 |
1421 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "מדע"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
|
||
|
||||
 |
או זהו, שגם לגבי מבחני רורשך יש מי שמפקפק בתקפותם. ראה למשל: Projective Measures of Personality and Psychopathology: How well do they work? / Scott O. Lilienfeld. Skeptical Inquirer, V23 N05, Sept/Oct 1999. המאמר מפנה למחקרים (למשל Wood, Nezworski and Stejskal, 1996) המעידים על אמינות/מובהקות נמוכה מאוד של התוצאות. בפרט, מחקר אחר (Eyman and Eyman, 1992) מראה כי רורשך כושל באיתור דכאון פתולוגי וחיזוי התאבדויות.המאמר כולל הפניות לעשרות מאמרים אחרים, המטילים ספק ברורשך ו/או במספר רחב של מבחנים שונים מאותו סגנון, ובהם DAP ("צייר אדם", Draw-a-Person) שגם אליו התייחסת. |
 |
|
 |
|
|
 |
||
|
||||
|
סקוט ליליינפלד (בינתיים נפטר, תנצב''ה) הקדיש חלק נכבד מהקריירה המקצועית שלו למאבק במבחן הרורשאך. בשורה התחתונה הוא לא צדק. אבל אני לא יודע אם עכשיו רוצים להתעמק בזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו זכותו של המעסיק לפי החוק וזו זכותי להחרים את אותו המעסיק - ההפסד, כך אני מקווה להבהיר, כולו שלו. כמו כן, רכזת כ"א שלא מצליחה אחרי כמה עשרות דקות עם מועמד להחליט אם יש לו את הכישורים המתאימים לעבודה היא רכזת סאב-סטנדרטית. לרוב, הראיון האישי הוא הכלי החזק ביותר, שאר הכלים למיטב הבנתי הם תוספות ו/או כסת"ח. בכלל ישנה נטיה (אולי היום, בגלל מצב השוק, היא מתגברת) לקבל כמובן מאליו סיטואציות מסויימות בתהליך המיון לעבודה ובכלל ביחסי עובד-מעביד. לדעתי מועמדים צריכים להסכים לעבור רק את המבחנים הרלוונטיים וההכרחיים ביותר ולספק כמה שפחות מידע אישי (פסיכולוגי, רפואי, חברתי). אפילו הדרישה לדבר עם מעסיקים קודמים היא לא הוגנת ולדעתי אנו צריכים להילחם נגדה *. ממש לא אכפת לי להקשות קצת יותר את חייהן של כמה נשות HR אם זה חוסך לציבור ענק סיטואציות מביכות ומשפר את מעמד המועסק מול המעסיק באופן כללי. -------------------------- * דרישה זו מניחה מראש חוסר אמון במרואיין ומצד שני אמון רב במעסיקו הקודם. הנחה זו לא מבוססת; נוסיף לזה את העובדה שכשעוזבים מקום עבודה ברב המקרים זה לא תחת הנסיבות הנעימות ביותר ויוצא שהדרישה להמלצות היא לא ממש הוגנת כלפי המועמד. וזו אכן דרישה כיום, מי שאין לו המלצות סיכוייו סבירים הרבה פחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיון אישי הוא כלי לא מהימן, והנטיה של מנהלים/רכזות כ"א וכיו"ב להסתמך על הראיונות שהם עושים מעידה בעיקר על הטיה שלהם, לא על כישורים שלהם. הייתי מציע לך לברוח ממקומות עבודה שמקבלים אותך על סמך ראיון של עשרים דקות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשולי הדברים: אחד הדברים שחשבתי מזמן הוא שכאשר שוכרים עובד חדש שמיועד לעבוד בצוות ידוע, מי שצריך להחליט הם חברי אותו צוות (לראש הצוות אפשר לתת קול כפול כאילו היה בנט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע לי רעיון יותר טוב מאשר ראיון של חצי שעה על ידי מנהל צוות או מנהל משאבי אנוש שאין לו הכשרה מקצועית בראיון | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש, כמובן, סכנה יצירת צוותים הומוגניים מדי, אבל דומני שזאת בעיה אמיתית בעיקר בתחומים צרים למדי כמו אלה שעוסקים ממש ב cutting edge שם ריבוי דעות מגוונות חשוב (אולי?) יותר מהרמוניה חברתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להפך. לאיש משאבי אנוש יש הכשרה טובה יותר ויותר ניסיון בראיונות. מעבר לכך, ראיון עם כ״א אינו רק למטרות סינון אלא גם למטרת העברת מידע לשני הכיוונים (לדוגמה: ציפיות שכר ותנאים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה יכול להיות בעייתי במגוון צורות, מהרכות (למה לבזבז זמן של צוות שלם, לא מספיק שאני מבזבז שעות על שעות כדי לראיין?) ועד הקשות (אולי מי שמראיינים אמור לבוא במקום אחד מאנשי הצוות הקיימים?). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזבוז הזמן שמוקדש להוספת חבר חדש לצוות אמור להיות בטל בשישים לעומת כמות השעות שחברי הצוות יעבדו ביחד. ברור שאם הולכים להחליף מישהו בצוות ושומרים על כך בסוד ההצעה אינה רלבנטית. באותה מידה ברור שאם ההחלפה ידועה מראש לכולם הרי שאיש הצוות שמיועד להחלפה לא יהיה שותף בתהליך הקבלה. מאחר והמוטיבציה היא ליצור צוות יעיל במידת האפשר, מי שעומד לעזוב אינו רלבנטי להשגתה. (לא כל-כך נעים לי לספר שהייתי פעם בעמדה בה פסלתי מועמד לא על בסיס כשרונותיו המקצועיים אלא מפני שהוא היה אמור לעבוד איתי באותו חדר ומסיבות שלא אפרט כאן (לא מקצועיות פרופר, ולא שייכות לדיעותיו או אורחות חייו עליהן ממילא לא ידעתי כלום). לו הייתי חבר צוות מן המניין לא היו שואלים אותי בכלל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפיסקה האחרונה נקטעה. (לא כל-כך נעים לי לספר שהייתי פעם בעמדה בה פסלתי מועמד לא על בסיס כשרונותיו המקצועיים אלא מפני שהוא היה אמור לעבוד איתי באותו חדר ומסיבות שלא אפרט כאן (לא מקצועיות פרופר, ולא שייכות לדיעותיו או אורחות חייו עליהן ממילא לא ידעתי כלום) לא הייתי מוכן לבלות שמונה שעות ביום במחיצתו. לו הייתי חבר צוות מן המניין לא היו שואלים אותי בכלל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"צוות יעיל" תמיד מציף לי את אבדון (סרט, 2013) [ויקיפדיה] המעולה. אני אוהב את סרטי המד"ב בכיכובו של טום קרוז. לא יודע אם זה הכשרון והכריזמה שלו או שהוא פשוט יודע לבחור תסריטים. כנראה גם וגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ספק שהכימייה ויחסי האנוש בין חברי הצוות הם בעלי חשיבות אדירה, לא פחות מהיכולת המקצועית (ועל כן אי קבלה של מישהו לצוות על בסיס שיקולים מהסוג הזה לא ראויה לבושה, להיפך). ואני חושב שמנהל שמראיין, ראוי שייקח גם את ההתאמה לאווירה הצוותית בחשבון, ולא באופן זניח - כך שאי-שיתוף הצוות איננו גורר אי-התאמה לצוות כפי שנשמע קצת בתגובתך. (וכמובן שחישוב בזבוז הזמן שלך מפספס - בדרך כלל מראיינים עשרות מועמדים משרה אחת, ז''א שהצוות צריך לבזבז את זמנו לא רק על המועמד הנבחר אלא על עשרות שלא נבחרו - בייחוד כשאצלך הצוות הוא חלק חשוב בקבלה או בפסילה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשרות? טוב, בעולם בו אני חייתי לראיון הקבלה עצמו הגיעו בודדים, בד"כ לא יותר משניים או שלושה. אני לא בקיא בסינון המוקדם שנערך להם (עבדנו עם חברות חיצוניות של ציידי גולגלות ולא הייתי שותף למבחנים שהם העבירו). נכון "שאי-שיתוף הצוות איננו גורר אי-התאמה לצוות" אבל שוב אתה מסתכל על העולם בצורה דיכוטומית מדי לדעתי. בלי שיתוף הצוות גוברת הסבירות של מינוי לא מוצלח מבחינה חברתית, ואני לא חושב שמנהלים נותנים לאספקט הזה משקל הולם, או לפחות זה היה המצב במקומות העבודה בהם עבדתי (בד"כ חברות גדולות). בארה"ב הנושא הזה רגיש מאד מסיבות מובנות, וה"diversity" יותר חשוב שם, לפחות ברמה ההצהרתית, מכל שיקול אחר. מהבחינה הזאת אכן יש בעיה בהצעה שלי, כפי שהביקורת על בית המשפט העליון שמיישם אותה חלקית, מוכיחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט עשרות, לבטח מספר דו-ספרתי. ספציפית אני זוכר שאי-שם ב-2002 (קל יותר לספר ממרחק השנים והמיקומים) אני ועוד קולגה ראיינו למשרה מסוימת 50 איש - שחילקנו בינינו כדי לחסוך שעות יקרות - עד שמצאנו מועמד שהתקבל. זה אגב לא חד-צדדי, לפעמים באמצע הדרך מוצאים אנשים טובים שמחליטים ללכת למקומות מתחרים, כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה קרה במייקרוסופט בשלב כלשהו, העבירו את הגיוס לאחריות הצוותים המגייסים (במידה חלקית כמובן), בשלב בו הארגון גדל מאוד והיה קשה להמשיך לגייס בקצב הנדרש (מדובר בשנות התשעים). משיחות עם עובדי MSFT דאז, התוצאה היתה אסון. מנהלים שלחוצים לגייס, כדי לעמוד ביעדי פרוייקטים, הורידו את הרף בצורה נוראית. השיטה המקובלת כיום היא שהצוות המגייס לוקח חלק בתהליך הראיונות, אבל אין לו בלעדיות על ההחלטה. כמו כן נעשית סדרת ראיונות נפרדים ולא ראיון אחד עם מראיינים רבים ("טריבונל"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזשהו מקום מפליא אותי שלא נפתרה בעיית ה"איך יודעים אם מועמד מתאים לעבודה" - בעייה שאולי קיימת מאז המהפכה הנאוליתית. ראיונות, internship, מכוני הערכה, גרפולוגיה - איך עוד לא התכנסו לאמצעי ה"מדעי" ביותר לפתרון הבעיה הזו? טוב, אני מניח שזה עניין של זמן עד שניתן למערכת Machine Learning להכריע בעצמה מי הכי מתאים ומי לא... ואז נגלה שהיא מפלה לרעה איזה מיעוט ונזרוק אותה לפח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו פשוט בעייה נורא מסובכת. אפילו בסטארטאפ קטן, אתה מנסה לבחור רשת נוירונים של איזה שני פטא-בייט שתתאים לאינטראקציה עם חמש או עשר רשתות אחרות עם מספר בייטים דומה. ואתה חושב שרשת נוירונים עם איזה 12 סדרי גודל פחות נוירונים תפתור את זה? למה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינרנשיפ זו כנראה השיטה הכי טובה - אתה מעסיק את המועמד כמה חודשים - אבל המחיר גבוה מדי. אין שום סיכוי להעסיק כל מועמד זמן רב כל-כך. מצד שני השיטה לא מתאימה למי שאינו זוטר מאוד: לעזוב את העבודה הנוכחית שלי, לעבור אליכם, לקבל תואר זוטר, ואז אם יתאים לכם לקבל משרה קבועה? לא תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או-טו-טו הבעיה נפתרת לפחות מבחינה טכנית, אם כי חברתית בטח תהיה התנגדות רצינית לרעיון ש ל-AI יש יכולת חיזוי טובה יותר מאשר למוחות פחמימניים (גם) בעניין זה. אני חושב שתסריט שיאסור על שימוש ב-AI בתחומים שונים, וזה אחד מהם, אינו מופרך, לפחות בשנים הראשונות שהאפשרות הטכנית תהיה קיימת. גם אם איכשהו מערכת כזאת תעבור, אנ כמעט בטוח שייאסר עליה לקחת בחשבון את התאמתה החברתית של המועמדת לאנשי הצוות הקיים. לדוגמא: פסילה של מועמד חרדי לצוות שהוא במקרה אתאיסט במידה קיצונית בטח לא תתקבל ע"י הציבור, גם אם מבחינת המעביד זאת הבחירה הנקודתית הנכונה (אם כי פסילה של אתאיסט קיצוני - מהסוג שמתעקש על זכותו לאכול סנדוויץ' BLT בחדרו - לצוות שהוא במקרה חרדי מאד אולי תזכה ליחס אחר, אבל אני נסחף). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט מוסיפים עוד שכבה לרשת ואומרים לשופט ''ואללה לא יודע למה המחשב אמר שהוא לא מתאים'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב הבנתי, הניסוי הראשון שתיארתי בודק בדיוק את "יכולת הצפי" של הניתוח הגרפולוגי. ובנוגע לנקודה שהעלה יאיר: ככל שהצלחתי לבדוק, ב*כל* המקרים בהם נדרש בית משפט אמריקאי להכריע האם חוות דעת גרפולוגית יכולה לשמש כעדות למצב נפשי או גופני, הוכרזה העדות כבלתי קבילה. הסיבה: חוסר ביסוס מדעי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עפ"י מאמר ב"הפרקליט" בעניין שימוש משפטי בפוליגרף שנכתב ע"י שופטת ודוקטורנטית למשפטים (סירקה 2012 - משום מה הם נותנים רק תאריך עברי): "לפי מחקרים שנערכו, רמת הדיוק של בדיקת הפוליגרף אינה נופלת מזו של ראיות אחרות שהוכרו כקבילות בבית המשפט, כגון גרפולוגיה או עדויות רפואיות" (הדגשה שלי). הופתעתי לא רק מעצם העניין אלא בעיקר עמכך שעובדה(?) זאת לא היתה ידועה לי ואני לא זוכר שהיא עלתה בדיון ("משפט" מופיע 157 פעמים בתגובות, אבל רובן הגדול מתייחס למובן התחבירי של המילה ולא היה לי חשק להקדיש המון זמן לעניין פעוט זה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מזמין אותך שנית לקרוא את מאמרי בפורום גרפולוגיה בתפוז, המתאר את הבעייתיות של מבדקי התקיפות בתחום האישיות. זו גם הסיבה שאף מבדק אישיות פסיכולוגי לא תוקף באופן מדעי, שלא לדבר על התיאוריות הפסיכולוגיות הקליניות השונות, ועל מידת היעילות הטיפולית שלהם (ביחס לקבוצת בקרה של מטופלים באופן אלטרנטיבי או של אנשים שלא עברו כלל תהליך טיפולי). המאמר: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבדקי אישיות פסיכולוגיים דוקא תוקפו היטב מבחינה מדעית, וכן טיפול פסיכולוגי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול לפרט על טיפול פסיכולוגי? טענה שקראתי מדי פעם, אבל אני מניח שהיא תיאור שטחי במקרה הטוב של המצב, היא שידוע במחקר שטיפול פסיכולוגי עוזר לשני שלישים מהמטופלים. אפשר להיות מרוצים או לא מרוצים מזה; אבל מה שמביך פסיכולוגים הוא שאחוזי העזרה האלו עקביים בכל שיטות הטיפול, שהן כל כך שונות זו מזו, וזה מטיל צל מסוים על כולן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צל מתבקש - אולי בנושאים פסיכולוגיים גם פלסבו עוזר לשני שלישים? (ואיך לעזאזל נותנים פלסבו פסיכולוגי? מה זה בכלל?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי טיפול פסיכולוגי, אצטט להלן: "ללא קשר למשקל היחסי שניתן לייחס לסיבות לשיפור של המטופלים, הממצאים העקביים על פני אלפי מחקרים ומאות מטא-אנליזות אינם משאירים מקום לויכוח – פסיכותירפיה היא מועילה" (מתוך: ambert M. J. & Archer A. - Research findings on the effects of psychotherapy and their implications for practice. Chap. 5 in C. D. Goodheart, A. E. Kazdin & R. J. Sternberg – Evidence Based Psychotherapy: Where Practice and Research Meet. APA, 2006. כך שההשוואה לגרפולוגיה היא מגוחכת. אתה צודק בכך ששיטות טיפול שונות מניבות שיעורי יעילות די דומים, מה שנקרא לעתים 'פרדוקס השוויון'. יש הסברים שונים לתופעה זו, ואם אמנה רק שניים עיקריים מהם: התיאוריה, הגישה, או המודל הטיפולי מהווים רק חלק קטן יחסית מהגורמים שתורמים למוצלחות (או כישלון) הטיפול. יש 'גורמים משותפים' (common factors) לטיפולים השונים, שהם כנראה משמעותיים בקביעה של תוצאות הטיפול (למשל, היחסים הטיפוליים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי מוסיף שבעצם ההליכה לטיפול יש הכרה של המטופל בזה שיש לו בעיות, והבעת נכונות מצדו לפתור אותן. כמו שאשתי אומרת- להכיר בבעיה זה חצי מהפתרון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
״פסיכותירפיה היא מועילה״ מועילה יחסית למה? הרי יש מתחרים נוספים / אלטרנטיביים בהבאת מזור למצב האנושי. למשל - אפשר ללכת ולקבל יעוץ רוחני מגורו, לחזור בתשובה, להרשם לחוג יוגה או להתחיל ללמוד אצל מורה לנגינה בקזו. אם הטענה היא טענה מהסוג החלש - פסיכותירפיה היא עוד אינטראקציה אחת מיני רבות אחרות שהאדם יכול לפנות אליהן כדי לשפר את מצבו הנפשי, אז אפשר להסכים עם זה בקלות, אבל זה לא מרשים במיוחד. או שהטענה היא מהסוג היותר חזק והמרשים ״פסיכותירפיה היא מועילה״ איפה שרוב הדברים האחרים נכשלים? אם זה הטיעון, איך בודקים / יודעים אם הוא נכון? יכול להיות שפשוט הפסיכותירפיה ממלאת את אותן הפונקציות שממלא הרב, השמאן או הגורו, אבל בקונטקסט חילוני. כלאמר, לתוכן הטיפולי אין שום ערך אמת יותר מכל דת אחרת, אבל יחסי ההיררכיה בין מטפל למטופל והמבנה החברתי שנוצר ממלא פונקציה שהרבה (רוב?) האנשים צריכים בחיים שלהם. (וכמו במקרים של הליכה אל הרב, הגורו והשמאן - אפשר גם לשאול שאלות לגבי המחיר שיש לשיטה הזאת כגון יחסי התלות של המטופל במטפל או החור שצומח בכיס של המטופל בזמן שהחור בליבו מתמלא) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פאצינט: "דוקטור, כשאני נתקל ב"אינם משאירים מקום לויכוח בהקשר של פסיכולוגיה בכלל ופסיכותרפיה בפרט אני נתקף בפרץ צחוק היסטרי בלתי נשלט" פסיכולוג: "שלוש פגישות שבועיות במשך שנתיים ואני מבטיח לך שזה יעבור!" פאצינט: "חהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחהחה(300)...." פסיכולוג: "זמננו תם. נמשיך מחרתיים. 450 ש"ח בבקשה". טוב, טוב, לפני שמסבירים לי שההתנגדות שאני מעלה אינה מעידה אלא על הבעיות הקשות שיש לי (ויש!), ברצינות: מאחר שהספר אינו זמין עבורי, וגוגל מתעקש לתת לי רק את תקציר התקציר, אשמח לדעת אם במחקרים שבהם בדקו גם את יעילות הטיפול מול פלצבו, הפלצבו היה קבוצה שלא קיבלה שום טיפול או כאלה שקיבלו "טיפול" שנעשה באותם תנאים כמו טיפול מקצועי (כולל תשלום :-)1) אבל לא ע"י פסיכולוג אלא ע"י סתם אדם מן היישוב שמקבל רק הוראות הכנה של שעה או משהו כזה עם הנחיות כלליות ביותר לגבי מה מצופה ממנו, משהו כמו "אל תהיה שיפוטי ותשתדל לתת למטופל לדבר בחופשיות ולדכא כל מיני תגובות אינסטינקטיביות שעולות אצלך אם הוא מספר לך דברים שמעלים אצלך רגשות שליליים, למשל שהפנטזיה המינית שלו היא שרה נתניהו". אני רואה בעיות אתיות במחקר כזה, ולכן עולה אצלי ספק קל שהוא נעשה. ואיך בדקו את התקפות של מבחני התאמה פסיכולוגיים לתפקיד? גם כאן נראה לי שקשה לערוך מחקר טוב עם סמיות כפולה וכל הג'ז. ושאלת השאלות: כמה מהמחקרים שהשתתפו באותה מטה-אנליזה שוחזרו בהצלחה? ___________ 1- תחוק בצד, מישהו באמת בדק את הטענה הרווחת (בקרב אלה שאמורים לדעת משהו על דסוננס וכאלה) לפיה התשלום למטפל הוא עצמו בעל אפקט טיפולי מועיל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי סכומי הכסף: אפשר לגזור מכך שיטת טיפול עצמית מאוד אפקטיבית. יש לך בעיות בחיים ואתה מתחיל לחשוב על הליכה לטיפול. אתה מתחיל לחשוב על סכומי הכסף העצומים שתצטרך להוציא בשנה ואיך הדבר יכביד על התקציב השנתי. הדבר יגרום לך מועקה נפשית רבה, לחץ על הסטטוס שלך במקום העבודה, מחשבות על ויתור על מספר תחביבים ודיכאון רב על ביטול או צמצום החופשות המתוכננות. מיד אתה בוחר שלא להתחיל ללכת לטיפול, נרגע לגבי מצבך הפיננסי, הסטטוס בעבודה, התחביבים שלא יפגעו ומתחיל לפנטז על החופשה שתיכננת. רוגע ומצב רוח טוב שוטף אותך ואתה ממשיך את יומך שמח, טוב לב ונעים לבריות. למחרת אתה חוזר שוב על אותו הטקס. כמו בבדיחה ההיא של הקמצן שרץ אחרי מוניות, אפשר להרויח ככה סכום לא קטן של כסף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני אחד מפקטורי הפלסבו הידועים הוא כמה כסף אתה משלם על התרופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פלסיבו זה עניין סטטיסטי. אם לי אישית הרוקחים יתחילו פתאום לשלם כדי לקחת את התרופות שלי, המצב הבריאותי שלי ישתפר בכמה סידרי גודל. (כלומר - אמות עם חיוך על הפנים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות הצורה הממש לא מנומסת שבה פנית ליובל (תתבייש) אני מסכים עם נקודה מרכזית בתגובה שלך: "עדיין אין קריטריונים אמינים לאיבחון אישיות". בקיצור, אי אפשר להגדיר חיה כזאת שנקראת אישיות ולמדוד אותה באופן מדעי. ולכן לטענתך "אי אפשר לשקף את כוחו הממשי של האבחון הגרפולוגי". מכאן נובע שבינתיים הגרפולוגיה מודדת דבר לא מדיד. אתה מאבד סבלנות כלפי יובל כי הוא תוקף את כלי המדידה. אתה עונה לו, הבעיה היא לא עם כלי המדידה אלא עם הדבר הנמדד. כשתיתן לי דבר מדיד, אני אוכיח לך שכלי המדידה שלי אמין. המסקנה שלי היא שכדאי שהגרפולוגים ייצאו בינתיים לחופשה ללא תשלום, עד שמדעי החברה או הפסיכולוגיה או מדע אחר יוכלו להגדיר אישיות בצורה מדעית. (אם אתה שואל אותי זה לא יקרה אף פעם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מחמם את הלב לראות כמה אתם מסכימים זע''ז, אבל אינני יודע על סמך מה אתם טוענים ש''עדיין אין קריטריונים אמינים לאיבחון אישיות''. אבחון אישיות הוא תחום רחב שיש בו אין ספור ספרים ומאמרים. נכון שחלקם עיוניים ויכולים להעלות תיאוריות שונות ומשונות, אבל חלק גדול מהם הם מחקרים העומדים בקריטריונים המקובלים של מדעי החברה ועלתים גם מדעי הרפואה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במוסף "הארץ" היתה פעם כתבה על פרופסור רות לורנץ, מתמטיקאית שבגיל 18 כבר סיימה את הדוקטורט שלה וחזרה בתשובה כי היופי של המתמטיקה זה ההוכחה שאלוהים קיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. גיגול קטן מראה שהיא חזרה בתשובה כ-10 שנים אחרי הדוקטורט, וכנראה בעקבות ההיכרות עם בעלה. ב. יש לי יש לי - אז את החזרה בתשובה שלה אפשר להגדיר כ'טרנספורמצית לורנץ'? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לורנס, לא לורנץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמתי לב בכתבה, אבל לצורך הבדיחה - הלא מאד מוצלחת, אני מודה - השתמשתי בכציב של התגובה מעלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסף זגורי, שופט בבית המשפט למשפחה בנצרת: "השוואת כתבי יד הינו תחום פסאודו-מדעי לכל היותר הגובל באמנות". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאן מדובר על המובן השני של גרפולוגיה שלפי המאמר הוא דווקא תחום מדעי מכובד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר שנים רבות ממצאי המחקרים ברורים: כתב היד לא מלמד דבר על אישיותנו. אך שורה של הטיות חשיבה ממשיכה לשכנע אנשים להאמין בשיטה הכאילו-מדעית הזאת - כתבה באתר של מכון דווידסון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחום הזה ממש מבקש - מתחנן - לדוקטורט בלמידה עמוקה שייתן לרשת לומדת להסיק מכתב היד על תכונותיו של הכותב. הצלחה של מחקר כזה, תפריך על הדרך את מה שכתבת במשפט הראשון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 674758. בטח מישהו כבר כתב איזה סיפור (וזה בטח היה בורחס) על עולם בו כל כל מה שאפשר לומר כבר נאמר, ואנשים מתקשרים ביניהם אך ורק בהפניות למקורות קודמים. אז אם מישהו זוכר, אשמח לקבל קישור לתגובה בה מישהו כבר שיער את קיומו את הסיפור הזה ונענה בהפניה לסיפור, כדי שאוכל לקרוא אותו. (אין לי שום ניחוש איך אתמודד עם הסיטואציה אם יסתבר שאני כתבתי את התגובה ההיא.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור של בורחס אני לא מכיר, אבל יש את הבדיחה עם האסירים והפרק ההוא ב stTNG | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזו בדיחה עם אסירים? ספר :) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כל מה שאפשר לומר כבר נאמר, יש מצב שאורך הקישור שמפנה למקור קודם אינו פחות מאורך מה שנאמר שם (עד רמת אלגורתמי הדחיסה). ---- אני זוכר במעומעם ספר ישן נושן על ספריה ענקית שבה נמצאים כל הספרים שאפשר לכתוב. אאל״ט, הסופר כיוון לספרים המכילים את כל צירופי האותיות האפשריים (לא ברור לי איך הוא קבע את אורכו המקסימלי של ספר). האם לזה כיוונת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אתה צודק. ואז מקבלים שפה בסגנון זו מהפרק של מסע-בין-כוכבים עליו כתב ראובן. (הסיפור - של בורחס - הוא ''ספריית בבל''). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד מהדברים שלומדים כאן, זה שאנשים נוטים להמשיך כל אחד בהשקפותיו, למרות שהצד השני מביא לו סימוכין חזקים לדבריו, וכאן רואים את מה שבאמת משתקף במציאות, אני אישי התווכחתי עם אנשים על גרפלוגיה כל אחד מתבצר במקומו, וזה לא רק הגרפלוגים שפוחדים לאבד את מקור מחייתם, אלא גם כל מאמיניהם, ובכן, אני מבין שאי אפשר לשנות את דעתם של אלו שמקבלים כסף להמשיך להאמין במה שהם מאמינים, אבל יש דרך לשכנע אנשים סתם מהרחוב לשנות את דעתם משקר לאמת, אנחנו רק חייבים למצוא את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''רק''... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת,שקר ואמת זה לבומרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אנשים שטוענים על עצמם שיש להם חכמת רחוב, לך תתווכח עם אנשים כאלה, הם חושבים שחכמת רחוב עומדת במקביל למדע, זה סוג של אנשים עם רמה אינטלקטולית נמוכה, הם אינם יודעים בכלל באיזהו זכות לוקחים אנשים לעצמם את זכות המדע, אם זה טוב ואמיתי תחלקו את זה לכולם ביושר שווה בשווה, הם חושבים לתומם שבאקדמיה עוסקים במספרים ובמחקרים, משהו דברים כאלה, אבל מה ולהם להתערב באנשים מהרחוב ? סטטיסטיקה ? מאיזהו צד אוכלים את זה ? הם פשוט אינם מסוגלים להבין איך הסטטיסטיקה בכלל אמור להוכיח או להפריך משהו, יש גרפלוגים מקצוענים, למה מקצוענים ? כי כך זה, נקודה. ויש מדענים וחוקרים, בסדר מסכימים, אבל שלא יגידו לגרפלוגיה מה לעשות, כי זה בכלל לא התחום שלהם, הם צריכים להישאר בפקולטה, ולחקור ולחקור. ונניח שהם באמת מצליחים להפריך טענות של גרפלוגים, ולהוכיח שזה זה לא אמיתי, עדיין זה לא שווה כלום, כי מצד שני זה כן עובד, אתם מבינים, הם חושבים שגם אם זה מופרך - זה עדיין עובד טוב במציאות, מי צריך הגיון כשיש את המציאות ? זה פשוט בלתי יאומן, אבל איך האקדמאים מנסים לדבר עם אנשי רחוב על סטטיסטיקה ? להם זה נראה יותר כמו רוטב שאוכלים עם סלט. לא שמעתם ? הנה כמה פעמים צריכים להסביר לכם כאן בפורום הזה שהגרפלוגיה עובדת, ויש הרבה עדים על זה, לא רק בפורום הזה, כל הרחוב מלא אנשים תמימים, שמאמינים בגרפלוגיה, זה אינו יכול להיפרך על ידי טענות לוגיות או מאמרים אקדמאים, אז איך אפשר להפריך את זה ? חה חה חה מי אומר שאפשר בכלל להפריך את זה ? הרי זה עובדה שקיימת ועובדת… ואני לא רוצה חס ושלום לפגוע באנשים האלה, אבל מותר לי להסביר את הראש שלהם, אם אני רוצה להגיד לאזרח מתושבי אפריקה שצבע עורו הוא שחור, זה לא אומר שאני רוצה לפגוע בו, חס ושלום, אני רק רוצה להגיד לו איזהו צבע פלסטר הוא צריך לקנות, ובכן, אם אנחנו רוצים להסביר למישהו שיש לו חכמת רחוב על שקריה של תורת הגרפלוגיה, הגיון זה לא הכלי, |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |