשמוע שיר כזה ברדיו באמת מחזיר אותנו לשנות השבעים. עוד שיר מהאלבום שאני אוהב במיוחד הוא "שנים" – יופי של שיר אהבה, ללא גרם של סנטימנטליות, שממוען לאשתו במסווה דק ("שנים" היא מילה דומיננטית בשיר. תשמיטו אות אחת...).

ועכשיו… אופרת רוק!

והנה עכשיו מופיעים פרסומים על אופרת רוק שלו, "רובי גע בעולם". הקרדיט לכתיבה הוא לעדר ולאשתו, והוא יככב לצד יעל אייזנברג. משתתפים גם חמי רודנר, אפרת גוש ודורון טלמון. הנגינה היא של "להקה" ותזמורת המהפכה. אופרת רוק! במשכן לאמנויות הבמה! נשאר עוד שבוע בערך לדמיין מה יהיה שם, וזה ניחוש קשה. מעט יצירות בהיסטוריה הגדירו עצמן כאופרות רוק, וגם עלו על הבמה, מאז ש"המי" עשו זאת לראשונה עם "טומי". בישראל, היחידה שממש זכורה היא "מאמי"; "בני בום" הכניסה שלאגר אחד לקאנון הפופ המקומי אך היא עצמה די נשכחה. אופרת רוק אחת שנגנזה, ולמרות זאת היא אבן דרך, היא אופרת פוגי. מה שאפשר ללמוד מהרשימה הוא שאין מה ללמוד, יש מעט מדי אופרות רוק מכדי שיהיה מדובר בסוגה של ממש.

צריך מנה גדושה של יומרה, או טירוף, כנראה שניהם, כדי להעלות הפקה כזו. הצלחה מסחרית היא כפי הנראה לא תהיה; הצלחה אמנותית אולי. כישרון מוזיקלי הוא לא תנאי מספיק אבל הוא בטח עוזר. ואם יש מוזיקאי רוק אחד בישראל שעומד בתנאי הזה, אלון עדר הוא האיש.
קישורים
האלבום הראשון עדיין ללא "להקה"
אלון עדר ולהקה - האלבום המשותף הראשון
Casio מטונף
סיכום החיים עד עכשיו
Casio זעם
השמרנים שוב באופנה
רובי גע בעולם
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 699828
תודה לירדן על עוד מאמר מוזיקלי מצוין. איזה כיף.

במאמר מוזכרים "טאטו" ושלומי שבן בתור דוגמאות פוסט-שנות-השבעים למוזיקה בעלת המורכבות שומטת-הלסת של כספי, גרוניך, רכטר ושות'. ניסיתי להיזכר בעוד דוגמאות מהז'אנר, והופתעתי מכמה מעט מצאתי.

להקת "מורה" הוציאה ב-‏2015 אלבום אחד, כמעט עשור אחרי התקופה שפעלה. שלושה מוזיקאים מעולים, שירי משוררים, וצליל אפל ומקורי. שיר שאני אוהב במיוחד: אני ילד בעיגול אור.

בחודשים האחרונים יצאו לרדיו ולאינטרנט כמה שירים של ההרכב "ליילי" (גל תורן וגיא לוי) שמאד התרשמתי מהם. הנה "בימים".

זה אולי יפתיע חלק מהקוראים, אבל אבי גרייניק הוא מוזיקאי עמוק ומוכשר כמו שד, עם יכולות הלחנה מרשימות בסגנון הנ"ל (גילוי נאות: ניגנתי אתו תקופה קצרה בתחילת הדרך המוזיקלית שלו). תקשיבו ללחן של "מורים אינם מספרים" מתקופת "לולה".

אם מותר גם ישראלים ששרים באנגלית, אז יוגב גלוסמן הוציא ממש בימים אלה אלבום יפהפה בשם the ceiling.

באגף שירי הילדים יש את "ילד פעם" ואת "ענן על מקל" הנהדרים.

את מי שכחתי / לא הכרתי?
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700430
בעניין המורכבות שומטת הלסת של יוצרי שנות השבעים: שמתי באוטו את "סיפורי פוגי" של כוורת והופתעתי מהרעננות שלו. יכולתי להתעלם מכך שאת רוב הרצועות באלבום שמעתי כבר מאות פעמים ולהתלהב ממנו מחדש.
יש באלבום הזה הכל- שירי נונסנס אמצע הדרך (המגפיים של ברוך, פוקה בורה כלב), רוק דיכאון (ילד מזדקן, שירות עצמי) ויצירת פרוג מורכבת (למרות הכל). מעל כולם עומד לטעמי שיר המכולת שיש בו הכל מכל- עיבוד מורכב, הרמוניות קוליות, שינויי מקצב מרובים (כולל האום-צה אום-צה הסנדרסוני המפורסם), קטע דיבור, וכמובן סולו הקלידים הבלתי נשכח. כל זה ארוז בשלוש דקות וארבעים שניות בלבד!
האנכרוניזם היחיד שהצלחתי לשמוע באלבום בן הארבעים וחמש הזה הוא הריש המתגלגלת בשירה של גידי.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700431
ושכחת להוסיף פיליטון קצר וקטע אינסטרומנטלי (יוסי מה נשמע) שהוא אתגר שובר אצבעות ויוצר יבלות לנגינה בגיטרה חשמלית.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700443
פוטנציאל האנכרוניזם הגדול מכולם בסיפורי פוגי זה המשפט "לשלם 550 לירות לחודש על דירה של חדר וחצי", מהמערכון על אנשי הארון. אבל אם חישבתי נכון, אז בהצמדה למדד מדובר ב-‏2,319 ש"ח כיום - לא הבדל אדיר מהמחירים הנוכחיים בת"א לדירת חדר וחצי. (או שאולי ה-‏550 המקורי היה הגזמה פרועה ומכוונת?)

אפרופו אנכרוניזמים מילוליים אצל סנדרסון: ב"חללית" של גזוז יש גם "האנטנות קלטו שתיהן / אחת אותי השניה ירדן" וגם "העולם נהיה קטן / כמעט בגודל של אסיאלגן". לא חושב ששני הרפרנסים האלה אומרים משהו לנוער של היום. למישהו עולים בראש עוד אנכרוניזמים כאלה בשירים?
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700449
האמת שזה מאד מפתיע. זה אומר שהשקעה בדירה הניבה אפס אחוז ריאלית אחרי 45 שנה. רחוק מאד מהמיתוס המקובל על השקעה בדירה. מישהו מהכלכלנים כאן יכול להסביר זאת?

ואם כבר,מה זה אסיאלגן?
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700453
אסיאלגן היה כדור נגד כאבים.

לפי מה שאני רואה כאן, כנראה שהסכום 550 היה אכן הגזמה לאותה התקופה. מצחיק לקרוא שפעם היו מציינים "+ טלפון" במודעות על דירות להשכרה.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700454
טוב, בהתחשב בכך שבדירה ללא טלפון היה לוקח שנתיים לקבל קו, זה נשמע יותר מסביר.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700455
לא כלכלן, אבל איך אפס אחוז? ערך הדירה ודאי נסק. השכירות החודשית, באחוזים מערך הדירה, נשחקה קשות... או שהסכום המקורי מופרז.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700450
"למד שחיה בהתכתבות"
"יש קוריאני, קנה VCR. את הקלטת כל כך אהב"
"טלפני, טלפני כי אם לא אז אדאג"
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700451
הראשון לא נשמע לי אנכרוניסטי - זה בטוי שמושמע לדעתי גם היום.
מאיזה שיר השני? לא זיהיתי.
השלישי - מה, היום לא מטלפנים? רק בלי כבל, לא?
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700452
טוב, נכון, יש התכתבויות בווצאפ
השני מ''שני חלקים בתוך השלם'' של אולארצ'יק
היום כדי שלא תדאג שולחים הודעה.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700459
מקומות היסטוריים: „מה אנחנו סך הכל, מהשטח הגדול״ ושאר אזכוריו. אולי גם: „גרה בשנקין, שותה בקפה תמר״.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700461
שנים במחיר אחד, ''באידיש של שכונת מחלול'' (הגשש, יפות יפות).
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700462
ואלה שמות של אריק איינשטיין. הנוער של היום יכיר את מראדונה וקרויף במקרה הטוב.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700463
קישור יותר טוב, שידעו על מי מדובר
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700603
2,400 שקל לדירת חדר וחצי בתל אביב? אולי בפריפריה של העיר, וגם לגבי זה אני סקפטית.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700608
אני יודע שדירת חדר וחצי בת"א עולה היום יותר מ-‏2,400 לחודש, ובדיוק בגלל זה כתבתי "לא הבדל אדיר מהמחירים הנוכחיים", ולא "דומה למחירים הנוכחיים". אחרי שטוחנים לנו כל כך הרבה שנים על מחירי הדיור המאמירים (מעבר למדד), בייחוד בתל אביב, ציפיתי ששכ"ד כנ"ל בשנת 73 יהיה שווה ריאלית בסביבות 1000 ש"ח כיום.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700609
אחרי שפע תצפיות ממושכות שנפרשו על גבי כמה עשורים הגעתי למסקנה שאנשים פשוט אוהבים להתלונן. אז והיום.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700613
היקף ההוצאה על מגורים מתוך סך המשכורת הוא נתון ולא תחושת בטן.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700622
זה בסדר, אנשים מתלוננים גם על הקוטג', המילקי, ומזג האוויר - שמסתפקים בנתח קטנטן בלבד מסך המשכורת.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700612
בהתחשב בכך שריבית בנק ישראל היום היא אפס דה פקטו, ומן הסתם היתה דו ספרתית בשנות השבעים, ושכר הדירה היום נלחץ למטה עקב כך יחסית למחיר הדירה, אזי אתה יכול להוסיף פקטור של חצי על מחיר הדירות אז לעומת היום. וחצי מ2400 כבר מתקרב ל1000 לו ציפית.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 700727
ירדן ואתה מקוננים על אובדן הלחנים המורכבים. שמוליק בודגוב מקונן על אובדן סולו הגיטרה (דקה 7:00) ובעקבות כך גם אובדן המקום של הגיטריסטים בפס הקול הישראלי.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701310
מצטרף להתרשמות מליילי.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701311
תוכל אולי לספר בעקבות מה הצטרפת?
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701312
בעקבות התגובה שלך, אלא מה?
כלומר, קניתי את האלבום והאזנתי לו כמה פעמים, עד שיכולתי לכתוב שאני מצטרף. הייתי עסוק אז זה לקח לי זמן, ועדיין לוקח, אבל התגובה עדיין פתוחה אצלי כרשימת האזנה.

(אם אתה כבר שואל, אז חוץ מליילי הקשבתי עד כה גם ל"מורים לא מספרים". גרייניק מוכשר, אבל לצערי קשה לי עם הקול שלו.)
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701313
אה, שימחת אותי. תמיד לשירותך.

חמשת אלבומי השנה במוזיקה הישראלית שבן שלו בחר אתמול כוללים שניים מהאלבומים שהזכרתי בתגובה 699828: "ליילי" דנן, וגם The Ceiling של יוגב גלוסמן, הלוא הוא iogi.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701687
זוהר שפריר היג"כ ניקו טין, לאו דווקא ברוב שיריה אבל לפחות בניצנים.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701716
תודה. נתקלתי בשם שלה פעם או פעמיים, אבל רק עכשיו, בזכותך, הקשבתי למוזיקה. מאד מעניינת מקורית, אבל (לפחות ממה ששמעתי, ולטעמי) לא בדיוק מתאימה למורכבות מהסוג שחיפשתי. אצל כספי/גרוניך/רכטר וכו' שומעים את המורכבות גם בשיר עירום לחלוטין - למשל רק שירה עם גיטרה או פסנתר. אצל ניקו טין אני שומע הרבה תשומת לב להפקה ולסאונד (שזה מעניין, כי הכל מאד לו-פיי), אבל אילו היינו מפשיטים את השירים מההיבטים האלה, הם היו יחסית קונבנציונליים.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701732
כן, רמזתי בתגובה ואני אומר יותר בנחרצות עכשיו, בשום שיר אחר שלה אני לא שומע עניין רב בחומר המלודי או ההרמוני (ובלי להפחית מהיופי הרב שיש בסאונד שלה).
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701778
נתקלתי בתגית "לואו פיי" בהתייחס לניקו טין, ואני כנראה לא מבין נכון מה זה. נכון שבחלק השירים הקול שלה מוקלט כאילו מרחוק, אבל חוץ מזה ההקלטה והנגינה נשמעות לי צלולות כבדולח, כאילו אני והזמרות‏1 והסינתיסייזר ביחד בחדר אטום אקוסטית. במה הפיי הוא לואו?
1 כולן זוהר שפריר, אני מניח, אבל לפעמים בשני קווי שירה ולפעמים עם הכפלה.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701798
איך שאני מבין את המושג, ''לואו פיי'' זה לא רק איכות ההקלטה, אלא בכלל תשומת לב נמוכה לפרטים - למשל נגינה מרושלת, סאונדים של כלי ''צעצוע'', או אי הקפדה על הגייה וקצב.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701812
תודה. כן, ניקו טין אכן משתמשת בסינתיסייזרים שנשמעים פושטים, ולפעמים מזייפים בכוונה.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701717
אני מצפה לשיריהן של מארי חואנה, מור פין והאחיות היפניות הירו וקוקה אין.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701718
אני מכיר מישהו ששמו הוא ניקו טיני (ולמיטב ידיעתי הוא לא שינה את שמו).

לא נראה לי שהשם „אין״ יכול להיות שם יפני.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701720
ובתעשייה אווירית היה (אולי עדיין) מהנדס ששמו אבי רון. וזה ברצינות.
בפחות רצינות, עדיין מחפשים שם את אלי קופטר.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701726
מעניין אם יש במשטרה חוקרת בשם מירה צח.
ואם צוותו לשמירה בצבא את ניר דמתי ושון בלילי.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701731
היה איתי בצבא אחד אבישי וואנה (vana) שטען (מה זה משנה אם ברצינות) שיש לו אח ניר.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701734
ואני מכיר מישהו ששמו (האמיתי) זאב ערבות.
מורכבות של שנות השבעים אחרי שנות השבעים 701733
אפרופו קוקאין, שלשום נתקלתי לראשונה במושג שלא הכרתי: Cockaigne [Wikipedia]. כמובן שמיד תהיתי האם מקור השם Cocaine הוא משחק מילים על המושג הנ"ל, אבל מיד נזכרתי שקוקאין קרוי על שם צמח הקוקה.
תודה 699830
באמת עושה חשק להקשיב.

בעניין "מאז ש"המי" עשו זאת לראשונה עם "טומי"" - נזכרתי בלהקה שלא שמעתי שנים על שנים The Pretty Things, שהאלבום שלה S.F. Sorrow הוא אופרת רוק שיצאה לפני טומי ויש אומרים שהשפיע על להקת המי למרות הכחשותיהם. האופרה מספרת על בחור צעיר ורגיש סבסטיאן סורואו שעובר תלאות, משרת בלמחמה ונכנס ליאוש ודכאון, עובר מסע הזייתי ומסתגר בתוך בדידותו.
תודה 699832
המשפט האחרון כמעט ומתאר במדויק גם את (אופרת הרוק?) "החומה" של פינק פלויד.
מסכת עגומה 699837
ירדן, תוכל להרחיב על דאחקות הבלוז המיותרות שהוקלטו בארץ? (או אולי אתה באמת מתכנן מאמר אחר בנושא הזה.)
מסכת עגומה 699843
אוף, הייתי בטוח שיש לי כמה דוגמאות בשלוף, אבל עכשיו אני מתקשה להיזכר. רק אחת אני זוכר, והיא כנראה לא דאחקה, אבל בלוז תפל לחלוטין בעיני: "בלוז שקט מהדרך" שחותם את האלבום של 14 אוקטבות, ושהוא דווקא מועיל כי בזכותו אני לא עצוב כשהאלבום נגמר.

אולי הזיכרון שלך (ושלכם) יעזור לי: איזה שירי בלוז ישראליים אנחנו מכירים בכלל? נראה במי מדובר, ואז אפשר לדון במה דעתנו עליהם...
מסכת עגומה 699844
כן, "בלוז שקט מהדרך" חלש גם בעיניי. בלוזים מוצלחים יותר (לטעמי) של יוני רכטר הם "כבו האורות" המוכר יחסית (יש בגירסת גידי גוב ויש בגירסת רכטר) ו"לא יכול להוציאך מראשי" היותר נידח. גם ב"צער לך" המפורסם יש הרבה אלמנטים של בלוז.

אני ממש לא קונה את פוזת הבלוז (או אולי "נשמה"?) של מרגול, נוסח "כל כך מוכר".

עוד בלוזים עבריים: "תפסתי ראש על הבר" ו"אל תוותרי עלי" של שלום חנוך, "בלוז בית הקפה" של גרי אקשטיין, כל מיני של דני ליטני, ומלך הבלוז בארץ - מיקי שביב ("אני מתפטר", "התרשי להתאהב בך שנית" ועוד הרבה).
מסכת עגומה 699850
בראש שלי גם ל''לא חשבתי שתלכי ממני'' של מתי כספי יש גוון בלוזי.
מסכת עגומה 699867
בעיני המקור הרוחני ל''לא חשבתי שתלכי ממני'' הוא בלאד, סווט אנד טירז.
מסכת עגומה 699885
אתה בטח מתכוון ל""I Love You More Than You'll Ever Know", לא?

מצד אחד יש באמת דמיון שלא שמתי אליו לב עד היום, אבל מצד שני, BS&T הם כל כך מחוספסים ומתי כספי כל כך משויף, שלא הייתי קורא להם "מקור רוחני".
מסכת עגומה 699923
האמת היא שזה נשמע לי איפשהו בין ILYMTYEK לבין האלבום הנושא את שם הלהקה, שהוא הרבה יותר משויף, ועם כלי נשיפה, ומצד שני שום שיר ספציפי בו לא דומה בכלל ל"לא ידעתי שתלכי". לפחות כלי הנשיפה במעבר לפזמון של לי"ש לוקחים קצת לשם. אבל אם אני אומר שזה BS&T ואז מתלבט בין שתי גרסאות של הלהקה שכל כך לא דומות זו לזו, זה לא מוציא אותי מי יודע מה משכנע.
מסכת עגומה 699926
מה קורה לי, גם ב ILYMTYEK יש כלי נשיפה, והתפקיד שלהם הרבה יותר דומה לליש"מ.
מסכת עגומה 701817
היום אחה"צ התנגנו אצלי ברדיו באוטו זה אחר זה "לא חשבתי שתלכי ממני" של כספי, "הלילה" של ארז הלוי, ו- I Love You More Than You'll Ever Know של BS&T. כמובן שמיד נזכרתי בפתיל הזה שלנו.

עורכים מוזיקליים, כידוע, הרבה פעמים משבצים שירים כך שיש איזשהו קשר בין שירים סמוכים ברצף. הקשר בין לחש"מ ל"הלילה" די ברור (כספי הפיק את כל האלבום ההוא של הלוי), אבל לקח לי זמן לגלות את הקשר לחוליה הבאה - המהלך ההרמוני (הלא טריוויאלי) בשורה הפותחת של "הלילה" ("הלילה אנגן לך בכינור אדום") הוא אחד לאחד המהלך ההרמוני בשורה הראשונה של הפזמון של ILYMTYEK (המילים של שם השיר, עם "בייב" באמצע).

וגם קיבלתי תשובה לשאלה שמטרידה אותי אותי קלות מזה כמה ימים: הייתי לאחרונה (בפעם המי יודע כמה) בהופעה של מיקי שביב, שהוזכר גם הוא בדיון הזה, והוא וההרכב שלו ניגנו ביצוע בלוזי ל"בדד" של זוהר ארגוב. הם השחילו שם, בקריצה, איזשהו מהלך של בס + גיטרה + תופים שהושאל מקטע מפורסם שלא הצלחתי להיזכר מהו. אז זה המהלך שמופיע בין "If I ever leave you" לבין "you can say I told you so", על ההתחלה של ILYMTYEK (עם אורגן במקום גיטרה במקור).
מסכת עגומה 701818
שאלת הדיוט: אם אני אקח רצף אקראי של ארבעה שירים מאותם השנים בערך, לא תצליח ליצור מהם שרשרת הגיונית עם קשר דומה בין כל שני שירים סמוכים?
מסכת עגומה 701820
לדעתי לא. אבל אני חושב שאני מבין אותך, ומציאת הקשרים האלה היא באמת קצת כמו לראות צורות בעננים.
מסכת עגומה 701839
התחלתי לשמוע גם, אבל יצאתי מהאוטו באמצע "הלילה" ולא זכיתי ליהנות מ BS&T. תודה על הקישור שהזכיר לי את השיר הענק הזה שלא שמעתי מזמן, ולבטח תרם השראה לכותבים רבים.
בכלל 88 השתפרו מבחינתי מאוד. לפני שלשה שבועות הם השמיעו בזה אחר זה את Back to Black של ACDC ו Enter Sandman של מטאליקה והזימו טרוניה ישנה שלי.
מסכת עגומה 702087
לא בדקתי באופן מסודר, אבל אני חושב שהבעיה עם 88 הנוכחית מתבטאת בעיקר בשעות הבוקר עד אחר הצהריים: גלגל"ציות מבאסת, כמעט בלי שמץ הרפתקנות. אם כבר שומעים רוד סטיוארט מוקדם, זה תמיד יהיה In a Broken Dream, ואם שומעים ג'ניס ג'ופלין, זה כמעט תמיד יהיה Me and Bobby McGee או Piece of My Heart. בערב ובלילה הרסן של העורכים כנראה פחות הדוק.
מסכת עגומה 702100
החזרה על אותם 2-3 שירים של יוצרים עם קאנון ענק מפריעה גם לי, מאוד.
לאחרונה חסר לי גם ביטלס.
היו כמה שנים שהביטלס יצאו כבר מהאף, אבל עבר מספיק זמן. אני מתחיל להתגעגע ל Strawberry Fields ו Here Comes the Sun (אחד משירי הבוקר, אם לא ה...)
מסכת עגומה 702102
דווקא את HCtS נדמה לי ששמעתי שם יותר מפעם אחת בחודש-חודשיים האחרונים.
מסכת עגומה 699886
עוד בלוזים עבריים שנזכרתי בהם -

אבנר שטראוס רץ פעם על טיקט הבלוזר, למשל "יש לי טלפון ואין לי עם מי לדבר".

בעקיפין בזכות המאמר הזה גיליתי שיר בלוז מוקדם (תקופת התיכון) של הבילויים, "אושוויץ בלוז". מסתבר שהשיר הוא חלק מאופרת רוק שנגנזה, אפרופו הסיפא של המאמר.

נועם דיין הוא זמר וגיטריסט בלוז מצוין שפועל בארץ, אבל למיטב ידיעתי הוא שר באנגלית, אז לא ברור לי עד כמה הוא רלוונטי לדיון שלנו.

קצת אוף טופיק: לאורך השנים המציאו כל מיני פטנטים כדי לגרום למקלדת סינטי להישמע כמו גיטרה חשמלית. מדינת האמנות (הא הא) הנוכחית, למיטב ידיעתי, היא ה-Seaboard RISE של Roli. מרשים מאד, ללא ספק, אבל אני עדיין מחכה שמישהו יצליח להפיק לא מגיטרה את מה שמיקי שביב מפיק מהגיטרה שלו ב"התרשי להתאהב בך שנית" שהזכרתי למעלה, עם כל הניואנסים המדהימים.
מסכת עגומה 699938
אני חייב לוודא בקשר למיקי שביב - בשני הקטעים האלה אתה חווה הנאה? אתה שומע שיר?
(ממני אתה לא צריך להתבייש, נדמה לי שכבר התוודיתי באייל על אהבתי העזה ל-Third של סופט מאשין, ובפרט לFacelift, עד כדי כך שאני חווה עונג עילאי אפילו ב-‏5:50 הדקות הראשונות, שהן הכנה למוזיקה. אני לא יודע אם הקסם נובע מהתוכן הצלילי שלהן בעצמו או רק מהציפיה למה שאחר כך).
מסכת עגומה 699940
חווה הנאה - בטח. שומע שיר - למה בדיוק אתה מתכוון בשאלה? את שני השירים כנראה לא אשרוק להנאתי, בעיקר כי אין להם מלודיה סדורה, אבל מבחינתי שניהם שירים מצוינים.
מסכת עגומה 699939
הבלוזים היפים יותר של יוני רכטר, אני מסכים שהם שירים יפים, אבל הם נראים לי קצת ריקים מצד הבלוז. טכנית הם בלוז, אבל הם מבטאים את עולם הרגש המוהרי-רכטרי, שלא קרוב בכלל לדיכאון שאנחנו רגילים שמתבטא בבלוז. הוא השתמש בסולם בלוז, יכול היה באותה מידה להשתמש בסולם אחר.

עם דני ליטני שר בלוז יש לי אותה בעיה שיש לי עם יוסי בנאי שר ברל וברסאנס. ברור שהם אוהבים באופן אינטימי את המקור, ומבינים אותו, ובאים בכוונות טובות, אבל הקול שלהם חסר את הגוונים הנכונים לז'אנר, ויוצא משעמם.

מהמציאות שלך בתגובה הזו (אחר כך אחקור קצת את אלו מהתגובה הבאה) הנבחר שלי הוא גרי אקשטיין. לא הכרתי את השיר, הנגינה נהדרת, וגם השירה לא רעה.
מסכת עגומה 699952
גם אני חשבתי מיד על תפסתי ראש על הבר כדאחקת בלוז. וזה למרות שלדעתי שלום חנוך הוא היחיד בארץ שבאמת מבין בלוז.
מסכת עגומה 699848
נו באמת, ואני חשבתי שדוגמת הדגל לדאחקת בלוז קנונית היא ''תפסתי ראש על הבר'' של שלום חנוך.
מסכת עגומה 699849
אופס, יובל הקדימני ופספסתי את זה בקריאה מהירה...
מסכת עגומה 699853
יובל אמר ''כל מיני של דני ליטני''. בעיני ''שיר היורה'' הוא דאחקת הבלוז התפלה מכולן.
מסכת עגומה 699855
היית מקטלג את השיר "בלוז"? בעיניי הוא יותר רוק עם נגיעות פולק.
מסכת עגומה 699860
אתה צודק, אבל הוא מעצבן אותי אז דחפתי אותו לשם.
מסכת עגומה 699965
אם כבר פתחנו את זה... על השאלה "האם ייתכן בלוז ישראלי" ניסו רבים להשיב, בין השאר בתכנית רדיו ששודרה לא מזמן בשם "ס'אוחתו בלוז - סיפורו של הבלוז הישראלי". השאלה כאן היא איך מגדירים בלוז. אם מדובר על בלוז כז'אנר מוסיקלי - במילותיו של אלי מרכוס, "ההיסטוריה של הבלוז בארץ היא כמו מסע במדבר. מפעם לפעם פוגשים נווד מזדמן או מגיעים לנווה מדבר – אך רוב הזמן צועדים בתוך שממה מוחלטת." האמנים הישראליים הושפעו בעיקר מהרוק הבריטי, והבלוז האסלי בוצע מדיי פעם, כאמור, בתור איזושהי דאחקה. נעשו נסיונות רציניים יותר ליצור בלוז, אבל אלה לרוב נשמעים מאולצים למדי, מין וולגריזציה של הבלוז, כזו שלוקחת מספר סטראוטיפים מוסיקליים, הווה אומר - המאפיינים השטחיים ביותר כמו מבנה הרמוני או מקצב שאפל בגיטרה ומסתפקת בזה כדי ליצור רושם כלשהו של בלוז. המאפיינים העמוקים יותר - בלו נוטס אמיתיים, שירה שנשמעת כמרחפת מעל הליווי - לרוב נעדרים לגמרי. בלוזיסטים ישראליים בעיקר מהשנים האחרונות משתמשים גם בעברית מליצית מאד לא בלוזית... בקיצור, למרות שדווקא נראה שיש תחיה מסויימת בשנים האחרונות שמתבטאת בזרם יציב של אמני בלוז שורשיים שמגיעים להופיע בארץ, ודור חדש של יוצרים מקומיים - מעבר לרמת הקוריוז וסצנת השוליים, נראה שהבלוז לא ממש קשור להוויה כאן.

אבל יש גם הגדרה רעיונית רחבה יותר לבלוז, כמין ביטוי אוניברסלי של נדכאות שיש לה ביטוי מוסיקלי שורשי. במובן זה הפלמנקו נתפס לפעמים כבלוז ספרדי, והרומבטיקו - כבלוז יווני. לפי התפיסה הזאת נראה שמה שתופס את המשבצת של הבלוז בישראל הוא דווקא המוסיקה המזרחית, במיוחד זו הישנה. כך למשל הוצגה מרגלית צנעני כ"זמרת הנשמה הישראלית". כל זה היה חלק מתפיסה של מזרחים את עצמם כ"שחורים", והמוסיקה המזרחית נתפסה כבלוז, הסול והאר אנד בי הישראליים.
גרוש ללירה 699851
תודה על הזרקור שהפנית ליוצר מוכשר.

לא הכרתי אותו. שמעתי את "קצת אהבה לא תזיק" ברדיו וזהו.
הקשבתי לשירים שקישרת אליהם ולא כל כך התלהבתי. רק אחד מהם- "הפעמון" גרם לי לשמוע אותו בשנית.
אבל אז הקשבתי לאלבום "סיכום החיים עד עכשיו" כולו והוא אלבום מצוין בעיני. השיר שתפס אותי שם הוא "יש"

עדר הוא מלחין נהדר בעיני. הפזמון של "קצת אהבה לא תזיק" (לבד לא טוב, ביחד רע...) נשמע כאילו הולחן על ידי לנון בשיאו.

אז מה הבעיה?
אני חושב שהגרוש החסר ללירה הוא בשירה. עדר הוא זמר לא מספיק טוב עבור רוב השירים שלו. אלו שירים שדורשים זמרים גדולים ממנו. "הפעמון" למשל, היה יוצא נשכר מאוד לדעתי אם היתה שרה אותו זמרת מדויקת ובעלת נוכחות כמו נורית גלרון או יהודית רביץ.
הקול של עדר קטן מדי עבור "קצת אהבה לא תזיק" שדורש זמר עם יותר נוכחות. הפריע לי גם ששומעים אותו מתקשה בנמוכים.

אני חושב שכמו דן תורן בזמנו, אחרים ישירו את השירים שלו טוב ממנו.
גרוש ללירה 699854
>> הפזמון של "קצת אהבה לא תזיק" (לבד לא טוב, ביחד רע...) נשמע כאילו הולחן על ידי לנון בשיאו.

פה (ב-‏5:40) אלון עדר מספר ש-Mind Games של לנון היה מקור השפעה והשראה מרכזי לשיר.
גרוש ללירה 699861
וואלה. לא כל אחד יכול לכתוב שיר טוב של לנון‏1.
איזה שיר גדול זה היה אם לנון היה שר אותו, הא?

_________
1 ועוד לקרוא לזה "רוק קלישאתי עד הסוף" (שם, 9:50)
גרוש ללירה 699869
תודה על הקישור לפודקאסט, מעניין. וכל הכבוד אריק, לא שמתי לב ללנוניות של השיר הזה.
גרוש ללירה 699871
לשמוע את עדר זה ממש מתקן לונה פארק של מסע בשנות השבעים. אתה יושב וחולפים על פניך כל הגדולים- הנה גרוניך! הנה סנדרסון! הנה רכטר!
בחצי מהשירים שלו יש לי דז'ה וו (בעצם דז'ה אנטנדו) שאני לא מצליח לשים בו את האצבע על שיר ספציפי אבל היוצר המרופרר ברור כשמש.

השאלה היא האם לאלון עדר יש טביעת אצבע משל עצמו. האם כמו שנוכל בקלות לשייך לחן של אריאל זילבר או של יוני רכטר שלא שמענו מימינו, נוכל גם לשייך לחן של אלון עדר ככזה?
גרוש ללירה 699878
הדז'ה וו היה חזק במיוחד ב"כמה שאלות על גברת היי-טק". זה שיר עמוס בהברקות, רפרורים וטוויסטים מוזיקליים. אני שמעתי שם גם סנדרסון וגם רכטר, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע בדיוק. משפט הסיום עזר לי למצוא את הרפרור ל"גן סגור" במשיכה של ה"האאא" בסוף כל בית. אבל הנושא המוזיקלי המרכזי הוא סנדרסוני ונשמע כמו הלחמה של "היא התיישבה ליד פסנתר" ו"אינספקטור פיקח".
גרוש ללירה 700409
גם החדש מאוד לנוני. במיוחד מעבר האקורדים לפני ואחרי השורה הרביעית של כל בית.
שוב לחן נהדר שסובל לדעתי משירה אנמית.
גרוש ללירה 700411
כל השיר משדר פלאגיאט של Woman, או לפחות רפרנס מושפע מדי. מהעיבוד ועד המילים. מסכים לגבי השירה.
גרוש ללירה 700414
הלוואי עלי להלחין כזה פלגיאט.

שמעתי לפני מספר שבועות את מנחם גרניט אומר שיש לו בראש הארד דיסק עם שירים משנות החמישים עד שנות התשעים, וכל מה שבא אחר כך נשמע לו אותו הדבר כמו הדברים שהוא מכיר. לעתים ממש נדירות בא משהו חדש. גם אני לא יכול להמנע מהרפרנסים שעולים לי כל הזמן. פה אלטון ג'ון, שם דולי פארטון

אז לחן שנשמע כמו לנון (עם קצת סנדרסון, תמיד אני שומע סנדרסון אצל עדר) זה לא רע. לא רע בכלל.
גרוש ללירה 700415
אין ויכוח שהבחור מוכשר מאד.
גרוש ללירה 700420
בכל פעם שאני מפזם לעצמי (בלי מילים) את "שיר לאמא" של אלון עדר, ומגיע ל"מהזמן המטשטש / מהדרך המייאש", אני מופתע מזה שהמנגינה היא בדיוק כמו הפתיחה של From Me to You של הביטלס (ה"דה דה דה, דה דה דם-דם-דם" על ההתחלה). זה אף פעם לא קורה לי כשאני שומע את השיר המלא, כי ההרמוניה בשני השירים שונה לחלוטין, ואני צריך את ההמהום הנטול-ליווי כדי שהמוח שלי יעשה את החיבור.
אישה לאישה 700433
המילים, העיבוד והשירה אכן Woman, ולא לטובה כי Woman בעיניי בלתי נסבל. אבל יש ב"אישה שלי" יותר עניין מוזיקלי מב"Woman" (ומברוב שירי הסולו של לנון), מה שמחלץ אותו ועושה אותו יפה בעיני.

אני יותר סלחן משניכם לשירה של עדר - בעיני היא לא מרשימה במיוחד אבל לא חלשה באופן שמפריע לי, כמו אצל רבים אחרים בני דורו.
אישה לאישה 700444
משווה ומעלה: לטעמי השירה של אלון עדר היא לא סתם "לא חלשה", אלא מצוינת. יש לו בדיקציה ובהגשה סמכותיות מרשימה, וזה ניגוד מרענן לקולות הרכרוכיים הטיפוסיים באינדי הישראלי.
גרוש ללירה 699868
את "יש" אני גם אוהב, אבל בעיקר בגלל הגימיק הנפלא בפתיחה.
(שמת לב ב"הפעמון" לטעות בשם המשורר המאוזכר?)
גרוש ללירה 699870
לא, האר את עיני.
גרוש ללירה 699872
''מרגיש כמו דמות של צ'רלס דוברובסקי''
גרוש ללירה 699877
אני שמעתי בוקובסקי, אבל אולי זה מה שהתכוונתי לשמוע :)

ושאלת קונטרה - האם אתה מזהה מאיפה הסימפול "כן, תל אביב בחורף, תל אביב בקיץ" לקראת סוף "לילה דרך תל אביב"?
גרוש ללירה 699884
הסימפול הוא מ"טיול ליפו" של שלום חנוך (7:20).
גרוש ללירה 699927
וואלה!
אני מרגיש אידיוט: גם זיהיתי (בביטחון של נגיד 95%) את קולו של חנוך, גם "אדם בתוך עצמו" הוא האלבום האהוב עלי של חנוך ולפני שנים חרשתי אותו הרבה, וגם, תוך כדי כתיבת המאמר, חיפשתי בגוגל "תל אביב בחורף תל אביב בקיץ", וכשלא קפץ שום דבר משמעותי בעמוד הראשון אמרתי לעצמי "לא שיר של חנוך, הרי גוגל סורקת את שירונט".

(ואני מרגיש שגם גוגל אידיוט. אם מוסיפים "שלום חנוך" שירונט כן קופץ, אבל למה זה לא קופץ בלעדיו? מה שכן קופץ שם בשלושת עמודי התוצאות הראשונים ממש לא מובהק.)
גרוש ללירה 699928
אני מניח שחיפשת בלי המרכאות הכפולות.
גרוש ללירה 699932
כנראה. עדיין אני חושב שהוא אמור לתת עדיפות לתוצאות שבהן המילים מופיעות ברצף/בסמוך/בסדר הנכון.
גרוש ללירה 699969
יאפ, ואם להתייחס לפתיל המקביל- זה אחלה בלוז ישראלי לטעמי. אני לא יודע אם מהלכי האקורדים מתאימים, אבל המילים והאווירה של השיר הן בלוזיות בעליל.
רובי גע בעולם 700131
נו, מישהו היה בחמישי בבכורה של האופרה? ירדן?
רובי גע בעולם 700176
המפפ. לא היה כל כך טוב לטעמי.

עלילה חסרת עניין, זה לא נורא לאופרה. מילים שיש בהן עניין, אבל רובן ללא כתוביות וקשה להבין. לעדר בתפקיד הראשי אין כריזמה בימתית רבה, זה צפוי. פחות ברור לי למה לתפקיד הראשי השני נבחרה יעל אייזנברג, חביבה ושרה בסדר אבל חסרת כרימזה בימתית אף היא. רודנר, גוש וטלמון שפעו כריזמה, בתפקידי המשנה. בעיקר שעשע רודנר, שהצליח לאמץ פרסונה שונה לחלוטין מזו שהוא בדרך כלל.

אבל הרי לא לשם כך התכנסנו. איך היו הלחנים? נשמע לי שעדר לא נתן את המיטב שלו. היה לי חסר עניין מוזיקלי. היו קצת רגעי עניין בעיבוד (אבנר קלמר בעיקרון, בטח גם עדר), אבל לא לחנים מבריקים ולא לחנים קליטים. שני השירים היחידים שנהניתי מהלחן שלהם הם ממוחזרים מאלבומיו ("קצת אהבה לא תזיק" ו"הקלף נטרף"), ואפילו הם קצת קצוצי כנפיים מוזיקליות.

בצד החיוב: תזמורת המהפכה מצלצלת נהדר, כשלעצמה וגם בשילוב עם "להקה". הרגע המוזיקלי הכי מהנה בשבילי היה הקטע שהתזמורת נגנה בהדרן. הקהל היה רב (חשדתי ברשעות שהרבה אנשי "רימון" באו בגלל עדר האב, אבל לפי חתך הגילים כנראה הם לא היו רוב הקהל), ואני לא יודע אם רובו נהנה יותר ממני, אבל בתשואות בסיום מאוד פירגנו, בכל זאת היתה תחושה של רגע גדול.

חשבתי כשיצאתי, אם אלון עדר מתכוון לעשות קריירה כיוצר אופרות רוק, זה היה לא רע בכלל כהתנסות ראשונה. מכיוון שיותר סביר בעיני שהראשונה היא גם האחרונה, אני חושב שהוא החמיץ.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים