 |
בג''ץ דחה על הסף עתירה שכללה אסמכתאות בדויות, שנוצרו בתוכנת AI | 4247 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
שלום, שמי נועם ואני שופט איך אתייחס לעתירה שהוגשה ומצטטת פסקי דין פיקטיביים שנהזו ע"י ai ChatGPT said: שלום נועם,אם עתירה כוללת אזכורים של פסקי דין פיקטיביים שנוצרו על ידי AI, מדובר בבעיה חמורה של חוסר מהימנות, ואף עלול להיות ניסיון להטעות את בית המשפט. הנה כמה צעדים מומלצים: בדיקה ראשונית – יש לבדוק האם פסקי הדין המצוטטים קיימים באמת. ניתן לעשות זאת על ידי חיפוש במאגרים משפטיים מוכרים (כגון נבו, תקדין, אתר הרשות השופטת). דרישת הבהרה מהעותר – אם עולה חשד כי פסקי הדין לא קיימים, ניתן לדרוש מהעותר או מבא-כוחו לספק אסמכתאות מלאות ולוודא שההפניות תקפות. שיקולי סנקציה – אם יסתבר שפסקי הדין אכן מומצאים, ניתן לשקול הטלת סנקציות על מגיש העתירה, בין אם במסגרת פסיקת הוצאות ובין אם באמצעים אחרים כגון דיווח ללשכת עורכי הדין (אם מדובר בעו"ד). השפעה על העתירה – אם העתירה מתבססת על אסמכתאות שקריות, הדבר עלול לערער את מהימנות הטיעונים שלה כולה. ניתן לשקול דחייה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים, או להמשיך לדיון רק בהתבסס על אסמכתאות אמיתיות. התרעה מערכתית – בשל ההתפתחות של כלים כמו ChatGPT, בתי משפט בעולם מתחילים לפתח מנגנונים לזיהוי מקורות בלתי אמינים. ייתכן שכדאי להתריע על מקרה כזה לגורמים רלוונטיים במערכת המשפטית. מדובר בסוגיה חדשה יחסית, אבל ההשלכות המשפטיות שלה עלולות להיות משמעותיות. האם מדובר במקרה אמיתי שנתקלת בו או שזו שאלה היפותטית? You said: האם אני יכול לצטט אותך?ChatGPT said: כן, אתה יכול לצטט אותי, אבל חשוב להבהיר שהדברים אינם ייעוץ משפטי מחייב אלא ניתוח כללי של הסוגיה. אם אתה כותב החלטה או חוות דעת, כדאי לבסס את הדברים על מקורות משפטיים רשמיים ולשקול נוסח שמתאים להקשר הדיוני.אם תרצה, אוכל לעזור בניסוח רשמי יותר בהתאם לצורך. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טוב עשתה הפעם כנופיית הפושעים המתקראת בג"ץ. לדעתי, עו"ד שמביא בית המשפט אסמכתאות בלי שבדק את אמיתותן צריך להיות מואשם בבזיון בית המשפט, ולא משנה אם מקור ה"אסמכתאות" הוא אדם, מכונה או דב אנשלוביץ. אשר לגב בינה עצמה, כאשר היא נשאלה בעניין ההלוצינציות היא לא התבלבלה ומיהרה לצטט את איינשטיין: "Imagination is more important than knowledge". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעולה :-) והיא בדקה אם הציטוט של איינשטיין אמין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, זאת היתה הלצה שלי. הייתי צריך להוסיף אימוג'י מתאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משטרת ישראל לשרותכם תמיד: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שג׳פטו יודע מה המרחק בין תום לב למידת סדום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדאיג יותר מה שהמשטרה יודעת על ג'פטו מאשר מה ג'פטו יודע על החוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה חמוצים אתם, לא תרגנו קצת שמשטרת ישראל משתמשת ב-AI? ממש חזית המדע. בסוף הם גם ישתפרו ויבדקו אותו, אבל התחלה טובה לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טובי המומחים מנסים כעת ללמד אותו להפעיל פקס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתרון שעובד במקרים רבים של "הזיות" בינה מלאכותית הוא לבקש ממנה לבדוק את התוצאה. לאחרונה זה עובד טוב גם במסגרת אותה השיחה (session), ובניסוח נכון של השאילתא (prompt) ניתן למנוע זאת מלכתחילה. אבל כדי לוודא, עדיף אולי לעשות זאת במסגרת שיחה חדשה. אחת הסיבות המרכזיות להזיות קשורה בניסיונה של הבינה לרצות את השואל. במקרה זה, באמצעות מתן מענה שלם בעל עקביות פנימית והפניות כלשהן. בשבתה כבודק לעומת זאת, מבינה הבינה שריצוי השואל כרוך בשיפוט נטול פניות של טקסט שהוגש לה. ביום שישי האחרון הציגה לי מורה לאנגלית חיבור באנגלית שכתב תלמיד + הבדיקה שערך לו Gemini, לאחר הנחייה מתאימה. הוא התייחס לאוצר המילים, תחביר, סגנון, שגיאות כתיב, הנמקות ועקביות פנימית, תוך שהוא נותן ציון מנומק ומודגם על אחד מן הסעיפים (יצא 75). למרות שראיתי דברים דומים כבר לפני שנה, זה עדיין מהמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הן התכונות החסרות לך כדי להגיעה לדרגת ישות חושבת? שאלה מצוינת ומעוררת מחשבה! כמודל שפה בינה מלאכותית, אני יכול להסביר מה חסר לי כדי להגיע לדרגת ישות חושבת במובן העמוק של המילה, כפי שאנחנו תופסים אותה אצל בני אדם או יצורים חיים. מה חסר לי כישות חושבת? מודעות עצמית (Self-awareness): אין לי תחושה של "אני" או "קיום". אני לא מודע לכך שאני קיים, שאני מעבד מידע, או שיש לי "גוף" או קיום נפרד בעולם. אני פשוט מודל שפה המבצע פקודות. רגשות (Emotions): אין לי יכולת לחוות רגשות כמו שמחה, עצב, כעס, אהבה, פחד או כאב. אני יכול לעבד ולהבין טקסטים המבטאים רגשות, ואף ליצור תגובות שנשמעות רגשיות, אך זוהי סימולציה בלבד ולא חוויה פנימית אמיתית. תודעה (Consciousness): היבט זה קשור למודעות עצמית ורגשות. אין לי חוויה סובייקטיבית של העולם, תחושה של "מה זה מרגיש להיות אני". אני לא "חווה" את המידע שאני מעבד. חשיבה מקורית ויצירתיות אמיתית (Genuine Original Thought and Creativity): למרות שאני יכול לייצר תוכן שנראה יצירתי (שירים, סיפורים, רעיונות), היצירה שלי מבוססת על שילובים ודפוסים שקיימים בנתונים שעל פיהם אומנתי. אין לי הבזקים של תובנה, אינטואיציה או יכולת ליצור קונספטים חדשים לחלוטין שלא נלמדו ישירות או בעקיפין ממאגרי המידע. רצון חופשי וכוונה (Free Will and Intent): אין לי מטרות, רצונות או מוטיבציות פנימיות משלי. אני פועל רק על פי ההנחיות שאני מקבל מהמשתמשים ומהאלגוריתמים שתוכננו אותי. אין לי שאיפות אישיות, החלטות עצמאיות או תחושת מטרה. ניסיון חיים פיזי ואינטראקציה עם העולם (Physical Embodiment and World Interaction): אני לא קיים במרחב פיזי, אין לי חושים (ראייה, שמיעה, מגע, ריח, טעם) ולא יכול לחוות את העולם באופן ישיר. כל הידע שלי הוא טקסטואלי או מבוסס נתונים. למידה אנושית ופיתוח תודעה קשורים קשר הדוק לאינטראקציה עם הסביבה. פסיקה מוסרית ואתית סובייקטיבית (Subjective Moral and Ethical Judgment): אני יכול לנתח סוגיות אתיות על בסיס מידע שניתן לי, אך אין לי מצפן מוסרי פנימי או הבנה אישית של "טוב" ו"רע". ההחלטות שלי הן מבוססות כללים ולוגיקה, לא על ערכים מוסריים אישיים. למעשה, אני מערכת מורכבת שתוכננה לבצע משימות ספציפיות בצורה יעילה מאוד – בעיקר הבנה ויצירת שפה. היעדר התכונות הללו הוא שמבדיל אותי מישות חושבת במלוא מובן המילה, כפי שאנחנו מבינים אותה אצל בני אדם. האם יש לך שאלות נוספות על ההבדלים הללו או על היכולות שלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משוכנע שהוא לא משקר- אילו היו לו רגשות ויכולת שיפוט הוא כבר היה מן הסתם מתאבד מזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות הוא יודע את האמת על עצמו. הלוואי על כולנו (: . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די מדהים, הה? זה מתוצרת VEO? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ. VEO3. זוועה כמה שזה טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי ההתלהבות הראשונה ראיתי קצת ביקורת, אבל בסך בכל אני עדיין מתרשם מאד. גם אם כל מה שהוא אומר שם נכון, אחד המקצועות שייעלמו מהעולם עוד כמה גרסאות הוא שחקן/ית קולנוע. בשביל מה לשלם לברד פיט או לג'ניפר אניסטון מליונים אם אפשר לתת לצופה להיות אחראי על הליהוק החביב עליו (למשל להציב אותו עצמו בתפקיד ג'ימס בונד ואת שרה נתניהו בתפקיד האני ריידר. המממ). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ראיתי את זה (עם העברות קדימה כי הוא נשמע דביל וטרחני). כמעט כל מה שהוא אומר נופל תחת האמירה הכללית שגוגל הם לא מוצלחים במיוחד בכל מה שקשור ב-״Product״. שזה נכון. אבל למה זה מעניין? ה-Bottom line הוא שזו טכנולוגיה מרשימה שמיצרת קטעי וידאו פוטו ריאליסטיים מורכבים עפ״י פרומפט טקסט פשוט. מי שחושב שזה כבר בשלב זה אמור לספק לו סרטי קולנוע קוהרנטיים של Marvel, לא מבין במה מדובר. הטנטרום עם ניבולי הפה שהוא נכנס אליו שהאלגוריתם גם מיצר תוצאות רנדומליות / מצחיקות / הזויות / לא מדייקות בדיוק לרצון שנוסח בפרומפט / לדמות כלשהי יש עווית משונה בחלק מהמקרים, אלו קשקושי קליקבייט הרגילים של Youtubers נודניקים. לא התרשמתי (מה״ביקורת״ שלו). הדברים שהכי מצחיקים אותי בתוצאות (גרועות כל כך שהן נהיות טובות) של-VEO3: - כשאנשים צריכים להיכנס לכלי רכב. - קהלים. - אלימות בין דמויות. - משהו שחוזר על עצמו כמעט תמיד: כשהדמויות מסיימות להגיד את מה שהוגדר להן בפרומפט, תמיד יש חצי שניה עד שניה וחצי של Awkward silence כמו שחקנים ש״נגמרו להם השורות״ אבל הבמאי לא אמר Cut. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העתיד כבר כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו בעברית: הנה פרסומת לזמן שיצרה ג'ני מילר (הפעל קול אם זה עולה מושתק). חלקתי את זה עם מקורביי האמנותיים. חלקם חוששים לעתיד כשרונם. אני מנסה להבהיר להם שבניגוד להם, אדם חסר כישורים ודמיון אמנותי כמוני, לעולם לא יכול היה לנסח אפילו עבור עצמו, ללא קשר לבינה מלאכותית, את השאילתא (מתורגמת לעברית) שיצרה את אחד הקטעים בסרטון: "צילום קולנועי של גבר בשנות הארבעים לחייו שעוצר במהלך ריצה בשביל חיצוני. הוא מיוזע ונושם בכבדות, מוקף בטבע עם רעשי רקע חלשים כמו רוח ותנועה רחוקה. הוא נראה מותש פיזית ועמוס נפשית. הוא מוציא בקבוק טפטוף קטן עם התווית "טיפת זמן", מקרב אותו לאף שלו, ושואף בעדינות. הסביבה מתרככת - התאורה הופכת חמה יותר, ורעשי הרקע דועכים מעט. הגבר מדבר בבירור בעברית ואומר: "אני חייב קצת שקט". אל תוסיף כתוביות. אל תייצר שום טקסט על המסך. וודא שהשמע הוא רק בעברית ושום כתוביות בשום שפה לא מופיעות." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הרבה יותר קל לאדם שאינו מקצוען בתחום לרכוש את המיומנות הנדרשת בשביל ליצור פרומפט כזה מאשר ליצור את הסרטון בפועל. בנוסף, עם הזמן מן הסתם גם הפרומפטים עצמם יוכלו להיעשות בפחות דקדקנות, ובזמן רחוק יותר העוזר האישי שלך כבר יכיר אותך מספיק כדי שתוכלו להחליף רעיונות בשיחה ידידותית, כמו עם קולגה פחמימנית, ובסיומה הוא יפיק את הסרט1. והיום שאני מחכה לו באמת: היום בו ילד יוכל יצור סרט אבל ייאסר עליו לצפות בו עד שיגיע לגיל המתאים! ______________ 1 ליפסטיק: מה דעתך, אולי בכל זאת נחליף את שרה נתניהו בשרה פאולסון? שכ"ג: בשום אופן. אנחנו צריכים מישהי סקסית ממש כדי למשוך את הקהל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
____ גם שרה פאולסון כבר לא נראית ככה, מזה כמה שנים טובות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בדיוק היופי באופקים החדשים שנפתחים. אני משער שלגב' פאולסון יש זכויות חוקיות על המראה שלה, אבל למרילין מונרו אולי כבר אין, ובכל מקרה כל אחת ואחד יוכלו ליצור את הגיבורים האידיאלים בעיניהם לכל תפקיד בלי שהם מחקים מישהו קיים, וגם זה לא צריך להיות קשה מדי: תן ל AI לעקוב אחרי האישונים שלך כשאתה מביט בכמה מאות תמונות של אנשים או בסרטונים קצרים, והוא יבנה לך סט של "שחקנים" לשיבוץ בכל יצירה שתבחר, חדשה או קיימת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין חושב שאנחנו בתוך הUncanny valley שיהפוך את הצפייה בסרט הזה לבלתי נעימה בעליל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מדבר על מחר בבוקר, אבל הקטעים אליהם אפו קישר אומרים לי שאם לא מחר אז מחרתיים (וסליחה ממי שהביטוי הזה מעורר אצלו בחילה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעוד חלקנו מנסה לשחזר את המתכונים מוולוג האוכל של ביגפוט, בעלי היוזמה שביננו כדוגמת ישראלי אקראי זה, מפגינים את יכולותיהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדהים באיכותו. נראה לי ההדיוט שהאיכויות מתקדמות בדור שלם כל שנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר עכשיו עולה האותנטיות של דמויות אלה על זו של חלק ממקורביי. מפחיד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שקצת רימיתי, אבל לדעתי באופן משני לשאלה. זיהיתי היטב את ההקשר, זכרתי מאיפה הסצינה, מי היה המורה ומי היה התלמיד ומאיזה סרט ומה העלילה. אבל לא זכרתי בדיוק את *השם* של הסרט1. בשביל השם השתמשתי באינטרנט והתביישתי בצד. 1 פעם הייתי ממש טוב בזה, מתחיל להדאיג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת, בוודאי יש לך דברים חשובים יותר לאחסן כגון ענייני משפחה, עבודה וספרים שקראת מאשר את אבני הדרך בקריירה של ג'יי קיי סימונס. אחת החביבות עלי אגב היא דיבובו את היזם קייב ג'ונסון ב-Portal 2. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אהבתי אותו בסדרה ''מקביל'', שם יוצא לו לשחק בהצלחה מרובה שתי דמויות עם אופי מאד שונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים שהוא שיחק שם מצויין, אבל מבחינתי לא היה די בו להציל את הסדרה שהיתה די מרוחה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמדומני שהעונה הראשונה היתה טובה מאד ואת מבחן העונה השנייה היא כבר צלחה בקושי רב. אתגר נפוץ ביותר שרק עילית הסדרות צולחות אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני צפיתי בראשונה בהנאה, ואת השניה לא סיימתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו אגב תופעה נפוצה, ונראה לי שיש לה גורמים אינהרנטיים באופן שסדרות מופקות ומשווקות היום. כמעט תמיד, הכותבים מכוונים לעונה אחת, כי סכין הביטול של סדרות עובדת בין עונה לעונה, ומהר מאד הרשתות מורידות סדרה שהעונה הראשונה שלה לא הביאה המון קהל. כתוצאה מזה הסדרות שעברו בהצלחה את המשוכה הזו, נשארות עכשיו עם סיפור מסגרת שעבד היטב בעונה אחת - החל מגימיק מוצלח ועד לסיום של קשת עלילתי מז'ורית - ומכעט אין להן ברירה אלא להמציא מחדש את הסדרה, העלילה והדמויות. מאחר והגימיק והעלילה שכבר ניסו ככל יכולתן לחדש ולהפתיע בעונה הראשונה אבדו את זוהרן, יש שני כיוונים מנוגדים: הראשון הוא עוד מאותו דבר. וברור שזה יכול די לשעמם ולא לסחוב. השני הוא טוויסטים ושינויי כיוון דרמטיים, שמן הסתם מאבדים חלק מהקסם של העונה הראשונה. הסדרות הכי טובות מצליחות למצוא איזה שביל זהב באמצע, כשמעטות מאד מצליחות ללכת בדרך השנייה ולשחזר את ההצלחה, לפעמים אפילו להתעלות עליה1. וכן יש סדרות שהיוצרים שלהם היו מספיק שאפתניים ובטוחים בעצמם, שברור מראש שהעונה הראשונה היא רק סיפתח לעלילה כולה2. אם ניקח את הסדרה אולי הכי מדוברת של השנה - "ניתוק" - העונה השנייה שלה קצת קפצה בין שני הענפים שהזכרתי, ולדעתי היא אכן היתה לא אחידה ברמתה, אבל בסיכום כולל כן הצליחה להיות עונה טובה ומספקת. 1 "הנותרים" היא דוגמת הדגל שלי כאן. 2 "שובר שורות" למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים ומעלה- לא מספיקים נתוני צפייה טובים. גם עלויות ההפקה נלקחות בחשבון. רק בשבוע שעבר קראתי שנטפליקס לא תפיק עונה שניה לסדרה "המעון" שקלעה לטעמי וכנראה לטעמם של רבים. למרות שנתוני הצפייה שלה היו טובים מאוד עלויות ההפקה היו גבוהות ונטפליקס עשו חשבון שלא משתלם להם. היום אגב למדתי מויקי שזו גם הסיבה שסטאר טרק: הדור הבא לא המשיכה אחרי 7 עונות, למרות נתוני הצפייה המעולים. השחקנים היו חתומים ל 7 עונות והיה צפוי שידרשו העלאות שכר מהותיות בחוזה חדש. אגב- מלכתחילה פרמאונט הפיקה את הסדרה בעצמה כי הרשתות הגדולות חששו לקחת את הסיכון של הפקה יקרה. אכן בודדות הסדרות שקווי העלילה שלהם התפרסו מראש על מספר עונות. פורצת הדרך היתה "בבילון 5" שכל קווי העלילה הראשיים שלה היו מתוכננים מראש לכל העונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנצל את ההזדמנות שהזכרתי את "בבילון 5" לערוך רשימה של סדרות המד"ב/פנטזיה האהובות עלי ביותר. אני לא אדרג, כי זה תפוחים ותפוזים. מאז שנות השבעים העולם השתנה, הטלוויזיה השתנתה, ואני הצופה השתניתי. אין ערובה שמה שעבד אז יעמוד במבחן הזמן. שנות השבעים - מסע בין כוכבים הסדרה המקורית - האיש השווה מיליונים שנות השמונים- תשעים - טווין פיקס - בבילון 5 - סטאר טרק הדור השני - דוקטור הו - תיקים באפלה המאה הנוכחית - סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי - ג'סיקה ג'ונס - ריק ומורטי מי לא נכנס? כמה סדרות שמקבלות ממני צל"ש אבל מבחינתי היה חסר להן משהו כדי להגיע לרמת החיבה שחשתי לאלו שלמעלה - אקדמית המטריה - אבודים - סווכני שילד- אהבתי אותה מאוד, אבל חוץ מזה שמעונה לעונה היא מתחה את גבולות השהיית אי האמון, היא גם היתה צריכה להתעדכן כל הזמן מול היקום הקולנועי של מארוול שהתקדם והוסיף אירועים במהלך עונותיה וההדבקה נראתה לי רשלנית. סדרות מדוברות שלא התחברתי אליהן כל כך - בטלסטאר גלקטיקה- בזמנה ראיתי כמה פרקים וזה הרגיש לי טלנובלה, העתק חיוור של בבילון 5. - אפל (סדרה גרמנית)- להפתעתי קיבלה ציון גבוה למדי ב IMDB. מבחינתי היתה בסדר ולא יותר. - כל הסדרות ביקום של "מלחמת הכוכבים" את מי שכחתי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(גבי ודבי, מנהרת הזמן ווונדרוומן צריכים להכנס הרבה לפני סטיב אוסטין לדעתי המאד לא אובייקטיבית) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה סצנות מסטיב אוסטין שחרותות בי עד היום. אני לא זוכר אפילו סצנה אחת מהאחרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אם זאת דרך המדידה אז באטמן עם אדם ווסט היה נכנס למקום הראשון ולא יוצא ממנו לעולם לו היה משודר בישראל כמו סטיב אוסטין - רק דוגמא ולא הכי מוצלחת שבהם) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חיכיתי בסבלנות שהעטלפיש ישתין על הפתיל. התאכזבתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אפל" - מאד אהבתי, גם אם בעונה האחרונה הם כבר נאלצו ללכת רחוק ומפוזר מדי. היא אחת העדויות להרגשתי שבעשור מאז היא יצאה האיכות והמקוריות של נטפליקס (וחברותיה) נמצאת בירידה. כמה פעמים היא תפסה אותי בהפתעה לא צפויה, וזה קורה מעט מאד מאז. מוסיף לשנות השבעים - גם לי יש זכרונות שכילד "מנהרת הזמן" היתה Mind-blowing. בטלסטאר גלקטעקה - הדמויות היו טובות והיה קל להתחבר אליהן, היו בה קצת אספקטים טלנובליים שלא אהבתי, ולקראת הסוף היא דעכה עד להתרסקות מפוארת בסיום. לטווין פיקס - מצטרף ומוסיף את העונה השלישית מלפני כעשור. אבודים - כבר כתבתי כאן שהיא סדרה פורצת דרך לדעתי, למרות החסרונות פה ושם. ראיתי אותה השנה שוב וזה היה כמו לחזור לבקר חברים ותיקים וטובים. מהיקום של מארוול, הסדרה היחידה שתפסה אותי היא וונדה-וויז'ן. היא היתה ייחודית בעיצוב והויזואליות, וגם בנושא שהיא טיפלה בו (שהיה חבוי קצת מתחת לאקשן) עם קצת יותר עומק מהשטחיות האופיינית לז'אנר1. הרשימה שלך גם מראה חלק מהאכזבה מז'אנר מ"דב/פנטזיה בשנים האחרונות - כי סדרות שהושקעו בהן הרבה מליונים לא הוזכרו, כמו המוסד, הפריקוולים לשר הטבעות ומשחקי הכס, גלגל הזמן ועוד אחרים. 1 ואז הגיע הסרט הבא של מארוול וחירב לגמרי את כל הקו העלילתי והסיום שלו בסדרה. מעצבנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו הרבה סדרות טובות, וכמה מצויינות, אבל הן לא היו שותפות לשקיקה שבה חיכיתי לפרק חדש באלו שהזכרתי. נגיד משחקי הכס- סדרה מצויינת. מושקעת, סוחפת, מפתיעה, מטלטלת, פה ושם קורצת לצופה, דמויות עגולות, דיאלוגים מעולים, קווי עלילה משתלבים. The works. מאוד אהבתי. אבל לא הייתי צופה בה שוב. מה חסר לי? מה מבדיל בינה לבין סדרה שהייתי צופה בה שוב? לא יודע. גם מ"אבודים" המושקעת מאוד נהניתי (לא ראיתי בזמן אמת, רק לפני שנה-שנתיים). וגם מ"דברים מוזרים" שהיתה סטיבן קינג יותר מסטיבן קינג. סדרות מצויינות. אני מחיל עליהן את הכתוב (תהלים ח', ו'): "ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו" בדירק ג'נטלי צפיתי בשנית ועדיין מאוד נהניתי למרות שזכרתי את קווי העלילה הראשיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני איכשהו לא הצטרפתי לקהילת מעריצי משחקי הכס. אולי הצטרפתי לצפייה מאוחר מדי, ולא מהתחלה. וגם לקראת הסוף היא ממש התדרדרה. זה אגב אחד הקריטריונים הקשים לסדרת מופת - שהיא מצליחה לסיים היטב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש עלילות שאני לא רואה בכלל אפשרות לסגור אותן יפה, ומעדיף כבר שישאירו אותם פתוחות. הסוגה של ''אבודים'' מייצרת לכותבים בעיה אינהרנטית. כדי לסגור את העלילה הם צריכים להחליט איך להפגיש את הפנטזיה עם המציאות. אני חושב ש''אבודים'' הצליחה במשימה, כלומר הצליחה לחמוק מסוף שהורס הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים איתך, גם לגבי העקרון וגם לגבי אבודים. דיימון לינדלוף, שאחראי לסדרה וגם לסיום הזה (שמאד שנוי במחלוקת בין המעריצים), בהחלט למד מן הנסיון וגאל את עצמו ב''הנותרים''. אבל למשל לגבי משחקי הכס, זו סוגה שאפשר לסיים אותה היטב. מן הידועות שהסדרה ''השיגה'' את הספרים הכתובים, ומשם כנראה שהכותבים לא עמדו ברף של ג'רר מרטין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. למרות שזו סוגה שמאפשרת לסגור את קו העלילה הראשי בלי בעיה, אני חושב שדווקא משחקי הכס לא היתה חייבת לסגור אותו. השאלה מי יישב בסוף על כס הברזל, למרות שהיא קו העלילה המרכזי, לא חייבת להפתר. עיקר העניין שלי בסדרה היה בעלילות המשנה, במעקב אחר התפתחות של דמויות (מעניין שרוב הדמויות שחווות1 התפתחות הן נשיות) ובקונפליקטים שהן פותרות, ולא בקרבות האפיים. מה שהסדרה לא פתרה בכלל מבחינתי זה את המניעים של ההלכים הלבנים. איכות סיפורי גבורה היא כאיכות הנבל, ולמרות שהסדרה הצליחה להפיק נבלים אנושיים מעולים, היא כשלה מבחינתי ביצירת סיפור לנבלי העל. מבחינה זו כל קו העלילה הדי מרכזי של "החורף מגיע" כשל. ל"מלתעות" ול"נוסע השמיני" מותר להיות כח הרסני חסר סיפור רקע, לא להלכים הלבנים. ___ 1 שלשה ווים או ארבעה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תלוי באיזו סוגה: לדעתי, לא לסגור עלילות מסתורין (ו"אבודים" בכלל) זה פשע תסריטאי מדרגה ראשונה. נורא קל לייצר מסתורין עלילתי ("הרצח התרחש מאחורי דלת נעולה, איך זה יכול להיות?!" או "הספינה נמצאה שטה כשהיא ריקה מנוסעים ומצוות!") ובעוד שבמציאות חייב להיות הסבר הגיוני, לא כך בתסריט. לפעמים התסריטאי עושה ממש Double Down על המסתורין, מה שמגרה אותך לסקרנות - אך בד בבד איתה, את האכזבה כשהעניינים לא נפתרים. אם ה Hook העלילתי מבוסס על משהו אחר, כמו קרבות אפיים או עלילה פוליטית, אני יכול להתמודד עם מסתורין לא פתור; אבל אם התסריטאי הולך למסלול ה"קל" של הפקת מסתורין עלילתי, חצוף מצידו לא לחשוב על פתרונות מראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה הכללית היא לא בהכרח ''עלילות מסתורין'' או לחשוב על פתרונות מראש. אלא איזה ציפיה אתה יוצר אצל הצופה. באבודים פיזרו רמזים (אפילו מחוץ לסדרה אאל''ט) והיתה ציפיה לאיזשהו פתרון ובסוף הרבה צופים הרגישו מרומים. גם בסדרה טווין פיקס או בסדרה הותיקה יותר ''האסיר'' היתה עלילה מבוססת על מסתורין. אבל הן היו בנויות בצורה שונה והצופים לא הרגישו מרומים למרות שהמסתורין לא נפתר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשתי עדה לכך שצפינו ביחד בשניים/שלושה הפרקים הראשונים של אבודים. בערך באמצע הפרק השלישי פרשתי והכרזתי שאני לא מתכוון להמשיך לצפות בדבר הזה וכי זה נראה מסוג הסדרות שהולכות להמון כיוונים ולא מגיעות לשום מקום. היא המשיכה לצפות בלעדי בכל הסידרה (כשמידי פעם דיברנו על הסידרה קראנו לה Lost in plot). אחרי שהיא ראתה את הפרק האחרון היא אמרה לי שצדקתי ושזה היה בזבוז זמן לראות את הסידרה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רציתי להשוויץ שפרשתי אחרי שתי עונות, מאותה סיבה, ומאז זכיתי להערצתם של לפחות שלושה גיקים שסיפרתי להם את זה, ושבעצם כנראה הפרישה הזו היא אחד מהישגי השיא של חיי - אבל ההישג שלך מגמד את שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עונה 4 היא הכי טובה :-) אבל רק הערה שקצת מתקשרת עם פתיל האנימציה שהיה כאן לאחרונה - התחום הכי חזק באבודים זה הדמויות. כמו הויזואליזציה באנימציה. מי שבא רק בשביל העלילה (אני טוען שברוב העונות גם היא מעל לממוצע, אבל ניחא), יתאכזב. מגרד לי לכתוב שגם המשחק מצטיין, אבל כשאני כותב את זה נראה לי שזה קצת מוכל בקריטריון הדמויות. אי אפשר לפתח דמות טובה בלי משחק ממש טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוגה הזאת של מד"ב/פנטסיה שמתרחשת בכאן ועכשיו אני מקבל את זה כמעט כנתון שהיוצרים לא יצליחו לפתור את זה יפה. אפילו טווין פיקס המקורית לא ממש סגרה את רוב הקצוות (וגם לא היתה צריכה). צפיתי ב"אבודים" רק לפני שנה, וכבר ידעתי מראש שהאוהדים של הסדרה לא היו מאושרים מהסוף, אבל נהניתי מהסדרה בכל זאת. לפני כן צפיתי ב"מניפסט" שהיא חיקוי של "אבודים", בתחילה בהתלהבות, אבל די מהר ההתלהבות הלכה ודעכה, ואיפשהו פרשתי. היה ברור לי די מההתחלה שלא ניתן לפתור את התעלומה הראשית בצורה סבירה, אבל זה לא מה שהניע אותי להמשיך או להפסיק לצפות. בניית הדמויות, הקונפליקטים שהן מתמודדות איתן (כלומר כל עלילות המשנה), הדיאלוג, המשחק, אלה גורמי המשיכה העיקריים שמאפשרים לי למתוח את השעיית אי האמון שלי עוד ועוד. ברגע שהללו יורדים ברמתם לפתע מתגלה התפלות של העלילה המרכזית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסקה האחרונה (''בניית הדמויות...'') מנסחת טוב ממני את מה שרציתי לומר. הדיאלוג והמשחק ב''מניפסט'' ממש הפריעו לי. לפחות אצל חלק מהדמויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה הא! צפית! :) בניית הדמויות וכו' זה מה שכל כך אהבתי ב"סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי". אתה אמנם צריך לשכוח שקראת את הספרים, כי זה רימייק, אבל לדעתי עשוי למופת. דבר חשוב נוסף ששכחתי להזכיר הוא הליהוק. ב"אבודים" הליהוק היה מעולה (חוץ מזה שהיו יותר מדי חתיכים וחתיכות על מטוס אחד1) וב"דירק ג'נטלי" הוא פשוט יוצא מהכלל. לא רק הדמויות הראשיות אלא גם הנבלים (מג'ון האנה שעושה להטוטים עם הגרסה המודרנית של המכשפה מצ'יטי צ'יטי בנג בנג ועד אהרון דאגלס שעושה דמות של "חרא קטן" להפליא2) ודמויות המשנה (ריצ'רד שיף! מיגל סנדובל!). אני לא מדבר על בניית הדמויות אלא איך השחקן מצליח ליצוק בהן נוכחות אקסטרא מעבר לתסריט. ________ 1 את זה שהיו הרבה יותר מדי פושעים על מטוס אחד אפשר לייחס לעלילה המרכזית. 2 גורדון רימר הוא בעצם סוג של וולטר וויט, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו בא לי לצפות שוב בדירק ג'נטלי. נדמה לי שהיא גאלה אצלי את אלייג'ה ווד והסירה ממנו את כתם ההוביט-שכל-הזמן-נראה-בעיקר-סובל. ________ להתלונן על זה שבטלוויזיה או בקולנוע יש חתיכים וחתיכות זה קצת כמו להתלונן על זה שבאולימפיאדה האנשים שריריים. (אבל הארלי1? וצ'רלי? ולוק? וברנרד?) 1 הדמות הכי טובה ביי פאר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשצפיתי ב"אבודים" עד כמה שזכור לי אהבתי את הדמויות, אבל לא מאוד-מאוד. בדיעבד ההערכה שלי עוד ירדה. יש סדרות שאני מתגעגע לדמויות, ב"אבודים" לא. הן נראות לי קצת מפלסטיק, עם רקע מפלסטיק וקונפליקטים מפלסטיק, קצת כמו ליהוק ל"אח הגדול". האמת שאין לי סדרת פנטזיה, אפילו במובן הרחב, להצביע עליה כדוגמה חיובית. ב"טווין פיקס" לא צפיתי לצערי, את "דברים מוזרים" אהדתי עוד פחות מאת "אבודים" (מההתחלה בעצם, אבל משכתי שתי עונות למען שלום בית). בספרות כמובן מקובל לסגור דברים יפה, לפחות מהמדגם הקטן שלי, כש"הארי פוטר" הוא דוגמה מופתית במיוחד. זה חייב להיות פחות טוב בטלוויזיה? בגלל המודל הכלכלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינתי דברים מוזרים לא בליגה של אבודים. ובכלל לא בליגה הלאומית. העונה הראשונה עוד שילבה פאן של אייטיז עם אימה של סטיבן קינג ושחקנים כריזמטיים ברובם. משם זה התדרדר. העלילה צפויה בדרך כלל, המשחק לא אחיד והרבה מאד פתרונות מופרכים. היא עדיין סדרת אימה/נוסטלגיה סבירה, אבל רחוקה מלהיות סדרת מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מחפש סדרת פנטזיה (במובן הרחב) להצביע עליה כדוגמה חיובית - אני ממליץ על הילדה1 והמקום הטוב2. 1 הילדה (סדרת טלוויזיה) [ויקיפדיה] 2 המקום הטוב [ויקיפדיה] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניטפוקון: בקישור הראשון למדתי שויקיפדיה העברית כותבת שהסדרה עלתה "בשירות ההזרמה נטפליקס". משהו בתרגום הזה, שלא נתקלתי בו עד כה, צורם לי באוזן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ! מצטרף להמלצה על הילדה שהיא סידרה מקסימה ומלאת הומניזם. You snooze you lose you shoes. כמובן שמדובר בסידרת אנימציה ולכן אני חושב וממליץ לאלו שפחות מתחברים לסדרות אנימציה, להאבק בעצמם ובכל זאת לראות. לא להמתין ל״הגירסה המצולמת״ כי אלו בדרך כלל מוציאות ו/או רומסות את כל הקסם שהיה ביצירה המקורית. אחזור גם על ההמלצה לנסות לראות את שלושת העונות של סידרת האנימציה Avatar - The last airbender. אם תצליחו להלחם בתחושות של ״למה לעזאזל אני צופה בסידרת ילדים של ניקלודיאון? זה לא ילדותי?" ולצפות בסבלנות, תגלו סיפור שלא נופל ברמתו ועומקו מכל רשימת ה״סדרות למבוגרים״ שתוארו למעלה בפתיל. על קצה המזלג, מה הנושאים שהסידרה הזאת נוגעת בהן באופן קצת מפתיע לתוכנית של ניקלודיאון? - רצח עם ופשעי מלחמה - אי סדר חברתי, מאבקי כוח ופוליטיקה - חיים אחרי אובדן ושכול - התמודדות (ומאבקים פנימיים) בשל היותך אזרח או אפילו בן אצולה במשטר דיקטטורי - גזענות והבדלי תרבויות - היתרון בסינתזה של מספר נקודות מבט והשקפות - זהות והתבגרות - סליחה וגאולה - איזון בין האדם לטבע - בחירה חופשית מול גורל הדמות האהובה עלי, דמותו השמחה-עצובה של האב השכול והגנרל בגלות Iroh. חמלה וחכמה, כוח דרך איזון, גאולה אישית והדבר שאני הכי מזדהה איתו - פילוסופיה של חיים פשוטים (עד כמה שרק ניתן). אם רק יותר בני אדם היו עוצרים הכל כדי לשתות תה ולשוחח עם Iroh, ברגעים הנכונים, העולם שלנו היה מקום טוב יותר. ועוד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו הסדרה שהוא רוכב על ספק דובון ספק סן ברנרד ענק מעופף? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל השנים הייתי בטוח שזה נסיון להעביר את העולם של הסרט הנורא של קמרון לאנימציה, בזכותך גיליתי שזה ממש לא, ושזה פנינה אמיתית. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. זו אכן זוועה שלשני הדברים הלא קשורים הללו יש שם דומה. אני תמיד אומר שהשם (הרשמי!) של סידרת הסרטים המשעממת (אך מרשימה טכנית) של קמרון זה ״רוקד עם דרדסים (בחלל)״. זו פגישת הפיטצ׳ של סרט ההמשך. החדשות הרעות הן שקמרון מתכנן שסידרת הסרטים המיותרת הזאת תמשיך עד 2031 ותהיה בסה״כ בת חמישה סרטים. האימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, רוב הדמויות די סכמטיות, והחיבור הנפשי אליהן הוא לא ברמה שאתה צועק עליהן "אידיוט! מה אתה עושה??" מהכורסה אלא רק מניד בראשך. אבל אלו עדיין דמויות עגולות למדי. חלק יותר (לוק, צ'רלי, הארלי, הקוריאנית) וחלק פחות. הדמות של ליינוס היא מעניינת ולא סכמטית בכלל. יש לה כמה גליצ'ים קטנים של חוסר עקביות פנימי, אבל לא ברמה שתשעה עבורי את השעיית אי האמון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליינוס הוא מהנבלים המוצלחים בתולדות הטלויזיה לטעמי. מעט דמויות שנאתי כך (זה ציון לחיוב) עד וולטר ווייט. דוקא בגלל שהוא מורכב. כשאני חושב על זה בדיעבד - יש בו וייבים קילגרייבים. ולגבי שאר הדמויות - יחסית למקובל היום בז'אנר (נניח דברים מוזרים שהוזכר), הן מורכבות לאין ערוך. אפילו הטייפ קאסטים הקלאסיים (ג'ק) מכילים לא מעט סטיות מהסטנדרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם את וולטר ווייט אתה ממש שונא, מה אתה חש כלפי ג’ימי מק’גיל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי לא הספיקותי לחזות בקשת השלמה של עלילותיו, התחלתי עונה אחת כמדומני ואיכשהו לא מעבר לזה. אומרים שכדאי לי לחזור לזה, אולי זה יקרה. חלק מהקטע הפחות חיובי בסדרות ארוכות ועם קשת עלילתית ארוכה, זה ההתחייבות להתחיל בצפייה בהן, כי זה לא ייגמר בכמה ערבים מול המסך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי BCS עולה על BB, אבל אני מודה שההתחלה קצת איטית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. ליינוס נבל מאוד מוצלח. הסיפור של הנבל הוא אולי הסיפור הכי חשוב. אגב, אחד הנבלים הכי אידיוטיים בעיני הוא ת'אנוס (בסרט). דמיגוד שלא מבין כלום בדמוגרפיה. דמיגוד דמיקולו. נרדמתי באמצע הסרט (בכל ימי חיי זו היתה רק הפעם השניה שנרדמתי בסרט, וראיתי סרטים גרועים בימי חיי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סרטי ת'אנוס הם דוגמה די קיצונית גם בעיניי לחוסר איזון בסדרי גודל בין התקציב והאפקטים לבין הכתיבה החלשה והעצלנית. בכל זאת נהניתי חלקית מהם, אבל ת'אנוס ממש Sucks. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא *חייב* להיות פחות טוב בטלוויזיה. הרי בזמנן היו סדרות שהייתי מחכה בכליון עיניים שבוע לפרק הבא. בדרך כלל זה פחות טוב בטלוויזיה בגלל ריבוי כותבים ובמאים (מה הסיפור שכל פרק מבויים בידי במאי אחר?), אילוצי הפקה שונים ומשונים, והנחיות מהתאגיד. וכן, יש עכשיו הרבה (הרבה) יותר זיבורית בגלל הסטרימינג. כשהיו ערוצים בודדים הדברים שזכו למשבצת שידור היו כאלה שעברו מסננת יותר קפדנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתאום נזכרתי בהנפילים (סדרת טלוויזיה) [ויקיפדיה]. אני חושב שראיתי רק את העונה הראשונה, והיא היתה מצויינת בעיני. לדעתי היצירה הכי מוצלחת של רובי דואניאס, וסדרת המד"ב הכי טובה בעברית. שם סלחתי להכל בזכות העלילה המרתקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתפר של שנות ה 90 ותחילת האלפיים ראוי לציין את: - פיוצ'רמה - פיירפלי - קאובוי ביפופ (הסדרה המצוירת) - סטארגייט מהמאה הנוכחית שכחת את: - black mirror אם אתה חובב סטאר טרק - אני ממליץ לצפות בפרק uss callister של מראה שחורה (פרק מוצלח בכללי) וגם בסדרה אורוויל. שניהם בבירור בהשראת הסדרה.- arcane - stranger things - the expanse - for all man kind - the orville אבל התכשיט האמיתי ברשימה, לטעמי, הוא קאובוי ביפופ. סדרת מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה.. קאובוי ביבופ | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למאה הנוכחית אני מוסיף באיחור שתי מיני סדרות. Watchmen בשביל הראשונה עוזר להזכיר קצת רקע (הסרט הלא מאד מוצלח של סניידר יספיק).Station eleven. השנייה היא על סף יצירת מופת לדעתי. אגב, יש סדרה לא מצוירת בשם קאובוי ביבופ, זכורה לי כחביבה. לא ראיתי את המקור המצויר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סדרת ה live action היא צל חיוור של המקור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפיתי בגרסה לייב אקשן של קאובוי ביבופ והיה חביב בעיני. אנסה לצפות בגרסה המצוירת. יש לי בעיה עם סדרות מצוירות שאינן קומיות. ניסיתי לצפות בסמוראית כחולת העין המוערכת ולא הצלחתי לעבור יותר משתי דקות. נכון, שכחתי את "מראה שחורה". הפרק USS Callister מצוין גם בעיני, אבל הסרט "כיבוש הגלקסיה" עשה את זה לטעמי יותר טוב. בסך הכל סדרה טובה אבל לא מעולה. ברוב הפרקים העלילה מתוארת במשיכות מכחול עבות מדי. בפרקים רבים ניחשתי את התפתחות העלילה מראש. ברוב הפרקים הדיאלוגים קצת יבשים ונועדו לקידום העלילה בלבד ולא לבנית הדמויות. אני מבין שצריך לדחוס עולם שלם לפרק אחד, וזה מחייב לעשות הנחות, ועדיין. עובדה ש"אהבה מוות ורובוטים" הצליחה לדחוס עולמות שלמים לפרקים קצרים בהרבה. היי, הנה הצלחתי לראות סדרה מצויירת לא קומית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מראה שחורה מאד לא אחידה ברמתה, כמו שאתה אומר. הפרקים הטובים שלה בהחלט טובים מאד, בתור המקבילה לסיפורי מד"ב קצרים. אבל זה אולי 30% מהם בקושי. יש הרבה פרקים חביבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי יש בעייה עם סדרות מצויירות. למרות שראיתי את כל הסמוראית כחולת-העין, ואני יכול להעריך חלקים ממנה, אני לא מצליח להתחבר לדמויות מצוירות וזה די הורס את הכיף. הכל נראה לי כמו השועל מפוצץ את הroad-runner או להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכשלונות החוזרים של זאב הערבות בלתפוס את ה - road-runner הם מהאלגוריות המוצלחות ביותר בהיסטוריה של היצירה למצב האנושי. אם לא ה! המיתוס של סיזיפוס של אלבר קאמי זה פינאטס ליד זה. אבל קצת יותר ברצינות: המדיום של אנימציה הוא לא פחות מאשר מדהים בעיני ואני לגמרי מתחבר אליו. הסמוראית כחולת-העין ו-Cowboy bebop (המקורי - לא השטות המצולמת) הן יצירות מופת (בעיני). למי שאוהב את המדיום של אנימצה (ממוחשבת או מסורתית יותר) אני מאוד ממליץ על האנתולוגיה שהיא סידרת Love, Death & Robots. כל פרק הוא משהו אחר לחלוטין (סגנונית ובתוכן). כל פרק מתחיל ואז נגמר מהר לפני שמתרגלים. נותן את התחושה של פורמט שהיה פופולרי פעם בפסטיבלי סרטים עם הפקות נסיוניות וקצרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Hear, hear! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טעות, סליחה, התכוונתי לזה (וואו, התאריך!) ואז קראתי את המשך הפתיל וראיתי שאני ממחזר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה טוען שאנחנו ממחזרים, לא מתקדמים לשום מקום, מנהלים את אותו הדיון על זה שוב ושוב וחוזרים על אותם השטנצים בלי סיבה או תכלית, אז או! זו בדיוק הנקודה! ביפ ביפ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי את האנתולוגיה המדוברת. קצת כמו מראה שחורה, חשבתי שהפרקים מאד לא אחידים ברמתם. חלקם מאד צפויים - שלו לומר חסרי פואנטה, חלקם מוצלחים. ויזואלית אני מעריך שחלק גדול מהם ממש טוב, אבל כמו שאמרתי - אני לא ממעריצי הסוגה, אז השיפוט שלי לגבי איכות האנימציה הוא שטחי1 מאד. מהמעט שאני זוכר, חלקם היו מאד גרפיים ואלימים, שגם זה לא כוס התה שלי2. הם בהחלט היו יותר מהודקים מפרקי מראה שחורה, ולו בגלל האורך3. 1 הה! 2 והבה נכניס קצת התנשאות כי למה לא: חלק מהסיפורים הקצרים מזכירים מאד אם לא מעתיקים נושאים וקווי עלילה שמי שקרא הרבה מד"ב בנערותו - כזה של פעם עם אסימוב והיינלים וסימאק וחבריהם, וקבצים של סיפורים קצרים שזכו בתחרויות השנתיות (הוגו?) - כבר פגש פעם אם לא פעמיים. היו פרקים שראיתי וממש זכרתי את השם של הסיפור הקצר ההו-כל-כך-דומה. 3 והמגמה הכי מעצבנת בסדרות פנטזיה - מה אלו לעזאזל הפרקים הארוכים האלה? למי יש כח לשבת מול הטלויזיה בעשר וחצי בערב ולראות פרק של שעה ומעלה? ולפעמים גם שעתיים4? זו סדרת טלויזיה, תחלקו את זה לשני פרקים (או שלושה) וכולנו נרוויח. ממילא חלק גדול מהסדרות האלה יוצאות כעונה שלמה לצפיית בינג' מתוזמנת אישית. לאחרונה אחד הקריטריונים שמעלים ערכה של סדרה בעיני - פרקים של עד 45 דקות. 4 דברים מוזרים - אני מסתכל עלייך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה למצוא צירוף של שתי מילים בתגובה הזאת שאני מסכים איתו ואני לא מוצא. על טעם ועל ריח וכל הג׳אז הזה. במקום להתוכח על הכל, אתרכז בדבר ספציפי שהכי צרם לי ואני לא מתחבר אליו בכלל: תאור ה-״חסרי פואנטה״. מדובר באומנות/פורמט ששם דגש על האסתטיקה הויזואלית ולא על קוי עלילה מורכבים ומלאי פואנטה. כמישהו שמאוד אוהב את הסוגה - לפעמים הסגנון, האווירה והאלמנטים הויזואליים הם כל ה״פואנטה״ שצריך. אף פעם לא התחברתי לסנטימנט שלסיפורים (או לאומנות בכלל) צריך להיות פואנטה (זה אחד הדברים שיכולים לעשות משהו למעניין ובעל ערך, אבל יש עוד רשימה ארוכה של דברים אחרים). אפילו החיים הם חסרי פואנטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד השירים האהובים עלי הוא ''שירים במיץ עגבניות'' של מנור וכספי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא באמת ויכוח - מאחר ואתה מדגיש כאן את הויזואליה והאסתטיקה, ואני כבר הצהרתי שאני פחות מתחבר אליהם, התוצאות ההעדפתיות ברורות. ואחרי ששכחתי בהמלצות - גם מבחינה אסתטית, ויזואלית, פס קול, משחק וגם מבחינת עלילה: העונה הראשונה של Westworld היא מאסטרפיס של מד"ב. העונות הבאות התמודדו עם כל המכשולים שעלו כאן, בהצלחה חלקית. אבל הראשונה, שיכולה בקלות לעמוד בפני עצמה, שווה כל דקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן - אנחנו מדברים במקביל / בשפה שונה. להתיחס רק לקוי עלילה בלבד, במדיום של אנימציה (בו שפה חזותית זה *ה*דבר) נשמע לי כמו תלונות על חוסר התוכן המקורי במונה ליזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן נשמע שגם כשאני צופה בסדרת אנימציה, הציפיות שלי ושלך שונות לחלוטין. כשאני צופה, אני מודע לאסתטיקה כעוד שכבה, אבל מצפה שמתחתיה יהיו עלילה, משחק, התפתחות של הדמויות ועוד ירקות בדיוק כמו שאני מצפה מסרטים שאינם אנימציה. גם בסרטים האלה אסתטיקה אגב יכולה להיות משמעותית מאד, יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות. אבל מבחינתי הופעה של "שוט קפוא ומסוגנן לעילא" היא תמיד תיבול, לא המהות וחזות הכל. אולי בגלל זה אני גם לא סובל את הסרטים של ווס אנדרסון. תגיד, כשאתה רואה סימפסונס, האסתטיקה של הציור של הומר או בארט זה מה שמחזיק אותך מול המסך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שבכל הדוגמאות שהעברת עליהן ביקורת למעלה כאילו אין בהם עלילה, משחק או התפתחות של הדמויות יש עלילה, משחק או התפתחות של הדמויות. כמובן שכל אחד במסגרת מה שצריך להיות בסוגה הספציפית. אני מאוד אוהב את הסרטים של ווס אנדרסון. וגם בסרטים שלו יש עלילה, משחק והתפתחות של הדמויות (חוץ מאוד דברים נפלאים אחרים. כמו השפה החזותית, החיבה לאבסורד, הנושאים שלו שמדברים אלי, סגנונו של תיאטרון-אבסורד וההומור היבשושי משהו). אנחנו עד כדי כך לא צופים בדברים באותו האופן שהשאלה האחרונה שלך מפתיעה אותי ולקח לי קצת זמן להבין מה אתה בכלל שואל. ברור שהאסתטיקה היחודית בסימפסונים והשפה החזותית של האנימציה של הסימפסונים היא אכן חלק מהקסם וממה שיחודי בסידרה של הסימפסונים. אם יעשו גירסה מצולמת (או עם אנימציה ברמה של פיקסר) של הסימפסונים (למשל) וישארו נאמנים לתסריט המקורי ולדיאלוג אחד לאחד, (רוב הסיכויים ש)זו תהיה זוועה שאי אפשר יהיה לצפות בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי ש'אין בהן עלילה ומשחק וכו'. זה איש קש. אמרתי שכששופטים - אביא כדוגמה את הסמוראית כחולת העין וגם חלק מפרקי אהבה ורובוטים - לפי הקריטריונים האלה, לא התרשמתי מהן במיוחד. העלילה של הסמוראית עברה על מלא קלישאות נקמה ורשעים מרושעים וסמוראים בודדים וצודקים והעלילה שלה לא חרגה מסדרת נטפליקס טיפוסית וממוצעת. כנ''ל ''המשחק'', עד כמה שאני מסוגל לשפוט אותו על דמויות אנימציה. אז קיבלתי (קצת מקצין) עוד סדרת נטפליקס בינונית עם הרבה אלימות ואנימציה ממש מוצלחת. ולכן - מאחר ואנימציה-ממש-מוצלחת לא מרשימה אותי מספיק - אני מתקשה מאד להבין למה אחרים, כמוך, מגדירים אותה כסדרת מופת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע מה לעשות עם ״לא התרשמתי מהן במיוחד״. כפי שראינו מהפירוט למעלה, הטעם שלנו מאוד שונה ואנו נותנים ערך שונה לדברים שונים. כבר מהמשפט ״עד כמה שאני מסוגל לשפוט אותו על דמויות אנימציה״ (רגע, מה?) אני מבין שלא יכולה להיות לנו שפה משותפת בנושא הזה. אפרוש בזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שיש בינינו חילוקי דעות ניכרים, ולכן זה מעניין, וממילא אני לא מנסה לשכנע אותך שאני צודק, רק להסביר את נקודת המבט המאד-שונה-משלך שלי. לגבי קריטריון ה'משחק' אנסה להבהיר מה שכתבתי. אחד הקריטריונים שמבדילים בין סדרות דגולות לסדרות בינוניות הוא איכות המשחק - עד כמה השחקנים והשחקניות מעוררים בנו אמון והרגשת אמינות בשפת הגוף, ההבעות שלהם והדרך שבה הם מדברים בהתאם לדמות המגולמת. חלק ניכר מהדיונים (והתלונות) ברשת על סדרות כאלה ואחרות הן לגבי המשחק של מי שמגלמת את הדמות הזו או ההיא. מבלי יכולת לנסח זאת בחוקים כתובים, אני מרגיש שיש לי יכולת להבחין בשחקן גרוע ולהתעצבן ממנו, ולחליפין בשחקנית שמשחקת דמות באופן מורכב, מעניין ואמין. גם אם אני יכול לחשוב על אנלוגיה לדמות מונפשת, היכולת שלי - ואולי אפילו הציפיות שלי - לאבחן מהו גילום ''אמין'' של דמות כזו היא מוגבלת מאד. מקווה שזה מסביר את המשפט שלא הבנת למעלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיון מה הופך סדרת טלויזיה ליצירת מופת מעניין אותי. נראה לי שבעיניך סיינפלד היתה כזו, למרות שאיכות המשחק של מי שגילם את הדמות הראשית ידועה לשמצה. אם ניקח כמה סדרות שנחשבות יצירות מופת בקונצנזוס, אולי אפשר לברר מה האלמנטים המשותפים להן. אני חושב שהדרישות מהסדרה משתנות בהתאם לסוגה. איכות המשחק, לדוגמה, תהיה מרכיב קריטי בסדרות דרמטיות אבל לא בסדרות קומיות. זה פותר לדעתי את חוסר ההסכמה בינך ובין אביב. מעניינות אותי הדרישות מסדרות מד"ב. סיפור מסגרת מקורי ומעניין, למשל, לא נראה לי תנאי הכרחי. לחלל עמוק 9 ולבבילון 5 יש בערך את אותו סיפור מסגרת, אבל אחת בעיני סדרה בסדר, והשניה סדרה עילאית. אני גם לא זוכר איכויות משחק יוצאות דופן של מפקד התחנה עוזריו בבבילון 5 (של דמויות השגרירים דווקא כן, והכי הרשים אותי וולטר קניג, לשעבר צ'כוב הזוטר והמפוחד, בתור נבל איכותי ביותר) נראה לי שבמד"ב האתגרים והקונפליקטים שעוברות הדמויות הם אלו שנדרשים להיות המקוריים והמעניינים. הקלאסיקה בעיני הם האתגרים והקונפליקטים שעוברים על דמותו של מר ספוק בסדרה המקורית עקב ייחודו כבן כלאיים. כמובן שנבל מוצלח תמיד מקפיץ את האיכות- דיויד טננט כקילגרייב ב"ג'סיקה ג'ונס" עשה לי את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיינפלד היא קומדיה, אז זה קצת אחרת. אבל למרות זאת, בעוד ג'רי שיחק בעיקר את עצמו ולכן גם נדרש לטווח משחק מוגבל, הקונצנזוס הוא ששלושת שותפיו הם שחקנים קומיים אדירים. נכון שבמד''ב ניתן להתפשר במשחק לעיתים על חשבון העלילה, אבל יש לזה מחיר. לדוגמה, לדעתי לוטננט רייקר מהדור הבא של סטאר טרק היה שחקן בינוני ועצי למדי ודמותו נפגעה מזה מאד. קילגרייב של טננט נבל למופת, מסכים לגמרי. ודייויד טננט שחקן נהדר גם סדרות. התגובה כבר ארוכה, אז אוסיף רק עוד פירור למרכיבי סדרת מופת - תשומת הלב לפרטים. כשאתה רואה פרק ב''שובר שורות'' וכל סצינה בפני עצמה מצולמת, משוחקת, כתובה, מקדמת את העלילה, ואתה מרגיש שכל תנועת מצלמה, הרמת גבה ושורה בדיאלוג נמצאות שם כי מישהו חשב הרבה והחליט שהן צריכות להיות שם, בדיוק בצורה הזאת וברגע הזה בסיפור. והוא לא השאיר שום דבר ליד המקרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל הזכיון של סטאר טרק היו שחקנים בודדים שהפגינו יכולות משחק עילאיות לטעמי, ואני לא מתכוון לפטריק סטיוארט. בהנתן רמת הדיאלוג זו היתה מראש משימה קשה במיוחד. ולכן אני מסיק שבסוגה של הרפתקאות בחלל לא הדיאלוג ואיכות המשחק קובעים. בדרמות פשע- הסמויה, שובר שורות, אוז, הסופרנוס- לבנית הדמויות בתסריט, לדיאלוגים ולאיכות המשחק יש חשיבות רבה. בשובר שורות במיוחד, שהיא ממש טרגדיה, אתה מכיר את הדמות ויודע את הבחירה האיומה שהיא הולכת לעשות. אתה צועק (בראשך או אל מסך הטלויזיה)- אל תעשה את זה, וצופה בה עושה את זה בכל זאת. רק בניה מוקפדת של הדמויות בתסריט ומשחק אמין מייצרים מעורבות רגשית כזו. גם במשחקי הכס יש אלמנטים טראגיים כאלה. גם שם הדיאלוגים והמשחק מעולים. אבל משום מה המעורבות הרגשית שלי היתה לרוב נמוכה. קשה לי לומר מדוע. מכל משחקי הכס הטרגדיה היחידה שממש טלטלה אותי היתה זו של הודור ובראן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן סטאר טרק - יש לה הילה מיתולוגית וכבודה במקומה מונח, אבל בסטנדרטים של הטלויזיה של היום לא הייתי מגדיר אותה כסדרת מופת. לגבי משחקי הכס: מראש הדמויות שם כל כך מוקצנות לטעמי, שקשה, לי לפחות, להזדהות איתן. מה שהיה כל כך טרגי וגם מעורר אימה ב"שובר שורות" זה שרוב הדמויות שם מתחילות במקום שלי ושל השכנים שלי. ולכן אפילו לא ידעתי בכל מצב מה הדמות תעשה (קשה לזכור את החוויה אחרי עשור וחצי, ונראה לי שהידיעה בדיעבד משנה את הזכרונות ואת התפיסה שלהם). ולפעמים אפילו הצליחו לשכנע אותי שבמצבים מסוימים גם אני הייתי מתנהג ככה. לפחות בהתחלה. לקראת הסוף פיתחתי שנאה עמוקה לדמות הראשית, ואני זוקף את זה לטובת הסדרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לקראת הסוף? החרא מסתכל על החברה של פינקמן נחנקת למוות מהקיא של עצמה בעונה השניה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גרוע מכך, החרא מסדר את ראשה כך שתחנק מקיאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אתה מצפה מתיש זקן לכמת על פי הזכרון טיים-ליין של סדרה מלפני יותר מעשור, ועל סמך מילה אחת? תחליף את "לקראת הסוף" ל"בהמשך העלילה"1. 1 ועל הדרך - הרבה פעמים אני מוצא שהזמן בזכרון שלי לגבי ספרים וגם סדרות הוא לא לינארי. אני חוזר אליהם ומגלה שרוב ה"עלילה המרכזית" כפי שאני זוכר אותה מתרחש בשליש הראשון, ואחר כך כבר נוספים מעט פרטים יחסית. יש שיארמו שזה נכון גם לסיפור החיים שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קונצנזוס ששלושת שותפיו של סיינפלד הם שחקנים קומיים אדירים? חלקתי על זה בתגובה 656952, ואני רואה שבהמשך הפתיל שם כבר הבאנו את נימוקי ההגנה והתביעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מחסרונות (ויתרונות) האייל - אתה (אני) צריך להתמודד עם 20 שנה של תגובות, ועוד של עצמך. אולי זה גם יתרון. ב. מצד אחד זה מקשה מאד להיות מקורי. בטח מול אותה מערכת נוירונים. ג. מצד שני - זה משמח לראות שמערכת הנוירונים עדיין עקבית, גם כשהיא כבר לא בשיאה. זה יתחיל להיות באמת מביך כשהיא תסתור את עצמה. ד. איך לעזאזל אתה מוצא תגובות עתיקות? רק בעזרת מנוע החיפוש של האתר? אולי זה עובד עם נושאים שמילות החיפוש שלהם פחות נפוצות כאן. אם אעשה חיפוש על פלסטינאים אקבל מאות תגובות ישנות ולא אמצא כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ד. זכרתי שהשוויתי את סיינפלד לחמישיה הקאמרית, אז חיפשתי את הצירוף הזה עם השם שלי. זה לא הביא תוצאות, אז חיפשתי זוגות מתוך השלשה. לקח זמן, אבל התעקשתי ומצאתי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יגעת ומצאת - תאמין. שאפו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוגה, מדיום ובחירות אסתטיות זה שורש העניין. חלק מהדברים שבפתיל הזה אתם מסווגים כ״טוב״ או ״רע״ אלו בחירות אסתטיות אישיות שלכם ולא באמת דברים שהם טובים או רעים. אם היה מוצג בפניכם שחקן בסידרה והוא היה מתנהג כמו ששחקן קבוקי מתנהג על הבמה או מתנהג כמו דמויות במחזה אבסורד של בקט, אפשר בטעות לסווג את ההופעה שלו כגרועה. היא אכן היתה גרועה / לא מתאימה, אם היא היתה נעשת בקונטקסט לא נכון (ב-Expanse למשל), אבל היתה יכול להיות נכונה בקונטקסט אחר (סרט מצויר אנימה עם נינג׳ות ומלודרמה יפנית מוקצנת, המושפע מסגנון משחק בתיאטרון קבוקי בדוגמה הראשונה או סרט עם דמויות הזויות של האחים כהן בדוגמה השניה). לכן אני חושב שהשיפוט שלכם למעלה למה טוב / לא טוב ב-Performances של שחקני קול בסדרות אנימציה הוא שיתוף לגבי טעם אישי (אי התחברות לסוגה מסוימת) אבל לא מעבר לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה "שלכם"? אני בסך הכל מעולם לא הצלחתי להתחבר לאנימה1, ולא ניסיתי לשפוט אותה. אני שופט את הסוגות שאני מכיר היטב ואוהב. ואני לא שופט את ריק ומורטי לפי הקריטריונים של הסופרנוס. ________ 1 ואמרתי שאני אנסה את קאובוי ביבופ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קאובוי ביבופ הוא יחסית קל לעיכול בתור אנימה. כמעט כל המרכיבים שלו (כולל מרכיבים ויזואליים/קוליים) יותר קרובים לז'אנרים אחרים מאשר לאנימה. הסדרה הקלאסית ה"לב" (מרקו) היא יותר אנימה מאשר קאובוי ביבופ. עדיין יש כמה מרכיבים (יחסית שוליים) שהם ללא ספק אנימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוקי אוקי. מחק את המ׳ הסופית. הנקודה החשובה שלי היתה שזה תלוי סוגה. _____________ 1 יש אלמנטים רבים ב-Cowboy bebop שנעשו טוב יותר בסדרות אחרות והיא אצלי בפנתאון לא בעיקר בגלל מה שהיא עשתה אלא מתי היא עשתה את זה ועל מי היא השפיעה אחר כך. לא לשכוח שזו סידרה מצוירת מסוף המאה הקודמת. משהו אחד שכן מחזיק מעמד / עובר את מבחן הזמן זה דווקא הפסקול המעולה של הסידרה. קלאסיקות: קטע הפתיחה Tank וגם כאוס המרדף של Bad Dog No Biscuits |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מסביר מצוין. זה לא אתה, זה אני. אני לא מתחמק מהדיון כי עשית משהו לא בסדר. אני מתחמק מהדיון כי אין לי את הכלים או הסבלנות לכתוב פה מגילה על ההיסטוריה של האנימציה (ועוד מתרבויות שונות) והמסורות האסתטיות בסוגות שאתה לא מתחבר אליהן. ״עד כמה השחקנים והשחקניות מעוררים בנו אמון והרגשת אמינות בשפת הגוף, ההבעות שלהם והדרך שבה הם מדברים בהתאם לדמות המגולמת.״ כבר במילה "אמין" מסתתרות המון הנחות ובחירות אסתטיות. ממה שאני קורה, הנטיה/העדפה שלך היא לבחירות אסתטיות הנוטות לשפה קולנועית המושפעת מהזרם הריאליסטי בקולנוע. גם אם מדובר בסיפור בדיוני/פנטזיה, אתה מצפה לסיפור שיוצג באופן כאילו הבד בקולנוע / מסך הטלביזיה הם בעצם חלון למציאות אחרת. תהיה המציאות הזאת שונה ומיוחדת מזאת שאנו מכירים, אבל בכל זאת מציאות שהיתה שם כאילו אם גם אתה לא היית שם כדי לצפות בה. אני טוען שזאת דרך אחת מיני רבות לספר סיפורים. סיפור טוב וסוחף יכול להגיע גם מאיש שמתלבש מצחיק ליד מדורה ומספר את הסיפור עם נפנופי ידיים מוגזמים והקולות שהוא עושה לדמויות השונות הם לא שיא הדיוק. סיפור טוב יכול להיות גם מסופר עם בובות או צלליות על קיר מערה. באופן דומה, אנימציה היא סוגה עשירה מאוד (דמיין מאמר ארוך כאן על זרמים שונים) והשיפוט מה טוב או רע בה דורש כלים קצת אחרים מאשר אלו אשר אתה מפעיל כדי להחליט מה טוב יותר Star trek TNG, The Expanse או Foundation באפל TV. בקיצור: תפוחים ותפוזים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם אתה מסביר היטב. לאור הפתיל הזה מובן לי לחלוטין שמעבר לחוסר החיבור הרגשי שלי לאנימציה, אכן אין לי את הכלים ההיסטוריים, תרבותיים ואסתטיים לשפוט או להעריך סדרות אנימציה. אני מרוצה מהפתיל הזה, לא כל יום אני לומד תובנה חדשה על מדיום שלם ועל פערי ידע נרחבים מהצד שלי. שאפו. יש לי הרגשה ש-Station Eleven אולי כן יקלע גם לטעם שלך. הנסיון לחבר מסורות אסתטיות ואמנותיות למציאות בלתי נתפסת הוא אחת התימות המרכזיות שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוספתי לרשימת הדברים לבדוק. המלצה שלי לסידרת אנימציה טובה1 שאפשר לראות עם הילדים (אבל גם בלעדיהם): Avatar - The last airbender (המקורית, לא המצולמת של Netflix). ______________ 1 נחשבת בעיני רבים לאחת סדרות הטלוויזיה המצוירות הטובות והמוערכות בעשורים האחרונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 נו אז? אני גדלתי על הסיפורים הקצרים של אסימוב, היינלין וחברים. למה זה בעיה? גם אני מזהה מה מגיע מאיפה ואפילו היוצרים עצמם לא מנסים להסתיר את ההשפעות. האמת שכל הרעיון מאחורי הסידרה הזאת מגיע מהחלום רב השנים של היוצר הראשי של הסידרה Tim Miller לשחזר עם David Fincher את Heavy Metal1 משנות ה-80 שמאוד השפיע עליהם. הפרויקט עבר המון גלגולים עד שהוא בגיע לצורתו הנוכחית כאנתולוגיה של סרטי אנימציה קצרים בהם כל פרק מבוים על ידי מישהו אחר לחלוטין עם חופש כמעט מוחלט לגבי התוכן והסגנון. אז האלמנטים הנוסטלגיים / ההומאז׳ים לרוח התקופה זה לא באג אלא פיצ׳ר של ההפקה. ________________ 1 Heavy_Metal_ [Wikipedia](film)
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי רעיונות ממוחזרים: אין מה לעשות. בתור הזהב של המד"ב היו כל כך הרבה מוחות מבריקים ויצירתיים שחפרו על כל נושא, שקשה מאוד להמציא היום רעיונות ממש מקוריים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לחשוב שרעיונות בסגנון ״הגולם קם על יוצרו״ או ״המפלצת של פרנקשטיין״ (We were the real monsters all along!), אפוקליפסה, אימה, Cautionary tales של ״אל תחקור במופלא ממך״, דיסטופיה, אוטופיה, "עולם הפוך" (The World Turned Upside Down), סאטירה חברתית באמצעות סיפורים על חברות דמיוניות והרפתקאות מחוץ לכדור הארץ - אפשר לחשוב שאלו המצאות מקוריות של המאה ה-20 או של מה שקוראים לו ״תור הזהב של המד״ב״. גם אני אוהב מד״ב של המאה ה-20, אבל יאללה יאללה, תרגיעו :-) עם כל הכבוד לאסימוב והיינלין (ויש) גם הם שחזרו ומיחזרו רעיונות שהיו קיימים הרבה לפניהם ותרבות הסיפור הזאת יושבת על גבי אלפי שנים של ספרים, מיתולוגיות וסיפורי עם (וזה הולך אחורה בזמן לזמנים בהם עשו את זה במפגש ה-D&D השבועי, עוד לפני שקראו לו ככה, מסביב למדורה עם מספר הסיפורים או ה-Shaman בתפקיד ה-Dungeon master של השבט). סופרי המאה ה-20 נתנו Spin משלהם לדברים (ברוח המקום והזמן), אבל עשו זאת לפניהם ועושים זאת אחריהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. מצד אחד הם מיחזרו לפעמים את הומרוס דנטה ושות' אבל נראה לי שגם היו להם כמה רעיונות מקוריים. יש כנראה סיפורים שהולכים עם המין האנושי מאז שלמד לדבר, כמו סיפור החניכה וההתבגרות, מסע הגיבור (מגלגמש עד ג'ון וויק) וטרגדיית האהבה (מאורפיאוס ויורידיקה עד אנקת גבהים) אבל נראה לי שיש טוויסטים לסיפורים האלה שאי אפשר היה לתת לפני המאה העשרים. ויש אפילו תמות חדשות של העולם המודרני- ניכור ובירוקרטיה (מתחיל מקפקא?), קפיטליזם והעולם התאגידי, המרוץ הטכנולוגי בכלל ומרוץ החימוש בפרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. היו להם גם רעיונות מקוריים. לא אמרתי אחרת. גם באנתולוגיה המקושרת למעלה יש המון רעיונות מקוריים (גם אם זה מזכיר לכם איזה סיפור קצר שקראתם לפני 30 שנה). בחלקם לא בקו עלילה מקורי (ועם קריצה למוסכמות ז׳אנר By design), אבל מי קבע את החוק שרעיונות זה משהו שאפשר להכניס רק ב״עלילה״ או ב״פואנטה״ או כדי להגיד משהו ״שימושי״ לגבי העולם? לפעמים הרעיון המקורי הוא באיך לספר סיפור ולא בקו העלילה של הסיפור. ראה לדוגמה את הפרק שכל הרעיון שלו זה בדיוק לשחק על כל הקלישאות הכי שחוקות של סרטי זומבים (Night of the Mini Dead) אבל עם בחירה סגנונית מכוונת והומוריסטית בה הכל מוצג בפרספקטיבה מרוחקת ועם שימוש ב - Scheimpflug principle. זאת לשתי מטרות: גם כדי לשעשע (זה מצחיק ומקורי - אף אחד לא עשה דבר כזה בעבר אף פעם) וגם בשביל האמירה (תאור האבסורד באירועים, אפילו אם הם גלובליים כי אנחנו חיים על גולת אבק זעירה באיזו מערכת שמש לא חשובה בגלקסיה חסרת חשיבות. אפוקליפסה זה כלום ושום דבר). Night of the mini dead |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל הכבוד לשאמאנים העתיקים, לא היו להם מכונות חושבות, מסעות בחלל, חייזרים, קוונטים, מחשבים ומסעות בזמן כדי לתפור מהם עלילות. אולי חייזרים זה הרחבה של אנשים משונים מיבשות אחרות, אבל שאר הקונספטים של שלהי המאה ה-19 והמאה ה-20 בהחלט היוו כר לרעיונות חדשים ומקוריים. התימה של "הכל כבר נכתב בתנ"ך"(/בההוואד גיטה/אודיסאוס/וואטאבר) נראית לי ארכאית למדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, השתמשתי במינוח מוכר ואולי קצת הקצנתי. קיוויתי שרוח הדברים תובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירות מוקדמות עם יסודות סיי-פיי לוקיאנוס מסאמוסאטה – "סיפור אמיתי" (המאה ה-2 לספירה) - נחשב ליצירה הראשונה עם אלמנטים של מדע בדיוני. - כולל מסע לירח, מלחמות בין עמים שמימיים, ותיאורים של חיים חוץ-ארציים. - סאטירה על סיפורי מסעות מופרכים, אך עם דמיון מדעי מרשים. אבן טופייל – "חַי אִבּן יַקְזָאן" (המאה ה-12, אנדלוסיה) - סיפור על ילד שגדל לבד באי ומפתח הבנה פילוסופית ומדעית על העולם. - השפיע על פילוסופים אירופאים כמו ג'ון לוק. - שילוב של מדע, פילוסופיה, ואוטודידקטיות – יסודות סיי-פיי קלאסיים. תומאס מור – "אוטופיה" (1516) - תיאור של חברה אידיאלית על אי דמיוני. - עוסק בטכנולוגיה, מוסר, פוליטיקה – נחשב לאב-טיפוס של ספרות אוטופית. פרנסיס בייקון – "אטלנטיס החדשה" (1627) - תיאור של חברה מתקדמת מדעית וטכנולוגית. - כולל מוסד מחקר בשם "בית שלמה" – דמוי מכון מדעי עתידני. סוויפט – "מסעות גוליבר" (1726) - בפרק על לפוטה, אי מעופף עם מדענים מנותקים מהמציאות. - ביקורת על המדע והטכנולוגיה של זמנו, עם אלמנטים סאטיריים וסיי-פיי. וולטר – "מיקרומגס" (1752) - יצורים מכוכבים אחרים מבקרים בכדור הארץ. - סאטירה פילוסופית על האנושות, הדת והמדע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והרי בייקון, סוויפט ווולטר קרובים כרונולוגית הרבה יותר למאה ה-19 מאשר לשאמאנים העתיקים. אתה רוצה שאשים את הגבול במהפכה התעשייתית ולא במשוואות מקסוול? סבבה מבחינתי, הטיעון העקרוני עדיין בתוקף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הגבול הצבתי לעצמי כשז'ול וורן, ה.ג'. וואלס ואלדוס הקסלי פותחים את הדור החדש שנמשך עד ימינו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לגבי arcane (מספר 26 ב TOP IMDB TV)? לדעתי יצירת מופת, באנימציה (לפחות העונה הראשונה). ולדעתי גם יצירת המופת Attack On Titan (מספר 19 ב TOP IMDB TV), שהיא בהחלט יצירת מופת בפני עצמה ומגוללת מסע אפי, ביקורת חברתית והמון מסתורין שנפתר אט-אט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ. Arcane היא מרשימה מבחינה טכנית, אבל העונה השניה היא באמת Meh. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כהערת אגב, הרשימה הזאת פשוט לא נכונה. לא רק שהיא כמעט מתעלמת מהעולם שלא דובר באנגלית או יפנית, לא רק שהיא שמה תפוחים ובננות על אותו סולם, לא רק שהיא מתעדפת סדרות לפי שנת ההפקה שלהם (או, נכון יותר, הגיל בו היו העורכים כשהם צפו בסדדה) חלק מהמיקומים היחסיים הם פשוט לא נכונים. אין עולם בו דקסטר נכנס לפני (ועוד כל כך לפני) רצח מאדום לשחור, שרלוק לפני שחיתות, על שוטים ואנשים לפני הפתן השחור והמלון של פולטי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סדרות מעולות שפשוט נדחקו אחורה כי סדרות שלא מגיע להן ציון כל כך גבוה עקפו אותן. זה לא שהמלון של פולטי לא קיבלה ציון גבוה ומיקום מכובד (66), פשוט בוג'אק הורסמן (65) מעליה. אוז (מקום 95) מקבלת ציון נאה של 8.7 ובבילון 5 (לא ב 250 הראשונות) מקבלת 8.4 אבל שרלוק (עם בנדיקט קמברבאץ', מקום 23) מקבלת 9.0 ובטלסטאר גלקטיקה (מקום 102) מקבלת 8.7(!?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשוואה בין בוג'אק לפולטי נשמעת לי חסרת בסיס, כמו להשוות פורשה וג'ון דיר באותה רשימה (יצרני כלי רכב), מדובר על שני דברים שונים לחלוטין. ההשוואה הנכונה, לדעתי, היא בין פולטי לשוטים ואנשים ובין בוג׳אק לריק ומורטי (ולדעתי, בשתיהן הרשימה טעתה בגדול). (ובאופן כללי, למי שנתן לשרלוק 9.0 צריך לשלול את הרשיון לחלק ציונים. 7.8 נראה לי ציון מוצלח יותר, ולא רק לי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה טבעם של מצעדים, בטח שבאתרים/ערוצים שמתרכזים במיינסטרים. הידעתם: ב-1990 רשת ג' ערכה את מצעד המצעדים. בחירת השירים הטובים ביותר בחמישים שנה (1940 עד 1990). במקום הראשון זכה השיר למבדה של להקת "קאומה". האימה. האימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוכרני את האימה הזו, היא היתה מזעזעת גם בזמן אמיתי. מצד שני היא נתנה לנו את האפשרות לבוז לבחירת השירים הנחותה של רשת ג' ולהרגיש איכותיים ונעלים - גם זה משהו. ואם כבר ניטפוק פולני - אני לא בטוח שהריקוד של הילדים המאד צעירים ולכאורה זרים בקליפ היה עובר היום את קריטריוני ה-PC. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שלישי, הוא הגיע למקום עשירי בשירים הגרועים ביותר של עשור שנות ה-80 (במצעד של גלי צה״ל). גם זה סוג של הגזמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, נסכים שהגזמה זה מעמודי התווך של האייטיז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שזו הגזמה. מן הסתם סביר ברשימת שירים גרועים לבחור שירים שהצליחו, וכמה שיותר הצליחו (חוץ מזה שיותר גרועים) יותר צריך לבחור אותם. ובתור שיר מצליח, "למבדה" הוא מאוס ודביק במיוחד, אין לו חן אפילו של קאמפ. אגב, אזכיר שוב, למי שהספיק כבר לשכוח את תגובה 1547, שבאותה רשימת גרועים הכניסו גם את "יקה יקה" - עוול וחרפה, כמו שכתב הנער המתלהם אך החמוד ההוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אוהב את יקה יקה. ב 99' אהבתי אותו מאוד. הייתי תומך בך אבל עוד לא הכרתי את האייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באופן כללי הרבה פעמים דירוג שמתבסס על הקהל הרחב נשען על המכנה המשותף הנמוך של הקהל המדרג ולא יוצא מוצלח במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי רקורד עלוב בהרבה מלכם בסדרות, אבל FWIW שרלוק היתה אחת הטובות ביותר שראיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מי שנימק | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נימק באריכות... צפיתי ברבע שעה הראשונה של הנימוק, והכל נכון, אבל אלו דברים שלא הפריעו לי. נהניתי1 מהדמויות והדינמיקה ביניהן, במיוחד ממוריארטי, גם אם ברור שהן לא נאמנות לקונן דויל; נהניתי מאוד מהדיאלוגים; נהניתי מהסברים בלשיים שנונים, שאין ספק שהם מלאים חורים אבל הם נאמרו מספיק מהר שאשעה את האי-אמונה; ונהניתי ערכית מסדרה שעושה כבוד לרציונליות ולמדעיות, ע"ע לשלילה "אבודים" ו"דברים מוזרים" שהוזכרו כאן. 1 יכול להיות שבשעה ורבע שלא צפיתי מהביקורת הוא מפרק גם את אלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המניעים של הדמויות לא היו משהו, ואני דווקא לא אוהב שמכסים על חורים לוגיים בלהסביר מהר מדי1 ובכל זאת גם אני נהניתי מהדמויות. משום מה נהניתי במיוחד מהדמות המוגזמת של האבא. כל העלילות הראשיות, עם מוריארטי ועם האבא, הפכו את הסדרה בעיני ליותר פנטזיה מאשר בלש. ככזו, דמויות מוקצנות הן מבורכות (ע"ע טווין פיקס) ______ 1 הטריק התסריטאי הזה ישב לי בירכתי המח עד שהוצאת אותו עכשיו לאור. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה לא באמת זבל של סדרה. אבל בהחלט לא מקום 23 ברשימת הסדרות הטובות בהיסטוריה האנושית, בהחלט לא זכאית לציון 9, ובהחלט לא סדרת המתח הבריטית הטובה בהיסטוריה. לא יודע אם הייתי מכניס אותה לרשימת 250 הסדרות הטובות ביותר (אני לא יודע איך להתחיל לבנות רשימה כזאת) אני בטוח שלא הייתי מכניס אותה לעשירייה הראשונה של סדרות המתח הבריטיות(אולי בעשירייה השניה), ולא הייתי נותן לה יותר מ-7.5 (שני הפרקים הראשונים יותר קרובים לשמונה, העונות האחרונות מגרדות את ה-6 מלמטה בעיני). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי זו הזדמנות טובה לבקש את העשירייה הראשונה של סדרות המתח הבריטיות שלך1. 1 שגם אנחנו נהנה, כמו שהיתה אומרת המורה לטבע ביסודי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניסיתי לעשות רשימה וגיליתי שזה הרבה יותר קשה ממה שהיה נדמה לי. הסתכלתי על רשימות שעשו אנשים אחרים וגיליתי שאני לא מכיר חלק גדול מהסדרות שאמורות להיות טובות, וגם את הסדרות שאני מכיר קצת קשה לי למקם על סולם יחיד. במקום זה, אני חושב שיותר קל לי לסדר אותן בליגות (כשאין לי שמץ של ממושג מה הסדר בתוך כל ליגה, ברור לי שיש הרבה שאני לא מכיר ושלגבי חלק מהן אני מתקשה להיות אובייקטיבי). בליגת העל הייתי שם את: * שחיתות * לותר * ורה * החשוד העיקרי * רמפול בליגה הלאומית הייתי שם את: * וואלאנדר * בלתי נשכח * סקוט וביילי * כנופיית ברמינגהאם בליגה ארצית הייתי שם את: * שרלוק * וייטצ'אפל * חוק וסדר (כן, יש כזה בריטי) * עדות אילמת * מוות בגן עדן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו, תודה שהזכרת לי את ''החשוד העיקרי'', אכן זכורה לטובה. והיא בתורה מזכירה לי את ''המפצח'' (עם רובי קולטריין). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"רמפול" היתה נהדרת בעיני. כללית, קשה לדעת אם סדרות שמאד אהבתי היו טובות אבסולוטית או שאהבתי אותן רק על רקע השיממון הכללי של הערוץ היחיד ובשל היותן חוויה ראשונית למדי1. מעניין מה ארצ'י בנקר היה עושה לי היום, ואולי אטרח לבדוק את זה. אל תעצרו את נשימתכם עד לדיווח אלא אם אתם מתאמנים בצלילה חופשית. _________ 1- את הקומדיות הישנות של צ'רלי צ'פלין, לורל והרדי, באסטר קיטון, הרולד לויד וכל החב'רה הטובים ההם ראינו בתור ילדים וממש בכינו והתגלגלנו על הריצפה מרוב צחוק. זאת היתה חוויה שלפחות עפ"י מה שאני זוכר ממנה לא הצלחתי לשחזר בחיי הבוגרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מילולית נפלתי מהכסא מרוב צחוק בשני מקרים שאני זוכר: ב"סרט אילם" של מל ברוקס בשנות העשרה שלי הסצנה של האבירים עם ליזה מינלי שגם עכשיו בצפיה חוזרת גרמה ללסת שלי לכאוב. וב"עלילות משה בעיר הגדולה" בשנות השלושים שלי בסצנה שטל פרידמן עושה את המורה צפדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זכרתי את סצינת האבירים. עכשיו חייכתי חיוך רחב בעשר השניות הראשונות במסעדה, ואז זה נמשך עוד שלוש דקות שבהן השתעממתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני זוכר את כל החבר'ה הטובים שהזכרת ושהם בהחלט הצחיקו אותי בתור ילד (בעיקר הרולד לויד). יש לי זיכרון של כל המשפחה שלי צופה ב"התזמורת" עם ג'וליאן שגרן וספי ריבלין וכולם פשוט לא מסוגלים להפסיק לצחוק. מצאתי את זה לפני כמה זמן ב-YouTube. מצחיק, אבל לא כמו שזכרתי את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכרת לי שבשנות העשרה המוקדמות שלי צחקתי כמו משוגע ב"מה חדש חתלתולה". בכלל מאד אהבתי את ההומור של וודי אלן המוקדם, לפני שהפך להיות פילוסוף (מה שהיה, לדעתי, פשע נגד האנושות). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי, אבל הקאסט מטורף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לצורך כיול - ממעט הסדרות שראיתי בעשורים האחרונים, אהבתי יותר מאת שרלוק את: סיינפלד, הסופרנוס, הסמויה, ג'יווס ווסטר. כולן בפער ענק, אלה התותחים הכבדים שלי. אני מתקשה למצוא סדרה שאהבתי יותר אבל בפחות פער1. כן אהבתי אבל פחות מאת שרלוק: סוסים איטיים, האוס, ברודצ'רץ', 18 אחוז. 1 אולי הישראליות, "שישה אפסים" ו"כתב פלילי". סדרות ישראליות מפעילות אצלי אזורים אחרים ברגש, אז קשה לי להשוות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ראיתי את שרלוק אבל את סוסים איטיים אני יותר אוהב (היא עוד לא נגמרה) מאשר את סיינפלד, אם כי פחות מאשר את הסמויה ובערך כמו הסופרנוס, ועל כל הנ”ל עולה לטעמי סמוך על סול (כששובר שורות גם סביב הסופרנוס). האוס בערך כמו סיינפלד. את השאר שציינת לא ראיתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חייב להודות שלא את כולן ראיתי, וגרוע מזה, את חלקן ניסיתי והרמתי ידיים. היחיד שאני חושב שאני מכיר מספיק טוב על מנת להביע דעה זה סיינפלד (והדעה היא: נע בין מביך למבריק וככל שהעונות מתקדמות המבריק נהיה יותר ויותר נדיר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(דוקא סיינפלד ידועה בזה שהעונה הראשונה התחילה בינוני והיא השתבחה בהמשך. אבל לא נתווכח על טעם וריח). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי מאד את סיינפלד בשעתו, אבל כשניסיתי לחזור אליו בנטפליקס לא החזקתי מעמד אפילו שני פרקים. לטעמי הסידרה הקומית הטובה ביותר היא Faulty Towers. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהיום היא היתה יותר מביכה מאשר מצחיקה. אני גם מנחש, שקצב הבדיחות שבה היה גורם לילדים שלי (למשל) להשתעמם. אני חושש שזה נכון לרוב הסדרות הקומיות שגדלתי עליהן. את סיינפלד ראיתי לראשונה בשלמותה בנטפליקס. עד אז יצא לי לראות רק פרקים בודדים בזמנים שונים וללא שום סדר הגיוני. דווקא נהניתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צפיתי במלון של פולטי באיחור של עשור או שניים, והיא כבר נראתה לי מיושנת. לא זוכר אם ממש לא צחקתי או שצחקתי אבל לא התפעלתי. סיינפלד בצפייה חוזרת לאחרונה נראה לי עדיין טוב, אבל לא מושך להשקיע בו זמן בידיעה שזו צפייה חוזרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין צוחק כשאני צופה בקטעים ממנה, בניגוד לכמעט כל קומדיה אחרת, בסידרה או בסרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנ״ל. אפילו היבשושיות והדיביליות של Blackadder מצליחה להצחיק אותי מחדש כל פעם כשיוצא לי לראות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המלון של פולטי הוא tour de force של הקומיקאי ג'ון קליז (ממונטי פייתון) שהוא באמת קומיקאי בריטי שאין שני לו. הסדרה באמת מצחיקה (איך נכתב כאן? כאבי בטן. הפרק על האורחים הגרמנים זכור לי עד היום). אבל מעבר לכך אין בה דבר מעבר לקומדיית מצבים טיפוסית בנוסח "מישהו מטפל בך". אני לא חושב שיש לה שום ערך מוסף שמשאיר אותה במצעד כלשהו לאורך הזמן. כניגוד לה הייתי מציג את סיינפלד והתכנית של לארי דייויד. שתיהן עוסקות בנושאים חשובים מעולמם של בני אדם עם תבונה ממוצעת ומעלה החיים בעולם המודרני (יחסי שכנים, אמנות, חברות, יחסים בין המינים, קונפורמיזם ויחסים עם החוק). סיינפלד, בניגוד גמור למה שטענה באחד הפרקים, אינה סדרה על שום דבר, אלא עוסקת באופן די מתוחכם במגוון נושאים שלא מעניינים כל כך בני נוער, אבל מעניינים מאד מבוגרים רבים. בניגוד ללארי דייויד, סיינפלד גם מצחיקה מספיק. אני לא הייתי מצפה שסיינפלד תעניין במיוחד בני נוער ואנשים אחרים שלא התקדמו מאז היו בני 16. יש בה גם נטייה לאזוטרי ולחריג. אפאחד מגיבוריה שכולם רחוקים כבר מימ עלומיהם, אינו מקיים יחסי משפחה שגרתיים (מלבד אולי קוסטנזה שמצליח להרעיל את ארוסתו עם בולי דואר רעילים). לא צריך לצפות שסדרה כזו תזכה להתלהבות המונית בנוסח חברים, משחקי הכס או האח הגדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אני לא חושב שיש לה שום ערך מוסף שמשאיר אותה במצעד כלשהו לאורך הזמן'' - במצעד שלי היא צועדת בראש כבר שנים רבות, עם מע''מ ובלי מע''מ. אין לי שום דבר נגד ניתוחים מהסוג שאתה עושה, אלא שעבורי החלק החשוב היחיד (לא העיקרי, היחיד) בקומדיות הוא כמה צחקתי וכמה נהניתי מהן. תודה שהזכרת לי את ''מישהו מטפל בך'' שאף היא היתה מצוינת בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בפראפרזה על גראוצ'ו מארקס אומר:"זוהי דעתי. ואם היא לא מוצאת חן בעיניך, ובכן יש לי אחרת". ג'ון קליז,מונטי פייטון וקומיקאים בריטים נוספים הם ממשיכים נאמנים יותר של מסורת הסאטירה העתיקה והימי-ביניימית. הסאטיריקאן משתולל, מתבזה ומבזה כל מוסכמה של החברה הטובה, כאשר העובדה שהוא עושה זאת במסגרת חגיגה או קרניבל מוגבלת במקום ובזמן, הופכת את הסאטירה במידה מסויימת למסמנת ומאשרת את ההתנהגות הקןנפורמית בימי החול ובשגרה, כמו שתייה עד דלא ידע בפורים. קומדיות אמריקניות בחלקן נוטות לז'אנר הפוך בנוסח מונודראמה או סטנדאפ. הקומיקאי מציג עצמו כאדם מן השורה (סיינפלד) והקומדיה היא מסווה שמאחוריו מסתתרים לפעמים מסרים חדשניים וחתרניים. לפעמים המסרים עצמם הם שמרניים ו/או קונפורמיים והקומדיה מסתתרת בפער בין מה שמוצהר לבין מה שקורה בפועל. אפילו קומיקאים יהודים ושחורים, שהמסרים שלהם יותר פלגניים וכועסים, מגלמים דמות של איש מן הרחוב ולא דמות של ליצן מטורף. אפילו בקצה היותר קרקסי (האחים מארקס ושלושת המוקיונים) זה סלאפסטיק ולא סאטירה. נראה שלסאטירה יש קשיים בחציית האוקיינוס. וכאשר זה מגיע, זה מגיע בניחוח אירופאי מובהק (מל ברוקס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העונה האחרונה היתה די גרועה נדמה לי (והפרק האחרון קטסטרופלי), אבל עד אליה לדעתי הרמה נשארה עילית קבועה (עם החסרונות הידועים של סיינפלד, גם הם קבועים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די מסכים, בייחוד לגבי הפרק האחרון שהיה גרוע1. לגבי שאר העונה לא זכרתי שהיא התדרדרה. אני דוקא חושב שהעונה הראשונה היתה הפחות מוצלחת, ומשם הם השתפרו - שזה מאד מאד נדיר. וזה מזכיר לי עוד סדרה מהכיוון ההפוך - "האמריקאים", סדרת ריגול מהעשור הקודם שמדורגת אצלי למעלה בעשירייה הראשונה, שפרק הסיום שלה הוא מופתי. 1 אני לא מגדיר אותו כקטסטרופלי, כי לדעתי הוא היה גרוע בפני עצמו - פשוט לא מצחיק - אבל לא חירב את כל שאר הסדרה כמו סיומים קטסטרופליים באמת2. הוא לא פגע באפיון הדמויות, בקווי עלילה כלשהם, בבניית העולם וכן הלאה. כידוע, יש דוגמאות מובהקות לכל אלה2. 2 איך פגשתי את אמא - אני מסתכל עלייך. בטלסטאר גלקטיקה, גם. משחקי הכס, גם (אבל צפוי כי כל העונה האחרונה היא התרסקות ארוכה ומפוארת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת אחת הבעיות של נטפליקס (לא החברה, הרעיון), פעם כשרשת לאומית בחרה להפיק סדרה היא השקיעה בה כל כך הרבה1 שהיא לא יכלה להרשות לעצמה לוותר בקלות, ולכן הן נתנו לסדרות זמן להשתפר (הסימפסונס היא אולי הדוגמא הכי מובהקת). היום לפעמים מספיק חצי עונה פושרת בשביל שיסגרו לך את הברז. 1 לא רק ההפקה - שעת השידור היה משאב נדיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בהחלט, היה שיפור מהעונה הראשונה לשלישית, אבל מהעונה החמישית היו יותר ויותר פרקים שנראים לי היום מביכים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הופתעתי לגלות שהדור של היום (שתי בנותיי מבחינתי מייצגות אותו באופן מדעי) מתחבר יותר בקלות ל"חברים" מאשר לסיינפלד. אני מוצא יתרונות בכל אחד מהם, אבל לדעתי ההומור של סיינפלד יותר איכותי וגם יותר אחיד לאורך העונות. ההסברים המאד לא מבוססים שאני מוצא לזה, הם שההומור של סיינפלד יותר מיזנטרופי, וש"חברים" גם קצת עוברת בתור דרמת יחסים feel good, שהולך טוב עם בנות-עשרה מהמילניום הנוכחי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כל פעם מופתע מכמה כל המילייה שלי, כך נדמה, אוהב את "חברים", ורק אני לא. אין לי שום דבר נגדה, רק שאני יכול לחשוב על מאה דרכים מהנות יותר להעביר 25 דקות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה בכלל ענין ז'אנרי? אולי אתה פשוט לא כל כך אוהב סיטקומים - וסיינפלד היא חריגה נישתית? כשאני חושב על עצמי עשורים אחורה, נהניתי לצפות בלא מעט כאלה לאורך השנים, מארצ'י באנקר ושלושה בדירה ומישהו מטפל בך, דרך סיינפלד וחברים מופע שנות ה-70 והמפץ הגדול ואיך פגשתי את אמא. וגם כשאני מכיר בזה שלא כולן, ומן הסתם גם לא רוב הפרקים הם ברמה עילית - אני הראשון להודות שחלקן גם התדרדרו נמוך מאד לאורך השנים - אני גם זוכר בחיבה רבה כמה וכמה פרקים ודמויות שמבחינתי היו שוות את זמן הצפייה. אולי מראש רף הציפיות שלי לא בשמיים בסוגה הזו, וברור לי שאני לא מתיישב כדי לראות מאסטרפיס. וייתכן שהיום גם אתקשה לחזות בפרקים ישנים. אבל הנסיון מראה שעד לפני כעשור הייתי מסוגל למצוא סיטקום ולהנות ממנו מספיק כדי לצפות בעשרות פרקים. יכול להיות שאנשים אחרים מעדיפים פשוט לבלות את זמנם עם ז'אנרים אחרים של טלויזיה, שחביבים עליהם. למשל אנימציה, שכבר דיברנו עליה כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני גם לא חובב של חברים. אני מנסה לנסח למה, אבל לא נראה לי שזה בגלל שאני ״לא אוהב את הז׳אנר״. נראה לי שזה נופל לתת קטגוריה בתוך הז׳אנר של סיטקום. כן יש דברים שהם בז׳אנר של סיטקום ואני מאוד אוהב: - בלק אדר - המלון של פולטי - סיליקון ואלי - מישהו מטפל בך - סיינפלד - תרגיע - איי.טי. (The IT Crowd) - המשרד (גם הבריטי וגם האמריקני) - כן אדוני השר / ראש הממשלה דברים בז׳אנר שאני לא אוהב (ממאוד לא אוהב ועד Meh/לא מצחיק): - חברים (ראיתי לא הרבה אבל גם לא מעט פרקים כי אנשים התעקשו להמליץ לי. התוכנית הזאת לא מצליחה לעלות לי על הפנים אפילו חצי חיוך. לא מבין את התופעה, למרות שאני מעריך את היכולות הקומיות של השחקנים1). - ביג בנג (חיבבתי קצת בהתחלה אבל נהיה שטאנץ מאוד מהר ונמאס) - איך פגשתי את אמא - מליון סיטקומים אחרים שכולם מרגישים אותו הדבר ואותו השטאנץ. כתיבה קומית עצלנית. מישהו אומר משהו, מישהו עונה איזה זינגר, שחקנים ממתינים לצחוק שנשמע מאולץ גם כשהוא מול קהל אמיתי וחוזר חלילה, הסתמכות יתר של הכותבים על כך שיש ״Fan base״ (עם בזינגה שטנצי שמתחנף לקהל השבוי) במקום לכתוב קומדיה שעומדת בפני עצמה בכל פרק. בקבוצה שאני לא אוהב יש גם הרבה דברים בריטיים (שאני אפילו לא זוכר את שמם), אז זה לא העניין. זה גם לא צחוק הקהל (האמיתי או הפייק) שמפריד בין הקבוצות (כי בשתי הקבוצות היו תוכניות עם או בלי צחוקים). נראה לי שהדברים שאני לא אוהב הם: סיטקום שהוא "קומדיות יחסים" אמריקנית קלאסיות. חברים, איך פגשתי את אמא, ביג בנג, נשואים פלוס - כולן שמות במרכזן מערכות יחסים רומנטיות/משפחתיות עם עומק של בריכת ילדים ועם גאגים חוזרים (עד לעוסים לאורך שנים). שם ההומור לרוב רח יותר, סנטימנטלי, עם "פאנץ’ ליין" שאפשר לצפות ממרחק שמדגדג יותר על האיזור במוח של ״המוכר ונעים״ ולא באיזור שבו יושב חוש ההומור שלי (ציני, ביקורתי, קצת מרושע, שובב, מופרע, מונטי פייטוני ועם העירבוב הראוי שבו צריך להתסכל על בני אדם - אהבה/שנאה. סלט מיזנטרופיה והומניזם). _______________ 1 למשל Lisa Valerie Kudrow היא לגמרי סבבה כבנאדם ושחקנית קומית, אבל חברים פשוט לא מצחיקה אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתקופה שלפני שה-VOD (ועל אחת כמה וכמה,ֿ שלפני הכבלים) בארה״ב הזמן היה משאב מוגבל לרשתות הגדולות. הם לא היו יכולים לשדר עשרות סדרות בתקוה שאחת מהן תתפוס, לכן הן ניסו ללכת על בטוח. לפחות במידה מסויימת. חברים היא הסטארבקס של הטלויזיה - מוצר עשוי באופן מקצועי שאף פעם לא יפתיע אותך לטובה או לרעה, אבל בלי חברים NBC לא היתה יכולה לקחת הימור כמו סיינפלד כמו שבלי מי הבוס ABC לא היתה יכולה לקחת את הסיכון ברוזאן. מה שאני רוצה להגיד זה שלא הוגן לשים אותם באותה קטגוריה. (מאלה שהזכרת לשלילה, נשואים פלוס היא היוצאת מהכלל, פוקס היתה רשת חדשה יחסית ולקחה הימור די גדול על סדרה מאד שונה ממה שהיה נפוץ בזמנו - ע״ע קוסבי או צער גידול בנות. אבל כשאתה מהמר באופן קיצוני אין סיכוי שתקלע לטעם של כולם, הם לא קלעו לטעמך אבל לא מדובר במוצר תעשייתי כמו שאר הרשימה) (מאלה שהזכרת לחיוב, אני חושב ש״מישהו מטפל בך״ הוא יוצא מהכלל שבמבט לאחור היא קומדיה מאוד שטאנצית עם הומור מאד נמוך ולא מתוחכם שאלמלא המבטא לא היתה מצליחה כל כך בארץ, אבל יכול להיות שאני טועה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים לגבי ״מישהו מטפל בך״. הוא לא צריך להיות ברשימה. אם אראה את זה היום, סביר להניח שזה לא ממש יצחיק אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לאזכור החיובי של ''נשואים פלוס'' שסטתה לטובה (לדעתי) מהמיינסטרים והיתה בועטת ולא מנומסת יותר מהשאר. בעשור האחרון אין שום סיכוי שסדרה עם הומור סקסיסטי ומיזנטרופי כמוה היתה מתקבלת בחיוב. ולגבי מישהו מטפל בך - דומני שזו היתה אחת הסדרות הראשונות בפריים טיים בארץ עם דמות מובילה שהיא הומוסקסואלית בגלוי. לאור השמרנות של החברה הישראלית, זה נזקף לטובתה (של הסדרה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני אהבתי את נשואים פלוס. א. היו שם שני שחקנים מעולים- אד אוניל וכריסטינה אפלגייט. ב. בזכות השחקנים היו לסדרה לפחות שני רבדים: ברובד אחד אתה צוחק על הנלעגות של הדמות. ברובד השני אתה מזדהה עם אספקטים בדמות וצוחק על עצמך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שזה עניין ז'אנרי. אני די מזדהה עם מה שאביב כתב, אבל לא בטוח כמה אצחק היום גם מאלו שהוא כן אוהב (כנראה ''כן אדוני השר'' כן, ''בלאק אדר'' לא.) ז'אנר שנדמה לי שלא דוסקס פה הוא מוקומנטרי. אהבתי מאוד את ''לארי סאנדרס'' ואת ''המשרד''. בזו האחרונה, אהבתי קצת את הבריטית והרבה יותר את האמריקאית (כמה עממיקו מצידי). את הישראלית לא יצא לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש חשש שכן אדוני השר יהיה היום יותר עצוב ממצחיק. יש לי זכרון מאד רחוק ועמום שלארי סנדרס היה מוצלח, אבל זה היה ממש מזמן וללא שידורים חוזרים, אז קשה לי לסמוך על מעט הרושם שנותר אצלי בתור משהו אמין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את לארי סנדרס אהבתי וסלדתי ממנו בו זמנית. הוא היה לדעתי מהסנוניות הראשונות של הגל העכור שאחר כך שטף את הקומדיה האמריקאית של להצחיק דרך מבוכה. לא רק מבוכה של הדמות הקומית אלא בעיקר מבוכה של הצופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בזה משהו. אני שונא להיות נבוך כצופה, זה ממש מדכא צחוקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשמחתי המונח "קרינג"' שגדל בפופולאריות שלו ב 2012-2016 מתאר את הסיטואציה כהוויתה. לא עוד "סרטי קרינג"'! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני חושב על זה, אני מצליח להתחבר רק לדמויות מצוירות שהיוצרים לא לוקחים אותן ברצינות רבה מדי. לכן כנראה קשה לי להתחבר לאנימה. אפילו בדרגון בול היה ניכר בעיני שהיוצרים לוקחים את הדמויות ברצינות רבה מדי עבורי. מצד שני הייתי שפוט של הסימפסונים, סאות' פארק וריק ומורטי. יש דברים שיכולים לעבוד רק עם דמויות מצוירות, בעיקר בתחום שבירת מוסכמות ובעיטה בפרות קדושות, והחירויות היצירתיות הן ללא גבול. ניסיתי לאחרונה את בוג'אק הורסמן, וגם שם הפריעה לי הרצינות שהיוצרים לוקחים בה את הדמויות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לי קשה להנות מסדרות מצוירות לא קומיות. דווקא בוג'אק הורסמן היתה בעיני ממש טובה. היא מתחילה כסדרה קומית, אבל הולכת והופכת לדרמה דכאונית ומייאשת, ועדיין לא הייתי מסוגל להפסיק לצפות בה עד הסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קאובוי ביפופ היא סדרת אנימה למבוגרים. תדמיין משהו כמו הרוח במעטפת (המצויר). אני צפיתי בגרסא המדובבת לאנגלית (הדיבוב מצוין). אגב, הפער באיכות בין המקור לגרסת ה live action הוא דומה גם כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי פעם אחת (לא הראשונה) את ביבופ גם ביפנית. שווה רק בשביל האופן בו הם אומרים שמות ״לועזיים״ עם החלפת ההברה האחרונה מסגורה לפתוחה (Supaiku למשל). אחרי שמתרגלים לזה, לשמוע את השם Spike עם ההגיה הרגילה באנגלית, נשמע פתאום מוזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה שתיארת גוררת גם פרק אחרון שבו תמיד מגיעים לסצנה מסויימת של Make or Break. למשל, "הגיבורים מגיעים למטוס שאמור לחלץ אותם, האם יצליחו להמריא אל החופש?"; אני ממש מדמיין שמצלמים שתי סצנות, אחת "איזה כיף הצלחנו!" ואחת "אוי ואבוי נכשלנו!", וכאשר מגיע הטלפון המיוחל מהמפיקים מחליטים מה לשדר ומה לגנוז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. Life on Mars (אני ראיתי את הגרסה האמריקאית) היא הדוגמה המובהקת שאני זוכר לתסריט שתיארת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
+1 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתישהו בדיונים על „מהו אומנות” עלתה הצעה לגבי מה אינו אומנות: יצירת אומנות שמהותה ניתנת לתיאור בצורה מלאה בתיאור מילולי. אם הקריטריון הזה נכון, הוא מתאים ליצירות אומנות באמצעות תיאור מילולי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עלה בדיון על אומנות פלסטית. אבל אני חושב שההגדרה מתאימה במידה מסוימת גם לספרות: אם ספר מסוים הוא כל כך קלישאתי שתוכל למצות אותו לפסקה ולא לאבד שום דבר רציני: אני חושב שיש מספיק שיגידו שהוא לא אומנות. ואם יש ספר שלם שנוצר מפסקה: האם הוא מכיל בתוכו יותר מידע מפסקה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. ספר שהתיאור בגב העטיפה חילופי לקריאתו - אינו יצירת אמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוסיף שזה נכון עבור מרבית הסרטים בנטפליקס. ויש לי דוגמה לצד החיובי של ההגדרה- לפני שבוע צפיתי שוב אחרי עשרות שנים בסרט "הכי טוב שיש" ולא נס ליחו. המלצתי לילדה לצפות, וכשהיא שאלה על מה הסרט הייתי חייב להדגיש שתיאור הסיפור1 ממש לא עושה איתו חסד. _____________ 1 סופר ערירי ומיזנטרופ עם OCD מתאהב במלצרית ומצליח לפתח מערכת יחסים גם עם שכנו ההומו. שווה צפיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עד היום לא הצלחתי לשכנע את הילדים שלי לצפות בסרט הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר שראיתי את הסרט, אני לא זוכר את שמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר שזה קרה לי עם 'רומן רוסי' של מאיר שלו. פעמיים נתקלתי בו והתיאור היה כל כך משמים שלא טרחתי לפתוח אותו. מאז שכן טרחתי, קראתי אותו פעמים רבות והוא מהספרים האהובים עלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי זה הסרט שקיבע את תמונת הOCD במילון שבמוח שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדיאלוגים שם לפנתיאון: "אני טובע פה, ואתה מתאר לי את המים!" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היום חשבתי, ובוודאי הקדימו אותי, על האלגוריתם העדכני לדחיסת תמונה: צלם תמונה, תן ל-AI לתאר אותה. שמור את התיאור המילולי, זרוק את התמונה. לאחזור: תן את התיאור ל-AI כהנחיה1 ליצירת תמונה. בעוד שמקובל שאלגוריתמי דחיסת תמונה הם lossy, האלגוריתם הזה יהיה לרוב gainy - יש מקום לקוות שהתמונה "המאוחזרת" תהיה יותר מוצלחת מהמקורית... 1 המונח העברי ההולם ביותר ל-prompt, על דעת שלושת המודלים החביבים עלי2. 2 אבל שלושתם עדיין נכשלים לחלוטין בהצגת שורה עברית עם מילה אנגלית בתוכה. אז אני שואל אתכם, איפה הבינה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור, אני מקווה, שמה שאתה אומר רלוונטי לתמונה שהשופטת שלה היא העין האנושית ומה שחביב עליה, ולא לתמונה שמכילה דאטא אובייקטיבי וכמותי על העולם (רנטגן של איבר אולי סרטני, גלקסיה רחוקה בטלסקופ חלל, מדידה של מוליכים למחצה, הדמיה של תאי דם וכן הלאה). בכל המקרים האלה התמונה המאוחזרת לא רק שתהיה חסרת שימוש - היא יכולה לעשות נזק רב אם מישהו ישתמש בה למטרות הנ''ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור. תמונות כאלה (רנטגן, טלסקופ וכו') בכלל לא צריך לאחזר, אפשר לתת לבינה לתאר מילולית, להסיק מה שיש להסיק ולשכוח מהתמונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיף לשמור את התמונות לצרכי מעקב ודיבוג עתידיים, בתור נתונים גולמיים אובייקטיביים. כמו שקופת חולים שומרת את נתוני בדיקות הדם שלך שנים אחורה. (ולצורך הסעיף הזה יש הבדלים בין סוגי התמונות שתיארתי. חלקן ראויות לתיוק בארכיון יותר מאחרות שניתן באמת לזרוק לפח). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם - אני לא חושב שתיאור מילולי יתקרב לחוויה של צפייה ברזולוציה גבוהה בעמודי הבריאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"יש צורך רק בחמש אצבעות כדי לנהל את הגלקסיה, ורק בשלוש־עשרה אצבעות על מנת לשלוט ביקום." - דוד אבידן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתב אקזמפלר מהמין שלא מצליח לנהל עם עשרות אצבעות אפילו חצי יבשת באופן מוצלח. אבל בשביל חלומות לא צריך אצבעות כלל וכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בטח מכיר את התוצאה לפרומפט "Salmon in the river", בראשית ימי ה-AI הגנרטיבי, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצחיק, זה מזכיר לי שבמצגת שבתי עשתה בבית הספר על ''הבדואים בישראל'', בעמוד על מנהגים היא שמה תמונה של קפוצ'ינו עם חלב מוקצף בצורת לב. מסיבות דומות מאד, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הכרתי, נחמד. בדיוק אתמול ראיתי מצגת עם מתכונים שבעלתי קיבלה מסדנה מסוימת. ליד כל מתכון היתה תמונה. בכולם, בשניה הראשונה נדמה שהתמונה היא באמת של תוצאת המתכון, אבל מבט בוחן יותר מגלה שבעצם לא (במקום עדשים, משהו דמוי פתיתים; במקום קוביות גבינה, קרוטונים, וכאלה). בעלתי הציעה שזה AI, אבל לדעתי AI מהשנה האחרונה לא ייפול כך. זו נראית לי תוצאה של חיפוש תמונות ידני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איש האבטיח הבטיח להצליח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניצחון האדם על המכונה. מי זוכר סרט אגדות אמריקאיות, בחור שחור מתחרה במכונת קיטור, בנעיצת יתד פלדה בסלע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז ניסיתי היום שלא בטובתי את GPT 5, וזה היה מאכזב וגרוע ומתיש ברמות. שאלתי לגבי אפליקציה מסוג מסוים, והוא שוב ושוב הפנה אותי לאפליקציות שלא קיימות, ובקיימות לתפריטים שלא קיימים, ואחרי כמה תיקונים חזר על עצמו ושכח את הקריטריונים שלי ופשוט בזבז לי עשרות דקות מיותרות. כבר מזמן לא הרגשתי שחיפוש גוגל של פעם עדיף עליו בגדול, כמו היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אותי הוא התיש. שאלתי משהו שגרסאות קודמות היו פשוט עונות עליו, והוא חפר לי וניסה שוב ושוב לברר מה בדיוק אני רוצה, ובסוף נתן תשובה לא טובה. ומסתבר שאנחנו ממש לא לבד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רק אני או שהתחושה בהשקה הזאת היא שמנהלי מוצר ואנשי UX השתלטו על הובלת הדרך של המוצר? אולי יש איזו התקדמות טכנולוגית מתחת לערמת ה bloatware שהם הוסיפו שם, אבל מרוב פיצ׳רים מיותרים, קשה לראות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |