אנחנו בכלל רצינו להתחתן בקפריסין: חתונה אזרחית קטנה ומאופקת, ואחרי שנחזור – נו, אז כבר אפשר לארגן איזו מסיבה מנופחת בה יוכלו ההורים להשוויץ בילדודס. אבל כוחות הרבה יותר חזקים מאיתנו החליטו להתערב, תבונה עילאית וכל־יכולה שלא נותר לנו אלא ליפול אפיים ארצה מולה ולהכנע לרצונה: הפולניות. "מה אנשים יחשבו?" שאלה אמא שלה נחרצות, וגורלנו נגזר באחת. היידה, לרבנות.
...ושנא את הרבנות
לא שזה כל־כך פשוט, כמובן. אני וזוגתי רשומים בשני ישובים שונים במדינת ישראל, אף כי אנו מתגוררים בדירה אחת בירושלים המעטירה. אך הימים, הרי, אינם ימי 2005 למניינם, ומן הידועות היא כי טרם הומצאו הפקס, הדואל או אפילו המכונית. וכי מי יעלה על הדעת כי יוכל רישום במחשב הממשלתי להעיד על רווקותו של פלמוני יותר מאשר איש זר שזה עתה בא מן הרחוב והצהיר קבל רב ופקידה כי, אכן, הוא מכיר את אותו פלמוני מאז היה כזה קטן, ובטח, הוא אף־פעם לא התחתן? על כן, תהליך הרישום מתחלק לשניים: ראשית, עבדכם הנאמן נדרש להוכיח את רווקותו. שני שכנים אדיבים שלא ראו אותי מאז גיל 15 לערך, הסכימו לגשת בזמנם החופשי לרבנות ולהעיד כי למיטב זכרונם הם לא הוזמנו לחתונה שלי לאחרונה. כל שנותר לי לעשות הוא לגשת לרבנות הרצליה ולפתוח תיק.
אבל, כמובן, אני אינני יכול לעשות שום דבר כראוי. בחוצפתי הרבה, בחרתי להגיע בשעה עשר בבוקר. אמנם, שעה זאת מצויה במקום טוב באמצע בין מגוון שעות הקבלה הנהוגות ברבנות (בין תשע לאחת), אך כבן־תרבות היה עלי לדעת כי עשר הרי היא השעה המיועדת להפסקת עשר. ואכן, כשהגענו לרבנות, ישב הרב האחראי על רישום נישואין ואכל בתאבון רב כריך. דפקנו בדלת בדחילו ושאלנו אם אפשר להכנס. "אתם לא רואים שאני אוכל?" גער בנו הרב ודרש שנסגור את הדלת מיד ונמתין עד שיסיים. כך עשינו. בעת שהרב סעד את ליבו ניגשתי לשירותים. בדיוק באותם הרגעים סיים הרב את ארוחתו והוציא את ראשו מהדלת. "איפה הוא?" הוא שאל, וזוגתי הסבירה לו כי הלכתי להתפנות. הביט זה אנה ואנה ואז רטן – "אני לא יכול לחכות פה כל היום!" ונפנה לדרכו. כאשר חזרתי מן השירותים גערה בי זוגתי על כי עיכבתי את הרב רב־העיסוקים, ואני ישבתי נכלם להמתין לו עד שישוב מענייניו החשובים. תוך דקות ספורות בלבד הגיח הרב מהמטבחון ובידו כוס תה מהביל. או אז, מרוצה וטוב לב, קיבל אותי הרב למשרדו, ושאל אותי שאלות משאלות שונות (למשל – האם יש לי אחים? כן, אח ואחות. "זכרים!" התרעם הרב. טוב, אז אח).
שעתיים לאחר מכן – שעתיים שכללו המתנה במשרד הפנים לקבלת ספח חדש לתעודת הזהות במקום זה שאלוהים לבדו יודע היכן הוא שוכן כעת – נפתח עבורי בשעה טובה תיק, וכל צוות רבנות הרצליה המתין בכליון עיניים לצמד העדים (זכרים!) שיבואו לספר בשבחי.
כעבור שבוע הועברה לידי אחר כבוד תעודה ובה נרשם ברוב הדר כי אני עצמי רווק, והדבר אושר כדת וכדין על־ידי שני אנשים שבקושי מכירים אותי. שמחים ומאושרים פנינו לחלקו השני של המסע שלנו, לרבנות ראשון לציון – עיר מגוריה הרשמיים של זוגתי – כדי לפתוח תיק נישואין. שוב, כמובן, מתוך אי־הבנה נפשעת של קדושת העניין, פישלנו בגדול. זוגתי, אתם מבינים, חטאה חטא גדול: היא העזה להיוולד על אותה אדמה שנשתייכה בזמנו לברית־המועצות. מיד קמה המולה וזוגתי נדרשה להוכיח את יהדותה. חשנו מהר לבית סבתה כדי להביאה בפני הרבנים, ובידיה התעודות שהביאו עימהם מברית המועצות. שאל הרב את הסבתא כמה שאלות, עיין מעט בתעודות, ולבסוף הפטיר – התעודות לא טובות.
כאן אולי המקום להסביר כי השלטונות בברית־המועצות טרם נפילתה לא התלהבו יתר על המידה מהרעיון שמיני תעודות רשמיות מקוריות שלהם יסתובבו בעולם, מסיבותיהם שלהם. לפיכך, כל אדם שיצא את גבולות המדינה נדרש להחזיר לרשויות את תעודותיו המקוריות, ובמקומן קיבל תעודות חדשות עליהן מוטבעת שנת הוצאתן: 1990. הרב החכם הבחין בשנה המוטבעת, וחשש עלה בו שמא זוגתי מנסה לתחמן את דרכה אל העם היהודי באמצעות איש תם ובור שכמותי. אחת היה דינה: לבית הדין, לבירור יהדות. ורק סבתה של זוגתי לא הבינה כיצד זה שכל משפחתה נרצחה על־ידי הנאצים, וכעת אומרים לה שהיא אינה יהודיה.
העושה את שונאו לאוהבו
האמת היא שהתחיל להמאס לנו. פצחנו במסע שכנועים אצל ההורים. "ככה הם משפילים אתכם ואתם רוצים להכנע לדרישות שלהם?" הפצרתי בפני הוריה. אך הם בשלהם – "נעשה כל מה שצריך – אתם תתחתנו אצל רב". אחרת, הם הסבירו לנו, אנשים עוד יחשדו שהיא לא יהודיה.
זמן־מה לפני כן כבר הספקנו לפנות לארגון צהר – ארגון של רבנים אורתודוכסים המבקשים להפוך את המפגש המרכזי של הציבור החילוני עם הדת לקצת יותר נעים – ואף קיבלנו דרכם רב שיחתן אותנו, הרב דוד הריסון. כאשר נדמה היה לנו שאנחנו עומדים להצליח לשכנע את כולם שניקוסיה היא דווקא אחלה מקום לחתונה, התקשרנו אל הרב הריסון ודיווחנו לו על כוונתנו לבטל את החופה. הריסון התעניין והביע דאגה לנוכח השתלשלות האירועים, ולבסוף הציע שנתקשר למכר שלו, אדם שמתמצא בנבכי הביורוקרטיה הרבנית, ואף מכיר מקרוב את נושא עולי ברה"מ.
אותו האיש, אדם נעים־דיבור בשם שמעון, ניסה ראשית לשכנע אותנו שלא לוותר על החתונה היהודית. בכל העולם, הוא הסביר, נשמרו היהודים על־ידי הקהילות שלהם, ומדור לדור ידעו להעיד זה על זה כי יהודים הם. אך השלטון הסובייטי פירק את הקהילות היהודיות, וכך ניתקה השרשרת, ומכאן חובתנו לוודא את יהדותם של העולים. עוד הוסיף ואמר שמעון כי דווקא דרך נישואין כמו שלנו – של עולה וישראלי ותיק – יוכלו עולי ברית־המועצות לחזור לחיק הקהילה היהודית המבוססת. אני, יש לציין, עמדתי בגבורה בכל הנאום הזה ולא פרצתי אלא בכמה צחקוקים מוחנקים שלא עשו את דרכם לצידו השני של הקו. אך בסוף הנאום הארכני היתה הבטחה: לשמעון יש קשרים בבית הדין הירושלמי, והוא ידאג לסדר לנו וידוא יהדות דה־לוקס. כך היה שאנחנו, זוג חילונים פוחזים וכופרים, הפכנו למקושרים בבית־הדין הרבני.
בית־הדין הרבני של ירושלים שוכן במבנה בו שכנה בעבר כנסת ישראל, בפינת הרחובות המלך ג'ורג' והלל. פעם, כך מספרים, שכן ממש לידו הקצב הלא־כשר היחיד בירושלים. כיום, על כל פנים, יש שם רק חנות צילום המתהדרת בשם "המרכז הירושלמי לחסכון בעלויות ההדפסה". גם אם תנסו, לעולם לא תצליחו לראות בבניין האפור והמכוער הזה מקום מעורר כבוד. ותוכו עוד גרוע מברו: השד יודע איך נכנס משכן כנסת שלם לתוך הבניין הצר והמדכא הזה.
 | בניין בתי־הדין הרבניים בירושלים. הכתובת על החזית מספרת כי כאן שכנה כנסת ישראל עד לשנת 1966 (צילום: מערכת "האייל הקורא") |
עם כניסתנו פנינו אל אזור קבלת הקהל. מכיוון שהגענו מיד עם פתיחת המקום, הפקידים עוד היו עסוקים בשיחות של בוקר ובסידורים אחרונים לקראת תחילת העבודה. הצלחנו לזכות בתשומת ליבו של אחד הפקידים, והסברנו לו את מצבנו. "מהיכן אתם?" הוא שאל, ולשמע תשובתנו נזדעק – "ראשון?! אתם שייכים לתל־אביב, לא לכאן", ומיד הסב מבטו מאיתנו ורמז לנו כי אנו מפריעים לו בעיסוקים חשובים יותר.
אך לא אנו נבהל מפקיד זוטר וחמור סבר; לנו יש פרוטקציה! חיש קל התקשרנו לשמעון, ותוך דקות ספורות כבר ישבנו במשרדו של אחד מבכירי בית־הדין. עד מהרה הצטרפו אלינו, מראשון הרחוקה, גם אביה של זוגתי, סבתה, ואח־סבתה. המשפחה זומנה לחדרו של רב חוקר והוא החל בוחן מסמכים ותמונות שהביאה המשפחה. הסבתא ואחיה נשאלו על משפחתם שנספתה בשואה, וכן נתבקשו לשיר ביידיש. לאחר שנחה דעתו של הרב, הוא כינס חזרה את כל המשפחה והודיע אחר כבוד כי דמם "נקי" – כך ממש! – "בלי עירובים".
רק עוד מכשול קטן ניצב בפנינו: דיינינו העשויים ללא חת יצאו לפוש לשבוע מעבודתם המייגעת, ואת חוות הדעת של הרב המלומד יש להגיש לפניהם כדי שיוכלו לתת את הגושפנקא הסופית ליהדותה של זוגתי. כעבור שבוע, לפיכך, התכנסנו שוב בבית הדין הרבני, כאשר לאביה של זוגתי הצטרפו גם זוג עדות (הפעם מותר היה גם מהמין הבזוי ההוא, משום מה), ועוד כמה עדויות אחרונות ומכריעות אודות יהדות המשפחה כולה. שוב התארחנו במשרדו של אותו בכיר, איש נעים־סבר והליכות שסייע לנו רבות. הוא שפתח עבורנו את התיק, הוא שניגש עבורנו אל הדיינים והציג את המקרה בפניהם, והוא שפילס דרכו בגבורה דרך הביורוקרטיה הרבנית כדי להגיש לנו בסופו של דבר את האישור המיוחל, שלווה גם, אם אנחנו כבר פה, באישור רווקות. כמעט סיימנו.
החן היהודי ושאר מפורסמות
בביקורנו האחרון ברבנות ראשל"צ צויידה זוגתי בחוברת בהוצאת "המרכז הארצי למען טהרת המשפחה בישראל", תחת הכותרת "נשואין של אושר". החוברת הזאת – עם הקדשה אישית של הרבנית המקומית – מכילה בחובה, כך הבטיחה לנו הרבנית, את כל מה שזוגתי צריכה לדעת על חיי הנישואין היהודיים הטהורים, ולפיכך הוטל על זוגתי לקרוא אותה במלואה לקראת הדרכת הכלות שתערך באחד השבועות הבאים עלינו לטובה. עם חזרתנו הביתה התכוונה זוגתי להשליך בבוז את החוברת, אך תאבוני שאינו יודע שובע להשכלה יהודית – שלא לדבר על פרפראות ואנקדוטות משעשעות – לא התיר לי להתעלם מן האוצר הבלום. ואכן, החוברת הנפלאה לא הכזיבה.
החוברת, פרי עטה של רחל נריה, מספרת לנו על החשיבות ההלכתית כמו גם הבריאותית והנפשית של השמירה על דיני נידה ושאר הלכות הנוגעות לחיי הנישואין. והנה, כבר בעמוד הראשון של קונטרס זה, מופיע העיקרון המנחה את הטקסט כולו: "הבעיות המשפחתיות [של המשפחה המודרנית] נוצרו על רקע בעיית השיוויון בין המינים" (הדגשה במקור), מצטטת החוברת מומחה לא מוכר בשם פרופ' דרייקורס (הו, כמה שהיא מצטטת. טרם הבנתי את הנוהג הדתי לצטט כאחוזי־שד ממקורות שונים ומשונים, ומוטב ישנים ולא־מעודכנים ככל האפשר). ועוד היא ממשיכה ומצטטת את אותו מומחה: "כיום לאחר שקנתה לה מעמד של שותף מלא בחברה האנושית, תובעת האשה אותה זכות לסיפוק. עקב זאת מתחילות הצרות". הו־הו, ואילו צרות מצפות לנו מדרישתה החצופה של האשה לסיפוק. אימפוטנציה, כך מאיימת החוברת, היא התוצאה של יחסי מין בעת נידה. ולא רק זאת, ממשיך הטקסט: אם לא נשמור על דיני נידה, ילדינו יהיו, חס וחלילה, מכוערים. הנה, כך אנו מגיעים למסקנה הזו: "ילדי ישראל הנולדים בקדושה – נפשה [כך במקור] טהורה. כי כשם שגוף העובר נוצר ברגע של היחוד כך נמשכת אליו אז גם הנשמה, ובמידה שרגשות בני־הזוג מעודנים יותר ומרוממים יותר, הנשמה של התינוק אצילית יותר. דבר זה משתקף גם במראה פניו החיצוני. זהו סוד ה'חן היהודי'" (הדגשה שלי). אבל, כפי שמצויין בטקסט עצמו במקום אחר, אופי חשוב יותר מיופי. לכן, חשוב לדעת שלא רק שילדי בועלי הנידות הם מכוערים במיוחד, אלא שהם גם יהיו טפשים. או, ליתר דיוק, "עצבניים, מתוסבכים וקשי־חינוך".
אין פלא, לאחר כל השמות שעושה החילוניות בחיי המשפחה הפוחזת, שאנו מגיעים עד מהרה למסקנה (הפעם מפיו של ד"ר ברנרד שפירא): "במשך 36 שנות שרותי כרופא להפרעות בחיי המין עברו אצלי לבדיקה קרוב לשמונת־אלפים זוגות נשואים. ומתוך נסיוני הנני מעיד, כי הפרעות בחיי־המשפחה נדירות אצל זוגות השומרים את דיני הטהרה כדת וכדין". כך, חד וחלק. דתיים – טוב להם; חילוניים – לא ממש.
ואחרי שהבהרנו כמה רע לא לשמור על דיני נידה, טורחת החוברת להסביר לנו כמה דברים לגבי הווסת. למשל, קובעת החוברת (על בסיס מחקר משנת 1920), דם הנידה מכיל "רעל מסוים, ויתכן שהוא עלול להזיק לגבר ולעובר". כן – אין ספק שדם הווסת עלול להזיק לעובר שלא יכול להתקיים בזמן הווסת. אבל מילא הנזק לגבר ולעובר – אותו ד"ר ברנרד שפירא שצוטט לעיל שב ומזהיר: "מקובל אצל מומחים למחלות־נשים, כי מחלת סרטן צוואר החרם [כך במקור], המצויה אצל עמים תרבותיים ולא־תרבותיים, נדירה אצל נשים יהודיות השומרות את דיני הטהרה". קרה המקרה, אגב, ויש בסביבתי המיידית לא פחות משתי רופאות־נשים. שאלתי אותן באשר לטענה שלעיל, ולהפתעתי גיליתי כי השכלתן הרפואית לוקה בחסר, והן אינן מודעות לקביעה המקובלת הזו; אכן, הוכחה נוספת לאיכותם המתדרדרת של הרופאים בישראל.
החוברת גם יודעת לספר על ההשפעה הפסיכולוגית של דיני הנידה. מצוטט בה מחקר שכתבה רופאה "לא־יהודיה" בשם ד"ר סטופס בעקבות גירושיה. במחקרה היא גילתה כי "ביחסי האהבה לבעל קיימת מעין מחזוריות קבועה, עונה של גאות מינית ועונה של שפל", וכמובן – "לתמהונה היא גילתה שתקופות אלה תואמות בדיוק את התקופות שבהן חיי האישות אסורים או מותרים לפי חוקי היהדות. והיא אומרת: 'שמעתי על חוקי הדת היהודית, זה החוק המתקדם ביותר בעולם בשטח זה, אלה שסידרו את חייהם לפי חוקים אלה – הם מאושרים'."
הייתי יכול להמשיך ולצטט מהחוברת עוד ועוד. כל עמוד ועמוד מתוכה כולל עוד פסקאות המעוררים שילוב של שחוק וזעם כלפי הבורות וצרות הדעת המופגנת בהן, עוד ועוד משפטים מעוררי בוז ולעג. לא היה ספק בליבי שהדרכת הכלות עומדת להיות מקור נפלא לשמחה לאיד כלפי זוגתי המסכנה.
נסיונותיה של זוגתי לחמוק מה"הדרכה" לא צלחו, והיא נאלצה לעמוד בכמעט ארבע שעות של להג פונדמנטליסטי אווילי. אך אני את שלי קיבלתי: עוד שתי חוברות נפלאות נתווספו לאוסף האיוולת הרבנית המתרחב שלי. האחת נושאת את הכותרת המרשימה "היגיינה מינית מבחינה מדעית". גם בחוברת זאת מוזהרת הקוראת מפני כל אותן רעות חולות שיבואו לה אם לא תשמור ז' נקיים. "האשה השומרת על חוקי ה' בנוגע למקווה, היא היא האשה המודרנית, המשתמשת באמצעי הזהירות הבטוחים ביותר. היא – האשה הכשרה, המקפידה על טהרת המשפחה – תוכל להתווכח עם אחיותיה התועות, 'החופשיות', בהיותה במלוא הכרת צדקה. כי היא סוגה בשושני צניעות ומידות. דרך חלבה הטהור מחדירה היא בילדיה את רוח ישראל סבא הם יגדלו ויתחנכו על ברכי התורה, ויראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליהם". האמת היא שמדובר בחוברת מאכזבת. אין היא מוסיפה בדותות מעבר למסופר לנו ב"נשואין של אושר", והשפה יבשה ומשמימה.
אך הרבנות דואגת להנאתנו, ולכן ציידה את זוגתי גם בחוברת שכותרתה "את יודעת אמא? כולנו ילדים של החיים", אותה למיטב ידיעתי אסור לרבנות להפיץ כלל וכלל. מדובר, כצפוי, בהטפה מתמשכת נגד הפלות. החוברת כוללת תאורי זוועה של הפלות ("תפקיד המלקחיים: לפצח חלקי גוף קשים במיוחד כגון גולגולת העובר, אגן הירכיים וכו"' – וזאת בתיאור של גרידה, הליך שמתבצע בשליש הראשון של ההריון, כאשר אין כל "חלקי גוף קשים במיוחד"), תמונות של תינוקות מחייכים (או בוכים, לצד תיאורי הזוועה), שירים ווידויים "מפי העוללים" הקוראים לאם לחמול על תינוקה הבלונדיני, התרעה מפני הרעיון הזדוני של "דילול עוברים" (שנועד, בדרך כלל, לאפשר לחלק מהעוברים לשרוד עד הלידה, במקום שכל העוברים יופלו עקב מספרם הרב), עידוד אמהות שלא להפיל עוברים שאותר בגופם מום משמעותי, ועוד כהנה וכהנה טריקים מוכרים של סוחרי האימה הללו. החוברת אפילו כוללת צמד ציטוטים של "אנשי ציבור מדברים" – מירי אלוני ואורי מלמיליאן, שניים הזכאים, ללא ספק, לסעד משפטי לרגל השימוש השקרי בשמם. אך לא ארגון כ"עניין של חיים" יתעניין בזוטות שכאלו. הנה, הארגון אפילו לא בוחל בהדפסת כתובת אינטרנט בדויה שכאילו משייכת את הארגון לרשויות המדינה! כך, לצד הכתובת www.abort.co.il, מצויה גם הכתובת המטעה www.abort.gov.il.
עם סיום הדרכת הכלות וקבלת הכתובה, הסתיים מסענו בנבכי הממסד הרבני בישראל. לעיתים נדמה היה כאילו יצאנו משם בעור שינינו.
סוף דבר
כשמלים אלו יראו אור, אני אהיה בעיצומו של טקס הנישואין שלי. טקס נישואין שיהיה נטול משמעות עבורי, ויהווה את המפגש האחרון שלי עם הדת הממוסדת, וככל הנראה עם הדת בכלל. ילדיי שלי, בכל אופן, לא ידרשו לעבור את התהליך המיותר, המטופש והמטריד הזה. כאשר אמלמל בחוסר רצון את המילים "כדת משה וישראל", המחשבה היחידה בראשי תייחל לסוף העינוי. כאשר אחזור אחר הרב "אם אשכחך ירושלים", לא אצליח להחניק צחקוק, שהרי אני חוזר לירושלים עוד באותו הלילה, וכיצד אשכח את מקום מגורי? שבירת הכוס תהיה בעבורי לא יותר ממחווה תרבותית ריקה מתוכן, שהרי אינני מייחל לקום הבית השלישי. וכלתי היקרה, שתהיה "מותרת" לי החל מאותו הערב – ובכן, אתם כבר יודעים בעצמכם עד כמה משמעותית ההתרה הזאת לנו.
עם זאת, חשוב לי לחזור ולציין כי אין לי דבר וחצי דבר נגד רבים מהאנשים שהיו שותפים במחזה האבסורד הזה. הרב הריסון, ידידו שמעון ואותו מנהל בכיר בבית הדין הרבני, שלושתם עשו מאמצים ניכרים להקל עלינו את ההתמודדות עם הממסד הרבני. רבים אחרים בסיפורי אינם אלא ברגים אדמיניסטרטיביים במכונה הביורוקרטית, ומבחינה זאת הם אינם שונים מפקידים בכל סוכנות ממשלתית אחרת.
מאידך, נתקלנו גם באנשים שהאטימות היא לחם חוקם, אנשים שבזו לנו בשל אורחות חיינו ושראו בנו "תינוקות שנשבו" במקרה הטוב או כופרים נתעבים במקרה הרע. ראינו אנשים שחשבו שאנחנו זקוקים לחינוך שרק הם יכולים להציע, שחשבו שאנחנו מלוכלכים, או שהיו זקוקים לאישורים מאישורים שונים רק כדי לדבר איתנו כשווים אל שווים.
נהוג לומר שיום הנישואין הוא היום המאושר בחייו של אדם. בשבועות האחרונים נתקלתי במערכת שלמה שכמו מטרתה היחידה היא לנסות ולשנות זאת עבורי ועבור רבים כמוני.
|
| |
קישורים
www.abort.co.il - ''עניין של חיים'', הטפה נגד הפלות
www.abort.gov.il - כתובת שגויה ושקרית (אין מדובר בארגון ממשלתי)
לשבור את הכוס בלי לשבור את הכלים - מאמרו של איזי נבו
ארגון צהר
|
|
